פסק דין

ערעור על גזר דין של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (כב' השופט מאושר), בתיק פ"ל 1691-07-11 מתאריך 20.2.13, לפיו הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, תקופה העולה על שישה חודשים, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, ונגזרו עליו עונשים של 36 חודשי פסילת רישיון נהיגה, פסילה על תנאי, מאסר על תנאי, קנס ו- 140 שעות של"צ.

הערעור נסוב על אורך תקופת הפסילה.

בית משפט קמא קבע בגזר הדין, כי מתחם העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה, הינו פסילה בפועל לתקופה שלושה חודשים עד לצמיתות. הוא הפנה לתסקיר שירות המבחן, ממנו עולה כי המערער קיבל על עצמו אחריות לביצוע העבירה והביע חרטה. כן צויין, כי למערער אין עבר פלילי, ולחובתו גם לא נרשמו הרשעות תעבורה. על כן קיבל בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן להשית על המערער עונש של של"צ, נמנע מגזירת מאסר בפועל, וגזר עליו את תקופת הפסילה שפורטה לעיל.

ב"כ המערער טוען כי מדובר בתקופה החורגת מהעונש ההולם לנסיבות המקרה. לטענתו, לא נלקח בחשבון עברו הנקי של המערער, נסיבותיו המיוחדות של האירוע, לפיהן נסע המערער לבית חולים, עקב אשפוזו של אחיו הקטן, ופסיקה מקבילה לפיה נגזרו עונשים קלים משמעותית בעבירות דומות. נטען גם כי לא הובאה בחשבון די הצורך, הודאתו המהירה ונטילת האחריות.

ב"כ המשיבה עותר להשאיר את פסק הדין על כנו, שכן אין בעונש שהושת על המערער, משום חריגה ממתחם העונש ההולם, ובפרט שעה שלא נגזר עליו עונש של מאסר בפועל.