על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי אשר ביום 30.12.2012 דחה את ערעורו. בית המשפט לא מצא מקום להתערבות בממצאי העובדה וקביעת המהימנות של הערכאה הדיונית. בהמשך לכך, בית המשפט דחה את טענת המבקש שהועלתה בפניו הנוגעת לכך שלא הוכחה שניתנה תמורה לשב"ח ועל כן לא ניתן לומר כי התבצעה "העסקה", במובנו של חוק הכניסה לישראל, בקובעו כי טענה זו לא הועלתה לפני בית משפט השלום וכן אין התמורה מהווה מרכיב נחוץ לצורך הרשעה בעבירה של העסקת שב"ח. לעניין גזר הדין בית המשפט המחוזי קבע כי שוקללו השיקולים לקולה והעונש שהוטל אינו סוטה ממדיניות הענישה הראויה.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שהוכחת קיומה של התמורה אינה יסוד אותו על התביעה להוכיח כדי שתקום עבירה של העסקת שב"ח, וכי במקרה זה לא הוכח נושא התמורה.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה הנוכחי, טוען המבקש כי התביעה לא הוכיחה אחד מיסודות העבירה. לו היה ממש בטענתו זו, הרי שלא היה מקום לראותה כשינוי חזית, שכן ממילא היה על התביעה להוכיח בערכאה הדיונית את התקיימותם של כלל יסודות העבירה, ולא היה ניתן להרשיעו מקום בו אלו לא הוכחו (השוו: ע"פ 7725/11 בלקר נ' מדינת ישראל (24.1.2013), פסקאות 23-21; רע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל (25.11.2012)).

יחד עם זאת, אף שהמבקש מנסה לעטות את טענתו בלבוש כללי, הרי שהיא טענה עובדתית הנוגעת למקרה הפרטני שלו. ברי, כי הוכחת קיומה של העסקה, בדומה לאופן ההוכחה של כל יסוד אחר בעבירה פלילית, נלמד ממכלול הראיות הנוגעות לעניין. בית המשפט בוחן את העדויות של הגורמים המעורבים, וראיות נסיבתיות שונות, ומהן לומד האם הוכח מעבר לספק סביר שהתקיימה העסקה. במסגרת זאת, ודאי שהוכחת קיומה של תמורה תהיה ראייה משמעותית המחזקת את הטענה שהתקיימה העסקה, אך ניתן ללמוד על קיומה של העסקה גם מראיות עקיפות ((ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, 302 (1985)). במקרה הנוכחי שתי ערכאות בחנו את מכלול הראיות שהציגה המשיבה לצורך ביסוס היסוד של "העסקה" ומצאו כי הן מוכיחות שהתקיימה העסקה מעבר לספק סביר. לא מצאתי כי ישנו מקום לשוב ולבחון את אופן השכלול של הראיות בעניינו הפרטני של המבקש פעם שלישית. בהמשך לכך, ונוכח האמור, איני נדרש לשאלה העקרונית האם מקום בו הוכח שלא הייתה תמורה לא יראו ביחסים שבין הצדדים כיחסי העסקה, והיא תיוותר בצריך עיון לעת מצוא (סוגיה זו אינה פשוטה כלל וכלל, ובנסיבות מסוימות נקבע כי אין הכרח בקיומה של תמורה כדי לכונן יחסי העסקה, וראו לדוגמא בע"פ 288/81 קישלס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 617, 623 (1983); רע"פ 229/12 כהן נ' מדינת ישראל (16.10.2012)).

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ג בניסן התשע"ג (‏3.4.2013).