בימ"ש קמא, ואף אנו, איננו מתעלמים כלל ועיקר מהאמור בתסקיר שירות המבחן לפיו המערער חושש מתנודות חדות במצבו הנפשי ועונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח עלול להכביד עליו מבחינה זו, גם אם המערער לא נטל אחריות על נהיגתו הרשלנית בפני שירות המבחן.

בימ"ש קמא קבע נכונה את מתחם הענישה במקרה נושא גזר-הדין והטיל את עונש המאסר ברף הנושק לרף התחתון של מתחם זה.

בימ"ש קמא זקף לקולת העונש את הודאת המערער וכן את עברו הקל בעבירות תעבורה וגם מצבו הרפואי לא נעלם מעינו.

בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט הנדל כי קיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירות של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים: האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת בשל עיקרון קדושת החיים ושיקולי הרתעה. השני, בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם אינן בעלות משקל כמו בעבירות אחרות, והשלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות (ראה סעיף 6 לפסק הדין).

בימ"ש קמא אימץ את הקביעות הנ"ל ולקח בחשבון במידה הראויה את דרגת הרשלנות של המערער, את הצורך להגן על עיקרון קדושת החיים ואת נסיבותיו האישיות של המערער.

לאור כל האמור לעיל, חלה על גזר הדין בפנינו ההלכה לפיה ערכאת ערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי ערכאה דיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטיה של ממש ממדיניות הענישה הראויה בעוד שקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראה לאחרונה סעיף 8 לפסק הדין בע"פ 508/12 חלואני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 29.7.13).

במהלך הדיון בערעור עתר ב"כ המערער להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא על מנת שהמערער יעיד ויביא ראיות הגנה.

לא מצאנו לנכון לעשות כן שכן המערער היה מיוצג בבית משפט קמא והודה בסיום פרשת ראיות התביעה ומשכך לא קופחה הגנתו.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

המערער יתייצב לריצוי מאסרו בבית סוהר הדרים, ביום 8.10.13 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות וגזר הדין.

על ב"כ המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: **-*******, **-*******.

התנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע גזר הדין יעמדו בתוקפם עד להתייצבות המערער לריצוי עונשו.

ניתן והודע היום ט"ז אלול תשע"ג, 22/08/2013 במעמד הצדדים והמערער.