מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. במסגרתה חוזר המבקש על טענותיו בערעור, וטוען כי לא ניתנה לו הזדמנות מספקת להשמיע את עמדתו ולקיים דיון הוכחות נוסף במסגרת הערעור. במסגרת הבקשה שבפניי, מבקש הוא כי ייערך דיון הוכחות נוסף בעניינו, בו יוכל להציג ראיות שלדבריו יובילו לזיכויו ולביטול דו"ח החנייה.

לאחר עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובבקשה על נספחיה, מצאתי כי דינה להדחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין זהו המקרה. העיון בבקשה מעלה כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית. כלל טענות המבקש נוגעות לממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, שנבחנו והוכרעו על ידי שתי ערכאות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ערכאת הערעור לא תתערב ללא סיבה כבדת משקל בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (21.2.2001)). הלכה זו מקבלת משנה כוח שעה שמדובר בגלגולו השלישי של ההליך. כמו כן, לא מצאתי כי יש להעניק למבקש רשות ערעור מטעמי צדק. עסקינן בעבירה מסוג חטא, בגין דו"ח חנייה, שבעניינו שתי הערכאות הקודמות שקלו את נסיבות ביצוע העבירה בצורה המניחה את הדעת.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.

ניתנה היום, כ"ח בניסן התשע"ג (8.4.2013).