עובדות רקע

נאשמים 1 ו-3 הם אחים ונאשם 2 הוא בן דודם.

נאשם 2, אביו ואחיו (להלן: "יוסף") קיימו קשרי עבודה ועסקים עם גור פינקלשטיין (להלן: "גור"). בין היתר העסיק גור את נאשם 2 ויוסף בשיפוץ בניין בשדרות ירושלים ביפו שיועד לשמש כמרכז לימוד של כת הסיינטולוגיה (להלן: "מבנה הסיינטולוגיה").

על פי עובדות האישום הראשון, שוטה חובל (להלן: "שוטה") עבד כמפקח אגף רישוי ובנייה בעיריית תל אביב בתקופה הרלוונטית.

ביום 27.04.10 ביקר שוטה במבנה הסיינטולוגיה, זיהה חריגות בנייה והוציא צו להפסקת העבודה. גור עודכן בדברים והורה לנאשם 2, שפנה לנאשמים 1 ו-3 ולאדם נוסף (להלן: "עד המדינה") לגרום לשוטה חבלה בכוונה מחמירה "שייצא למחלה כמה חודשים". גור התחייב לשלם עבור בצוע הפגיעה סכום של 40,000 ₪, מתוכו העביר לנאשם 2- 25,000 ₪ קודם לביצועה ואת היתרה העביר לאחר מכן. הנאשמים אספו מידע על ביתו של שוטה וכלי הרכב בו השתמש. לבצוע הפגיעה, הרכיבו עד המדינה ונאשם 3 מטען חבלה, שהוא נשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין.

ביום 09.05.10 בסביבות השעה 03:00, פעלו נאשמים 1 ו-2 בידיעתם ובהסכמתם של גור, עד המדינה והנאשמים האחרים כך: לקחו את מטען החבלה והובילוהו לביתו של שוטה. נאשם 1 חיבר את מטען החבלה מתחת לרכב באמצעות חוט, והשניים גרמו להתפוצצות מטען החבלה בשעה 06:45, עת נכנס שוטה לרכב והחל בנסיעה. בעקבות הפיצוץ נפגעו כלי רכב שהיו באזור ובית של אחד משכניו.

לאחר שהפגיעה בגופו של שוטה כשלה, הורה גור לנאשם 2 לגרום לשוטה חבלה חמורה. נאשם 2 פנה ליוסף ולנאשם 1 לצורך האמור, וגור העביר לנאשם 2 סכום נוסף של 50,000 ₪ לשם כך. נאשם 2 הצטייד בשוקר חשמלי, וחולצות עליהן הכיתוב "משטרה". הוא מסר את השוקר לנאשם 1, שהטעינו, וגם הסביר ליוסף כיצד להשתמש בו, ומסר לשני המעורבים האחרים סרט ועליו הכיתוב "משטרה". ביום 28.5.10 נסעו נאשם 2 ויוסף למקום עבודתו של שוטה, והתמקמו בסמוך. יוסף עצר את רכבו של שוטה תוך התחזות כשוטר, ובעת שהלה הוציא מסמכים, הכהו באמצעות השוקר באזור החזה ובפניו, ופצע אותו, בלא להפעיל את המטען החשמלי. נאשם 2 עמד בסמוך. כתוצאה מהתקיפה נפצע שוטה בשפתיו, סבל מחבלות בלסת ובשיניו, ונזקק לתפירה וחבישה.

על פי עובדות האישום השני, גור ביקש לגרום חבלה חמורה לבן זוגה החדש של גרושתו, דניאל כהן (להלן: "דניאל"), באמצעות זריקת והתזת חומצה ובאמצעות סכין. לצורך זה פנה לנאשם 2 שפנה לנאשם 1 שפנה בתורו לעד המדינה. גור מסר לנאשם 2 מידע אודות מקום מגוריו ורכבו של דניאל, והלה העבירם לנאשם 1 ולעד המדינה. בין התאריכים 29.10.10 ו-21.11.10 הגיעו נאשם 1 ועד המדינה פעמים רבות לאזור ביתו של דניאל בחיפה. בהגיעם, המתינו מחוץ לבית כשהם מצוידים בחומצה ובסכין בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. בחלק מהמקרים הצטרפו אליהם נאשם 2 וסאמר אבו עדס, אך מסיבות שונות לא החלו לממש את הפגיעה. במקרה נוסף יידע גור את נאשם 2 כי דניאל צפוי להגיע לתל אביב, הוכנה תכנית פעולה מפורטת לגרימת החבלה בכוונה מחמירה. נאשמים 1 ו-2 ועד המדינה נערכו בשטח על מנת לבצעה כשהם מצוידים בחומצה וסכין, אולם דניאל לא הגיע.

לאחר מכן, על פי הוראת גור שהועברה לנאשם 2 וממנו לנאשם 1, סיכמו נאשם 1, נאשם 3 ועד המדינה לרצוח את דניאל באמצעות מטען חבלה שיוצמד לרכבו. בידיעתו והסכמתו של גור פעלו הנאשמים ועד המדינה "בצוותא חדא" (סעיפים 6-7 לאישום השני) מתוך כוונה לגרום למותו של דניאל. במסגרת זו, קיבל נאשם 2 מידע מגור באשר לרכבו של דניאל, נאשם 3 ועד המדינה הרכיבו מטען חבלה שהוא נשק כמשמעו בסעיף 144 לחוק העונשין. ביום 21.11.10 בסמוך לשעה 03:59 לקחו עד המדינה ואדם נוסף (להלן: "האחר") את מטען החבלה והובילוהו לחיפה. לנסיעה הצטרפו נאשם 2 וסאמר שחזרו ליפו לאחר הגעתם לחיפה. האחר הניח את מטען החבלה מתחת לרכבו של דניאל במטרה לגרום למותו. בסביבות השעה 08:17 יצא דניאל מביתו עם בתו בת ה-3, הושיבה במושב האחורי ברכב ופנה לעבר מושב הנהג. בסביבות השעה 08:24, בעת שדניאל עמד ליד הרכב ובתו ישבה בתוכו הפעיל עד המדינה את מטען החבלה, תוך שהוא והנאשמים אינם יודעים על הימצאות הפעוטה ברכב. פיצוץ המטען העמיד את דניאל בסכנת חיים ממשית וגרם לו חבלות חמורות: שבר באולנה, קרעים בגידים, קריעת העצב האולנרי במלואו, קריעת העורק האולנרי, רסיסים בידו ברגליו בבטן ובחזה, פצעים בשוק, נקב גדול בעור התוף, בלסט-טראומה וליקוי בתדרים הגבוהים. בעקבות חבלותיו נזקק לניתוח בהרדמה מלאה ואושפז לתקופה של שבוע. הפעוטה נפגעה פגיעת הלם. לרכבו של כהן וכלי רכב נוספים שחנו בסמוך נגרמו נזקים. בעבור הפעולות האמורות העביר גור לידי נאשם 2 סכום כסף שבין 120,000 ₪ ו-140,000 ₪.

על פי עובדות האישום השלישי, חלק ממבנה הסיינטולוגיה הוצת ביום 12.10.10. כתוצאה מההצתה נגרמו נזקים למבנה ונדרשו עבודות שיפוץ נוספות. עקב כך, הורה גור לנאשם 2 לשלח אש ולהזיק למבנה הסיינטולוגיה בחומר נפיץ, והיה נכון לשלם סכום של 60,000 ₪ למטרה זו. נאשם 2 פנה לנאשם 1, נאשם 3, יוסף ועד המדינה, ויחד עם גור פעלו "בצוותא חדא" (סעיף 5 לאישום השלישי) למימוש המטרה האמורה. גור העביר לנאשם 2 סכום של 30,000 ₪ עבור ביצוע הפעולות ו-10,000 ₪ לצורך רכישת האמצעים לכך. בלילה שבין 05.02.11 ו-06.02.11 גנבו נאשם 1, נאשם 3 ואדם נוסף משאית במטרה להציתה ולשלח באמצעותה אש במבנה. בימים שלאחר מכן, נאשם 1 רכש דלק ובלון גז להצתת המשאית והמבנה. עד המדינה רכש משאבה מכנית להזרמת דלק. נאשם 1 ועד המדינה גנבו פחי אשפה בצבע ירוק ורכשו צינורות. הנאשמים, יוסף ועד המדינה מילאו בדלק את הפחים, והרכיבו מתקן להזרמת הדלק לתוך המבנה. בלילה שבין 10.02.11 ו-11.02.11, פתח יוסף חלון במבנה על מנת להזרים דרכו את הדלק. בסביבות השעה 05:30 בבוקר, נאשם 1 ועד המדינה הסיעו את המשאית לכיוון מבנה הסיינטולוגיה, בו שהו 4 שומרים, והחנוה בסמוך לו. נאשם 1 השחיל צינור מהמשאית דרך החלון ועד המדינה הזרים דרכו דלק לתוך המבנה. בסביבות השעה 5:43 הצית נאשם 1 את המשאית ושילח באמצעותה אש בבניין, אך כוחות הכיבוי שהוזעקו למקום מנעו גרימת נזק משמעותי למבנה. המשאית נשרפה כליל, ולוחות פח ועמוד חשמל שהיו במקום ניזוקו. נוכח הכישלון האמור, חזר גור ופנה לנאשם 2 לשלח אש ולהזיק למבנה בחומר נפיץ, ונאשם 2 פנה לנאשם 1, ליוסף, לעד המדינה ולעבד אל-רחמן (להלן: "אל-רחמן"). בעקבות זאת נאשמים 1 ו-2, יוסף, ועד המדינה, "בצוותא חדא" (סעיף 9 לאישום השלישי), רכשו תיק גב ומכלי פלסטיק בנפח 4 ליטר, מלאום בדלק, והניחו ארבעה מהם בתיק. ביום 20.02.11 נאשמים 1 ו-2, הביאו את אל-רחמן למבנה הסיינטולוגיה על פי פניית יוסף, במטרה שיציתו בשעות הלילה. עם הגעתם, הסביר יוסף לנאשם 1 כיצד להדריך את אל-רחמן באשר לדרך הכניסה למבנה ומקום הימצאו של בלון גז לצורך ההצתה, ונאשם 1 הדריכו בהתאם. אל-רחמן טיפס על הפיגומים ונכנס דרך החלון, שם פגש ביוסף שכיוון אותו למקום מסתור במבנה, שאינו נבדק בידי ארבעת השומרים ששהו במקום בשעות הלילה. יוסף האיץ באנשי המקצוע שעבדו במקום לסיים את עבודתם. במהלך הלילה, התקשר יוסף לאל-רחמן והדריכו לשפוך דלק ולפזר גז במקומות מסוימים, וסייע לו לנווט במבנה החשוך. אל-רחמן פעל בהתאם להנחיות ועם סיום פעולותיו הסיר את חולצתו, הציתהּ, זרקהּ לכיוון שובל הדלק ויצא מהמבנה. שובל הדלק לא התלקח והאש דעכה, וכך נמנעה התפוצצות בחלקים נרחבים מהקומות השנייה והשלישית במבנה.

על פי עובדות האישום הרביעי, בין אביו של נאשם 2 (להלן: "ניזאר") לבין אליא זקאק (להלן: "אליא") קיים סכסוך נדל"ן במסגרתו הגיש אליא תביעה נגד ניזאר. נאשמים 1 ו-2, יחד עם יוסף, קשרו קשר לפגוע באליא באמצעות רימון או מטען חבלה, שהינם נשק כהגדרתו סעיף 144 לחוק העונשין, ולגרום לו חבלה מחמירה. במסגרת זו, "בצוותא חדא" (סעיף 5 לאישום הרביעי) רכש יוסף רימון והעבירו לנאשם 2, נאשם 2 העבירו לנאשם 1 ונאשם 1 הסתירו. נאשם 1 ונאשם 2 אספו מידע על סוג הרכב המשמש את אליא ומקום מגוריו, ונאשם 3 ועד המדינה בנו מטען חבלה. ביום 16.03.11 בשעות הלילה לקחו נאשמים 1 ו-2 את מטען החבלה לכיוון ביתו של אליא, שם הניח נאשם 1 את המטען מתחת לרכבו של אליא. בעת שבנו של אליא, מישל, נכנס לרכב והחל בנסיעה בסביבות השעה 8:30, גרמו נאשמים 1 ו-2 להתפוצצות המטען, והדבר העמיד את מישל בסכנת חיים וגרם לו חבלה, ונזק לרכב בו נהג ולכלי רכב נוספים.

על פי עובדות האישום החמישי, הנאשמים קשרו קשר עם יוסף לרכוש רימונים עבור נאשם 3. לצורך מימוש הקשר, ביצעו הנאשמים ויוסף "בצוותא חדא" את הפעולות הבאות: נאשם 3 פנה ליוסף וביקש להשיג עבורו רימונים, ויוסף פנה לאחרים במטרה לרכשם. כשבוע לאחר מכן פנה נאשם 3 בעצמו ובאמצעות נאשם 1 ונאשם 2 ליוסף במטרה להאיץ בו. יוסף סיכם עם האחרים על רכישת 5 רימונים במחיר 1,100 ₪ האחד, וכי הכסף יועבר קודם שיסופקו הרימונים. יוסף עדכן את נאשם 3 על התקדמות המגעים ונאשם 3 אישר את העסקה. נאשם 2 הלווה לנאשם 3 כסף למימון הרימונים, ונאשם 1 משך בהוראת נאשם 2 סכום של 5,000 ₪ והעבירו ליוסף. יוסף העביר 5,500 ₪ לאחרים. יום לאחר מכן פגש נאשם 3 את יוסף ואחד האחרים בניסיון לקדם קבלת הרימונים. הנאשמים קשרו קשר לפגוע באדם נוסף באמצעות מטען חבלה, ונאשם 3 סייע לעד המדינה לייצרו.

4. בהתאם להודאת הנאשמים על פי הסדר הטיעון ועל יסוד הכרעת הדין המשלימה מיום 26.01.14, הורשעו הנאשמים בעבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") שתפורטנה, לשם הנוחות, בטבלה הבאה:

ראיות לעונש

5. בחינת עברם הפלילי של הנאשמים מלמדת, כי לחובת נאשם 2 הרשעה בעבירה אחת של היזק לרכוש במזיד, מראשית שנת 2007. בגינה הוטל עליו עונש של 140 שעות של"צ, ללא הרשעה, ופיצוי של 2,000 ₪.

לנאשמים 1 ו-3 אין עבר פלילי.

תסקירי שירות המבחן

בעניינם של הנאשמים נערכו תסקירי שירות מבחן.

בהתייחס לנאשם 1, יליד 1986, נאמר בתסקיר, כי לדבריו קיים אורח חיים נורמטיבי, הוא נשוי ויש לו בת שנולדה בשנת 2010. ברמה המילולית נטל נאשם 1 אחריות למעשי העבירה בהם הורשע, אך ייחס את ביצועם ללחץ שהופעל עליו מצד בני משפחתו. מדבריו עלתה הזדהות עם ערכים כוחניים, נכונות והצדקה לשימוש באלימות והעדר גבולות, לצד שימוש באלכוהול ככלי להתמודדות עם לחצים, וחוסר אמפטיה לנפגעים. על רקע נתונים אלה סבור שירות המבחן, כי יש סבירות גבוהה לחזרת נאשם 1 לביצוע עבירות אלימות חמורות וממליץ על ענישה משמעותית.

בהתייחס לנאשם 2, יליד 1986, נאמר בתסקיר, כי מתיאוריו עולה שגדל במשפחה תומכת שגרה בסביבה בעייתית ביפו והשקיע מאמצים רבים שלא להיגרר לחיים עברייניים. לאחר שהשלים את לימודיו התיכוניים עבד בעבודות מזדמנות וגר תקופות מסוימות בקנדה ובאוסטרליה. לאחר מכן שב לישראל ועבד בחברת האבטחה של אחיו, ובהמשך החל לעבוד במשרדו של גור עד למעצרו.

נאשם 2 הסביר את מעורבותו בעבירות בהן הורשע בלחץ שהפעיל עליו גור, אדם מקושר שהעסיק במקביל גם את אביו. לדבריו, הדבר עורר בו חשש שאם לא ייענה לדרישותיו שניהם יפוטרו. בהיבט האישי, מסר כי קודם למעצרו נרשם למכינה ללימודי אדריכלות ולאחר מכן החל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה מנהל עסקים וכלכלה. כיום, הוא שוהה באגף טעוני הגנה.

שירות המבחן התרשם שנאשם 2 מרוכז בהשלכות המעשים עליו ואינו נוטל אחריות מלאה על בחירותיו משום שהוא רואה עצמו כקורבן הנסיבות. נוכח אופי המעשים בהן הורשע, ועמדתו בדבר הלגיטימיות שבשימוש באלימות, לצד חוסר אמפתיה לנפגעים, סבור שירות המבחן, כי קיימת סבירות גבוהה לחזרת נאשם 2 לביצוע עבירות אלימות קשות.

בהתייחס לנאשם 3, יליד 1990, נאמר בתסקיר, כי סיים 11 שנות לימוד ובהמשך עבד 3 שנים במוסך, שם למד צביעת רכב וכחצי שנה לפני מעצרו פתח עסק עצמאי. מאז מעצרו מקור התמיכה העיקרי שלו הוא ארוסתו. הוא מודה בעבירות שביצע, ומדבריו עולה, שהתקשה לנתק קשריו עם הגורמים העברייניים. גם בעניינו, שירות המבחן סבור, שעמדותיו המצדיקות שימוש באלימות במצבים מסוימים, חומרת המעשים והיעדר אמפתיה לנפגעים מלמדים על סבירות גבוהה לשימוש באלימות קשה בעתיד.

6. שירות המבחן התבקש לערוך תסקירי נפגעי עבירה בעניינם של דניאל ומישל.

מהתסקיר שהוגש בעניינו של דניאל עולה, כי עובר לפיצוץ רכבו, במהלך חודש ספטמבר 2010, היה קורבן לתקיפה פיזית בידי שני זרים, היה חשוף להטרדות טלפוניות ושם לב לנוכחות חסרת פשר של אנשים זרים סביב ביתו. לדבריו, חש כי תלונותיו למשטרה נתקלו בחוסר אמון והדבר עורר בו חרדה. הפיצוץ ברכבו גרם לפגיעות פיסיות ונפשיות קשות. ברגעים הראשונים מיד לאחר הפגיעה סבל מאובדן שמיעה מוחלט למשך דקות ארוכות, ותחושת אימה נוראה שמא בתו נפגעה, ששככה רק לשמע בכייה. גופו ספג טראומה והוא נזקק לניתוח משמעותי ולאחריו נותר מצולק וכף ידו עוותה. גם לאחר מכן, חש כי חוקרי המשטרה שראיינו אותו הביעו חוסר אמון בטענתו שאינו יודע את הרקע לפגיעה בו. גור, שהזמין את הפגיעה בו, אף הגדיל לעשות וגרם לכך שהוצא נגדו צו הרחקה שיפוטי ממשפחתו, בנימוק כי אותו פיצוץ מלמד על מעורבותו בפלילים, וסכנה לבנו של גור. לדבריו, הוא לא זכה לאבטחה משטרתית, אלא רק להגנה מאת חבריו בקיבוץ. הוא שב למשפחתו רק לאחר מעצרו של גור, אך מארג היחסים המורכב שנוצר עם זוגתו ובנו של גור, שראה בו אחראי למעצרו של אביו, לא הותיר ברירה מלבד פירוק התא המשפחתי. כיום, הוא גר בקיבוץ בגפו ורואה את בתו רק פעמיים בשבוע. הוא סובל מתסמיני פוסט טראומה, בכללם רגישות גבוהה לרעשים, ביעותי לילה, הפרעות בריכוז ובזיכרון, חרד לעצמו ולילדיו מפגיעה עתידית, בין בידי הנאשמים ובין בידי אחרים. יכולתו לעבוד הוגבלה משמעותית, הוא נאלץ לנטוש את תחביביו וצפוי להידרש לטיפול פסיכולוגי לתקופה של שנים לעתיד.

מישל סירב לשתף פעולה עם עורכי התסקיר מחשש שהדבר יציף זיכרונות מהפגיעה בו וידרדר את מצבו הנפשי והרגשי הירוד ממילא.

שוטה העביר לבית המשפט הצהרת נפגע מטעמו, לפיה, כיוון שהפגיעה בו באה לאוויר העולם על רקע תפקידו, חש חובה להמשיך ולמלא תפקידו כרגיל ולא להיעדר מעבודתו, על אף שהיה "פגוע פיזית ונפשית". בינתיים פרש לגמלאות, וכיום חש את מלוא כובד הפגיעה. לדבריו, הוא סובל מחשש מרדיפה ומנקמה, אשתו חוששת לצאת מביתם, ובניו עזבו את ביתו מיד עם הפגיעה בו. בשלב זה, טרם שולם לידו מלוא הסכום שנפסק לזכותו מאת יוסף, שנדון בהליך נפרד.

7. ב"כ המאשימה הגישה ראיות בכתב, וביניהן:

א. חוות דעת מומחה ותיעוד חזותי של זירות העבירה בהן הופעלו מטעני החבלה שפגעו בשוטה, דניאל ומישל. על פי חוות הדעת בעניין המטען הראשון, הוא הונח מתחת לתא המטען של רכבו של שוטה.

ב. תיעוד השוקר החשמלי, שחזור זירת העבירה בה הותקף שוטה, פרוטוקול עדותו בנושא בהליך מקביל שנוהל וגיליון הטיפול הרפואי בו.

ג. תיעוד חשבון ה"טוויטר" של דניאל מהתקופה הרלוונטית, בו הביע את חששותיו כי מנסים לפגוע בו.

ד. תיעוד רפואי של מצבו של דניאל כהן המפרט את הפגיעות, הטיפולים שעבר, והנכויות שנגרמו לו, לצד תיעוד הבדיקות הרפואיות שעברה בתו.

ה. תיעוד רפואי של מצבו של מישל בדבר פגיעת ההלם שספג, והזדקקותו לטיפול נפשי.

ו. תיעוד חזותי של מבנה הסיינטולוגיה, המשאית השרופה, עמוד החשמל וכלי הרכב שנצרב באש לצד חוות דעת מומחי מז"פ לשריפות בדבר הממצאים בבניין והנזקים שנגרמו בו.

ז. חוות דעת בדבר מטען החבלה אליו מתייחס האישום החמישי, וחומרי גלם נוספים לייצור מטענים שנתפסו עמו, לצד חוות דעת המפרטת את קווי הדמיון וההבדלים שבין מטען זה וחומרי הגלם לבין המטענים שהופעלו.

ח. תיעוד האזנות סתר שנערכו לנאשמים ושותפיהם למעשים, בהן הם מדברים בקודים על רכישת הרימונים והתשלום עבורם.

8. ההגנה העלתה לעדות מספר עדי אופי.

עד האופי הראשון הוא ד"ר חיים היילפרין, ד"ר לפסיכולוגיה ומומחה לפסיכולוגיה קלינית, שהציג חוות דעת מקצועית שערך בעניינו של נאשם 2 וסומנה א/7.

על פי חוות הדעת בתקופת ביצוע העבירות "פעל רמזי כאדם הלוקה ב'שיגעון בשניים' (folie a deux, או נכון יותר, folie impose) או כחבר כת המצוי תחת השפעתו של מנהיג כריזמטי מטורף, באופן שאיין במידה רבה את יכולתו לביקורת, שיפוט ופעולה עצמאיים וצמצם משמעותית את הכוונה הפלילית, ובראייה קדימה, את פוטנציאל המסוכנות והרציבידיזם מצדו...[מדובר ב] סוג של הפרעת דלוזיה... המשותפת לשני אנשים או יותר, החולקים יחד קרבה רגשית משמעותית באופן שהאדם הלוקה בדלוזיות מעביר.. דלוזיות אלה לאחרים. הסוג השכיח ביותר... הוא... מצב שבו דמות הלוקה בדלוזיות כופה את הדלוזיות על אדם קרוב הבריא בנפשו. הפרדת האדם הבריא מהדמות הדומיננטית הלוקה בנפשה גורמת בדרך כלל להפרדה מלאה אצל הראשון. למרות נדירותה של ההפרעה, היא מוכרת בתודעה הציבורית בשל קומץ מקרים מתוקשרים, בעיקר של אנשי דת או מנהיגי כתות המדיחים את מאמיניהם למעשים מחרידים...גם אם גור לא היה פסיכוטי במלוא מובן הקליני של המילה, הרי שלסכמות הפסיכופטיות הייתה השפעה דומה על רמזי... למרות שגור ניסה להדיח את רמזי לפעול כנגד דניאל כהן מיומו הראשון בעבודה, הרי שרמזי נכנע למכבש לחציו רק לאחר שנה וחצי, כאשר היה כבר שבוי לגמרי בקסמו של גור... גור אימץ את הצעיר הערבי אל ליבו והפכו לבן בית ואיש סודו. השניים נהגו להתראות כמעט מדי יום, לסעוד במסעדות היקרות ביותר בתל אביב, לצאת לבלות בבתי קפה ובפאבים או בבריכה שבחצר הבית. גור הפקיד בידיו של רמזי את מפתחות משרדו, את מפתחות הכספות בבית ובמשרד, ואת כרטיס האשראי ה'שחור' שלו. לצופים מהצד נפלאה אהבתם מאהבת נשים... רמזי העריץ את גור, אך מדובר היה בהרבה מעבר להערצה מהסוג המאפיין את יחסן של נערות מתבגרות לכוכבי זמר; היה כאן ביטול עצמי מוחלט של רמזי לטובת גור... פעילותו של רמזי, בניגוד למעורבות כל השאר, דמתה יותר לפעילותו של חסיד אדוק של רב נערץ (ומושחת) הרואה ברווחים הכלכליים הנגזרים מפעילותו תגמול ועדות לצדקת הדרך, לנפלאות הבורא ולכך שהכל נעשה בדברו... אני מעריך שאלמלא הקשר הייחודי עם גור, רמזי לא היה מעלה על דעתו בשום פנים ואופן להסתבך בעבירות החמורות בהן הודה בעבור בצע כסף או הבטחה לרווחים עתידיים; היה כאן מאמץ מתמשך מצדו של רמזי לרצות את מי שנתפס על ידו לא כעוד אדם, אלא כדמיגוד ממש, אדם שחציו בן תמותה וחציו אל... למרות שהצעירים האחרים ממשפחת בכר שהיו מעורבים בפרשת גור פינקלשטיין קיבלו תמורה מיידית עבור מעשיהם, גם אצלם ניתן למצוא מאפיינים של folie en famille(שיגעון במשפחה)... התסקיר מותיר תחושה של תעלומה אבחוני וקושי כן בהערכה פרוגנוסטית, ולא בכדי : מבלי להבין את השפעתו החולנית של גור ואת הדינמיקה... שהתפתחה בין השניים, התנהלותו של האחרון נותרת בגדר חידה ממש... אני בדעה שרמזי... אינו אדם תוקפני או כוחני מטבעו... אף שפעל במצוות ובהשראת פסיכופט... רמזי הוא אכן קורבן הנסיבות, אך אינו מנותק מאחריותו למעשיו אמוציונאלית, אינטלקטואלית או אחרת... [מדובר] בתגובה... שיש בה קבלה סטואית של הגורל... של אדם שמצא עצמו כלי משחק בידי כוחות עליונים, חסיד שוטה שמבין להוותו רק בדיעבד כי הנבואה הכזיבה... מפוקח ומשוחרר מהשפעתו של גור פינקלשטיין, רמזי אינו מהווה סכנה לציבור והסיכוי שיעבור בעתיד עבירות דומות נמוכה ביותר".

ד"ר היילפרין נחקר בפנינו אודות האמור בחוות הדעת. הוא אישר שלא פגש בגור לשם אבחונו, אך לשיטתו, אין מניעה מקצועית לגבש הערכה מסוג זה מקום בו עקב אילוצים אובייקטיביים לא ניתן לערוך מפגש כזה. לטענתו, אמנם, ב-3 שעות המפגש שערך עם נאשם 2 לא עלה בידו לבחון את כל הנקודות הטעונות בירור, אך אינו סבור שעצם ביצוען של עבירות שלא בקשר לרצונותיו של גור שולל את האמור בחוות דעתו. הוא סבור שמדובר במקרה נדיר, בו מסורה לו מומחיות ייחודית החורגת מזו של פסיכולוגים אחרים, או של קציני מבחן, הנתקלים לרוב במקרים "רגילים" יותר. אשר להגדרה "folie a deux" ציין, שזו נכללה בספר האבחנות DSM IVתחת השם "Shared Psychotic Disorder"אך ייתכן שהוסרה מספר האבחנות DSM V, שיצא לפני מספר חודשים, ובו טרם עיין. כך או כך, הבהיר, שכל שיכול לומר הוא שהדינאמיקה בין נאשם 2 וגור תואמת את האבחנה, אך אינו יכול לאבחן את נאשם 2 כמי שסובל ממנה. ד"ר היילפרין הגיש לתיק בית המשפט מספר אסמכתאות מקצועיות.

עדת האופי השנייה היא ליאורה שגב-יקותיאל, שתיארה את מערכת היחסים הקרובה והחמה שנרקמה בין משפחתה ונאשם 1, שהיה חבר של בניה מתקופת לימודיהם בתיכון. העדה לא חסכה מילים בתיאור תכונותיו החיוביות של נאשם 1, שהפך, לדבריה, לחלק בלתי נפרד ממשפחתה: "הוא היה ילד נהדר והפך להיות גבר נהדר. הוא מנומס, רגיש, מלא אהבה וחום... עד היום אנו רואים בו כמשפחה שלנו... אני בקשר איתו כל הזמן. כשאני הייתי חולה הוא צלצל כל יום כדי לבדוק מה קורה איתי. אנחנו בקשר, זו אהבה...הוא בחיים שלו לא רב או הרים קול. כשהבן שלי היה נוסע איתו לחו"ל או לטיולים בארץ אני הייתי שקטה ורגועה כי ידעתי שהוא לא יסבך את הבן שלי, שקל לסבך אותו, ושהוא ישמור עליו..." (פרו' ע' 1209 ש' 25 - ע' 1210 ש' 3).

עדת האופי השלישית היא דודניתם של הנאשמים, מימי בכר, שהעידה בהתרגשות כי נאשם 1 "...הוא הבן אדם הכי טוב שיש. הוא ידע להקשיב תמיד. עברתי הרבה דברים בחיים שלי והוא עזר לי המון... התייעצתי איתו בהרבה דברים, גם לעשות את השירות הלאומי שהייתי צריכה לעשות... עשיתי שירות לאומי וזה עזר לי המון... הוא בחור טוב שיודע להקשיב, חברמן, מצחיקן" (פרו' ע' 1210 ש' 16-26).

עדת האופי הרביעית היא מרואה בכר, אשתו של נאשם 1. לעדותה, הם הכירו במכינה לקראת לימודים אקדמיים, ולאחר נישואיהם עברו להתגורר ביפו, הרחק ממשפחתה. העדה הרחיבה בתיאור אישיותו, אופיו ותכונותיו הטרומיות, כאדם, בעל ואב. לדבריה, הנאשם 1 דאג לכל צרכיה ובתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית נטל את תפקיד המטפל העיקרי בבתם. הנאשם קיבל לביתם אחת מחברותיה שנפגעה באופן קשה בתאונת דרכים לתקופת הליך השיקום בבית חולים תל השומר על מנת להקל עליה ולצמצם מנסיעותיה, טיפל בה באופן מסור ביותר וסייע למשפחתה. מעצרו גרם קשיים משמעותיים ביותר בחיי המשפחה, כאשר נאלצה להחליף מקום עבודה ובתם, שהייתה קשורה אליו, נדרשה לטיפולים פסיכולוגיים.

עד האופי החמישי הוא יניב גרנט, חברו של נאשם 1 מתקופת התיכון סיפר: "מאז שאנחנו חברים עבדי תמיד עמד לצדי, לא משנה מה, אם צריך לאסוף אותי כשהייתי בבית לחם באמצע הלילה והייתי צריך לחזור בבהלה, אם לעזור בבית העסק המשפחתי שלנו שהיה על סף פשיטת רגל... על אופיו אני יכול להעיד שעבדי הוא טוב לב, יש בו תמימות גדולה שקל לנצל אותה, אבל אין בו רוע" (פרו' ע' 1212 ש' 14-19).

עד האופי השישי הוא עאדל בכר, אביהם של נאשמים 1 ו-3, ודודו של נאשם 2. הוא העיד שעשה ככל שביכולתו כדי לחנך את בניו לחיים נורמטיביים ולהגן עליהם מפני השפעה שלילית של הסביבה. מעצרם פגע בו קשות בריאותית ותעסוקתית. הוא סבור שבניו נגררו בעקבות אחרים לביצוע העבירות.

עדת האופי השביעית היא בהיגה בכר, אמם של נאשמים 1 ו-3. היא סיפרה כי שניים מילדיה נפטרו בינקותם. הדבר גרם להורות חרדתית מצידה, ולכך ששמרה את בניה קרובים אליה. לדבריה, ילדיה היו ממושמעים וסייעו בעבודות הבית ובפרנסת המשפחה - נאשם 1 בעבודות ניקיון ונאשם 3 בעבודה במוסך. היא ציינה שבניה נגררו למעשים דרך בנו של עד המדינה, שהיה חברו של נאשם 3, ובן-בית בביתם.

עד האופי השמיני הוא חאלד גפאל, רופא שיניים שטיפל בנאשם 2. לעדותו, למרות פער הגילים בין השניים, הוא זיהה בנאשם יכולת אינטלקטואלית, סקרנות ואמביציה שהזכירו לו את עצמו, והשניים הפכו ידידים. הוא התרשם שהנאשם 2 הוא אדם טוב מטבעו ואינו נגוע בדפוסים עברייניים. הוא אישר כי אינו מודע לכל פרטי העבירות בהן הורשע נאשם 2, אך נכון ליטול על עצמו כל תפקיד הכרוך בשיקומו.

עד האופי התשיעי הוא ירון זומר, עורך דין ומנהל שותף במשרד עורכי דין שהעסיק את נאשם 2 ואת יוסף בעבודות אחזקה. הוא העיד כי השניים עבדו ללא רבב, בדייקנות וניתן בהם אמון מלא. מעצרם בהקשר להליך הנוכחי הפתיעו "כרעם ביום בהיר".

9. מלבד עדי האופי הגישה ההגנה מספר מסמכים:

א/1 - מכתב מאת שרון שיבה שהעסיק את נאשם 3 בו ציין כי "ביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר.... [ו]היה עובד מסור, ישר, שקט, צנוע, אהוב על הסובבים שביצע את עבודתו נאמנה".

א/2 - תלושי משכורת של נאשם 3 מעבודתו במוסך לפיהם השתכר סכומים משתנים שהגיעו בשיאם לכ-9,000 ₪ בחודש ברוטו.

א/3 - מסמך שנשלח על ידי הסנגור לדניאל ובו התבקש להביע את עמדתו לכך שעד המדינה שכמעט, גרם למותו, יצא בלא עונש. תגובתו בכתב של דניאל נתנה בזו הלשון: "העובדה שמי שבפועל כמעט גרם למותי ומות בתי ייצא בלא עונש מטרידה ואינה פשוטה לעיכול. מצד שני ידועות לי עובדות החיים כי לעתים יש צורך 'לעשות הנחות' לעבריין זה או אחר על מנת שניתן יהיה למצות את הדין עם האחראים למעשה ולמי ששלחו אותו ואשר לרוב הם המסוכנים יותר. מאחר ול-א.א. [עד המדינה] אין ריב ומדון איתי והוא היה כלי שרת בידי מי שהתכוון לגרום למותי, הרי שמבחינתי חשוב ונכון יותר שהדין ימוצה עם השולח".

/4-מכתבמאתעו"דד"ריוסףפרוכטמןשבמשרדוהועסקנאשם1בעבודותניקיוןמתקופתנעוריוועדלמעצרוובונאמר:"זכינולהכירבחורחיוביביותר,נעיםהליכות,שהפגיןאחריותרבה,מסירותלעבודה,והתנהגללאכלדופי.ניתןהיהלסמוךעליווהפקדנובידיואתהמשרדללאכלהיסוסוהואמעולםלאהכזיבנו".

א/5 - מכתב מאת סטל סלימאן, שייח ואימאם מסגד אל-נוזהה ביפו, אשר לימד את נאשם 2 שיעורי דת וערבית בילדותו ובו נכתב: "רמזי היה תלמיד ממושמע, אדיב, אוהב הזולת, שקט ונעים הליכות, תמיד הקפיד להקשיב ולקיים מצוות דתו, מעולם לא הסתבך בפלילים, סביבתו הייתה אנשים אינטלקטואלים, ולכן דבר מעצרו הפתיע אותי מאוד. רמזי תרם מזמנו למען הקהילה ביפו והשתתף בפעילות התנדבותית בתנועה האסלאמית ביפו לרבות סיוע בחלוקת מזון לנזקקים בעיר".

טיעונים לעונש

טיעוני התביעה

10. ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה כי מדובר בסדרת עבירות הנושאות כל אחת עונש מרבי של 14-20 שנות מאסר, אשר העמידו את נפגעי העבירה בסכנת חיים וגרמו פגיעה ממשית בשלמותם הגופנית והנפשית. בהיבט לחומרה הצביעה על העובדה שהנאשמים מלאו תפקידים עיקריים וחיוניים בייזום העבירות ובביצוען, ועשו זאת מתוך בצע כסף. חומרת תוצאות המעשים הוגבלה במידת מה רק עקב כישלונם של הנאשמים מהשגת מטרתם, ולא מחמת חרטה כלשהי בגינם.

לעמדתה, בית המשפט נדרש להעמיד את מתחם הענישה בגין כל אחד מהאירועים על הצד הגבוה וברוח מנגנון הבניית שיקול הדעת בענישה, שביטל את ברירת המחדל של חפיפת עונשים במקרי ריבוי עבירות, ולהטיל על הנאשמים עונשים מצטברים בגין מעשיהם. כן ציינה, שלשיטתה, בנסיבות העניין עד המדינה מצוי בתחתית הפירמידה העבריינית, ואין לייחס לאופן סיום ההליך בעניינו משמעות משפטית לצורך קביעת עונשם של הנאשמים.

בבקשה לשכנענו לאמץ את עמדתה העונשית עמדה ב"כ התביעה על המרכיבים לחומרה המייחדים כל אישום ואישום.

האישום הראשון כולל שני אירועי פגיעה בשוטה. הראשון, עניינו הנחת מטען חבלה מתחת לכלי רכב חונה בטבורה של עיר והפעלתו במטרה לפגוע בנהגו, בשל היותו עובד ציבור ועל רקע תפקידו. מדובר בשימוש בנשק רב עוצמה וחסר אבחנה המעורר חרדות ציבוריות, ובמעשה הטומן בחובו פוטנציאל לפגיעה חמורה הן בקורבנו המיועד והן באחרים. גם בפועל, רסיסי הפיצוץ והרכב התפזרו ופגעו בכלי רכב ובבתים בסביבה, ורק בנס לא גרמו לפגיעות בנפש.

בית המשפט העליון חזר וקבע כי שומה להחמיר בעונשם של מבצעי עבירות ההחזקה והשימוש בנשק. על כן, סבורה המאשימה, שמתחם הענישה הראוי באירוע זה למעשי נאשמים 1 ו-2 נע בין 7 ו-10 שנות מאסר, ולנאשם 3 בין 5 ו-8 שנות מאסר.

האירוע השני עניינו פגיעה בשוטה באמצעות שוקר חשמלי. אירוע זה בא לעולם רק בעקבות כישלונם של הנאשמים לפגוע בשוטה באירוע הראשון ומעיד על דבקותם במטרה של פגיעה בסדרי המנהל התקין באמצעים אלימים, זאת, גם לאחר שהיו עדים לתוצאות הקשות של מעשיהם הקודמים. מעשי הנאשמים גרמו לשוטה חבלות ואלו מתועדות במסמכים הרפואיים ובהצהרת הנפגע שהוגשו. המאשימה סבורה שמתחם הענישה בגין מעשי נאשם 2 נע בין 2 ו-5 שנות מאסר, ובגין מעשי נאשם 1, שסיפק את האמצעים לביצוע מעשה האלימות, בין 6 ו-12 חודשי מאסר.

האישום השני כולל שני אירועי פגיעה בדניאל. עניינו של האירוע הראשון בריבוי ניסיונות פגיעה שלא התממשו. להמחשת החומרה הפנתה התובעת לפרסומים של דניאל באותה תקופה בחשבון ה"טווויטר" שלו, המעידים על פניהם על המתח הנפשי העצום בו היה שרוי ותחושת הרדיפה שחווה בעקבות רמזים למעשי הנאשמים בהם נתקל. המאשימה סבורה שיש לראות מעשים אלו כאירוע עברייני יחיד בגינו יש להעמיד את מתחם הענישה לכל אחד מנאשמים 1-2 על בין 2 ל-4 שנות מאסר. האירוע השני הוא הנחת מטען החבלה ופיצוצו בניסיון לגרום למותו של דניאל, בגינו נגרמו לו פגיעות גופניות ונפשיות קשות שהוכרו בידי המוסד לביטוח לאומי כ-59% נכות. להשקפת התביעה, גם אם הנאשמים לא היו מודעים לנוכחות בתו של דניאל ברכב, הרי שעצם הנחת מטען החבלה והשימוש בו בתוך העיר מצביע על כך כי נטלו על עצמם את הסיכון שיפגעו אנשים נוספים. כיוון שכך, סבורה המאשימה, שמתחם הענישה למעשיהם של נאשמים 1 ו-2 נע בין 15 ו-20 שנות מאסר, ולמעשי נאשם 3 בין 10 ו-15 שנות מאסר.

האישום השלישי כולל שני אירועי פגיעה במבנה הסיינטולוגיה. ב"כ המאשימה סבורה, שהנסיבות החשובות להערכת החומרה משותפות לשני האירועים ועניינן הסיכון האינהרנטי ששריפת המבנה המצוי בסביבה בה הבנייה צפופה ולצידה בתי מגורים ועסקים פעילים תתפשט באופן שאינו ניתן לשליטה. כיוון שכך, סיכון החיים והרכוש אינו מתמצה במבנה ובשומרים ששהו בו, אלא משתרע על מספר רב משמעותית של מבנים ואנשים. על כן, סבורה המאשימה שיש להעמיד את מתחם הענישה למעשי נאשמים 1 ו-2 על בין 48 ו-60 חודשי מאסר, ואת מתחם הענישה למעשי נאשם 3 על בין 24 ו-30 חודשי מאסר.

האישום הרביעי כולל שלוש מזימות לפגיעה באליא, שאחת מהן התגבשה לפגיעה בפועל במישל בנו. האירוע הראשון עניינו קשירת קשר לפגוע באליא באמצעות רימון שעבר מנאשם 2 לנאשם 1. בגין אירוע זה, סבורה המאשימה, שמתחם הענישה הראוי למעשי נאשמים 1 ו-2 נע בין שנה ושתי שנות מאסר. האירוע השלישי עניינו קשירת קשר לפגוע באליא באמצעות רימון נוסף, שלא נרכש בפועל, ועל כן, לדעתה, מתחם הענישה עבור מעשה זה לכל אחד מהנאשמים עומד על בין 6 ו-18 חודשי מאסר. האירוע השני, והחמור מביניהם, נושא קווי דמיון משמעותיים לאירועי הפגיעה בשוטה ובדניאל. עם זאת, מדגישה ב"כ המאשימה, שנזקיו הפיזיים של מישל הוגבלו נוכח חוזק מרכב הרכב בו שהה, וכי מדובר באירוע מאוחר בזמן לאירוע הפגיעה בדניאל ממנו היה על הנאשמים ללמוד על הסכנה שמעשיהם יפגעו במי שאינם מטרותיהם המיועדות. כיוון שכך, סבורה המאשימה, שיש להעמיד את מתחם הענישה למעשיהם של נאשמים 1 ו-2 על בין 7 ו-10 שנות מאסר ואת מתחם הענישה למעשי נאשם 3 על בין 9 ו-10 שנים.

האישום החמישי נסב על שני אירועים של ניסיון להשיג נשק. האירוע הראשון עניינו ניסיון לרכוש רימונים שיזם נאשם 3. הנאשמים עשו ככל שביכולתם לממש את רצונם, והדבר לא עלה בידם רק משום שהצד שכנגד כשל מלספק את שנדרש ממנו. בהתחשב בכך שמדובר ב-5 רימונים, סבורה המאשימה, שמתחם הענישה הראוי לכל אחד מהנאשמים בגין אירוע זה נע בין 2 ו-4 שנות מאסר. האירוע השני עניינו קשירת קשר וייצור מטען חבלה במטרה לפגוע באדם אחר, אשר נמנע רק בשל מעצר הנאשמים. בגין אירוע זה, סבורה המאשימה, שיש להעמיד את מתחם הענישה למעשי נאשמים 1 ו-2 על 1 עד 3 שנות מאסר ואת מתחם הענישה לנאשם 3 שהשתתף בבניית המטען על בין 4 לבין 6 שנות מאסר.

אשר לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, למרות שרק לנאשם 2 עבר פלילי, שאינו מכביד, הרי שלדעת המאשימה, נסיבות האירועים ותסקירי שירות המבחן מלמדים על סיכון גבוה להישנות מעורבות הנאשמים במעשי אלימות.

בהתבסס על כל האמור לעיל, טוענת המאשימה, שיש להעמיד את עונשם של הנאשמים באופן בו לפחות חלקם הארי של העונשים יצטבר, כך שעונשם של נאשמים 1 ו-2 לא יפחת מ-27 שנות מאסר ועונשו של נאשם 3 לא יפחת מ-17 שנות מאסר. כן מבקשת לחייב כל אחד מהנאשמים לפצות כל אחד מהנפגעים בסכום הקרוב לסכום המקסימאלי הנקוב בסעיף 77 לחוק, 258,000 ₪.

טיעוני ההגנה

11. ב"כ נאשם 1, עו"ד ח'יר, טוענת כי יש להעמיד את עונשו הכולל של מרשה על תקופה שבין 7 ל-10 שנות מאסר. להשקפתה, מתחמי הענישה להם טוענת המאשימה בגין הפעלת מטעני חבלה אינם תואמים את מדיניות הענישה הנוהגת והפנתה לפסיקה בהתאם.

בטיעוניה הצביעה הסנגורית על עברו הנקי של נאשם 1 וההשלכות הקשות של מעצרו על משפחתו. לגישתה, העבריין המרכזי הוא עד המדינה, עבריין ותיק ומנוסה, שהקשר בינו לבין נאשם 1 נוצר על רקע של ידידות בין המשפחות. לטענתה, לנאשם 1 לא היה אינטרס ישיר בפגיעה במי מנפגעי העבירה, אך עד המדינה התפאר בפניו בדבר יכולותיו וקשריו העברייניים, ובכך פיתה אותו לבצע את העבירות כמעין "סוכן מדיח". בהזדמנויות מסוימות אף התקשר לנאשם 1 ולחץ עליו שיספק לו "עבודה". עיקר מעורבותו של נאשם 1 באירועים השונים הייתה בתיווך ובארגון ולא בביצוע. במקרה הפיצוץ ברכבו של שוטה, סבר שמדובר במטען שעוצמתו נמוכה, ונועד לשמש כאמצעי איום להבדיל מפגיעה בנפש. הנאשם עשה את מירב המאמצים על מנת למנוע תוצאות קשות מהמעשה, בכך שהניח את המטען בחלקו האחורי של הרכב, ולא מתחת למושב הנהג. ניסיונות הפגיעה בדניאל באמצעות חומצה לא מומשו, ונאשם 1 לא היה מעורב בביצוע הפיצוץ ברכבו. בניסיון הצתת מבנה הסיינטולוגיה השחיל את צינור הדלק לכיוון הבניין רק עד אזור החלון ולא לעומק הבניין, כפי שהודרך לעשות. בפגיעה במישל, הסתיר את הרימון שנרכש ליד ביתו וביצע את המעשה כיוון שאוים ונסחט בידי עד המדינה. בניסיון רכישת הנשק, נשוא האישום החמישי, היה חלקו הקטן ביותר. מעבר לכל אלה, בקשה הסנגורית לשקול לזכותו את העובדה שעם מעצרו מיהר והודה במיוחס לו.

עו"ד אלי כהן, שאף הוא מייצג את נאשם 1 הפנה להיבטים נוספים לקולה שראוי, לטעמו, לשקול בגזירת עונשו של נאשם 1. הוא ביקש מבית המשפט להתייחס לעונש שהוטל על יוסף במסגרת הסדר טיעון, בהרכב אחר, של 4 שנות מאסר, ולגזור ממנו גזירה שווה גם לעניינו של נאשם 1, שכן מדובר במעשים שחומרתם העקרונית דומה. אמנם, יוסף נמנע מניהול הוכחות והודה במעשיו במסגרת הסדר טיעון, אך אין באופן ניהול ההליך השונה כדי לבסס הבחנה ביניהם במישור המהותי. בסופו של יום, בלא ניהולה המלא של פרשת התביעה בענייננו, לא ניתן היה להגיע להסדר הטיעון כפי שהושג לבסוף. כמו כן הפנה לעולה מהמסמכים והעדויות שהוגשו לגבי אופיו הטוב ותרומתו של הנאשם 1 לסביבתו. על רקע תמונה חיובית זו, סביר להניח, שעם סיום ריצוי עונשו יחזור הנאשם 1 לנהל חיים נורמטיביים, ולכן, מן הראוי לתת מעמד בכורה לשיקולי השיקום בעניינו. הסנגור הוסיף וציין שאין לדעת מהו סוג הרימון שנאשם 1 החביא ליד ביתו, וכנגזרת מכך, מה מידת הסיכון הכרוך בו.

נאשם 1 ביקש להדגיש שהאירועים בהם הורשע אינם מאפיינים לא אותו ולא את אורח חייו. כמו כן עתר לזקוף לזכותו את העובדה שמיד עם מעצרו הודה ושיתף פעולה בחקירה, ואף פנה לנפגעים ממעשיו בבקשה לקבל את סליחתם. הוא חזר וביטא חרטה עמוקה על מעשי העבירה שביצע ואמר כי הוא חש שאכזב את משפחתו, ואת משפחת יקותיאלי שאימצה אותו כבן. לדבריו, לא ראה את בתו חצי שנה מיום שנעצר, וכשפגש אותה הסתבר לו שאינה מזהה אותו כלל. הוא מבקש שתינתן לו הזדמנות לשקם את חייו.

12. ב"כ נאשם 2 סבור, שיש לבחון את חלקו היחסי של נאשם 2 בביצוע העבירות בהשוואה לזה של גור. הוא הפנה לכך שהמאשימה, בטיעוניה בעניינו של גור, התייחסה לנאשם 2 כמי שהיה בבחינת "בובה על חוט" בשירותו של גור. לעמדתו, דברים אלו נתמכים בתסקיר שירות המבחן שציין כי נאשם 2 במרבית חייו הפנה את מרצו לאפיקים חיוביים. כמו כן, נסמך על דברי ד"ר היילפרין, מהם עולה, כי השפעתו של גור הייתה "סיבה בלעדיה אין" לביצוע העבירות. להשקפה זו נמצא תימוכין במסמכים המלמדים על מסלול החיים הנורמטיבי בו נמצא נאשם 2, לרבות הצטיינות בבחינות הבגרות וקבלתו ללימודי אדריכלות ב"בצלאל". כן הם נתמכים בכך, שבית המשפט קבע, בהכרעת הדין המשלימה, שנאשם 2 לא קיבל ולא צפוי היה לקבל מגור תמורה כספית ישירה עבור מעשיו. מאז מעצרו, בעקבות ניסיון של גור לרצחו לאחר המעצר, מצוי נאשם 2 באגף טעוני הגנה. מאסרו למשך תקופה ארוכה יגרום להתערותו בחברה עבריינית וימנע ממנו לשקם את חייו ולנצל את כישוריו למטרות נורמטיביות. ב"כ נאשם 2 בקש כי בית המשפט יתחשב בכך שרוב הנפגעים ממטעני החבלה לא סבלו פגיעות פיזיות קשות, אלא, לכל היותר, נזק נפשי.

נאשם 2 עצמו סיפר ש"[גור] כישף אותי ביכולותיו האישיות... הוא לא בחל באמצעים להשיג את מטרותיו. הוא תמיד היה אומר לי 'כל מה שהמוח יכול להגות, הוא יכול להשיג'". לדבריו, הוא סובל ממחלת האסטמה, ונדרש לתרופות דרך קבע, דבר המקשה עליו בבית המאסר. הוא הדגיש שנטל אחריות מלאה על מעשיו, ולו היה בכוחו, היה משיב את הזמן לאחור ונמנע מביצועם. לעניין העונש עתר לכך שענישתו לא תמנע ממנו להשתקם בעתיד. הוא ציין כי מצבו הכספי ומצבה של משפחתו בכי רע, כך שהטלתו של פיצוי כספי משמעותי תפגע בהם אנושות.

13. ב"כ נאשם 3 סבור שהתקופה של כ-3 שנים בה שהה מרשו במעצר יש בה כדי למצות את תקופת המאסר הראויה בגין מעשיו. לעמדתו, אין חולק שנאשם 3 היה בתחתית השרשרת העבריינית ושימש בעיקר בתפקיד טכני של בניית מתקנים נפיצים על פי הוראות עד המדינה, נוכח נכותו של האחרון. לשיטתו, השוואה לעניינם של מעורבים אחרים בפרשה מלמדת, שיש להקל עם נאשם 3, נטול העבר הפלילי. כך, עד המדינה, המבצע העיקרי, בעל עבר פלילי מכביד, נדרש על פי תנאי ההסכם לשהות במעצר רק עד להשלמת עדותו בהליכים המשפטיים בפרשה זו. לאחר מכן התחייבה המאשימה לחזור בה מהאישומים נגדו ונגד בני משפחתו, ואף מאישום נוסף בהליך אחר. תמורת המידע שמסר זכה עד המדינה לתמורה כספית של 160,000 ₪ בתוספת 4,000 ₪ לכל חודש בו היה עצור. המאשימה ביקשה להעידו בשלב דיוני מוקדם, ורק מסיבות שאינן תלויות בה, הגיע מעצרו לתקופה כוללת של כ-20 חודשים. הווה אומר, המאשימה העדיפה שעד המדינה ייכלא לתקופה קצרה אף מזו שנשא בה בפועל. גם יוסף, שהשתתף בפגיעות בשוטה, במישל, בבניין הסיינטולוגיה וברכישת הנשק, נדון לתקופת מאסר של 4 שנים בלבד. קביעת תוצאת ההליך הנוכחי בדרך המוצעת בידי המאשימה, קרי, קביעת מתחמי ענישה נפרדים לכל אחד מהאירועים העברייניים באופן מחמיר, והטלת העונש במסגרתם על הצד הגבוה, תביא לפערי ענישה משמעותיים שסופם לפגוע בתחושת הצדק.

ובאשר לתסקיר שירות המבחן. לטענתו, התסקיר נערך באופן רשלני, כפי הנראה נוכח חומרת העבירות בהן הורשע מרשו. פורטו בו רק דברים שנאמרו מפי הנאשם בדבר עברו האישי, ולא נערכה חקירה מעמיקה בקרב סביבתו הקרובה ובני משפחתו כפי שראוי היה שייעשה. מעבר לכתב האישום, מסקנת התסקיר כי קיים סיכון גבוה למעשי אלימות קשים בעתיד, נתמכה רק באמירה סתמית לפיה, הנאשם נכון להצדיק שימוש באלימות בנסיבות מסוימות. כיוון שכך, אין לתת משקל כלשהו לאמור בתסקיר.

נאשם 3 ביקש את סליחתם של הנפגעים ממעשיו, והוסיף כי תמימותו נוצלה בידי אחרים. כן ציין כי תנאי המעצר קשים לו, ותקופתו נראית כנצח. הוא ביקש להשתחרר על מנת שיוכל להתחתן עם ארוסתו ולשקם את חייו.

דיון

14. הנאשמים הודו והורשעו במעורבות בביצוען של עבירות חמורות שהיה בהן פוטנציאל לגרום למותם של אחרים, ובפועל גרמו להם פגיעות פיזיות ונפשיות לצד פגיעה ממשית בתחושת הביטחון שלהם ושל הציבור בכללותו. המשותף לכל טענותיהם של הנאשמים הוא הדגשת חלקו של כל אחד מהם כמינורי, והפנייה לתוצאות ההליכים בעניינם של מעורבים אחרים (עד המדינה ויוסף), להם הסכימה המאשימה.

נציין כבר עתה, שאיננו רואים לתת משקל משמעותי לקו הטיעונים הראשון ואנו סבורים שמעת שפעלו הנאשמים במשותף, נקודת המוצא היא כי הם ראויים לגמול דומה בגין המעשים המשלימים שביצעו במטרה להשיג את התוצאה הסופית, בה כולם היו מעוניינים. אשר לקו הטיעונים השני, הוראות מנגנון הבניית שיקול הדעת בענישה והעמדת עיקרון ההלימה במרכזו, הן שאמורות להנחות את בית המשפט בגזירת הדין. כמו כן, כפי שציינו בהכרעת הדין המשלימה, פסיקת בית המשפט העליון הגבילה את יכולתו של נאשם להסתמך על גזירת הדין בעניינו של מעורב אחר באותה פרשה שניתן על פי הסכמות במסגרת הסדר טיעון. יחד עם זאת, לאחרונה ניתן פסק דין ממנו ניתן ללמוד כי ככלל שיקול של אחידות הענישה אינו חסר נפקות לחלוטין, ויש לקחתו בחשבון, הגם שבנסיבות אותו עניין לא ראה בית המשפט העליון מקום להתערב (ע"פ 416/12 שיצ'ינין נ' מדינת ישראל, פסקה 4, ניתן ב-12.06.14). כיוון שכך, לא נתעלם גם אנו מעובדות אלו בבואנו לגזור את העונש בהליך הנוכחי.

הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות

15. בין מעשי הנאשמים בולטים המקרים של יצור ובניה של מטעני חבלה, הנחתם במכוניותיהם של אחרים, והפעלתם באזורים מיושבים בצפיפות. עיון בפסיקה מעלה, כי זו דנה באירועים מסוג זה לרוב בהקשר של פעילות טרור שתכליתה פגיעה מכוונת באזרחים עוברי אורח, ובה הוטלו עונשי מאסר ארוכים, שבין 20 ו-25 שנות מאסר (תפ"ח 36768-12-12 מדינת ישראל נ' מפראגה (ניתן ב-10.03.14, והאסמכתאות שם). אף במקרים בהם לא הונח מטען החבלה, או הונח ולא הופעל, הוטלו עונשי מאסר ארוכים, שנעו לפי חומרת נסיבות האירועים בין 5 ו-15 שנות מאסר (תפ"ח 26637-09-13 מדינת ישראל נ' רומאנה, ניתן ב-09.06.14 והאסמכתאות שם). המניע של הנאשמים בביצוע העבירות שונה, ואף שמהותו של הסיכון שנבע ממעשיהם דומה לאותם מקרים, נראה שהיקפו הוגבל יותר. בעניין זה, חוות דעת מומחי החבלה מטעם המאשימה ציינו כי בכל המטענים, לרבות מטען שנמצא בשלמותו, נעשה שימוש בחומר נפץ מאולתר מאותו סוג, אך לא ציינו את עוצמת הפגיעה הפוטנציאלית כתוצאה מהפעלתו. בפועל, מנסיבות האירועים השונים עולה, שבשניים מהמטענים לא הייתה עוצמה מספקת לפגיעה פיזית משמעותית ביושב בתוך הרכב.

עבירות אחרות בהן הורשעו הנאשמים כוללות מעשי הצתה מורכבים, אלימות קשה וניסיונות לממשה, ועבירות ייצור מטענים נפיצים, רכישת רימונים וניסיונות לרכשם.

אשר לעבירות ההצתה, קיים מנעד רחב של עונשים המוטלים על פי נסיבות העניין, אך הכלל הוא כי המרכיב העיקרי בהם יהיה מאסר מאחורי סורג ובריח (ע"פ 8868/12 עווידה נ' מדינת ישראל, פסקה 7, ניתן ב-20.11.13). כך, בגין שריפת אוטובוס שנמצא במגרש חניה הוטל עונש של 40 חודשי מאסר, מהם 24 חודשים בפועל והשאר על תנאי (ע"פ 3116/13 קבלאן נ' מדינת ישראל, ניתן ב-15.10.13), בגין הצתת רכב עקב סכסוך בעלות בעניינו הוטלו עונשים שבין 27 חודשי מאסר ל-38 חודשי מאסר (ע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל, ניתן ב-01.12.13), בגין הצתה בתחנת משטרה הוטל עונש של 44 חודשי מאסר (ע"פ 5254/11 אלון נ' מדינת ישראל, ניתן ב-18.02.13), ובגין ייזום מעשה הצתה במועדון הוטל עונש של 6 שנות מאסר (ע"פ 9226/11 גוזלנד נ' מדינת ישראל, ניתן ב-08.10.13).

אשר למעשי האלימות, עיון בפסיקה מעלה, כי במקרה בו בוצעה תקיפה בצוותא, תוך שימוש בכלי נשק קהה ובשוקר חשמלי נגזר עונש של 45 חודשי מאסר לכל אחד מהתוקפים (ע"פ 8870/12 חאלדי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-15.01.14), במקרה בו התעלל הנאשם בבנותיו במכות קהות קשות בידיו, בנעליו, ובזרמים חשמליים שהעביר בגופן נדון ל-9 שנות מאסר (ע"פ 8543/10 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-06.03.13), ובמקרה בו הכה הנאשם בכלי קהה את בן זוגה החדש של זוגתו לשעבר של הנאשם בראשו וגרם לו שבר בגולגולת 89 חודשי מאסר (ע"פ 5264/10 עטייה נ' מדינת ישראל, ניתן ב-20.09.12).

אשר לעבירות הנשק, במקרה בו נאספו והוטמנו מרכיבים המשמשים לבניית מטעני חבלה הוטל עונש בן 5 שנות מאסר (ע"פ 8717/06 טולידו נ' מדינת ישראל, ניתן ב-18.02.08), ובמקרה בו נתפסו הנאשמים כשברכבם מטען חבלה שנבנה ממרכיבים צבאיים תקניים שנגנבו הוטל על כל אחד מהם עונש של 30 חודשי מאסר (ת"פ 17237-02-12 מדינת ישראל נ' אסולין, ניתן ב-07.11.12; ערעור שהוגש על פסק הדין נמחק ביוזמת מגישו - ע"פ 9226/12 אסולין נ' מדינת ישראל, ניתן ב-28.02.13). אשר לרכישת הרימונים, במקרה בו הורשעו נאשמים בהחזקה ומכירה של רימון הלם וכמות גדולה של כדורי סם מסוכן נדונו לעונשים של 24 ו-36 חודשי מאסר (ע"פ 1323/13 רך נ' מדינת ישראל, ניתן ב-05.06.13). כמו כן, במקרה בו הורשע נאשם בכך שגנב מבסיס בו שירת כ-100 רימוני הלם וחומרי חבלה בהם השתמש לבניית מטענים, ומכרם לאחרים, הוא נדון למאסר בן 54 חודשים (ע"פ 4847/12 כהן נ' מדינת ישראל, ניתן ב-12.06.13).

ומכאן, לאירועים עצמם.

16. האירוע הראשון באישום הראשון עניינו קשירת קשר ומימושה של תכנית לבניית מטען חבלה, הובלתו, הנחתו מתחת לרכב והפעלתו במטרה לפגוע בבעלים בעקבות פעולות שביצע במסגרת תפקידו כאיש המנהל הציבורי. הפעלת המטען גרמה לנזק רכוש בלבד. יצוין, שאין חולק, שהמטען הונח מתחת לחלקו האחורי של הרכב (ראה תמונות 1-4 בחוות דעת המומחה שהגישה המאשימה במסגרת ראיותיה לעונש). לפי נאשם 1, הוא הניח את המטען באופן זה במכוון, במטרה לצמצם את הסיכון לחיי אדם לנהג הרכב. עם זאת, הרשעת הנאשמים נסמכה על הודאתם בכתב האישום המתוקן, בו נאמר במפורש כי הנחת המטען נעשתה "...בכוונה לגרום ל[שוטה] חבלה בכוונה מחמירה", וכאמור בסעיף 40י לחוק העונשין, על בית המשפט לבחון את הדברים על בסיס תשתית זו. בשים לב לתכנון הרב ולתכלית המעשים, פגיעה בעובד ציבור על רקע תפקידו מחד גיסא, והנזק המוגבל שנגרם מהמעשים מאידך גיסא, אנו רואים להעמיד את מתחם הענישה בגינם על בין 5 ו-7 שנות מאסר לכל אחד מנאשמים 1-2, ובין 3 ו-5 שנות מאסר לנאשם 3 שהורשע בעבירת סיוע, ולא בעבירה המושלמת.

באירוע השני באישום הראשון, נאשמים 1 ו-2 אספו אמצעים על מנת להתחזות כשוטרים וכך לקבל גישה קלה לשוטה, קורבנם המיועד. עיקר פעילותו של נאשם 1 הייתה בשלב התכנון, בו סיפק שוקר חשמלי ואילו נאשם 2 השתתף גם בביצוע. שוטה סבל מחבלות בפניו ממכות בחפץ קהה, שכן יוסף בחר שלא להשתמש בשוקר החשמלי באופן הרגיל. אנו סבורים שהחומרה באירוע זה נעוצה בכך שהמעשים בוצעו תוך התחזות לבעלי תפקיד רשמי. למעשים כגון דא פגיעה כפולה באינטרס הציבור - מחד גיסא, באמצעותם עשוי אדם לפגוע שלא כדין בדרכים מגוונות בזכויות ואינטרסים של אזרח, אגב הפעלת "סמכויותיו" הנחזות. מאידך גיסא, קיים חשש כי אזרחים יימנעו מלהיענות לדרישות שוטרים המפעילים סמכויותיהם כדין, מחשש שמא מדובר במתחזה. כיוון שכך, סבורים אנו שמתחם העונש הראוי בגין מעשי הנאשמים בהקשר לאירוע זה עומד על בין 3 ו-6 שנות מאסר לכל אחד מהנאשמים המעורבים.

עניינו של האירוע הראשון באישום השני הוא ניסיונות הפגיעה בדניאל בידי נאשמים 1-2 באמצעות חומצה ודקירות, במטרה לגרום לו מום. הנאשמים ארבו לדניאל וניסו למשכו למקומות בהם יקל עליהם לפגוע בו, ומשכשלו בכך, שקלו לפרוץ לביתו במטרה לממש את תכניתם. מעשיהם אלו, גם אם לא התגבשו לידי פגיעה פיזית, פגעו באופן אנוש בתחושת הביטחון של דניאל, שחש כי הוא נרדף בידי גורם בלתי ידוע לאורך התקופה, וכנגזרת מכך בשגרת יומו, מבלי שהיה לו כל קשר או היכרות עם הנאשמים. מתחם העונש בגין מעשים אלו, מן הראוי שיועמד בין 3 ו-6 שנות מאסר.

האירוע השני באישום השני, עניינו בניית מטען חבלה, הנחתו מתחת לרכבו של דניאל והפעלתו מתוך כוונה לגרום למותו. מעבר לנזקים העקיפים, המעשה סיכן באופן ישיר את חייהם של דניאל, שסבל פגיעות פיזיות משמעותיות, ושל בתו, שלמרבה המזל סבלה פגיעת הלם בלבד. הם גרמו לדניאל נזק נפשי וחברתי ארוך טווח - מערכת היחסים בה נמצא התפרקה, שכתוצאה ממנה גר היום בגפו, תוך שהוא סובל מתסמיני פוסט טראומה. נאשמים 1 ו-2 הורשעו בגין אירוע זה בעבירת ניסיון רצח, בעוד שנאשם 3 הורשע בעבירת סיוע לניסיון רצח. על כן, מתחם העונש בגין מעשי נאשמים 1-2 הוא בין 10 ו-12 שנות מאסר, ומתחם העונש בגין מעשי נאשם 3 יועמד על בין 5 ו-9 שנות מאסר.

באירוע הראשון באישום השלישי, רכשו הנאשמים אמצעים להצתה, גנבו משאית, הסיעוה למבנה הסיינטולוגיה וניסו לשרפו. גם ביחס לאירוע זה נטען, כי נאשם 1 סיכל את השלמת האירועים, הפעם בדרך של הימנעות מהחדרת הצינור לכל אורכו. דא עקא, שהדבר לא בא לידי ביטוי בכתב האישום בו הודה, לפיו כל המעשים בוצעו במטרה "...להצית את המשאית ואת מבנה הסיינטולוגיה ולהזיק למבנה הסיינטולוגיה בחומר נפיץ". יצוין שבגין אירוע זה נאשמים 1 ו-2 הורשעו בעבירה המושלמת של הצתה, בעוד שנאשם 3 הורשע רק בסיוע לה. באירוע השני לאישום זה, נאשמים 1 ו-2 בשיתוף אנשים נוספים רכשו פעם נוספת אמצעים וניסו להצית את המבנה. במעשי הנאשמים היה סיכון לפיצוצן של שתי הקומות העליונות במבנה, בו שהו אותה עת 4 שומרים שלא היו מודעים לסכנה בה נמצאו. מעבר לכך, מדובר בעבירות הכרוכות בהבערת אש, שמרגע שפשטה אין לדעת את היקף התפשטותה והיקף נזקיה. השיקולים הרלוונטיים לעניין חומרת המעשים הם מידת התכנון הכרוכה בכל אחד מהאירועים, כאשר באירוע הראשון מצטרפת העבירה הנוספת של גניבת המשאית, ובאירוע השני סיכון חייהם של השומרים. זאת, על רקע אי התממשותו של נזק כבד באף אחד מהאירועים. שיקולים אלו מובילים למסקנה, כי בגין האירוע הראשון מתחם העונש נע בין 2 ל-4 שנות מאסר לנאשמים 1 ו-2, ובין 6 ל-12 חודשי מאסר לנאשם 3, וכי בגין האירוע השני מתחם העונש נע בין 4 ל-8 שנות מאסר לנאשמים 1 ו-2.

באירוע הראשון באישום הרביעי, רכשו נאשמים 1 ו-2 רימון במטרה להטילו לכיוונו של אליא, אך נאשם 1 הסתירו ליד ביתו. באירוע השני נערך ניסיון לרכוש רימון נוסף אותו יטיל נאשם 2 לעבר אליא, אך זה כשל. במסגרת האירוע השלישי, החליטו הנאשמים כי נאשם 3 יסייע לעד המדינה לבנות מטען חבלה נוסף. נאשמים 1 ו-2 נטלו את המטען, ונאשם 1 הניחו מתחת למכוניתו של אליא. לבסוף הופעל המטען בעת שמישל, בנו של אליא, החל לנסוע ברכב. ריבוי ניסיונות הפגיעה, מלמד על דבקותו של נאשם 2 במטרת הפגיעה באליא. אף שלמישל לא נגרם נזק פיזי משמעותי, המעשה סיכן את חייו. יודגש, שבגין האירוע האחרון נאשם 3 הורשע בעבירת סיוע, ולא בעבירה המושלמת. בנסיבות אלו, מתחם הענישה בגין האירוע הראשון לנאשמים 1-2 יעמוד על בין 3 ל-9 חודשי מאסר; מתחם הענישה לנאשם 2 בגין האירוע השני יעמוד על בין 3 ל-6 חודשי מאסר; מתחם הענישה לנאשמים 1-2 בגין האירוע השלישי יעמוד על בין 4 ל-6 שנות מאסר ולנאשם 3 - בין 3 ל-5 שנות מאסר.

באירוע הראשון באישום החמישי, היה נאשם 3 אחת הדמויות המרכזיות לצד יוסף, בניסיון רכישת הרימונים. תפקידם של נאשמים 1 ו-2 היה משני, וכלל רק היענות לבקשות נאשם 3 להפעיל לחץ על יוסף שיספק מימון לרכישת הרימונים. באירוע השני באישום האמור, הרכיב עד המדינה מטען חבלה נוסף בסיוע נאשם 3, ביוזמת האחרון ונאשם 1, במטרה לפגוע באדם אחר. במטען לא נעשה שימוש עקב המעצר. בנסיבות אלו, מתחם הענישה בגין האירוע הראשון לנאשם 3 יעמוד על בין 1 ל-2 שנות מאסר ומתחם הענישה לנאשמים 1 ו-2 יעמוד על בין 6 ל-12 חודשי מאסר; בגין האירוע השני יעמוד מתחם הענישה לנאשמים 1 ו-3 על בין 1 ל-2 שנות מאסר.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות

17. בחינת עדויות האופי והמסמכים שהגישה ההגנה מלמדת, כי משך תקופה ארוכה ניהלו הנאשמים אורח חיים נורמטיבי וגילו יכולות אישיות גבוהות ומבטיחות. נאשמים 1 ו-2 הגיעו להישגים לימודיים מרשימים, ודומה שרק חסרון כיס חייבם לעבוד שעות רבות ומנע מהם השלמת לימודים אקדמיים. נאשם 3 למד מקצוע בו הפגין כישרון ושהיה בו כדי לפרנסו בכבוד, ולהקנות לו כלים לפתיחת עסק עצמאי. מעבר לכך, הנאשמים הפגינו במעשיהם מסירות לסובבים אותם, בין בני משפחתם, ובין אחרים.

18. דומה, שאין חולק על קיומו של פער עמוק בין עברם של הנאשמים לבין העבירות שביצעו. ב"כ נאשם 2 מבקש להסביר זאת באמצעות כלי מתחום בריאות הנפש, זיהוי המקרה כ"שיגעון בשניים", בו נאשם 2 הושפע מהדלוזיות מהן סבל גור, ורק בעקבותיהן ביצע את העבירות.

קיים קושי עקרוני להבחין מאיזה טעם בוחר אדם לפעול בדרך זו או אחרת. על מנת לקבוע שפעולותיו אינן נובעות מבחירה חופשית בשל הפרעה נפשית או ניאורולוגית, נדרשות ראיות ברורות שעניינן אפיון ההפרעה ואבחנתה, כפי שבוססו במחקרים המקובלים על חלק נכבד מקהילת בעלי המקצוע. בעניינים אלו, נפנה למסמכים שהגיש ד"ר היילפרין.

הקטעים מתוך DSM IVהמתייחסים ל-Folie a Deuxמציינים שהקריטריונים לזיהוי התופעה הם: מערכת יחסים קרובה של הנבדק עם אדם אחר הסובל מהפרעה פסיכוטית עם דלוזיות משמעותיות, לרוב סכיזופרניה; הנבדק, לרוב אדם פסיבי יותר, מאמץ באופן חלקי או מלא את הדלוזיות של האדם האחר; הדלוזיה של הנבדק אינה מזוהה כהפרעה אחרת ואינה תוצאה של מצב פיסיולוגי אחר כגון שימוש בסם.

במאמר "Folie a Deux and the Courts" מאת הפסיכיאטרים William Newmanו-Melissa Harbitאשר פורסם בשנת 2010 ב-Journal of the American Academy of Psychiatry and Lawנסקרו ההפרעה האמורה ומספר הליכים משפטיים מארה"ב בהם הועלו טענות המתייחסות אליה. המחברים ציינו כי אף שהמינוח מוכר לבעלי המקצוע, ההפרעה טרם זכתה לאישוש מחקרי ממשי, וכנגזרת מכך, קשה לאבחון אמין ומצויה במחלוקת בין בעלי מקצוע, הן באשר לעצם קיומה והן באשר למאפייניה. כלי האבחון המרכזי הוא זיהוי דלוזיות אצל הנבדק, מרכיב סובייקטיבי לחלוטין וקל באופן יחסי לזיוף. על כן סבורים המחברים כי על מנת לקבל אבחנה אמינה נדרשים איסוף מידע חיצוני וגישה בלתי מוגבלת למידע הזמין, לצד תשאולים מקיפים של המשפיע והמושפע, כל אחד בידי בעל מקצוע עצמאי. רק לאחר מכן, ישוחחו בעלי המקצוע זה עם זה במטרה להגיע לאבחנה.

במאמר נוסף, "Shared Psychotic Disorder and Criminal Responsibility: A review and Case Report of Folie a Trois"שנכתב בידי הפסיכיאטרים Joshi Kaustubh, Richard Friersonו- Tracy Gunter, נאמר שכ-95% מהמקרים מתייחסים לבני אותה משפחה, וכי האדם המשפיע סובל לרוב מהפרעה כרונית של סכיזופרניה ואפיזודות של פרנויה, או מהפרעות מוגדרות אחרות. המחברים מסבירים כי לעתים האבחנה שבין דלוזיות לבין אמונות תרבותיות קשה, כאשר אי חשיפתו של המאבחן לעולמו התרבותי של הנבדק, ומידת הקבלה של אמונה מסוימת בקבוצה החברתית של המאבחן, עשויות להשליך על מסקנת האבחון, וכנגזרת מכך על מסקנות בית המשפט והתוצאות המשפטיות הנגזרות מהן.

בענייננו, נאשם 2 וגור אינם בני משפחה. גור לא נבדק כלל בידי בעל מקצוע וממילא לא עבר אבחון מקצועי. קל וחומר שלא נערכה בדיקה בידי שני בעלי מקצוע שהגיעו ביניהם לקונצנזוס על פי המנגנון המוצע במאמר. גם ד"ר היילפרין הסביר שלמעשה, נוכח חוסר המידע, הוא אינו נותן בידינו "אבחנה", אלא מסקנה בדבר "התאמת" התפתחותה של מערכת היחסים שבין גור ורמזי לתסמונת, וזאת בלבד. מעבר לכך, הטענה לא הועלתה בהקשר של הגנת "אי-שפיות הדעת", כאמור בסעיף 34ח לחוק העונשין, ומקובל על הכל שלא נשללה מנאשם 2 היכולת המנטאלית לבחור את מעשיו. דומה, שעיקר הטיעון הוא שמעת שנותק מגור, נאשם 2 אינו צפוי לחזור לבצע עבירות. דא עקא, שהדברים מתעלמים מכך שנאשם 2 ביצע את חלקו בעבירות שלא בנוכחות גור, ואף ביצע עבירות נוספות בלא הנחיה, מעורבות או אינטרס כלשהו של גור בביצוען (הכוונה לאישומים 4 ו-5).

בנסיבות אלו, איננו רואים מקום לקבל את הטענה שענייננו במצב של "שיגעון בשניים". עם זאת, דחייתה אין משמעה אימוץ אוטומטי של האמור בתסקירי שירות המבחן בדבר חשש משמעותי לחזרת הנאשמים לסורם. בהקשר זה, נוכח דלות החומר עליו התבסס שירות המבחן ואי-פירוט העובדות והדברים מהם הוסק כי הנאשמים הביעו עמדה התומכת בשימוש באלימות, לא ראינו לייחס להם משקל רב.

19. כך או כך, השיקול המרכזי בקביעת עונשם של הנאשמים בהתאם לדין הנוהג כיום, הוא ההלימה בין חומרת המעשים לבין העונש בגינם. מולו, כפי שכבר נאמר, המאשימה בחרה להגיע להסדרים מקלים עם מעורבים אחרים. נכונים אנו להניח שקיימים שיקולים מיוחדים להגעה להסדר בעניינו של עד המדינה בהתאם למידע שסיפק ולמצבו הרפואי הייחודי. עם זאת, יוסף תקף בפועל את שוטה, היה מעורב בתכנית לפגיעה באליא וברכישת רימון עבורה, בתכנית ובביצוע ההצתה במבנה הסיינטולוגיה, והיה מעורב עיקרי בניסיונות לרכישת רימונים. באירועים אלו, מילא תפקיד מרכזי. אף על פי כן, הסכימה המאשימה שיישא בעונש המהווה כמחצית ממינימום מתחמי הענישה להם היא טוענת בגין אותם אירועים ממש לנאשמים שבפנינו. לא ניתן כל הסבר מהותי מדוע כך נעשה - האם עקב קשיים ראייתיים, או מסיבות אחרות. על כן, ישמש עונשו של יוסף אמת המידה לבחינת העונש שיוטל על הנאשמים, אך זאת רק ביחס לאירועים בהם היה מעורב לצדם. ודאי שהנאשמים אינם יכולים להיבנות מעונש זה למעשים בהם יוסף לא היה מעורב, הכוללים את החמורות שבעבירות בהן הורשעו - ייזום, בנייה, הנחת ופיצוץ מטעני חבלה במכוניותיהם של שוטה, דניאל ואליא, והם אינם יכולים להתנער מאחריותם לנזקים והסכנות שנגרמו עקב כך. חומרה נוספת מצויה בריבוים של המקרים ובהצטברותם. אף אם נזקוף לזכות הנאשמים את עברם הנקי ואף אם נניח לטובתם, מבלי להכריע, כי הם מצרים ומתחרטים על מעשיהם ולא ישובו לבצע עבירות דומות, עדיין עיקרון ההלימה מחייב ענישה משמעותית המגלמת את חומרת המעשים. זו תינתן באופן כוללני, בהתאם לסעיף 40יג(ב) לחוק העונשין.

20. אשר על כן, אנו מטילים על הנאשמים את העונשים הבאים:

לכל אחד מנאשמים 1 ו-2:

א. 12 שנות מאסר החל מיום מעצרם, 24.03.11.

ב. 12 חודשי מאסר על תנאי שיופעל אם יורשעו בעבירת קשר לביצוע עוון, עבירת אלימות או עבירת נשק מסוג עוון, לרבות עבירה נגזרת מעבירות אלו. התנאי יעמוד בתוקפו לתקופה של 3 שנים ממועד שחרורם.

ג. 30 חודשי מאסר על תנאי שיופעל אם יורשעו בעבירת קשר לביצוע פשע, הצתה, עבירת אלימות או עבירת נשק מסוג פשע, לרבות עבירה נגזרת מעבירות אלו. התנאי יעמוד בתוקפו לתקופה של 3 שנים ממועד שחרורו.

ד. פיצוי לשוטה חובל בסך 10,000 ₪; פיצוי לדניאל כהן בסך 75,000 ₪; פיצוי למישל זקאק בסך 25,000 ₪ לכל אחד מהנאשמים. הפיצויים ישולמו תוך 45 יום מהיום.

לנאשם 3:

א. 8 שנות מאסר החל מיום מעצרו, 24.03.11.

ב. 12 חודשי מאסר על תנאי שיופעל אם יורשע בעבירת קשר לביצוע עוון, עבירת אלימות או עבירת נשק מסוג עוון, לרבות עבירה נגזרת מעבירות אלו. התנאי יעמוד בתוקפו לתקופה של 3 שנים ממועד שחרורו.

ג. 30 חודשי מאסר על תנאי שיופעל אם יורשע בעבירת קשר לביצוע פשע, עבירת אלימות או עבירת נשק מסוג פשע, לרבות עבירה נגזרת מעבירות אלו. התנאי יעמוד בתוקפו לתקופה של 3 שנים ממועד שחרורו.

ד. פיצוי לשוטה חובל בסך 10,000 ₪; פיצוי לדניאל כהן בסך 75,000 ₪; פיצוי למישל זקאק בסך 25,000 ₪. הפיצויים ישולמו תוך 45 יום מהיום.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ד תמוז התשע"ד, 22 יולי 2014, במעמד הצדדים והנאשמים.