1

           האם זכאי נאשם לעיין ברשימת התיקים הממתינים לבירור דין (להלן: מב"דים) והתיקים הסגורים בעניינו של עד מטעם התביעה?

עיקרי הבקשה, ההחלטה והערר

1.        העורר הגיש בקשה לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) לעיון בחומר חקירה. בית המשפט המחוזי (השופטת ד' מרשק-מרום) נעתר באופן חלקי לבקשה, בהחלטה מיום 26.1.2014. העורר הגיש ערר לבית משפט זה, ובו ביקש לעיין בשורה של מסמכים על אודות המתלונן בתיק החקירה, שהוא עד מטעם התביעה במשפט הפלילי נגד העורר. לגבי מקצת המסמכים התגבשה הסכמה, לגבי השאר נדחה עיקרו של הערר בהחלטה שניתנה ביום 23.3.2014, ובהתאם לאמור שם, ניתנת עתה החלטה באשר לעיון במבד"ים ובתיקים סגורים בעניינו של המתלונן. בית המשפט המחוזי קבע כי אֵלו אינם בגדר חומר חקירה, ומכל מקום עִיין בהם ומצא כי אין בתוכנם כדי להועיל לעורר במה שנוגע למהימנות המתלונן.

2

2.        בעררו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, וכי גם למבד"ים ולתיקים סגורים עשויה להיות רלבנטיות להגנתו. העורר משליך יהבו על החלטת בית משפט זה בבש"פ 5535/13 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל (15.8.2013) בה נאמר מפי השופט י' עמית כי "הרשות והסמכות נתונה" לבית המשפט להתיר לנאשם לעיין במבד"ים ובתיקים סגורים, אם גם על-פי "מבחנים נוקשים יותר מאשר לגבי גילוי פרטים הנכללים במרשם הפלילי" (פסקה 13).

דיון והכרעה

3.        סעיף 74 לחסד"פ – עניינו ב"עיון בחומר חקירה" – קובע כך בסעיף-קטן (א):

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו".

4.        חשיבות רבה נודעת לזכות העיון בחומר חקירה. בית משפט זה עמד לא אחת על מרכזיותה בהליך הפלילי. בין היתר נקבע כי העיון בחומר חקירה הוא בעל חשיבות רבה למימוש הזכות למשפט הוגן, וכי זכות העיון נמנית עם אחת מזכויות היסוד של נאשם בפלילים. בהתאם לכך, פורש הסעיף באופן מרחיב, כך שאינו מכוּון רק לחומרים שבליבּת האישום, אלא גם לחומרים המצויים בשוליו (ראו למשל: בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 376, 381 (2000)) שכן, כידוע, "אין חקר לתבונת סנגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא בפניו" (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי הממשלה פ"ד ד 429, 433 (1950)). עם זאת, נקבע כי "הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך, ובכך לא זו בלבד שלא תתרום להגנת הנאשם, אלא שעלולה היא גם לפגוע בזכויותיהם המוגנות של אחרים באופן בלתי מידתי וללא הצדקה" (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים פ"ד נז(4) 625, 633 (2003)).

5.        סעיף 78 לחסד"פ – כותרתו "חומר סודי" – וזו לשונו:

"הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין...".

3

           ככלל, זכאי אפוא נאשם לעיין בחומר חקירה שנאסף בעניינו, אולם זכות זו אינה חלה על חומר סודי. בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי לא קיימת זכות עיון בחומר שניתנה לגביו תעודת חיסיון לפי סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (ראו: בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 804 (1999)). דין דומה הוחל על חומרים אחרים שעליהם חלה חובת סודיות, שלא מכוח תעודת חיסיון (ראו: בש"פ 2481/96 רבינק נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 498, 503 (1996)); בש"פ 4747/11 פלוני נ' מדינת ישראל (26.10.2011)). אין משמעות הדבר כי לעולם חוסן וכי 'אין מצב' שבו יוכל נאשם לעיין בחומר סודי, אלא שהאפשרות לעיין בחומר שכזה תלויה בהסרת "מעטה הסודיות", במקום שניתן להסירוֹ (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים 975 (חלק שני - הליכים שלאחר כתב אישום א, 2009) (להלן: קדמי)).

6.        חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, מסדיר את ניהול המרשם הפלילי הכולל מידע על אודות הרשעות, עונשים פליליים והחלטות אחרות של בתי משפט בהליכים פליליים, וקובע עקרונות למסירת מידע פלילי. באשר למסירת מידע לגבי מעורבותו של אדם בפלילים, ניתן להבחין בשלושה סוגים עיקריים של מידע: (א) הרשעות ועונשים; (ב) מב"דים; (ג) תיקים סגורים. מידע על אודות הרשעות ועונשים הוא חלק מפרטי הרישום במרשם הפלילי (סעיף 2 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים). לעומת זאת, מידע באשר למב"דים ולתיקים סגורים אינו כלול במרשם הפלילי (ראו: בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 684, פסקה 6 (2007)) אלא מרוכז ברישומים משטרתיים נפרדים שמנהלת המשטרה מכוח סמכותה לפי סעיף 1(ג) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים – "לנהל רישומים אחרים הדרושים לה לצרכיה". חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים מציין בפרטוּת לאֵלו גופים ובאֵלו נסיבות ניתן למסור את סוגי המידע השונים.

(א) הרשעות ועונשים

7.        על מידע בדבר הרשעות ועונשים חל סעיף 3 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, הקובע עקרון בסיסי, כי "המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה". סעיף 5 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים מורה, כי "המשטרה תמסור מידע מן המרשם לרשויות ולבעלי תפקידים המפורטים בתוספת הראשונה". בית משפט נִמנה על הרשויות הללו, ובהתאם לסעיף י' לתוספת הראשונה, ימסר מידע לבית משפט באחת מאלה:

"(1) הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון ;

4

(2) הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי".

           בעניין דנן, מסרה המשיבה את גיליון ההרשעות של המתלונן לעיון העורר, ואין עוד מחלוקת באשר למסירת מידע על ההרשעות הקודמות.

(ב) מב"דים

8.        סעיף 11 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים – עניינו ב"מידע על חקירות ומשפטים תלויים ועומדים" – מורה כך:

"המשטרה או גוף שרשאי למסור מידע לפי חוק זה רשאים למסור למי שזכאי לקבל מידע לפי חוק זה גם פרטים בדבר משפטים וחקירות פליליים התלויים ועומדים בענינים שההרשעות בהם הן פרט רישום לפי סעיף 2".

עינינו הרואות, כי כעקרון ישנה אפשרות למסור מידע לגבי מב"דים, בדומה למידע כנ"ל בדבר הרשעות קודמות ועונשים. מידע באשר למב"דים ימסר אפוא בכפוף למבחני הרלוונטיות הנ"ל שנקבעו בסעיף י' לתוספת הראשונה, דהיינו, כאשר הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון, או כאשר הוא נדרש לבירור מהימנותו של עד, ובעל דין ביקש את הגילוי.

9.       בעניין דנן, עיין בית המשפט המחוזי בחומר ומצא כי בהתחשב ברשימת ההרשעות שנמסרה לעיונו של העורר, אין במב"דים כדי לסייע להגנתו. אינני מוצא פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, על יסוד הנמקתה.

5

10.     כאמור, מבחן אחד הוא למסירת הרשעות קודמות ולמסירת מבד"ים לבית המשפט – מבחן הרלבנטיות הנ"ל על-פי סעיף י' לתוספת הראשונה – אך ישומו של המבחן לגבי מב"דים ראוי להיות נוקשה יותר ובדרך כלל יביא לתוצאה מצומצמת מזו של ישומו לגבי הרשעות קודמות. המבד"ים כשמם כן הם, ממתינים לבירור דין, ועל כן משקלם נמוך בדרך כלל במידה ניכרת ממשקלן של הרשעות. בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי ככלל על התביעה להימנע מלהגיש לבית המשפט בדוּנוֹ במעצר פלט מחשב של מב"דים בעניינו של נאשם (בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.9.2006)), וכי אין להביאם במניין השיקולים במסגרת הענישה (ע"פ 1173/97 אמסלם נ' מדינת ישראל (1.3.1998)). ראוי גם לזכור כי רישום המב"דים כיום אינו מכיל מידע באשר למצבו של התיק, כך שיכול להימצא ברשימה תיק שבו חקירה רק החלה ולא הוגש כתב אישום, ובאותה מידה יכול להימצא בה תיק שבו ניתנה הכרעת דין ועדיין לא ניתן גזר דין (ראו: הוועדה לבחינת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 דו"ח הוועדה 71 (2012) (להלן: דו"ח הוועדה)). ברי כי משקלו של תיק מהסוג הראשון נמוך במידה ניכרת ממשקלו של תיק מהסוג השני, ולבטח יש להבחין בין השלבים השונים במסגרת ישום מבחני הרלבנטיות.

(ג) תיקים סגורים

11.      מדובר בתיקים שנסגרו מפאת העדר ראיות מספיקות, מחמת העדר אינטרס לציבור, עיכוב הליכים, תיקים המיועדים לסגירה או לאי-חקירה מלכתחילה. מסירת מידע בנוגע לתיקים אלה מוסדרת אף היא בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. סעיף 11א – כותרתו "מידע על תיקים סגורים" – קובע כך:

"מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין כאמור בסעיפים 59 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מידע על סגירת תיק בהסדר לפי סימן א'1 בפרק ד' לאותו חוק, וכן מידע על משפט שבו עוכבו ההליכים לפי סעיף 231 לאותו חוק, לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית".

           ודוק: מידע על תיקים סגורים "לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית" (ההדגשה שלי – נ' ס'). בית המשפט איננו מן הגופים המפורטים בתוספת השלישית, וגם לא ההגנה במשפט פלילי, כפי שצויין בעניין בניזרי (לעיל, בפסקה 6, מפי השופטת ד' ברלינר): "לגבי תיקים סגורים – המידע באשר אליהם יימסר רק לגופים המנויים בתוספת השלישית שבית המשפט אינו נמנה עימם". הפועל היוצא מן האמור הוא לדעתי ברור: אין למסור לבית המשפט מידע על תיקים סגורים, ואין נפקות לשאלה אם המידע עשוי להיות רלבנטי להגנת הנאשם.

6

12.      אומנם, לדברי השופט י' עמית בעניין שימשילשווילי הנ"ל, "סעיף 74 לחסד"פ הוא הדין החולש על הסוגיה של עיון בחומר חקירה, ומבחינה זו הוא מהווה דין מיוחד  (lex specialis) כלפי הדין הכללי בחוק המרשם... אין לקבל את הטענה כי חוק המרשם יצר מסלול נפרד ומנותק מהוראות החסד"פ" (פסקה 11); ולדברי השופט ח' מלצר בבש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (23.2.2009) חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים איננו "מחסום בלתי עביר" מפני מסירת מידע על תיקים סגורים (פסקה 16). ברם, כשלעצמי דומני כי הדברים הללו אינם עולים בקנה אחד עם אֵלו שנאמרו בעניין בניזרי הנ"ל מפי השופטת ד' ברלינר; לא עם לשון החוק ולא עם תכליתו.

13.      מן הראוי להדגיש, כי אין סתירה בין הוראת סעיף 74 לחסד"פ לבין ההסדרים הנ"ל שבחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, ואין צורך להכריע בשאלה כוחו של מי מבין החוקים הללו עדיף, משום שהחובה לאפשר עיון בחומר חקירה מסוייגת כזכור על-פי הוראת סעיף 78 לחסד"פ, במובן זה שאינה חלה "על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין". מכיוון שמידע על תיקים סגורים הוא חסוי, לא חלה לגביהם הוראת סעיף 74 לחסד"פ, ומסירת מידע שכזה אינה אפשרית אלא, אם בכלל, בגדרי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (ראו: בג"ץ 233/85 אל-הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 130-131 (1985)). מידע על תיקים סגורים אינו בא בגדר "חומר חקירה", וממילא "'ההסדר הסטטוטורי' הקבוע בסעיף 74 לחסד"פ אינו חל לגבי תיקי חקירה שנסגרו" (קדמי, לעיל בעמוד 1002). אני דוחה אפוא את טענת העורר לפיה סעיף 74 לחסד"פ מחייב מסירת מידע על אודות תיקים סגורים לעיון ההגנה.

תכליתו של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים

14.      חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים נועד להסדיר את ניהולו של המרשם – שבו פרטי עניינים פליליים – על-ידי המשטרה, ובה בעת לקבוע מגבלות על מסירת המידע, בכללן תקופות התיישנות של הרשעות, ומחיקתן של הרשעות. כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, בצד אופיו הטכני לכאורה של ניהול המרשם – "יש בו בשורה חברתית מתוך מגמתו לקדם בעל תשובה בשיקומו" (ראו: ה"ח (התשמ"א) 215, 216).

15.     חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים קובע כאמור את הכלל: "המרשם יהיה חסוי ולא ימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה" (סעיף 3) וזאת במטרה להגן במידת האפשר על זכותו של אדם לפרטיות (ראו: ה"ח (התשמ"א) 215, 219). אף-על-פי-כן –  

7

"ראה המחוקק להתיר בנסיבות מסויימות מסירת מידע מהמרשם הפלילי לגופים ולאישים המנויים בחוק. זאת לשם הגנה על אינטרסים ציבוריים המחייבים חשיפת מידע על עברו הפלילי של אדם, ובהם: הגנה על שלום הציבור ובטחונו, ניהול הליכים פליליים, שמירה על טוהר השירות הציבורי ואמון הציבור בנושאי משרות שלטוניות ועוד" (דנ"פ 9384/01 מוחמד אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל – הועד המרכזי, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש (15.11.2004)).

16.      מחד גיסא, שׂם לו חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים למטרה לעודד את שיקומו של מי שהורשע ולחובתו רישום פלילי, כך שחטאוֹ לא יזכר לו לדראון עולם ויתאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו; כמו כן מבקש חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים לעגן את זכותו של אותו אדם לפרטיות, בקביעת העקרון הנ"ל בדבר חיסיון המרשם והגבלת מסירת המידע מתוכו. מאידך גיסא, חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים מכיר בצורך למסור מידע ולהביאוֹ לידיעת גורמים מסויימים לצורך מילוי תפקידיהם, כגון בתי משפט, רשויות ציבוריות וגורמי חקירה ואכיפה, על מנת להגן על אינטרסים ציבוריים חשובים, בכללם שלום הציבור ובטחונו, אכיפת החוק וניהול הליכים פליליים. הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים מאזנות בין האינטרסים המנוגדים וקובעות את המגבלות על מסירת מידע מן המרשם, באמצעות קביעת הגורמים הזכאים לקבּלוֹ, התכליות שלשמן ימסר המידע, תקופות התיישנות ומחיקה.

המשפט העברי כהשראה

17.      חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים שאב את השראתו גם מיסוד התשובה   שביהדות. עקרונות המשפט העברי בסוגיית שיקומו של העבריין "שימשו נר לרגלי המחוקק בבואו לחוקק את חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים" (על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1) 353, פסקה 26 לפסק הדין של המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון (1990) (להלן: עניין כרמי)). כוונת המחוקק להיזקק למקורות היהודיים בחקיקת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, נלמדת הן משמו ("תקנת השבים") הן מהמבוא להצעת החוק (לעיל, בעמוד 216):

8

"ההצעה מאמצת את גישת ההלכה לנושא, המוצאת את ביטויה ב'תקנת השבים' שמקורה במשנה גיטין ה, ה, ושנתייחדה לפעולות שמטרתן להקל על העבריין לשוב בתשובה ולהשתלב בחיי החברה. בהקשר זה כתב לפני כאלף שנים רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא, באחת מתשובותיו, את הדברים האלה: 'שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני-אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר – מקבלין אותו'".

18.      גם בדיונים שליוו את חקיקת החוק בכנסת, הובהר כי הוא מבוסס במידה רבה על עקרונות היהדות: "הצעת החוק שלפניכם תואמת ברוחה את עקרונות המשפט העברי... מצד אחד היא אוסרת עשיית שימוש במידע על עברו של אדם כשניתן לקבוע – ללא חשש פגיעה באינטרס הציבור – שלעניין מסוים ובתנאים מסוימים אין משמעות לעברו של מי שחטא ולא שב וסרח; מצד שני היא מאפשרת עשיית שימוש במידע על עברו של אדם באותם מקרים שבהם גוברת החשיבות שבשמירת אינטרס הציבור על החשיבות של שיקום העבריין – ומשום כך היא מאפשרת שמירת המידע ללא מחיקה אף כעבור זמן" (דבריו של שר המשפטים דאז חיים צדוק בדיון בהצעה בנוסחהּ השני, שנקראה "חוק המרשם בפלילים, תשל"ה-1975", ד"כ 75, 301 (התשל"א); ראו גם: דבריו של שר המשפטים הקודם, יעקב שמשון שפירא, בדיון בהצעת החוק בנוסחהּ הראשון, שנקראה "הצעת חוק רישום עבריינות, תש"ל-1970", ד"כ 59, 32 (תשל"א)). נוכח זיקה איתנה זו, צויין כי "כאשר בתי המשפט יידרשו, בבוא השעה והמקרה, לפרשנותו של החוק האמור, יהא עליהם להיזקק, במידה מיוחדת ומרובה, למערכת המשפט העברי בסוגיה גדולה זו" (עניין כרמי הנ"ל, בפסקה 26).

19.      התשובה – עזיבת החטא וחזרה למוטב – היא אחת מיסודותיה של היהדות (לסקירה מעמיקה ומקיפה ראו: נחום רקובר מעמדו של עבריין שריצה עונשו במקורות העבריים (2007) (להלן: רקובר)); בספר יחזקאל (פרק ל"ג) הוצב רעיון התשובה אל מול ההשקפה האחרת, הגורסת כי אדם שחטא שוב אין תקנה לנפשו:

 (י) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה:

(יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' א-לוקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:

....

(יד) וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:

(טו) חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת:

(טז) כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה:

9

חזרה בתשובה מוחקת את החטא, ומעניקה לחוטא מעמד מיוחד: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוּב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם" (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ד).

20.      כתוב בתורה: "כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת, הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (דברים כה, א-ג). על כך נאמר בספרי (פינקלשטיין), פיסקה רפו, עמוד 304: "רבי חנניה בן גמליאל אומר: כל היום הכתוב קורא אותו 'רשע', שנאמר: והיה אם בִּן הכּות הרשע... אבל משלקה – הכתוב קורא אותו 'אחיך', שנאמר: ונקלה אחיך". כדברי השופט מ' אֵלון (בעניין כרמי הנ"ל בפסקה 24): במשפט תמציתי אחד, ניתן ביטוי לרעיון הרהביליטציה: "'וניקלה אחיך לעיניך' – משלקה, הרי הוא כאחיך" (מכות ג, טו).

21.      על מנת להקל על עבריין לחזור בו מדרכו הרעה, תקנו חז"ל את 'תקנת השבים'. מדין תורה חייב גזלן להשיב את הגזלה לבעליה. ברם, אם השבתהּ תגרום לנזק כספי בשיעור גדול ביחס לשוויה, ירתע הגזלן מן ההשבה, וממילא ישאר בחטאוֹ. לפיכך, על מנת להמריצו לחזור בתשובה, תקנו חז"ל שיוכל הגזלן לשלם כסף תחתיה. אם גזל קורה ובנה בה בניין, אין לחייבוֹ להרוס את הבניין כדי להחזיר את הקורה לבעליה. דיוֹ בהשבת תמורתה הכספית לבעליה: "שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו – ימנע מלעשות תשובה" (רש"י, גיטין נה, א). ברוח זו תקנו חז"ל תקנה נוספת לפיה אין לקבל מחוטא שחזר בתשובה כסף שגזל בתקופת רשעתו. התלמוד (בבלי, בבא קמא צד, ב) מספר על הרקע לתקנה: "מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך. ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי ריביות שהחזירו – אין מקבלין מהם, והמקבל מהם – אין רוח חכמים נוחה הימנו".

10

22.      באותה מגמה של שיקום העבריין וחזרתו לחיי הקהילה, פסק רבנו גרשום מאור הגולה כי כהן שנשתמד ועשה תשובה, אינו נפסל מלשאת כפיים (שו"ת רבנו גרשום מאור הגולה, סימן ד). לדעת פוסקים רבים, הלכה למעשה מוחקת התשובה את חטאי העבר, ושוב אין בהם כדי למנוע את מינויו של החוזר בתשובה למשׂרתו הקודמת (איתמר ורהפטיג צנעת אדם 256 (2009) (להלן: ורהפטיג)). לצד זאת, מוכּרים גם מצבים מיוחדים שבהם נמנעת חזרתו של אדם לתפקיד שמילא קודם לכן (ראו: רקובר, לעיל בעמודים 151-306). למשל כאשר מדובר בעבירות חמורות במיוחד (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ז, י"ג-י"ד) או במשׂרה נעלה כגון נשיא הסנהדרין (משנה תורה, סנהדרין י"ז, ט). אך אֵלו הם היוצאים מן הכלל. דרך הכלל היא: "כל שחזר בתשובה שלימה, אפילו לכתחילה ממנין אותו לכל הראוי לו, ואין צורך לומר שחוזר למה שהוחזק הוא או אבותיו" (חידושי הריטב"א, מכות יג, א).

23.       כדי לאפשר את שיקומו המיטבי של העבריין תקנו חז"ל גם איסור 'אונאת דברים', לפיו "אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" (משנה, בבא מציעא ד, י). על מנת ליתן תוקף לאיסור זה, נקבעה בהלכה סנקציה עונשית של נידוי אדם המזכיר לחוזר בתשובה את עברוֹ (תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כ"א; רקובר, לעיל בעמודים 100-105).

24.      עוד רבות ונכבדות דן המשפט העברי – בהלכה ובמחשבה – ברהביליטציה, החזרת עטרה ליושנה, ובדרכי התשובה. שומה לסייע לעבריין לשוב למוטב, ולהימנע במידת האפשר מלהזכיר לו עוונות ראשונים.

ודוק: אם אמרנו את כל אשר אמרנו לגבי 'עבר פלילי אמיתי', קרי, עבירות שעבר אותו עבריין, הרי שכפולה ומכופלת צריכה להיות הזהירות לגבי 'עבר פלילי מדומה', קרי, תיקים סגורים שעניינם איננו אלא בחשדות גרידא, ולא עברוּ את כור ההיתוך של ההליך המשפטי הפלילי.

היסטוריה חקיקתית

25.      בדיון בהצעת החוק בנוסחהּ הראשון (ד"כ 59 (תשל"א) 33) הביעו חברי הכנסת תרעומת על כך שהחוק בנוסחו דאז מאפשר לגופים שונים, בכללם בית המשפט, לעיין גם בהרשעות מן העבר הרחוק:

11

"'הדף החדש' שנפתח לאדם הוא רק לשם שיקומו וקבלתו בחברה האזרחית לתפקידים הדורשים חוסר הרשעה קודמת. אבל אפילו נשאר עברו של אדם נקי במשך עשר שנים הקבועות עכשיו או במשך חמש שנים בעבירות קלות יותר, אך אחרי אחת-עשרה שנה עבר עבירה כלשהי ונמצא אשם בה, הרי חוזר בית המשפט לשאול על עברו של האיש, והמשטרה או בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה פותחים את ספר הזכרונות של המשטרה, המשתרע לא רק על עשר שנים, אלא על שלושים שנות עברו, והכל קם שוב לתחייה. כלומר, האדם לא ייהנה מעשר שנות עברו הנקי... ואני רואה כאן חסרון גדול בהצעת חוק זו...". (דברי חה"כ הלוי. ראו גם: דברי ח"כ אליעד, שם בעמוד 38).

בעקבות דברים אלה, תוקן נוסח ההצעה, כך שמידע בדבר הרשעות שנמחקו ימסר למספר מועט של גופים, ובית המשפט אינו נמנה עליהם. כפי שהסביר שר המשפטים דאז, משה ניסים, בדיון שהתקיים לגבי נוסחהּ הסופי של הצעת החוק:

"מידע על הרשעה שנמחקה יימסר רק למספר מצומצם ביותר של גופים... להוציא גופים אלה, לא יימסר מידע על הרשעה שנמחקה ואפילו לא לבית המשפט" (ד"כ 91 (התשמ"א) 1891).

26.      לא בכדי אפוא מצויין בית משפט בתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (בזיקה לסעיף 5, שעניינו במידע מן המרשם הפלילי) ומקומו נפקד מן התוספת השלישית (בזיקה לסעיף 11א, שעניינו במידע על תיקים סגורים), ו"מכלל הן אתה שומע לאו"; קרי, הסדר שלילי בכוונת מכוון.

סוף דבר

27.      (א) מב"דים – מידע לגבי מב"דים ימסר, על-פי סעיף 11 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, כאשר גילוי המידע הוא מהותי לנושא הדיון, או כאשר הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי.

           (ב) תיקים סגורים – אינם בגדר "חומר חקירה". לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית ותכלית החקיקה, מובילים כולם לתוצאה אחת: סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים מתיר מסירת מידע על תיקים סגורים אך ורק לגופים המפורטים בתוספת השלישית; הא ותו לא. אין למסור לבית המשפט מידע על תיקים סגורים, ולא כל שכן לנאשם.

הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ד בניסן התשע"ד (14.4.2014).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  14014080_O06.doc  עב