העליון דן בשאלה: האם יש להחיל הריסת בתי מחבלים גם על רוצחים יהודים?

המקרה עומד סביב עתירתם של הורי הנער מוחמד אבו חדיר המנוח, חוסין וסוהא אבו חדיר, כנגד שר הביטחון והאחראים למות בנם. העתירה נוגעת להחלטת שר הביטחון שלא להורות על הריסת בתי הרוצחים היהודים של בנם, בהתבסס על תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אשר מאפשרת את הריסת בתי מחבלים. העותרים טוענים להפליה ברורה לאור העובדה שכאשר מדובר ברוצחים פלסטינים, מיושם החוק בנוקשות.

העתירה נדונה בבית המשפט העליון אשר עמד בראשו המשנה לנשיאה בדימוס א' רובינשטיין, יחד עם השופטים נ׳ הנדל וצ׳ זילברטל. השופטים נדרשו לבחון האם קיים צורך ליישם את תקנה 119 גם על מחבלים יהודים, תוך דיון בהשלכות האפשריות ואמות המידה ליישום כזה. העתירה בקשה צו על תנאי לחייב את שר הביטחון לנמק מדוע לא ישתמש בתקנה זו במקרה הנתון.

במהלך הדיון הוצגו שאלות רבות לגבי ההשלכות של החלטה כזו על החברה הישראלית ומדיניות ההרתעה. הוצגה הדילמה האם יש להבחין בין מפגעים יהודים לפלסטינים במקרים כגון אלה, ומה יהיו השיקולים להחלטה כזאת. המדינה ציינה כי ישנם הבדלים במספרי תקיפות פלסטיניות מול תקיפות יהודיות, ועל כן האפקטיביות המשוערת למניעת פיגועים מיישום התקנה כאשר מדובר בהפחדת פלסטינים היא גדולה יותר.

בנוסף, במהלך הדיונים הצביעו הצדדים על מגוון נושאים טכניים, כמו הצורך בניהול דיון שבו כל הצדדים נגדם מופנית העתירה יקבלו את ההזדמנות להשתתף בצורה מלאה ולהגיב על הטענות. התקיימו גם דיונים לגבי ניהול זמנים והשגת אישורי מסירה הולמים לכל המעורבים בכדי להבטיח הליך מסודר ותקין.

השופט רובינשטיין הביע במהלך הדיון דאגה כי הנושא המורכב לא נידון דיו בדרגים הבכירים בממשלה, והפנה בקשה למדינה להגיש הודעה משלימה שתעמיק בנושא היישום השוויוני של התקנה על יהודים ופלסטינים כאחד.

החלטות שונות התקבלו במהלך ההליך המשפטי במועדים שונים, ונראה כי על אף האיפוק בפרסום המטפורי, בית המשפט השכיל להעניק לכל כוון את מקומו בעובדות. הדיון האחרון בנושא התקיים ביולי 2017, ובית המשפט הגבוה לצדק חתם על החלטת המשנה לנשיאה בדימוס רובינשטיין, אשר קבע כי למרות שיש צורך בהתנהלות זהירה בנושאים רגישים כאלה, במצב הפוליטי הנוכחי, על הממשלה להעניק נימוקים נוספים בשאלת השוויון ביישום תקנה 119.