תיק בג"ץ 3037/14 - לוטפי חסין אבו ספא נגד מדינת ישראל - משרד הפנים והמינהל האזרחי ואחרים

העתירה נפתחה על ידי לוטפי חסין אבו ספא, סוחר פלסטיני תושב עזה, כנגד משרד הפנים והמינהל האזרחי, משטרת ישראל והמפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית. ההליך החל בעקבות עיכוב של העותר ואחיו במחסום "תרקומיה". בעת עיכובם נתפס סכום כסף גדול במזומן שהיה ברשותם, אשר העלה חשד לשימוש בכספים לצרכי טרור. בגין החשד, הכספים נתפסו על ידי רשויות הביטחון.

בין העותר ואחיו נשאו סכומים משמעותיים של 87,150$ ו-523,900₪, בהתאמה. בעוד שהכסף שנתפס אצל אחיו של העותר הושב בעקבות בדיקה נוספת, כספו של העותר הוחזק לזמן ממושך יותר לצורכי בדיקה מעמיקה.

לוטפי אבו ספא פנה למשטרת קריית ארבע לצורך דרישת החזרת כספו. לאחר שלא קיבל מענה חיובי, הגיש המרצת פתיחה להשבת הכסף בבית משפט השלום בנצרת. בית המשפט הודיע כי אינו בעל הסמכות בעניין זה, והמרצת הפתיחה נמחקה. לאחר מכן, המשיך העותר במאמציו להשיב את כספו באמצעות פנייה לבית המשפט העליון.

במהלך הדיונים בבית המשפט העליון, הבהירו המשיבים, באמצעות עו"ד מוריה פרימן, כי ההחלטה להחרים את הכסף התבססה על מידע מודיעיני מהימן, המעיד שהכסף היה מיועד לפעילות חמאס באזור הגדה המערבית. המשיבים ציינו כי חלק מהמידע שהוצג בדיון היה סודי ואושר להצגה במעמד צד אחד בהסכמה עם בא-כוח העותר, עו"ד ג'ריס דחדולי.

• בדיון הראשון שנערך ב-29 באפריל 2014, השופט ס' ג'ובראן דרש תגובת המשיבים לעתירה תוך 60 יום.
• בדיון נוסף שהתקיים ב-18 במאי 2015, השופטים במותב בית המשפט העליון - ח' מלצר, צ' זילברטל ומ' מזוז, הבינו כי ההחלטות של המשיבים בתיק זה היו מבוססות.
• בישיבה זו העריכו השופטים את המידע הסודי שהוצג והזמינו את העותר להחליט בתוך יומיים אם הוא עומד על עתירתו לאור הסתברויות המידע הסודי.
• פסק הדין שניתן ב-7 ביוני 2015 קבע כי הטענות שהובאו על ידי העותר אינן מספיקות לשנות את החלטת המשיבים, וכי הכספים יוחזקו בסכום מסוים של 15,000 ש"ח כעונש מנהלי על העותר.

בית המשפט העליון, מתוך איזון בין הצורך בביטחון לבין זכויות הפרט, שכלל את המשקל למידע המודיעיני שנשען עליו, החליט לצדד בעמדת המשיבים. השופטים - ח' מלצר, צ' זילברטל ומ' מזוז הסכימו פה-אחד עם פסק הדין שסיכם השופט מ' מזוז, ואישרו את החלטת המשיבים לגבי הכספים שנמצאו ברשותו של העותר.

ההחלטה שהתקבלה, תמכה בעקרון שיקולים ביטחוניים על רקע נסיבות אזוריות רגישות. אך בכך גם הודגש הצורך בהתייחסות מרבית לזכויות הפרט ולבחינת המידע המודיעיני במסגרת דיונים משפטיים מותאמים.

נראה כי תיק זה שימש תקדים בניהול של עתירות דומות בעתיד, בהן מעורבים גורמים ביטחוניים ומידע סודי, ומתמך בחשיבות של שיקולי זהירות ואחריות מצד בתי המשפט בהכרעות שכאלו.