2. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים א' טל, א' מקובר וה' עובדיה) דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום. עיון בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין מעלה כי הערעור היה מכוון תחילה הן כלפי הכרעת הדין המרשיעה, הן כלפי גזר הדין. עם זאת, במהלך הדיון חזר בו בא-כוח המערער, בהמלצת בית המשפט, מהערעור כלפי הכרעת הדין, והערעור נסב רק על חומרת העונש. לעניין זה מצא בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום נתן ביטוי נאות לשיקולי הקולה והחומרה, אך כי מן הראוי להפחית במידה מסוימת מעונש המאסר שהוטל על המבקש, בשל בקשת בא-כוח המאשימה שלא להרשיעו בעבירת האיומים כלפי בנהּ של המתלוננת; ומשום שהמבקש חזר בו מהערעור כלפי הכרעת הדין, דבר המבטא נטילת אחריות מאוחרת. נוכח כל אלה, הועמד עונשו של המבקש על 9 חודשי מאסר בפועל.

3. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מלין המבקש הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. עיקרה של הבקשה הוא טענת המבקש כי בשל ניהול כושל ופגום של ההליך המשפטי מצד בא-כוחו דאז בבית המשפט המחוזי, לא דנה ערכאת הערעור בהכרעת הדין גופה, וזאת בניגוד לדעתו של המבקש. לדברי המבקש, לא נתבקשה הסכמתו למשיכת הערעור שכוון להכרעת הדין; ולא היה מובן לו כי חזרה מן הערעור בהקשר זה כמוה כהודאה באשמה ובעובדות. לגופם של דברים תוקף המבקש את הכרעת הדין, בטענה כי בית המשפט העדיף את עדות המתלוננת - עדות יחידה - על-פני גרסתו, תוך התעלמות מסתירות בלתי-הגיוניות בעדותה. לשיטתו, התלונות שהוגשו נגדו משוללות יסוד, ועניינן נקמה וניסיון לעשות רווח כספי על גבו. אשר לגזר הדין נטען כי המבקש הוא אדם כבן 70 ואזרח שומר חוק. לטענתו, חוות הדעת אשר עמדה על מסוכנותו מצאה כי נשקפת ממנו מסוכנות אך מפני שעמד על גרסתו. משכך מתבקשת הפחתת העונש לעונש שאינו מאסר בפועל.

4. לאחר שעיינתי בפסקי דינן של הערכאות הקודמות, בבקשה ובצרופות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן רק מקום בו מעורר ההליך סוגיה עקרונית או ציבורית חדשה, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי מעורר שאלה מעין זו, שכן כל עניינה של הבקשה נסיבותיו הפרטניות של המבקש.

5. המבקש טוען כי קיימות סתירות בעדות המתלוננת, אשר בגינן לא היה מקום להרשיעו. טענה מסוג זה נטענה גם בבית משפט השלום, אשר סבר כי הסתירות שעליהן הצביע הסנגור הן סתירות לכאורה בלבד, שאינן עולות כדי חשש לאמירות שקר. בהקשר זה אף ציין בית המשפט קמא כי "בניגוד למתלוננת, שעדותה מהימנה עלי לחלוטין, הרי שעדותו של הנאשם הותירה בי רושם שלילי ביותר, ואיני נותן בה כל אמון". כלל ידוע ומושרש היטב הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, משום העדיפות המוקנית לה בהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים ומהראיות שהוצגו בפניה (ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (18.11.2012)). לאחר עיון בהכרעת הדין המפורטת של בית משפט השלום, אשר ביססה מסקנותיה בהרחבה, לא מצאתי כי יש לסטות מכלל זה.

6. המבקש מכוון את בקשתו גם לטענה כי נפל פגם בייצוגו בערכאות דלמטה. הלכה היא כי טענות בדבר כשל בייצוג צריכות להיות מועלות ולהיבחן בזהירות רבה, ועל הסנגור הטוען זאת מוטל נטל שכנוע כבד מאוד, שכן מדובר בחוכמה שלאחר מעשה (רע"פ 1634/10 סופה שמירה בע"מ נ' מדינת ישראל (23.6.2010) (להלן: עניין סופה שמיר)). לא ראיתי כיצד הבקשה שלפניי עומדת בנטל זה, ולו בקירוב. התנהלות בא-כוחו של המבקש תוארה בגזר דינו של בית משפט השלום במילים אלה: "הסנגור המלומד, אשר כדרכו, לא השאיר אף אבן הפוכה [...] ניהל את הגנת הנאשם באופן מיטבי והגון מחד אך בלתי מתפשר מאידך, כראוי". בא-כוחו של המבקש הוסיף לייצגו גם בערכאת הערעור, ועיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי המבקש עצמו נכח בדיון שבו המליצה ערכאת הערעור על חזרה מן הערעור. למעשה, בנסיבות העניין היווה הדבר אף שיקול להקלה בעונש. נוכח כל אלה, נראה כי הטענה לכשל בייצוג היא בבחינת ניסיון לערוך "מקצה שיפורים" מצד מי שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור - וזאת אין להתיר (רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (5.2.2012)). ממילא, בענייננו לא היה מקום להידרש לטענות בדבר כשל בייצוג שעה שלבקשה לא צורפה תגובת הסנגור הקודם (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.11.2005); עניין סופה שמיר).

7. לבסוף, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור בהתייחס לעונש שהושת על המבקש. מושכלות יסוד הן כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 4156/13 בוחניק נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (12.6.2013)). בענייננו לא שוכנעתי כי קיימת סטייה כאמור, על רקע העבירות החמורות שבהן הורשע המבקש ובשים לב להקלה בעונש בערכאת הערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לשאת בעונשו במועד ובתנאים המפורטים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, ‏כ"ו בתמוז התשע"ג (‏4.7.2013).