תקציר תיק בג"ץ 5376/16 - חוסין אבו חדיר ואח' נ' שר הביטחון ואח'

העתירה נפתחה על ידי חוסין וסוהא אבו חדיר, הוריו של הנער המנוח מוחמד אבו ח'דיר, כנגד שר הביטחון ומספר נאשמים נוספים, אחרי שהאחרונים הורשעו ברצח מוחמד. הפונים ביקשו מבית המשפט העליון להתערב בהחלטת שר הביטחון שלא להפעיל את סמכותו על פי תקנה 119 של תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, לצורך הריסת הבתים של המורשעים ברצח. הטענה המרכזית הייתה שיש בכך משום החלה מפלה ולא צודקת של החוק והעדפה לרעה של האוכלוסייה הערבית.

תקנה 119 מאפשרת למדינה להרוס או לאטום בתים כמענה לאירועי טרור, אולם העותרים טענו כי קיים אי צדק בכך שהריסות אלו הופעלו בעבר בעיקר נגד תוקפים פלסטינים ולא נגד תוקפים יהודים, גם כאשר המעשה היה חמור באותו מידה.

הדיונים התקיימו לאורך מספר חודשים ועורכי הדין של שני הצדדים הציגו את טענותיהם בפני הרכב השופטים שבראשם עמד המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין.

• מקום אחד במרכז העתירה עמד השאלה האם הריסת בתים יכולה לפעול כהרתעה אפקטיבית, ואם כן, למה היא לא מיושמת גם על בתים של רוצחים יהודים.
• נוסף על כך, נדונה השאלה האם יש להחיל את מדיניות ההריסה בצורה שווה ללא הבדל גזע או מוצא.
• המשיבים טענו כי לצורך האופרטיביות וההרתעה, מקרים של טרור פלסטיני מצריכים את השימוש בסמכות זו יותר מאשר מקרים אחרים.
לעומת זאת, נטען בשם העותרים, כי כל ניסיון למנוע הליכים חייב להיות ישר ולקבל את כל המקרי טרור באותה גישה.

בהחלטתו, בית המשפט העליון הודה כי הנושא רגיש ומורכב, ושכמו בכל מקרה שבו מופעלות צעדי אכיפה מחמירים, יש לנקוט באמצעי זהירות גדולים וכי על הרשויות לשקול כל מקרה לגופו תוך התחשבות באופי הפשע וביכולת למנוע מקרים דומים בעתיד.

לפני מתן ההחלטה הסופית, נשמעו דיונים נוספים והוגשה הודעה משלימה מצד המשיבים לפי הנחיית בית המשפט. לבסוף, השופטים קיבלו את המלצת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין שלא להרוס את הבתים במקרה זה.

השיקול המכריע היה חוסר אפקטיביות של מדיניות הפעלת תקנה 119 כאמצעי הרתעה אפקטיבי במקרה זה, כאשר השימוש עשוי להוביל להתלקחות מתחים נוספים.

בסיכומם של דברים, התיק הדגיש את הצורך ביישום שוויוני של תקנות ואת חשיבות הבדיקה הפרטנית בכל מקרה בו מופעלת סמכות הריסת בתים.