3. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי מרכז -לוד, על החלטתו של בית המשפט לתעבורה מיום 21.5.2014, לפיה נעדר בית המשפט לתעבורה סמכות לדון בבקשה להתיישנות הענישה. בערעורו טען המבקש, כי התיישנות עונש פסילה, שונה מהתיישנות עונש קנס, וההלכות בעניין פסי ו-אלין, מתייחסות אך לעניין התיישנות עונש קנס. בנוסף, טען המבקש, כי עונש הפסילה הינו עונש פלילי במהותו, ללא כל סממנים אזרחיים, וככזה אין לבית משפט השלום כל יתרון בהכרעה בטענת התיישנות. מנגד, טענה המשיבה, כי ההלכה בעניין פסי עוסקת בשאלת הסמכות העניינית לדון בהתיישנותו של עונש באופן כללי, ולאו דווקא בקנס. בפסק דינו מיום 1.10.2014, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) את ערעורו של המבקש בטענה כי: "מדובר בשאלה הקשורה לדיני ההתיישנות ככלל, ולגביה יש ליתן פסק דין הצהרתי הקובע האם חלה התיישנות אם לאו. עם הינתן פסק דין הצהרתי כאמור, על-ידי בית משפט השלום, ישוב המערער אל הערכאה שגזרה את העונש, יציג את פסק הדין ההצהרתי בשאלת ההתיישנות, ושם יכריע בית המשפט האם בטל העונש או שאינו בטל, זאת בהתאם לחוק ולתקנות הרלוונטיות החלות על העונש".

4. בבקשה לרשות ערעור, מפנה המבקש את עיקר טענותיו כלפי פסקי הדין עליהם נשענו הערכאות הקודמות. נטען, כי התיישנותו של עונש הפסילה, בשונה מעונש הקנס, דינו להתברר בבית המשפט אשר גזר את העונש, וזאת נוכח היותו של העונש פלילי במהותו. בנוסף, חזר המבקש על הטענה לפיה, ההלכה שנקבעה בעניין פסי, עוסקת אך בהתיישנות עונש קנס, ולפיכך אינה רלוונטיות בענייננו.

5. הבקשה שלפניי איננה עומדת באמות המידה ובקריטריונים שנקבעו לרשות ערעור "בגלגול שלישי", כפי שחזרו ונשנו בפסיקותיו של בית משפט זה. הבקשה איננה מעוררת כל שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, ואף לא מתעורר חשש, כי נגרם עיוות דין כלשהו, או אי צדק כלפי המבקש. לפיכך, דין הבקשה להידחות (רע"פ6785/14 אייבי נ' מדינת ישראל(29.10.2014); רע"פ 6515/14 נהרי נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (27.10.2014); רע"פ5423/14 קופרמן נ' מדינת ישראל (29.9.2014)). בנוסף, חלקים גדולים מן הבקשה שלפניי מהווים העתק מדויק של הודעת הערעור, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, וכפי שציינתי ברע"פ 6615/13 שווקי נ' מדינת ישראל (29.10.2013): "בקשת רשות ערעור אשר מעלה, באופן גורף, טענות שנבחנו ונדחו על-ידי הערכאות הקודמות, אינה מתיישבת, ככלל, עם תכליתו של הליך רשות הערעור, ואינה עומדת בתנאי הסף הדרושים לשם קבלת רשות לערער". מנימוקים אלו בלבד, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

6. בבחינת למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להידרש בקצרה לגופו של עניין. לאחר שעיינתי בהכרעותיהם של בית המשפט לתעבורה ושל בית המשפט המחוזי, מצאתי כי בדין נדחו טענותיו של המבקש לעניין סמכותו של בית המשפט לתעבורה לדון בהתיישנותו של עונש הפסילה אשר הושת על המבקש. שאלת הסמכות העניינית לדון בהתיישנות העונש, בניגוד להתיישנות עבירה, הוכרעה זה מכבר בעניין פסי: "נושא ההתיישנות מעלה שאלות שונות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית-המשפט האזרחי לערכאותיו. חיזוק לאופייה האזרחי של הסוגיה ניתן למצוא בעובדה, כי בהליך של בירור סוגיית התיישנותו של העונש, אין התביעה המשטרתית - שהיא המייצגת את המדינה המאשימה בהליך פלילי - מוסמכת לייצגה עוד, ועל-פי סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958, המדינה תיוצג על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או על-ידי בא-כוחו."

7. מסקנתי היא, אפוא, כי על אף שבעניין פסי בית המשפט דן בשאלת התיישנות עונש קנס, ההלכה שנקבעה בנושא, שרירה וקיימת גם לעניין התיישנות עונש פסילה.

8. משלא מצאתי מקום לדון בעניינו של המבקש ב"גלגול שלישי", דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ניתנה היום, ‏י' בחשון התשע"ה (‏3.11.2014).