מוחמד עליאן ואחרים נגד משטרת ישראל ופרקליטות המדינה

תיק זה עוסק בבג"ץ המתנהל בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. המקרה כולל מספר עתירות שהוגשו על ידי משפחות פלסטיניות, אשר מבקשות את החזרת גופות יקיריהם שנהרגו באירועים הקשורים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. העותרים כוללים את מוחמד עליאן ושישה נוספים, וכן עותרים נוספים בתיקים מקבילים.

עניינן של העתירות הוא בדרישה כלפי משטרת ישראל ופרקליטות המדינה להחזיר גופות של קרובי משפחה (שחלקם לפחות נהרגו בפעולות טרור או אירועים ביטחוניים אחרים) לבני משפחותיהם לצורך קבורה מכובדת. מדובר בעניין רגיש ומורכב, אשר נוגע בד בבד באספקטים של זכויות אדם, ביטחון ובחינת הדין הבינלאומי והמקומי.

בעתירה הנידונה, נדונו כמה שאלות עקרוניות, ביניהן הסמכות המינהלית של המדינה להחזיק בגופות הקורבנות מבלי להשיבן למשפחותיהם. בנוסף לכך, נדונו ההשלכות החוקתיות של החלטות אלה על זכויות יסוד כמו כבוד האדם.

• העתירות הוגשו במטרה לקבל צווים על-תנאי המורים למדינה לנמק מדוע לא יוחזרו הגופות לידי המשפחות הקובלות, וצוים מוחלטים בהתאם, וכן נידונו באריכות מספר פעמים בבית המשפט.
• במהלך ההליכים, צוין כי מדינת ישראל נקטה בגישות שונות בניהול הגופות ביניהם החזקתן כקלף מיקוח בהתנהלות הביטחונית והמדינית.
• נידונו תאריכי הדיונים, הבקשות להארכות זמנים, וכן דיונים לצורך הוצאת צווים על-תנאי והמחלוקות על האופן שבו נדרש היה לבצע את ההחזקה והשחרור של הגופות.

השופט י' דנציגר היה מרכזי בכמה מההחלטות, כשהוא מביע עמדה כי יש לבדוק את האפשרות להחזיר את הגופות בתנאים שנקבעו, תוך הדגשת הצורך בשיתוף פעולה ממשלתי למציאת פתרון המכבד את כל המעורבים.

כתוצאה מהעתירות, חלק מן הגופות הוחזרו למשפחות להן, אולם במקרים אחרים נדרשה המדינה לנמק מדוע היא רואה לנכון להמשיך ולהחזיק בהן. במהלך הדיונים, המדינה נאלצה לבחון את החוקיות ואת הטעמים הביטחוניים להחזקת הגופות, עם הדיונים שנמשכו על פני תקופה ארוכה וכללו מספר מועדים כדי לגבש פתרון נאות.

נקודת השיא התרחשה כאשר בית המשפט העליון פסק ברוב דעות בעד קבלת העתירות והורה על החזרת רוב הגופות להורים, יחד עם קבלת עמדתה המתקנה של המדינה, שהביאה לכך שהוחלט לשחרר חלק גדול מאותם גופים.