עירית דגני נואה נ' מנהל מקרקעי ישראל - בג"ץ 1470/13

בתיק זה מדובר על עתירה שהוגשה על ידי עירית דגני נואה נגד מנהל מקרקעי ישראל בבית המשפט העליון הפועל בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. התיק נוגע לסכסוך בין העותרת לבין מנהל מקרקעי ישראל, הנוגע לזכויותיה בנכס כלשהו בעקבות נפילת בן זוגה המנוח במלחמת יום הכיפורים.

במסמך הראשון, תאריך הדיון היה בתשעה בינואר 2014 ובית המשפט כלל את השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, א' שהם. במהלך הדיון, העלה מנהל מקרקעי ישראל הצעה חדשה שנראתה לבית המשפט כהוגנת כלפי שני הצדדים. זאת, על רקע התחשבות בעובדה שזמנה הרב שחלף מאז האירועים ווידויה למורשת השארים בעקבות המלחמה.

עירית דגני ביקשה דחיה של חודשיים לבחינת ההצעה וכן לבחון נושא מסוים מול המנהל. מנהל מקרקעי ישראל הסכים לדחיה, אם כי עמד על כך שהוא תומך בעמדתו. הוחלט כי העותרת תמסור עדכון על עמדתה תוך חודשיים, והתגובה של המנהל תוכן תוך שבוע לאחר העדכון. בתקווה נמצא הצדדים פתרון מוסכם לפני בית המשפט.

במסמך השני, מתאריך שלושה עשר בנובמבר 2014, הודעה התפרסמה בו צוין שהצדדים הגיעו להסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין, דבר המהווה הישג עבור שני הצדדים. העתירה נגנזה ללא צו להוצאות, מה שמעיד על שביעות רצון הדדית מהסיום המוסכם של סכסוך זה. השופטים אישרו את ההסכם והביעו שביעות רצון על ההסכמות שאליהם הגיעו הצדדים.

המסמך השלישי מתאר החלטה טכנית מיום שני באוקטובר 2014, שבה בית המשפט נעתר לבקשה לשינוי מועד ההגשה של תגובת מנהל מקרקעי ישראל להצהרת העותרת, וקבע תאריך יעד חדש להגשת התגובה עד החמישה עשר בנובמבר 2014. פרטים אלו מציינים את התקדמות ההליך בבית המשפט לקראת ההסכם הסופי.

סיפור המקרה הזה מדגים את הדרך שבה באמצעות הליך משפטי והליכי גישור, ניתן לפתור סכסוכים מורכבים ובעלי אופי רגשי משמעותי לחלק מהצדדים המעורבים. במקרה זה, עירית דגני מתמודדת עם סוגיות שנגעו בזכויותיה לאחר טרגדיה אישית ובמעבר הזמן מאז אותה מלחמה. בהחלטתה להמשיך ולהתאמץ למצוא פתרון יחד עם מנהל מקרקעי ישראל, המדגיש את הפתיחות והנכונות להגיע להסכמות, אידיאלי לבית המשפט לתמיכה ולפתרון הסכסוכים המוגשים בפניו.

• הצעת המנהל למתן פתרון היווה תפנית שיכולה הייתה להביא לסיום הסכסוך.
• הסכמתם של הצדדים להאריך תקופות בחינה מצביעה על רצונם האמיתי למצוא הסדר מוסכם.
• הליכי השגת הסכם הפשרה כוללים גם אמצעים של דיון והסכמה משותפת ולא בהכרח בפסק דין חותך ומכריע.

הדוגמה של מקרה זה מצביעה על הגישה האדפטיבית של מערכת המשפט בישראל, המאפשרת לתיקים להגיע לפתרונות יצירתיים תוך שמירה על זכויות הצדדים.