1

איסור פרסום

ניתן בזה צו איסור פרסום על שם המתלוננות וכן על כל פרט שיש בו כדי להביא לזיהוין.

כב' השופטת שרה דותן - אב"ד:

2

רקע כללי - כתב האישום

כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם שורה של עבירות מין שבוצעו על ידו ב-12 מתלוננות, בהמשך למצגים כוזבים שהציג להן, על פי הנטען.

לאחר תום פרשת התביעה, זוכה הנאשם מהעבירות שפורטו באישום השמיני ונותרו לדיון אחד עשר אישומים.

לנוכח מספרם הרב של המקרים, אתייחס פרטנית לעניינה של כל אחת מהמתלוננות בהמשך, ובשלב זה יפורט חלקו הכללי של כתב האישום, המהווה רקע לאישומים הפרטניים.

החל מספטמבר 2006 בקירוב, ועד למעצרו, תר הנאשם, שהנו יליד 1957 ומשפטן בהשכלתו, אחר מודעות לחיפוש עבודה שפרסמו צעירות באתרים שונים באינטרנט. מטרת חיפושיו הייתה לבצע מעשים מיניים במרמה בנשים הצעירות, על ידי שימוש בדמות פיקטיבית - פסיכולוגית או פסיכיאטרית, אותה גילם הנאשם על ידי שינוי קולו לקול אישה. הנאשם, בתפקידו כפסיכולוגית-פסיכיאטרית, הציע להן לטפל באדם אוטיסט, הוא עצמו.

על פי הנטען, הנאשם נהג להציג עצמו במרמה, בפני הצעירות (להלן: "המתלוננות") אליהן פנה טלפונית, כד"ר לוין או כד"ר קים, פסיכולוגית קוגניטיבית ובמקרים אחרים כפסיכיאטרית (להלן: "הדוקטור").

בשיחותיו עם המתלוננות, בהתייצגו כדוקטור, שטח בפניהן הנאשם את "היכרותה" רבת השנים עם בחור בשם אילן או אייל, שהינו בן 31 לערך, אוטיסט או אדם לקוי הזקוק לעזרה טיפולית. את שתי הדמויות הפיקטיביות הללו גילם הנאשם תוך כדי הצגת מצג בפני המתלוננות שעסקינן בשתי ישויות נפרדות.

"הדוקטור" סיפרה למתלוננות את סיפור חייו הקשה של האוטיסט, שכלל בין היתר, ילדות חשוכת הורים שנהרגו בתאונת מטוס, חיים בקיבוץ, במסגרתם עבר התעללות מינית קשה על ידי מספר נשים שהטביעה את חותמה על אישיותו וגרמה לו לטראומה.

"הדוקטור" סיפרה למתלוננות על הונה הרב של משפחתו של האוטיסט, על סבו שחי בטירה באיטליה ועל כך שהמטפלות שטיפלו באוטיסט בעבר הרוויחו כסף רב ואף נפתחו בפניהן שערים לעולם העסקי. התשלום ההתחלתי שהובטח עבור שעת טיפול היה 120 ₪.

"הדוקטור" הבהירה שהאוטיסט זקוק לטיפול אינטנסיבי ושיש להשקיע מספר שעות רב בכל פגישה, תוך הדגשה כי אין נפקות לסכום הכסף שיידרש לשלם, התשלום יתבצע אחת לחודש ויגיע לביתן של המתלוננות על ידי שליח.

3

"הדוקטור" ביקשה מהמתלוננות להיות עמה בקשר טלפוני רצוף, שכן היא שוהה מחוץ לישראל, אותה עת, אולם ברצונה להיות חלק אינטגרלי מהטיפול ולהשתתף בשלביו השונים. בשיחות טלפוניות שקיימה "הדוקטור" עם המתלוננות, לאחר הפגישות עם האוטיסט, הנחתה אותן "הדוקטור" מה עליהן לעשות, על מנת לשפר את תוצאת הטיפול. "הדוקטור" הסבירה למתלוננות שעליהן לבצע באוטיסט מעשים מיניים ולאפשר לו לבצע בהן מעשים מיניים מסוגים שונים, כולל לגרום לו לחוות כאב על ידי טפטוף שעווה חמה על פי-הטבעת, וכל זאת בהציגה מצג שווא, על פיו מעשים אלה יאפשרו לאוטיסט להשתחרר מהטראומות בעברו. "הדוקטור" נהגה לנזוף ולגעור במתלוננות שלא הסכימו לשתף פעולה עם הכוונתה וניסתה לפתותן באמצעות הבטחה להעלאת שכרן ולבונוסים עתידיים להם יזכו.

במסגרת שיחות הטלפון הרבות שקיימה "הדוקטור" עם המתלוננות, שנמשכו שעות, השתמשה "הדוקטור" בשלל מונחים מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, וכל זאת על מנת לשכנע את המתלוננות שהיא אשת מקצוע ושניתן לתת בה אמון.

"הדוקטור" הבהירה למתלוננות שהאוטיסט סובל מאין-אונות, ושגם אם הוא נוגע באיבריהן המוצנעים, אין כוונתו מינית ומדובר ב"רפלקסים". כמו כן ציינה בפניהן שהאוטיסט אינו זוכר כלל ועיקר מפגישה לפגישה את שאירע, ולכן הן יכולות "לנצל" את ההזדמנות ולתרגל מגעים מיניים.

בעקבות שיחות "התמיכה" הרבות של "הדוקטור", השתכנעו המתלוננות שאכן מדובר באשת מקצוע רצינית, שכל כוונתה להיעזר בהן, על מנת לגאול את האוטיסט מהטראומות שחווה בעבר וכל זאת בצד רווח כספי רציני.

בהמשך מפרט כתב האישום את מפגשיו של הנאשם עם המתלוננות, המצגים שהוצגו לכל אחת מהן והמעשים שבוצעו בגופן, כמו גם המעשים שביצעו חלקן בגופו של הנאשם, וכל זאת בהמשך למצגים שהוצגו על ידי "הדוקטור" והנאשם אשר התחזה בפניהן כאדם פגוע ומנותק.

בתאריך 19.07.2007 הגיש בא כוחו דאז של הנאשם, עו"ד רונן בנדל, תגובה מפורטת לכתב האישום המתוקן.

בהתייחס לחלק הכללי של כתב האישום, אישר עו"ד בנדל את העובדה שהנאשם הינו משפטן בהשכלתו והבהיר כי:

4

"... מאחר וחדל מעיסוקו כעו"ד ולאחר שעבר מספר עבודות בפרק הזמן שחלף ועד לאירועים נשוא כתב האישום חיפש עבור עצמו עבודה ואגב כך נתקל במודעות של אותן נשים, אשר כמוהו חיפשו מקור פרנסה. הנאשם יטען כי איתר הזדמנות להציע לאותן נשים מקור פרנסה ובמקביל לקבל את סביבתן התומכת והאוהדת של נשים. כן כופר הנאשם בטענה לפיה החיפוש היה אחר בחורות צעירות כעולה ממקרא כתב האישום. הנאשם ידגיש כי לא הייתה לו כל העדפה לגיל, גובה, משקל ומראה. הנשים נבחרו מבלי שראה הנאשם תמונה או כל פרט אישי מזהה מלבד פרטים לאקוניים דוגמת שם, גיל ועיסוק. הנאשם מוסיף וכופר בתיאור לפיו 'תוכניתו הייתה לבצע מעשים מיניים במרמה בבחורות', כפי שיוסבר בהרחבה להלן. הנאשם כופר מכל וכל בטענה לפיה הציג עצמו כאוטיסט. הנאשם יטען כי הציג את עצמו כסובל מבעיות נפשיות על רקע של טראומות מהעבר הרחוק והקרוב, לחץ, חרדות ומתחים. טענה זו של הנאשם מתייחסת לכל סעיף באישום בו נטען כי הנאשם הציג עצמו אוטיסט.

3. הנאשם מודה כי הציג עצמו בפני הבחורות כפסיכולוגית ד"ר לוין או כד"ר קים כנטען בסעיף 3. ואולם הנאשם כופר בטענה לפיה הדבר היה מתוך רצון לרמות ולהטעות את הנשים. הנאשם יטען כי הציג עצמו כפסיכולוגית בתקווה כי בדרך זו יצליח לגרום לנשים להבין את הטראומה ממנה הוא סובל, מבלי שיידרש לחשוף את פרטיו הרפואיים. הדגש היה יצירת הבנה אמיתית וכנה של הסבל אותו חווה הנאשם הן בעבר והן בהווה. שיחות אלה נועדו להדגיש כי הפגישות תהיינה למטרה טיפולית, ולא בעלות אופי רומנטי או מיני.

4. הנאשם מודה בדברים האמורים בסעיף 4 ("הפסיכולוגית" סיפרה את סיפור חייו הקשה - ש.ד.) למעט ההצגה כ'אוטיסט' כמובהר בתחילת תגובה זו.

5. הנאשם מודה ברישא סעיף 5 (הצגת הונה של המשפחה - ש.ד.), אולם הנאשם מכחיש כי הבטיח לאותן נשים כי יפתח בפניהן 'שערים לעולם העסקי', כמו כן מכחיש הנאשם כי הבטיח למתלוננות שכר גבוה יותר באם תגענה ל'תוצאות' טובות יותר. הנאשם יוסיף ויטען כי מאחר והנשים כולן חיפשו עבודה היה חשוב לו להבהיר להן כי אכן יש באפשרותו לשלם עבור הפגישות.

6. הנאשם כופר באמור בסעיף 6 (הדרישה לקשר טלפוני עם הפסיכולוגית והצגת דרישות מיניות - ש.ד.) מכל וכול. הנאשם יטען דווקא הודעותיהן של המתלוננות מלמדות כי מטרת המפגשים לא הייתה מינית.

7. הנאשם כופר בנטען בסעיף 7 לאישום (משך השיחות ושימוש במונחים מקצועיים - ש.ד.). הנאשם יטען כי השתמש במונחים שהיו ברורים לכל בר-דעת ואשר שגורים בפיו מעצם ידיעת השפה העברית ללא כל קשר ל'מונחים מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה'.

8. הנאשם כופר בסעיף 8 (הצגתו כסובל מאין-אונות וחוסר יכולת לזכור פרטי המפגשים - ש.ד.). הנאשם יוסיף ויטען כי לאחר שחש קרבה עם חלק מהמתלוננות, חלק עימן את בעיותיו השונות לרבות בעיותיו בתחום התפקוד המיני כאשר לעיתים הסביר ותיאר עצמו, בין היתר, כסובל מאין אונות.

5

9. הנאשם כופר בסעיף 9 לחלק הכללי כלשונו (שיחות התמיכה עם הפסיכולוגית והשפעתן על המתלוננות - ש.ד.). הנאשם יחזור ויטען כי השתמש בשיחות על מנת למסור דברים הנוגעים לטראומות שחווה. השיחות, אשר בניגוד לפגישות עם הנשים, לא התקיימו פנים מול פנים ואפשרו לנאשם להיפתח כפי שלא עשה בפני איש וזאת נוכח תקופה קשה וכואבת בחייו והתפרקות התא המשפחתי אשר עמד בראשו.

10. יודגש כי הנאשם היה פסיבי במהלך הפגישות עד כדי צייתנות וכניעה, לרבות במקרים בהם נפגש עם נשים מסויימות מספר פעמים.

11. מבלי לגרוע מכפירתו בטענה לפיה הציג עצמו כאוטיסט, יטען הנאשם כי במהלך פגישותיו עם המתלוננות השיחה הגיעה למחוזות של שיחות נפש, עצות עסקיות, כיווני עשייה בחיים ופתרון בעיות אישיות תוך ניתוח אנליטי של לבטים משותפים. לפיכך, לא יכלו המתלוננות להאמין כי המדובר באוטיסט.

12. באותו עניין, ומבלי לגרוע בכפירתו בטענה לפיה הציג עצמו כאוטיסט, הנאשם מתקשה להבין כיצד המתלוננות שלגרסתן סברו כי המדובר ב'אוטיסט', לא תהו הכיצד כל מאן-דהו יכול להגיש לו טיפול והסכימו ליתן טיפול, זאת כאשר הן נעדרות כל הסמכה לכך.

13. הנאשם יוסיף ויטען כי ניסיונות המאשימה להציגו כאדם מניפולטיבי אשר רקם את תוכניתו עד פרטיה האחרונים תמוהים נוכח הרקע האישי של כל אחת מן הנשים. כלום יעלה על הדעת כי אדם מניפולטיבי המבקש לרקום מזימת מרמה לצורך קיום יחסי מין יפנה למטפלת הוליסטית, מחנכת בעלת תואר בחינוך, סטודנטית לתקשורת, מאמנת כושר או למטפלת בחינוך מיוחד? לא זו אף זו, המדובר הוא בנשים נשואות, בעלות בני זוג קבועים, כאשר אלה האחרונים נכחו לעיתים בחדר הסמוך. כלום יעלה על הדעת כי אותו אדם מניפולטיבי יחטא במושכלות יסוד ובתכנית הרמייה המיוחסת לו ויפנה לנשים במעמדן של המתלוננות ובסטטוס החברתי שלהן ויוציא מרמתו מן הכוח אל הפועל בנוכחות בני זוגם של המתלוננות? התשובה לשאלה רטורית זו הינה כמובן שלילית" (ההדגשות במקור - ש.ד.).

בהמשך מתייחס בא כוחו של הנאשם לטענות הפרטניות ביחס לכל אחת מן המתלוננות.

העבירות בהן מואשם הנאשם

על פי עובדות כתב האישום והראיות שהובאו לפנינו, המעשים המיניים שבוצעו במתלוננות או שהמתלוננות עשו בנאשם לבקשתו, לא בוצעו בכפייה. משכך, הוראות החיקוק בהן הואשם, הינן עבירות של אינוס במרמה ומעשים מגונים במרמה, בהסתמך על סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), שזו לשונו:

6

"(א) הבועל אשה

...

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה

...

הרי הוא אונס ודינו מאסר שש עשרה שנים".

סעיף 348 לחוק, שכותרתו "מעשה מגונה", מפנה לנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) הנ"ל וכך גם סעיף 347 לחוק.

לאור האמור לעיל, נודעת חשיבות רבה למצגים אשר הוצגו למתלוננות, אשר על פי הנטען באמצעותם הושגה הסכמתן, כמו גם לנסיבות האופפות את הקשר בינן לבין הנאשם.

בע.פ. 2411/06 סלימן נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד סג (1) 170 (להלן: "עניין סלימן") פותח כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין את פסק דינו במילים: "לפנינו פרשה רבת פרקים החורגת מכל דמיון, שאילו הוצגה כסרט קולנוע הייתה נתקלת ב'הרמת גבה' של ספקנות, אך היא אירעה בישראל של שנות האלפיים, והקורא ישפשף עיניו כלא מאמין". דבריםאלה מהווים תיאור קולע של האירועים נשוא כתב האישום שלפנינו.

לא בכדי תהה בא כוחו של הנאשם, בתגובתו לכתב האישום, הכיצד יתכנו מעשי הפיתוי הנטענים וכיצד עלה בידי הנאשם לשכנע את המתלוננות, שהינן נשים משכילות ודעתניות, לביצוע המעשים הנטענים, שלא בהסכמתן.

למרות טענותיו של הנאשם כנגד עו"ד בנדל, אשר לגרסתו הגיש תגובתו לכתב האישום מבלי שנפגש עמו, גם הנאשם בסיכומיו חוזר עשרות פעמים על טענה זו, ומעבר לדרוש יצויין כי גם בניסוח דומה להפליא.

ייאמר, כי אף אני תמהתי למקרא כתב האישום, עד לשלב בו נשמעו עדויותיהן של המתלוננות, אשר אחת אחר רעותה חזרו ותיארו את הפיתויים שהונחו לפתחן מחד גיסא ומכבש השכנועים אשר הופעל עליהן מאידך גיסא, תוך שימוש מניפולטיבי בדמותה של פסיכולוגית בדויה ששוחקה בכשרון רב על ידי הנאשם.

אכן, הקורא ישפשף עיניו למקרא התיאורים, אלא שהתמזל מזלן של המתלוננות ודברי הפיתוי, המרמה והכזבים הוצגו לנו מכלי ראשון באמצעות הקלטות וצילומים, אשר בוצעו על ידי תחקירנית כלבוטק יעל דמרי (להלן: "דמרי"), כך שניתנה לנו האפשרות להתרשם מדרך פעולתו של הנאשם ומאופן הפעלת השפעתו על הצעירות שנחשפו לשקריו.

המצגים

7

על פי העדויות שנשמעו לפנינו, הנאשם נהג ליצור קשר עם נשים צעירות שפרסמו מודעות באתרים שונים לחיפוש עבודה באינטרנט.

אף לא אחת מהמתלוננות חיפשה עבודה בתחום הפסיכולוגיה או התרפיה הנפשית, ולאף אחת מהן לא היה נסיון בתחום זה.

הנאשם פנה למתלוננות כשהוא מציג עצמו, בעזרת דמותה הבדויה של הפסיכולוגית/פסיכיאטרית ד"ר לוין או ד"ר קים, כמי שסובל מאוטיזם או דיסלקציה קשה וחווה טראומות מיניות קשות בילדותו.

בשיחות הטלפוניות, אשר קדמו לפגישות עם המתלוננות, הוצג לפניהן, ע"י הדוקטור, עושרה המופלג של משפחת המטופל, אשר מטבע הדברים ימצא ביטוי בתשלום נדיב תמורת שעות הטיפול.

עוד נטען בפני כל המתלוננות כי הוריו של המטופל נספו בתאונת מטוס בילדותו וכי הוא נמצא תחת חסותו של סבו, אדם עתיר נכסים המתגורר באיטליה ומפקח משם, בעזרתה של הפסיכולוגית, על תהליכי הטיפול בנכדו.

למותר לציין, שהוריו לא נספו בתאונה בהיותו ילד, אמו עדיין חיה, אביו נפטר ממחלת סרטן כאשר הנאשם היה בשנות ה-40 לחייו וגם הסבא הנו דמות דמיונית.

באשר לטיפולים הנדרשים, נטען בפני חלק מהמתלוננות כי יש צורך במגע גופני - לא מיני - הכולל חיבוקים ומגע של עור בעור וחלקן התבקשו לקרוא לו מתוך ספר, על מנת לסייע לו לתרגל את זכרונו.

על מנת להסיר ספקות מלבן של המתלוננות ביחס לאפשרות של גלישה לכיוון של מעשים מיניים, הובהר להן כי המטופל אימפוטנט, אינו מסוגל לחוש גירוי מיני ותגובות העלולות להתפרש כעוררות מינית, אם תתרחשנה, הן רפלקסים חסרי משמעות.

עוד הדגישה "הפסיכולוגית" כי המטופל אינו מסוגל לזכור את אשר התרחש במפגשים הטיפוליים.

כל המתלוננות הדגישו כי "הפסיכולוגית" הרבתה להשתמש במונחים שנשמעו להן מקצועיים ורכשה את אמונן באופן בו התנסחה.

8

בתגובתו לכתב האישום טען עו"ד בנדל כי הנאשם כופר מכל וכל בטענה לפיה הציג עצמו כאוטיסט, אלא "רק" כמי שסובל מבעיות נפשיות על רקע של טראומות מהעבר הרחוק. כמו כן נטען על ידו כי פנייתו למתלוננות, כשהוא מציג עצמו כד"ר לוין, לא נעשתה מתוך כוונה לרמותן, אלא בתקווה שבדרך זו יצליח להביאן לכלל הבנה של הטראומה אותה חווה, ולהדגיש כי הפגישות נועדו למטרות טיפוליות בלבד. כמו כן הכחיש הנאשם כי הובטחו להן הבטחות מרקיעות שחקים או שכר גבוה אם תגענה לתוצאות טובות. הנאשם התכחש גם לשימוש הנטען במונחים רפואיים.

יצויין כי רוח הדברים בהתייחסות הסניגור לחלק הכללי של כתב האישום זהה בעיקרה לטענות הנאשם בעדותו לפנינו ובסיכומיו. משכך, רואה אני חשיבות להצגת שיחותיו של הנאשם עם דמרי, הן בתפקידו כפסיכולוגית והן בהופעתו האישית בדירתה, על מנת להמחיש את מגוון המצגים ואופיים.

נסיבות מעצרו של הנאשם - תחקיר כלבוטק

לאחר שלמערכת כלבוטק הגיעה פנייה מאחת המתלוננות (ע.ק. אישום שלישי) נערכה פגישה בין תחקירנית התכנית דמרי (ע.ת. 19) לבין ע.ק. ושלוש מתלוננות נוספות. במהלך המפגש התרשמה דמרי כי מדובר בדפוס התנהגות דומה, במסגרתו נערכת פנייה לצעירות המפרסמות מודעות חיפוש עבודה באתרים שונים, תוך הצגת הפונה כמי שסובל מלקות זו או אחרת וזקוק לטיפול. בהמשך למפגש, ובמטרה ליצור קשר עם האלמוני, פרסמה דמרי מודעת חיפוש עבודה באתר "הומלס" כשהיא מציגה עצמה כסטודנטית בת 24.

למחרת הפרסום התקשרה לדמרי "אשה" שהציגה עצמה כפסיכולוגית בשם "לי לוין". דמרי, אשר רצתה להקליט את השיחה, ביקשה מהדוברת לשוב ולהתקשר וזו אכן התקשרה. השיחה הוקלטה והאמור בה משקף באופן שאינו משתמע לשני פנים את שיטות פעולתו של הנאשם. יודגש כי בשלב זה לא ידעה דמרי כי "האשה" עמה שוחחה הוא הנאשם.

השיחה המוקלטת בין דמרי לבין "הפסיכולוגית" ממחישה את המצגים בהם השתמש הנאשם, הן בתפקידו כפסיכולוגית והן בתפקידו כמטופל הסובל מטראומה.

האזנתי לקלטת, על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מאופן הצגת הדברים ומידת השכנוע של "ד"ר לוין", למרות שבעת ההאזנה, העובדה שהנאשם הוא הדובר הייתה ידועה לי, לא מצאתי בקול המוקלט כל סימן מחשיד כי מדובר בגבר. הקול נשמע נשי ללא כל סממנים גבריים ו"הדוברת" מתייחסת לעצמה לכל אורך השיחה כאל אשה (ת/80 - תמליל). בראשית השיחה מציגה עצמה "הדוברת" כד"ר לוין ומבהירה כי היא נמצאת כרגע בחו"ל (כפי שציינה בפני כל המתלוננות מנימוקים מובנים) ומדברת בשם המשפחה. בהמשך היא מבהירה כי מדובר בעבודה "בתוך חדר, עם שילובים של כמה מערכות, כלומר, תרפיות משולבות של אור, צבע, מוסיקה, מגע ותנועה" (עמ' 2 לת/80).

לדבריה מדובר בשלושה מפגשים בשבוע לפחות, כשמשך כל פגישה 6-5 שעות ו"מדובר בשכר של בין תשע לאחת עשרה אלף שקל נטו שמשולמים במזומן", וזאת בהמשך לאמירה קודמת לפיה השכר יהיה 130 ₪ לשעה.

9

בתשובה לשאלת "ד"ר לוין", אומרת דמרי כי היא לומדת עיצוב גרפי ולא פסיכולוגיה, כפי ש"סברה בטעות" ד"ר לוין, אך למדה קורס מבוא לפסיכולוגיה. ד"ר לוין מביעה שביעות רצון:

"כי צריכים רקע מקצועי, כי העניין הוא תרפויטי ולא טיפולי. אבל בעקרון, אה... העבודה היא עבודה מסודרת... יש 'קליניקה' קבועה, היא עבודה לאורך תקופה, היא שונה, אמנם, השכר הוגן מאוד... בין תשע לאחת עשרה אלף שקל נטו, לשלוש פעמים בשבוע של שש שבע... שבע שעות".

ד"ר לוין חוזרת ומבהירה שהיא משוחחת עם דמרי מרומא וממשיכה בהסבריה:

"דוברת 2 (הדוקטור): בואי אני אסביר לך כמה דברים, ומבלי להפסיק אותי (לא נשמע ברור) תוכלי לרשום דברים על נייר, כדי להיזכר בזה אחר כך ולעשות את החישוב שלך. אבל בואי נתקדם, בסדר?

דוברת (דמרי) 1: בסדר.

"דוברת 2: שמי דוקטור לילה... לילה. אני דוקטור לפסיכולוגיה קוגנטיבית, שזה בעצם מילה אחרת לפסיכיאטר במקצוע. אני לא עובדת מאצלכם בארץ, אני אירופה - ארצות הברית. אני מדברת בשם משפחה, שיש לה נכד שהגיל 'הקוגנטיבי' שלו, כלומר התנהגותי שלו, הוא בין אחת עשרה לחמש עשרה. בגיל הכרונולוגי, הוא שלושים ושתיים-שלוש. שלושים ושתיים גילו (לא נשמע ברור). אני מכירה אותו מזה אחת עשרה שנה, בחור חמוד, לא אגרסיבי, לא 'הפגנטיבי', חסר חוט שדרה. בעיקר, כנוע מאוד, שקט. מה שיש לו, זה בעיות, בעצם 'קוגנטיות' ולא פסיכיאטריות או פסיכוטיות או (לא נשמע ברור). הבעיה שלו, שהוא לא מתקשר עם הסביבה. יש לו פוביה סוציאליות. מה זה ניקרא 'פוביה פרודיאנית'? - שזה אומר, שהוא פוחד ללכת עם אנשים בחברה, פוחד... מיותר מאדם אחד, בשבילו זה חברה. בעיה מסויימת של קשב וריכוז, אה... בעיה ב(לא נשמע ברור) חושי - לא ליקוי נוירולוגי או פסיכוטי, לא אגרסיות ולא טינות. בעיקרון, התפקיד שלך הוא הפחתת מקומות הלחץ שקיימות. כלומר, ליצור לו (לא נשמע ברור), באמצעות אור, מוסיקה ומגע, לעור תת-הרגישות שלו לגירויים. כלומר, למנוע תהליכים רגרסיביים, תהליכים שהם מונעים התפתחות קדימה. בעיקרון, בחור נחמד מאוד, בגיל שנתיים בערך, שלוש-ארבע אובחן כאוטיסט (הדגשה שלי ש.ד.). בהתחלה האבחנה הייתה מובהקת, לכן נתקעה לו ההתפתחות, בשלב ה'מיקדמי' של החיים, כי... בגלל שני דברים: אוטיסטים נקראים אנג'לים, את יודעת למה?

דוברת 1: למה, כי הם אה...

10

דוברת 2: כי מלאכים הם יפי תואר, נכון מאוד. הם יפי תואר, הם ילדים יפהפיים. אבל שהם לא מתקשרים פיזית עם החברה. לא רגשית, לא ריגושית ולא פיזית. לכן הוא אובחן כאוטיסט. אז או-קי, הוא יפה תואר אבל הוא לא מתפקד, ולכן חשבו שהוא אוטיסט, וזה לא נכון. מגיל תשע נהרגו ההורים שלו מתאונת מטוס, הוא בא ממשפחה מאוד עשירה, מאוד ידועה ומתוקשרת בארץ, בעיקר בחו"ל. אה... הוא גר בהרצליה פיתוח, (לא נשמע ברור) זה בית אחוזה מאוד גדול. הסבא באיטליה.

דוברת 1: או-קי.

דוברת 2: אני מדברת כרגע מאיטליה, כי אני נפגשתי לפני יומיים עם הסבא, והבטחתי לו אחרי כמה חודשים שהוא רודף אחרי למצוא לו מסגרת נוספת לנכד. העבודה שלך כחונכת, היא עבודה לאורך זמן, אבל את לא חייבת להתחייב. כלומר, את יכולה לנסות פעם, פעמיים, שלוש, אם הולך ואם טוב לך... כמובן שתהיה התחייבות, תעשי את המחזור תקופה ארוכה ככל שתרצי. עד כאן זה ברור?

דוברת 1: כן.

דוברת 2: יופי... מבחינה אישית, כלומר, השכר לשלוש פעמים בשבוע, יוצא בסביבות תשע-עשר-אחת עשרה אלף שקל נטו. אם את לוקחת חמש פעמים בשבוע, זה יוצא לך בסביבות שבע עשרה אלף שקל נטו...

דוברת 1: ואוו...

דוברת 2: ... שזה שכר בסיס. זה לא שכר גבוה לעבודות טיפוליות כאלה, מה גם שלא מדובר בטיפול. את לא מטפלת שלו והוא לא מטופל, כי זה לא משהו רפואי, זה משהו יותר תרפיות. משהו טיפולי, נועד להכיל (לא נשמע ברור), לא לרופא. משהו תרפויטי גורם להקל בעקומות לחץ. מבינה אותי, את ההסבר עד עכשיו?

דוברת 1: כן.

דוברת 2: שנייה, יש לי כאן רעש פשוט... דקה אחת, אני מתנצלת... או-קי, בואי נמשיך. כעיקרון, אם היית פעם או אם ידוע לך, הנושא של עבודה מול חיילי צה"ל נפגעי הלם קרב, שמביאים אותם בתוך המים, מים חמים קצת יותר מהרגיל מחבקות אותם, מלטפות אותם מורדות להם עקומות מתח ולחץ. את זה את בטח מכירה ויודעת...

דוברת 1: כן.

11

דוברת 2: התרפיה היא 'תרפיית התרסה'. כלומר, יש להם בעיה במגע עם העור, ולכן עושים להם דווקא. זה אחד. שתיים, מה שלא... הוא מבחינתו כל ה... פוביות וכל הטראומות. יש לו שתי בעיות. אלף, הוא לא מתקשר איתך, הוא לא מסתכל לך בעיניים, אבל יכול לדבר. ב', מעבר לזה שהוא לא אוהב מגע-עין, הוא גם לא אוהב מגע-גוף. או אם את נוגעת בו, מחבקת, מלטפת - הוא לא... הוא נירתע מזה. לא שהוא ממש מתנגד, אבל הוא נירתע.

מעבר לזה, איך מתבצעת העבודה - קודם כל, סביבת העבודה צריכה להיות חדר ולא סלון. היא צריכה להיות ביתית, בבית שלך, ולא שלו, כי חלק מהתרפיה הוא שהוא יוצא החוצה. כמו שאת לא אוהבת לעבוד בבית, את אוהבת לעבוד בחוץ, נאמר, או רוב האנשים אוהבים לעבוד מחוץ לבית, ככה לגבי הנושא הזה. היציאה שלו החוצה היא חלק מהתהליך. את מבינה אותי?

דוברת 1: כן.

דוברת 2: הכניסה שלו לתוך בית מגורים נורמטיבי, שיש בו אנשים היא חשובה מאוד. את יכולה לעבוד איתו אצלך בחדר או חדר אחר שתכשירי לזה, החדר הוא לא צריך להיות מופעל בצורה קבועה. זאת אומרת, מזרון גדול אפשרי, התאורה היא, או תאורת נרות או תאורה שהיא תאורת-צד, מנורת-צד שמקרינה על הקיר בלבד, ולא על מרכז החדר. מוזיקה, זה מוזיקת שמיים, מוזיקת עולם, ון-גלי'ס, 'אניגמה', דברים בסגנון הזה ולא שירים.

דוברת 1: או-קי.

דוברת 2: מים, פרחים נעימים... את מבינה אותי?

דוברת 1: כן.

דוברת 2: יש לו גם תרפיית מוזיקה. תרפיה מגע ותנועה, כשמה כן היא. כמו שאת מרגיעה ילדים, נערים או מי שיש לו חרדות. בוא נגיד שיש לך ילד, כי לצורך העניין זה חשוב שהוא מבוהל והיסטרי ובלחץ, מה את עושה כדי להרגיע אותו, בלי לדבר איתו?

דוברת 1: מחבקת אותו, אוהבת אותו.

דוברת 2: מצוין, מצוין, בדיוק ככה. החיבוק הוא גם מאחור או בא מקדימה ב... בצורה של 'לוטוס'. אבל נכון קודם כל מחבקים, אבל עם החיבוק בא איזה נדנוד קטן, את זוכרת?

דוברת 1: כן.

דוברת 2: כלומר, את קצת מנדנדת את הגוף שלך איתו יחד, כשאתם צמודים חזק-חזק ואפילו מדברת אליו בשקט, בצורה רגועה, שיקלוט את הרחשים שלך. המגע שלך משפיע עליו, נכון?

דוברת 1: נכון מאוד.

12

דוברת 2: ככה זה עובד קל. כדי להרגיע פוביות, להוריד עקומות לחץ 'קוגנטיות' וכו', המגע הוא 'תרפיית מגע צמוד'. כלומר, המון חיבוק, המון ליטופים, ב'ווריאסים' שונים, שאני אתאר לך אותם מאוחר יותר, במידה ותרצי את העבודה. אבל מצד שני, העבודה היא אומנם עבודה קבועה. עבודה סיזיפית, היא רוטינית, היא משעממת לפעמים, אבל היא עבודה קבועה מאוד, שיכולה להתאפשר אך ורק אחר הצהריים-ערב, משעה חמש אחר הצהריים ועד השעה אחת עשרה - שתים עשרה בלילה. השאלה היא, אם זה נוח לך ומאתגר אותך ואם זה מעניין אותך?

דוברת 1: כן, מאוד. זה בדיוק השעות שנוחות לי" (ת/80 עמ' 7-2).

הארכתי בציטוט דבריה של "ד"ר לוין", מאחר שהם כוללים את כל האלמנטים אותם תיארו המתלוננות בשינויים קלים. הצגת משפחתו של המטופל כמשפחה עתירת נכסים, סבא עשיר ודואג, סיפור מותם של ההורים בתאונת מטוס, אבחונו בשלב זה או אחר כאוטיסט וגיבוב מונחים שנשמעים לכאורה מקצועיים: "פוביה פרוידיאנית", "בעיות קוגנטיות", "ליקוי נוירולוגי" או "פסיכוטי", "אגרסיות" ועוד כהנה וכהנה מונחים, כמו גם הבטחת תמורה כספית נדיבה ביותר ומפתה לסטודנטית מחוסרת עבודה.

הטיפול מוגדר כ"תרפיית התרסה" הדורש מגע עם העור, חיבוק, ישיבת לוטוס, נדנוד וכו' במטרה להרגיע את הפוביות. בהמשך מפליגה "ד"ר לוין" בתיאור סכומי הכסף שתקבל "המטפלת" שיכולים להגיע עד חמשה עשר אלף ₪ לחודש המשולמים מיידית (עמ' 8).

יצויין כי הדוקטור טורחת לציין כי אין מדובר בטיפול והעניין הוא תרפויטי, לא השכלתי לרדת לחקר ההבדל בין המונחים, מאחר שתרפיה משמעותה "טיפול" (ראו לקסיקון לועזי-עברי חדש מאת ראובן אלקלעי הוצאת "מסדה" בעמ' 398 "תרפיה - ריפוי תֶרַפִי - ריפויי, רפואי, מרפא".

כיוון שהנאשם שב וטוען כי לא התבקש טיפול, אלא תרפיה, זה המקום לציין עובדה זו.

לאחר שדמרי משיבה שהיא מוכנה לקבל עליה את המשימה ולהתחייב לתקופת עבודה של מספר חודשים, ממשיכה "ד"ר לוין" ומסבירה כי מדובר במשפחה מאוד ידועה ולכן יש לשמור על דיסקרטיות מוחלטת ועל "הפיילים" הרפואיים וכו' "אני לא מעוניינת לשתף שום פרט שלישי זר או גורם במסגרת העבודה עמו".

"ד"ר לוין" גם משתפת את דמרי בלבטיה ביחס להתקשרות הכרוכה בעבודת חונכות הכוללת "תרפיות פיזיות", מבלי לפגוש אותה באופן אישי. בתגובה שואלת דמרי את "ד"ר לוין" רוצה להפגש? וזו משיבה:

"כן אנחנו ניפגש בהחלט. אף אחד לא מוותר על זה, כמובן... את יודעת מה, אולי אני אחשוב על זה בחיוב, אני אחשוב על זה יותר בחיוב, אולם נבדוק את זה תוך שעה שעתיים. אני צריכה להתקשר לסב, באיטליה כאן, לקבל אישור בנושא התשלום וכו'. יש לך רישיון נהיגה.

דמרי: כן.

13

לוין: יש רכב.

דמרי: לא.

לוין: או-קי, אז תצטרכי אה... להשכיר רכב, כמובן שהרכב יחכה לך היום, יש דלק חופשי כל הזמן, כדי לנסוע אתו אם תרצי, למוזיאונים, הצגות וכו' או שתעדיפי מוניות ספיישל מה שנקרא" (עמ' 10).

בהמשך שבה "הפסיכולוגית" ומתארת את הטיפול הנדרש ותפיסת המטופל את הטיפול ותגובותיו:

"דוברת 2: יושבים על המזרון, במרכז, הוא יושב, את יושבת מאחוריו, מקרבת אותו אלייך, מחבקת אותו מאחור, בצורה חזקה מאוד, נשענת לאחור, על הכרים שהכנת מראש, על הקיר, וככה את איתו, כשהוא מחובק מאחורה... כשאת מחבקת אותו מאחור, בצורה חזקה, במשך חצי שעה נוספת בערך. זה מנח שני.

יש מנח שלישי, שהוא הפוך. הוא יושב על המזרון, את יושבת לו על הברכיים, מחבקת אותו עם הרגליים ועם הידיים שלך, מקיפה אותו, זה תנוחת לוטוס. זה נקרא 'מנח לוטוס', מנח מאוד ידוע, בעבודה עם אוטיסטים בעיקר, ועם פגועי נפש. אה... ככה את איתו, צמודה עוד חצי שעה שעה - שלוש רבעי שעה, אני יודעת שזה משעמם, אבל אין מה לעשות, לכן השכר שמשתלם הוא שכר טוב. אה... יש ניואנסים נוספים, כמובן. עוד חמישה-שישה, שחוזרים על עצמם לאורך כל השבע-שמונה שעות עבודה.

זה בעיקרון. כלומר, יש באמצע הפסקות כמובן ו... שיחות מעטות או משהו כזה, אבל זאת היא העבודה. את איתי?

דוברת 1: כן. הוא משתף פעולה?

דוברת 2: כן. מבחינה עקרונית, כן. מבחינה מעשית, לא. כלומר, לא כל כך נוח לו, כי הוא אימפוטנט, הרי. הוא (לא ברור), בגלל טראומות בעבר, הרתיעה שלו היא מוחלטת, אבל אין פה... אימפוטנציה לחלוטין. כלומר אין 'ריאקציה' של איבר המין, הוא לא רואה אותך בתור בחורה מינית. הוא לא רואה, הוא רואה אותך בתור בן אדם, זה נכון.

דוברת 1: כן.

דוברת 2: יש בזה פלוס ויש בזה מינוס. בעיקר הפלוס. כי ברגע שהם אימפוטנטים, הם חסרי חוט שדרה והם נשלטים לחלוטין. כלומר, הם פסיביים, כנועים לחלוטין. את יודעת מה זה.

דוברת 1: כן.

דוברת 2: ב... לנקודה הראשונה...

14

דוברת 1: זאת אומרת, שהוא אה... מה, מה, מה, הוא כאילו מה שאני אגיד לו, הוא יעשה?

דוברת 2: בדיוק ככה. הוא צייתן לחלוטין. כלומר, הוא כנוע, פסיבית, צייתן לחלוטין. גם אם תגידי לו לרוץ ערום ברחוב, הוא ירוץ ערום ברחוב...

דוברת 1: וואו.

דוברת 2: כן, זאת היא הנקודה.

דוברת 1: או-קי.

דוברת 2: עכשיו, זה אחד. שתיים, מבחינה משנית, הוא לא יזכור מה שאמרת לו. אם אמרת לו אה... ללכת על ארבע או משהו כזה בחדר, אז הוא ילך על ארבע. אבל הוא לא יזכור שאמרת לו ברגע שסיימת את מחזור העבודה, אחרי שבע שמונה שעות. למה, כי יש לו הדחקה. גם לך יש הדחקה, גם לי, לכולנו. את רוצה לדעת איך?

דוברת 1: איך?

דוברת 2: אני אראה לך. את נוסעת באוטובוס, ואת שקועה במחשבות, ופתאום האוטובוס עובר שלושה-ארבעה תחנות ואת לא שמת לב אפילו למה שהוא עבר בדקה האחרונה. קרה לך?

דוברת 1: בטח.

דוברת 2: נכון. קורה לכולנו, תשעים אחוז מהאוכלוסייה, זה נקרא אוטוסוגסטיה, כי זה מה שנקרא 'היפנוזה עצמית של בן אדם', זה קורה, כי המוח מנסה להשתלט על עומס הנתונים, ומוחק חלק מהם, ומעביר אותם ל'סאב-קונשס' שלי. אצלו, הוא יודע לשלוט על זה, ולכן לתפוס כל פעם... הוא לא זוכר לחלוטין מה עשית לו, מה עברת איתו, איך היה איתו, או משהו כזה. הוא זוכר שיחות, הוא זוכר מלל, הוא לא זוכר מה היה.

דוברת 1: או-קי.

דוברת 2: וזה, כדי להגן על עצמו מהטראומות שלו, ומהפוביות והחרדות שהיו לו.

דוברת 1: או-קי.

דוברת 2: אז זה דבר מדהים. כלומר, זה לא טוב, כי אין לו סוללת זיכרון לגבי אה... העבודה, ולכן השחזור שלו הוא מאוד איטי.

דוברת 1: או-קי.

דוברת 2: אה... כך שעקרונית, שוב, את יכולה לומר לו, כן, ללכת, לבוא, אה... לעמוד בחלון אה... ולהסתכל על ציפורים - הוא לא ידע שאמרת לו את זה. הוא לא יזכור. הוא יעשה הכול, כל מה שתגידי לו, הוא יעשה. הוא...

דוברת 1: הכול?

15

דוברת 2: עד עכשיו, חמש התרפיסטיות, שנתיים וחצי כל אחת, רובן עם תואר ראשון-שני בפסיכולוגיה, אה... שתיים מהם עשו איתו אה... מה שנקרא מחקרים 'קוגנטיביים', באישור שלי, ואפילו טפטפו לו חלב של נר על הירך, על האגן, אפילו על הישבן, כדי לדעת את הנושא של הרגישות, ויש לו אכן תת-רגישות לגירויים.

דוברת 1: לא כואב לו?

דוברת 2: זה לא כואב לו. כלומר, הוא מרגיש את הכוויה, הוא נאנק, אבל לא בצורה כמו שאנחנו רגילים. את מבינה אותי?

דוברת 1: כן.

דוברת 2: זה מהבחינה הזאת.

דוברת 1: מה, מה עוד הם עשו לו?

דוברת 2: אה... היו וריאציות, כל מיני. בתחום של הכאב את מתכוונת, נכון?

דוברת 1: כן.

דוברת 2: אה... המון דברים בנושא של הכאב, כדי לבחון מצבים, אבל אה... הם תיעדו את זה, הם אפילו עשו על זה עבודת גמר.

דוברת 1: וואו...

דוברת 2: מעניין אותך?

דוברת 1: מאוד.

דוברת 2: כן, הנושא הזה של הכאב, בהחלט. אה... היו המון 'וורייאטים', המון אפשרויות. את תרצי לעשות את זה?

דוברת 1: אם זה יעזור לו, בטח.

דוברת 2: כן, בהחלט.

דוברת 1: זה עוזר לו לטיפול?

דוברת 2: מה את אומרת?

דוברת 1: זה עוזר לו?

דוברת 2: כן, מאוד. זה מפרק לו את 'הקוגניציות'. זה פותח המון פתחים, זה נכון. זאת אומרת, היצירתיות כאן היא אין סופית, בנושא הזה, אבל אה... ייתכן שבהמשך, כשאני אטה יותר להאמין בך, לתת בך אמון, אני אעביר לך את הנתונים, שהם נמצאים בשיבא, בתל השומר, לגבי המחקרים שלהם, כשהם שהיו בנות עשרים ושלוש, עשרים ושש, והם תיעדו את זה לגבי האירועים. כמובן, בעילום שם שלו. השם שלו נשאר חסוי. אבל משתמשים בזה הרבה במסגרת עבודה עם נכים חיילי צה"ל, נכים כל מיני.

דוברת 1: או-קי. אז מה אני אמורה לעשות עכשיו, אם הוא יבוא אליי?

16

דוברת 2: אה... בעיקרון, קצת הפתעת אותי בנושא המחקרי, כי לא חשבתי שיש לך את היכולות או משהו כזה, כיוון בנושא המחקרי ש'ממוחקר' כעת, ב'חרדת כאב' מה שנקרא. יש לך את הכיוון הזה?

דוברת 1: כן, זה מעניין אותי.

דוברת 2: או-קי, אז מהבחינה הזאת, בסדר. אולי נגלה שבהמשך הזמן, אם נדבר ונראה מה אני יכולה להנחות אותך ומשהו כזה, ויש לך רצון למחקר בנושא הזה?

דוברת 1: לא, לא למחקר לימודי, כי אני בכלל לא בתחום הזה בלימודים, אבל מבחינת, מבחינה אישית זה מעניין אותי".

באשר לאופן ההתקשרות עם "הפסיכולוגית", מבהירה "הדוברת" שברצונה לתת לה את מספר הטלפון שלה "ואז את מתקשרת אליי אה... לא לפלאפון כי זה חוץ לארץ, אלא ב- SMS. את שולחת לי SMSאני חוזרת אלייך די מהר... ולא אכפת לי לדבר אתך גם עשרים פעם ביום כדי להנחות אותך אה... אבל תזכרי שזה לא טיפול, זה לא פסיכיאטרי, זה פשוט תרפיה, זה נועד להפיג מתחים... זה לא טיפולי, לא מקצועי זה משהו יותר אה... 'מונח' יותר שקט, וכאשר עבודה טיפולית, את מבינה אותי.

תראי את מאוד מרשימה אותי בהתייחסות, ברצון, במוטיבציה באתגר שאת נותנת, זה מאוד מרשים. באבחונים שעשית תוך השיחה אה... קיבלת המון Vומעט יותר מינוסים".

בהמשך מאבחנת "הפסיכולוגית" את אופיה של דמרי, אשר חסרה אמנם השכלה פסיכולוגית, אבל נשמעת כבחורה נורמטיבית, מאוד הגונה, ישרה עם עצמה ואפילו מאוד סקרנית ומאוד מאוד מעוניינת להתנסות בדברים (עמ' 17).

יובהר כי לאבחנות מחמיאות אלה אין כל בסיס בשיחה שבמהלכה דמרי ממעטת בדברים, מגיבה בעיקר באמירת "כן" לדברי "הפסיכולוגית" ושאלותיה מתייחסות לצד הפרקטי של המפגש.

דפוס השיחה, אשר נועד להחמיא למטפלת הפוטנציאלית ולאתגר אותה ביחס להמשך הטיפול, צויין על ידי כל המתלוננות.

בהמשך למחמאות שהרעיפה על דמרי, ממשיכה "הפסיכולוגית" ושואלת:

"אני מבינה שאת תרצי לערוך עליו מידי פעם את ה... האתגר של הכאב, נכון?

דמרי: נכון. בהנחייתך.

פסיכולוגית: כן, בנושא הזה אין כאן עניין של בעייתיות. זה לא דבר שהוא יכול להזיק, זה יכול רק לשפר".

17

ואז שואלת "הפסיכולוגית" את דמרי מה הכיוון עליו חשבה, ודמרי שהייתה מודעת, כנראה, לנושא טפטופי חלב הנר, משיבה כי טפטופי נרות נשמע לה מאוד מעניין ו"הפסיכולוגית" ממשיכה באותו קו.

חלק מן המתלוננות ציינו כי "הפסיכולוגית" הפנתה לדרך טיפולן של מטפלות קודמות, שבשמן נקבה, וכך עולה גם מהשיחה עם דמרי, המבקשת דוגמאות לטיפולים בעבר ו"הפסיכולוגית" משיבה שמדובר בדברים שגורמים לחוות כאב, בניגוד לחיבוק חזק "הייתה אחת קרן... ונ. שתיים קרן ונ. שהם באמת היו אה... מאוד אסרטיביות איתו... מאוד זה מה שנקרא 'מצוות' ומאוד את הנושא הזה... דברים שהם... לא עולים בקנה אחד במסגרת טיפולית בתרפיות... החדרה לרקטום של... מסגרת דברים כאלה את מבינה אותי" (עמ' 19).

במהלך הדיונים לפנינו מחה הנאשם נמרצות על הטענה לפיה א.ו. (אישום 11) החדירה לפי הטבעת שלו בקבוק זכוכית, ואף התעקש להציג לפנינו בקבוק כזה או אחר, תוך שהוא טוען למופרכות העלילה.

דא עקא שבתפקידו כפסיכולוגית, הוא מציין באצטלה טיפולית (אם כי בלתי שגרתית) החדרת חפצים לפי הטבעת.

התרשמתי מתמלול השיחה הראשונה בין "הפסיכולוגית" לדמרי, כי הנאשם פורש את רשתו בתחכום ובמיומנות. מצד אחד הוא מבקש שהפגישה הראשונה תערך כבר למחרת היום ומצד שני אינו רוצה ליצור רושם של להיטות יתר ומביע הסתייגויות מלאכותיות ומשתף את דמרי בלבטיו (כפסיכולוגית) בקשר למפגש, מאחר שלא עלה בידו להתרשם ממנה באופן אישי. עוד טוענת "הפסיכולוגית" כי היא זקוקה לאישור ממשפחת המטופל.

מעודד ממהלך השיחה הראשונה עם דמרי, לאחר שהתרשם, כפי הנראה ש"מחפשת העבודה" נפלה ברשתו ואף הסכימה לשתף את אחותה הצעירה במפגש, הוא מפרט את אופי הטיפול הנדרש, בהתייחס לטראומות והמקבילות "הטיפוליות" בהן יש לנקוט (ת/82).

יצויין, כי השיחה ת/82 מתחילה בהבטחות לפתיחת שערי האוניברסיטה והחוג לפסיכולוגיה בפני דמרי, באמצעות קשריה של ד"ר לוין (עמ' 6-5) וממשיכה בתכנית טיפול משותפת לדמרי ול"אחותה" הצעירה (עמ' 11-9).

בשלב זה הופכות הדרישות לנועזות יותר "אל תחוסי עליו, כלומר תצמידי אותו חזק עם האגן שלך אה... את הראש שלו לקיר, שהראש שלו ילחץ בין האגן שלך לבין הקיר.

דמרי: זה לא יכאב לו עם הקיר?

18

ד"ר לוין: ההפך אה... הרי יש את המומנט של כאב מסויים" (שם עמ' 11).

לאחר שהפסיכולוגית מבהירה את סוגיית הכאב, היא ממשיכה בפירוט המעשים שרצוי לבצע ב"מטופל" תוך הפניה כביכול לאופן שבו נהגה נ. בטיפולה.

"היה איזה וריאציה שהחיילות יושבות לו על האגן עם אה... נ. הייתה על הברכיים, היא בעצם יושבת לו על הראש על הפנים, לא יושבת, אלא היא יושבת על הברכיים שלה והראש שלו מתחתיה.

דמרי: איך? איך? איך? אני מנסה לדמיין את זה.

ד"ר לוין: כן הוא שוכב על הגב...

דמרי: או-קי.

ד"ר לוין: היא יושבת על הברכיים שלה.

דמרי: שלה!

ד"ר לוין: ... והראש שלו מתחתיה.

דמרי: או-קי.

ד"ר לוין: והחיילת ישבה לו על האגן.

... והיא הייתה מנחה את החיילת, אומרת לה מה לעשות: 'תעשי ככה' 'תעשי ככה' והיא הייתה עושה".

הפסיכולוגית מגדירה את "הטיפול" כפסיכודרמה ולהבהרת דבריה מתארת את ההתעללות שחווה המטופל בקיבוץ ואת "שיטותיה הטיפוליות" של נ.:

"ד"ר לוין: אה... אלה הדברים פחות או יותר שמפריע להם, כמו פסיכודרמה, מה שנקרא לשחזר את מה שעשו לו הבנות, מה שנקרא...

דמרי: מה, מה הם עשו לו?

ד"ר לוין: ... הבנות אז בקיבוץ היו מגיעות גם לחדר הילדים, מוציאות אותו בעשר בלילה, בשתיים, שלוש, והם כל הזמן איתו יחד ודורשות ממנו לעשות להם מין אוראלי, לרדת להם... דברים בסגנון הזה.

דמרי: והוא עשה את זה?

ד"ר לוין: הם היו - כן - הם היו דורשות ממנו, בהשפלה כאילו, לעשות, להחדיר את הלשון שלו לפי הטבעת שלהם.

דמרי: וואי.

ד"ר לוין: ... כי אחרת אין השפלה. הוא עשה את זה כמובן.

דמרי: מאז יש לו טראומה?

19

ד"ר לוין: אה... כן... הטראומה שלו, אני אגיד לך יותר מזה, אני יכולה להיות פתוחה איתך, עכשיו אה... ולא (לא ברור), ואז מי שזכתה - הייתה יושבת לו על הראש, כמו שנ. הייתה עושה, והייתה אומרת לו לפתוח את הפה, והייתה משתינה לו פנימה.

דמרי: יואו...

ד"ר לוין: הוא זכר מאוד כן, מאוד בעייתי כשמדובר בילד בן אחת עשרה, אם הוא היה בן עשרים, שלושים בסדר...

(רעשים)

ד"ר לוין: ... אבל כשבן-אדם באמת מרחק, זה משאיר טראומות קשות מאוד.

דמרי: בטח.

ד"ר לוין: ... שהוא הדחיק אותם, הוא שכח אותם. אז מה הייתה עושה לו נ. וקרן? פסיכודרמה. אם את אה... מסתכלת 'פסיכודרמה' בוויקיפדיה ברשת, תביני את זה ישר. פסיכודרמה, מה שיותר זה מצבים כאילו אמיתיים כדי לרפא אותם.

דמרי: או-קי.

ד"ר לוין: אה... את יודעת, היא הייתה יושבת לו על הפה, או משהו כזה, והוא היה ככה מטלטל את הראש ימינה שמאלה, כאילו היא לא יודעת על הטראומות שהוא עבר...

דמרי: או-קי.

ד"ר לוין: ... או דופקת לו את הראש, נעמדת, מעמידה אותו על ארבע, ועומדת מעליו ומצמידה אותו עם הראש לאגן שלה, ולמפשעה...

דמרי: ומה הוא היה עושה?

ד"ר לוין: הוא היה ככה מטלטל את הראש ימינה שמאלה וזהו, לא יותר מזה.

דמרי: אה.

ד"ר לוין: משמיע אנחות מסויימות, דברים כאלה.

דמרי: הוא נהנה מזה?

ד"ר לוין: אה... אין לי, אין לי מושג. אף פעם ב... בחיתוכים שלו לא הגענו, אבל ברור שאין כאן את ההנאה, את התרופה שאת מכירה.

דמרי: כן.

ד"ר לוין: זה פותח אותו 'קוגנטיבית', אבל אני לא יודעת אם אפשר לפרש את זה כהנאה. אבל זה בוודאי לא עושה לו רע.

דמרי: כן.

ד"ר לוין: כלומר, אם תעמידי אותו על ארבע ותקרבי את אחותך שהוא יעשה את זה גם לה, אז את תראי את התגובה שלו מהצד.

דמרי: איך הוא יגיב?

20

ד"ר לוין: אה...

(רעשים)

ד"ר לוין: ברגיעה הזאת, אבל שהיא מאוד 'פרווה', היא מאוד לא בסיסית.

דמרי: או-קי.

(רעשים)

ד"ר לוין: אלה הדברים שהם 'אחרים'. ואת, ואת יכולה תמיד לדרוש ממנו, אה... אה... כאקט של השפלה, אה... להחדיר את הלשון שלו לפי הטבעת שלך, אבל זה דבר שהוא באמת אה... רחוק.

דמרי: אהמ... (משתעלת) והוא עושה הכל?

ד"ר לוין: מה?

דמרי: הוא עושה הכל?

ד"ר לוין: כן, הוא עושה, כל מה שתצווי עליו, כל מה שתבקשי.

דמרי: ואחרי זה הוא לא זוכר כלום?

ד"ר לוין: שום דבר". (ת/82 עמ' 15-13).

הן בעדותו לפנינו והן בסיכומיו, התקומם הנאשם כנגד טענת ב"כ המאשימה לפיה נקט בשיטה של "שטיפת מוח" בשיחות טלפוניות אינסופיות, בתפקידו כד"ר לוין, אשר נמשכו שעות על גבי שעות. לדברי הנאשם, חישוב משך השיחות עם המתלוננות מטלפון זה או אחר מפריך טענה זו.

גם מבלי להידרש לחישוב מדוייק של משך שיחה זו או אחרת, האזנה לשיחות המוקלטות בת/80, ת/81, ת/82, ת/83 (הכוללות 4 שיחות) יחד עם קריאת תמלולן, ממחיש את טענת המתלוננות. מדובר בשיחות ארוכות ביותר בהן חוזרת "הפסיכולוגית" חזור ושנה על אותם אלמנטים, בהם היא מבקשת לשכנע את המטפלת הפוטנציאלית, דהיינו, תיאור הטראומה אותה חווה "המטופל" והמקבילה הטיפולית הנדרשת וכן פירוט הגמול הנדיב לו תזכה אם תעמוד בציפיות התפקיד, הן מבחינה כספית והן מבחינה מקצועית, "הפסיכולוגית" מתבלת את דבריה במונחים הנשמעים למאזין התמים כמונחים מקצועיים, הדגשה של סף הכאב הגבוה של המטופל ותגובותיו הרפלקסיביות (ת/82 עמ' 22).

בסיומה של השיחה ת/81 מוסרת ד"ר לוין לדמרי את מספר הטלפון של המטופל, מתדרכת אותה כיצד עליה לפנות אליו ודמרי מתקשרת למספר שנמסר לה.

בשיחה המוקלטת בת/82 (שיחה 1 בתמליל) נשמע הנאשם משיב בקול ילדותי ובטון נבוך המתאים לילד ביישן בן 12-10.

21

דמרי פונה אליו בשם אייל, כפי שהציגה אותו ד"ר לוין ואומרת "שמי יעל ודיברתי עם ד"ר לוין" ו"הילד" עונה "אבל ד"ר לוין באיטליה עכשיו".

דמרי מבהירה כי ד"ר לוין התקשרה אליה ואמרה לה להזמינו אליה, ובתשובה לשאלתה "אתה רוצה לבוא?" משיב הנאשם "אה... אה... ככה היא אמרה?".

בתשובה לשאלה מה הוא אוהב לאכול, משיב הנאשם בטון דיבור של ילד קטן, חביתה, צ'יפס ונקניק (עמ' 3).

יש להאזין לקלטת ולהתפעל כיצד גבר, שגילו מתקרב ל-50, מדבר בקול וטון של ילד קטן ושואל האם בפגישה תכין לו "המטפלת" כוס תה "וגם חביתה עם נקניק וצ'יפס".

כאשר מבקשת דמרי למסור לו את כתובתה, מתנהל הדיאלוג הילדותי הבא:

"דמרי: אתה רוצה אני... לכתוב את הכתובת?

הנאשם: אני זוכר.

דמרי: מה הכתובת.

הנאשם: אני לא יודע אבל אני זוכר כשאת אומרת לי".

בתאריך 29.01.07, לאחר תיאום הפגישה, מגיע הנאשם לדירה של אחד התחקירנים של התכנית (להלן: "דירת התחקיר"), דמרי ממתינה לו בכניסה לבית, כפי שתואם עם ד"ר לוין, כשהיא מצויידת במצלמת כפתור באמצעותה היא מצלמת את הנאשם בהגיעו ובכניסתו לדירה.

בתוך הדירה ממתין תחקירן נוסף, כשהוא מסתתר בארון מצוייד במצלמה.

במפגש, כפי שצולם והוקלט (ת/85 ו- ת/86) נראה הנאשם כשהוא מתחזה לאדם פגוע, הוא מהלך ומתיישב כשראשו מושפל, בתנועות של ילד קטן המתבייש מן הנוכחים, משיב לשאלות בתנועות ראש והרמת כתפיים מדי פעם וממעט בדיבור, מתקשר בקושי וכל התנהלותו מוזרה ומנותקת. התנהגותו ואופן דיבורו שונים באופן קוטבי מן האדם אותו ראינו לפנינו בישיבות הרבות של בית המשפט.

בעודו ממתין לכוס התה שמכינה לו דמרי, יושב הנאשם על כורסא ומבצע תנועות ידיים עוויתיות משונות ו"משחק" בכדור קישוט שהיה מונח על השולחן.

בשלב כלשהו התעורר חשדו של הנאשם והוא ביקש לגשת לארון (בו הסתתר הצלם). משסירבה דמרי לבקשתו, עזב את הדירה.

22

זמן קצר לאחר עזיבתו החפוזה של הנאשם, התקשרה "ד"ר לוין" לדמרי כדי לברר מה אירע במפגש (ת/84), ותוך כדי שיחה "נוזפת" בה על שלא אפשרה למטופל לבדוק את הארון. דמרי טענה "בפניה" כי נעלבה מחוסר רצונו של המטופל להסתכל עליה וליצור עמה קשר. על כך משיבה ד"ר לוין "אבל אמרתי לך, אמרתי לך שהוא לא רוצה להסתכל בעיניים של אנשים... אז למה את מבקשת ממנו להסתכל עלייך את...

דמרי: והוא גם לא דיבר הוא גם לא דיבר.

ד"ר לוין: אני אמרתי לך שהוא לא מדבר והוא לא מתקשר לפחות בהתחלה" (עמ' 4).

על פי הוראתה של ד"ר לוין, מתקשרת דמרי לנאשם ואומרת לו שעליו לשוב לדירתה והלה אומר שיגיע בתוך 10 דקות.

לאחר שהנאשם לא הגיע כמתוכנן, מתקשרת דמרי לד"ר לוין, אשר חוזרת באריכות על ההדרכה באשר לטיפול הנדרש, תוך מתן הוראות חוזרות על הדרך בה יש לנהל את הפגישה.

נראה כי חשדו של הנאשם התעורר מסיבה כלשהי, ולמרות שחזר לדירה, כשהוא מהלך בהליכה רגילה ומרכיב משקפיים, לא נכנס לבנין.

מהשיחה שהתקיימה בהמשך עם "ד"ר לוין", עולה כי הנאשם הבחין באנשים הממתינים למטה והחליט לוותר על המשך "הטיפול".

התחקיר והראיונות עם חלק מהמתלוננות שודרו בשתי תוכניות עוקבות של כלבוטק. צילומי התוכניות וההקלטות המלאות, ששימשו חומר גלם להכנתן, הוגשו לבקשת הנאשם וסומנו נ/258, נ/259 ו-נ/260 (תכנית שלישית שודרה לאחר הגשת כתב האישום).

קבילות הקלטות המתעדות את המפגש בין הנאשם לדמרי (ת/85- ת/86)

כפי שצויין לעיל, בהמשך לשיחות הטלפון בין "ד"ר לוין" לדמרי, הגיע הנאשם לדירת התחקיר. לקראת הגעתו צויידה דמרי במצלמת "כפתור", באמצעותה צילמה את המפגש החל מהעלייה במדרגות והכניסה לדירה. אותה עת, הסתתר הצלם דני דגן בתוך ארון במרפסת הצמודה לחדר בו נערך המפגש וצילם את המתרחש דרך דלת הארון העשויה זכוכית דו-כיוונית. בעדותו לפנינו הבהיר מר דגן, כי ממקום מחבואו צילם את המפגש לכל אורכו, מרגע כניסתו של הנאשם לחדר ועד לרגע בו יצא ממנו.

מר דגן ציין עוד, כי עם כניסת הנאשם, לחץ על כפתור הצילום (רקורד) ועם יציאתו לחץ "סטופ". דני דגן צפה בקלטת מספר ימים לפני עדותו לפנינו (עמ' 959-958) והעיד, כי הסרט שהוצג לו במשטרה זהה לסרט שצולם על ידו "אחד לאחד לא שינו כלום" (עמ' 967 ש' 25-24) ולבסוף הבהיר "יש לי עין מקצועית, ואני יודע מה צילמתי ואני אומר לך שלא נגעו בזה, לא הורידו כלום" (עמ' 968 ש' 12-11).

23

באשר להקלטות, אשר בוצעו באמצעות מצלמת הכפתור, העידה דמרי כי לאחר סיום הקלטה, היא נוהגת להוציא את המכשיר ולהכניס את הדיסק למחשב עם כבל USBוכך נהגה גם בענייננו (עמ' 937). דמרי לא נחקרה מעבר לכך על "עריכות" או "בישולים" שבוצעו, כביכול, בצילומים אותם צילמה.

בע.פ. 331/88 חלובה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4), 145 נקבע:

"כבר פסקנו בעבר, כי על-מנת שהקלטה תהיה קבילה, עליה לעמוד במספר תנאים מוקדמים, היינו: (1) כי המכשיר או האמצעי האחר ששימש להקלטה פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו; (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; (3) שההסרטה או ההקלטה מהימנות ונכונות; (4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; (5) כי זוהו המדברים שקולותיה נקלטו...".

באשר לכלל הרביעי נשוא המחלוקת, הובהר בהמשך, כי קלטת אינה נפסלת גם אם נעשה בה שינוי, כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוני שבוצע בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת.

"אין בעובדה, שקטעים ממנה לא ניתנים לפענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה" (שם, עמ' 146 מול האותיות ב-ג).

ראו גם ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 857, 864-863.

מעבר לעדויות באשר לאותנטיות של הצילומים בהם צפינו באמצעות התקליטורים, לא הועלתה על ידי הנאשם כל טענה קונקרטית ביחס לתוכנן של ההקלטות. לא נטען על ידו כי חסרים קטעים שיש בהם כדי לסייע להגנתו או שסדר האירועים שונה בדרך זו או אחרת. הנאשם נכח בדירה וחזקה עליו שהיה מפנה את תשומת לבנו לכל שינוי באירועים הנצפים.

הטענה היחידה שהועלתה על ידי הנאשם כנגד תקינות סרט ההקלטה היא שנעשתה מניפולציה בצילום, שגרמה לשינוי בשפת הגוף והבטיח כי יביא מומחה מטעמו שיסביר את הענין בצורה מסודרת (עמ' 1667 שורות 20-18). מאחר שהמומחה לא הובא, נותרה טענת הנאשם בסוגיה זו בגדר אמירה בעלמא.

מעבר לדרוש יודגש כי יש להבחין בין עריכה שנעשתה לצילומים לצורך שידור תכנית כלבוטק, ואשר הוגשו כמוצגים מטעם ההגנה, לבין ההקלטות המקוריות שהוגשו לנו, שהן נשוא הדיון כאן. יצויין כי ההשוואה בין המוצגים (תכנית כלבוטק וחומרי הגלם) מאשרת כי לא נעשו במוצגים (ת/85-ת/86) שינויים והשמטות זדוניות.

טענתו הנוספת של הנאשם, ביחס לקבילות התקליטורים, הועלתה לאחר שאלה הוגשו וסומנו בכפוף להוכחת קבילותם הטכנית (עמ' 818 לפרוטוקול).

24

בישיבה מיום 1.4.2009, עמ' 954, בטרם החל דני דגן את עדותו, נטען על ידי הסניגור עו"ד אבי כהן, כי הצילומים בדירת התחקיר בוצעו בניגוד לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981.

לאחר שעו"ד כהן שוחרר מייצוגו של הנאשם, הגיש האחרון צילומים מתוך התקליטורים (נ/109 - נ/110), ואף טען טענות מהן משתמע כי זנח את התנגדותו. בסיכומיו חזר הנאשם והעלה טענות כנגד קבילות הצילומים, לפיכך אבחן את טענתו.

אין חולק כי הצילומים בוצעו שלא בהסכמת הנאשם בעת שהיה ברשות היחיד (אם כי לא רשות היחיד שלו), ומשכך מדובר בצילומים המהווים פגיעה בפרטיות על פי הוראת סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות.

למרות האמור לעיל, אין בעובדה שאדם צולם ללא הסכמתו, כשהוא ברשות היחיד, כדי לפסול, מיניה וביה, את הראיה שהושגה באמצעות אותו צילום.

בסעיף 32 לחוק הנ"ל נקבע:

"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

כפי שהובהר בע"פ 2286/91 מדינת ישראל נ' אילוז ואח', פ"ד מה (4) 289, 305:

"... בחוק הגנת הפרטית הושאר בידי בית המשפט שיקול הדעת לקבל ראיה, אף אם היא בגדר פריו של העץ המורעל".

מכאן, שהפגיעה בפרטיות אינה ערך מוחלט, ויישומו של החוק על כל סעיפיו כרוך באיזון אינטרסים בין זכותו של אדם לפרטיות לבין זכותו של הציבור להשיג מידע למטרה זו או אחרת. בית המשפט ישתדל להגיע לאותו איזון גם בגבולות סמכותו על פי סעיף 32 לחוק (ע"פ 480/85, 527 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (3) 673, 691).

משכך, יש לבצע את מלאכת האיזון שבין הפגיעה בפרטיותו של הנאשם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת הראיה.

בענייננו צילומו של הנאשם מהווה חלק ממכלול הראיות שמרביתן הושגו כדין, המתעדות את האירועים במהלך אותו מפגש.

עובר למפגש המצולם, התקיימו מספר שיחות טלפון בין דמרי ל"ד"ר לוין". הגעתו של הנאשם לדירה, הינה המשך ישיר לשיחות אלה ולשיחות בינו, בתפקידו כאייל, לבין התחקירנית. לפיכך, במכלול הראיות ביחס לנסיבות המפגש, הצילומים הינם חלק אינטגרלי שיש בו כדי לשפוך אור על התנהלותו של הנאשם, ומכאן חשיבותם להשלמת התמונה.

25

יתרה מכך, חלק מן הצילומים שודרו במסגרת תוכניות כלבוטק וצילום התכנית הוגש על ידי הנאשם עצמו (נ/258), ועל כן נודעת חשיבות לצפייה בתקליטור המקורי הבלתי ערוך בשלמותו.

מול חשיבות קבלת התמונה המלאה, ניצבת הפגיעה בפרטיות שבענייננו הינה מזערית בלבד, לנוכח העובדה שהצילומים שודרו בתכנית כלבוטק ואין חולק כי מידת הפגיעה בפרטיותו של הנאשם מהצגת הצילומים בבית המשפט אינה משתווה לזו שבשידור התכנית.

עו"ד כהן התייחס בטיעוניו לפנינו לכלל הפסילה הפסיקתית, כפי שנקבע בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (להלן: "עניין יששכרוב"), פ"ד סא (1) 461, 537 ו- 554:

"...בהתאם לדוקטרינה הפסיקתית, פסילת קבילותה של ראיה בפלילים בשל דרך השגתה, תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד- כי הראיה הושגה שלא כדין; והשני- כי קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה. יודגש כי בהתאם 'למודל המניעתי' עליו עמדנו, מיועדת פסילת הראיה למנוע פגיעה שלא כדין בזכות להליך הוגן עקב קבלת הראיה במשפט - פגיעה שהיא מובחנת ונפרדת מהפגיעה הראשונית בנאשם שהושלמה בעת השגת הראיה" (שם עמ' 557).

בע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 01.08.2011) הוחלו הכללים שנקבעו בענין יששכרוב גם על בחינת קבילותן של ראיות על פי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות:

"כאשר מדובר בהליך פלילי, אין עוד מקום לבחינה מלאכותית נפרדת של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית לצד כלל הפסילה הקבוע בסעיף 32. שיקול הדעת הנתון לבית-המשפט במסגרת כלל הפסילה יבוא לידי ביטוי בבחינת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, המשקפת נקודת איזון עקרונית בין הערכים המתחרים בדיני קבילות הראיות במשפט הפלילי".

לאור הנסיבות שפורטו לעיל, סבורה אני, כי אין בקבלת הראיה כדי לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן, בהיותה חלק ממרקם ראיות רחב יותר, המלמד על שהתרחש בזמן אמת במפגש עם דמרי.

משכך, מסקנתי היא כי הקלטות ת/85 - ת/86 הינן ראיות קבילות.

גרסת הנאשם ביחס למפגש עם דמרי

26

הנאשם היה מודע למשקלן הראייתי המפליל של שיחותיו עם דמרי והמפגש המצולם והמוקלט עמה. לפיכך, משנדרש ליתן הסבר לתוכן השיחות, טען כי היה מודע לעובדה שדמרי מקושרת למאן דהוא והחליט ללעוג לה על ידי הצגתה של הצעה אבסורדית באמצעות אשה מטורפת (קים) או כפי שהנאשם הגדיר זאת: "קים הסתלבטה על דמארי, זה הכול" (עמ' 1478 ש' 25).

יתכן שניתן היה להתייחס לתשובה תמוהה זו, כאל הסבר אפשרי, אילו היה מדובר בשיחה אחת קצרה, אלא שלפנינו מספר שיחות ארוכות ומגמתיות הכוללות פרטים רבים, הן ביחס לזהות המטופל והן באשר לטיפול הנדרש.

הנאשם התבקש להבהיר את גרסתו בהתייחס לתוכן השיחה, ולא נמצאה בפיו ולו תשובה אחת שיש בה כדי להניח את הדעת.

כך לדוגמא נשאל הנאשם מדוע הציג עצמו בפני דמרי כמי שאובחן בטעות כאוטיסט והשיב:

"אני עשיתי, בגלל שידעתי מראש, שיש כאן מסגרת של מישהי שמתחזה, שמעוניינת לעבוד עליי, היא היתה, בשבילי היא היתה מסגרת אחרת וכל הטרגדיה, קודם כל של הנשים האלה וגם שלי, זה שזה הועתק, כלומר, הנה, כמו שהוא היה בכלבוטק ככה הוא היה איתם, אני אצלי, כל מה שהיה בכלבוטק זה שונה" (עמ' 1588 ש' 16-11).

דהיינו, מתוך לעג לדמרי, הציג עצמו (באמצעות ד"ר קים) כמי שאובחן בטעות כאוטיסט ויתר המתלוננות "העתיקו" את הגרסה מכלבוטק (ראו שם שורה 17).

לנוכח תשובתו הבלתי ברורה, התבקש להבהיר מדוע לעג לדמרי והשיב: "כי התחזתה, כי היא לא היתה אמיתית, כי היא שיקרה לי" (שורה 19).

אלא שבהסברו זה נשתכחה מהנאשם העובדה שהוא זה שהתקשר לדמרי, כשהוא מדבר בקול נשי והתחזה לפניה כפסיכיאטרית.

הנאשם שב ונשאל מדוע המשיך להתקשר ולשוחח ארוכות עם מי שידע כי היא מתחזה והשיב: "ככה אני" (ע'מ 1589 ש' 15).

בהמשך שכלל הנאשם את גרסתו, תוך שהוא מתאים אותה לראיות העולות מתמלילי שיחותיו עם דמרי ומהופעתו הבלתי נשכחת בדירת התחקיר.

לאחר שהתבקש להבהיר מדוע "גלש" בשיחות עם דמרי למחוזות של גרימת כאב ומי הגה את הרעיונות הסדיסטיים, הבהיר הנאשם:

"כל הרעיונות באו ממני, אבל מה, חשוב לי שתבינו זה קוביה אחת והאחרות זה קוביה אחרת לגמרי, זה הכל" (עמ' 1599 שורות 19-18).

דהיינו, הנאשם טוען כי שיחותיו עם דמרי אינן קשורות למצגים שהוצגו למתלוננות האחרות (עמ' 1600).

27

אלא שהנאשם לא הסתפק בדברי "הלעג", ובהמשך לאותן שיחות, הגיע לדירת התחקיר כשהוא מתחזה לאדם הסובל מלקויות שלא ניתן להגדירן. לדבריו נהג כך, למרות שחשד שמדובר בתחקיר טלוויזיוני, אבל לא חשב שהדבר ישודר, מאחר שהיה לו ברור "שברגע שהם יקלטו את הדינאמיקה, יגידו מה אתם רוצים, איזה שטויות, איזה קישקוש" (עמ' 1602 שורות 7-5).

למותר לציין, כי לא הובהר על ידי הנאשם מה בשיחותיו, אמור היה לגרום למאזינים לקלוט את הדינמיקה.

הנאשם גם אינו נותן לנתונים האובייקטיביים לבלבל אותו וכשהוא נשאל על האופן בו הוא בונה את השיחה מן הקל אל הכבד, מתחיל בישיבת לוטוס, ובהסברים על אופן הטיפול בפגועי נפש, ורק לאחר שיחה ארוכה ובלתי מחשידה, מגיע למעשים המיניים החריגים שהוא מבקש (באמצעות קים) שיבוצעו בו ומשיב:

"היה כיף לי לדעת שהיא לא, היה כיף לי לדעת שהיא לא חושבת שאני חושד בה, בה בדמרי, שאני לא מגלה, שאני לא מגלה אותה מראש, כי אז אין סיבה להמשיך, אם הייתי אומר לה מיד, שאני יודע שהיא ככה, איזה סיבה יש לי להמשיך וללעוג לה ולעשות לה ככה, כי זה אהבתי לעשות לה ככה, כי שנאתי אותה מאוד, אבל זה לא שנאה שאתה מכיר של הקרימינלים, זה טינה, טינה של, למה, למה, למה את, כאילו, למה את רעה כאילו, אתה מבין למה אני מתכוון?" (עמ' 1618 שורות 19-14).

הסבר זה אינו מתיישב עם העובדה שבשיחה שאמורה היתה ללעוג לדמרי, סיפר בהרחבה על משפחתו הבדויה כפי, שגם לגרסתו, סיפר ליתר המתלוננות (עמ' 1618 שורות 30-24) ותשובתו לתמיהה זו: "אני רציתי לקלף אותה לאט לאט" (עמ' 1619 ש' 5-4).

הכיצד? לנאשם פתרונים.

יתרה מכך, טענה זו אינה מתיישבת עם תוכנן של השיחות.

גם תשובותיו לשאלות מדוע נכנס בעיניים פקוחות למלכודת והתייצב בדירת התחקיר, אין בהן כדי לשכנע.

28

כאשר הוטחה בפניו שאלה זו, ניסה בתחילה להתחמק וטען כי התשובה קשורה לאירוע רחוק כלשהו ואין ברצונו לדבר על כך (עמ' 1625 שורות 32-24), ולאחר שהתרצה, החל לגולל סיפור ארוך על פעולות שעשה עובר למפגש, מהן יש להסיק, להשקפתו, כי ידע על כך שאין מדובר במפגש רגיל עם מטפלת פוטנציאלית. עוד טען, כי הוא ביצע בדיקה מוקדמת של המקום בשעות שקדמו לפגישה (עמ' 1627-1626).

גם אם יש ממש בטענה אחרונה זו, אין בעובדה שהנאשם בדק את המקום לפני שבא לפגישה כדי להסביר מדוע הגיע לשם. בהחלט יתכן שהנאשם, אשר ידע כי הוא מתחזה וחשש שיתגלה, בדק דרכי הגעה ומילוט שימנעו זיהויו. זה המקום לציין כי כל המתלוננות העידו כי לא ראו כיצד הגיע למפגש ואיך עזב ולא יהיה זה מופרך להניח שגם לפני מפגשים אלה ביצע הנאשם סיורים מקדימים, כדי למנוע איתורו.

לאחר שסיים את הסבריו, כיצד ידע שמדובר באירוע מבויים, שב ונשאל מדוע נכנס לגוב האריות, השיב את התשובות הבאות:

" אז אני אסביר, אני רציתי לחשוף אותה באירוע עצמו.

ביהמ"ש: בפני מי?

ת: בפניי.

ביהמ"ש: אבל כבר חשפת.

ת: לא, לא חשפתי, לא אמרתי לה כלום, רק אחרי הדירה, אז פתחתי את הקלפים" (עמ' 1628 ש' 8-4).

עוד הסביר הנאשם (לאחר התפתלויות רבות) כי רצה להוכיח לדמרי ולעצמו "שאני פיצחתי אותה וחתכתי אותה לגזרים ושהיא לא עשתה ממני צחוק, אלא שאני עשיתי ממנה צחוק, לא ידעתי ולא חשבתי שהם ילכו ויעברו את הסמבטיון בשביל העניין הזה כדי לקבל רייטינג" (עמ' 1629 שורות 15-12).

אולם, כאשר נשאל מדוע לא חדל מהתחזותו כאדם מוגבל וקרא לעבר דמרי "חייכי, מצלמה נסתרת", השיב: "לא יכולתי לעשות את זה מולה, רק כשאני לא מולה ולא בשיחה עין מול עין יכולתי לעשות את זה, אל תגיד לי למה, אל תגיד לי, אני לא יודע, יבוא פסיכיאטר וידבר על זה" (עמ' 1632 שורות 4-2).

(למותר לציין כי הפסיכיאטר שחיווה דעתו מטעם הנאשם אינו מתייחס כלל לסוגיה זו).

למרות, שלגרסתו, לא היה מסוגל להתריס מול דמרי ולחשוף את פרצופה האמיתי "בעצם העובדה שאני חותך את דמרי לגזרים שם ואת הצוות שלה, אני מחייך וכיף לי" (עמ' 1633 ש' 14-13).

צפייה בקלטת המפגש ובהופעתו הפתטית של הנאשם, המנסה להציג עצמו כמי שסובל מלקויות, מפריכות טענה זו.

29

לנוכח תוכנן של הקלטות והצילומים, נשאל הנאשם איפה בסרט או בתמלול נראה את האקט של חשיפת פרצופה האמיתי של דמרי, והשיב כי בשיחות ניתן לראות את הלעג. מעבר לעובדה שבשיחות המוקלטות לא ניתן לראות את פני המשוחח, האזנה לשיחות עצמן אינה מעלה שמץ של לעג בקולה או בדבריה של "ד"ר לוין".

באשר להתנהגותו בדירה טען הנאשם כי שם פעל מתוך לחץ כמי שכפאו שד, ולכן התנהג בצורה מוזרה, אולם לטענתו בשיחות שניהל עם דמרי בתפקידו כפסיכולוגית לאחר המפגש "פתח את הקלפים" (עמ' 1649-1647). עיון בתמלילי השיחות שהתקיימו בין הנאשם, בדמותה של ד"ר לוין, לבין דמרי מעלה כי אין בהן שמץ של חשיפה או התרסה כלפי דמרי, ההיפך הוא הנכון.

בשיחה הראשונה שהתקיימה בין קים לדמרי, לאחר עזיבתו של "אייל" את דירת התחקיר (שיחה 2 בת/84), מבקשת קים מדמרי לשוב ולפגוש את הנאשם, עוד באותו יום, למרות שדמרי טוענת כי אינה מסוגלת לכך כרגע:

"דמרי: טוב. אבל יש סיכוי שפעם אחרת הוא יסכים?

ד"ר קים: לא. תראי, אלא אם כן אני אומרת לו לחזור, אז הזיכרון עוד צרוב לו... (לא ברור), ואז הוא יחזור. אבל אם הוא חוזר, את צריכה ישר להתלבש עליו, לא לקחת זמן.

דמרי: לא, אני כרגע לא במצב הנפשי לזה, אני אומרת את האמת. אבל למה לא ביום אחר?

ד"ר קים: כי זה נצרב לו בזיכרון, הוא מרגיש עם זה רע, הוא מרגיש שגירשת אותו" (עמ' 4 לת/84).

בהמשך חוזרת קים ומבהירה מספר פעמים את חשיבות המפגש המיידי (עמ' 5).

אמנם קים חוזרת ושואלת על הארון ומה משך אליו את אייל, אבל עיקר השיחה מוקדש לשכנועה של דמרי לשוב ולפגוש את הנאשם עוד באותו ערב, תוך הבהרת דרך הפעולה בה יש לנקוט במפגש השני:

"דמרי: אני ניסיתי את זה עם הארון, אבל זה לא עבד. אני אמרתי לא אז לא. ניסיתי את הקטע הזה של השליטה, זה לא עבד, הוא פשוט קם והלך.

ד"ר קים: כי לא היה מגע תביני.

דמרי: אה בגלל המגע? טוב הוא לא נתן לי הזדמנות.

ד"ר קים: נכון. אז בואי, תני לו עוד הזדמנות... (לא ברור). יהיה לך גם יותר נוח לבצע איתו את האקטים, לפחות בנושא של הנר, בצורה יותר טובה. את מבינה אותי?

דמרי: כן.

30

ד"ר קים: זה דברים שהם יכולים להיות יותר מצויינים לגביך. יהיה לך יותר נחרצות עם זה, יותר כוח לעשות את זה, את מבינה?

דמרי: אני לא, אני לא מסוגלת, באמת שלא. את יודעת מה? תני לי כמה דקות בסדר?

ד"ר קים: על מה את רוצה לחשוב.

דמרי: אני רוצה, אני רוצה לשטוף פנים, לחשוב ככה עם עצמי, ואני יתקשר אליך טוב?

ד"ר קים: כן, אבל חשוב לי התהליך הנפשי יותר, את מבינה, התהליך הנורמטיבי שלו, הייתי רוצה מאוד לדעת, את מבינה אותי?" (עמ' 7 לת/84).

ובהמשך:

ד"ר קים: "... (לא ברור), והאירוע יהיה אירוע מכונן, כלומר, הוא בעצם ממנו את יכולה לצאת לוריאצים שרצית, בצורה יותר כוחנית את מבינה?

דמרי: כן, אני מבינה את הכיוון שאת ה... כן אני מבינה את זה.

ד"ר קים: בצורה שולטת, בצורה כאילו אסרטיבית יותר.

דמרי: כן.

ד"ר קים: אבל זה אומר, שאיך שהוא מגיע, את מכניסה אותו לחדר וישר מתחילה.

דמרי: הבנתי.

ד"ר קים: אפילו את יכולה להתחיל בלי החיבוק הראשוני או משהו כזה, ישר להתלבש עליו.

דמרי: ואיך הוא יגיב? הוא רצה תה, הכנתי לו תה, הוא לא שתה.

ד"ר קים: אפילו ישר איך שהוא מגיע. להפשיט אותו, ולהתחיל איתו עם הנר, על ההתחלה" (עמ' 8 לת/84).

שיחתה השניה של דמרי עם קים (שיחה 4 בת/84) מתקיימת לאחר שהנאשם שב לכיוון הדירה כשהוא מתנהג כאחד האדם, ועזב את המקום בחיפזון. בשיחה זו "חוקרת" קים את דמרי על האנשים שנראו ברחוב ומעלה חששות שמא מאן דהוא ניסה לחטוף את "המטופל" למטרות כופר.

הנאשם (באמצעות קים) מנסה להבין התנהגויות שנראו לו חשודות, מקום הישיבה אליו הופנה וכד' ובו זמנית הוא טורח להבהיר שמדובר במשפחה מאוד עשירה ושיש על אייל שמירה בשל נסיונות חטיפה להם נפל קורבן.

בשיחה זו מנסה הנאשם מחד גיסא לברר נושאים שעוררו את חשדו ומאידך גיסא לשמור על הקשר עם דמרי ולא "לשבור את הכלים", אבל אין בתוכן הדברים כל התרסה כלפי דמרי, או אמירה כלשהי ממנה משתמע שתרמיתה נחשפה.

31

יודגש כי למרות שקים חוקרת את דמרי על פרטי המפגש, עיסוקיה והכנסותיה, מתוכן הדברים ברור כי השאלות נועדו לבדיקת החשדות שהתעוררו אצל הנאשם ולא להתרסה כלפי דמרי.

ניתן לסכם נקודה זו ולקבוע כי הסבריו של הנאשם לתוכן השיחות עם דמרי ולנסיבות המפגש קרסו, בשל חוסר ההיגיון שבהם ואי יכולתו ליתן מענה לשאלות המתייחסות לתוכנם של הדברים והתנהלותו במהלך המגעים עם דמרי.

אינוס ומעשים מגונים במרמה - המסגרת הנורמטיבית

לאחר שסקרתי את שיטות הפעולה של הנאשם, ביצירת הקשר עם "מטפלות" פוטנציאליות, אופן הצגתו לפניהן ותיאור "הטיפול" הנדרש, יש לבחון האם המצגים שהוצגו ותוצאותיהם עולים לכלל אינוס ומעשים מגונים במרמה, כהגדרתם בסעיפים 345(א)(2), 347 ו- 348 לחוק העונשין.

סעיף 345(א)(2) שצוטט לעיל, מונה שתי סיטואציות שבהן יוגדר מעשה הבעילה (או המעשה המגונה) כאינוס, מרמה באשר ל"מיהות העושה או מהות המעשה".

מרמה באשר למהות המעשה

בע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (2) 1 (ענין פלח) הורשע פסיכולוג קליני בביצוע עבירות מין במטופלות באיצטלה של טיפול פסיכולוגי.

בפסק הדין, הדוחה את הערעור, על הרשעתו בעבירות של אינוס ומעשה מגונה במרמה, מבהיר כב' השופט קדמי את משמעות המונח "מרמה" ככל שהוא מתייחס ל"מהות המעשה":

"המירמה העומדת בבסיס הרשעתו של המערער נעוצה בהצגת המעשים הארוטיים כחלק מן הטיפול הפסיכולוגי, להבדיל ממעשים ארוטיים לשמם על רקע חברתי. ההבדל בין מעשה ארוטי בתור שכזה, לבין מעשה מיני כחלק מטיפול פסיכולוגי - הינו הבדל היורד ל'מהות המעשה'; ועל-כן - באשר למעשה הארוטי שבוצע בפועל - יש לראות את ההסכמה למעשה מיני כחלק מן הטיפול הפסיכולוגי, כהסכמה למעשה 'אחר'.

בהקשר זה המירמה ירדה אפוא ל'מהות המעשה'; שאין המדובר כאן בהשגת הסכמה במירמה למעשה שבוצע בפועל, אלא בהשגת הסכמה ל'מעשה ארוטי' שהוצג במירמה כ'מעשה אחר', קרי: כמעשה טיפולי. המתלוננות ידעו כי המעשה שלו הן 'מסכימות' הינו בעל חזות מינית מן ההיבט האובייקטיבי, אך נתנו לו את הסכמתן משום שמחמת המירמה האמינו שאין הוא כזה; ואילו המערער ניצל את ההסכמה לביצוע מעשה בעל חזות מינית 'לצורכי טיפול', וביצע במתלוננות 'מעשה אחר', לאמור: מעשה ארוטי לשמו.

32

(ב) אכן, אפשר שהפסיקה לא נדרשה עד כה להתמודד עם מצב דומה. ברם, אין בכך כדי לצמצם את משמעותו של המושג 'מהות' המעשה, באופן שלא ייכלל בו גם 'אופיו' של המעשה מן ההיבט הנפשי הסובייקטיבי של העושה. המדובר בהשגת 'הסכמה' במירמה לעשיית מעשה ארוטי לשמו בגופו של אחר, בנסיבות שללא הסכמה מהווה המעשה עבירה מינית חמורה; ומן הדין הוא ש'הסכמה' כזו תהיה הסכמה לא רק לטיבו ('הפיזי-אובייקטיבי') של המעשה, אלא גם ל'אופי' ('הנפשי-סובייקטיבי') שמקנה לו העושה" (עמ' 23 מול האותיות ב'-ה').

כב' השופטת ד' דורנר מצטרפת לתוצאה אליה הגיע השופט קדמי, אלא שלהשקפתה הצגת מצג מטעה ביחס למהות המעשה, פוגעת ברצונה החופשי של האשה, ועל כן יש לקרוא אל תוך עבירות האינוס במרמה את היסוד "שלא בהסכמתה החופשית":

"11. היעדר הסכמה חופשית של הקורבן הוא אפוא יסוד הכרחי בכל צורותיה של עבירת האינוס. עבירת אינוס במירמה מתקיימת כאשר הקורבן מסכים לבעילה, אלא שהסכמתו זו אינה מגשימה את רצונו החופשי, עקב המירמה בדבר מהות המעשה או מיהות העושה. ההסכמה הדרושה הינה מודעות לטיב הפיזי של המעשה (האקטוס ראוס). בלעדי הסכמה כזאת נכנסת הבעילה לגדר צורות אחרות של עבירת האינוס ואין היא אינוס במירמה" (עמ' 34).

כפועל יוצא, קובעת כב' השופטת דורנר מהו הפירוש הראוי למונח "מהות המעשה":

"12. לדעתי, הפירוש הראוי למונח 'מהות המעשה' - הנובע מתכלית ההוראה והמתיישב עם לשונה - הוא המטרה שלשמה המעשה נעשה. כך הוא בוודאי לגבי קטיגוריית המעשים - ובכללם אינוס על-פי הגדרתו הרחבה - שנחשבים לבעלי אופי מיני רק אם נעשו לשם סיפוק מיני. כך, למשל, אותו מעשה עצמו ייחשב למעשה שאופיו מיני אם נעשה לצורך סיפוק מיני ולטיפול רפואי אם נעשה לשם מטרות רפואיות (דברי השופט אגרנט בע"פ 63/58 עג'מי שלום ואח' נ' היועץ המשפטי [18], בעמ'.433ראו גם ע"פ 190/58 סלאם נ' היועץ המשפטי [19], בעמ' 1848). פירוש זה ישים גם לגבי מעשים שאופיים המיני ברור מאליו, כגון בבעילה (במובנה הצר). אין לפרש את העבירה באופן שהיא תחול רק לגבי נשים בוגרות שאינן מודעות לאופי המיני של בעילה. מציאותן של נשים כאלה בימינו היא כידוע, נדירה עד מאוד, ואין להניח כי עליהן בלבד מכוון הסעיף להגן. מנגד, מקרים של מירמה בדבר מטרת המעשה המיני ביחסים שבין מטפל למטופל אינם כה נדירים.

33

13. בפועל הרשיעו בתי המשפט בישראל בעבירת אינוס במירמה נאשמים שהשיגו את הסכמת המתלוננת לבעילה בטענה כי היא דרושה למטרה שאינה מינית, בלי להתייחס לפירוש המונח 'מהות המעשה'" (עמ' 35).

השופטת דורנר מאבחנת בין הסכמה לקיום יחסי מין, שהושגה עקב מצג שווא ביחס לעילה שהניעה את הקורבן ליתן הסכמתו, לבין הצגת המעשה המיני כ"טיפול":

"14. ליחסי מין משמעות חברתית ותרבותית מיוחדת. יחסי מין, בבסיסם, מקוימים לשם השגת סיפוק מיני או צרכים אחרים שבתחום היחסים בין המינים, כגון הולדת ילדים. ההסכמה ליחסי מין מתוך מודעות להקשרם החברתי, כלומר, מודעות לכך שמטרת המעשים היא סיפוק היצר המיני, הולדת ילדים וכיוצא באלה, תופסת גם אם המסכים רומה לגבי העילה שהניעה אותו לקיים יחסי מין, כגון: הבטחת נישואין, תשלום, מצג של נישואין, השגת עבודה וכדומה. שכן, במקרה כזה 'הקורבן' הסכים לקיום יחסי מין מתוך מודעות לכך שמטרתם סיפוק מיני, ואילו המירמה לא נגעה אלא לסיבה שהניעה אותו לתת הסכמתו. ראו [21] (1979).united states v. Condolon

מנגד, ההסכמה למעשה מיני עקב טענה כי המעשה נעשה למטרה טיפולית אינה 'הסכמה חופשית'. במסגרת טיפול רפואי או אחר אדם מוכן להסכים למעשים שבנסיבות המנותקות מן ההקשר הטיפולי היה רואה בהם תקיפה חמורה. הצגת המעשה המיני כטיפול משנה את הקשרו החברתי והופכת אותו לפעילות מסוג אחר". (עמ' 36).

בעניין סלימן מציין כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין כי מרמה באשר למהות המעשה, פשוטה יותר ליישום מאחר שמדובר במקרים בהם במסווה של טיפול מקצועי, נעשה מעשה מיני, כפי שנקבע בע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.2.2009) ובהמשך נאמר:

"פ"ו. סעיף 345(א)(2)בנוסחו דהיום קובע כאמור, כי הבועל אשה 'בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה' מבצע מעשה אינוס: 'סעיפי חוק אלה משמיעים אותנו, כי במשקפי הדין, הסכמה המושגת במרמה לאו הסכמה היא, וכי הבועל אשה או מבצע באדם מעשה שתכליתו גירוי, סיפוק או ביזוי מיני על בסיס הסכמה כזו, דינו כדין מי שביצע את מעשיו בניגוד להסכמה חופשית' (פרשת אביבי)".

34

סוגיה זו נדונה גם בע"פ 141/07 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.7.2007), בו נדון עניינו של רפלקסולוג, אשר במסגרת טיפול בנערה צעירה, על רקע מחלת אמה בסרטן השד, ביצע בה מעשים מיניים והורשע באינוס ובמעשה מגונה במרמה וכן בע"פ 10222/06 פלוני נ' מדינת ישראל שם דובר במי שהציג עצמו כרופא, המציע שירותים פיזיוטרפים ובמסגרתם ביצע מעשים מיניים בילדים הלוקים בשיתוק מוחין והורשע, בין היתר, בעבירות של מעשה מגונה במרמה בקטין ובקבלת דבר במרמה.

בע"פ 5097/07 פחימה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25.5.2009) נחלקו השופטים בשאלה היכן לשים את הגבול בין מרמה ביחס למטרה שלשמה נעשה המעשה, למרמה ביחס לתמריץ שהוביל לקיום יחסי המין - תוך מודעות לכך שמדובר ביחסי מין שמטרתם סיפוק מיני.

כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין הגדיר את האבחנה וחידד אותה:

"10. ההבחנה הבסיסית שהוצעה בעניין פלח מקובלת עלי, אך ראיתי לנכון לחדד את הדברים שכן יש להקפיד ולדוק פורתא כאשר באים לעמוד על הנפקות החוקית של המעשה כהווייתה. המקרה המובהק הבא בחלופה של 'מרמה לגבי מהות המעשה' הוא כאשר התרמית התייחסה לעצם קיומו של הקשר מיני למעשה. אישה הנותנת הסכמתה לקיומם של יחסי-מין ('בעילה' במשמעות החוק, קרי: החדרה של איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה - סעיף 345(ג)לחוק העונשין), מבלי שהיא מבינה את ההקשר המיני שבמעשה, כמוה כאישה שלא נתנה הסכמה כלל. אכן, הגרעין של חלופת האינוס במרמה (לגבי מהות המעשה) הוא המקרה שבו הרמייה גורמת לכך שהאישה מסכימה לחדירה לגופה מתוך סברה מוטעית כי המעשה נטול הקשר מיני. עיון בפסיקה מלמד כי במקרים השונים שבהם הוטלה אחריות פלילית בעבירת אינוס על-פי חלופת המרמה, המתלוננות הסכימו לביצוע המעשים בגופן משום שסברו כי אלה מבוצעים לשם תכלית שאיננה מינית, למשל תכלית טיפולית או אומנותית".

בסקרו את ההלכה הנוהגת בארה"ב, הפנה כב' המשנה לנשיאה לפסה"ד בעניין Boro v. Superior Court, 163 Cal. App. 3d 1224 (1985)בו זוכה המערער מעבירת אונס, למרות שהמתלוננת הסכימה לקיים עמו יחסי מין, בהמשך למצג לפיו לקתה במחלה מסוכנת שניתן לטפל בה רק בשתי דרכים: ניתוח כואב ויקר או קיום יחסי מין עם רופא אנונימי שהוזרק לו נסיוב המרפא את המחלה. בית המשפט פסק באותו עניין כי כיוון שהמתלוננת הבינה את אופי המעשה, הרי שמדובר ב- fraud in the inducementואין מדובר באינוס על פי החוק של קליפורניה.

בהתייחס לדין הישראלי, מבהיר השופט ריבלין:

35

"בדין הישראלי אין פירוט דומה. חרף זאת נראה לי כי במקרה דוגמת Boroיהא אולי מקום לפרש את החלופה בדבר מרמה לגבי 'מהות המעשה' ככוללת גם מקרים שבהם הסכמתה של הנפגעת ניתנה בשל מרמה כי מעשה הבעילה הוא בעל הקשר מיני התחום במסגרת טיפולית וחיוני לצורך כך; זאת, אולי, אף מבלי לתקן את דבר החקיקה כפי שנעשה בקליפורניה. אך יש להדגיש כי הכוונה היא למקרים שבהם המעשה המיני הוצג ככזה שמהותו היא טיפולית, ואינה חורגת ממסגרת הטיפול. כפי שיובהר, אין זה המקרה כאן. אין לכלול בחלופת האינוס במרמה, כפי הגדרתה בדין הישראלי, מקרים שבהם האישה הסכימה למעשה תוך הבנת הקשרו המיני החוץ-טיפולי, וזאת אף אם היא הונעה להסכים לו באמצעות הבטחות-שווא לגבי תועלת-נלווית שתצמח לה. ההבחנה הבסיסית בין מרמה לגבי מהות המעשה לבין מרמה אחרת לגבי המניע קיימת אצלנו. על-פי הדין הקיים, אין לכלול בחלופת האינוס במרמה מקרים שבהם המרמה לא התייחסה למהות המינית הבסיסית של המעשה אלא נועדה ליצור תמריץ לאישה ליתן את הסכמתה".

בהמשך קובע המשנה לנשיאה, כי על פי חומר הראיות, ובין היתר, קלטת המתעדת את יחסי המין בין המתלוננת לנאשם, המתלוננת הסכימה לקיים יחסי מין עם המערער תוך שהבינה את ההקשר המיני החוץ "טיפולי" של המעשה.

השופט ריבלין מבהיר כי אכן המתלוננת נתנה את הסכמתה לקיום יחסי מין, לאחר שהמערער הבטיח לה הבטחות כוזבות בדבר התוצאות והתוצרים שיהיו לאקט המיני מבחינת מימוש הקשר עם אדם אחר, הבטחות שהיו הבטחות שווא.

משכך, המסקנה המתבקשת, להשקפתו, היא שהמעשים המתוארים, יש בהם כדי להקים עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, אך אין בהן כדי לאיין את נפקות הסכמתה של המתלוננת לקיים יחסי מין עם המערער, תוך שהיא מבחינה כי מדובר באקט מיני מובהק החורג מגבולות הצורך ה"טכני" הכרוך ב"טיפול".

מנגד, סברה כב' השופטת ע' ארבל (בדעת מיעוט) כי:

36

"באותם מקרים בהם הונעה האישה כתוצאה מהמרמה להסכים לאקט המיני במטרה להשיג את התוצאה הטיפולית, או מטרה אחרת המתייחסת למעשה עצמו, עדיין מדובר באינוס במרמה גם אם הבינה האישה שמדובר באקט מיני. לפיכך, אני סבורה שלצורך כינונה של עבירת האינוס במרמה יש להוכיח כי המתלוננת הסכימה לקיום יחסי מין על בסיס מרמה הנוגעת למטרת המעשה עצמו וכי המערער היה מודע לכך. איני סבורה כי יש לצמצם את עבירת האינוס במרמה בדרישת היעדר מודעות של האישה להקשרים המיניים של המעשים. מכאן כי אף אם המתלוננת הבינה שמדובר במעשים מיניים, ואף אם הבינה כי המערער יפיק הנאה מינית מהמעשים, הרי שהסכמתה היא למעשים התבססה מבחינתה על מטרתו ה"טיפולית" של האקט, כפי שהוצגה לה על-ידי המערער, דהיינו, החזרת אהובה אליה, ועובדה זו היתה ידועה למערער. משכך יש להרשיע לטעמי את המערער גם בנוגע למתלוננת זו בעבירה של אינוס במרמה".

את מסקנתה דלעיל, מבססת כב' השופטת ארבל על סיווגם של מעשי המרמה, באשר למטרת המעשה, לשלושה סוגי מקרים ומבהירה כי:

"כל שלושת הסוגים ניתנים לטעמי להיכלל בעבירת האינוס במרמה בחלופת 'מהות המעשה'. הסוג הראשון הינו של מקרים בהם האישה כלל לא הבינה כי קיים הקשר מיני למעשה. הדוגמא הקלאסית למקרים אלו היא בעילה הנעשית במסווה של טיפול רפואי. האישה סבורה כי נעשה בה מעשה טיפולי לחלוטין ולא מבינה כי הוא נעשה עם הקשר מיני כלשהו. הסוג השני של המקרים הינו מקרה בו האישה מבינה כי מדובר במעשה מיני אך חשבה שכל כולו תחום במהות אחרת- טיפולית, אומנותית, מיסטית וכדומה, דהיינו סברה כי המעשה אינו בא לספק הנאה מינית. דוגמא לכך היא מקרה Boro,... הסוג הראשון של המקרים יחשב בוודאי כאינוס במרמה גם על-פי המשנה לנשיאה, וככל הנראה גם הסוג השני של המקרים. סוג המקרים השלישי עניינו במקרים בו האישה הבינה את הקשרו המיני של המעשה ואף ידעה כי אחת ממטרותיו של הגבר היא מינית, אלא שמבחינתה הסכמתה ניתנה על בסיס מטרה אחרת של המעשה, מטרה אשר הסיקה אותה ממרמה של הגבר. לטעמי גם מקרים מעין אלו יכנסו תחת כנפיה של עבירת האינוס במרמה. כך למשל, מקרה כדוגמת מקרה Boroכאשר ה'רופא' מציין בפני האישה כי מטרתו בקיום יחסי המין עימה היא מינית, אך קיום היחסים יגרום גם לריפויה ממחלתה הקשה. במקרה כזה הסכמתה של האישה ניתנת על בסיס התרמית באשר למטרתם הנוספת של קיום יחסי המין. האם במקרה זה, רק בשל ידיעתה או הבנתה של האישה אודות מטרה מינית של הגבר בקיום יחסי המין יש לומר כי מדובר בהסכמה חופשית שלוקה רק בפגם ברצון? איני סבורה כך. לטעמי אף במקרים אלו מתאיינת הסכמתה של האישה עד כי אין לומר שמדובר בהסכמה חופשית מצידה".

בע"פ 6919/08 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.1.2010) נדרשה כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור למחלוקת הפוסקים בענין פחימה, אולם בנסיבותיו של אותו מקרה סברה כי ההכרעה בין הדעות אינה נדרשת, אך הוסיפה כי היא נוטה לדעתה של השופטת ארבל בענין פחימה (פסקה 34). גם השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין ציין בע"פ 4274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ב- 2.12.2009) כי לבו נוטה יותר לדעת השופטת ארבל באותו ענין (פסקה כ"ט).

37

על פי הראיות שהובאו לפנינו, הנאשם הקפיד לציין בפני כל המתלוננות, שאין מדובר ב"טיפול" בעל קונוטציה מינית מכל מין וסוג שהוא, תוך שהוא מדגיש בתפקידו כד"ר קים או ד"ר לוין, כי המטופל אימפוטנט, אינו חש כל עוררות מינית וכי גם אם תגובותיו עלולות להתפרש כתגובות מיניות, עסקינן ברפלקסים בלבד. משכך, סבורה אני כי ניתן לסווג את המרמה (במרבית האישומים), ביחס למהות המעשה, בסוג המקרים הראשון או השני (כל מקרה על פי נסיבותיו).

יחד עם זאת, יש להדגיש כי בשונה מהמקרים המתוארים לעיל, בענייננו, המצג ביחס למהות המעשה שלוב ללא הפרד עם המצג באשר למיהות העושה.

מרמה באשר למיהות העושה

בעניין סלימן נדונה גם פרשנותו של המונח "מיהות העושה" ומקשה השופט רובינשטיין בסוגייה זו "האם בכל פעם שגבר אינו אומר אמת לאשה באשר לפרט, אשר בעיניה הוא מהותי, ובין היתר בעטיו היא מסכימה לקיים עמו יחסי מין, מדובר באינוס?...

ניתן לחשוב על אינספור דוגמאות, אולם המציאות עולה על כל דימיון; בפרט בעולם דהאידנא, בו היכרויות רבות תחילתן באופן וירטואלי, אשר עשוי להיות כר פורה למסירת מידע שאינו מדויק, שלא לומר מופרך. בסופו של יום ניצבת בפנינו השאלה - היכן נמתח הגבול? מתי נחצה הקו מ'שקר לבן', כחלק מ'חיזור לגיטימי', לעבר 'מרמה', השוללת הסכמה חופשית?".

בהמשך סוקר כב' השופט רובינשטיין את פסקי הדין המעטים שדנו בעבירות אינוס במרמה באשר למיהות העושה:

"צ"ד. כאמור, הפסיקה מיעטה לעסוק בעבירה זו, ועינינו הרואות כי המקרים שנדונו בה אין בהם כדי להתוות דרך ברורה מתי לפנינו אינוס במרמה, ומה גדריה של העבירה. לפנינו, אם כן ניצבת השאלה במלוא עוצמתה: אילו מקרים מגיעים לכדי אינוס במרמה? אילו שקרים ואף הסתרת מידע יהא בהם כדי להפוך 'חיזור לגיטימי' לעבירה פלילית? מה נדרש אדם לגלות כאשר הוא מפתח קשר המוביל לקיום יחסי מין? האם נדרש הוא להציג מצג מלא?...

38

צ"ח. אמנם, כחברה ובמציאות קשה להלום כי כל אינטראקציה בין שני פרטים, שיש בה 'פגם מוסרי', תוסדר במסגרת החוק הפלילי. החוק הפלילי אינו מכשיר לאכיפת כל נורמה מוסרית, גם אם יש חפיפה רבה בין צוים מוסריים לאיסורים פליליים, ולעתים הדרך ההולמת להתמודדות עם סוגיה עשויה להיות במסגרת המשפט האזרחי. ברם נהיר לכל, כי נחוץ גבול אשר מעברו איננו מוכנים להשלים עם התנהגות מסוימת, הפוגעת בערכים מוגנים, ואי התערבות המשפט הפלילי משמעה הותרת קרבנות ללא הגנה".

לאחר בחינת הגישה לפיה אל לה למדינה להתערב בתחום הפרטי הסמוי מן העין המהווה חלק מהאוטונומיה של היחיד, מסכם כב' השופט רובינשטיין את מסקנתו בסוגיה זו וקובע:

"ק. לדידי, גם בהקשרים כגון אלה קיימת תחולה לדין הפלילי וקשה להלום, איפוא, מסקנה כי כאשר גבר או אשה מציגים עצמם שקרית, ובמרמה מביאים למיטתם מי שאילו היה יודע את הדברים כהוייתם, לא היה עולה על דעתו לקיים עמם יחסי מין, נותרת אינטראקציה זו באזור הדמדומים שבינו לבינה. אין מדובר בפטרנליזם מופרז אלא בהגנה על כבוד האדם, על אוטונומיית האשה על גופה וחירותה המינית, שהרי המרמה דווקא היא זו הפוגעת באוטונומיה, והאיסור הפלילי נועד, מעבר לעצם איסור האינוס, אף לסכל אותה מרמה. לעתים השימוש בטיעון כי מדובר בפטרנליזם מופרז עלול לתעתע ולהוות כלי שבאופן פרדוקסלי, בשם הבחירה החופשית, יביא דווקא לשלילתה, ולפגיעה בקרבנות הזקוקים להגנה".

כל המתלוננות, אליהן פנה הנאשם, פרסמו מודעות לחיפוש עבודה, ויודגש כי אף לא אחת מהן ביקשה ליצור קשר עם בן זוג פוטנציאלי במדור היכרויות. מכאן, שבשונה מאותם מקרים בהם הציגו עצמם בני זוג פוטנציאליים בזהויות לא להם דוגמת אלשעבי נ' מדינת ישראל (ע"פ 499/72) או בן אברהם נ' מדינת ישראל [ע"פ (מחוזי ת"א) 157/98], אשר בעניינם עשויה לעלות השאלה מהו קו הגבול ההופך חיזור לגיטימי מלווה בהתפארות מוגזמת לעבירה פלילית, בענייננו הציג עצמו הנאשם, כצעיר הסובל מלקויות נפשיות אלה או אחרות הזקוק לטיפול על ידי מטפלת חסרת נסיון דווקא.

הצגת לקויותיו באמצעות "פסיכולוגית" נועדה לפתוח בפניו את דלתות ביתן של המתלוננות, אשר לא חיפשו קשר זוגי, אלא הכנסה מעבודה בתחום עיסוקן.

הצגתו של הנאשם כמי שזקוק לטיפול מיוחד, כפי שיפורט בהמשך ביחס לכל אחת מהמתלוננות, מהווה חלק בלתי נפרד מן המצג ביחס למהות המעשה, מאחר שעל פי הנטען, המטופל הסובל מטראומה זו או אחרת, זקוק לטיפול בלתי שגרתי, על מנת להתמודד עם אותה טראומה וההסבר "המלומד" אשר ניתן על ידי ד"ר קים נועד להסיר כל חשש באשר למהות המעשה, גם אם על פניו הטיפולים שנדרשו, עלולים לעורר חשש כי מדובר במעשה מיני.

דהיינו, הטיפול החריג הינו פועל יוצא של אישיות המטופל.

39

על פי הראיות שהוצגו לנו, אין מדובר באי אמירת אמת ביחס לפרט זה או אחר ביחס לזהותו של הנאשם, אלא ביצירת דמות פיקטיבית ו"סיפור כיסוי" כולל ועתיר פרטים, כפי שקבע כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בענין סלימן (פסקאות ק"ד ו- ק"ה) "העיקר הוא מכלול מיהותו של האדם - כלל התכונות הקובעות מי הוא...".

הסיפור הבדיוני רב הפרטים ביחס לכל הנתונים העובדתיים המתייחסים לזהות הנאשם, אישיותו ובעיותיו כפי שהוא נשמע מפרט באוזני דמרי (באמצעות ד"ר לוין), מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי אין מדובר בהצגת זהות בדויה בלבד אלא במכלול נתונים המשתלבים לכלל דמות פיקטיבית הזקוקה לסיוע טיפולי מיוחד ואין לי אלא לאמץ את הגדרתו החד-משמעית של כב' השופט רובינשטיין בסוגיה זו "האם היה סיכוי, ולוא דחוק בעיני אדם מן היישוב, שאשה זו תסכים לקיים יחסי מין עם גבר זה בנסיבות 'רגילות' אילו ידעה את זהותו האמיתית כפי שהיא; אם לאו, באינוס במרמה עסקינן".

ובהתאמה לענייננו, האם היה סיכוי ולו דחוק בעיני אדם מן היישוב, שנשים אלה היו מסכימות לפתח את דלתות ביתן ולהעניק לגבר זה "טיפולים" חריגים ובלתי שגרתיים בנסיבות "רגילות", אילו ידעו את זהותו האמיתית כפי שהיא.

בחינת הראיות מעלה שאף לא אחת מהן היתה מסכימה להכניס את הנאשם לביתה, אילו ידעה את זהותו האמיתית ואת מטרותיו.

יסודותיה של עבירת מין שבוצעה במרמה

כעולה מהפסיקה, "הוכחת המרמה בהקשר של עבירות מין כרוכה בהתקיימותם של שלושה אלמנטים מצטברים: ראשית כי טענת מבצע המעשים, שבגינה הושגה הסכמה למעשים, היא טענה כוזבת במישור העובדתי; שנית, כי הטוען מודע לכזב אשר בטענה; ושלישית, כי הרמייה היא אשר הובילה להסכמה למעשים" (ענין פלוני ע"פ 6919/08).

אין חולק כי קורות החיים שאימץ לעצמו הנאשם כוזבים, ככל שהדבר נוגע לגילו, מצבו המשפחתי וההיסטוריה המשפחתית שלו על כל היבטיה. הנאשם גם הודה כי עשה שימוש בדמותה של הפסיכולוגית ד"ר קים או ד"ר לוין, בידיעה ברורה שמדובר במצג שאינו אמת.

באשר ליסוד השני - הוכח כי הנאשם היה מודע לכזב שבדבריו (אם כי ניסה להמעיט ממשקל השקריות של המצגים).

40

תגובתו של הנאשם לסדרת המצגים הכוזבים שהוכחו בראיות שאינן שנויות במחלוקת, הינה "בדרך לא מקובלת - אך בתום לב" (כותרת סיכומיו). דהיינו, למרות השימוש שעשה בפסיכיאטרית/פסיכולוגית בדויה והביוגרפיה הגרנדיוזית שאימץ לעצמו, הוא האמין בתום לב באמיתות המצגים ולא היה בכוונתו להונות את המתלוננות, שהרי אילו סיפר להן את קורותיה ההרואיים (החדשים) של משפחתו, חזקה עליהן שהיו מסכימות לטפל בו כפי שביקש (עמ' 4-2 לסיכומים).

בחינת הראיות מעלה כי מדובר בטענה שאין לה כל אחיזה במציאות.

המצאתה של "הפסיכולוגית" קים או ד"ר לוין

טוען הנאשם כי נזקק לתיוווכה של "הפסיכולוגית" על מנת שזו תגן עליו מפני המתלוננות ותבדוק את תום לבן בקשרים עמו.

"קים נועדה לשמור עליי, קים נועדה להגן עליי, קים נועדה לבדוק ולראות אם הכוונות שלהן הן כוונות נקיות" (עמ' 1005 שורות 27-26).

הסבר זה לוקה בכשל לוגי יסודי. הנאשם הוא שאיתר את המתלוננות ופנה אליהן, לא הן פנו אליו והכוונות שנזקקו לבדיקה הן כוונותיו של הנאשם בפנייתו לצעירות המחפשות עבודה בטיפול ושמירה על ילדים.

כאשר התבקש להסביר את חוסר ההיגיון שבדבר, השיב:

"כ. ה. דותן : אז מי כאן זקוק להגנה בדיוק?

ת : כבודה, בגלל מה שהיה לי בעבר, בגלל כל האירועים שהיו לי בעבר. היו לי שני דברים: מצד אחד פגיעה קשה, מצד שני חסך קשה.

כ. ה. דותן : אדוני פונה לנשים.

ת : נכון.

כ. ה. דותן : אז למה אתה חושב שאתה זקוק להגנה? אל תפנה.

ת : לא כבודה. מצד אחד אני מחפש חום וקרבה, ואני אסביר למה לא רק שהן אומרות את זה, אלא למה זה היה. מצד שני יש לי חשש ורתיעה שיתכן מאוד שהן לא יפרשו את זה נכון, כי בכל זאת זה בחור זר " (עמ' 1006 לפרוטוקול ש' 30-18).

סבורה אני כי מתשובה זו משתמע, באופן ברור וחד משמעי, שקים נועדה לסלול את דרכו לביתן ולהפיג את חששותיהן מפני מפגש עם בחור זר, ולא להגן עליו מפני כוונת הזדון של המתלוננות.

באשר לנסיבות המצאתה של הפסיכולוגית והשימוש בדמותה, היו לנאשם הסברים שונים שקיבלו תפניות בהתאם לשאלות שהופנו אליו.

בחקירתו ת/59(ב) מיום 7.2.07 מסביר הנאשם את הצורך שלו בקים:

41

"זה התחיל בכך שפניתי לבחורה אז היא אמרה לי ש... מה, זה מאתגר זה מעניין וכו', אני מוכנה לנסות את החיבוקים והליטופים אבל... בוא, אם אתה ככה אז בוא תביא לי את הפסיכולוג שלך או אם יש לך פסיכולוג או משהו כזה, שיוכל להגיד לי שזה... שזה מה שאתה רוצה, לא משהו אחר יותר מזה, או משהו אחר וככה זה היה" (שם עמ' 6-5).

סבורה אני כי זוהי האמירה הקרובה ביותר לאמת ששמענו מפי הנאשם במהלך כל המשפט, ומשמעותה, כי דמותה של קים נולדה לאחר שהתחוור לנאשם שדרישותיו "הטיפוליות" מעוררות חשד ולכן החליט לתמוך אותן באסמכתא מקצועית.

יתרה מכך, הכנסתה של דמות "מקצועית" לתמונה מצביעה על כך שהנאשם היה מודע לקונוטציות המיניות העולות מסוג המגע אותו ביקש להשיג.

בעדותו לפנינו ראה הנאשם צורך לשנות ולשפר את גרסתו בכל הנוגע למקומה של קים בעניין וטען כי דמותה נוצרה כבר בהיותו בן חמש שנים, בשל ההתעללות אותה ספג בביתו והיא מלווה אותו מאז בכל עיתות המצוקה (עמ' 1034-1033 לפרוטוקול).

אלא שאת הדמות המשמעותית בחייו, אותה כינה בינו לבינו "אלוהים", העלים הנאשם מהפסיכולוגים אליהם פנה, בעילום שם, בשנת 1995 (נ/61, נ/62) ומד"ר וייל שאת חוות דעתו צירף לתגובה לכתב האישום.

יצויין כי את חוות דעתו של ד"ר וייל לא הגיש הנאשם כמוצג לתיק בית המשפט והמומחה לא זומן לחקירה על חוות דעתו ולא ניתן להסתמך על האמור בה כראיה לתוכן הדברים. יחד עם זאת גם הנאשם אישר שנמנע מלספר לד"ר וייל על הדמות הדמיונית המלווה אותו, למרות שחוות הדעת היתה אמורה לסייע להגנתו. הסברו של הנאשם היה כי ד"ר וייל ערך את חוות הדעת סמוך למעצרו ובעיניו סימל את הממסד ומפני שכמותו חרד כל ימי חייו, ולכן לא רצה לספר לו כי מגיל חמש יש אצלו מישהו שהוא קורא לה אלוהים (עמ' 1035).

הסבר מופרך זה קורס סופית למקרא חוות דעתו של ד"ר אסף כספי (נ/295), אשר סוקר בהרחבה את קורותיו של הנאשם החל מילדותו המוקדמת ואין בה ולו רמז קלוש לקיומה של "החברה הדמיונית" אשר ליוותה את הנאשם החל מגיל חמש.

לעניין ההתחזות כד"ר קים, מסתפק ד"ר כספי בציטוט אמירה לאקונית של הנאשם בעניין זה:

"... לדבריו אכן התחזה במהלך השיחות הללו לד"ר לוין וד"ר קים וכל מטרתן היתה לוודא שהנשים איתן נפגש לא חשו גירוי מיני במהלך המפגש או אחריו. לטענתו אם נמסר לו על ידי הנשים כי חשו מיניות בחר לנתק הקשר ולא להמשיך במפגש עמן".

מעבר לעובדה שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם זו שצוטטה לעיל, אין בחוות הדעת, שנערכה בהמשך לשבעה מפגשים, זכר לגרסה לפיה דמותה של קים נולדה במוחו של הנאשם כבר בגיל חמש ולא כדי לסייע לו "בריכוך" המתלוננות לקראת ואחרי המפגשים.

42

הטראומה הנטענת

כתמיכה בטענתו לפיה היה תם לב במגעיו עם המתלוננות, העיד הנאשם כי חווה טראומות מיניות בנעוריו, טראומות אשר שבו וצפו בשל המשבר שחווה בנישואיו עם לידת בנותיו התאומות, אשר נולדו פגות ואחת מהן סובלת ממום בידה.

לאחר בחינת גרסאותיו המתפתחות של הנאשם בסוגיה זו, הגעתי למסקנה שאין ליתן אמון גם בטענה זו.

בעוד שבשיחותיו, כפסיכולוגית, עם המתלוננות מתאר הנאשם בפרטי פרטים ובצבעים עזים את ההתעללות המינית שחווה בקיבוץ מידיהן של חיילות מורות, בחקירותיו במשטרה ובחקירתו בבית המשפט הוא הופך לביישן ומשתדל ככל יכולתו לעקוף את הצורך בפירוט הפגיעות.

בחקירותיו במשטרה ובעימותים עם המתלוננות טוען הנאשם כי חווה טראומות בילדותו אך נמנע מלפרטן (ת/11ב' עמ' 3, ת/18(ב) עמ' 5).

באמרתו ת/59 נשאל הנאשם באופן ישיר:

"ש: האם באמת הוטרדת מינית בילדותך?

ת: אני נשבע לך בבנות שלי והתשובה היא כן. ואם אדע שזה הכי מהותי בעניין שלי אני אחשוב ואתייעץ עם עצמי ועם אחרים שאוכל לחשוף את הדברים. זה יעשה לי נזק גדול מאוד מבחינה נפשית" (עמ' 3 שורות 7-5).

וכך לאורך כל חקירותיו מתחמק הנאשם באופן מתוחכם ופתלתל מתיאור הטראומות שאותן חווה.

גם בהגיע שעת האמת והנאשם נאלץ למסור גרסתו בעדות בבית המשפט, לוותה העדות במופע מן הסוג עליו שמענו בעדויות המתלוננות ובצילומי המפגש עם דמרי ת/84. הנאשם התבקש על ידי סניגורו לספר "מה בדיוק הפגיעה שנפגעת בכפר הירוק?".

ומשיב:

"לא יכול לדבר על זה".

ביהמ"ש: לא צריך.

עו"ד כהן: אבל אתה טוען שהתעללו בך שם, שפגעו בך שם, אותה אישה.

ת: אני לא יכול לדבר כש... יש אפשרות כבודכם שהמתמחה תצא לחמש דקות בקטע של הבחורה.

כ.ה. שוחט: בסדר.

עו"ד כהן: ואני מתנצל.

43

הנאשם: אני לא מכיר אותה מההתחלה" (עמ' 1027-1026).

יצויין שבחלקים אחרים של העדות ביקש הנאשם להוציא מהאולם את המאבטחים או המקליטה, על מנת ליצור מצג של קושי בתיאור מצבים אלה או אחרים.

השוואה בין הצגת הפגיעות והביישנות המופגנת בעדות לפנינו לבין עדויות המתלוננות לפניהן תיאר לפרטי פרטים מעשים מחרידים שבוצעו בו כביכול, ואשר עליהם חזר בבטחון עצמי וזחיחות בת/80 - ת/84 (בקולה של ד"ר לוין) שומטת את הקרקע מתחת לטענה לפיה חשיפת "נבכי נפשו" לפני זרים עלולה לגרום לו להתמוטט.

מכל מקום, לאחר שהתרצה סוף סוף, מסר הנאשם לראשונה את גרסתו באשר להתעללות שהיתה מנת חלקו בכפר הירוק (ולא בקיבוץ כפי שטען בפני המתלוננות).

לדבריו אשה שהוגדרה כ"בעלת תפקיד" נכנסה לחדרו כשהיה חולה, ישבה על מיטתו ושוחחה עמו:

ת : המצב הוא אחד מול. מצד אחד ביום, אני מדפיס את העיתון היומי של הכפר, משכפל אותו, שאני הייתי עורך שלו, שהיו בו מאמרים וכתבות של אנשים, והדבר השני - כשבלילה, בערב, אותה מישהי שהיא באה ואומרת לי: אתה מכיר את זה ואת זה? כן. אני אחכה לך שם. טוב, הכול התחיל באיזה אירוע שאני הייתי חולה ושכבתי במיטה בכפר והיא באה וליטפה לי את הראש ואמרה אתה בוער וחולה ומתחת לשמיכה. אני חושב, זה נראה לי שפעת. וככה זה התחיל, וזה גלש והיא היתה מישהי שם שהיא בעלת תפקיד. ושם לא היה אז את הימים האלה של סמכות ולא סמכות, בכלל לא קשור, מחנכת, לא מחנכת. לפני 40 שנה זה לא היה ככה, 35 שנה. ואז היא ישבה איתי על המיטה שלי ודיברנו ולא היה אף אחד בקבוצה. אני הייתי בקבוצה ה' והיא בקבוצה אחרת. ולא היה אף אחד בקבוצה ה' וקראו לו חיים מנוס, למדריך של הקבוצה. וככה זה התחיל. ומהדבר הזה שמתחיל ככה, אני קופץ עם מה שאני זוכר, קופץ פנימה לתוך החדר שהיה חדר עריכה עם ריח של סטנסילים וכל הדברים האלה ושלוש מדרגות ואחרי זה עוד סדרה של מדרגות מתחת לאדמה. ואני כל הזמן מנסה לחשוב איפה זה היה וכשאני עושה את ההצלבה, אני בטוח שזה היה מתחת לאודיטוריום של הכפר, ליד המעבדות. היא נכנסה ושם היינו. זה לא היה התעללות.

כ. ה. שוחט : ו? שם הייתם?

ת : ושם היא היתה עולה עליי.

כ. ה. שוחט : ו?

ת : זהו כבודו.

44

כ. ה. גנות : מה זה עולה עליך? מקיימת איתך יחסי מין?

ת : כן כבודה.

כ. ה. שוחט : אז המשהו החם והריח, זה מה שמתואר,

ת : לא, לא, לא הרגשתי שם, אז לא הרגשתי שאני מרגיש רע שם. אחרי כמה פעמים, לא זוכר, ההפתעה היתה, זה היה בחושך, זה היה בחדר, לא ידעתי שיש נוכחות שם, ואז הן היו שתיים. והשנייה היא זאת שעשתה לי את הדברים.

כ. ה. גנות : איזה דברים?

ת : תיראי, כבודה, כל הדברים שאמרה קים הם נכונים,

כ. ה. גנות : אתה צריך לפרט מה היא עשתה לך, לטענתך. אם אתה רוצה להסתמך על כך בהגנתך, אתה חייב לפרט. אם לא, אנחנו לא יכולים להסתמך על כל מיני דברים מעורפלים.

ת : היא ישבה עליי, כבודה, ו,

עו " ד כהן : אני מציין שהעד בוכה, אני לא יודע אם זה,

כ. ה. דותן : בלי דמעות אבל...

עו " ד כהן : באיזה גיל היית בתקופה הזאת בערך?

ת : אני חושב 13, 14, 15, משהו בסגנון הזה...

ת : היא ישבה עליי, כבודה, הנה הדיבור. היא ישבה עליי, כבודה, והיא היתה עושה עליי את השתן שלה, והן היו צוחקות שתיהן, והיה סיפור לא קטן שם. אני בהתחלה צעקתי וקמתי והן תפסו אותי ואמרו לי: עזוב, מה קורה לך. משהו כזה. לא זוכר את המילים, לא זוכר כלום. לא נתנו לי לצאת, החדר היה נעול, זה מפתח מהפשוטים שיש, וזה הכול כבודה" (עמ' 1029-1027 לפרוטוקול, ראו גם עמ' 995).

סבורה אני כי העובדה שגרסתו ביחס להתעללות הנטענת מסר הנאשם לראשונה בבית המשפט, בעדותו לפנינו, לאחר שנשמעו כל ראיות התביעה, פוגעת באופן יסודי ובסיסי באמינות הטענה.

בנוסף לאמור לעיל, אין להקל ראש בסתירה המינורית, כביכול, ביחס למיקום האירועים, מאחר שלהשקפתי הנאשם מיקם את האירועים בקיבוצים שונים ולא בכפר הירוק מחשש לאיתור או זיהוי.

45

הנאשם פנה, לגרסתו, בשנת 1995 לפסיכולוג ופסיכיאטר, כשהוא משתמש בשם בדוי, יעקב כהן (נ/61, נ/62), אולם אין במסמכים הנ"ל כל איזכור של חרדות הקשורות לטראומות העבר כטענתו, גם בפני ד"ר וייל לא חשף הנאשם את "סודו" ואילו לד"ר אסף כספי מסר הנאשם תיאור מעורפל שאינו זהה לתיאור האירועים לפנינו ורחוק מרחק מזרח ממערב מהפרטים העסיסיים שסיפר למתלוננות:

"לטענתו, בהיותו בכתה י' נחשף במשך כ-9 חודשים למסכת של ניצול מיני על ידי אישה צעירה שזהותה אינה ברורה, ככל הנראה מסגל הפנימיה, אחות או מדריכה, ככל הנראה היתה שותפה נוספת לחלק מן המקרים, כנראה מורה חיילת ששרתה בפנימיה, המקרים אירעו בשעת ערב מאוחרת בחדר חשוך בפנימיה (ככל הנראה חדר שכפול) לשם הלך בצייתו להוראות שקיבל לדבריו. זוכר תחושה חיובית שליוותה המקרים המאוחרים יותר. מתאר חוויה מורכבת שנחקקה בזכרונו. בהקשר זה שבמרכזה תחושת נחמה בחברתן של אותן נשים וזאת בעיקר לנוכח מסכת התעללות פיסית ורגשית (לא מינית ש.ד.) מצד תלמיד אחר בפנימיה ממנה סבל" (ההדגשות לא במקור ש.ד.), נ/295 עמ' 8.

עוד מסר הנאשם לד"ר כספי, כי בתקופה בה אירעו המקרים, סבר כי מדובר במעשים לגיטימיים. תחושת הניצול נעורה בו רק שנים לאחר מכן והוא אף החל לחוות פלשבקים בתדירות נמוכה שגברה לאחר הולדת בנותיו.

יודגש כי באנמנזה שנמסרה לד"ר כספי חסרים פרטים מהותיים ביחס לזהות המתעללות ומהות המעשים ונראה שהנאשם הבין כי מדובר בתיאורים בלתי אמינים, כמו הביוגרפיה הבדויה שמסר למתלוננות.

פרטים עובדתיים נוספים שנמסרו למתלוננות

חוות הדעת נ/295 המשתרעת על 22 עמודים אינה כוללת התייחסות לקורות חייו הטרגיים אותם פרש בפני הנערות התמימות ומשמעותם בהתנהלותו של הנאשם, כשם שלא נמצא בה סימן וזכר לקורות חייו המשופרים כפי שפורטו בסיכומים. מעבר לחוסרים העובדתיים, חוות הדעת אינה כוללת כל התייחסות ל"טראנס ההיפנוטי" אליו גלש הנאשם בחלק מן המפגשים עם המתלוננות, לא במישור העובדתי ולא במישור המקצועי (כפי שיפורט בהמשך באישומים הפרטניים). כמו כן אין בחוות הדעת אמירה כלשהי ביחס ללגיטימיות של טיפול אותו ביקש הנאשם מן המתלוננות, גם בהתעלם מן המחלוקת העובדתית ביחס לדרישותיו של הנאשם ומעשיו. ניתן היה לצפות כי המומחה יתייחס ולו ברמז לשיטות הטיפוליות של "התרסה" ו"הצפה" שתוארו בכשרון רב על ידי הנאשם כמו גם ליעילותם של טיפולים באור, צבע, מגע וכו'.

יודגש כי במהלך חקירותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט חזר הנאשם וטען כי יתמוך את גרסתו בחוות דעת מומחים וכאמור, הדבר לא נעשה.

46

דיסלקציה - הפרעות קשב וריכוז

בעדותו לפנינו סיפר הנאשם כי היה עורך העיתון כל הכפר הירוק וגם עסק בהדפסת העיתון (עמ' 994). כן תיאר בהרחבה את הפעילות שהיתה כרוכה בהוצאתו לאור של העיתון. עוד סיפר על לימודי אסטרופיזיקה אצל פרופ' יובל נאמן (עמ' 998).

בנוסף הוגשו לנו מסמכים רבים כתובים בכתב ידו ומכתבים כשהפנה לבני משפחתו (נ/32, נ/33, נ/34).

הנאשם זימן לעדות את גב' רחל אופיר, סמנכ"ל לשכת עורכי הדין, על מנת שזו תעיד על הקלות שהוענקו לו בבחינות הלשכה. העדה, לא זו בלבד שלא תמכה בגרסתו, אלא הפריכה אותה (עמ' 2654 לפרוטוקול).

הקריירה המפוארת, אותה צייר לפנינו הנאשם, שתחילתה קורס טיס, על המבדקים הקפדניים שקדמו לו, התמחות במשפטים במשרד המשפטים ומיזמים חובקי עולם בתחום ההי-טק, אינם מתיישבים עם גרסת הדיסלקציה, ובוודאי שאינם עולים בקנה אחד עם הדמות שהוצגה לנ. וע.ק. של מי שאינו יודע קרוא וכתוב.

עובר להכנת חוות הדעת של ד"ר כספי נשלח הנאשם למכון שלם לאבחון נוירופסיכולוגי שנועד להכנת פרופיל קוגנטיבי של הנבדק, תוך השוואה לנורמה (נ/296).

הבדיקה הראשונה נערכה ביום 2.5.2012, בסיכום הממצאים שכללו בין היתר בדיקה של תפקוד קשב וזכרון, כתבה ד"ר ליסה ליוטרוביץ כי קיים חוסר עקביות בדפוסי הביצוע הפוגם במהימנות התוצאות, ולכן מומלץ על בדיקה חוזרת (נ/296(א)).

עיון במטלות מעלה כי כל התוצאות נמצאות בשליטת הנבדק, אשר ברצותו יכול להפגין "זכירה מילולית" או ליצור מצג של קשיי זכרון, כמו גם בזכירת ספרות ועוד.

גם הבדיקה החוזרת לא הניבה ממצאים חד-משמעיים, ולמרות שצויין כי תפקודי הזכרון נמוכים מהממוצע ונמצא קושי בשמירה על קשב מתמשך מונוטוני. אין בחוות הדעת קביעה לפיה הנאשם סובל מהפרעות קשב וריכוז או דיסלקציה מכל סוג שהוא.

תום לבו של הנאשם בפנייתו למתלוננות ומודעותו למרמה שבמצגים

במהלך עדותו לפנינו טען הנאשם, כי פנה למתלוננות בשל הלקויות מהן הוא סובל, אשר בשלן הוא זקוק לתרפיה (לא טיפול) הכורך חום אנושי ומגע, אלא שבדרכו להשגת המטרה הנטענת, שיקר הנאשם למתלוננות ביחס לכל הנתונים העובדתיים שהציג והעלים כל רסיס מידע שבאמצעותו ניתן יהיה לזהותו. לחלקן שיקר אפילו ביחס לשמו הפרטי והציג עצמו כ"אייל".

47

הנאשם שיקר ביחס למקום מגוריו, אופן הגעתו למפגשים, נמנע מלמסור את שם משפחתו, והתקשר מטלפונים חסויים שהיו רשומים על שם אמו.

הנאשם נדרש להסביר את שלל השקרים והסבריו נמצאו מופרכים על פניהם.

בתשובה לשאלה מדוע טען בפני המתלוננות כי הוריו נספו בתאונת מטוס, השיב:

אני מחקתי את ההורים שלי תקופות ארוכות מהחיים שלי, בשבילי הם היו מתים... כ. ה. גנות: למה אמרת תאונת מטוס? ...

ת: אז אמרתי שההורים שלי מבחינתי מתו. זה אמרתי לעצמי כשפניתי אליהם. אין לי הורים וככה התייחסתי אליהם תקופות ארוכות מהחיים שלי... בגלל זה הם נהרגו בתאונת מטוס. כי האירוע הוא מאוד דרמטי ומאוד קשה ובשבילי זה היה חד מאוד. לכן השמשתי במטוס... מתו, נהרגו, לא נמצאים בשבילי אין מה לדבר עליהם בכלל" (עמ' 1802 ישיבת 24.2.2011).

הסבר זה מופרך על פניו, מכיוון שהנאשם לא הסתפק בטענה לפיה הוריו נהרגו, אלא טען שהאירוע הטרגי קרה כשהיה ילד בן 10-7 (על פי המקרה) ובעקבות מוות זה הועבר לקיבוץ שבו מוקמה ההתעללות שהיוותה המשך לסיפור חייו הבדוי.

בהזדמנות אחרת טען הנאשם כי ביקש להימנע מהשאלות של המתלוננות על הוריו, ולכן בחר בפתרון המוות, למרות שלא ברור מה להן לצעירות בשנות ה-20 לחייהן, אליהן פנה לטיפול, להתעניין במעשי הוריו.

באשר לסבא החי בטוסקנה בארמון, טירה או אחוזה, השיב הנאשם שהיתה תקופה שהיה לו סבא בטוסקנה, אולם הדבר היה בשנות ה-40 או ה-50 (עמ' 1206). כמו כן הודה הנאשם כי לא היו לסבו טירות, ארמונות וכד', אך הוא סיפר למתלוננות שהסב מתגורר בארמון (עמ' 1207).

למרות שהנאשם לא חלק כי סיפור הסבא הינו מצג שקרי בעליל, המשיך להתפלמס עם השאלה באיזה שלב של הקשר עם המתלוננות העלה באוב את דמותו וטען כי רק בפגישות מאוחרות עלה הנושא, טענה העומדת בניגוד לטענת המתלוננות והקלטת ת/80.

48

הנאשם בדה דמות של פסיכיאטרית/פסיכולוגית דמיונית, שהתקשרה עם המתלוננות ושוחחה עמן בקול נשי והציגה באופן "מקצועי" את לקויותיו ואת הטיפול שהן נדרשות לבצע. בעדותו לפנינו ניסה הנאשם ככל יכולתו לצמצם את מידת השפעתה של "אשת המקצוע" על המתלוננות, בניגוד לעדויותיהן העקביות בהן תיארו את הדינמיקה של מכבש הלחצים שהופעל עליהן. הוא גם ניסה לטעון לפנינו בעדותו שכאשר שוחח עם המתלוננות בדמות הד"ר, דיבר בקולו שלו, אשר נשמע גבוה יותר בטלפון. האזנה לקלטות ת/80 - ת/84 ות/7 מפריכה טענה זו, מה גם שהוא מתייחס אל עצמו, לאורך כל השיחות, במין נקבה.

מסכת השקרים ביחס לפרטיו הביוגרפיים של המטופל וזהות הפונים למתלוננות מלמדת על כוונת מרמה, שתכליתה לעורר את רחמיהן של הנשים אליהן פנה, על ידי הצגתו כיתום אשר בהיותו רך בשנים הופקר בידי נשים מתעללות ומכאן את הצורך שלו בטיפולים בלתי שגרתיים.

באשר למהות המגע בין המטופל למתלוננות ניסה הנאשם לשכנענו שהתרפיה (בניגוד לטיפול), אותה ביקש, היתה חום אנושי ומגע ללא קונוטציה מינית, אלא שבעדותו לפנינו עלה בבירור שלא רק למסתכל מהצד המגע נראה בעל גוון מיני מובהק, גם הנאשם עצמו היה מודע לפן זה של הקשר.

בעמ' 1702 (מיום 21.3.2011) אמר הנאשם:

"מגע טיפולי עם רקע של עכבות מיניות ככה אני הגדרתי את זה לעצמי".

בהמשך (עמ' 2053-2052) הוא מאשר שהיה גוון מיני להצפה:

רובן ככולן, מלבד אחת, היה גוון ואופי מיני להצפה בפגישה הראשונה. כי אני לא בא בגלל שאבא שלי הרביץ לי מכות, או בגלל שאבא שלי נפטר, או בגלל שנולדו לי בנות נכות ורצו לרצוח אותן. אני לא בא בגלל זה. אני בא בגלל דבר אחד שמטריד אותי 42 שנה.

כב' הש' שוחט: אז אני רוצה להבין, אז אותן בחורות שאתה הגעת אליהן, היה גוון מיני להצפה מה שאתה אומר?

הנאשם, מר אשד: בוודאי, אני אמרתי את זה כבר כל הזמן".

בהתייחס "להתרסה"', מסביר הנאשם:

49

" אז כל העניין של התראפיה כאן היא תראפיה שעוסקת בתחום של רגיעה, שלווה של נפש ומצד שני של התרסה, יש כאן שילוב של שני דברים תראפיית ההתרסה היא עוסקת אך ורק בנושא מיני. אבל זה לא מין לשם מין, זה לא מין של ללכת לאיזה נערת ליווי או לסרוגייט שתעשה מין. זה מין שנועד, זה גוון מיני שנועד שאני לא אקום ואברח... שאני ארגיש שזה לא נועד כדי לאיים עליי ושזה לא משהו שנועד כדי שאני ירגיש חרדות אלא להתרגל לזה, להרגיש עם זה בסדר... התרסה זה להכניס אותי לתוך מצב שהוא לכאורה היה בעבר שלי... ושהם יעשו את זה ושאני ארגיש אליהם לא את החרדות אלא דווקא את התחושה הנוחה" (עמ' 1216).

מעבר לעובדה שההסבר הנ"ל תואם ברוחו את זה שניתן למתלוננות ביחס למהות הטיפול, ברור שהנאשם היה מודע היטב למיניות של הטיפול הנדרש, למרות הכיסוי התראפויטי שניתן לו:

"... שאני התקשרתי אז אני לא ביקשתי משהו שהוא קשור למין אבל ברור שהעבר שלי והיסודות שלי הם קשורים בהחלט למשהו שהוא מיני פרופר והוא מיני מפורש אבל הוא מיני טראומתי וקשה מאוד והרצון שלי היה סוף סוף לעשות לזה איזה Clear Cutולנתק את הבעיה שיש לי, לא בדרך של קיום יחסי מין, לא בדרך של סרוגייטים שחיפשתי, ממש לא. הכוונה שלי לא היתה לרמות".

אם לא היתה לו כוונה לרמות את המתלוננות, מדוע נזקק למסגרת השקרית בעליל על כל רכיביה?

הסברו, לפיו אין מדובר בטיפול אלא בתרפיה וגם המתלוננות ידעו שאין מדובר בטיפול רפואי, אינה מיישבת סתירה בסיסית זו. מעבר לעובדה שתרפיה מוגדרת כטיפול רפואי, גם הצגת המפגש כטיפול בהתרסה או בכל בליל המונחים הפסבדו מדעיים, אין בהם כדי לנטרל את העובדה שהנאשם ידע היטב שהמצגים שהוא מציג אינם אמת.

כפי שציינתי לעיל, הנאשם לא הציג ראיה כלשהי להוכחת הלקויות הנטענות או הטראומות אותן חווה, לגרסתו, כמו גם ביחס לסוג הטיפול. הדבר בולט בבחירת "המטפלות" אליהן פנה. הנאשם נשאל שוב ושוב מדוע לא פנה לטיפול מקצועי והשיב:

"אני מכיר את כל השמנה והסלתה של מדינת ישראל וראשי המשק ולא יכולתי לספר את הדברים האלה" (עמ' 994).

אולם הנאשם לא נדרש לפנות לחבריו או למפורסמים, אשר אליהם הוא אוהב להסתפח, אלא לפסיכיאטר או פסיכולוג.

50

לאחר ששב ופרש בהרחבה את כל פעילויותיו העסקיות וקשריו החברתיים הענפים (עמ' 997), הפליג לתיאורים הרואיים של שירותו הצבאי (עמ' 998) וסיפר על התפרצות הטראומה בעקבות לידת בנותיו והתרסקות התא המשפחתי, לא נותרו לו דרכי מילוט מן השאלה היסודית "למה ילדות תמימות?" ותשובתו: כי הפסיכולוג ירשום זאת ויעביר אינפורמציה לקורס טיס. כשעומת עם העובדה שקורס הטיס כבר הרבה מאחוריו, נאלץ לחפש הסבר חדש, הכחשת הנכות בפני עצמו, ואז חזרה ועלתה הקושיה, אם הכחיש כיצד סיפר לבנות אליהן פנה והתשובה "כי הן זרות", אלא שאין בכך הסבר לאבחנה בין בנות זרות לפסיכולוג או פסיכיאטר שגם הוא זר.

לאחר מספר תפניות נוספות בעלילה, מצא הנאשם הסבר נוסף: כאשר הוא הולך לטיפול ממסדי וכשעליו להסביר את בעיותיו ולהתעמת עם עברו, הוא קורס ואינו יכול להמשיך במיזמים בהם הוא עוסק (עמ' 1048).

האזנה לקלטות ת/80 - ת/84 מלמדת כי הנאשם בתפקידה של ד"ר לוין חוזר ומפרט טראומות אותן חווה, וכך גם העידו כל המתלוננות.

משכך, נותרנו ללא הסבר מניח את הדעת, ולו בדוחק, על שום מה ולמה פירוט עז גוונים של התעללות מינית סדיסטית בפני נערה תמה, אינו גורם לנאשם לקרוס, ואילו מסירת אנמנזה למי שעיסוקו בכך תמוטט את חייו.

ההסברים השקריים והבלתי משכנעים לכל פרטי המצגים בהם עשה הנאשם שימוש, שומטים את הקרקע מתחת לטענת תום הלב בפניה למתלוננות. סבורה אני כי הנאשם היה מודע היטב למצגים הכוזבים בהם עשה שימוש ולא בכדי טרח להסוות את זהותו ולגבות את דרישותיו באסמכתאות רפואיות שתכליתן לשכנע את המתלוננות באמיתות הטענות.

הפרעות אישיות

בחוות הדעת נ/295 מציין ד"ר כספי כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות בלתי מוגדרת.

בהנחה שאמנם זה המצב, הפרעות האישיות אליהן מתייחס המומחה אינן דומות ולו ברמז ל"הפרעות" שהוצגו למתלוננות.

המסקנה המתבקשת היא שהנאשם היה מודע למרמה שבמצגים אותם הציג למתלוננות הן ביחס לרקע המשפחתי, הן ביחס לקיומה של "קים" והן ביחס לטראומות שחווה והטיפול המתאים להן, כשם שידע כי אין תימוכין מקצועיים לאף אחת משיטות הטיפול שביקש.

רשת השקרים שטווה הנאשם והיקפה מובילים למסקנה האחת והיחידה שהנאשם פעל במרמה במטרה להשיג מגעים מיניים חריגים שנועדו לממש את הפנטזיות המיניות שהגה במוחו הקודח.

באשר ליסוד השלישי - אתייחס למידת השפעת המצגים על כל אחת מהמתלוננות בנסיבות המיוחדות לכל מקרה.

קבילות אמרותיו של הנאשם במשטרה

51

בתאריך 6.2.2007 שודרה תוכנית כלבוטק בה הוצגו מעלליו של הנאשם והמצגים באמצעותם יצר קשר עם נשים צעירות, שפרסמו מודעות במדורי חיפוש עבודה באתרי אינטרנט שונים.

באותו היום, עובר לשידורה של התוכנית, שיגרה באת כוחו דאז של הנאשם, עו"ד סוזי שלו, מכתב לעורך כלבוטק גולן יוכפז (ת/62). מן המכתב עולה כי עובר לשידור פנה נציג של כלבוטק לנאשם וביקש תגובתו לטענות שהועלו נגדו בתוכנית.

לגופו של עניין טוענת עו"ד שלו, בשמו של הנאשם:

"מרשי מכחיש הנאמר בפנייתך אליו ואשר ישודר בכתבה ויטען, כי בהתנהלותו ובפועלו לא נתן יד בשום פנים ואופן לביצוע פעולות בעלות אופי מיני ובכלל פעולות פסולות כלשהן, בתחום זה בפרט.

מרשי נהג והתנהל בענייניו האישיים - פרטיים על פי בחירתו וזכותו, בעניינים שבהסכמה הדדית אשר שאמורים וצריכים להישמר בפרטיותו של האדם כאמור - בשום פנים ואופן לא בעניינים מיניים או אף הקשורים לענייני מין וההיפך הוא הנכון.

בידי מרשי ראיות המוכיחות את טענתו, ובמובן זה מרשי הוא שנפגע מהנסיון להקנות גוון מיני ופסול להתנהלותו".

בתאריך 7.2.2007 שעה 17:00 (יום לאחר שידור התכנית) התקשר פקד מתן גלט לטלפון של הנאשם ונענה על ידי גבר, שהשמיע קולות בכי של תינוק. רק לאחר שהזדהה כקצין המשטרה ושאל "אילן זה אתה" החליף הנאשם את טון הדיבור והשיב שזה הוא, ואז התבקש להגיע לחקירה באותו ערב (ת/58).

בהמשך נגבתה אמרתו הראשונה של הנאשם בשעה 19:02 בקירוב (ת/59 שהוקלטה ותומללה ת/59(א) - ת/59(ב)).

בשעה 21:50 נערך דו"ח קצין ממונה (ת/60) שבסיומו נעצר הנאשם. לאחר מעצרו, נערך חיפוש בכליו (ת/61) ונתפסו מסמכים שתוייקו בתיקייה, ודפדפת דפים עם תרשומות ומסמכים. כן נתפסו קטעי עיתונים וצילום של כתב כלבוטק.

עינינו הרואות, כי הנאשם הגיע לחקירה כשהוא מודע לאופי ההאשמות נגדו, ואף הצטייד במסמכים שונים.

יתרה מכך, הנאשם הספיק להעלים את מכשירי הטלפון בהם עשה שימוש, את מכשיר הלפטופ והקלטות שהקליט את המתלוננות בזמן אמת.

52

למרבה הצער, עובר לחקירתו הראשונה, ת/59, לא הודעה לנאשם זכותו להיוועץ בעורך דין. עיון בכותרת ההודעה ת/59 מלמד כי לפני גביית האמרה, הוזהר הנאשם אזהרה מפורטת, אשר אינה כוללת הודעה בדבר זכות ההיוועצות, למרות שהחוקרים היו אמורים לדעת כי מחובתם ליידע את הנחקר ביחס לזכות זו, כיוון שפסה"ד בעניין יששכרוב פורסם ב- 4.5.06.

על אף מחדל זה, לא הועלתה בתגובה המפורטת לכתב האישום, שהוגשה על ידי עורך דינו של הנאשם, כל התנגדות לקבילותה של הודעה זו או אחרת והודעותיו של הנאשם הוגשו בהסכמה.

בשלב מתקדם של ההליכים, "נזכר" הנאשם לבקש עריכת משפט זוטא בשל מחדל זה ובקשתו נדחתה.

בעמ' 126 לסיכומיו טוען הנאשם כי לא ניתן להסתמך על גרסתו במשטרה, לא רק בשל ביזוי זכויותיו על ידי באות כוח הפרקליטות (שלהאשמותיו חסרות השחר כלפיהן אתייחס בהמשך), "אלא גם ובעיקר לאור אבחוניו הרפואיים".

בהמשך (עמ' 190-189 לסיכומים) מבהיר הנאשם את טענתו לעניין פסלות האמרות וטוען, כי מניעת זכות ההיוועצות מהווה הפרה בוטה של זכות להליך הוגן ומוסיף "נשאר רק להפנות לפרוטוקולים הרלבנטיים של חקירת הנאשם, לקלטות הווידאו בהן הוא נראה מבקש מתחנן מפציר בחוקריו... לקבל הדרכה, יעוץ הבהרה והסבר במה חטא, מהו שלא היה בו בסדר ופתאום: 'אונס'. עבריין מין עבירות מרמה". למותר לציין כי כמנהגו לאורך הסיכומים, הנאשם אינו מפנה למוצג מסויים או לעמוד בחקירה זו או אחרת עליהם ניתן להסתמך.

יתרה מכך, הנאשם מלא טרוניות כנגד כל סנגוריו ובאשר לשלב המעצר הוא טוען כי נכנס לבלבול, להלם וחרדות שהשפיעו על תפקודו.

יודגש כי הטענות אותן מעלה הנאשם כנגד קבילות אמרותיו הינן כלליות וגורפות ואין הוא מתייחס לאמרה ספציפית ולנסיבות גבייתה.

סבורה אני שלא בכדי נמנע הנאשם מלפרט את הפגמים שנפלו בהודעה זו או אחרת, מכיוון שלאחר מעצרו היה הנאשם מיוצג על ידי עורך דין. משכך, מלין הנאשם על טיב הייצוג ועל חוסר הוגנותן של החקירות בכללותן (עמ' 195 לסיכומים).

ייאמר מייד שהפסול של אי יידוע על זכות ההיוועצות מתקיים אך ורק ביחס לאמרה הראשונה שנגבתה בתאריך 7.2.07. ההודעות הנוספות נגבו ב- 15.2.07 (ת/66), 18.2.07 (ת/67), 19.2.07 (ת/68, ת/68(א)), לאחר שהנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין.

הנאשם לא הציג ראיה כלשהי לכך שנמנע ממנו מפגש עם סניגוריו, לאחר שהובא להארכת מעצר לבית המשפט ומעבר להכפשות משולחות רסן כלפי עורכי הדין, אין הוא מפנה למסמך כלשהו המעיד על כך שהמשטרה או הפרקליטות מנעו ממנו מפגש עם סנגור זה או אחר.

53

מאחר שהנאשם הכחיש באמרתו ת/59, כמו גם ביתר אמרותיו, את העבירות המיוחסות לו, מבקש הוא שלא להסתמך על סתירות ואי-דיוקים באמרותיו, מפני שלהשקפתו, לנוכח מצבו הנפשי, לא ניתן לסמוך על האמור בהן. מעבר לעובדה שאין בחומר שהוצג לנו שמץ של ראיה התומכת בגישה זו, נשאלת השאלה כיצד, אם כן, ניתן לסמוך על עדותו לפנינו?

כתמיכה לגרסתו לפיה היה שרוי בלחץ בעת חקירתו ת/59, מפנה הנאשם לטענה שהופנתה כלפיו, אותה אישר בפני החוקרים, כי לא שילם לאף אחת מהמתלוננות תמורת הטיפולים שקיבל, שעה שבהמשך הוכח כי לפחות חלק מהמתלוננות קיבלו תשלום.

סבורה אני כי אמירה זו משתלבת היטב עם הטקטיקה בה נקט הנאשם בחקירותיו, להמנע מחשיפה של נתונים שאין הוא יודע אם יש בידי החוקרים מידע לגביהם, מכיוון שבאותו שלב לא יכול היה הנאשם לדעת את מספר המתלוננות נגדו ואת זהותן, העדיף לאשר כי לא שילם להן דבר, מפני שטענה לפיה לחלקן שילם, היתה מחייבת מסירת פרטים לגביהן.

כפי שניתן ללמוד מהתנהלותו בעימות שנערך בינו לבין א.ה. (אישום 11), ת/11(ב), הנאשם נשאל אם הוא זוכר אותה ומשיב:

"אה... לא זוכר את השם, אולי כן.

חוקרת: את הפנים אתה זוכר?

נחקר: לא, אולי כן.

חוקרת: כן?

נחקר: כן".

רק לאחר שא.ה. מזהה אותו ומוסרת פרטים על המפגש ביניהם, "נעור זכרונו" של הנאשם והוא שוטח בהרחבה את משנתו על הסיבה לבקשת הטיפול באמצעות "הפסיכולוגית" ומנסה לעורר את רחמיה על ידי הצגת הטראומות אותן חווה והמתלוננת עצמה מוצאת לנכון להעיר "עכשיו אתה זוכר את השם?" (עמ' 3).

עוד יצויין בענין זה כי במהלך חקירותיו הנאשם אינו מהסס להתעמת עם חוקריו ומטיח בהם האשמות של עויינות, זלזול וכד' (ת/11(ב) עמ' 5, 10 ו-11) ואף מטיח במתלוננת א.ה. כי היא זו שביצעה עבירה בכך שהסכימה לבצע את המעשים הנטענים בחסר ישע עד שהיא משיבה: "... לפי הטענות של אילן אני צריכה להיות במקומו" (שם עמ' 11).

הנאשם אינו חושש להעלות טענות כנגד תנאי מעצרו (ת/66(ב)) ואף מלין כנגד חוקריו על שאינם דואגים לו בהיותו במעצר.

על דו"חות העימות שנערכו לו עם מספר מתלוננות סרב הנאשם לחתום תוך שהוא כותב הערות ביחס לאופן ביצוע העימות והשמטת פרטים מתוכו (ראו ת/11, ת/16 ות/18).

54

מן המקובץ עלה כי הנאשם הגיע ערוך ומוכן לחקירה כשהוא מודע היטב לזכויותיו, ובמישור המהותי לא נפגעו זכויותיו בשל כך שהחוקרים לא פעלו על פי ההלכה הפסוקה ולא יידעו אותו על זכותו להיוועץ בעורך דין.

יודגש כי בעניין יששכרוב נקבע מפורשות על ידי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש:

"האיזון בין זכויות הנאשם והגינות ההליך הפלילי לבין הערכים הנוגדים ובהם - ערך גילוי האמת, הלחימה בפשע וההגנה על שלום הציבור ועל זכויותיהם של נפגעי העבירה - מוביל לאימוצה של דוקטרינת פסילה יחסית. במסגרתה, יימסר לבית-המשפט שיקול-דעת להכריע בשאלת קבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ועל-פי אמות-מידה עליהן נעמוד להלן" (עמ' 537 מול האות ו').

ובהמשך נקבע:

"63. בהתחשב במכלול המסקנות אליהן הגענו בדיוננו עד כה, ניתן לנסח את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית אותה אנו מאמצים לשיטתנו באופן הבא:

הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית - קבילה במשפט. עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פיסקת ההגבלה.

הנה כי כן, בהתאם לדוקטרינה הפסיקתית, פסילת קבילותה של ראיה בפלילים בשל דרך השגתה, תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד- כי הראיה הושגה שלא כדין; והשני- כי קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה. יודגש כי בהתאם "למודל המניעתי" עליו עמדנו, מיועדת פסילת הראיה למנוע פגיעה שלא כדין בזכות להליך הוגן עקב קבלת הראיה במשפט - פגיעה שהיא מובחנת ונפרדת מהפגיעה הראשונית בנאשם שהושלמה בעת השגת הראיה" (עמ' 557 מול האותיות א-ד).

באשר לתנאי השני לפיו קבלת הראיה במשפט תפגע מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, הובהר:

55

"לשם פסילתה של ראיה שהושגה שלא כדין נדרש כי קבלתה במשפט תפגע בהגינות ההליכים כלפי הנאשם - פגיעה שהיא משמעותית, לתכלית שאינה ראויה ובמידה שעולה על הנדרש. בנסיבות אלה, קבלת הראיה במשפט תעלה כדי פגיעה שלא כדין בזכות החוקתית לכבוד ולחירות. כדי למנוע פגיעה זו, על בית-המשפט לפסול את קבילותה של הראיה"(עמ' 561 מול האות ג').

בענייננו מתבקשת פסילתן של ההודעות, רק על מנת למנוע הסתמכות על סתירות בינן לבין העדות לפנינו.

לאחר שבחנתי את אופן מסירת האמרות והתנהלות הנאשם במהלכן, סבורה אני כי אין בקבלתן, בנסיבות אלה, פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן. ההיפך הוא הנכון, פסילתן תמנע מבית המשפט את היכולת להעריך נכונה את גרסתו של הנאשם.

לאור האמור לעיל, סבורה אני כי לא נפל באמרותיו של הנאשם פגם המצדיק פסילתן.

כשל בייצוג והתנכלות מערכת המשפט על כל שלוחותיה

הנאשם מלא טרוניות כרימון כלפי סנגוריו, חוקריו, הפרקליטות ובית המשפט.

למעשה, כל מי שדרכו הצטלבה בזו של הנאשם ולא עמד בציפיותיו, זוכה להשתלחות משולחת רסן והטלת רפש ללא הבחנה.

אלך מן הקל אל הכבד. בעימות שנערך בין הנאשם לבין א', ת/11ב', מטיח הנאשם בחוקרת כי חייכה (עמ' 5), וכאשר בהמשך החקירה מוטחת בו השאלה שהוא מתקשה להשיב עליה, האם לכל המתלוננות כלפיו יש הזיות והן ממציאות דברים, הוא עונה כי ישיב במקום אחר ומוסיף "את עויינת אותי עכשיו" ומסרב לענות בשל "העויינות" (עמ' 20 בת/66). כאשר מתבקש הנאשם למסור את הצד שלו של הסיפור, הוא מאשים את החוקרת שיש לה דעה קדומה כלפיו "את כבר מוכתמת עם זה, תביני, לא יודע איך קוראים לך אבל את מוכתמת עם זה וחבל לי וכואב לי. אם תביאי מישהי מכאן.

חוקרת: אז בוא תנסה להסביר.

נחקר: שלא ראתה את התכנית" (עמ' 21).

בהמשך הוא מטיח בחוקר שהוא ציני כלפיו "תראה אני מציע לך... תשמע אותי אל תדבר בציניות" (עמ' 28) (אלה רק חלק מהערותיו של הנאשם במהלך חקירותיו).

כלפי עו"ד רות ארז טען הנאשם כל טענה אפשרית. ראשית, שהיא ועו"ד יעל הראל הורו למשטרה למנוע ממנו ייצוג, יצאו נגדו למלחמה ועוד כהנה וכהנה טענות.

אין לי אלא להביע צערי על דרך הילוכו של הנאשם, אשר כל עת שלא נמצאת לו תשובה, הוא משתלח בסובבים אותו וברצוני להדגיש כי עו"ד ארז עשתה כל שביכולתה שלא להיגרר אחר האשמות השווא של הנאשם ולא אחת אף הסכימה להגשתן של ראיות בלתי קבילות ובלתי רלבנטיות, על מנת למנוע פרץ של טרוניות.

56

גם מבית המשפט לא חסך הנאשם שבטו, בעיקר כאשר נשאל שאלות קשות, ואף ניסה להלך אימים תוך כדי הטחת האשמות שווא, בעיקר כנגד חברות המותב.

עשינו כל שביכולתנו להימנע מלהיגרר אחר סגנונו של הנאשם, ולמעט טענות שלא ניתן היה לעבור עליהן לסדר היום, כגון קשר אישי עם התובעת או גלישה באינטרנט במהלך הדיונים, נמנענו מלהתייחס להאשמות השווא שלו. ברצוני להדגיש כי אין בעובדה שלא כל טענה זכתה למענה כדי לאשר את האמור בה.

עוד יצויין כי כל אימת שהנאשם התקשה להשיב לשאלה כלשהי או נדרש לדייק בדבריו, טען כי "צועקים עליו" וגורמים לו להיכנס להיסטריה. צר לי לומר, כי מדובר בהצגה מתוכננת שתכליתה להימנע ממתן תשובות בנושאים מהותיים.

בעניין זה אין לי אלא להפנות לדברי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בבש"פ 7500/11.

"מן הפרוטוקולים אשר מצורפים לבקשה, ניכר כי בית המשפט המחוזי מגלה התחשבות במצבו של הנאשם, אשר סובל מהפרעות קשב וריכוז שונות, ונאלץ לנהל את הגנתו כשהוא עצור. התחשבות זו באה לידי ביטוי באורך הרוח שמגלה בית המשפט כלפי התנהלותו הבעייתית של המשיב, כסניגור במשפטו ובהתאמת מועדי הדיון ללוח זמנים שיאפשר לעציר לנהל הגנה במשפט מורכב מתוך בית המעצר (ראו גם: בג"ץ 6245/11 אשד נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב ([פורסם בנבו], 5.10.2011)). כך, לשם המחשה בלבד, מתאר פרוטוקול הדיון מן ה - 5.10.2011 את יחסו של בית המשפט לרשימת עדי ההגנה שהוגשה על ידי המשיב. ברשימה זו, זימן המשיב כעדים מטעמו פרקליטים שונים מפרקליטות המדינה שטיפלו בתיק שלו, חוקרי משטרה שחקרו אותו, מתלוננות שכבר העידו מטעם התביעה, ועדים נוספים שהרלוונטיות שלהם למשפט מוטלת בספק. בתגובה, גילה בית המשפט המחוזי אורך רוח, הסביר לנאשם כיצד עליו להזמין עדים, מדוע עדים מסוימים אינם רלוונטיים, ואיפשר לו זמן התארגנות ממושך בכדי לגבש את רשימת העדים מבית המעצר. ההתחשבות ואורך הרוח שמגלה בית המשפט המחוזי בקשייו של המשיב לנהל את משפטו, בולטים לעין ונגלים כמעט מכל עמוד ועמוד מחלקי הפרוטוקול שהוגשו לעיוננו" (בש"פ 7500/11 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ביום 27.10.2011).

הנאשם הגדיל לעשות בהשמצותיו כנגד סנגוריו הן במהלך עדותו והן בסיכומיו, כאשר טען כי לא ביקרו אותו בבית המעצר ולא הכינו את התיק כדבעי ועוד. הוא טען כנגדם, כי כשלו בייצוגו וניסו לשכנעו בעל כורחו להגיע להסדר טיעון. גם העובדה שעו"ד אופק נפטר, לאחר שהתפטר מייצוג, לא עצרה את זרם ההכפשות חסרות השחר.

57

באשר לעו"ד בנדל - אשר ייצג את הנאשם בשלב המקדמי של הדיונים - הנאשם חזר וטען כי הלה לא נפגש עמו ולא שמע ממנו את גרסתו בטרם השיב לכתב האישום. בנסיון להוכיח טענה זו, הזמין לעדות את עו"ד חני עבדו, שעבדה עם עו"ד בנדל באותה תקופה, אולם יום לפני מועד העדות חזר בו, למרות שעו"ד עבדו לא עבדה אותה עת במשרדו של עו"ד בנדל ולא היה כל חשש שעדותה תושפע מיחסי עובד ומעביד עמו.

יתרה מכך, כפי שכבר צויין לעיל, תגובת עו"ד בנדל לכתב האישום זהה לחלק נכבד מטענותיו של הנאשם בהודעותיו ובעדותו ובחלקה אף מנוסחת באופן דומה לניסוחו של הנאשם.

באשר לעורכי הדין דוד אופק ואבי כהן - הנאשם ראה בסנגוריו "נערים שליחים", האמורים לבצע את הוראותיו ולא היה מוכן להישמע לעצותיהם המשפטיות, דבר שהעמיד אותם במצוקה אתית וגרם להתפטרותם מהייצוג.

בהחלטתנו מיום 25.09.09 פירטנו בהרחבה את המחלוקות שנתגלעו בין הנאשם לסנגוריו ואת חוסר האמון שלו בעורך דינו דאז, אבי כהן, אולם לנוכח השלב בו נמצא ההליך והקושי של הנאשם למצוא עורך דין שישביע את רצונו ויוכל לקבל עליו את הייצוג, נאלצנו לדחות באותו שלב את בקשת עו"ד אבי כהן לשחרור מייצוג, תוך שאפשרנו לנאשם לקחת חלק בניהול הדיון באופן שעו"ד כהן חקר את העדים על פי הבנתו המשפטית, ועם סיום החקירה התרנו לנאשם להשלים החקירות במספר שאלות על פי הבנתו, אלא שגם נסיון זה לא צלח ופרוטוקול הדיון משקף את חוסר התועלת שבייצוג. הנאשם עשה ככל העולה על דעתו וכל נסיונותיו של עו"ד כהן לנהל את ההליך נתקלו בטענות ומענות מצד הנאשם, עד שלבסוף נאלצנו לשחרר את עו"ד אבי כהן והסניגוריה הציבורית מייצוגו של הנאשם ודחינו את בקשת הנאשם לשוב ולמנות לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית (עמ' 1963-1962 לפרוטוקול מיום 26.4.2011).

עתירה שהוגשה על ידי הנאשם בעניין זה, בג"ץ 6245/11, נדחתה. בפסק הדין הדוחה את העתירה ציין כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין כי הן בית המשפט והן שירות בתי הסוהר עושים כל מאמץ לסייע לנאשם בניהול הגנתו, למרות שניהול ההגנה ללא ייצוג הנו תולדה של התנהלות העותר (הנאשם) ובחירותיו שלו.

סבורה אני כי האחריות לדרך ניהול ההגנה רובצת כולה לפתחו של הנאשם, ואם בשלב זה הוא סבור שנפל כשל בייצוגו, אין לו להלין אלא על עצמו ועל התנהגותו כלפי סנגוריו שעשו מצדם כל מאמץ לסייע לו בהבאת עניינו בפני בית המשפט.

58

אישום ראשון - המתלוננת נ.

המתלוננת באישום הראשון (להלן: "נ.") ילידת 1973, בעלת תואר ראשון בלשון והוראה, ובמועדים הרלוונטיים לאישומים התגוררה באזור חיפה.

הקשר הראשון עם הנאשם

הקשר בין הנאשם ל-נ. נוצר בעקבות מודעת חיפוש עבודה שפרסמה נ. באינטרנט באוקטובר 2006, בה הציעה שיעורים פרטיים בתחומה (נ/47 - לוח 24, תחום ראשוני: יעוץ והוראה, תחום משני: מורים פרטיים, שם העסק: שעורים בלשון, עדכון: 22.10.06 - שיעורים פרטיים בלשון והכנה לבגרות).

בתאריך 22.10.06, יצר הנאשם קשר עם נ. ממספר חסוי, כמו גם כל שיחותיו בהמשך הקשר, והציג עצמו בשם אילן (להלן: "אילן"), בן 33, דיסלקטי, אשר אינו יודע קרוא וכתוב, הזקוק לשיעורים פרטיים במסגרתם תתבקש להקריא לו טקסט על פי בחירתה. את מספר הטלפון טען שקיבל מן הפסיכולוגית שלו, ד"ר קים (להלן: "הדוקטור").

לדברי נ., היא חשה במשהו לא רגיל בקולו:

"הוא נשמע לי מוזר כזה, לא משהו רגיל, הוא דיבר כמו ילד קטן, ואני לא הבנתי אם זה ילד או מבוגר, כי היה כאילו סתירה בין הקול שלו לבין התוכן של הדברים. הוא דיבר על סבא, סבא, הוא אמר שסבא אומר ככה, ואני חשבתי שזה אולי אוטיסט או מפגר, או משהו, לא יודעת" (עמ' 23 ש' 4-1לפרוטוקול).

האזנה לשיחתה של התחקירנית דמרי מכלבוטק עם הנאשם (ת/80) מתיישבת היטב עם תיאור זה.

כאשר ביקשה נ. לקיים את השיעור הראשון שבוע מאוחר יותר, התעצבן אילן ואמר לה "מה, אני כל הזמן שואל אותך מתי להיפגש ואת לא אומרת לי כל הזמן" (עמ' 23 ש' 18-17לפרוטוקול).

הנאשם, מעידה נ., ניסה להבהיר בשיחת הטלפון עד כמה כדאית לה, כלכלית, ההתקשרות אתו "הבנתי שיש שם כסף" (עמ' 23 ש' 21 לפרוטוקול).

הוא הציע 60 ₪ לשעת שיעור וסיפר על "שולה", מורתו הקודמת לאנגלית, עבורה רכש סבו מכונית ואף סייע לה במציאת עבודה באמצעות קשריו.

בהמשך הקשר עם נ., הוסיפו "הדוקטור" ואילן והפליגו בתיאור האופק הכלכלי:

"... קים אמרה שבהתחלה זה שישים שקל בשעה, אבל אם הכל יהיה טוב וילך טוב וזה, אז זה כבר הסכומים עולים..." (עמ' 61 ש' 8-7לפרוטוקול).

59

"והוא גם ביקש שאני אבוא אליו, הוא אמר שהוא נוסע, לאיטליה, לסבא, מתי שהוא, ושאני אבוא אתו, ואולי הם יעשו לי הפתעה כמו שהם עשו לשולה הפתעה שהם הפגישו אותה עם סטינג" (עמ' 61 ש' 11-9 לפרוטוקול).

"שולה", דמותה הבדיונית של המורה לאנגלית לשעבר, ששמה עלה מיד בשיחה הראשונה עם אילן וחזר ועלה במפגשים ה"טיפוליים" ובשיחות הטלפון עם "הדוקטור" לכל אורך מערכת היחסים, אמורה הייתה לשמש נקודת ייחוס עבור נ., רף להגיע אליו ואף לחצותו. "שולה" הייתה טובה מאד בעבודתה ובעלת תעוזה יוצאת דופן. תכונותיה והשקעתה הביאו לשיפור רב במצבו של אילן ולכן זכתה, על פי הנטען, להערכה, להטבות כספיות ולסיוע.

אילן אמר ל-נ. כי הוא מעדיף שהפגישות תערכנה אצלה, ושתהיינה, החל מן הראשונה, בנות 5-7 שעות. נ. הציעה שפגישת ההיכרות הראשונה תארך שעה אחת בלבד. לבסוף סוכם בין השניים על מפגש בן 3 שעות לפחות.

בשיחתם הטלפונית לא ציין הנאשם את שם משפחתו או את כתובתו, למעט מגורים בזיכרון יעקב. הוא השאיר לה את מספר הטלפון שלו: 052-4449222 (להלן: "444"). נ. אינה זוכרת אם המספר נמסר לה כבר בשיחתם הראשונה או בהמשך, אך בהמשך הקשר טלפנה אליו למספר זה ושיחותיו אליה המשיכו להגיע ממספר חסוי.

לבסוף, סוכם בין השניים להיפגש כבר למחרת, ושהמפגש יערך בחדרה של ע', חברתה של נ., משום שהכלבים שהחזיקה נ. בביתה הפחידו את אילן.

הפגישה הראשונה (23.10.06)

לקראת הפגישה התקשר אילן ל-נ. ואמר לה שהוא כבר נמצא בישוב בו התגוררה. מתיאוריו הבינה כי הוא נמצא באזור הבריכה. נ. לא ראתה כיצד הגיע אילן לנקודת המפגש בפגישה הראשונה, כמו גם ביתר הפגישות עמה.

"...היה לי קצת מוזר כי נדמה לי שאני הסברתי לו איך להגיע, ובכל זאת הוא הגיע למקום, הגיע לבריכה..." (עמ' 28 ש' 3-2 לפרוטוקול).

נ. הגיעה לבריכה רכובה על קטנוע נהוג בידי אחיה י' ועמם, על הקטנוע, גם כלבתו.

"אז הוא בא והוריד אותי ונסע, אח שלי. וזהו, אני זוכרת שהוא אמר אה, הכלבה על הוספה, הוא כמו ילד קטן כאילו אמר...

ואז לחצתי, הושטתי לו יד ללחוץ יד, והוא לחץ יד ככה בצורה רפה כזו, בצורה מן ביישנית כזו, ולא הסתכל עלי והבנתי שזה, אני זוכרת גם שאמרתי לפלוני [אחיה], כשראיתי אותו מרחוק... משהו כאן, אני לא מבינה מה, מה הקטע של הבן אדם הזה, אבל יש כאן איזה משהו, אני לא יודעת...שיש משהו מוזר, הוא לא בן אדם רגיל כמו אנשים שאני מכירה שהם בני שלושים ושלוש" (עמ' 29 ש' 24-12 לפרוטוקול).

60

תוך שהם מנהלים שיחת חולין שאת תוכנה לא זכרה, צעדה נ. עם אילן לעבר דירתה של ע', היכן שכאמור התקיימה פגישתם הראשונה. בכניסה לדירה עמד כלב, ואילן, לדבריה, החל לדבר על טראומה, אך סירב להרחיב ו-נ. לא התעקשה.

לאחר שיחה קצרה בחדר, החלה נ. להקריא לו, לבקשתו, לאט ובשקט, מתוך ספר אקראי שבחרה.

"אז הקראתי מאד חלש ומאד בשקט, ואז הוא אמר שזה נורא חזק ונורא מהר ושאני אקריא עוד יותר לאט ובשקט, ואני הקראתי ממש בשקט ולאט לאט..." (עמ' 30 ש' 7-5 לפרוטוקול).

תוך כדי הקראה התקבע, לדבריה, מבטו של אילן, עם "מן מבט כזה מוזר".

"כשאמרתי לו מה? הוא התנער ואמר ככה, וואו אני לא מאמין שאני כבר נכנסתי לטראנס" (עמ' 30 ש' 9 לפרוטוקול).

כששאלה אותו נ. מהו "טראנס" ובמה מדובר, השיב אילן "הפסיכולוגית ביקשה שאני אתן לך מכתב" (עמ' 30 ש' 11 לפרוטוקול) והושיט לה מכתב בן 4-5 עמודים מן "הדוקטור".

המכתב מן "הדוקטור"

המכתב, לדברי נ., תיאר ברובו את קורות חייו ותלאותיו של אילן, שאיבד את משפחתו בתאונת מטוס כאשר היה בן 11 ומצא עצמו כילד-חוץ בקיבוץ. כשנתגלה כי הוא לוקה במום, לשון ארוכה מאד הנשלפת בעת לחיצה על נקודה מסוימת בעורפו, ניצלו זאת חיילות ששהו באותה עת בקיבוץ לצורך ביצוע מעשים מיניים בגופן, "כאילו חגגו עליו" לדברי נ.. יצויין, כי לפנינו מיקם הנאשם את ההתעללות בכפר הירוק.

למרות טענתו של הנאשם כי מדובר בטענה דמיונית, אותו מום הוזכר במכתב שנתן אילן למ.ג., (עמ' 689 ש' 18-19 לפרוטוקול) ולע.ש. (עמ' 700 ש' 21-19 לפרוטוקול), שתיהן עדות לחלק הכללי לכתב האישום, ולדברי הנאשם, השלוש היחידות להן מסר מכתב מן "הדוקטור".

אילן הוא אינטליגנט, נכתב שם, בעל מנת משכל גבוהה. מעשי החיילות היו טראומתיים בעבורו, והותירו בנפשו נזקים שמצאו ביטוי בבעיות תקשורת עם נשים ובעיות אחרות. עם זאת, חרף בעיותיו, הוא סיים תואר שני ועתה נדרש סיוע המטפלת בהמשך לימודיו.

כאשר מקריאים לו, הסבירה "הדוקטור" במכתב, נכנס אילן ל"טראנס" וחוזר לאותן חוויות טראומטיות שחווה, וכך עולה יכולתו לזכור את שהוקרא לו. על מנת להכניסו ולהשאירו ב"טראנס", מה שרק "יחידות סגולה יכולות להביא אותו למצב כזה" (עמ' 31 ש' 27 לפרוטוקול), הוצע ל-נ. להקריא לו באיטיות כל טקסט שתבחר. היא כבר תראה על-פי מבטו, נכתב שם, שהוא נכנס ל"טראנס", ותוכל להתחיל לערוך בו "ניסוי מעניין":

61

"...לשבת על הספה עם הרגליים מפושקות למעלה ולגעת בעצמי. ולראות איך הוא מגיב לזה כי זה מאוד מעניין" (עמ' 31 ש' 29-28 לפרוטוקול).

"...אבל לא להעז לעשות את זה כשהוא לא בטראנס, רק בטראנס כמובן" (עמ' 32 ש' 25-24 לפרוטוקול).

בהמשך המכתב צוטטו דברים שאמרה כביכול "שולה", על שאילן הוא אדם מרתק והעבודה אתו היא העבודה המעניינת והמרתקת ביותר שניתן למצוא ושהיא כל הזמן חשבה מה ואיך לעשות לו.

על תופעת ה"טראנס" שהוזכרה במכתב שבה ופירטה "הדוקטור" בשיחת הטלפון הראשונה שערכה עם נ. כחצי שעה לאחר שהסתיימה פגישתה עם אילן.

"נ.:...הוא נכנס למצב הזה רק כשהוא שומע, איזה שהיא, אני לא יודעת, איזה שהיא הקראה מאד איטית ומאד אה, זה, וזה צריך להיות גם מאד מוכשרים כדי להכניס אותו לטראנס, ואני מאד מוכשרת, אז בגלל זה הצלחתי, כן,

עו"ד ארז: את אומרת את זה, כי הנייר לא יבין, בציניות?

נ.: כן.

עו"ד ארז: למה, כי מי אמר לך את זה שאת מאד מוצלחת?

נ.: קים" (עמ' 33 ש' 10-4 לפרוטוקול).

"נ.:...זה מצב אה, לא יודעת, זה מצב נפשי, לא יודעת בדיוק איזה מצב זה שהוא נכנס אליו ואז הוא בפאזה אחרת לגמרי, הוא במצב הכרתי שונה לגמרי, היא השתמשה במילים מאד, אני באמת לא זוכרת את המילים אבל אה, זה מצב הכרתי שונה, שבו הוא כאילו, הוא לא, זה כאילו מצב הכרתי אשר נפרד לגמרי מהמצב הרגיל שבו הוא נמצא, זה כאילו שני אנשים, זה כאילו, וואו אני זוכרת שאני נדהמתי מהקטע הזה, אמרתי לה, וואי, זה כאילו שני אנשים, כשהוא בטראנס זה משהו אחד וכשהוא לא, זה משהו אחר, זה פשוט כאילו שני אנשים, ואז היא אמרה כן, זה ממש ככה, זה,

עו"ד ארז: איך את מזהה את הטראנס?

נ.: כשהוא ככה נתקע עם העיניים, והוא כמו פסל, ולא זז, והמבט תקוע וזהו, ולא, במצב הזה הוא פסיבי לחלוטין, הוא עושה כל מה שאומרים לו, כמו רובוט, כמו כאילו, הוא יושב ככה, אלא אם כן אומרים לו לעשות משהו אחר, כל מה שתגידי לו הוא יעשה" (עמ' 33 ש' 24-12 לפרוטוקול).

כאשר אילן מתעורר מן ה"טראנס", נכתב, הוא אינו זוכר דבר ממה שאירע במהלכו למעט הטקסט שהוקרא לו.

62

ה"טראנס", כפי שהבינה נ. מן "הדוקטור", עוזר לו בכך שבמהלכו הוא חווה חוויה דומה לזו שחווה בטראומה שעבר, רק ש"הפעם זה בניצחון", כשהוא אינו בסכנה ואינו מנוצל. הפעם הוא מנצח את הטראומה, הוא מצוי במצב שנוח לו.

עוד נכתב, כי אילן פוחד ונרתע מנשים, לכן, יש להיזהר כאשר נוגעים בו כשאינו ב"טראנס", שמא יירתע ויברח.

למכתב צורפה כתבה העוסקת בשיטת טיפול הסרוגייט באנשים שחוו התעללות מינית. "הדוקטור" הפנתה את נ. לאתרי אינטרנט בנושא הסרוגייט, ואף ציינה כי ישראל נמצאת במקום הראשון בתחום זה.

על אף ההלם והזעזוע אשר קרוב לוודאי יותיר בה תוכן המכתב, נתבקשה נ. לחייך כשתסיים את קריאת המכתב ולהשיבו לאילן, מפאת תוכנו החסוי. אילן, נכתב שם, אינו מכיר את תוכנו וממילא אינו יודע לקרוא.

לדברי נ., המכתב, אותו קראה פעמיים - והיה שזור מונחים מתחום הפסיכולוגיה על מצבו של אילן ועל הטראומה שחווה, אותם מונחים עליהם שבה "הדוקטור" גם בשיחות הטלפון שהתקיימו בהמשך הקשר - הותיר בה רושם מקצועי:

"נ.: זה השאיר רושם מקצועי... אני לא מבינה בפסיכולוגיה, אבל כל מיני מילים כאלה של פסיכולוגיה, אני לא יודעת, אני האמנתי למכתב הזה לגמרי.

ביהמ"ש: מה זאת אומרת מילים של פסיכולוגיה? זה מונחים מקצועיים?

נ.: מונחים מקצועיים, אני מניחה, אני לא מקצועית בפסיכולוגיה, אבל כן, על המצב שלו ועל הזה שלו, ועל המצב, ועל החוויה הטראומטית ובכלל גם בטלפון היא כל הזמן דיברה במונחים כאלה, במונחים של פסיכולוגיה שזה נשמע אמין, נשמע כאילו שזו פסיכולוגית כתבה את המכתב הזה" (עמ' 32 ש' 16-9 לפרוטוקול).

יצוין, כי תוכן המכתב כמו גם השימוש בטרמינולוגיה המקצועית שבו ועלו, בשינויים קלים, בעדויותיהן של שתי העדות הנוספות מ.ג. ו-ע.ש. - מן החלק הכללי לכתב האישום שקיבלו מכתב דומה מן "הדוקטור", ומתלוננות אחרות ששמעו על סיפור חייו ולקויותיו של אילן בשיחות טלפון עמה.

המשך הפגישה הראשונה

לאחר שסיימה לקרוא את המכתב, ניסתה נ. להכניס את אילן ל"טראנס" כפי שתיארה "הדוקטור". היא הקריאה לו מן הספר, וכאשר זיהתה במבטו שהוא נכנס ל"טראנס", החלה לגעת בעצמה, בתנועות ארוטיות מעל בגדיה, באזור חזה ואיבר מינה. אילן הגיב כפי שתואר במכתב ונעץ בה את מבטו.

63

"...לפי המכתב, זה מצב שבו הוא, אה, בטראנס הוא לא זוכר שום דבר ממה שהיה בטראנס, אז בגלל זה גם הרשיתי לעצמי" (עמ' 32 ש' 28-27 לפרוטוקול).

בשלב מסוים, מתארת נ., שלף אילן את לשונו וביצע בה תנועות ליקוק מיניות. היא, שנלחצה מתגובתו, קראה מיד בשמו כדי להעיר אותו מן ה"טראנס". אילן התעורר ומיד הלין על כך שהוא זוכר רק 60% מן הטקסט שהקריאה, בזמן שאצל "שולה" זכר את כולו.

לדברי נ., אף כי המכתב מן "הדוקטור" לא נוסח כהנחיה לטיפול אלא כהצעה לערוך באילן "ניסוי", היה לה ברור שהיא מכוונת אותה באמצעותו לטיפול-לימוד באמצעות מין (עמ' 105 ש' 26-22 לפרוטוקול).

"עו"ד אופק: כבר בפגישה הראשונה את היית צריכה להבין שכאן מדובר באיזה שהוא אירוע מיני, מה את יושבת מול גבר,

נ.: אני הבנתי, אני הבנתי, הבנתי שמדובר, אני לא אמרתי שלא הבנתי" (עמ' 108 ש' 28 - עמ' 109 ש' 1 לפרוטוקול).

המפגש הראשון ארך, לדברי נ., כ-3.5 שעות.

כשעזב אילן את ביתה, ביקשה נ. ללוות אותו, כי בישוב כלבים רבים והיא גם חששה שנהג המונית מנצל "חסר אונים כזה" ומוריד ואוסף אותו בבריכה או בכניסה לישוב. אילן סירב לליווי ואמר שבתיקו גז מדמיע "או משהו כזה" והוא משתמש בו בעת הצורך.

בעקבות המפגש והשיחה עם "הדוקטור", החלה נ., לדבריה, לגלות עניין בתחום הטיפול בנפגעי טראומה ואף קראה את הספר "טראומה והחלמה" (ג'ודית לואיס הרמן, 1994) העוסק בתחום זה. לא ברור מעדותה האם הופנתה לספר על-ידי הנאשם או הגיעה אליו בכוחות עצמה בעת שתרה אחר חומר בנושא.

דמות "הדוקטור" והקשר עמה

בסיומו של המפגש הראשון ביקשה נ. מאילן ש"הדוקטור" תיצור עמה קשר בהקדם.

"... נורא התלהבתי מכל הרעיון הזה, זה היה מרתק מבחינתי, זה היה אתגר, אני גם נכנסתי למן אה, קטע כזה שאני חייבת לגרום לו לזכור הכל... הוא גם כזה עילוי...הרגשתי ממש פספוס לאנושות אם הבן אדם הזה לא יתגבר על הבעיות שלו ועל הטראומות שלו... וגם קים הכניסה לי את זה, היא התקשרה אלי אחרי שהוא הלך, איזה חצי שעה אחרי שהוא הלך ואנחנו דיברנו מלא זמן" (עמ' 36 ש' 19-13 לפרוטוקול).

"עו"ד ארז: קיבלת ממנה הסברים?

נ.: כן. בטח. המון.

עו"ד ארז: היו לה תשובות לשאלות שלך?

נ.: בטח, תמיד היו לה תשובות" (עמ' 35 ש' 27-23 לפרוטוקול).

64

בשיחת הטלפון הראשונה מן "הדוקטור", שהתקבלה, לדברי נ., כחצי שעה לאחר שאילן עזב, היא סיפרה על משפחתו העשירה של אילן, ממנה נותרו רק סבו והוא. הסבא מאד אוהב אותו ורואה בו את בן טיפוחיו, הסבירה לה, חשוב לו שיצליח בלימודיו כי הוא עתיד לרשת אותו. היא סיפרה על האחוזה בה חי הסב באיטליה, על עושרו הרב ועל חברים כמו סטינג, אלטון ג'ון ועשירים ומפורסמים אחרים (מנהגו זה של הנאשם להסתופף לו על כנפי הדמיון בחברת מפורסמים עולה גם בעדויותיהן של מתלוננות נוספות וגם בעדותו לפנינו, עמ' 1997, 2004).

עוד הסבירה "הדוקטור", כי סבו אינו מעוניין שיגיעו לביתו וידעו את מקום מגוריו בגלל חפצי אומנות מקוריים שניסו לגנוב משם ובשל ניסיון חטיפה שחווה אילן בעבר. מסיבה זו, לדברי "הדוקטור", ביקש לקיים את הפגישות אצל נ..

"הדוקטור" אף הסבירה מדוע היה זה אילן שיצר עמה את הקשר, ולא היא:

"הוא בשלב בחיים שלו שהוא תופס עצמאות, שהוא מתרחק ממנה, ושגם הסבא דוחף אותו שייקח עצמאות ושייקח פיקוד על החיים שלו" (עמ' 97 ש' 17-18 לפרוטוקול).

על אף עושרו, אמרה לה, אילן מאד צנוע, ומתנייע רק במוניות, גם משום שניסו לחטפו בעבר. עוד סיפרה לה, כי אילן הוא סוג של גאון, העוסק בתחום ש"כמעט אף אחד בארץ אינו מבין".

"עם נשים יש לו בעיה, שהוא לא מתפקד, ולא מישיר מבט, והוא לא שום דבר, אבל מצד שני בעבודה, הוא, הוא מתפקד, והוא לא סתם מתפקד, הוא גם מאד מחוזר מבחינת עבודה... והוא מאד מצליח בעבודה שלו" (עמ' 93 ש' 4-1 לפרוטוקול).

"הדוקטור" מיקדה את נ. למטרה: סיוע לאילן, שאינו יודע קרוא וכתוב, כדי שיוכל לעבור את המבחנים הנחוצים לו לשם עליית שלב במקום עבודתו.

"שכל הזמן לא לשכוח שהמטרה שלנו היא באמת שהוא יעבור את המבחנים האלה" (עמ' 38 ש' 20-19 לפרוטוקול).

התכנים אותם מקריאים לו במהלך הטיפול אינם חשובים, אמרה, הוא פשוט צריך לתרגל את הזיכרון. בנוסף לכך, ה"טראנס" אף מסייע לו נפשית.

"שחוץ מזה העניין הזה של אה, שכל פעם הוא עובר סאשן כזה ארוטי, בגלל שהוא עובר כאילו שוב את החוויה והפעם במצב של טראנס, אז הוא כאילו מנצח את הטראומה כל פעם, ולמחרת היא אומרת לי כמה שהוא היה, הרגיש יותר טוב וכאילו מתקשר יותר עם אנשים והיה חד יותר בעבודה והיה יותר מסוגל יותר וזה פשוט עוזר לו, זה פשוט עוזר לו גם מהבחינה הנפשית" (עמ' 39 ש' 7-2 לפרוטוקול).

65

"הדוקטור" סיפרה ל-נ. שאילן התקשר אליה כשיצא מן הפגישה, סיפר עליה והחמיא לה על שהיא נראית צעירה מכפי גילה, יפה בדיוק כפי שהוא אוהב, רזה עם חזה קטן, ושיש בה את כל מה שאינו מרתיע אותו. היא רק ביקשה שבפגישות הבאות אתו תלבש בגדים בהירים, לא ג'ינס, מכנס שחור או שרוואל ש"יבריחו אותו".

"הדוקטור" סיכמה את המפגש הראשון בשבחים ל-נ., עד כמה מצאה מיוחדת את פתיחותו של אילן בפניה. או שהיה זה מזל, אמרה, או ש-נ. באמת יצרה עמו קשר שצריך היה להיות מיוחד מאד, בהתייחס לפתיחותו עם נשים אחרות. עוד ציינה את העובדה שאכל אצלה משהו (ואפל) - מה שלא עשה אצל אף אחת בעבר. הישג מדהים, אמרה לה "הדוקטור". לדברי נ., השבחים שהורעפו עליה גרמו לה לחוש טוב מאד עם עצמה.

לטענת ב"כ הנאשם עוה"ד אופק, כבר בשיחתן הראשונה אמרה "הדוקטור" ל-נ. משפט שאמור היה להדליק אצלה נורה אדומה:

"עו"ד אופק: תראי, באותה שיחה, את השיחה הראשונה של קים אתך, היא אומרת לך ככה. הוא מאד חכם, הוא יודע מה הוא עושה, אל תתני לחזות הילדותית שלו לבלבל אותך, הוא יודע מה הוא עושה.

נ.: עכשיו כשאתה משמיע לי את זה... כן, ככה היא אמרה לי, ככה היא אמרה לי. כן. בסדר" (עמ' 101 ש' 25-17 לפרוטוקול).

אולם, לדברי נ., היא לא ראתה באמירה זו אזהרה בשעתה.

לדברי נ., אחרי שנים רבות של קשר מחייב עם גבר אשר נותק זמן קצר קודם לכן, העידה נ., הקשר עם אילן הרגיע אותה, לדבריה, בהיותו קשר עם גבר שלא על בסיס רומנטי. אף הידיעה שתתוגמל היטב נסכה בה ביטחון ותחושה כי תמו בעיותיה הכלכליות. כל הפרשה הייתה בעבורה "קרש הצלה", כהגדרתה.

היא הבינה מה מצופה ממנה, והתגמול שניתן לה היה בעבור סיוע שהושיטה לאילן, כשהפן המיני הוא חלק שולי:

"הבנתי מה מצפים ממני לעשות, הבנתי שזה, וקים הדגישה גם, אל תשכחי, לא מדובר פה בשירותי מין, זה בן אדם עשיר, זה בן אדם שהרבה בחורות היו רוצות אותו, בואי נזכור, כל הזמן היא הזכירה לי שמדובר פה באדם שצריך ללמוד, הוא צריך לעבור מבחנים, הוא צריך ללמוד, זה לא איזה משהו, זה לא משחק, זה לא, אה, משהו אה, זאת אומרת יש כאן מין אבל המין כאן הוא לא העניין כי העניין הוא שהוא ילמד, שהוא יתקדם, שהוא יגיע למטרות שלו ויצא שאת יכולה מאד לעזור לו, ולא כל אחת יכולה לעזור לו ככה" (עמ' 45 ש' 11-5 לפרוטוקול).

66

לדברי נ., התקיימו שיחות רבות וארוכות בינה לבין "הדוקטור". בתחילה, סירבה "הדוקטור" לתת לה את מספר הטלפון שלה בטענה כי היא פסיכולוגית מפורסמת מאד וככזו, היא מתעסקת עם אנשים מפורסמים ואינה רוצה להיות מוטרדת.

"כאילו היא עדיין לא מכירה אותי, אולי לא בדיוק, קודם נראה איך יתקדמו העניינים עם אילן ואז נראה" (עמ' 37 ש' 22-20 לפרוטוקול).

בשלב מאוחר יותר נתנה לה "הדוקטור" את מספר הנייד שלה: 052-6684168 (להלן: "168").

בשיחותיהן הבאות הבהירה "הדוקטור" ל-נ. שככל שהפגישות בהן ייכנס אילן ל"טראנס" תהיינה יותר ארוטיות כן ייטב. היא שבה ותיארה לה מה עשתה עבורו "שולה".

"וזה כאילו היה הדגם, זה היה מה שאני הייתי צריכה לשאוף אליו, ככה אני הבנתי" (עמ' 43 ש' 7-6 לפרוטוקול).

כשאמרה נ. שאין בכוונתה לשכב עם אילן כפי שעשתה "שולה", ענתה לה "הדוקטור" שהיא סומכת עליה שכבר תדע מה לעשות.

"שהיא סומכת עלי שאני אדע מה לעשות, שאילן אני מאד מצאתי חן בעיניו, והוא הרגיש איתי מאד בנח ושהיא סומכת עליו ושאני נשמעת לה בחורה טובה, ושאני, שהיא חושבת שאני אדע מה לעשות ושנראה איך נתקדם, כאילו היה פתוח..." (עמ' 43 ש' 13-10 לפרוטוקול).

"הדוקטור" שיבחה את נ. על פועלה, ובה בעת המשיכה לעודדה להתקדם עם מיניות הטיפול. היא אמרה לה שהיא חושבת לנצל את קשריה למענה, לדאוג לה למסלול מזורז בתחום לימודי הפסיכולוגיה. זאת, תוך שהיא ממשיכה להזכיר באזניה את הישגיה של "שולה".

"היא הייתה מאד מוצלחת, היא הייתה יותר נועזת ממני, ויותר אה, כאילו, אני המטרה שלי הייתה להשיג, להיות יותר טובה. היא הייתה נועזת יותר, היא, לא הייתה לה שום בעיה, היא הגיעה איתו למאה אחוז זיכרון בהקראה" (עמ' 39 ש' 16-14 לפרוטוקול).

"שולה" הייתה טובה יותר בפן הארוטי, היא שכבה אתו, היא יצרה עבורו אוירה נעימה בביתה, עמעמה אורות והדליקה נרות. היא הפעילה את אילן, שהיה פסיבי לגמרי, ואמרה לו "לרדת לה", לשכב עמה, הייתה משוחחת עם חברה בטלפון או ישובה מול שולחן בזמן שהוא "ירד לה". דברים נועזים ומטורפים.

"עו"ד ארז: ואת זה היא סיפרה לך? לשם מה, לפי השיחה?

נ.: כדוגמא, כדוגמא לדברים שגם אני יכולה לעשות אתו, ושזה מבורך, וכמה שזה יותר קינקי יותר טוב, וכמה שיותר אה, יותר נועז אז יותר טוב" (עמ' 40 ש' 7-5 לפרוטוקול).

לעניין שיחות הטלפון יצוין, כי מדובר בדפוס פעולה קבוע שיפורט בעניינן של מתלוננות נוספות, בעזרתו הפעיל הנאשם, באמצעות הפסיכולוגית הבדויה, מכבש של לחצים על המתלוננות בשיחות ארוכות ומגמתיות, כפי שניתן ללמוד מ-ת/80-ת/84.

67

אמצעי נוסף החוזר על עצמו בשיחות עם המתלוננות הוא תיאור הטיפול שניתן על ידי מטפלות קודמות, שאמורות לשמש דוגמא לבאות אחריהן.

שני אקטים נועזים וביזאריים שביצעה "שולה", לדברי "הדוקטור", היו בעבור נ. קו אדום (עמ' 91 ש' 16 לפרוטוקול) אותו לא חצתה ולא באו לכלל מימוש: להשתין בפיו של אילן (עמ' 69 ש' 11 לפרוטוקול) ולתת לו "למצוץ לכלב" (עמ' 68 ש' 21 לפרוטוקול).

בשיחותיה עם "הדוקטור" ועם אילן חשפה נ. פרטים מחייה האישיים, כמו סיומה של מערכת יחסים ארוכה עם בן זוגה והלחץ הכלכלי בו הייתה נתונה. ואילו "הדוקטור" עודדה אותה לשתף את אילן בחייה האישיים:

"שאני אנצל כבר גם את החוכמה שלו, שאני אספר לו על החיים הפרטיים שלי, כי באמת שאני לא הכרתי ואני גם לא אכיר בן אדם חכם כמוהו, וגם כדאי לי לנצל את זה, וגם להשתמש בזה בשבילי, להתייעץ איתו..." (עמ' 68 ש' 8-6 לפרוטוקול).

יוער לעניין זה, כי אילן אכן הביע דעתו במהלך הפגישות על חייה של נ. ואף שוחח עמה על נושאים מרתקים אחרים. כשעשה זאת, לדברי נ., דיבר כמבוגר, כגבר:

"עו"ד אופק:...את פגשת אותו כשהוא מתפקד כאדם רגיל, נכון? את ראית אותו מתפקד כאדם רגיל, נכון?

נ.: אה כן. כמעט. אה, אני לא ראיתי אותו בעבודה או משהו כזה,

עו"ד אופק: אבל את ראית אותו מדבר על נושאים מרתקים?

נ.: כן.

עו"ד אופק: שהיו כמו מה?

נ.:...הוא גם דיבר איתי על החיים שלי, למשל הוא אמר לי שזה טיפשי להיפרד מגבר אחרי תשע שנים,

עו"ד אופק: נכון, וזה יכול להגיד ילד בן חמש?

נ.: לא, זה מה שאני אמרתי, שאחרי טראנס כזה וסאשן הוא לא היה ילד, הוא היה ממש כמו מבוגר, הוא היה מבוגר, הוא היה גבר.

עו"ד אופק: הוא דיבר איתך גם על הרבה נושאים, זאת אומרת, גם על הנושאים האישיים שלך הוא דיבר איתך, והוא דיבר איתך למשל את שמעת ממנו שיחה על האפשרות שמחשבים יכבשו את העולם.

נ.: כן.

עו"ד אופק: וזה היה מרתק?

נ.: כן, מאד". (עמ' 100 ש' 21-5).

יצויין כי המטמורפוזה שעבר אילן מילד פגיע ומוגבל לגבר "רגיל", בעקבות טיפול "מוצלח", תוארה גם בעדותה של א.ר. (אישום אחד עשר).

68

לטענת ב"כ הנאשם, כאשר דיברה עם "הדוקטור", ידעה נ. כי היא מדברת עם אילן, כיוון שהוא עצמו זיהה את קולו של אילן המדבר בקול אישה. נ., בתגובה, ענתה כי לא היה לה מושג שהיא מדברת אתו (עמ' 76 ש' 1 לפרוטוקול). אם כי, הוסיפה, לא תופתע לשמוע שהנאשם אכן נוצל מינית והוא סובל מן הבעיות להן טען אילן לפניה.

נ. הבהירה, כי סברה שהיא מקבלת הנחיות מאשת מקצוע במטרה להיטיב עם אדם הסובל מלקות, שאם לא כן, לא הייתה פועלת כפי שפעלה.

"עו"ד ארז: מעבר לעובדה שאנו יודעים היום שאין קים וקים היא אילן, האם את גם היית יודעת שכל המצגים העובדתיים שנוגעים למצבו המשפחתי, האישי, הילדות שלו, הכלכלי, המקצוע שלו, כל הדברים האלה... ואת העדת מה סופר לך, ושאין שולה... האם היית עושה את מה שעשית?

נ.: לא" (עמ' 127 ש' 27-20 לפרוטוקול).

"עו"ד ארז: איך היית מתנהגת אם היית יודעת שקים ואילן זה אותו אדם?

נ.: אחרת לגמרי... אני לא הייתי נכנסת בכלל לכל העניין הזה... אני חשבתי שזה הכול עניין של לעזור לבן אדם, שזה עניין של עבודה, שזה אתגר מאד גדול, אני לא הייתי עושה את כל הדברים האלה, שום דבר מהדברים שאני סיפרתי עכשיו" (עמ' 74 ש' 8-2 לפרוטוקול).

לדברי נ., אף כי מעולם לא אוימה מפורשות על ידי "הדוקטור", חשה כי אם לא תעמוד בציפיותיה, תאבד את עבודתה עם אילן (עמ' 91 ש' 13-12 לפרוטוקול).

המשך הפגישות (פגישות 2-6)

לקראת הפגישה השנייה קיבלה נ. מן "הדוקטור" את ההוראות הבאות:

"עדיף שכבר איך שהוא בא תכניסי אותו לטראנס, וכבר שיהיה סקסי, וכבר שיהיה אוירה כזו עם נרות ולא אור מדי,...והיא אמרה תכניסי אותו לטראנס וישר שירד לך" (עמ' 48 ש' 24-21 לפרוטוקול).

נ. ענתה שאינה חשה עם זה בנוח כי עדיין אינה מכירה אותו והיא צריכה לחשוב על כך (עמ' 48 ש' 25 לפרוטוקול) וכי היא צריכה לפגוש אותו ולראות כיצד תרגיש באותו רגע (עמ' 111 ש' 18-14 לפרוטוקול). "הדוקטור" אמרה שתחכה לו בלבוש מינימאלי, ובכל מקרה, בבגדים בהירים, לא בג'ינס או במכנסיים שחורים.

לדברי נ., בפגישה השנייה מצאה כי אילן אדם נעים והרגישה נוח מאד "להתחבר אליו" (עמ' 111 ש' 24-21 לפרוטוקול), לכן עשתה כפי שהציעה "הדוקטור":

69

"... לפי מה שקים הציעה לי לעשות, אני אמרתי לו שירד לי, וזה מה שהוא עשה, והיא אמרה שהוא פשוט כמו רובוט ושאין לי מה לדאוג....שהוא לא יוזם שום דבר, שהוא רק עושה מה שאומרים לו" (עמ' 49 ש' 11-9 לפרוטוקול).

אילן ביצע ב-נ. מין אוראלי, לדבריה, בכל המפגשים, למעט בראשון, ואילו היא ביצעה בו רק פעם אחת (עמ' 58 ש' 26-18 לפרוטוקול). בין היתר, ביצע בה מין אוראלי באופן דומה לזה שכאמור תיארה לה "הדוקטור" כי ביצע ב"שולה": בעת ששוחחה בטלפון או כשהייתה רכונה לחלון והתבוננה החוצה (עמ' 68 ש' 2 לפרוטוקול).

בקשר למין האוראלי זכתה נ. ל"עצות חבריות" מן "הדוקטור":

"היא אמרה לי שהוא יכול לרדת לי במשך שעות, והיא אמרה לי גם שכדאי לי לנצל את זה, שזה גם עבודה וגם זה, אבל גם אני יכולה ליהנות מזה" (עמ' 68 ש' 5-4 לפרוטוקול).

"כדאי לי לנצל את זה... ובקטע של המין גם ליהנות כי אם זאת אומרת זו העבודה וזה, אז גם תיהני בדרך, בזה שהוא עושה, היא אמרה לי, יש לך כאן גבר שעושה כל מה שאומרים לו וגם הוא אפילו לא יודע אחר כך מה היה, אז את יכולה לעשות את הדברים הכי מטורפים בעולם ותנצלי את זה, לכי על הדברים הכי מטורפים שעולים לך בראש. וגם כאילו, היא אמרה לי, אני כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיק יצירתית, שאני לא מספיק נועזת, שאני אה שמרנית מידי" (עמ' 68 ש' 13-7 לפרוטוקול).

ההצעה לשלב עבודה והנאה הועלתה גם בפני ע.ק (אישום שלישי).

בכל המפגשים, למעט הראשון, העידה נ., נותרו שניהם ללא בגדים ופעמיים קיימו יחסי מין מלאים (עמ' 116 ש' 26-19 לפרוטוקול).

לצורך העבודה עם אילן, שדרש ממנה 5 פגישות שבועיות בנות כמה שעות כל אחת, ויתרה נ. על מרבית עיסוקיה האחרים. היא עשתה זאת, לדבריה, מטעמים כלכליים אך גם בשל הדאגה לאילן:

"מבחינתי זה היה חשוב מאד, זה היה פרויקט, זה היה משהו מעבר לכסף גם, זה היה משהו שאני מאד מאד רציתי להצליח בו. וגם קים אה, אחרי איזה פעמיים...שנפגשנו עם אילן.. אז היא אמרה שהיא שיבחה אותי, ואמרה שזה כל כך מתקדם יפה ושאני כל כך, שהיא רואה שאני הרבה יותר חכמה ממה שהיא חשבה" (עמ' 45 ש' 19-18 לפרוטוקול).

הקשר עם אילן נמשך, לדבריה, כ-3 חודשים, וכלל 6 מפגשים בשנת 2006 - 23.10, 28.10, 1.11, 9.11, 12.11, 19.11 (ת/1) ומאות רבות של שיחות טלפון.

70

מפירוט השיחות (ת/70-ת/75) בין נ. לנאשם נלמד כי כמותן ואורכן של השיחות שניהלה נ. עם "הדוקטור" מטלפון 052-6684168, במיוחד השיחות שהגיעו מ"הדוקטור", עולה על הכמות ואורך השיחות שניהלה עם אילן (052-4449222), נתון הסותר את ניסיונותיו של הנאשם להמעיט ממשקלה והשפעתה של "הדוקטור" על התפתחות היחסים עם אילן וליחסה בעיקר למערכת היחסים שהתפתחה בין נ. לאילן במהלך "הטיפול".

מפירוט השיחות עולה כי "הדוקטור" התקשרה אל נ. 43 פעמים, במסגרתן שוחחה עמה כ-4 שעות ושלחה אליה 309 מסרונים. נ. התקשרה אל "הדוקטור" 16 פעמים, המסתכמות לכ-20 דקות שיחה, ושלחה אליה 303 מסרונים.

אילן, לעומת זאת, ניהל עם נ. רק 9 שיחות קצרות שהסתכמו בכ-7 דקות ושלח אליה 5 מסרונים. נ. התקשרה אליו 23 פעמים במסגרתן שוחחה עמו כשעה, ושלחה 8 מסרונים.

לטענת נ., חלק מהתקשרויותיה אל אילן היו בעקבות בקשת "הדוקטור" ליצור עמו קשר, לשאול לשלומו, שירגיש שאכפת לה ממנו. בשבתות הוא לבדו, אמרה לה, חברה הוא מוצא רק בעבודה. נ. מודה:

"הוא מאד נכנס לי לב... רציתי שיהיה לו טוב... התקשרתי אליו מידי פעם לשאול אותו מה שלומו, כי הוא לא ייצור שיחה, הוא לא ייזום" (עמ' 67 ש' 8-5 לפרוטוקול).

לדבריה, התקשורת באמצעות מסרונים עם אילן לא הייתה מילולית, אלא חזותית בלבד, כיוון שהאמינה שאינו יודע קרוא וכתוב.

החלפת מסרונים, אם כי חזותיים, עם מי שאינו יודע קרוא וכתוב עלולה לעורר תמיהה. ברם, כפי שציינתי לעיל, אילן הוצג כבעל אינטיליגנציה גבוהה ונראה שדבר זה שכנע את נ. שביכולתו להבין מסרונים.

בסוף כל פגישה, הייתה נ. מקלחת ומלבישה את אילן, כאשר הוא פסיבי לחלוטין ושם עצמו בידיה. היא ביקשה לברר עם "הדוקטור" פרטים טכניים, כמו היציאה חוצה עם שיער רטוב, החולצה בתוך המכנסיים לא בדיוק כפי שהוא אוהב, ובכלל,

"...גם כי היו לי חשדות כאלה, אמרתי מה, אולי אה, זה בסדר לעשות ככה עם אדם שלא מבין ושלא יודע מה קורה אתו, לא יודעת, הוא לא בהכרה, זה לא הוא באמת" (עמ' 66 ש' 6-4 לפרוטוקול),

"הדוקטור" הסירה דאגה מליבה:

"זה לא רק שהוא לא זוכר, אלא גם הזיכרון שלפני הטראנס מטושטש לו (עמ' 66 ש' 4-3 לפרוטוקול).

...הוא יודע שברגע שהוא נכנס לטראנס, שהוא יודע, שברגע שמכניסים אותו לטראנס... הוא יודע שעכשיו הוא בידיים שלי, שאני, וזה מקובל עליו, הוא יודע, לא להגיד לו את זה, לא לדבר אתו על זה כי אם מדברים על זה כשהוא בהכרה, אז הוא מאד נבוך ולא יודע מה לעשות עם עצמו, אבל, הוא יודע שהוא בידיים שלי ושאני עושה מה שאני, מה שאני מוצאת לנכון ושהכל מוסכם עליו ושהוא, מבחינתו זה בסדר" (עמ' 66 ש' 12-7 לפרוטוקול).

71

נ. העידה כי פעם אחת אחרי המקלחת היה מגע מצדו של אילן, הייתה לטיפה, בהכרה כביכול, לא תחת מסווה של "טראנס". היא ראתה בכך התקדמות בטיפול.

לדבריה, אילן היה עייף וביקש את רשותה לשכב על המיטה. הוא נשכב בצדה של המיטה הזוגית שהיה ללא מזרן, אך בניגוד לשלב ה"טראנס" קודם לכן, הפעם הבחין שאין תחתיו מזרן:

"עכשיו זה קטע כי זה אותה המיטה שאנחנו היינו עליה קודם... והוא אמר אך אין מזרון פה, כי כאילו זה מצב הכרתי שונה... הוא קודם היה שם על המיטה בלי המזרון" (עמ' 72 ש' 27-23 לפרוטוקול).

נ., שהייתה ישובה באותה עת על הספה, קיבלה את אישורו להצטרף אליו למיטה, בתנאי שתבטיח שלא תיגע בו:

"נ:...זה היה צעד מאד מדהים מבחינתי, כי זו הייתה התקדמות, כי קים אמרה לי שאם פעם הוא יגע בי ככה, או עם היד, הוא ייגע לי ביד, או משהו כזה, אז זה הישג מדהים, באמת, זה באמת,

עו"ד ארז: מה זאת אומרת? מה ההישג בזה?

נ.: שהוא מעז לגעת באישה.

עו"ד ארז: מתי? מתי?

נ.: או שאישה תיגע בו, בזמן שהוא לא בטראנס, בזמן שהוא בהכרה רגילה.

עו"ד ארז: בהכרה רגילה. וזו הייתה הסיטואציה שבה הבנת שמה? הוא נגע לך ביד כשהוא בהכרה?

נ.: כן, אז אני נשכבתי לידו והוא נגע לי ביד, והוא אמר לי שהיד שלו [צ"ל שלי] כל-כך רכה, וזה, ואני התלהבתי, זה היה פשוט הישג מדהים... הוא בהכרה והוא נוגע בי, זה, הייתי נורא גאה בעצמי ואני הייתי שמחה בשבילו...

עו"ד ארז: שיתפת בזה את קים?

נ.: כן" (עמ' 73 ש' 18-4 לפרוטוקול).

נ. קיבלה מאילן, לדבריה, שתי מתנות:

"הוא הביא לי מעמד לנרות, עם נרות כזה וסיפרתי על זה גם לקים, והיא אמרה, אה הוא הביא לי גם גרביים מתנה, ואני סיפרתי על זה לקים והיא אמרה לי שזה מדהים כי אף פעם לא הביא לאף אחת מתנה וזה סימן לפתיחות מאד גדולה איתי" (עמ' 73 ש' 25-22 לפרוטוקול).

יחסי המין המלאים

72

נ. העידה כי פעמיים קיימה עם אילן יחסי מין מלאים. זה קרה בשתיים מן הפגישות, השלישית, הרביעית או החמישית (עמ' 116 ש' 26-19 לפרוטוקול).

לדבריה, הלחץ שהופעל עליה על ידי "הדוקטור", אשר גבר ככל שרבו השיחות עמה, לצד ההערכה הרבה שרחשה לה ולסמכותה המקצועית, כמו גם הרצון לסייע לאילן, אותו חיבבה מאד, ומצאה, כהגדרתה, "מקסים" ו"מעניין", גרמו להתפתחות הזו בקשר עם "המטופל".

החיזוקים שקיבלה מ"הדוקטור" לאחר כל מפגש עודדו אותה:

"עו"ד ארז: ובמה חשבת שאת עוזרת לו?

נ.:...היא אמרה לי, כל פעם שזה היה משהו שקצת יותר, כל פעם שזה היה יותר מיני ויותר ארוטי אז היא אמרה לי שלמחרת ושבמהלך השבוע שאחרי, הוא היה כל כך מפוקס, ושהמצב שלו השתפר, ושממש שאני עושה לו טוב,

עו"ד ארז: האמנת בזה?

נ.: בטח שאני האמנתי בזה, אחרת אני לא הייתי בכלל, לא הייתי עושה את זה.." (עמ' 44 ש' 11-1 לפרוטוקול).

על חלקו של כל צד בקיום היחסים וכיצד ניתן לקיים יחסי מין עם מי שטוען להיותו אימפוטנט פירטה נ.:

"עו"ד ארז:...אז בואי תספרי לנו איך הגעתם למצב של קיום יחסי מין? איך זה התפתח במפגש? כמה את פעלת? מה הוא עשה?

נ.: הוא באמת היה פסיבי, הוא באמת היה פסיבי, עד שזה הגיע למצב של באמת כבר, אה, הוא עשה מה שאמרתי לו, הוא באמת עשה מה שאני אמרתי לו אבל כשזה הגיע למצב של יותר, אה, של באמת אה המין עצמו, אז הוא לא פסיבי כבר, הוא כבר היה, גבר לא יכול להיות פסיבי בקיום יחסי מין זה לא עובד ככה.

עו"ד ארז:...אבל הוא טוען שהוא אימפוטנט, מה את אומרת על השאלה הזו?

נ.: אני אומרת שהוא לא אימפוטנט" (עמ' 49 ש' 28 - עמ' 50 ש' 7 לפרוטוקול).

נ. שיתפה את "הדוקטור" באקטיביות מצדו של אילן בעת קיום יחסי המין:

"אז א' היא שאלה אותי אם אני מרגישה עם זה לא נוח, אז אמרתי לה שלהפך כי זה יותר נוח לי מהפסיביות הזאת, כי קשה לי עם בן אדם פסיבי ואני עושה את מה שאני כאילו, ואני אומרת לו מה לעשות, ו-ב' היא אמרה לי שזה מעיד על התקדמות, על זה שהוא מרגיש בנוח... שאלתי אותה אם יש קטע שהוא יוצא מהטראנס או משהו כזה, אז היא אמרה לא, היא אמרה שזה משהו כמו... היא השתמשה בהמון, בהמון מונחים כאלה שאני לא, שזה עניין של רפלקסים או משהו כזה... שהוא עדיין בטראנס" (עמ' 72 ש' 16-8 לפרוטוקול).

73

עובר לקיום היחסים המלאים, הביעה נ. באזני "הדוקטור" את חששה מקיום יחסים מלאים ללא אמצעי מניעה.

בזמן שקיימו יחסים ביקשה נ. מאילן שישתמש בקונדום והגישה לו אחד.

"הוא אמר אה שהוא לא יגמור. והוא באמת לא גמר" (עמ' 65 ש' 25-24 לפרוטוקול).

נ., לעומת זאת, הגיעה לסיפוק מיני, מה שדי נדיר לדבריה (עמ' 117 ש' 28-25 לפרוטוקול).

לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד אופק, נ. בחרה לשכב עם אילן מתוך רצון אמיתי שלה, ולא כחלק מן הטיפול שהתבקשה להעניק לו. לטענתו, היא הייתה שוכבת עמו ללא קשר למעשה המרמה המיוחס לו, לו ידעה כי בחייו האמיתיים הוא אכן אדם פגוע:

"נ.: לא, זה לא נכון, זה לא מה שאני הבנתי מקים.

עו"ד אופק: או קי...

נ.: אולי אני אעזור לך, אם הוא היה מגעיל אותי, לא הייתי שוכבת אתו.

עו"ד אופק: או קי, תודה. ואם אומר לך שאם היית יודעת שהוא אדם פגוע ואת עוזרת לו, את גם היית שוכבת אתו.

ת:...לא יודעת מה להגיד לך. לא יודעת" (עמ' 118 ש' 18-3 לפרוטוקול).

תשובתה של נ. מלמדת על כוונתה ורצונה להימנע מאמירות בלתי מדויקות, אולם אין בהן כדי ללמד על הגורם לקשר המיני בינה לבין הנאשם. נ. אינה שוללת את האפשרות שלמצג כזה או אחר עשויה הייתה להיות השפעה על תחושותיה.

אולם, השאלות והתשובות התיאורטיות, אין בהן כדי להפחית ממשקל המצגים הכוזבים אשר בפועל הם שדחפו את נ. לזרועותיו של הנאשם.

הבקשה לצרף נשים נוספות למפגשים

בהמשך, בטענה כי העומס הרגשי של אילן כלפיה חזק מדי ויש לפצלו, החלה "הדוקטור" ללחוץ על נ. לצרף למפגשים עוד חברה, חברות, עוד בנות:

"הוא מתחיל, העומס הרגשי, הוא מתקרב אלי יותר מידי והעומס הרגשי נהיה חזק מדי, משמעותי מדי וצריך עוד דמות שתהיה אתנו כי צריך לחלק את העומס הרגשי" (עמ' 50 ש' 26-24 לפרוטוקול).

לדברי נ., הבקשה לדאוג לצירופן של עוד בנות הלחיצה אותה. היא עדיין לא חשה בנוח עם עצמה ועתה עליה לשכנע עוד בנות להצטרף אליה. למי תיפנה?

74

ע., חברתה הטובה, הייתה היחידה עמה חלקה את סוד פגישותיה עם אילן ולכן פנתה אליה. אלא ש-ע., לדבריה, גילתה חשדנות, והחלה לשאול שאלות על אילן ועל "הדוקטור" ותהתה על כך שאפילו אינן יודעות מה שם משפחתה.

נ. הפנתה את שאלותיה של ע. אל "הדוקטור".

"היא אמרה שהיא מבינה שע' היא חשדנית ושלא צריך את האנרגיות השליליות האלה... זאת אומרת צריך אמון מלא, ומי שלא ממש מכל הלב עושה את זה, אז לא" (עמ' 51 ש' 19-17 לפרוטוקול).

כשנשאלה נ. האם חשדותיה של ע. לא עוררו בה דבר, ענתה שלא. אמנם עלו בה ספקות, אך "הדוקטור" הצליחה להסירם:

"אבל גם אני שאלתי את קים ועל כל דבר הייתה תשובה. זה לא שהיא אמרה עזבי לא משנה, לכל דבר הייתה לה תשובה, היה לה שם משפחה, וזהו.." (עמ' 51 ש' 23-20 לפרוטוקול).

נ. פנתה לחברה נוספת, עי., שלא ידעה על הטיפול שהעניקה לאילן. עי. נדהמה ואף העריכה את תעוזתה של נ., אך טענה ש"זה לא בשבילה".

הפגישה המשולשת

בקטע הזמן שבין פגישתה הרביעית לחמישית עם אילן, הצליחה נ. לגייס בחורה שהכירה בפאב (שעם חשיפת הפרשה, סירבה למסור עדות במשטרה וביקשה מ-נ. לשמור על דיסקרטיות בעניינה, להלן: "האלמונית"), אשר, לאחר פגישה מקדימה בין השתיים, נאותה כי נ. ואילן יאספו אותה מביתה לפגישת היכרות משולשת בבית קפה בחיפה.

נ. הביעה בפני "הדוקטור" את חששותיה מן המפגש עם האלמונית, ובכלל, מן המבוכה והפחד של אילן לפגוש בנשים:

"אז אמרתי יהיה לו קשה, וכי היא אישה, והוא לא מתקשר עם נשים בכלל, ולא אמרתי קודם, באמת כשהוא נפגש איתי, הוא כל הזמן הוריד את העיניים למטה, והוא היה מאד נבוך ודיבר כמו ילד מפוחד, חוץ מאשר אחרי, אחרי סאשן כזה של מין אז פתאום הוא היה אחר לגמרי, וקים אמרה לי הנה את רואה איך זה עוזר לו, איך זה עושה לו את זה, זה פשוט כאילו זה משנה אותו לגמרי, אחרי דבר כזה הוא מתפקד, הוא מסוגל, הוא חזק יותר, הוא פתאום גבר, הוא לא ילד קטן, ו, אז נפגשנו, אה וקים אמרה לי תשבי את לידו והיא תשב מולכם וככה זה ייתן לו יותר ביטחון שהוא לידך כי אלייך הוא כבר רגיל, וזהו, ואז נפגשנו, וככה, והיא אמרה לי מראש שהוא ישב מאחור, והיא תבוא ותשב לידך באוטו כדי שהוא לא ייבהל שהיא יושבת מאחוריו או משהו כזה, וזה הכל היה, היו כל כך הרבה פרטים קטנים שאי אפשר לא להאמין" (עמ' 54 ש' 23-13 לפרוטוקול).

75

לאחר שהפגישה בבית הקפה הותירה התרשמות הדדית חיובית, נפגשו השלושה בביתה של נ.. בשיחת טלפון לפני הפגישה המשולשת "הדוקטור" הנחתה את נ.:

"הכי טוב שהוא ישגול אותה כבר בפגישה הראשונה" (עמ' 55 ש' 1 לפרוטוקול).

יוער, כי לשאלת עוה"ד ארז באשר לשימוש בביטויים "לשגול" ו"לרדת", ענתה נ. שהיו אלה מילותיה של "הדוקטור". הפועל "לשגול" אינו שכיח בשפת היומיום ואף הנאשם הכחיש את השימוש בו וטען לגביו כי הוא ביטוי ציני ולועג, קר ומנוכר וכי נ. אימצה את השימוש במילה זו רק לאחר שצפתה בתכניות כלבוטק ולאחר שיחתה עם דמרי, תחקירנית התכנית. ברם, הביטוי עלה מפי הנאשם פעם נוספת בעדותו, ביחס לאישום אחר (עמ' 2036 ש' 22 לפרוטוקול).

נ. תיארה כי נלחצה מאד מן ההוראה שקיבלה:

"נ.: אז זה מלחיץ אותי כי אני אומרת איך אני אביא איתי מישהי ושהוא ישגול אותה, כאילו מה?

עו"ד ארז: לידך?...

נ.: כן, לידי, איתי, הכי טוב הכי טוב שזה יהיה כולם ביחד אבל אה,

עו"ד ארז: אז מה את עונה על זה, ומה אז חילופי הדברים בקשר לעניין הזה?

נ.: כל הזמן אני אה אמרתי לה שקשה לי עם זה, ושאני לא יודעת איך לעשות את זה בכלל, ושזה לא פשוט בשבילי, ושאני... מילא אני, אבל לגרום לעוד מישהי... זה נורא מלחיץ אותי, נורא מביך אותי כל העניין הזה, ואני לא יודעת איך לעשות את זה, והיא כל הזמן אמרה לי אני סומכת עלייך, על הכריזמה שלך, על הכוח שלך, יש לך השפעה... וכל הזמן היה מן משחק כזה בין הפחד שהיא תעיף אותי מהעבודה, לבין הקטע שהיא מפרגנת לי ואני חזקה ואני יכולה, ואני כריזמטית ויש לי השפעה... מאד רציתי כל הזמן לרצות אותה, מאד. אני מאד אה, אני החזקתי ממנה גם" (עמ' 55 ש' 16 - עמ' 56 ש' 2 לפרוטוקול).

כאשר הביעה נ. ספק ביכולתה לגרום לאלמונית לקיים יחסים עם אילן, השיבה לה "הדוקטור":

"אם היא לא תסכים, אז שאנחנו ניתן לה את כל ההצגה עד הסוף, שהיא תקנא, כאילו, שהיא תראה שהיא מפסידה, שאו שהיא תכנס לאווירה או שהיא תאכל לעצמה את הלב" (עמ' 56 ש' 8-6 לפרוטוקול).

"ושלא תעזי שהיא תקריא לו. שהיא לא תקריא לו, שהיא לא תנסה להכניס אותו לטראנס, הוא עלול להיבהל מזה וזה לא שכל אחת יכולה לעשות את זה" (עמ' 56 ש' 16-14 לפרוטוקול).

76

כאמור, הפגישה המשולשת התקיימה בביתה של נ., שהחלה להקריא לאילן אשר נכנס ל"טראנס" ומבטו התקבע, "כאילו פסל". היא החלה נוגעת בעצמה והוא ציית להוראותיה "כמו רובוט" ונגע בה. האלמונית צפתה.

נ. התיישבה על אילן והחלה לגעת בו וכעבור זמן מה הציעה לאלמונית להחליפה. האלמונית עשתה כן, נגעה בו וביקשה שיגע אף הוא בה, מעל בגדיה. נ. הציעה שיעברו למיטה וכך עשו. הם התגפפו במיטה כאשר נ. עמם בחדר. כולם נותרו לבושים.

"במפגש הזה לא היה מעבר, כולנו נשארנו עם בגדים בואו נגיד" (עמ' 59 ש' 14-15 לפרוטוקול).

לאחר המפגש הראשון טענה האלמונית שהספיק לה. אילן טען כי אינה מוצאת חן בעיניו ו"הדוקטור" הוסיפה שיש לה הרגשה לא טובה לגביה.

המשך החיפוש אחר נשים נוספות

"הדוקטור" ביקשה מ-נ. להמשיך בחיפושיה אחר שותפות נוספות:

"...תלכי באוניברסיטה, יש מלא בחורות, את יכולה, אה, תפני אולי לרוסיות הן מאד מתירניות, אה תצאי, את תראי שלא ייבהלו מזה כל כך.." (עמ' 59 ש' 21-19 לפרוטוקול).

נ. תרה אחר נשים אחרות, אך ככל שפנתה, נבהלו אלה מהצעותיה.

דווקא החיפוש המתמשך אחר שותפות נוספות למפגשים, בניגוד לרצונה, מעיד עד כמה האמינה נ. בקיומה של ה"דוקטור" ומה רבה הייתה השפעתה עליה.

בעודה מחפשת, נעלמו אילן ו"הדוקטור" לתקופה ארוכה, חזרו ונעלמו לסירוגין. אי-אפשר היה להשיגם בטלפון. "הדוקטור" טענה ששהתה בחו"ל ואילו אילן, לדבריה, "העומס הרגשי מאד כבד עליו".

נ. חשבה לפרסם מודעה באינטרנט לאיתור שותפה למפגשים וביקשה במסרון את אישור "הדוקטור". תשובתה הייתה:

"חס וחלילה לא באינטרנט כי יש שם מלא סוטים וחולי נפש" (עמ' 60 ש' 13-14 לפרוטוקול).

בסופו של דבר פורסמה באינטרנט מודעה אשר תוכנה הוסכם על שתיהן, בה חיפשו מישהי המעוניינת לטפל בבחור עם קשיי למידה, ולכשתתקשר מתעניינת כבר תסברנה לה בעל פה במה מדובר.

סיום הקשר

לאחר ששה מפגשים נעלמו, לדברי נ., אילן ו"הדוקטור":

77

"אז הייתה תקופה כזאת שהוא נעלם לי והיא נעלמה לי ואני לא הבנתי מה קורה, ועד שהצלחתי לתפוס אותה אז אה, התברר שהיא אמרה לי שזה לא זה, זה לא שהיא התכוונה להיעלם לי, הפלאפון נפל לה לאיזה אגם בארה"ב והיא הייתה מנותקת לגמרי, וזה לא שהיא לא התכוונה לחזור אלי או משהו כזה, ואז לא ידעתי כבר מה קורה, כי באמת אילן נעלם והיא נעלמה ואני לא ידעתי מה קורה" (עמ' 69 ש' 20-16 לפרוטוקול).

התשלום

על-פי רישומיה של נ., "יומן זמנים" כהגדרתה (סומן ת/1), ארך המפגש הראשון כ-3.5 שעות ובסה"כ נערכו עם אילן 6 פגישות, כ- 25 שעות, שתמורתן לא שולמה בסופו של דבר (עמ' 61 ש' 4 לפרוטוקול). במפגש השלישי אמנם הגיע אילן עם כסף והציגו ל-נ. (2,200 ₪ לדברי הנאשם בפרוטוקול ה-21.3.11), אך נ. עדיין לא חישבה את הסכום שהגיע לה ועל כן ביקשה לדחות את התשלום לפעם אחרת.

"תעזוב, בפגישה הבאה כבר, זאת אומרת אני אחשב כמה זה ואני אגיד לך, כי, הוא גם אמר לי מראש אני סומך עלייך, את לא צריכה להגיד לי כמה שעות, את תגידי לי פשוט כמה שעות ואני אשלם" (עמ' 61 ש' 20-18 לפרוטוקול).

"לא משנה.. מה זה משנה עכשיו או בעוד יומיים.. קבענו להיפגש בעוד יומיים" (עמ' 113 ש' 24-22 לפרוטוקול).

"ביהמ"ש: והיה איזה שהוא שלב שאת אמרת לו את הסכום?

עו"ד ארז: ואז, באמת בפגישה הבאה, כן, נו?

נ.: לא, אה, בפגישה אחרי זה, לא היה לי נעים, לא יודעת, הוא שכח, הוא שכח ואז אני לא הזכרתי את זה. אני ראיתי בזה אז כאילו, אני עכשיו משקיעה, אבל אני אקבל את הגמול שלי. זה רק עניין של לרכוש את אמונו, ולהיות אתו בסדר, ובסוף, זאת אומרת אה, לא נלחצתי מזה שהוא עדיין לא שילם לי" (עמ' 61 ש' 26-21 לפרוטוקול).

החשיפה בכלבוטק

על שידור הפרשה במסגרת תכנית כלבוטק שמעה נ. מחברתה ע., שצפתה בפרומו לתכנית רק מספר שעות לפני שידורה. תגובתה המידית הייתה לחץ וחשש שמא מי מבני משפחתה ומכריה יצפה בתכנית ויקשר בין אילן, תלמידה, למושא התכנית.

78

"נ.: היא כתבה לי שאם ראיתי את הפרומואים של כלבוטק שאילן עבד עלי, ועל עוד, ועל עוד בנות, על עוד הרבה בנות... אני הרגשתי שאני מתעלפת... ואני הייתי בשוק, חיכיתי לראות כלבוטק, נלחצתי מזה שאנשים מסביבי, ההורים שלי וכאלה לא ידע, לא ידעו מה אני עושה איתו אבל הם ידעו שאני מלמדת בחור בשם אילן, ואני, אם לא היה הקטע של המין אז זה היה משהו שאני הייתי מספרת לכל העולם, כי מאד הייתי גאה בזה, באמת מאד הייתי גאה בזה, כי חשבתי שמה שאני עושה זה מדהים,...ושזה מאד מעניין ואני פחדתי שאנשים שמכירים אותי יקשרו, וזהו, ואז היה כלבוטק וחשבתי אולי, ביררתי, ניסיתי לברר איפה ההורים שלי ואיפה האחים שלי, איפה כל מיני אנשים שאני מכירה, איפה הם נמצאים, שהם לא יהיו ליד הטלויזיה..." (עמ' 69 ש' 26 - עמ' 70 ש' 12 לפרוטוקול).

לאחר שצפתה בתכנית הראשונה מבין שלוש התכניות שעסקו בחשיפת הפרשה, עדיין לא הפנימה נ. כי אילן ו"הדוקטור" חד הם.

"עו"ד ארז: איך הרגשת?

נ.: אוף, אני לא יכולה לתאר את זה בכלל, זה מטורף, זה מטורף... כשגיליתי שהם, כשאמרו שזה כלבוטק וזה, אז חשבתי, עדיין בכלל לא חשבתי, לא דמיינתי שזה לא אותו בן אדם, שזה אותו בן אדם אילן וקים, אז שלחתי לקים אס אם אס, כתבתי לה הלוואי שתמותי. כי אמרתי איך אישה משדלת ככה מישהי, איך כאילו, איך זה קורה דבר כזה..." (עמ' 70 ש' 26-15 לפרוטוקול).

נ. צפתה, לדבריה, בכל התכניות (יוער, כי התכנית השלישית אינה רלוונטית לענייננו כיוון שנערכה ושודרה לאחר הגשת כתב האישום). את הקשר עם תחקירני כלבוטק יצרה, לבקשתה, חברתה ע. בשמה, והם שהפנוה למשטרה (עמ' 71 ש' 4-10 לפרוטוקול).

לטענת נ., לא שיתפה פעולה עם תחקירני כלבוטק, אך שמעה מהם את סיפוריהן של מתלוננות אחרות וכן שמעה כי המקרה שלה הוא החמור ביותר מבין כולן (עמ' 71 ש' 12-9 לפרוטוקול). עדותה, לדבריה, התבססה רק על דברים שחוותה בעצמה (עמ' 71 ש' 2-1 לפרוטוקול).

לסברת ב"כ הנאשם, כפי שנטען גם בסיכומי הנאשם, עדותה של נ. הושפעה מדברים ששמעה בתכנית כלבוטק ומשיחותיה עם תחקירני התכנית. בחקירתו הנגדית התמקד עו"ד אופק בשאלת הגדרת אילן כאוטיסט - על ידי מי ובאיזה שלב:

"נ.: אני שאלתי אותו קצת על עצמו.

עו"ד אופק: והוא ענה לך?

נ.: כן.

עו"ד אופק: זאת אומרת אדם שאת הגדרת כאוטיסט,

נ.: לא, אני לא הגדרתי אותו כאוטיסט.

עו"ד אופק: אז מי הגדיר אותו כאוטיסט?

79

נ.: אף אחד לא הגדיר אותו כאוטיסט, אולי כלבוטק הגדירו אותו כאוטיסט, אני לא חשבתי שהוא אוטיסט, אמרתי שבטלפון שהוא נשמע אוטיסט, אמרתי שבטלפון חשבתי שהוא אוטיסט או משהו כזה, אבל כשפגשתי אותו והבנתי שמשהו מוזר, וכשקראתי את המכתב של קים, אני פשוט הבנתי שזה אדם שעבר טראומה.

עו"ד אופק: זאת אומרת שאם את אומרת בעדות שלך שהוא אוטיסט, את מתכוונת לאשר שהוא,

נ.: אני לא אמרתי בעדות שלי עדות [צ"ל אוטיסט - ש.ד.],

עו"ד אופק: את לא אמרת בעדות שלך שהוא אוטיסט?

נ.: לא, אני אף פעם לא אמרתי, אמרתי, אה בטלפון, שהוא נשמע לי אוטיסט, בטלפון, בטלפון...

עו"ד אופק: בואי תגידי לבית המשפט איך נשמע אוטיסט בטלפון? אני לא מכיר את ההגדרה הזאת...

נ.: אני לא ידעתי מה הוא בדיוק, אני אמרתי שהוא אוטיסט או מפגר, או אני לא יודעת מה, אבל הוא לא בן אדם רגיל...

נ.: הוא נשמע מוזר.

עו"ד אופק: הוא נשמע מוזר. ואת אומרת שכשאת אומרת אוטיסט, אז את אומרת שאת לקחת את זה מכלבוטק, זה ביטוי שהופיע בכלבוטק, זה לא ביטוי שאת בעצמך,

נ.: אני אמרתי אוטיסט, כשדיברתי עם ע', לפני שאני נפגשתי איתו בפעם הראשונה, אני אמרתי לה שבא מישהו ללמוד, ושלדעתי יש לו איזה שהיא בעיה, או שהוא אוטיסט או שהוא מפגר, או שאני לא יודעת מה. זה מה שאני אמרתי, אני לא הבנתי מה,

עו"ד אופק: את יודעת מה זה אוטיסט?...

נ.: אה, אני לא יודעת בדיוק את ההגדרה, אני יודעת שזה בעיות תקשורת חמורות, שאוטיזם זה כולל בעיות תקשורת חמורות (עמ' 77 ש' 1 - עמ' 78 ש' 11 לפרוטוקול).

אף שהדיאלוג בין השניים הושפע ברובו מאינטרפרטציה שונה ל"הגדרה" (עו"ד אופק התכוון לתיאור ואילו נ. לאבחון), הרי שבסופו, עמדה נ. על דעתה והבהירה כי עשתה שימוש בתיאורו של אילן כאוטיסט מיד לאחר שיחתה הטלפונית הראשונה עמו, כשתיארה לחברתה ע' את התרשמותה הראשונית ממנו. ואולם, נ. אינה פסיכיאטרית או פסיכולוגית. כרבים אחרים, אשר אינם בקיאים בתחום הלקויות השכליות וההתפתחותיות, היא תיארה דיבור ילדותי ומנותק כ"מפגר" וכ"אוטיסט". נ. לא התעמקה בשוני בין המונחים המקצועיים, אלא השתמשה בהם כמטבע לשון, ואין בתיאורו של אילן ככזה או אחר כדי להצביע על סוג ה"טיפול" שניתן לו, שכן זה הוכתב ל-נ. על ידי ה"דוקטור".

(האזנה לשיחה הראשונה בת/82 מבהירה הבהר היטב על מה ביססה נ. את התרשמותה).

80

לעומת זאת, העובדה ש-נ. שמעה מתחקירנית כלבוטק את סיפוריהן של מתלוננות אחרות ואף צפתה בתכנית טרם שמסרה את הודעתה במשטרה עלולה הייתה "לזהם" את גרסתה ולטעת בה שינויים והשלמות בעקבות הפרטים ששמעה. בענייננו, החשש לזיהום העדות בטל בשישים. עדותה של נ. הייתה קוהרנטית, והתאפיינה בכנות ובגילוי לב. היא לא ניסתה להשחיר את פניו של הנאשם או להסתיר פרטים שעלולים היו להעמיד אותה באור בלתי מחמיא. ליבת עדותה של נ. עסקה באישום באינוס, המיוחס לנאשם אך ורק בעניינה, בעוד שבקשר ליתר המתלוננות לא נטען קיומם של יחסי מין. אשר על כן, גם אם שמעה נ. את סיפוריהן של מתלוננות אחרות, אין בכך כדי ללמד על השפעה על עדותה, מאחר שחלק מהמצגים שתיארה בפנינו שונה משל מתלוננות אחרות, ובאשר ללבת הצגתו כבן למשפחה עשירה שהתייתם וכו', מצגים אלה אושרו על ידי הנאשם עצמו. יתר על כן, יצירת הקשר באופן אישי והצגת מכתב, הינם ייחודיים לנ. למ.ג. ולר.ש. ולא הופיעו בתכנית כלבוטק.

גרסת הנאשם

גרסת הנאשם מאופיינת בתחילתה בהכחשה כמעט גורפת את פרטי החשדות המיוחסים לו, המתרככת בהמשך הודעותיו במשטרה, כאשר לבסוף, בעדותו בבית המשפט, הוא מאמץ את הגרסה לפיה גם אם נכונים דבריה של נ. באשר למעשים המיניים שביצע, הרי שאינו זוכר אותם ואף לא היה מודע להם בעת ביצועם, שכן היה נתון במצב היפנוטי של "טראנס".

באשר לשאלת המרמה והקשר הסיבתי בינה ובין הסכמתה של נ. למעשים המיניים עם הנאשם המהווה את ליבת העיסוק בסוגיית האינוס במרמה, נוקט הנאשם, משפטן בהכשרתו ועורך-דין לשעבר במקצועו, בקו המסיט את מרכז כובד ההשפעה על התנהלותה של נ. לעבר דמותו של אילן, תוך שהוא מנסה לצמצם עד לאיין את משקל דמותה הבדיונית של "הדוקטור" ולטעון כי המסכת העובדתית שהוצגה ל-נ. אינה כה שונה מן המציאות.

כך, ניסה להציג הנאשם לבית המשפט את נקודות הדמיון שבין דמותו של אילן הנאשם לבין דמותו של אילן "המטופל", שניהם תוארו על ידו כסובלים מאותן בעיות נפשיות הכרוכות בטראומה מינית מן העבר. בד בבד, טען כי עיקר ההתנהלות בינו לבין נ. הייתה בדמותו של אילן "המטופל", כאשר ל"דוקטור" לא הייתה עליה השפעה של ממש, מאחר ש-נ. הסתייגה ממנה.

כחלופה נוספת להגנתו, ניסה הנאשם לתאר את מערכת היחסים שנרקמה עם נ. ככזו אשר חרגה מן הפן "הטיפולי" ועברה, במהלך היכרותם, לפן אישי, באופן המנתק את מצג השווא מן המעשים המיניים שבוצעו על-ידו.

החקירה במשטרה

בחקירותיו במשטרה, התייחס הנאשם הן לחשדות שיוחסו לו באשר לכלל המתלוננות והן לחשדות באשר למתלוננות ספציפיות. להלן התייחסויותיו הרלוונטיות לאישום הראשון.

81

בחקירתו הראשונה מיום 07.02.07 (ת/59) הכחיש הנאשם כי בעל או ביצע מעשה מגונה במי מן המתלוננות עמן נפגש והצר על כך שעירב את "העניין הפסיכולוגי" ששימש, לטענתו, כדי לאשר את היותו פגוע נפש (ש' 17-15).

עם נ. התקיימו, לגרסתו, מגעים אנושיים של חיבוק וליטוף. בהתחלה, היו היחסים עמה במסגרת עדינה ושקטה, אך נ. נטתה לכיוון הרומנטי. היא שאלה אותו שאלות במישור האישי, העיקה עליו באינטנסיביות והתקשרה אליו מידי יום. זו הסיבה, לטענתו, שלא שילם לה עבור המפגשים. בקשר עמה חיפש, לטענתו, תרפיית מגע וקשר חם ואמיץ, ללא קשר אינטימי ורגשי ולא על בסיס פיתוח יחסים אישיים. אלא שהיא חיפשה מישהו לאחר שסיימה קשר זוגי בן 9 שנים, מה שלא התאים לו (ש' 23-29).

לטענתו, כל המתלוננות נשארו לבושות לאורך המפגשים (ש' 49-48) ולא גלשו לאקטים מיניים מעבר לליטוף בראש, באגן, בירכיים, בזרועות ובכפות הרגליים (ש' 61-65). הוא היה מחבק אותן כשזרועותיו מקיפות את הכתפיים, הגב והאגן, או שהן היו מניחות אותן היכן שהן בחרו. את ראשו הניח, או שהמתלוננות הניחו, על בטנן, באזור הרחם (ש' 68-67).

הנאשם הודה בהתחזות לפסיכולוג או לפסיכיאטר בשם ד"ר לוין (זכר), אך לדבריו, עשה שימוש בדמות זו פעם אחת ולאחריה המשך הקשר עמן היה רק עם אילן במספר הטלפון שלו (444) (ש' 78-74).

הנאשם אישר כי בכובעו כד"ר לוין סיפר למתלוננות כי אילן סובל מבעיות נפשיות על רקע של טראומות מן העבר הרחוק והקרוב, לחץ, חרדות, מתחים לא קלים אך נשלטים, שאינם מלווים באלימות וכן מאימפוטנציה. עוד אמר להן, לטענתו, כי אינן חייבות לעשות דבר ואם אינן מעוניינות, שתסיימנה מיד את הקשר. חשובה לו הרגשתן ושלמותן עם מעשיהן ופחות תחושותיו של אילן (ש' 86-82). עם זאת, הכחיש כי כד"ר לוין דיבר בקול נשי. לדבריו, דיבר עמן בעדינות ולכן קולו נשמע כך.

עוד מסר הנאשם, כי סיפר למתלוננות שאילן נפגע מינית כששהה בקיבוץ, אך הוסיף כי אכן הוטרד מינית בילדותו (ש' 90, ש' 106).

הנאשם אישר כי מספרי הטלפון 444 ו- 168 רשומים על שמה של אמו.

בחקירתו מיום 15.02.07 (ת/66) נשאל הנאשם לגבי המונחים המקצועיים בהם עשתה "הדוקטור" שימוש. לדבריו, למביני דבר לא היו אלו מונחים מקצועיים.

בניגוד לטענתו להתחזות לפסיכולוג ממין זכר ולהכחשת השימוש בקול נשי מן החקירה הראשונה, אישר הנאשם כי דיבר בקול נשי, אשר שימש, לדבריו, ליצירת אמון של "אישה באישה" (ש' 107-106). לטענתו, לא יכול היה ליצור אמון עם המתלוננות בדרך אחרת, כיוון שאף אחת לא הייתה מסכימה להיפגש עמו לתרפיית מגע אצלה בבית (ש' 108-107).

82

הנאשם הודה כי בפגישותיו הראשונות נמנע מקשר עין והתנהג באופן פאסיבי. לדבריו, היה צייתן וכנוע ולא פעל כלל, כי נמנע ממסגרת אשר תאפשר לו שליטה (ש' 124-120).

הנאשם מכחיש כי אמר ל-נ. שהמראה שלה, נמוכה ובעלת חזה קטן, הוא המראה האידאלי.

בחקירה שנערכה ב-18.02.07 (ת/67) הכחיש הנאשם כי בשיחתו הראשונה עם נ. ב-22.10.06 הציג עצמו כמי שאינו יודע קרוא וכתוב הזקוק לשיעורים פרטיים (ש' 106) וכי דיבר כמו ילד קטן (ש' 117). הוא אף הכחיש כי אמר ל-נ. שקיבל את מספר הטלפון שלה מן הפסיכולוגית שלו, קים (ש' 119).

הנאשם אישר כי הציע ל-נ. שיעורים בני 5-7 שעות, אך לא זכר את התעריף שנקב (60 או 80 ₪ לשעה). לדבריו, אכן הבטיח כי יעלה את שכרה ל-140 ₪ לאחר 10 שעות וכי ביקש לשלם לה לאחר שני מפגשים, אך נ. ענתה שאין צורך לשלם כעת וכי אינה דואגת בקשר לכסף (ש' 126).

הנאשם הכחיש כי הגיש ל-נ. מכתב מקים ובכלל, קיומו של מכתב כזה (ש' 131-127).

הנאשם הכחיש כי דיבר עם נ. על מטפלת בשם שולה ואמר כי אינו זוכר שם זה (ש' 123-122). בהמשך, כאשר שב ונשאל לגביה, הודה בקיומה של מי שעונה לתיאור שהוצג לו, אפילו כמה כאלה, אך לא בשם שולה (ש' 164-159 וש' 179).

הנאשם הכחיש את סיפור החיילות שהתעללו באילן מינית כשגילו כי יש לו לשון הארוכה הנשלפת בלחיצה על נקודה בעורף, וטען ש"זה נראה הזוי לחלוטין" (ש' 132-134) ואין, לא לו ולא לאף אחד אחר בעולם, נקודה שכזו. כיוון ש-נ. היא בחורה אינטליגנטית, אמר, ברגע שהייתה מבינה שאלו שטויות הייתה מפסיקה כל קשר עמו (ש' 139-137).

הוא הכחיש כי נכנס עם נ. למצב של אקסטזה, היסטריה או טראנס וטען כי הטיפול התרפויטי שעבר היה עדין, רגוע ונינוח, ללא אקסטזות (ש' 142-140, ש' 189)

הנאשם הודה כי התחזה לפסיכולוגית בשיחות הטלפון עם נ. ועם המתלוננות האחרות. לדבריו, עשה זאת כדי לשמוע על הטיפול, איך היה, כיצד חשו, האם אירע אירוע חריג או האם עשה אילן דבר עמו לא חשו בנוח (ש' 151-150).

לטענת הנאשם, נ. היא "חיית אינטרנט" שגילתה עניין בכל נושא שהעלה, אשר לא הייתה מתחילה להיפגש עמו מבלי שביררה היטב את הדברים שאמר לה (ש' 169-172).

לגרסת הנאשם, על אף שדובר בתרפיית מגע, הבהיר ל-נ. כי אינה סרוגייט. נ. גילתה עניין בתחום הטראומות והפוביות ואף הופנתה על-ידו לערכים שבתחום הסרוגייט (ש' 184-183).

הנאשם הכחיש את תרגול הזיכרון כאשר הוא בטראנס והגדירו כשטויות (ש' 193). הקראות נעשו, לדבריו, מתוך סקרנות, עד כמה הוא זוכר מן הטקסט שהוקרא לו.

הנאשם הכחיש את טענתה של נ. כי בפגישה השנייה ניסה לבצע בה מין אוראלי (ש' 196). לטענתו, היא אף לא סיפרה על כך ל"דוקטור" והמשיכה בפגישותיה עם אילן.

83

כמו כן, הכחיש את הטענה כי "הדוקטור" סיפרה ל-נ. ששולה הנחתה את אילן לבצע מין אוראלי בכלב או שתשתין בפיו. אין, ולא היו לו, לטענתו, יחסים ביזאריים עם שום בחורה (ש' 208-203).

הנאשם מכחיש את טענתה של נ. כי הגיעו לעירום מלא בפגישותיהם (ש' 211). מירב החשיפה אליו הגיעו, לגרסתו, היה פשיטת חולצתו שלו לצורך עיסוי בגב.

הנאשם מכחיש כי קוימו יחסים מיניים עם נ. (ש' 214). באשר לטענתה של נ. כי נגע בה בכל חלקי גופה השיב כי התנהגותו הייתה פאסיבית, ו-נ. היא זו שיזמה וכיוונה את התרפיה.

הנאשם מאשר כי קיים פגישה משולשת עם חברה נוספת של נ.. אך, לדבריו, המגעים היו של חיבוק בלבד, עם בגדים ובהסכמה. הן לא חשו, לדבריו, כי המגע היה מגונה וכי ביזה את גופן (ש' 228-225).

לטענת הנאשם, נ., שהינה אישה משכילה ועצמאית בדעותיה, ידעה שאילן סבל מטראומות ולוקה בבעיות תקשורת בין-אישית, וטיפלה בו לא לשם ריצויה של קים. אם שכבה אתו - מה שהכחיש - הרי שנהנתה. ואם נהנתה, לא ניתן להגדיר את הפגישות ביניהם כפגישות לשם תרפיה (ש' 240-233).

לו חשבה שהיא משמשת סרוגייט, הרי שזו רשלנות פושעת. שכן, לטענתו, ידעה שכדי לעסוק בתחום זה יש צורך בהשכלה, מקצועיות וניסיון (ש' 244-240).

הנאשם טען שהוא המום ומופתע מכך ש-נ. לקחה את האירועים עמו ל"כוון המיני נטו".

תגובת הנאשם לכתב האישום

הנאשם הודה כי התקשר ל-נ., אך כפר בטענה כי הציג עצמו כמי שזקוק לשיעורים פרטיים וכי אינו יודע קרוא וכתוב. כמו כן, הודה כי הגיע לביתה של נ. וכי התנהגותו הייתה פאסיבית, אך כפר באמירה שיוחסה לו כי הוא דיסלקטי, ב"טראנס" על כל שלווה אליו, במסירת מכתב מן "הדוקטור" ובתוכנו של אותו מכתב.

הוא כפר בהקראה הארוטית שביצעה נ. לאחר שקראה את המכתב מן "הדוקטור", בהיותו מהופנט במהלכה ובהוצאת הלשון והנעתה באופן מיני.

הוא כפר בשיחת הטלפון מן "הדוקטור" כחצי שעה אחרי סיום הפגישה הראשונה, על כל האמירות שיוחסו לה. לטענתו, התקשר ל-נ. על מנת לתאם עמה את הפגישה הבאה, וזאת, לנוכח החיבור הנפשי העמוק ותחושת הרוגע שנסכה עליו בפגישתם הראשונה.

הנאשם הודה כי שב לפגישה נוספת אצל נ. וכי היא אכן הקריאה ספר, אך כפר ב"טראנס" המיוחס לו, בתנועות הארוטית ובמין האוראלי שביצע ב-נ..

הנאשם כפר בשיחות הטלפון שקיימה נ. עם "הדוקטור" והעצות שניתנו לה במהלכן וכן בפגישה בה נשכב ליד נ., ליטף את ידה והיא הניחה רגליה על רגליו.

84

הנאשם כפר בפשיטת הבגדים, בביצוע מין אוראלי, בנגיעה באברי גופה של נ., בליטוף חזה, בקיום יחסי מין מלאים עמה ובהתנהגות אקטיבית במהלכה.

הנאשם הוסיף, כי ניסיונה של נ. להציג עצמה כחסרת אונים הנשלטת על-ידי הצורך לרצות את הדוקטור אינו עולה בקנה אחד עם היותה בגירה בעלת השכלה וקריירה.

הוא הודה בקיומה של פגישה משולשת עם ה"אלמונית" ובחיבוקים, עם בגדים, לבקשת נ., אך כפר בכניסה ל"טראנס", בליטוף חזה ואיבר מינה ובהתגפפות עם האלמונית.

הוא כפר בהתחזות לפסיכולוגית ולאוטיסט ובביצוע מעשי אינוס במרמה, מעשים מגונים ב-נ. ובאלמונית, תוך השגת הסכמתן במרמה בתואנה כי מדובר בחלק מטיפול.

עדות הנאשם

חקירה ראשית

בפתח דבריו, אמר הנאשם כי הוא חב ל-נ. סליחה גדולה על שדיבר עליה ועל מערכת היחסים עמה בפני המתלוננות האחרות, מה שהביא לבסוף לחשיפת שמה ברבים, על כל השלכותיה. עם נ., אמר, הרגיש מחובר, ואף היה מוכן לעזוב את אשתו למענה (עמ' 2059 ש' 19-18 לפרוטוקול).

"אני ל-נ. חייב סליחה אחת גדולה... אני ארבע ומשהו שנים מתייסר לגביה וכועס על עצמי כמו על כולם, אבל על אף אחת לא התייסרתי כמו על נ. בנושא הזה, אני חושב עליה המון ובעיקר על הכאב שעברה" (עמ' 2146 ש' 14-9 לפרוטוקול).

"על הכאב שעבר עליה, על החרדות שלה, הסבל שלה. היא הייתה האישה היחידה בעשרים השנה האחרונות שאהבתי אותה. אשתי יודעת את זה גם. אבל את הבגידה באמון שלה היא לא נסלחת. האמון שלה בי היה שזה יהיה דיסקרטי ביננו..." (עמ' 2146 ש' 19-16 לפרוטוקול).

"נ. הייתה לגביי אישה אישה. לא בגלל שהיא הייתה בת 33... אבל אני הוקסמתי ממנה ופחדתי ממנה, אחרי, הייתי איתה ארבע שעות ראשונות בפגישה, ואחרי חצי הזמן בערך, בערך אחרי שעה וחצי שעתיים אני הרגשתי שאני, שאני אוהב אותה פשוט, זאת אומרת מה אוהב אותה? לא מבחינה מינית" (עמ' 2146 ש' 3 - עמ' 2147 ש' 1 לפרוטוקול).

הנאשם תיאר בעדותו מערכת יחסים אינטימית ועמוקה יותר מזו שתוארה על-ידי המאשימה או שעלתה מעדותה של נ.. מערכת יחסים אשר לא הצטמצמה למפגשי "טיפול" בלבד, אלא לוותה בבילוי משותף במסעדות ובטיול בשדות הישוב בו התגוררה.

התיאור המשתפך על הרגש הרב שהיה לנאשם כלפי נ. ועל עומק היחסים ביניהם, עומד בסתירה מוחלטת לדברים שאמר במשטרה, על נטייתה החזקה, עד כדי מעיקה, של נ. לבסס יחסים אישיים ורומנטיים עם אילן, בניגוד לרצונו.

85

תיאוריו אף אינם עולים בקנה אחד עם עדותה של נ., שסיפרה בכנות רבה כי חשה נוח עם אילן, כגבר, דווקא משום שהקשר בינם לא היה רומנטי ומשום שלא ראתה בו עתיד.

במסגרת פגישותיהם, טוען הנאשם, הוא שוחח עם נ. על נושאים רבים, מגוונים ומרתקים ללא קשר לטיפול. לגרסתו, תוכנן ורמתן של השיחות אינם עולים בקנה אחד עם הגדרתו כ"אוטיסט" בעדותה של נ., לקות שאימצה, לדבריו, רק בהשראת התכנית כלבוטק.

הנאשם חוזר מספר רב של פעמים על הטענה לפיה התנהגותו אינה מתיישבת עם הגדרתו כ"אוטיסט", תוך התעלמות מכוונת מהעובדה שבפני נ. הוצג כמי שסובל מדיסלקציה קשה עם בעיות קשר בינאישי מחד גיסא, ואדם אינטליגנטי באופן יוצא דופן מאידך גיסא, תיאור אשר סלל את הדרך למטמורפוזה שעבר במהלך ה"טיפול" והוביל להתנהגות "נורמלית" לכאורה.

לטענתו, רשימת הפגישות שערכה נ. (ת/1) לוקה בחסר והושמטה ממנה פגישה נוספת ועוד מספר שעות. כמו כן, הפירוט שבחלקה העליון של הרשימה שערכה אינו תואם את זה שבחלקה התחתון וגם כתב היד שונה.

"ביהמ"ש: וכמה פגישות נפגשת איתה?

הנאשם: היא טוענת שש, זה לא נכון, נפגשתי איתה או שמונה או תשע,...

הנאשם: היו פעמים שהפגישה הייתה בחוץ כאילו...

הנאשם: אנחנו ישבנו, דיברנו, היינו, שתינו תה, עשתה לי קפה, הלכנו לאכול במסעדות, שלוש פעמים היינו" (עמ' 2153 ש' 21-12 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, חפצה נ. בפגישות נוספות, לא "טיפוליות", עמו:

"היא ידעה שאני מטיס טיסנים בחוף הבונים... וצונח צניחות חופשיות... היא רצתה יום אחד שאבוא אליה בשבת..." (עמ' 2150 ש' 32-28 לפרוטוקול).

קיום יחסי מין, יחסים אוראליים ומעשים מגונים

הנאשם לא הודה, אך גם לא כפר, בקיום יחסי מין מלאים, אוראליים ואחרים, אשר התקיימו במסגרת הטיפולים, כפי שהעידה נ..

לכל אורך עדותו התפתל הנאשם בין אמירותיו כי נ. אינה שקרנית ועדותה עדות אמת, לבין הטענות שהוא עצמו אינו זוכר דבר מן המעשים המיוחסים לו, או זכרונו מעורפל לגבי חלק מן הנסיבות.

86

"נ. לא שקרנית בכלום טוב? בואו נלך ככה. אם נ. אומרת ששכבנו - אז שכבנו. אם נ. אומרת ששכבתי אתה שכבתי אתה, אם נ. אומרת שירדתי לה - אז ירדתי לה. הנה, אחד ראשון. הבעיה שלי היא שאני לא זוכר את זה. לא זכור לי שאני הייתי עירום איתה ולא זכור לי שהיא הייתה עירומה איתי. ממש לא. ומה שהיא מתארת שם שפתאום התגלגלתי ממנה ושכבתי על הצד של האין מזרון ולא הבנתי מה אני עושה על המזרון - היא צודקת, זה נכון התיאור הזה והאירוע הזה, פשוט לא יודע איך הגעתי לשם. זה שתיים. שלוש - דיברתי עם נ. שעות" (עמ' 2147 ש' 13-8 לפרוטוקול).

"ביהמ"ש:...שכבתם? קיימתם יחסי מין?

הנאשם: היא אומרת שכן אז כן, אני מאמין ל-נ., ...

הנאשם: אני לא זוכר אותי שוכב איתה, אני לא זוכר, היא אמרה שהייתה חדירה, אני לא זוכר אבל אם היא אמרה שכן אז כן, אני מאשר באלף ואחד אחוז" (עמ' 2152 ש' 6-2 לפרוטוקול).

מעדותן של מתלוננות אחרות (י.ד. - אישום 4, מ.מ. - אישום 12, י.א. - אישום 5, א.א. - אישום 10, א.צ. - אישום 2) עלה כי בשיחותיהן עם אילן ו"הדוקטור" הוזכר שמה של נ., תוארו יחסיהם, ובין היתר, כי השניים קיימו יחסי מין ויחסים אוראליים.

כבר בתחילת חקירתו הראשית, סתר הנאשם את טענותיו באשר לאי ידיעתו ולהיעדר זיכרונו את המעשים שביצע עם נ., כאשר התנצל על שפגע בדיסקרטיות היחסים עמה (עמ' 2146 ש' 19-16 לפרוטוקול). הוא שב על כך גם בחקירתו הנגדית (עמ' 2259 ש' 22-23 לפרוטוקול).

"ביהמ"ש:...איך יכולת להגיד ל, לנשים האחרות, להגיד לנשים האחרות שנ. שכבה אתך אם לא זכרת את זה?

הנאשם: שוב פעם - יש הבדל בין לא זכרת לבין סיפרו לך, אמרה לך, דיברתם, רמזה לך. אני לא חייב מבחינתי להכיר במשהו שאני עצמי לא זוכר אותו,

ביהמ"ש: אז רגע, אז מה אתה אומר? שאחרי שקיימתם יחסים נ. סיפרה לך שקיימתם יחסים?

הנאשם: לא, ...

ביהמ"ש: אז מאיפה ידעת?

הנאשם: אז אני אומר, היא סיפרה לי רק בסוף.

ביהמ"ש: באיזה סוף?

הנאשם: ב, נדמה לי שבפגישה שישית. ...

הנאשם: זה לא שהיא סיפרה לי "שכבנו", היא רמזה לי, ואז התחלתי להבין שהיה משהו, ונלחצתי...

87

הנאשם: היא אמרה לי, אני לא יכול להגיד במדויק, אבל אני הבנתי ממה שהיא אמרה לי שכן שכבנו כן היינו ערומים ואפילו שקיימנו אוראלי. היא לא אמרה לי: ירדת לי. היא גם אמרה ירד לי, וזה מאד צמרר אותי, זה לא היה משפט שהיא אמרה לי אף פעם. קים לא אמרה שירד לך, קים לא אמרה שירד לך כשאת מדברת עם חברה שלך או לא חברה שלך, לא יודע אם אני זוכר את הדברים, קים לא דיברה איתה על הדברים, קים לא יכלה לדבר איתה על הדברים האלה. אני דיברתי איתה, אם דיברתי אתה, לגבי יחסים, לגבי סקס, כן היה לי סקס עם שולה, כן זה היה בעייתי, כן הייתי שמח אם הייתי אחר, הדברים האלה, זה הכל...מה שהיא אמרה זה דבר שלי חסר שכן עשינו את זה. אני נכנסתי ללחץ. זהו...

הנאשם: לא סיפרתי פרטים לאחרות. אני לאחרות סיפרתי - שכבנו...

ביהמ"ש: אבל אתה לא אומר שהיא אמרה לך ששכבתם. היא רמזה לך שהיה משהו.

הנאשם: הבנתי, ואם היא רמזה לי אז היא דוברת אמת. נ. לעולם לא תשקר אותי. ...

הנאשם: כבודה, את יודעת מה עשיתי? הרמתי מחיצה, היה לי שחור מול העיניים ונכנסתי לחרדות וללחץ. זה נמחק. רק אחרי זה בשחזורים אמרתי נ. לא תשקר, לא תגיד שכבנו ולא שכבנו, למה שהיא תגיד את זה...נ. זה משהו אחר לגביי. את לא מבינה? זו אהבת חיים שלי של עשרים שנה. היא בשבילי אורים ותומים. מה שהיא אמרה בשבילי זה היה קדוש. כשבאתי למשטרה ואמרו לי: אתה אנסת אותה, נכנסתי להלם שני. ולכן הכחשתי את כל הדברים איתה. מי יאשר דבר כזה? (עמ' 2155 ש' 24 - עמ' 2157 ש' 14 לפרוטוקול).

גרסתו הפתלתלה של הנאשם נסתרת מיניה וביה על ידי דבריו שלו, בכובעו כד"ר לוין בשיחה עם דמרי מכלבוטק, כפי שתומללה ב- ת/80 - ת/84. בשיחות אלה מתאר הנאשם בפרטים את הטיפול שהעניקה לו נ. וכך נהג גם בשיחותיו עם מתלוננות אחרות.

יתרה מכך לא הוצגה לפנינו ראיה כלשהי לקיומם של נתק או בלקאאוט מהם סובל הנאשם (ראו חוו"ד ד"ר כספי נ/269).

שיחות הטלפון וההודעות

לגרסת הנאשם, את "הדוקטור" הפעיל רק לאחר שני מפגשים עם נ., כשכבר שרר ביניהם "חיבור מדהים":

"נ. כבר הייתה מקורבת אלי אחרי שעתיים שהיינו ביחד, היה לנו חיבור מתאים [צ"ל מדהים - ש.ד.] על ההתחלה, אז למה אני צריך את קים אחרי שני, שהיו לי מגעים, הגעתי לסיפוקי, בסדר? במירכאות שלנו" (עמ' 2033 ש' 26-24 לפרוטוקול).

הפעלתה של "הדוקטור" בעניינה של נ., מעידה, לגרסת הנאשם, על תחושה נפשית שלוותה אותו, לא על כוונת מרמה.

"יכול להיות שהיא קשורה למשהו של שריטה, אבל היא לא קשורה למרמה" (עמ' 2033 ש' 29-30 לפרוטוקול).

88

המאשימה, אומר הנאשם, טענה ל-54 דקות שיחה של נ. עם אילן (ל-444) ו-19 דקות עם "הדוקטור" (ל-168), אך אילן שוחח עמה, לטענתו, שעות רבות: "העשרות שעות, עשרות שיחות, זה נ. [צ"ל אילן]". 8 שעות שיחה התקיימו, לדבריו, באמצעות הטלפון הנייח (בזק) של נ., אשר לא נבדק על-ידי המאשימה וש-נ. עצמה התביישה, לדבריו, להזכיר.

"...היא אמרה לי: יש לי טלפון בבית, תתקשר אלי, מ-444 לבזק, בהתחלה. אחרי זה, כשכבר היה, הפכתי את זה לאחד, אז גם 168 התקשר לבזק של נ. 8 שעות. היא לא ידעה את זה אז מעולם, נ. גם לא תגיד את זה. היא יודעת למה היא לא תגיד את זה. היא מתביישת. סוטה, כולירע, כלבוטק, למה שהיא תגיד את זה? ...

נ. אומרת שהיא לא שוחחה איתי, רק מאוחר יותר בפגישות היא התחילה לשוחח איתי, זה לא נכון. נ. שוחחה איתי שיחות רבות, ב-444 אני מתכוון, ב-444" (עמ' 2172 ש' 33-26 לפרוטוקול).

"הדוקטור", לדבריו, שוחחה עם נ. שליש מן הזמן ששוחח עמה אילן. קשה ליחס, לגרסתו, לזמן שיחה כה קצר עם "הדוקטור" את יכולתה לשכנע את נ. לשכב עם אילן, כפי שהעידה.

"קים דיברה עם נ. פי שלוש פחות או להפך, מאשר אילן. ואחרי שקים כל כך מצליחה לשכנע את נ. לשכב איתי והכל, או לא מצליחה בעצם, כי קים דיברה איתה רק 19 דקות ולא עשרות שעות..." (עמ' 2147 ש' 19-18 לפרוטוקול).

נ. ידעה, טוען הנאשם, ש"הדוקטור" לא נסעה לשום מקום ואינה בחו"ל אלא "אתו בביתו", בהרצליה, שכן שיחותיו של אילן אליה נעשו מן הטלפון של "הדוקטור" (עמ' 2147 ש' 19-32 לפרוטוקול).

"...ואני משתמש בטלפון של קים וזה נ. יודעת, נ. יודעת שאני משתמש ב-168 של קים..." (עמ' 2147 ש' 29-30 לפרוטוקול).

לדבריו, נשלחו 150 מסרונים מקים אל נ. ועוד כ-150 מ-נ. אליה חזרה. כ- 20 עד 30 ממסרוני ה"דוקטור" הבהירו ל-נ. כי התכתבה עם הנאשם בכובעה של "הדוקטור".

"נגיד 20 או 30 זה מקים אליה לגבי יד שנייה. אילן לא נמצא עכשיו. אני עכשיו אהה, שולחת" (עמ' 2148 ש' 5-4 לפרוטוקול).

["יד שנייה", כפי שהסביר הנאשם בחקירתו במשטרה, מתייחס ל"תרפיית 4 הידיים" - מתלוננת המביאה עמה חברה נוספת לטיפול (ת/67 - ש' 79-80)].

89

אלא, שבניגוד לדברי הנאשם, מפלט השיחות (ת/70-ת/75) עולה, כי השיחות שהתקיימו אל מספרה הנייח של נ. (623) התקבלו ברובן דווקא מן ה-168 של "הדוקטור" - כ-10 שעות, ולכוונו יצאו מאותו מספר כ-40 דקות שיחה. לעומת זאת, מן ה-444 של אילן התקבלו רק כ-10 דקות ולכוונו יצאו 4 דקות שיחה בלבד.

השיחות שהתקבלו מן הנאשם הגיעו ממספר חסוי ועל כן לא ניתן לייחס ל-נ. ידיעת זהותו של המתקשר שלא על בסיס קולה של הדמות בה בחר הנאשם לדבר. ואולם, יחס של 1:10 באורך שיחותיה היוצאות מן המספר הנייח מעיד, כפי שמעיד אורך שיחותיה עם שתי דמויות הנאשם מן המספר הנייד, על רצונה של נ. לשוחח בעיקר עם "הדוקטור". כל זאת, בניגוד לטענות הנאשם, המנסה בכל כוחו להמעיט מערכה והשפעתה של דמות "הדוקטור" על נ. במארג הכזבים שטווה.

לדברי הנאשם, עם אילן ניהלה נ. שיחות על נושאים אינטימיים, שלה ושלו. כדוגמא לאינטימיות השיחות, הוא מציין כי סיפרה לו שלא חששה ממחלות מין אלא מאיידס, וכאשר היה לה "סטוץ", כהגדרתו, היא בחרה לשתף בכך את אילן, על פני "הדוקטור".

נ. שנאה, לדבריו, את "הדוקטור", ולא דיווחה לה דבר:

"היא אומרת, קים הגנה עליו, ככה היא אומרת: קים לא רואה אותי בעיניים, כל מה שקשור לקים זה אילן, היא דואגת רק לאילן. היא, לי היא מספרת הכל הכל הכל, היא רואה אותי כגבר, היא רואה אותי כאדם, היא רואה אותי כהכל, היא לא רואה אותי כדיסלקט, היא לא רואה אותי כקים, כלום" (עמ' 2148 ש' 24-20 לפרוטוקול).

לטענתו, לקים לא הייתה כלל השפעה על התנהלותה של נ. והיא אף לא הייתה זו שהסבירה לה ראשונה כיצד עליה לטפל באילן. היה זה אילן עצמו שהסביר לה:

"גם נ. אומרת שקים לא הייתה הראשונה, אני הייתי, וקים לא מספרת לה איך לעשות את התרפיה. אני. והיא מאוננת מולי, בלי קים, היא לא מכירה את קים, היא לא יודעת על קים, היא אומרת: אני קוראת מכתב. נדבר עליו. אבל היא מאוננת מולי. ועושה את הכל כשאני מסביר לה. ויותר מזה, מי שיוצר את הקשר לראשונה זה אילן, ואילן בא..." (עמ' 2148 ש' 33-29 לפרוטוקול).

בטענתו זו, מתעלם הנאשם מסדר הדברים כפי שתיארה אותם נ., ולפיו הנאשם הציג את הטיפול המבוקש - הקראה איטית של ספר, ולאחר שנכנס ל"טראנס" מסר לה את מכתבה של "הדוקטור" הכולל הצעות ארוטיות, ואף סותר את הטענה לפיה אינו זוכר אירועים מיניים במפגשים.

לטענת הנאשם, לדידה של נ., קים לא היוותה כל סמכות. לא "הדוקטור" הייתה מעסיקתה, ציין, אלא אילן, והוא זה שאמור היה לשלם לה את שכרה.

90

"כמה פעמים הצעתי לה כסף, היא דחתה את זה. לימים הבנתי שהיא דחתה את זה כי היא ראתה את הספין שיש לנו במערכת ואני לא ראיתי את המערכת כספין, אני אהבתי אותה מאד אבל עדיין פחדתי ממנה מהבחינה הזאת, וקים לא הייתה סמכות ולא כלום, היא מודה בזה באמת" (עמ' 2171 ש' 25-21 לפרוטוקול).

ברם, מעדותה של נ. עולה בבירור כי ביצעה את הנחייתה של "הדוקטור" ויצאה לתור אחר משתתפת נוספת למרות תחושותיה הקשות וחוסר רצונה לעשות כן.

בדומה, טען כי לא הציג עצמו כדיסלקטי או כמי שאינו יודע קרוא וכתוב בשום שלב. לגרסתו, שלא נתמכה בראיות, זולת תרשומת על סמך זכרונו (נ/254), הוא שלח ל-נ. כ-12 מסרונים והיא אליו כ-7, שהיו, בניגוד לעדותה של נ., מילוליים, ביניהם שיר ששלח לה ביום הולדתו, תגובותיה לשיר ומסרונים אחרים בעלי תוכן.

בנושא זה, עתר הנאשם לאמון בית המשפט וביקש לחזק דבריו:

"בפגישה הראשונה שלה איתי - חמש הודעות יש לה ממני. עכשיו, אני דיסלקט גמור, דיסלקט גמור, שקורא תפריטים כשאנחנו הולכים לבית קפה, ומשלם בעצמי, ומתעקש לצלם [צ"ל לשלם] וסופר את הכסף ורואה ומסתכל. נו באמת" (עמ' 2168 ש' 13-11 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית הנאשם הכחיש פעם נוספת כי הציג את אילן כמי שאינו יודע קרוא וכתוב וטען כי בינו לבין נ. נשלחו מסרונים בעלי תוכן כתוב (עמ' 2371 ש' 31-7 לפרוטוקול), אלא שבניגוד למתלוננת אי.א. - אישום 10 שבעניינה הציג הנאשם צילומי מסרונים (נ/188 - נ/189) בעניינה של נ. לא היו בידו צילומים (עמ' 2372).

לנוכח הצהרתו הנחרצת בחקירה הראשית ש-נ. מטבעה דוברת אמת ודבריה הם אמת לאמיתה, קשה להבין טענה זו.

מה גם שמצג דומה הוצג לע.ק. (אישום שלישי). משכך סבורה אני שיש להעדיף את גרסתה האמינה של נ. על זו של הנאשם, הן ביחס לנושא המסרונים והן ביחס להתנהלותו הכללית, אשר נועדה להציגו כמי שסובל מלקות הפוגמת בתפקודו.

תופעת ה"טראנס"

בטרם אבחן את טענותיו של הנאשם ביחס לטראנס ההיפנוטי, יש לשוב ולהדגיש כי קיומה של התופעה בכלל, והתרחשותה אצל הנאשם, לא הוכחה בראיה כלשהי.

הנאשם מסביר את ה"מחיקות" מזיכרונו, כהגדרתו, של האקטים המיניים עם נ. כמו גם של אקטים אחרים, במצב ה"טראנס" אליו היה נכנס בעת שהוקרא לו הטקסט.

"הנאשם: כבודה, אני רוצה להסביר. אני לדעתי, תראי, כשאני בטראנס אני יודע שאני בטראנס כי נמחקים לי דברים. הייתי איתה בטראנס.

ביהמ"ש: כי מה?

91

הנאשם: כי נמחקים לי אירועים.

ביהמ"ש: נמחקים.

הנאשם: וכשאני הייתי בטראנס איתה אז אני יודע שהייתי בטראנס איתה כי הייתי זה. אחרי ששכבנו לדעתה אני לא הייתי כזה נפעם ממה שהיה, שום דבר, לא הרגשתי שום דבר שהיה באמצע, והיא אומרת שהיא הלבישה אותי, כלומר הא אומרת שכשאני הייתי בטראנס היא גם הלבישה אותי, והיא אמרה שהיא קילחה אותי כשאני הייתי בטראנס.

ביהמ"ש: אתה לא זוכר?

הנאשם: לא. ממש לא" (עמ' 2152 ש' 19-8 לפרוטוקול).

"הנאשם:...כבודו, אני לא זוכר אותי יורד לה, אני לא זוכר אותי שוכב איתה, אני זוכר אותי שוכב לידה, נצמד אליה, בלוטוס איתה, ואני זוכר אותה,

ביהמ"ש: ואתה נכנס לטראנס בגלל מה?... אני רוצה לדעת ממה אתה נכנס לטראנס.

הנאשם:...הקראה שהיא הופכת להיות מאד, אינטונציה מאד מאד... (עמ' 2153 ש' 9-1 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, מתוך תשע פגישות להן טען, בשלוש עד חמש מהן הוא נכנס ל"טראנס" והתעורר ממנו לסירוגין.

"ביהמ"ש:...אם ימוקם אקט מסוים מיני ביום שבו היא לא הקריאה, אז האקט הזה לא בוצע כשהיית בטראנס?

הנאשם: בצורה הכי גורפת שיכולה להיות, הכי גורפת שיכולה להיות, ממש ככה, בצורה, אני שולל את זה מכל וכל,

ביהמ"ש: מה זאת אומרת, לא הבנתי, מה זאת אומרת שולל.

הנאשם: אין מצב שאני אשכב איתה ככה בגלל שהיינו רומנטיים. היינו רומנטיים. זה נכון. אבל אני לא יכולתי. ...

הנאשם: אני לא שכבתי איתה בשום תנאי, בשום מצב, כשאני בעצם מדבר איתה ואנחנו מקיימים כמו התגפפות שהיא למען התגפפות. ...

ביהמ"ש:...אם אני אשתמש במינוח שלה, במינוח של כתב האישום, שהחדרת את איבר המין שלך לאיבר המין שלה. אם היא אומרת את זה, אז כנראה שזה קרה.

הנאשם: נכון, נכון.

ביהמ"ש: אם זה קרה, זה קרה רק כשאני [צ"ל לא] הייתי מודע לכך, כי הייתי בטראנס.

הנאשם: נכון. ...

הנאשם:...אם תמצא שיש לי אחריות, שהטראנס לא יהיה אלכוהול. זאת אומרת אחד שאומר: אני שכבתי איתה, כי הייתי שתוי כי הייתי עם אלכוהול, זה לא מפחית, לדעתי זה לא מפחית ממנו את האחריות שלו.

92

ביהמ"ש: מר אשד, שומעים אותך, שומעים אותך עובדתית.

הנאשם: עובדתית, עובדתית, כן. אני רוצה להגיד, אם תחליט להרשיע אותי באונס של נ. ותכניס אותי לעשרים שנה זה יהיה בצדק בתנאי שאתה תגיד שאני ברחתי לטראנס כדי לשכב איתה...

הנאשם: זה לא יהיה פייר כלפיה ולא כלפיי בטוח...

הנאשם:...הטענה שלי שאם היה כאן זה שירדתי לה או שאני שוכב איתה, זה שאני בכלל לא, הייתי בהלם שזה מה שנאמר..." (עמ' 2153 ש' 28 - עמ' 2155 ש' 2 לפרוטוקול).

הנאשם הכחיש את הטענה שהעלתה נ. בעדותה, כאילו הופנתה במכתב מן "הדוקטור" ללמוד את נושא טיפול הסרוגייט.

"טוב. נ. טענה שהיא הייתה סרוגייט, מצד אחד. מצד שני היא אמרה שהיא לא הייתה קשורה, שהסקס לא היה קשור לסרוגייט, אבל היא אמרה שהיא הייתה סרוגייט כל הזמן. היא אמרה שאני שלחתי אותה כקים לסירוגין לקרוא סרוגייט באינטרנט, זה לא נכון. גם לא כסרוגייט. זה לא נכון" (עמ' 2161 ש' 25-22 לפרוטוקול).

גם טענה זו עומדת בסתירה להצהרתו הבלתי מסויגת כי עדותה של נ. היא אמת לאמיתה.

הספר "טראומה והחלמה" (נ/52) עליו דיברה נ. בעדותה, מהווה לדברי הנאשם "התנ"ך של התיק הזה", הוא מתאר את הנאשם ומוכיח, לטענתו, את חפותו, כיוון שהתנהגותו, על-פי הספר, אינה פלילית. לדבריו, "הדוקטור" לא הדריכה את נ. לגבי ספר ספציפי זה וספרים בכלל, והוא עצמו התוודע לספר רק לאחר שצוין שמו בעדותה של נ., כשכבר שהה במעצר (עמ' 1359 ש' 26 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, עוד בהודעתה במשטרה אמרה נ. כי ע. חברתה הבינה שאילן וקים חד הם (נ/1 ש' 412) אך נ. בחרה שלא לשעות לדבריה ולהתעלם במכוון מאזהרתה, בתואנה ש"הדוקטור" תפטר אותה.

"כי היא יודעת שקים זה שטויות. אין קים מבחינתה...למשטרה היא אומרת את זה, שע' ניסתה לומר לה כל הזמן והיא לא הקשיבה לה. קים [צ"ל נ.] שיחקה לה חשש ש-נ. [צ"ל קים] תפטר אותה מהעבודה עם הנאשם..." (עמ' 2163 ש' 32-30 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית שב הנאשם על הטענה כי נ. ידעה שאילן ו"הדוקטור" חד הם, משום ש-י., חברתה, אמרה לה זאת כבר בפגישתם השלישית או הרביעית. לגרסתו, הספק הוסר כשהפנתה את השאלה אל אילן.

"ואמרה לי תשמע י. אומרת, י. הייתה צריכה להיות אתנו, היא יד שנייה, ובסוף אני סירבתי... אבל נ. אמרה לי ככה י. אומרת שאתה וקים זה אותו דבר. אז חייכתי וצחקתי, ...

ונבוכותי. ואמרתי לה תחשבי לבד. זה מה שאמרתי לה, ...

93

הסתכלה עליי וראיתי שהיא נועצת בי מבטים ארוכים ולא המשכנו יותר לדבר על הדברים האלה, זה הכול. ...

...המשכנו להיפגש עוד כמה פעמים והיא רצתה עוד להמשיך..." (עמ' 2268 ש' 31 - עמ' 2269 ש' 14 לפרוטוקול).

לא ברור כיצד טענה זו מתיישבת עם עדותו לפיה נ. שנאה את הדוקטור והתלוננה על כך שהיא דואגת רק לנאשם (עמ' 2148).

הטענות לגבי מודעותה של נ. ל"משחק התפקידים" שערך ולהמשך שיתוף הפעולה עימו עומדות בבסיס מעשה המרמה המיוחס לו וכתוצאה מכך, במרכז האישום הראשון נגדו. תמוה שבחר שלא להעלותן מיד בחקירותיו במשטרה ואף לא בחקירתה של נ. בבית המשפט, אלא רק בשלב זה.

הנתונים המתייחסים אל אילן, מסכם הנאשם, כפי שתיארה אותם נ. בעדותה, דהיינו, הדיסלקציה ושאר הלקויות, לא מנעו מבעדה לקיים עמו יחסי מין. השינוי חל בה, דעתה השתנתה, רק כאשר נחשפה הפרשה וכולם סביבה החלו לשכנעה שאין בו כל לקות וכי רק מין חיפש אצלה. אז, לדבריו, הפך בעיניה אילן לסוטה.

טיעון זה אינו מתיישב עם עדותה של נ., אשר העירה בעדותה כי לא תתפלא אם ימצא כי הנאשם אכן חווה טראומה בצעירותו.

התפתחות גרסת הנאשם ביחס לתופעת ה"טראנס"

כניסותיו של אילן למצב של "טראנס" עליהן העידו נ. ומתלוננות אחרות, הוכחשה על ידי הנאשם בחקירתו במשטרה ובתגובתו לכתב האישום. בעדותו, לעומת זאת, הסביר הנאשם, ללא כל הכחשה, את המצב הנפשי בו, לכאורה, היה שרוי בשלב ספציפי של ה"טיפולים" המתקשר לאישום המיוחס לו: "שיתוק מחשבתי" אשר ניתק את מודעתו לסיטואציה ולסביבה, שהפך אותו פאסיבי להתרחשות סביבו ולשנעשה בגופו. לאחר היציאה מן ה"טראנס", טוען הנאשם, הוא כלל אינו זוכר את שאירע במהלכו.

מעבר לקטעי עיתונות וספרות אשר הוגשו לבית המשפט, לא הוכח המצב הפסיכו-פיזי הנטען על ידי הנאשם באמצעות עד מומחה כלשהו לנושא.

כאשר הוא ב"טראנס", טוען הנאשם, הוא מסוגל לבצע, או שתבוצענה בו, פעולות מורכבות ואחר-כך לשכוח אותן, למעט פעולות מכאיבות (עמ' 2235 ש' 11-12 ועמ' 2236 ש' 20-23 לפרוטוקול).

יחסי המין המיוחסים לו עם נ., הם, לטענתו, רק מכוח עדותה. הוא, שהיה שרוי במצב של "טראנס", כלל אינו זוכר אותם.

94

טענותיה של נ. כי הפך אקטיבי במהלך קיום יחסי המין וכי סירב להשתמש באמצעי מניעה, אינן אפשריות לדבריו.

על אמצעי המניעה, טען, נ. לא דיברה עמו מעולם, לא בכובע דמותו של אילן ולא בזה של "הדוקטור".

"לא, אני לא מדבר על אמצעי מניעה בשום אופן, כי אם אני אגיד לה שיש אמצעי מניעה והייתי יודע שהיא הולכת לשכב איתי לא הייתי עושה את זה לעולם" (עמ' 2253 ש' 31-30 לפרוטוקול).

יחסיה של נ. עם "הדוקטור" והשימוש בדמותה של "שולה"

הנאשם שב על דברים שאמר בחקירה הראשית, על ש-נ. שנאה את "הדוקטור" ולכן לא שיתפה אותה או נועצה בה מעולם בנושא יחסי המין שקיימה עם אילן, בשאלת השימוש באמצעי מניעה ובנושא הפיכתו של אילן ל"גבר רגיל" ואקטיבי בעת קיום היחסים.

הנאשם הכחיש כי "הדוקטור" נתנה הוראות ל-נ. לפיהן אילן יבצע בה מין אוראלי בעודה מתבוננת מן החלון ובכלל, לעודדה להפוך "קינקית" כפי שהייתה שולה. לדבריו, היה זה אילן שסיפר ל-נ. על המעשה המיני עם שולה במסגרת "הצפה של הדברים", כהגדרתו, כשתיאר לה, בתשובה לשאלותיה על מטפלותיו לשעבר, אירועים מעברו.

חלקה של "הדוקטור" הסתכם, לטענתו, באישור הדברים שאמר לה אילן.

"רק קחי בחשבון שנ. לא הייתה בקשר עם קים מעבר לפעמיים שלוש, זה הכל. קחי בחשבון את זה" (עמ' 2247 ש' 22-21 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט מדוע, אם כך, הפעיל בכלל את "הדוקטור" עם נ., ענה הנאשם שפחד "שהיא תרוץ מדי" וסירב לפרט, "אתם לא צריכים לדעת" ענה לבית המשפט (עמ' 2242 ש' 12-11 לפרוטוקול).

דמותה של שולה, לטענת הנאשם, אכן קיימת במציאות ואינה פיקטיבית. נ., לדבריו, אף מכירה את פרטיה:

"יש לי דברים שקשה לי לדבר עליהם גם עכשיו... שמחתי שנ. לא סיפרה על שולה בצורה הרחבה ולא זיהתה אותה, זה הכל. שמחתי מאד שהיא עשתה את זה. עכשיו תתקשרי אליה בטלפון תגידי לה מי זאת שולה, שמחתי שהיא לא עשתה את זה... לפחות בזה היא הייתה, היא עדיין," (עמ' 2243 ש' 23-27 לפרוטוקול).

לדבריו, עם שולה קיים יחסי מין ויחסים אוראליים כפי שסיפר ל-נ., אך לא נזקק לסיפורים הללו כדי לעודד את נ. לעשות כמותה. המעשים המיניים עם נ. נעשו ללא קשר לשולה ועוד טרם שמעה עליה.

מיד לאחר מכן, תיקן הנאשם את דבריו:

95

"אף אחת לא עשתה מעשים מיניים, כולם עשו גוון שיש לו קונוטציה מינית מבחינתם...

כשאני הבנתי שהיא מושכת לכוון מין וזה מגרה אותה הפסקתי, לא המשכתי אתה" (עמ' 2246 ש' 32-28 לפרוטוקול).

שאלת קיומה של "שולה" במציאות אינה רלוונטית לעניין השימוש שעשה בה הנאשם - מודל לחיקוי. על השימוש ב"שולה" כמודל העידה נ., ועל כן חסרת חשיבות, לעניין זה, ידיעתה אם דמותה בדיונית או לא.

יתרה מזאת, לא זו בלבד שעל שאלת קיומה של "שולה" לא נחקרה נ., ועל כן לא ניתן לקבל את גרסת הנאשם העולה בשלב כה מאוחר, הוא לא הביא כל ראיה חיצונית לטענתו החדשה למרות שהדבר היה בידו, והיא אף סותרת דברים שאמר בחקירת המשטרה (ת/18ב) בעימות שנערך לו עם ע.ק. מן האישום השלישי:

דובר ב [הנאשם]: "...אני רוצה שיהיה כאן ברור מאוד אני דיברתי על מה שהיה פעם בתקופה שבעבר.

דובר ג [ע.ק.]: דיברת על נ. ו-נ. קיימת.

דובר ב [הנאשם]: בתקופה גם שולה דיברתי ושולה לא קיימת.

דובר ד [חוקר]: אז נ. קיימת ושולה לא..".

בשונה מעמדתו בחקירה הראשית בעניין אמיתות הדברים שמסרה בעדותה, טען הנאשם בחקירה הנגדית כי נ. לא דייקה ברוב הפרטים ונטתה לבלבל בין "הדוקטור" לבין אילן.

השיחות שעניינן יחסי מין ומין אוראלי נערכו, לדבריו, בשיחות פנים אל פנים ובשיחות טלפון שערכה נ. עם אילן, לא עם "הדוקטור".

לשאלת ביהמ"ש, היכן, בשיחותיו עם נ., התקיים החיץ בין שיחות שניהלה "הדוקטור" לאלו שקיים אילן, הסביר הנאשם כי כלפי כל מתלוננת נקודת החיץ הייתה שונה.

"קים, לגבי Xהייתה מחיצה, לגבי Yלא הייתה בכלל, לגבי Zהייתה בפגישה השלישית-רביעית אחרי שכבר היו יחסים עם גוון מיני פר-אקסלאנס, לגבי זאת היא הייתה הראשונה, הראשונה היא הייתה מולה...

קים היא צורך נפשי וצורך נפשי הוא אף פעם לא בשחור לבן, וצורך נפשי הוא אף פעם לא אחד ועוד אחד שתיים. זה לא, אתם מסתכלים עלי כרמאי לכן אתם אומרים המרמה יש לה אופק מאד ישר והזווית היא חדה מאד. זה לא היה מרמה, לכן זה הכל בלבלה..." (עמ' 2254 ש' 30 - עמ' 2255 ש' 8 לפרוטוקול).

המכתב מן "הדוקטור"

96

בניגוד לאמור בהודעותיו במשטרה ולתגובתו לכתב האישום, מודה הנאשם כי הגיש ל-נ. מכתב מן "הדוקטור" בחלקה האחרון של הפגישה הראשונה (עמ' 2337 ש' 22-21 לפרוטוקול) כפי שעשה עם עוד שתי עדות נוספות, מ.ג. ו-ע.ש., שתיהן מן החלק הכללי לכתב האישום (עמ' 2270 ש' 13 לפרוטוקול). שלושתן, לדבריו, היו הראשונות בין המתלוננות בכתב האישום (עמ' 2340 ש' 5 לפרוטוקול), ולכל אחת מהן כתב מכתב שונה, ל"כל אחת כשלעצמה" (עמ' 2335 ש' 17-16). עם שלושתן עבד על-פי נוסחה קבועה: אילן יוצר קשר ראשוני וקובע פגישה; אילן מגיש מכתב מן "הדוקטור" במהלך הפגישה הראשונה; תחילת ה"טיפול".

המכתב, לדבריו, היה בן עמוד ורבע (עמ' 2344 ש' 13 לפרוטוקול), ותוארו בו הטראומות שחווה אילן (עמ' 2336 ש' 6 לפרוטוקול) והסבר על הטיפול באמצעות הקראת ספרים (עמ' 2342 ש' 19-16 לפרוטוקול). מום הלשון הארוכה לא הופיע, לטענתו, במכתב, אלא נאמר על ידו בעל-פה (עמ' 2336 ש' 9 לפרוטוקול).

לכשנשאל הנאשם האם נ. החלה לגעת בעצמה נגיעות ארוטיות בעקבות הוראות שניתנו לה במכתב, תשובתו הייתה פתלתלה ומתחמקת, בלתי סדורה, עם גרסאות שסתרו את עצמן ותוך ניסיון לקנות זמן לצורך ארגון מחשבותיו באמצעות הסחת הדעת מן השאלה שנשאל.

תחילה טען שלא יכלה לבצע את הנגיעות כיוון שכפי שאמר, היא קיבלה את המכתב רק ברבע האחרון של הפגישה (עמ' 2346 ש' 31-30 לפרוטוקול). בנוסף, טען, כי "לא יכול להיות דבר כזה במכתב". לאחר מכן, טען ש-נ. החליטה לבצע "הצפה" על דעת עצמה וכי לא הוא שאמר לה היכן לגעת, כי לדבריו, "אני לא מסוגל להגיד דבר כזה לאישה" (עמ' 2347 ש' 7 לפרוטוקול). אחר כך, טען שהוא לא ראה אותה נוגעת בעצמה והוא אינו זוכר אותה עושה זאת.

כשעומת הנאשם מול דברים שאמר בחקירה הראשית (עמ' 2148 ש' 30 לפרוטוקול): "נ. מאוננת מולי בלי קים", טען שהתכוון לדברים שאמרה נ. בעדותה וכי אינו זוכר אם עשתה זאת, אבל "אם היא אומרת, זה נכון" (עמ' 2348 ש' 25 לפרוטוקול).

משהובהר לו כי נ. לא אמרה זאת בעדותה, טען כי התייחס באופן כללי לסיפוריהן של כלל המתלוננות:

"אני לוקח את הדברים שלהם ומתייחס אליהם כשהדברים האלה הם כאילו היו ואני מסביר למה הם לא נכונים" (עמ' 2349 ש' 15-14 לפרוטוקול).

כשעימת בית המשפט את הנאשם עם המשך המשפט שאמר בחקירה הראשית, ש' 32: "ועושה את הכל כשאני מסביר לה", כלומר, שאם לא היו הוראות במכתב אז הן ניתנו לה בעל-פה, מאשר הנאשם:

"אומרת נ. שנאמר לה על ידי שהיא תאונן מולי, מסכים שנאמר לה על ידי שתאונן מולי" (עמ' 2351 ש' 15-14 לפרוטוקול).

97

"אני לוקח את נ. כזה ראה וקדש אני לא מכחיש את מה שהיא אומרת..." (עמ' 2351 ש' 27-26 לפרוטוקול).

בהמשך, הוסיף הנאשם וטען כי גם כאן הוא נהנה מהגנת ה"טראנס":

"אם מישהו כאן יטען שאני ראיתי את הדברים בלי מסך, אז הוא טועה טעות חמורה, לפחות בשלב זה, בוא נחכה לחוות דעת, בסדר?" (עמ' 2351 ש' 31-29 לפרוטוקול).

חוות דעת מומחה לעניין ה"טראנס", כאמור, לא הוגשה לבית המשפט.

כשנשאל מאוחר יותר הנאשם האם ביצעה נ. את שביצעה משום שהנחה אותה לכך, חזר והכחיש הנאשם כי הוא או מכתב "הדוקטור" הנחו אותה לגעת בעצמה. בעקבות תיאוריו, הסביר, ביצעה נ. על דעת עצמה "הצפה" של חוויותיו הטראומטיות.

"ביהמ"ש: כדי שהיא תעשה הצפה היא צריכה לדעת איזה הצפה מתבקשת ממנה, איזה אילוסטרציה מתבקשת ממנה, אז אמרת לה שתיגע בעצמה?

הנאשם:...יכול מאד להיות שאמרתי לה כבודו, יכול להיות שאמרתי לה. ...

ביהמ"ש: הבנתי מה שאתה אומר, אתה אומר דבר כזה, אתה סיפרת לה מה שקרה ומה שעשו,

הנאשם: כן, כן,

ביהמ"ש: אמרת לה שכדי שתוכל להשתחרר מזה צריך לעשות הצפה,

הנאשם: נכון,

ביהמ"ש: ופה עצרת,

הנאשם: נכון,

ביהמ"ש: והיא עשתה אחד ועוד אחד שתיים,

הנאשם: נכון כבודו, ...

הנאשם: נכון, ולא אמרתי לה את הדבר הזה" (עמ' 2360 ש' 22 - עמ' 2361 ש' 7 לפרוטוקול).

מהימנותה של נ.

בחינת עדותה האמיצה והכנה של נ. מול גרסאותיו הפתלתלות והסותרות של הנאשם מוליכה למסקנה החד משמעית, כי נ. נכנסה למערכת היחסים המעוותת עם הנאשם, בשל מצגים כוזבים שהוצגו לה באשר למוגבלותו ובאשר למהות הקשר.

הנאשם, באמצעות מצג כוזב ביחס ללקויותיו ובהמשך בעזרת דמותה הבדויה של קים, שכנע את נ. להעניק לו טיפול שהיא האמינה בכל לבה שיש בו כדי לעזור לו.

נ. האמינה שאילן סובל מלקות וחווה טראומות קשות בילדותו ונשאלת השאלה מהי התוצאה המשפטית של המצגים השקריים בהתייחס לעבירה של אינוס במרמה.

98

כפי שפורט בחלקה הכללי של הכרעת הדין, מתקיימים בעניינו של הנאשם שניים משלושה האלמנטים המצטברים הדרושים להוכחת ביצוע מעשים מיניים במרמה, קרי, הצגת מצג שווא כוזב במישור העובדתי ומודעותו של מציגו להיותו כוזב.

האלמנט השלישי של עבירת האינוס במרמה דורש, כאמור, קיומו של קשר סיבתי בין מצג השווא להסכמתה של האישה לקיים יחסים מיניים עם המציג, ובענייננו, השאלה הנשאלת היא, האם מצגי השווא שהוצגו ל-נ. באשר למיהותו של הנאשם, בדמויותיהן של אילן ו"הדוקטור", ובאשר למהות ה"טיפול" באילן, הם אלו שהניעוה להסכים לקיום היחסים עימו.

אקדים ואומר, כי לאור האמור בעדותה של המתלוננת עצמה, ככל שמדובר בעבירת האינוס במרמה, סבורה אני כי נ., בשונה מרוב המתלוננות, הייתה מודעת לאספקט המיני ב"טיפול" שהעניקה לנאשם, ועל כן, לא ניתן להרשיעו על פי סעיף זה. לפיכך, אמליץ לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

בפרשת פלוני (ע"פ 9619/08) מבהירה כב' השופטת (כתוארה אז) נאור את הקושי הכרוך בשרטוט קו הגבול לעבירת האינוס במרמה:

"ואולם, בתווך, בין מעשה נטול הקשר מיני לבין מעשה מיני מובהק, מצויה קשת רחבה של מקרים שבהם המעשה אינו נטול הקשר מיני אך נלווים לו אי אלו סממנים המשווים לו אופי של מעשה בלתי מיני - יהא זה מעשה טיפולי, מעשה אמנותי או כל מעשה אחר. ספקטרום זה של מקרים מציף את הקושי שבהצבת קו גבול ברור בין המקרים השונים - קו המפריד בין מקרה העשוי לבוא בגדריה של עבירת האינוס במרמה לבין מקרה אשר אינו עוטה את מאפייני העבירה. תחימת גבולותיה של העבירה היא פונקציה של הגדרת המונח "מהות המעשה" ועשויות להישמע תשובות שונות במענה לשאלת תחום השתרעותו של מונח זה. אכן, קושי זה הניב דיונים מעניינים בפסיקה ואף הובעו דעות שונות בקרב שופטי בית משפט זה...".

בדנ"פ פחימה (דנ"פ 5291/09)נימקה כב' הנשיאה ביניש את ההחלטה לדחות הבקשה לקיים דיון נוסף בסוגית מהות המעשה שבעבירת האינוס במרמה:

99

"המחלוקת בין שופטי הרוב לשופטת המיעוט מתייחסת למקרים קיצוניים, המצויים בקו הגבול שבין אינוס במרמה לבין קבלת דבר במרמה. כל שופטי ההרכב מסכימים כי כאשר עקב המרמה האישה כלל לא הבינה כי קיים הקשר מיני למעשה, מדובר באינוס במרמה. כמו כן, מוסכם כי גם במקרה בו הבינה האישה כי מדובר במעשה מיני, אולם עקב המרמה חשבה שכל כולו תחום במהות אחרת - טיפולית, אומנותית, מיסטית וכדומה - מהווה המעשה אינוס במרמה. המחלוקת מתמקדת, אפוא, במקרים בהם הבינה האישה את הקשרו המיני של המעשה, ואף ידעה כי אחת ממטרותיו של הגבר היא מינית, אולם מבחינתה ניתנה הסכמתה למעשה על בסיס מטרה אחרת של המעשה, שיסודה במרמה".

במקרה שלפנינו, סבורה אני כי נחצה קו גבול עבירת האינוס במרמה ככל שהוא נוגע להבנתה של נ. את הקשרו המיני של המעשה המיני לו נתנה הסכמתה.

יצוין, כי ראויות להערכה עדותה האמיצה של נ. והתשובות הכנות שענתה במהלכה, אשר חשפו את תחושותיה ולבטיה כאישה, את ציפיותיה להקלה בפן הכלכלי בעקבות התמורה הכספית שהובטחה לה, כמו גם את החיבה ותחושת המחויבות שרחשה לנאשם במהלך היכרותם. אף שחלק מתשובותיה היה בהן כדי להביכה ולהעמידה באור שלילי לכאורה, נ. בחרה שלא להסתיר מבית המשפט את תחושותיה ותובנותיה.

סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין קובע כי בעילת אישה שהסכמתה הושגה במרמה באשר למיהות העושה או למהות המעשה תחשב אינוס.

לנאשם מיוחס, כאמור, מעשה מרמה ערוך ומתוכנן היטב, בו משולבים יחדיו מצגי שווא באשר למיהות העושה ומהות המעשה באופן שהדיון בכל אחד מן המצגים אינו יכול להיעשות במנותק מבלי להשליך על משנהו.

בעוד שמעשה התרמית נעשה באמצעות שתי דמויות פיקטיביות או "מיהויות שונות", אילן ו"הדוקטור", דמותה של "הדוקטור" שימשה לשם יצירת המצג והזנתה המתמדת של נ. ביחס למהות המעשה, ואילו דמותו של אילן, עמה באה נ. במגע, היא זו הרלוונטית לבחינת מיהות העושה.

יחד עם זאת ברור מעדותה של נ. שהיא היתה מודעת למיניות שבמעשים ולעובדה שהטיפול הנדרש ממנה הינו בעל אופי מיני.

בפרשת גולדבלט (ע"פ 10733/08 חנ ג דבלט נ. מדינת ישראל) עמד כב' השופט פוגלמן על חשיבות פרק הזמן ומספר הפעמים בהם קיימו הנאשם והמתלוננת את המעשים המיניים. ריבויים יצר אפקט מצטבר סינרגטי, כהגדרתו, המקשה על אפיונם כמעשה מקצועי גרידא, המנותק מהקשרו המיני:

100

"...קשה להתעלם בענייננו גם מפרק הזמן הממושך שבו נמשכו המעשים, שיוצר 'מסה קריטית' שמקשה על ניתוקם המוחלט מהקשר מיני סובייקטיבי, ועל התבוננות עליהם דרך הפריזמה הצרה של 'חזרות'. אכן, הפעמים הרבות שבהן קיימו המערער ומ.ש. יחסי מין בשעות הערב, בצורות שונות, שכללו גם מין אוראלי ואנאלי, יוצרים אפקט מצטבר סינרגטי, המקשה על איפיונם כצעד מקצועי גרידא, המנותק מהקשר מיני. החלטת המדינה לקבץ את יחסי מין כולם תחת עבירה אחת של אינוס במרמה, להבדיל מייחוסן של עבירות נפרדות, מביאה להתלכדותם יחד לכדי מסכת אחת שלא ניתן להתעלם מאופיה. אפשר אמנם שבהתבוננות נפרדת על כל מעשה ומעשה, כך במיוחד בנוגע לראשונים שבהם, ניתן היה להניח שהמתלוננת אכן רואה ביחסי המין בעיקר משום חזרות לתפקיד קונקרטי. ואולם, החזרה על יחסי המין פעמים רבות, מלמדת שלצד המטרה המקצועית שללא ספק עמדה בבסיסם מבחינתה של מ.ש, נתפסו על-ידה המעשים עצמם - על אופיים ומאפייניהם, כמיניים, בתור שכאלה, ואופיים זה לא נשלל בעקבות דברי המרמה של המערער בנוגע למטרה הנלווית להם...

מ.ש. היתה מודעת לכל אורך הדרך, לקיומה של מסגרת מינית והקשר מיני למעשי המערער, ונכונותה ליטול בהם חלק, ניתנה תוך ידיעה כי הסכמתה נוגעת לקיום יחסי מין. מצג השווא של המערער... לא שלל את צביונם של יחסי המין...ואולם, מרמה זו אינה נוגעת ל'מהות המעשה', שכן נושאה לא היה יחסי המין, אלא מטרה חיצונית שנכרכה בהם, היא המטרה המקצועית".

כפי שעלה מעדותה של נ., האווירה ששלטה במפגשיה עם הנאשם הייתה בעיקרה מינית. מעבר לשתי הפעמים בהן קיימו השניים יחסי מין, העיסוק במין, במיוחד מין אוראלי, היווה חלק נכבד מכלל המפגשים.

בבחינת המקרה על פי מתווהו של כב' השופט פוגלמן, הרי שגם לו ביקשתי ליחס חשיבות למצג השווא באשר למטרתם ה"טיפולית" של היחסים המיניים, הרי שהאפקט המצטבר של ריבוי ואינטנסיביות כלל המעשים המיניים מקשה על אפיונם כטיפוליים וכמנותקים מהקשרם המיני, והמרמה, לפיכך, באשר למטרה הטיפולית, אינה נוגעת במהות המעשה, אלא חיצונית לו.

אלא, שבכל הקשור לשאלת מהות המעשה, הבינה נ. כבר עם תחילת הטיפול כי תכליתו ומטרתו הן מיניות. מלכתחילה הוסבר לה כי במעשיה תביא להצפתו של מעשה אחר, אמנם טראומטי, אך מיני, מעברו של אילן. בהמשך, ככל שרבו שיחותיה עם "הדוקטור" ועמן הנחיותיה לאופן המשך הטיפול, גברה והתבהרה תכליתו המינית של הטיפול, צביונו וכוונו. וכך, מרגע שנכנס אילן ל"טראנס", הפך החלק המיני מרכזו של הטיפול, ולזאת נתנה את הסכמתה.

כוונתה של נ. לסייע לאילן הפגוע הייתה אמיתית וכנה. רצונה להתפרנס מעבודה טיפולית שכזו - מובן. אולם, על פי ההלכה שנקבעה באשר לנוסחו הנוכחי של החוק, הן כוונתה הכנה לטפל באילן והן רצונה להתפרנס מן הטיפול אינם אלא תמריצים חיצוניים שהביאוה להסכים לקיים יחסי מין עם הנאשם, תוך שהייתה מודעת כבר מראשית היכרותם למהותם המינית.

101

אף שברור כי הנאשם ביצע ב-נ. את זממו והשיג את מבוקשו תוך שימוש בסדרה של מצגים כוזבים, הרי שעל פי הדין הקיים, העובדה כי היחסים המיניים נעשו באצטלה "טיפולית" אינה משנה דבר. מודעותה של נ. למהותם של היחסים המיניים ככאלו שמטרתם מינית במובנה החברתי והמוכר, מנתקת את הקשר הסיבתי הנדרש בין המרמה באשר לרכיב מהות היחסים ובין הסכמתה לקיום היחסים, ואינה מאפשרת, לפיכך, הרשעת הנאשם באינוס, אלא בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

102

אישום שני - המתלוננת א.צ.

המתלוננת א.צ., ילידת 1981, עוסקת בחינוך מיוחד מאז שירותה הצבאי, ומחזיקה בתעודת הוראה מאוניברסיטת חיפה. במועדים הרלבנטיים היתה נשואה והתגוררה בטבריה.

בדצמבר 2006, זמן קצר לאחר שסיימה את לימודיה, פרסמה באתר "הומלס" מודעת "דרושים" בהדרכה וחינוך בציינה כי היא מחפשת עבודה עם ילדים בתחום החונכות (עמ' 629-628 לפרוטוקול).

יום או יומיים לאחר פרסום המודעה, התקשרה אליה, ממספר טלפון חסוי, אשה שהציגה עצמה כד"ר לוין, פסיכולוגית קוגנטיבית, אמרה כי היא שוהה בחו"ל, ברומא, והציעה לה עבודה בחונכות עם בחור תמורת 120 ₪ לשעה.

המטופל הפוטנציאלי הוצג כבחור כבן 30 בשם אייל, מקיבוץ אפיקים, אשר חווה טראומות, גילו המנטלי הוא כשל ילד בן 15-14 והוא זקוק לתרפיה במגע. עוד ציינה הדוברת, כי למטופל יש בעיות סוציאליות חברתיות "וצריך להתנהג איתו ממש בהמון מגע, המון מוזיקה", ולצורך הטיפול יש להכין חדר עם מזרונים, קטורת ונרות.

העדה ציינה, כי השיחות נמשכו שעות ארוכות והתקשתה לפרט את המצגים בסדר כרונולוגי בו הוצגו (עמ' 630 שורות 20-19 ו- ת/49).

באשר למשפחת המטופל, סיפרה הפסיכולוגית כי הוא עבר טראומה, לאחר שהוריו נספו בתאונת מטוס והסבא, שהוא אדם עשיר ובעל אחוזה, מטפל בו "ואם הכל יהיה בסדר, אז הוא יצ'פר אותה בכל מיני דברים".

ד"ר לוין ציינה ש"הוא לא זוכר כלום. כך שמה שאני אעשה איתו הוא לא זוכר כלום, וכמה כיף שיש גבר כזה שאפשר לממש איתו כביכול את כל הפנטזיות והוא לא זוכר כלום, ואין לו סף גירוי ואין לו סף כאב והוא לא יתאהב בי, ואין לזה גוון רומנטי ולא כלום" (עמ' 634 ש' 20-17).

עוד ציינה הדוברת, כי הבחור אימפוטנט ומכיוון שאין לו סף גירוי או סף כאב, הציעה לא.צ. לחשוב על דברים "הכי קיצוניים" והבהירה מהו הכיוון, בכך שסיפרה על מטפלת קודמת בשם נ. שהשתינה עליו וירקה לו על פי הטבעת.

כמו בשיחתה עם דמרי, גם לא.צ. הציעה ד"ר לוין להשתמש ב"קופה קטנה" לצורך רכישת ציוד ומזון באלפי שקלים (עמ' 639).

המתלוננת חשה אי נוחות ביחס לסוג הטיפול המבוקש, אך אמרה לעצמה "שהיא יכולה להגיד מה שהיא רוצה אני אצנזר עם עצמי מה אני אעשה ומה לא" (עמ' 630 ש' 9-8).

103

לקראת השיחה הבאה, שהתקיימה למחרת היום (או מספר שעות לאחר השיחה הראשונה), הכינה המתלוננת רשימה של פעילויות מוצעות שקשורה למגע ועברה עליהן עם הפסיכולוגית וכן הציגה לה שאלות שעל כולן היו לבת שיחה תשובות מתובלות במונחים "מקצועיים" שאת חלקם בדקה העדה באינטרנט "ואיך שהוא השתכנעתי שזה באמת כאילו נטו מקצועי ושאני באמת אעזור לו בגלל הטראומה שהוא עבר".

בשיחותיו, כפסיכולוגית, עם א.צ. נקט הנאשם בשיטות השכנוע בהן השתמש גם בפניותיו למתלוננות נוספות וכפי שהן מודגמות בשיחות עם דמרי. מצד אחד עורר את רחמיה על המטופל, שחווה טראומות קשות, ומצד שני הציע תגמול מפתה.

"אם אני אעשה איתו מקלחת בעירום, אז בהתחלה הוא יקבע איתי על מאה עשרים שקל לשעה, אחר כך זה יעלה למאה שמונים, ואם זה מקלחת זה מאתיים ואם יוכיחו שהטיפול עבד, אז היא דיברה על סכומים של אלף דולר ועשתה לי חישוב מאוד מהיר שיהיה לי איזה שלוש עשרה אלף בחודש" (עמ' 630 ש' 27-23).

כשעברה השיחה לפעילויות האפשריות, הציעה העדה פעילויות עדינות ואילו הפסיכולוגית משכה את השיחה לכיוון של פי הטבעת ושק האשכים, בנותנה דוגמאות של טפטוף נרות, דבר שנראה למתלוננת קשה אך הפסיכולוגית הבהירה שאין לו סף כאב וזה יכול רק לעזור לו (עמ' 630 ש' 2 - 631 ש' 1).

בהסתמך על דברים אלה, הסכימה א.צ. לטפטף חלב נרות "והיא ישר כיוונה לכיוון של לטפטף לו על פי הטבעת, לטפטף על שק האשכים, לירוק לו שמה. לנסות להחדיר דברים בעדינות לשם. וכל הזמן, כל הזמן שיחות על גבי שעות, מה לעשות ומה עוד לחלוב" (עמ' 631 שורות 3-1).

העדה הוסיפה ותיארה את השיחה, התואמת להפליא את דפוס השיחה עם דמרי: "כל הזמן שיחות על גבי שעות, מה לעשות ומה עוד לחלוב, ועוד פעם לחלוב אותי ולחשוב, בהתחלה היא גם הציעה שנצרף חברה, בהמשך היא הציעה לי שאני אצרף חברה" (עמ' 631 ש' 4-3).

המתלוננת הציעה לצרף את אחותה, שלמדה מקצוע הקשור לתרפיה, אך הפסיכולוגית פסלה את ההצעה. גם הצעתה השניה לצרף חברה הלומדת פסיכולוגיה נדחתה בנימוק כי מי שלמדה פסיכולוגיה בשנה מתקדמת מקובעת מראש ולא תסכים "אז, אבל היא אמרה שאני אנסה, כאילו אם היא תגיד ישר כן, כן. אם לא, אז לא ממש לפרט ולומר משהו" (עמ' 631 ש' 14-1).

פסילתן של מועמדות בעלות ידע בתחום הפסיכולוגיה משקפת את תחכומו של הנאשם, אשר חשש מחשיפת שיטות "הטיפול" החריגות בפני מי שעיסוקו בכך והעדיף להתמקד ב"מטפלות" שהינן חסרות נסיון מקצועי בתחום הפסיכולוגיה או התרפיה.

בסיומן של שיחות ההכנה, ביקש הנאשם, בתפקידו כפסיכולוגית, מהמתלוננת להתקשר לאייל ולתאם עמו פגישה:

104

"ממש אחרי השיחה שלה, שלה איתי, היא אמרה לי להתקשר אליו ולהגיד לו איפה אני גרה ולקבוע איתו. כשהתקשרתי ענה בשם, ענה בחור בשם אייל וקול של אוטיסט כמו ילד מפגר והוא אמר, אה, דיברת עם דוקטור לוין? בטון כזה איטי ומפגר כזה, ואיך דיברת איתה? היא ברומא...

אמרתי לו שאני המטפלת, היא המטפלת החדשה שלך, ואמרתי לו את הכתובת, והוא אמר שהוא יגיע עם נהג" (עמ' 632-631).

הפגישה הראשונה התקיימה בתאריך 24.12.06 בשעה שמונה בבוקר. בעלה של א.צ. נכח בבית בעת מפגש זה, והמתלוננת סיפרה לו "בגדול" מה הולך להיות. היא סיפרה לו על הדרישות, אבל הבהירה שתצנזר מה מתאים לה ולא תעשה את כל מה שהתבקשה לעשות.

עובר להגעתו של הנאשם, התקשרה הפסיכולוגית, שאלה את א.צ. אם היא רגועה והציעה לה לעשות מדיטציה. כן שאלה מה היא לובשת, כשהשיבה מכנסיים וחולצה, אמרה שזה לא טוב, שהוא רגיל שהמטפלות מקבלות אותו בעירום או בלבוש חושפני יותר והציעה להחליף ללבנים וחלוק (עמ' 632).

א.צ. החליפה את לבושה לחזיה ותחתונים שחורים וחלוק ירוק וקיבלה את הנאשם כשהחלוק סגור.

כשנכנס הנאשם לדירה, עבר ועשה שלום לבעלה של א.צ. אשר הכניסה אותו מייד לחדר, וזאת לאור דברי הפסיכולוגית שהמטופל מאבד עניין מהר מאוד וצריך ישר לעטוף אותו בחמימות ולחבק אותו שירגיש שהוא ילד חלש והוא צריך לחזור לרחם (עמ' 633-632):

"אז ישר כאילו הכנסתי אותו לחדר שהכנתי מראש, היו שם מזרונים וישבנו על המזרונים. התחלתי כזה להתנדנד איתו ולחבק אותו, וכל הזמן ניסיתי לחשוב, כל שניה הייתי חושבת מה לעשות שחלילה הוא לא יאבד עניין ושהוא יספר על הסבא ולפסיכולוגית הזו שהיא חברה של הסבא, שהכל היה טוב ומקצועי ושהוא מרוצה ממני, כי היה לי גם מאוד חשוב להוכיח את עצמי שאני מבחינה מקצועית שזה הולך טוב והוא מרוצה. התחלתי גם את טפטופי נרות בצורה כזאת כאילו אני שוכבת כזה, יושבת עם הרגליים לכיוון קדימה, והוא כאילו עלי בתנוחה כזאת כמו בובה כזאת, נשען עלי. קשה לי קצת לתאר את זה.

ש: מה הוא לובש? מה אתם לובשים בנקודה הזאת?

105

ת: בהתחלה היא ביקשה ממני שהוא יהיה ערום. אז בהתחלה היה לי קצת קשה ישר לעבור לזה, אז ביקשתי ממנו שישאר עם תחתונים. בהתחלה הוא נשאר עם תחתונים, באיזה שהוא שלב גם היה ערום, אני פשוט לא זוכרת בדיוק באיזה שלב. ואני לא זוכרת אם בטפטופי הנרות הוא היה ערום, לדעתי כן, אני לא בטוחה. התחלתי עם טפטופי נרות בהתחלה על הגב, אחר כך על פי הטבעת. גם באיזה שלב גם ירקתי לשם. אבל לא היה לי שום מגע ישיר עם האיברים שלו, כי היה לי מאוד קשה עם זה. פשוט רק דרך טפטופי הנרות או דרך איזה שהוא חפץ או משהו, הוא נורא התכווץ והרגשתי כאילו שכן כואב לו אבל היא אמרה לי שצריך לעשות את זה, וכן להכאיב לו וכן לעשות לו דברים בהפוך על הפוך, כי זה יתן לו להתמודד עם הטראומה שהוא עבר. היא גם אמרה שאוטומטית אם הראש שלו יהיה ליד האיבר המין שלי אז הוא יבצע בי מין אוראלי ולתת לו את זה כי, כי זה מה שעשו לו המורות חיילות וזה כאילו יהיה לו בצורה כזאת שהוא יתמודד עם זה בהפוך על הפוך. באיזה שלב גם שהתנודדתי איתו, אז באופן אוטומטי הוא היה קרוב לאיבר המין שלי, והוא התחיל לרדת לי. וגם,

ש: מה לבשת כשזה התבצע?

ת: הייתי, הייתי עם תחתון והוא הסיט את התחתון קצת והוא ירד לי כמה, כמה דקות והיה לי מאוד קשה עם זה, וביקשתי ממנו להפסיק. והוא הפסיק" (עמ' 633-632).

העדה נשאלה מדוע לא הפסיקה מייד את המין האוראלי, והשיבה:

"היא שכנעה אותי כל הזמן שזה עוזר לו וזה באמת טיפולי וזה כאילו אני נותנת לו להתמודד עם הטראומה שהוא עבר עם המורות חיילות שלו. כאילו לעשות לו בהפוך על הפוך אבל זה בא לי בפתאומיות וכל הזמן פחדתי לפגוע בו, כי היא הציגה אותו כל כך מסכן ופגוע שהוא עבר כל כך הרבה טראומות, שאיך שהוא נתתי לזה שניות, דקות, אבל באיזה שהוא שלב אמרתי לו להפסיק והוא הפסיק" (עמ' 634).

לאחר שביקשה שיחדל מהמין האוראלי, אמר הנאשם כי הוא רוצה ללכת וטען שהנהג מחכה לו.

באשר לנוכחותו של בעלה בעת האירועים, סיפרה א.צ. כי לפני שהחלו טפטופי חלב נר והמין האוראלי, כאשר יצאה להכין לנאשם תה, אמרה לבעלה, שהמתין במרפסת, שזה נראה בסדר והיא מסוגלת להתמודד עם המצב וכי היא התרשמה שמדובר באוטיסט מסכן שצריך לעזור לו.

בהתייחס להגעתו של הנאשם לביתה, סיפרה א.צ. "אין לי מושג איך הוא הגיע ואיך הוא עלה, הוא הגיע מאיפה שהוא ונעלם איך שהוא... שניות כאילו" (עמ' 634 ש' 11-10).

בהתאם להנחיות שקיבלה מהפסיכולוגית, מיהרה א.צ. לשגר לה הודעת SMSמייד עם צאתו, מכיוון שהוסבר לה כי ברגע שהמטופל יוצא מהדירה, הוא מספר לסבא, הנמצא באיטליה, בוידאו קונפרנס, מה היה.

106

בעקבות ההודעה התקשרה עמה "ד"ר לוין" והשיחה "בין השתיים" נמשכה שעות, במהלכן אמרה הפסיכולוגית כי מייד עם צאתו של אייל "מהר כדי שהוא לא ישכח, היא שאלה אותו כל מיני שאלות, היא אמרה איזה שהוא שאלון אפגר משהו כזה, שתים עשרה שאלות שהיא שאלה אותו ודרך זה היא יכולה להבין מה היה".

בהערת אגב יצויין כי, המונח "אפגר" משמש לתיאור חיוניותו של יילוד המגיח לאוויר העולם, על פי מדדים המקובלים במיילדות, ואין לו כל קשר לאבחון פסיכולוגי.

ד"ר לוין החמיאה לא.צ. על התנהלותה וכישוריה (עמ' 634) והוסיפה: "אם אני הייתי יודעת מה היא חושבת עליי... הייתי הולכת עם כתר על הראש. כל הזמן נתנה לי מחמאות וכל הזמן היה הקטע המקצועי וכמה שזה עוזר".

לאחר דברים אלה, נקבעה פגישה נוספת ליום 26.12.06.

גם לפגישה זו קדמה שיחת הכנה ממושכת, שהתייחסה בעיקר למגע, במצב של עירום, מקלחת וכל זה סביב פי הטבעת ושק האשכים (עמ' 635):

"לא משנה מה הייתי מציעה, כל דבר היה מופנה לכיוון הזה".

בפגישה השניה, לא נכח בעלה של א.צ. בבית והיא היתה לבדה. במהלך הפגישה טפטפה א.צ. חלב נרות על גופו של הנאשם, על פי הטבעת ועל האשכים.

על פי הנחייתה של הפסיכולוגית, החדירה א.צ. לפי הטבעת של הנאשם פרח פלסטיק "בצורה עדינה, והוא התכווץ כולו והתפתל ונאנח" כאילו בהנאה ובשלב מסויים גם שפשף את איבר מינו בצורה שגרמה למתלוננת לחשוב שהוא מנסה לאונן (עמ' 633 שורות 31-25).

גם בפגישה זו, כמו בקודמתה, עשתה המתלוננת מאמצים להשביע את רצונו "שחס וחלילה לא יאבד עניין".

במהלך פגישה זו גברו חשדותיה של המתלוננת והתנהלותו של הנאשם נראתה לה מוזרה:

107

"רק שהפגישה השניה היתה יותר מוזרה לי, קצת יותר נפל לי האסימון לדברים שקורים שם, כי זה כבר נראה לי יותר מדי מוגזם. באיזה שהוא שלב אני שכבתי על הבטן, הוא שכב עלי, לא זוכרת עם תחתון או שהיה ערום, לדעתי ערום כבר. והוא ביקש, הוא אמר לי בטון כזה ילדותי כמו ילד מפגר, אם אפשר לחדור לי לחור מקדימה, ואמרתי לו שאני לא מסכימה. אז הוא, הוא שאל, אם מאחורה אפשר? והסכמתי אך ורק מהשיקול שהציגו לי אותו כאימפוטנט ופגיע ופחדתי כל כך לפגוע בו והייתי בטוחה שלא תהיה חדירה בגלל שהוא אימפוטנט, אז הסכמתי לו. כי אמרתי מקסימום רק יתגפף עלי וזהו. וזה מה ש, כי הוא ניסה כאילו לחדור ואז הוא אמר כזה בטון של ילד מפגר כזה, זה לא נכנס, אמרתי לו טוב בסדר, אל תדאג, והפניתי אותו ישר לפעילות אחרת, כדי לא, כדי לא לפגוע בו ולתת לו כאילו שהוא ניסה ולא לפגוע בו שזה לא הולך. והעברתי ישר לפעילות אחרת וגם היה קטע שגם שדיברנו הרבה על החיים שלו, הוא המון דיבר על הסבא באיטליה וכל הדברים שיש להם שמה, ועל המטפלת שהיתה שמה, שיש מצלמות בכל הבית, אז באופן אוטומטי שאלתי גם שהיא טיפלה בך היו מצלמות? כי נורא חששתי, התחלתי לחשוד שהוא שם לי מצלמות בחדר או משהו. והוא דיבר על הסבא שאם הוא לא מרוצה, אז הוא עושה המון דברים וגם פחדתי מהסבא באיזה שהוא שלב, כי מצד אחד גם הקטע המקצועי להוכיח לדוקטור לוין כמה שאני טובה והכל, ולהוכיח את עצמי, כי זה האופי שלי בעבודות וזה, וגם הקטע של הסבא יהיה מרוצה, שכולם יצאו מרוצים. והיה שלב שהוא נגע בעצמו וראיתי כאילו כמו, ראיתי משהו לבן ואני משוכנעת שזה היה זרע. זה גם היה לי מוזר מאוד, כי לא ידעתי אם גבר אימפוטנט יכול לגמור, כי לא ידעתי בעניינים של הגברים, כאילו,

ש: איפה ראית את מה שאת מתארת?

ת: ראיתי בקצה של, בקצה של איבר המין ראיתי משהו לבן ומהניסיון שלי זה זרע, כן. ואחר כך הוא קם וכאילו ככה הבנתי" (עמ' 636).

בעת שהנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של א.צ., היא חשה פתאום שמדובר בגבר שיודע מה הוא עושה:

"פתאום זה לא הילד המפגר והאוטיסט שהציגו לי ואיך שהוא דיבר. כאילו הרגשתי שזה גבר שהוא יודע, בדיוק מה הוא עושה, הוא פשוט החזיק את איבר המין שלו והוא ניסה לחדור והוא טפטף על, וירק על איבר המין שלו ופתאום היתה הרגשה, שפתאום עומד מולי גבר".

בנוסף, על פי הנחייתה של ד"ר לוין, שסיפרה לה על נ. שנהגה לשוחח בטלפון בזמן שהנאשם ביצע בה מין אוראלי, דיברה א.צ. עם ידיד בטלפון בזמן שהנאשם ביצע בה מין אוראלי, למרות הקושי שבדבר:

"והיה לי מאוד קשה עם זה, אבל היא פשוט שכנעה אותי לעשות את זה ורציתי להתנתק מעצמי, חשבתי על רשימת קניות בסופר. פשוט ניסיתי להתנתק מעצמי בכל דרך אפשרית להתנתק מהגוף שלי בזמן שהוא עשה את זה, וזה לקח יותר מכמה דקות, לא זוכרת כמה" (עמ' 637 שורות 10-6).

בסיומו של המפגש, הנאשם נכנס למקלחת והמתלוננת קיבלה שיחת טלפון ויצאה, כשהוא חזר לחדר:

"הוא פתאום חייך ולא כמו שהוא נכנס שהוא היה כזה, לא יצר קשר עין ודיבר כמו מפגר, פה הוא קצת כאילו היתה, היה איזה שינוי. והוא חייך ואז הוא נכנס לחדר ואז הוא הסתכל על הספוג ואז הוא שואל אותי בטון כזה אוטיסטי, מה, עשינו מקלחת? מה עשינו משהו עם הספוג? אני לא זוכרת איך בדיוק באיזה מילים. אני לא זוכר כלום. זה משהו כזה, משהו בסגנון הזה" (עמ' 638).

108

לאחר שהנאשם עזב ונעלם כלעומת שבא, שלחה העדה הודעת SMSלד"ר לוין, אשר מצדה שבה והפעילה את מכבש הלחצים והשכנועים. אולם א.צ. הרגישה "ממש לא טוב מכל מה שהיה, במיוחד אחרי הפגישה השניה. כי אחרי הפגישה הראשונה שכנעתי את זה עצמי שזה נטו טיפולי וזה בשבילו וזה מקצועי, כי אחרת בחיים לא הייתי עושה את זה, אם זה לא היה מוצג בצורה כזאת שאני יכולה לעזור למישהו, בחיים לא הייתי מכניסה ככה גבר הביתה" (עמ' 638).

לאחר הפגישה השניה חשה המתלוננת אי שקט והיא גוללה את הסיפור בפני אמה, שנלחצה מאוד ודרשה ממנה לשלוח הודעה ולדאוג שהוא לא יופיע פעם נוספת. העדה השאירה לד"ר לוין הודעה קולית ומשזו התקשרה, שמה את השיחה על הרמקול, כדי שבעלה ישמע, אמרה לה שהדבר אינו נראה לה. ד"ר לוין ניסתה לשכנעה להמשיך בטיפול, אך כשהבינה שא.צ. גמרה בדעתה לנתק את הקשר, הציעה שיפגשו כשתגיע לארץ ובינתיים הכסף יגיע באמצעות שליח, בתוך 16 יום.

כשחלפו 16 יום והכסף לא הגיע, שלחה א.צ. הודעת טקסט ובזה הסתיים הענין מבחינתה. העדה הבהירה שכאשר ד"ר לוין דיברה איתה על כסף, היה זה הדבר האחרון שעניין אותה "באותו רגע, כי הרגשתי שאני רוצה להציל את הכבוד האחרון שלי שנשאר לי עוד מהדבר הזה. רציתי לגמור מזה ולשכוח מזה" (עמ' 639 ש' 12-10).

בתקופה שלאחר המפגשים המתוארים לעיל, פחדה המתלוננת שמא נדבקה במחלת מין וכל הזמן חששה ממצלמות בחדר וממעקבים, וזאת לנוכח דברי הנאשם כי המפגשים עם נ. צולמו, ולאחר שראתה את הנאשם עומד ליד המחשב. העדה סיפרה כי סבלה מסיוטים ולמרות נסיונה לשכוח את המקרה, ראתה את דמותו לנגד עיניה כל הזמן (עמ' 640).

לאחר כחודש התקשרה אליה אלמונית, שהציגה עצמה כמי שנפגעה אף היא מאייל - אילן. בהמשך הבהירה לה הדוברת כי אף היא נפגעה ממעשיו של הנאשם, וכשניסתה להשיגו טלפונית, הצליחה לחדור לתא הקולי של הטלפון שלו ושמעה הודעות וטענות של נשים המופנות לד"ר לוין, בדבר הכספים שהנאשם חב להן. היא הציעה מפגש ופניה לכלבוטק. בהמשך לשיחה זו נפגשה א.צ. עם מתלוננות נוספות (ע', א' ור') ותחקירנית כלבוטק (עמ' 640).

הנשים סיפרו על נסיבות המפגש ואת אשר חוו.

109

א.צ. סיפרה, לדבריה, את כל אשר אירע לה מאלף עד תו. בהמשך הגיע צוות של כלבוטק לביתה והיא חזרה על סיפורה לפני המצלמות. הראיון עם א.צ. שודר בכלבוטק בתאריך 6.2.2007, כמובן תוך הסוואת זהותה בכל דרך אפשרית. כשהתברר לה שהפסיכולוגית והנאשם חד הם, חשה א.צ. מרומה ונפגעת "חטפתי את העוקץ של החיים שלי... זה הדבר הכי ערמומי והכי מתוחכם שאפשר לעשות. גם כשראיתי את התמונה שלו בכלבוטק שכביכול הוא בן אדם רגיל ולא כל הקולות והעיוותים שעשה בפנים כדי להראות מסכן וילד מפגר. לראות כביכול זה אדם רגיל" (עמ' 642 ש' 13-10).

בהמשך לשידור תכנית כלבוטק, נחקרה א.צ. במשטרה ומסרה לחוקר רשימות שערכה לעצמה בדבר פעילויות שהציעה לפסיכולוגית, מונחים פסבדופסיכולוגיים שרשמה מפי ד"ר לוין (ת/47) וחפצים שרכשה מ"הקופה הקטנה" (ת/47(א)).

כמו כן הוגשו פלטי השיחות בין א.צ. לנאשם (ת/48 - ת/50). מת/49 אנו למדים כי בין התאריכים 21.12.06 עד 29.12.06 יצאו מהטלפון שהוחזק על ידי הנאשם עשרות שיחות לטלפון של א.צ. שיחות שחלקן נמשכו עשרות דקות.

בתאריך 21.12.06 שעה 13:30, 22:12 דקות.

בתאריך 21.12.06 שעה 14:55, 55 דקות.

בתאריך 22.12.06 שעה 17:02, 44:19 דקות.

בתאריך 24.12.06 שעה 13:14, 24:52 דקות.

נתון עובדתי זה תומך בגרסתה של א.צ. שהפסיכולוגית שוחחה עמה שעות ארוכות שבמהלכן הצליחה לשכנעה כי מדובר בטיפול לגיטימי.

יצויין כי המוצגים המתייחסים לשיחות הוגשו בלא התנגדות והסנגור אף חקר את המתלוננת ביחס לכך.

א.צ., כמו יתר המתלוננות, קיבלה שיחות טלפון, ממספר חסוי, כך שלא היתה לה האפשרות לדעת מאיזה טלפון בחר הנאשם להתקשר. לעומת זאת, כאשר התבקשה ליצור קשר עם הנאשם או הפסיכולוגית, נמסרו לה מספרי טלפון שונים.

בחקירה הנגדית הוטחו בפני העדה שאלות אינטימיות מביכות, אך למרות הקושי שבדבר ואי הנוחות, העדה השיבה בכנות כי למרות נסיונותיה להתנתק רגשית מן המעשים, בעת שהנאשם ביצע בגופה מין אוראלי, הגיעה פעמיים לסיפוק מיני.

העדה העידה גם על כך שלבעלה לא סיפרה על תגובתה הגופנית וזו גם הסיבה שהלה התבקש לעזוב בשלב מסויים את המפגש בין המתלוננת לתחקירנית (עמ' 649).

יודגש כי העדה חשפה פרט זה הן בשיחתה עם התחקירנית והן באמרתה במשטרה (עמ' 652), דבר המצביע על כנותה ונכונותה לחשוף את כל העובדות כולל אלה שהיו עלולות להציגה באור שלילי והביכו אותה.

110

א.צ. אישרה כי חשה שמדובר בדרישות ביזריות, אך שכנעה את עצמה ש"תצנזר" על פי שיקול דעתה (עמ' 662) וכאשר נטען כלפיה על ידי הסנגור שהסכימה ל"עיסקה", כיוון שחיפשה "שוגר דדי", והדבר היחיד שעניין אותה היה הכסף, דחתה גרסה זו והבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי השיקול הראשוני היה מקצועי וכי מי שעשה חישוב של סכומי הכסף שתקבל היתה "הפסיכולוגית" (עמ' 668):

"השיקול שלי היה מקצועי וברור שגם קרץ לי הכסף, אני לא אשקר. אבל זה לא היה השיקול הראשוני והעיקרי, ממש לא" (עמ' 668 ש' 28-27).

בחקירתה הנגדית הדגישה העדה כי לא שמעה את המילה "אוטיסט" מהמתלוננות האחרות, אלא שהוא הוצג ככזה בשיחת הטלפון על ידי ד"ר לוין (עמ' 679).

כאשר התבקשה לפרט מהם הבירורים שערכה ביחס למצגים הכספיים, השיבה:

"אני אומרת כל כך ניסיתי להוכיח את עצמי, לא רציתי חלילה לעצבן או להתעסק עם שאלות כביכול שאולי היא תחזור בה מלתת לי את העבודה. תמיד אני בקטע שלא היה נעים לי בהתחלה, אז לא רציתי להיות יותר מדי עם שאלות כאילו שאולי ירתיעו אותה.

עו"ד אופק: למה?

ת: כי באמת רציתי את העבודה בהתחלה.

ש: רצית את העבודה, למה?

ת: כי חשבתי שזה יכול לקדם אותי.

ש: לקדם אותך מאיזה בחינה?

ת: נסיון בתחום" (עמ' 681 ש' 31-22).

בהמשך נחקרה ביחס לסוג הניסיון שביקשה לרכוש והשיבה כי בתחילה הוצג לה שמדובר בעבודת חונכות ואחר כך כתרפיה במגע. מכיוון שהמטופל הוצג כאוטיסט, סברה כי מדובר בחינוך מיוחד (עמ' 682).

כאשר נשאלה האם הדרישות לא הדליקו אצלה נורות אדומות, השיבה:

"הדליק לי נורות אדומות, אבל אמרתי, בכל זאת אני אשאל, אני אשמע אותה, היה לה תשובה לכל דבר במשך שעות של השיחה, היתה לה תשובה לכל דבר. היא השתמשה בהמון מונחים מקצועיים, שטף דיבור מאוד מהר...

איפה שהוא השתכנעתי לנסות" (עמ' 682 ש' 31-26).

111

העדה נחקרה גם בדבר עצם התרחשותם של האירועים המיניים והוטח בפניה על ידי עו"ד אופק כי שמעה את הסיפור ממתלוננות אחרות (עמ' 676). למרבה הצער השאלה לא היתה ממוקדת והתייחסה הן לעצם ההתרחשות והן להשפעה חיצונית של העדה. משכך, התייחסה התשובה לדברים שנאמרו על ידי מתלוננות אחרות, אולם כאשר הוצגה לה השאלה האם המעשה המיני היה או לא היה, השיבה "ברור שהיה" (עמ' 677 ש' 17) והכחישה בתוקף את הטענה כי המציאה את העלילה: "אני הייתי שם ואני יודעת בדיוק מה היה שם" (שם ש' 19).

גרסת הנאשם

לאורך כל החקירה והמשפט עשה הנאשם כל שביכולתו להימנע ממסירת גרסה סדורה ביחס למתלוננות וא.צ. בכלל זה.

באמרתו ת/67 אישר הנאשם כי התקשר עמה כד"ר לוין, על מנת שבאמצעותה יוכל להבהיר את צרכיו המיוחדים, אך הכחיש את הצגתו כאוטיסט שאין לו סף גירוי או סף כאב וכן הכחיש את הדרישות המיניות הביזאריות.

כשהוצגו לנאשם טענותיה של א.צ., הכחיש בתוקף את הדברים והדגיש כי מדובר באשה בעלת השכלה בתחום החינוך המיוחד וכי חזקה עליה שהיתה מסרבת להצעות אלה ולא היתה מאפשרת לו לבצע מין אוראלי או נסיון חדירה לפי הטבעת.

באשר לאופי המפגשים, הנאשם לא מסר את גרסתו ביחס לדרישותיה של ד"ר לוין במהלך שיחות שנמשכו שעות או מה התרחש בפועל במהלך המפגשים:

"ש. ד"ר לוין בשיחה זו ניסתה לכוון אותה כי המשך הטיפול צריך להתמקד בפעילויות הקשורות בפי הטבעת ושק האשכים, מה אמרת לה בדיוק?

ת. לא דיברתי איתה בכלל מה הקשר של הפעילויות האלה של מין חריג לתרפיית מגע?" (ת/67 ש' 321-319, ת/67(ב) עמ' 43).

באשר להסבריה של ד"ר לוין על הטיפול המבוקש, טען הנאשם:

"היא מעולם לא דיברה על מין אוראלי, או על מין ו/או על מגע לא נאות, אבל היא בהחלט דיברה על הפאסיביות שלו, היא בהחלט דיברה כולם דיברו אבל אבל גם היא כי זה היה לה מאוד קשה. על הפאסיביות שלי שאני לא משתף פעולה, שאני לא מעוניין במגע במקומות מסויימים, כמו למשל בגב, בגב התחתון דברים כאלה, אממ... שאני כן נהנה מתרפיית פנים וכפות רגליים פנים וכפות רגליים שאני לא מגיב... לנ. שהיא העבירה לי על הגב ועל כפות הרגליים אני חושב שהיא ניסתה לתדלק אותי..." (ת/67 בעמ' 45).

במהלך גביית אמרתו ת/67 רמז הנאשם באופן ברור, כי בידו הקלטות של השיחות עם א.צ. (ועם מתלוננות נוספות) והצגתן של הקלטות אלה תוכיח לכולי עלמא את חפותו. החוקרים ניסו בכל דרך אפשרית לקבל את ההקלטות, אולם הנאשם עמד בסירובו, בין היתר בטענה, שהגשת ההקלטות לא תמנע הגשתו של כתב אישום והחומר יוצג בבית המשפט.

112

למרות האמור לעיל, לא הוצגו לא.צ. הקלטות שיחותיה עם הנאשם במהלך חקירתה הנגדית ורק לקראת סוף עדותו, הואיל הנאשם סוף סוף להגיש תקליטור ערוך הכולל קטעי שיחות קצרות וקטועות שלא ניתן לדעת מתי הוקלטו וכיצד נערכו (נ/269). משלא הוצגו לעדה אמירות הסותרות את גרסתה, לא ניתן להסתמך על "הבטחות" הנאשם לפיהן ההקלטות יפריכו את כל הטענות נגדו.

בתגובתו הכתובה של עו"ד רונן בנדל לכתב האישום המתוקן, אישר הסניגור כי הנאשם התקשר לא.צ. והציע לה עבודה, אך כפר במצגים המפורטים בסעיף 3 והמתייחסים לטיב הטיפול גיל המטופל (32) גיל מנטלי (14) ואופן הטיפול הכולל מעשים מיניים חריגים.

כמו כן הוכחשה הטענה לפיה כאשר התקשרה א.צ. לנאשם, הוא דיבר בצורה איטית ובקול של אוטיסט (למרות שבאמרתו ת/67 אישר הנאשם שדיבר בקול שקט ואיטי).

כן הוכחשו הטענות המתייחסות לאירועים המיניים ולהתנהלות הנאשם למעט הטענה לפיה "הנאשם מודה כי היה פסיבי ומפוחד ועל כן לא יצר קשר עין".

הנאשם הודה כי בהגיעו לביתה של א.צ. התנהגותו היתה מפוחדת ופאסיבית מול "האקטיביות של המתלוננת".

בהתייחס לתגובת עו"ד בנדל, אשר נטען כלפיו על ידי הנאשם, כי כשל בייצוגו, ייאמר כי היא תואמת בעיקרה את הגרסה במשטרה ואופן הצגת הדברים על ידי הנאשם.

בעדותו בבית המשפט, עשה הנאשם כל שביכולתו להימנע מהצגת גרסה קוהרנטית על המפגשים ואת שאירע במהלכם.

הנאשם התפלמס ארוכות עם גרסתה של א.צ. והעלה טענות מטענות שונות ביחס למהימנותה, כמו גם על היתכנות המעשים הנטענים כשהוא מצטט ציטוטים חלקיים ולא מדוייקים מעדותה (לדוגמא ראו עמ' 1892-1889).

בהמשך מנתח הנאשם את האותנטיות של המסמך ת/47 תוך שהוא מעלה שאלות באשר לצורת המסמך, שהמתלוננת לא נחקרה כלל לגביהן.

באשר לאירועים שהתרחשו במהלך המפגשים, טען דבר והיפוכו והתחמק ממתן תשובה חד-משמעית:

"הנאשם, מר אשד: היא אומרת שכל מה שהיא עשתה איתי לא היה מיני וזה לא היה יחסי מין, אני מסכים איתה לחלוטין, כלומר שאני לא מסכים לגבי הנושא הזה של הרקטום, אוננות, נרות, שתי אורגזמות - ממש לא, אבל אם היא קוראת לכל הדברים האלה שזה לא היה מיני ולא היה יחסי מין - אני מסכים איתה בהחלט. היא אומרת שהיא הציעה את כל האירועים - אני מסכים איתה בהחלט.

כב' הש' גנות: רגע, סליחה, אני לא הבנתי את זה, אתה מודה שהמעשים נעשו ולא היו בעלי אופי מיני?

113

הנאשם, מר אשד: בטח, אבל לא המעשים האלה.

כב' הש' גנות: אמרת לפני רגע שאם זה לא היה מיני אז כן.

הנאשם, מר אשד: אני אומר עוד פעם, אני אומר עוד פעם, היא מבחינתה אירועים שהם לא בעלי אופי מיני ולא קשורים ליחסי מין, אלה כל הדברים האלה, אז אני מוכן להסכים איתה.

כב' הש' גנות: מה שכתוב בסעיף 4,

הנאשם, מר אשד: אבל אני לא מסכים עם המעשים עצמם.

כב' הש' גנות: תקשיב אליי.

הנאשם, מר אשד: כן.

כב' הש' גנות: מה שכתוב בסעיף 4 לאישום השני - אתה מסכים שהמעשים בוצעו אבל לא היו בעלי אופי מיני, או שאתה לא מסכים שהמעשים בוצעו?

הנאשם, מר אשד: אני לא מסכים שבוצעו המעשים, אבל המעשים האלה מבחינתה אם היא לא ראתה אותם מיני אז אין בעיה, ואם היא לא ראתה אותם,

כב' הש' גנות: לא, לא, אתה לא יכול לענות תשובה כזאת.

הנאשם, מר אשד: כן, אני יכול לענות כל תשובה שאני רוצה כאן כבודה, אני בעדות ראשית. שהיא תחקור אותי בנגדית. כל תשובה שאני רוצה - אני יכול לענות. זו התפיסה". (עמ' 1889-1888 לפרוטוקול).

לאחר בחינת עדותו של הנאשם בהתייחס למתלוננת א.צ., אשר כאמור לא ניתן לדלות ממנה גרסה עובדתית מגובשת, ובהמשך לאמור בסיכומיו, סבורה אני כי יש לבחון את מהימנות גרסתה של המתלוננת א.צ. בהתייחס לעצם התרחשותם של האירועים הנטענים במישור העובדתי ובמישור המשפטי.

יצויין כי לנוכח טענתו של הנאשם לפיה לא הועלו על ידו, בהתחזותו לפסיכולוגית, הצעות בעלות אופי מיני ובמהלך המפגשים לא התרחשו אירועים שכללו טפטוף חלב, החדרת חפצים לפי הטבעת או מין אוראלי, אם תתקבל גרסתה של א.צ. ביחס לשתי נקודות אלה כאמינה, ניתן יהיה לקבוע כי המפגשים והאירועים במהלכם התרחשו, בשל הסתמכותה של א.צ. על שקרי הנאשם בכובעו כד"ר לוין בהתייחס למיהות העושה ומהות המעשים.

יחד עם זאת, לנוכח העובדה שהנאשם לא היה מיוצג בחלק נכבד ממשפטו, מן הראוי לבחון גם אפשרות חלופית לפיה אם אכן התרחשו המעשים כמתואר, המתלוננת לא הוטעתה באשר למהותם (כפי שמשתמע מסיכומיו של הנאשם).

לגרסת הנאשם, מערכת כלבוטק והמתלוננות קשרו קשר להפילו בפח במטרה ליצור רייטינג לתכנית או מנימוקים אישיים אחרים שטיבם לא הובהר (עמ' 1700-1662).

114

להמחשת הקשר בין כלבוטק, עיתון ידיעות אחרונות (שעניינו ב"הפללה" לא הובהר) התחקירנית והמתלוננות הנאשם אף ערך תרשים (נ/122).

יצויין כי למרות הסבריו הארוכים והמפורטים, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של הנאשם, על שום מה ולמה יבקש עיתון ידיעות אחרונות, באמצעות מר רפי גינת והתחקירנית דמרי, לטמון לו פח. מעבר לעובדה שע.ק. עבדה בעיתון בחצי משרה ונעזרה במעסיקה כדי ליצור קשר עם גולן יוכפז.

יחד עם זאת, ברור כי חובה עלי לבדוק את גרסאותיהן של המתלוננות, לנוכח החשיפה התקשורתית, על מנת לבחון את טענתו של הנאשם לפיה חלק מהמתלוננות השפיעו זו על זו בתיאור האירועים ואילו אחרות הושפעו על ידי האמור בתכנית כלבוטק.

באשר לא.צ. על פי עדותה לפנינו, בעקבות פנייתה של ע.ק. אליה נערך מפגש בינה לבין שלוש מתלוננות נוספות והתחקירנית במהלכו סיפרה א.צ. את הקורות אותה במפגשיה עם הנאשם. דהיינו, במועד בו סיפרה א.צ. על הדרישות המיניות שהוסוו באיצטלה טיפולית, זהותו של "המטופל" לא היתה ידועה לאף אחת מהמשתתפות במפגש, ואף אחת מהן לא היתה מודעת לעובדה שהפסיכולוגית והמטופל חד הם.

במהלך חקירתה הנגדית של דמרי טען הנאשם כי משיחתה המוקלטת של האחרונה עם תחקירן אחר עלה שהשניים היו מודעים לעובדה שהנאשם הוא הפסיכולוגית. מעבר לעובדה שמהשיחה הנ"ל (הרצועה הראשונה של התקליטור ת/80א') לא ניתן להסיק שאלה הם פני הדברים, גם בהנחה שלאחר יצירת הקשר בין הנאשם, בשתי זהויותיו, לדמרי התעורר חשד ביחס לזהות הפסיכולוגית, אין בכך כדי להשליך על ידיעתה של דמרי בעת המפגש הראשוני עם המתלוננות ומקל וחומר על הבנתן של המתלוננות וא.צ. כי הפסיכולוגית היא הנאשם.

באשר לתוכן התלונה עיון בעדותה של ע.ק. (המתלוננת באישום השלישי) מעלה כי בשיחתה עם קים לא עלו נושאים של טפטוף חלב נרות או התנהגויות בעלות גוון סדיסטי כמו אלה שהתבקשה לבצע א.צ.

אילנה ור' שנכחו אף הן בפגישה, לא העידו לפנינו. ביחס לאילנה גם לא הוגש אישום כלשהו ואילו ר' היא המתלוננת באישום השמיני ממנו זוכה הנאשם.

למרות שאין לי מידע על המצגים שהוצגו לפני אילנה ור' על ידי הפסיכולוגית ומהם הדברים המדוייקים שמסרו במפגש הראשון, ברור מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם לא יכול היה לדעת את תוכן דבריה של א.צ. באותו מפגש, שהתקיים עובר ליצירת הקשר שלו עם דמרי, ולהסתמך על דבריה בעת שהציג בפני דמרי דרישות התואמות להפליא את אלה שהוצגו לא.צ.

115

גם בתכנית כלבוטק לא הובאו במלואן הקלטות השיחה עם דמרי והחלקים בעלי האופי המיני הבוטה לא הושמעו. מכאן שהטענה לפיה א.צ. הושפעה ממתלוננות אחרות ומתכנית כלבוטק, אין לה כל תימוכין בחומר הראיות.

כפי שציינה עו"ד ארז בסיכומיה, המפגש המשותף בין המתלוננות לדמרי מוטב לו שלא היה נערך, אולם יש לזכור כי דמרי אינה חוקרת משטרה ומטרתה היתה הכנת תכנית טלויזיה ולא תיק חקירה. יחד עם זאת, לא היה במפגש זה כדי להשפיע על תוכן תלונתה של א.צ.

בסיכומיו טוען הנאשם כי הראיות זוהמו ושובשו (עמ' 87 לסיכומים) אולם מעבר לטענות סתמיות לפיהן "כולן דיברו ביניהן נפגשו והחליפו ביניהן מידע ורשמים, התייעצו ונועצו בבתי קפה ובטלפון הרבה לפני שפנו להתלונן במשטרה" (ההדגשות במקור ש.ד.) "... כולן עד אחת השמידו ראיות ואף מחקו הודעות סלולריות והתכתבויות עם הנאשם". אין הוא מפנה לראיה כלשהי התומכת בעמדתו.

כפי שציינתי לעיל במפגש בבית הקפה נכחו ארבע מתלוננות פוטנציאליות, וע.ק. מסרה לתחקירנית ששה שמות בלבד.

באשר להעלמת ראיות או השמדתן טענה זו לא נטענה כלפי א.צ. וכל שנטען כלפיה הוא כי הרשימה שערכה בהתייחס לשיחותיה עם הפסיכולוגית נערכה בדיעבד ולא בזמן אמת, למרות שבעדותו לפנינו אישר הנאשם שהביטויים ה"פסיכולוגיים" שפורטו בת/47(א) אכן נאמרו על ידו.

לסיכום נקודה זו ההקלטות ת/80 - ת/84 אשר הוקלטו לאחר המפגש הראשוני בין א.צ. למתלוננות האחרות, כוללות את כל האלמנטים שנמצאו בתלונתה של א.צ. ומכיוון שהנאשם לא נכח במפגש ולא יכול היה לדעת את שנאמר בו, קשה להעלות על הדעת ש"הצעות הטיפול", שהועלו, כביכול, כדי לשים את דמרי ללעג, תואמות את אלה שהוצגו לפני א.צ. שכמובן לא יכולה היתה לדעת שהנאשם יפול בפח שטמנה לו דמרי, יתקשר ויציע לה הצעות זהות לאלה שהוצעו לה, בהסתמך על מצגים זהים במהותם.

משכך, מתבקשת המסקנה כי גרסתה של א.צ. באשר למצגים שהוצגו לה על ידי הנאשם באמצעות הפסיכולוגית, כמו גם תיאור השיחה שקיימה עם הנאשם בתפקיד המטופל, נתמכת במלואה על ידי שיחות הנאשם עם דמרי כפי שהוקלטו בת/80 - ת/84.

ככל שהדבר נוגע לתיאור האירועים, כפי שציינתי לעיל, הנאשם עשה כל שביכולתו להתחמק ממתן תשובה עניינית לשאלה האם המעשים המיניים אכן אירעו.

116

בסיכומיו, אשר למרבה הצער אינם ערוכים בסדר כרונולוגי, טוען הנאשם לענין זה כי מדובר באישום מופרך "שהרי אבסורד לטעון שאשה נשואה, אם לילדים בוגרת 5 שנות אקדמיה בעלת נסיון רב, שהסכימה למגע מיני עם מפגר, אוטיסט, מבוגר המתנהג כמו ילד בן 5 שנים, כשבעלה מחוץ לחדר".

הצגה זו חוטאת לאמת, מאחר שבעת שהתרחשו האירועים נשוא כתב האישום לא היתה א.צ. אם לילדים ועל פי עדותה היא ילדה את בתה הראשונה מספר חודשים עובר לעדותה לפנינו.

עוד יצויין כי באותה תקופה היתה א.צ. חסרת נסיון מקצועי והיא ביקשה לנסות ולהתמחות בתחום בו סיימה לימודיה זמן קצר לפני פרסום המודעה.

יתרה מכך, "המטופל" לא הוצג כמפגר אוטיסט, מבוגר המתנהג כמו ילד והצגתו על ידי "הפסיכולוגית" היתה הדרגתית והגיונית לכאורה. לדברי א.צ. נטען לפניה כי המטופל הוא אדם כבן 30 אשר חווה טראומות וגילו המנטלי הוא כשל ילד בן 15-14, כפי שגם הוצג בפני דמרי בשיחה ת/80.

עוד יצויין לענין זה שהנאשם עצמו הודה שהציג עצמו באמצעות קים כמי שהוריו נספו בתאונת מטוס והוא מטופל על ידי סבו עתיר הנכסים.

א.צ. העידה כי הפסיכולוגית ציינה שהמטופל אוטיסט, דבר שאף הוא תואם את השיחה עם דמרי בה נטען שאובחן בטעות כאוטיסט.

יתר המסקנות באשר לבעיותיו של הנאשם נובעות מן האופן בו התנהלה השיחה עמו, בה דיבר בקול שא.צ. הגדירה "קול של אוטיסט כמו ילד מפגר... בטון כזה איטי ומפגר כזה".

תיאור זה, התואם להפליא לאופן דיבורו של הנאשם עם דמרי (שיחה ראשונה בת/82) ועם קצין המשטרה מתן גלט (ת/58), אינו מלמד על כך שהנאשם אובחן על ידי א.צ. כאוטיסט ומפגר.

בסיכומיו מדגיש הנאשם כי א.צ. הגיעה לאורגזמה פעמיים, אך אינו טורח להבהיר האם לגרסתו הדבר אכן אירע או שמא מדובר באירועים פרי דמיונה של המתלוננת.

לאור התרשמותי מעדותה של א.צ. הנתמכת כאמור בעדות דמרי ובהקלטות, אני קובעת שהדברים אכן אירעו כפי שתיארה אותם א.צ. אני דוחה מכל וכל את טיעוניו המתלהמים של הנאשם על הקשר שנקשר נגדו על ידי כולי עלמא שבמסגרתו שוכנעו המתלוננות וא.צ. ביניהן לבדות ממוחן הקודח סיפורי מין ביזאריים והזויים התואמים להפליא את אלה שמבקש הנאשם בשיחותיו עם דמרי.

עוד יודגש כי, פרטי האירועים כפי שתוארו על ידי א.צ. לא הובאו במלואם בתכנית כלבוטק ומעבר לטענות על תיאום עדויות ובידויין, אין הנאשם מצביע על התאמה מחשידה בפרטים אלה או אחרים בגרסאות העדות.

117

בנוסף יצויין כי א.צ. לא נחשפה במפגש עם דמרי לגרסתה של נ. מאחר שזו לא נכחה במפגש ומכאן שלא היתה לה שום דרך לדעת שגם נ. התבקשה לאפשר לנאשם לבצע בה מין אוראלי בעודה משוחחת בטלפון (אלא אם כן הנאשם הוא שמסר לה פרט זה).

השאלה המרכזית העולה מתיאור האירועים דלעיל הנה האם הונעה א.צ. לביצוע המעשים המיניים בשל טענותיו השקריות של הנאשם.

לאחר שבחנתי את גרסתה של א.צ., הגעתי למסקנה כי המניע היחיד להסכמתה למעשים המיניים הינו המצג השקרי שהוצג לה הן ביחס למיהותו של העושה והן ביחס למהותם של המעשים.

א.צ. אשר חיפשה עבודה בתחום עיסוקה, הסכימה "לטפל" בנאשם רק מכיוון שהוצג לה על ידי פסיכולוגית בת סמכה, כאדם הזקוק לטיפול במגע. העדה הציגה לפסיכולוגית שאלות המתייחסות לטיב הטיפול וזו השיבה לה בתשובות משכנעות שנשמעו מבוססות על ידע מקצועי.

העובדה שכיום, בחכמה שלאחר מעשה, ההסברים נשמעים מופרכים ובלתי אמינים, אין בה כדי לשנות את הנתון המהותי לפיו המתלוננת המסוימת האמינה לדברי הנאשם שהתחזה לפסיכולוגית והושפעה לפעול על פי בקשתה, בהסתמך על האמון שנתנה בה.

א.צ. חשבה שתוכל "לצנזר" את המעשים, אולם כאשר המגעים גלשו לכיוון שנראה על פניו מיני, חששה לפגוע במטופל "המסכן" ולגרום לו נזק.

בתחכומו הרב הציג הנאשם (כפסיכולוגית) את המטופל כמי שמאבד ענין במהירות וא.צ. אשר רצתה להוכיח את עצמה לפסיכולוגית ולסבא, ביצעה בנחישות את ההוראות שניתנו לה על ידי "בעלת המקצוע" המיומנת.

א.צ. האמינה בתום לב כי טפטופי הנרות יאפשרו למטופל, פגוע הטראומה, להתגבר על חוויות העבר הקשות, לאחר ששוכנעה להאמין כי הוא אינו חש עוררות מינית או כאב, אך כאשר תגובותיו עמדו בסתירה למצגים, התגברו חשדותיה עד אשר החליטה לנתק את הקשר עמו.

בשלבים מסויימים במהלך המפגש הראשון התעוררו בלבה ספקות כאלה או אחרים, אולם דברי הפסיכולוגית שנאמרו בשכנוע רב, בהכנתה לקראת הפגישות, סיפקו תשובות לספקות אלה. לאחר המפגש הראשון שהותיר בה תחושות של אי נוחות, התקשרה "הפסיכולוגית" והחמיאה לה על המקצועיות והתוצאות החיוביות ובאמצעות חלקלקות לשונה הצליחה להסיר חששות אלה.

118

בפגישה השניה שבמהלכה התנהג הנאשם באופן שגרם לא.צ. לחשוב כי הוא חש עוררות מינית ומתנהג כגבר, גברו חשדותיה ותחושות אי הנוחות שלה ולאחריה סיפרה לאמה על שאירע. העובדה שסיפרה לאמה מלמדת שנזקקה לייעוץ ולא היתה בטוחה גם בשלב זה שמדובר במעשים מיניים.

בעקבות ההתוודות לפני האם, החליטה א.צ. לא לפגוש את הנאשם פעם נוספת.

ההתפתחויות המתוארות לעיל, מלמדות שעד לשלב הגילוי האמינה א.צ. שהיא מטפלת באדם פגוע טראומה וכי הטיפול הינו טיפול פסיכולוגי לגיטימי, אשר בסופו של דבר לא יכלה להשלים עמו. יתרה מכך, עד לשלב החשיפה בכלבוטק האמינה א.צ. כי המטופל הופנה אליה על ידי פסיכולוגית ולא היתה מודעת לכך שהנאשם הוא "הפסיכולוגית".

הנאשם טוען בסיכומיו שהאמין בתום לב שטיפול המגע, חיבוקים, ישיבת לוטוס, שכיבת "כפיות" ועיסוי חלקים בגופו הנו טיפול לגיטימי ויהיה בו כדי לספק מזור למצוקותיו, אלא שבמגעיו עם א.צ. לא הסתפק הנאשם בחיבוק או עיסוי באווירה חמה אלא גלש למעשים מיניים בוטים וביזאריים.

יתרה מכך, כפי שנטען לעיל, לא הוצגה לנו ראיה משכנעת ביחס לפגיעות מהן סבל הנאשם (אם בכלל) או לדרך הטיפול באותן פגיעות.

לאור האמור לעיל, אני מציעה לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ביחס לאישום השני:

1. ניסיון למעשה סדום, עבירה על סעיף 347(ב) + סעיף 25 בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2. מעשה מגונה (מספר פעמים), עבירה על סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק הנ"ל.

119

אישום שלישי - המתלוננת ע.ק.

במועדים הרלבנטיים לאישום השלישי, היתה ע.ק. כבת 24 שנים, סטודנטית לתקשורת ועבדה במשרה חלקית בעיתון "ידיעות אחרונות".

בנובמבר 2006 פרסמה ע.ק. באתר "הומלס" מודעה לחיפוש עבודה בשמירה על ילדים, בייביסיטר עם מגורים במידת הצורך (עמ' 480 לפרוטוקול ש' 28-27). מספר ימים לאחר פרסום המודעה, התקשרה לע.ק. אשה שהציגה עצמה כפסיכולוגית בשם קים. בשיחה, שנמשכה כשעה עד שעה וחצי, סיפרה קים לע.ק. כי היא מטפלת בבחור דיסלקטי ברמה מאוד קשה הזקוק לסיוע בתרגול הזכרון, לקראת מבדקים שהוא עומד לעבור. היא הבהירה כי למרות המגבלה הנטענת, עובד הבחור בתחום האלקטרוניקה, אך מכיוון שאינו יכול לקרוא ולכתוב, תיבחן במבדקים יכולתו לזכור טקסטים בעל פה ולפיכך, יש לתרגלו באמצעות הקראת ספרים. בשלב זה נשמעה ההצעה מעניינת "ובסדר גמור", מה גם שהתמורה שהוצעה היתה 120 ₪ לשעה.

ע.ק. הביעה פליאה על הסכום הגבוה שהוצע לה, אך קים הבהירה שמשפחתו של המטופל עשירה מאוד ומעוניינת בהתקשרות ארוכת טווח עם מטפלת איכותית, ולכן מוכנה לשלם סכום המקובל באקדמיה.

הפסיכולוגית הרחיבה בתיאור עושרה המופלג של המשפחה, ואף ציינה כי הוריו של הבחור נהרגו בתאונה וסבו, המתגורר בטוסקנה, מטפל בו ודואג לשלומו והתקדמותו. כן הועלו בפני ע.ק. הצעות לקידום מקצועי וכלכלי והודגש, כי הבחור מתגורר בבית מאובטח בהרצליה ואסור חלילה שידעו היכן הוא גר, שמא יבקש מאן דהוא להתנכל לו בשל עושרה של המשפחה.

בשיחות, שנמשכו שעות ארוכות, סיפרה קים לע.ק. שהיא מטפלת בבחור מגיל מאוד צעיר ומדובר בבחור שעבר התעללות מאוד קשה, על ידי מספר בנות, בעת ששהה בקיבוץ לאחר שהוריו נהרגו.

בתיאור הרקע, הוסיפה קים וסיפרה כי במהלך השנים טופל הבחור על ידי מספר מטפלות, שטיב הטיפול שהעניקו לו לא פורט בתחילה. ע.ק. ביקשה להיפגש עם הפסיכולוגית, אולם זו השיבה כי מדובר במקרה חרום ו"היא בדיוק טסה" ולא תוכל להיפגש עמה.

מכיוון שהסיפור בכללותו נשמע לע.ק. הזוי ותמוה, היא התייעצה עם משפחתה וחבריה והחליטה לתת לעניין סיכוי, מכיוון שלא נראה לה כי המפגש יהיה כרוך בסיכון כלשהו, משפחתה תהיה בבית ויש שכנים מסביב.

120

בהמשך השיחות המקדימות תיארה קים בפני ע.ק. מערכות יחסים בעלות אופי מיני מובהק עם מטפלות אחרות והסבירה, שכדי לעבוד על הטראומות אותן חווה, צריך להזכיר למטופל דברים המשחזרים את הטראומה שעבר. המפגשים המתוארים התקיימו כשהמטפלות לובשות לבוש חושפני או ללא לבוש, וכללו התנהלות מגרה. ע.ק. מיהרה לברר כי היא אינה נדרשת למעשים כאלה וקים השיבה "תראי לבד איך זה מתקדם, מה מתאים לך ומה לא, והסבירה לי... שיש תפקיד שנקרא סרוגייט וזה משהו מוכר, לא דבר רע, תפתחי תבררי" (עמ' 482).

ע.ק. אכן בדקה באינטרנט וחיפשה, בין היתר, את שמה של ד"ר קים. כשמצאה מישהי בשם ד"ר קים, שפרסמה מספר מאמרים, הניחה שזו הפסיכולוגית עמה שוחחה.

ההכנות לקראת המפגש עם המטופל כללו שאלה מצד קים אם ע.ק. רזה "כי אחת הבנות היתה שמנה, שלא יזכיר לו דברים שלא רוצה לזכור" (עמ' 482) וכן ניתנו לה הנחיות באשר להכנת הבית, תאורה עדינה, והלבוש - בגדים לא כהים.

ביום שבת 25.11.06, לאחר שורה של שיחות מקדימות, הגיע הנאשם לדירתה של ע.ק..

כפי שתואר בשיחות הטלפון, הנאשם נראה מאוד מבוייש, מאוד מופנם, לא מסתכל בעיניים, וע.ק. הוזהרה שאסור לשבת יותר מדי קרוב אליו כי הוא נלחץ (עמ' 491).

יצויין כי הן במפגש הראשון והן במפגש השני ע.ק. לא ראתה איך הגיע הנאשם וכיצד עזב.

בהמשך להנחיות אותן קיבלה, ולפיהן היא יכולה לבחור ספר על פי שיקול דעתה, החלה ע.ק. לקרוא מספר פילוסופיה מסעות, אך הגיעה למסקנה כי זה מסובך ועברה לספר פשוט יותר "חיי פאיי".

"ואז הוא אמר לי לא לאט יותר. ואז התחלתי להקריא לאט יותר. הבנתי שהקצב צריך להיות מאוד מאוד איטי של מילה. אז הוא אומר לי את מדברת מאוד חזק את צועקת. בהתחלה מאוד לא הסתדרנו, לא הבנתי מה הוא רוצה בדיוק שאעשה ומאוד ניסיתי, המצב היה מאוד מוזר ומאוד ניסיתי למלא אחר ההוראות ולעמוד בציפיות של מה שאני צריכה לעשות. הוא אמר לי תלחשי, תדברי חלש, ובאמת דיברתי חלש והקראתי את הספר, ובאמת אחרי כמה לא יודעת, חצי שעה או זה הבנתי איך אני צריכה להקריא את הספר והקראתי. בהתחלה הוא היה מאוד לא מרוצה. ואחרי זה בשלב מסויים העיניים שלו נתקעו, היד שלי היתה על הרגל והעיניים שלו נתקעו על היד שלי בצורה מאוד לא ביישנית ומופנמת כמו שהוא נהג להגיע ולהיות לפני ואחרי הטראנס הזה שהוא נכנס אליו...

ואז הוא נעץ את המבטים שלו על היד שלי שהיתה על הרגל. ואני מסתכלת ורואה שהוא ממש נועץ מבט זה מאוד לא אופייני והיא הסבירה לי שהוא לא יכול להסתכל על העיניים של בנות. בכלל מאוד קשה לו בקשר חברתי ובקשר עם אנשים ואינטיליגנציה רגשית וכל מה שהוא עבר מאוד מופנם וסגור, ולכן הוא היה כשהוא ישב על הספה מאוד מופנם וסגור, חוץ מהמצב שהוא נכנס לטראנס. מה זה הטראנס הזה?

כ.ה. דותן: זה קים הסבירה לך מה זה הטראנס הזה.

121

ת: זה קים והוא הסביר לי.

כ.ה. דותן: מתי הוא הסביר לך?

ת: כשהוא יצא מזה ואז הוא נכנס לטראנס זה איזה שהוא תהליך שהוא לא מודע לו. בזמן שהוא שרוי בתהליך הזה הוא לא מודע בכלל למה שנאמר למה שקורה, הוא די סוג של מהופנט, אני לא מכירה שום דבר בתחום פסיכולוגיה. אמרתי לו אוקיי, ואז הוא מסתכל על היד, וראיתי כשאני מזיזה את היד הוא נועץ מבט ביד שלי, ורק שאמרתי את השם שלו, אילן אז הוא התעורר ואמר וואו אני ממש זוכר מה שהקראתי, אני המשכתי להקריא, ואז הבנתי שככל שאני מזיזה את היד והוא מסתכל במצבים של הטראנס האלה ואם אני עושה דברים שכביכול יותר מגרים, אם אני שמה את היד כאן אז זוכר אחוזים יותר גבוהים. איך אני יודעת? כל פעם שהוא התעורר מהטראנס אמר לי כל פעם איזה אחוזי זכירה יש לו. עכשיו זכרתי 30 אחוז, עכשיו זכרתי 40 אחוז, עכשיו זכרתי 50 אחוז, כמובן שהכל נשמע מאוד הזוי ולא הגיוני ותמוה" (עמ' 484-483).

ע.ק. החליטה כי תבקש מקים להסביר מה קורה ותשאל למה לא סיפרה לה על כך. הנאשם מצדו הסביר לה שזה מצב של היפנוזה אליו הוא נכנס ואינו זוכר דבר מהמתרחש במהלכו. לשאלתה של ע.ק. מה יקרה אם תצבע את שערו בירוק במהלך ההיפנוזה, השיב הנאשם שלא ישאל דבר ויחשוב שכך הגיע לפגישה (עמ' 483).

קים הוסיפה, בתשובה לשאלותיה של ע.ק. "שגם אם מוציאים אותו לגשם והוא יהיה רטוב לגמרי הוא פאסיבי ולא זוכר הוא לא בהכרה מין תת הכרה כזאת, הוא לא מודע, אפשר לעשות מה שרוצים".

לימים הבינה ע.ק. כי מדובר ב"טריק" שאיפשר לנאשם "להיות בטרנס" ולטעון שכך הוא זוכר טוב יותר, ככל שעושים לו דברים יותר מיניים, וכשהפסיקה להזיז את היד, הוא התעצבן וטען שאינו זוכר, כי "זה משהו שלא קורה טוב לא כמו שצריך".

בשלב זה הבינה ע.ק. את הסיבה בשלה סיפרה לה קים מה עשו הבנות האחרות ולמה זה היה מיני, ומה היא ציפתה ממנה לעשות.

על מנת "לשפר את זכרונו" של הנאשם, העבירה ע.ק. את ידה מחוץ למחשוף, על החזה ועל הרגל (עמ' 490 שורות 21-16).

ע.ק. הצליחה "לגרור", כהגדרתה, את המפגש שנמשך כ- 5-6 שעות לסופו, ואז הגיע טלפון מקים. ע.ק. שאלה אותה למה לא אמרה לה שהיא צריכה לעשות דברים וקים גערה בה "את ילדה קטנה, מה את לא בוגרת, ומה כבר ביקשו ממך לעשות ומה כבר עשית ולא היית צריכה לעשות יותר מדיי ופעם הבאה את צריכה ללכת יותר ולעשות דברים יותר וללכת יותר".

122

ע.ק. השיבה כי אינה מוכנה לעשות את זה, ובתגובה ענתה קים "אני סומכת עלייך את מספיק אינטילגנטית" (עמ' 484).

בשיחות, שנמשכו שעות, ביקשה קים מע.ק. לעזור לבחור שחווה טראומה מאוד גדולה וזה מה ש"פותח" לו את הזיכרון ועוזר לו להתגבר. ע.ק. האמינה לדבריה וחשבה שמדובר "במישהו מאוד מסכן" הזקוק לעזרה והיא אמורה להיות סוג של מטפלת וזה מה שהתבקש, אז אולי זה בסדר, אם יש סרוגייט, המשימות שהוטלו עליה אינן כה נוראיות.

"ואולי כן היה פיתוי כספי מאוד גדול. אני אומרת את האמת. אני סטודנטית שמשלמת שכר דירה. מדובר פה על שתי פגישות שזה היה הרבה מאוד כסף לסטודנטית זה היה המון מבחינתי. אמרתי איך אני יכולה לשלם שכר לימוד, שכר דירה ולסיים את התואר ולעמוד על הרגליים. ואם אני רק צריכה לעשות טיפה וזה משהו שהוא רפואי, פסיכולוגי זה בסדר. שכנעתי את עצמי שזה לא כזה נורא ולא כזה רחוק, ואם אני אעשה קצת אז זה בסדר, ואמרתי לעצמי לקראת הפגישה השניה, או קיי, אני אעשה איפה שזה בסדר מבחינתי, כל עוד זה לא כזה נורא ואם זה באמת רפואי אז בסדר.

ש: את אומרת שהיא אמרה לך לעשות יותר מה, כדי מה. איך את יכולה להצליח לפי מה שהיא אמרה לך בטיפול?

ת: לפי מה שהיא אמרה לי אני יכולה להצליח יותר ככל שאני אגרום ליותר גירוי מיני וניסתה להסביר לי איזה חוויה מטורפת זה יכול להיות בשבילך שאת יכולה לעשות דברים, בנות גרמו להן לרדת לו ולאונן מולו ולהיות פתוחות מינית לגמרי, מישהו שלא זוכר כלום, אחר כך זה יכול מאוד לשפר לך את חיי הזוגיות. אני לא צריכה את זה תודה. היא אמרה הוא לא זוכר שום דבר, אף אחד חוץ ממך לא יודע מה קורה. זה איזה שהוא תהליך פסיכולוגי את עושה פה משהו שהוא רפואי, וזה מה שעוזר לו אחר כך לזכור יותר טוב, את מקדמת אותו לתהליך את התחלת מאוד טוב, את יכולה מאוד להצליח. תפסיקי להיות ילדה כזאת קטנה, תפסיקי להיות כזו ילדותית, מה הבעיה שלך, למה את כזאת סגורה, ואם את לא יכולה תביאי מישהי אחרת שתעשה את זה במקומך. אמרתי מה זאת אומרת מישהי אחרת? היא אמרה לי אם יש לך חברה שקצת יותר מבוגרת ממך ויותר פתוחה, אולי היא יכולה לבוא ולעשות את זה.

ש: לעשות את מה?

ת: היא יכולה לבוא מולו ולאונן מולו, להתפשט מולו, לגרות אותו מינית ולעזור לו לצאת מהטראומה שלו, ויכולה לעזור לו בטיפול הזה שאולי אני לא מספיק טובה" (עמ' 486-485).

123

לאחר סדרה של שיחות הבהרה והסברים מלומדים של קים, הסכימה ע.ק. לשוב ולהיפגש עם הנאשם, מכיוון שהשתכנעה שמדובר באדם שיש לו בעיה, שעבר התעללות מינית קשה והוא זקוק לעזרה שאולי היא יכולה להעניק. כמו כן הבינה שלמרות המעשים המיניים שבוצעו על ידי מטפלות קודמות, היא אינה חייבת לנהוג כמותן וקיוותה שתוכל להצליח מבלי לגלוש למעשים מיניים.

ע.ק. סברה שחלק מהבעיה ממנה סובל הנאשם קשורה לקירבה לאנשים וכן ציינה ששיחותיה "הרגילות" עם הנאשם היו מעניינות. משכך, החליטה שאם היא יכולה לעשות משהו שלא יהיה מיני ויכלול שיחות בלבד, זו יכולה להיות עבודה מצויינת "מהבחינה הזאת שאני יכולה לעזור וגם מהבחינה בשעות שאני יכולה לעזור וזה בבית וזה עזרה כלכלית בזמן שאני סטודנטית" (עמ' 490-489).

ע.ק. האמינה אותה עת שהנאשם אינו מודע למתרחש ולא היו לה אליו טענות כלשהן, כיוון שלהבנתה הוא היה הקורבן. לעומת זאת על קים כעסה על שלא הכינה אותה מראש שצריך להגיע למצבים מסויימים כדי להצליח בעבודה (עמ' 490).

בתשובה לטענותיה, נתנה לה קים תחושה שהיא זו שאינה בסדר, בכך שהגזימה בתגובותיה מבלי שקרה דבר והיא ילדה קטנה ומפונקת.

הפגישה השניה התקיימה בתאריך 28.11.06.

ביום הפגישה השניה סבלה ע.ק. מהצטננות קשה, היא התקשרה לנאשם, אשר ביקש לקיים את הפגישה למרות זאת.

בעת שהנאשם הגיע, שכבה ע.ק. במיטה, לבושה בפיג'מה והתחילה להקריא את הספר. תוך כדי הקראה נגעה ע.ק. ברגליה ובחזה, ואז התיישב הנאשם על מיטתה (ע.ק. לא זכרה אם לבקשתה או לבקשתו), כיוון שמאוד רצתה להתקרב אליו מבחינת אינטליגנציה אישית וכן לקרב אותו אליה כשני בני אדם שמדברים, ללא גוון מיני, אלא פשוט לעזור לפתור את מה שהיתה אמורה לעשות בטיפולים האלה:

"הוא ישב לידי על המיטה, הקראתי את הספר, ואז היה כמו שסיפרתי קודם, שכן פעם אחת במהלך הטראנס הוא שלח יד והוא הוציא את הלשון בתנועות של ירידה, והמשיך למשוך אותי עד שלא יכולתי יותר. אמרתי די, אמרתי לו אילן אנחנו יכולים רק לדבר אני לא רוצה להקריא רק נשב ונדבר והוא אמר בסדר, זה היה באמצע פגישה בערך אחרי שעתיים שלוש אני לא יודעת...

ש: מה הוא עשה?

124

ת: הוא שלח יד לאיבר המין שלי. אני שוב לא כעסתי עליו בכל התהליך הזה כי אני חשבתי שהוא לא מודע למה שהוא עושה, שזה איזה שהם אינסטינקטים ותופעות לוואי של ההתעללות שהוא עבר. הכל מול קים אחר כך. לא כעסתי עליו ובזמן שהוא היה באחד הטרנסים בפעם השניה אמרתי לו אני מאוד מאוד מקווה אני בנאדם טוב ואני רוצה לעשות משהו טוב ולעזור לך. אני מאוד מקווה שאתה וקים לא עובדים עלי בכל העניין הזה וזה תרמית אחת גדולה. טראנס ולא טראנס ואז ירדו לו דמעות והוא בכה. ואחרי זה ששאלתי את קים על זה היא התעצבנה עלי ואמרה לא זה אינסטינקט זה לא קשור לכלום, זה בגלל שהלכת יותר מידי ולמה הלכת לידו כשהוא בהכרה מלאה הוא נלחץ מזה ולמה התקרבת אליו בכלל. זאת אומרת בקטע למה לא עשיתי את זה בתוך הטראנס למה עשיתי את זה כשהוא לא בטראנס.

ש: מה לגבי התנועות הלשון אני רוצה להבין?

ת: כשהקראתי ספר הוא היה בתוך הטראנס והוא זוכר כל פעם יותר ויותר. הוא עשה תנועות עם הלשון של מין אוראלי שהוא יורד למישהי תנועות באוויר, הוא הוציא את הלשון והכניס. אני פשוט לא נהנית מהתיאורים האלה.

ש: אין מה לעשות.

ת: אני מקווה שזה הובהר וזה מספיק.

ש: הובהר. ואז מה את עושה?

ת: ואז אמרתי לו שאני לא רוצה לקרוא ספר רק לדבר ואנחנו יכולים לדבר ככה וחשבתי שככה אני יכולה לעזור. ואז אמרתי שאני לא עושה את זה יותר, ואז ישבנו ודיברנו באמת עד לסוף הפגישה" (עמ' 492-491).

כשהלכה ע.ק. להביא אוכל, הסתובב הנאשם בחדר, רחרח ושאל אותה אם עישנה ג'ויינט. כשהשיבה בחיוב, אמר הנאשם "סבא לא מרשה לי את עישנת סמים קלים או עישנו אצלך בחדר אני לא מוכן להמשיך ואני נוסע לטוסקנה לסבא שלי ונמשיך לדבר אחרי זה" (עמ' 493).

העדה ציינה כי לא הוקל לה כיוון שהמפגשים עם הנאשם היו מעניינים ומבחינתה היתה מוכנה להמשיך ולהיפגש רק כדי לדבר "כל מה שקרה מינית בזמן הפגישות שוב, באמת האמנתי, אבל חודשים אחרי זה באמת האמנתי שאילן עשה את זה כתוצאה מאיזה אינסטינקט מה שהיה לו ואני האמנתי לה" (עמ' 493).

לאחר שהנאשם עזב את דירתה, פנתה ע.ק. לקים בבקשה לקבלת תשלום עבור שעות עבודתה וזו הפנתה אותה לאילן, שלטענתה מדבר עם הסבא והם מארגנים את זה. ע.ק. השאירה הודעות רבות במענה הקולי של קים והתקשרה מספר רב של פעמים לטלפון שנמסר לה שהוא הטלפון של אילן והלה השיב בטון ילדותי, שנשמע לה מפגר, "מה סבא לא שלח לך את השיק איך זה יכול להיות, אני מאוד מצטער אני אדאג לזה". כעבור שבועיים התקשר ואמר ששולח את הכסף עם שליח, שכמובן לא הגיע. לאחר מכן התקשר אדם שהציג עצמו כשליח ואמר שמגיע למסור לה את הכסף, אך לא הגיע ולא בוצע תשלום בדרך אחרת (עמ' 494).

125

כעבור כחודשיים התקשרה עם ע.ק. אשה שהציגה עצמה בשם ר' ושאלה אותה אם היא מכירה מישהי בשם ד"ר לוין. ע.ק. השיבה בשלילה ובשיחה שהתפתחה סיפרה ר' כי היה לה מקרה לא נעים עם פסיכולוגית ובחור והיא נכנסה לתיבת הדואר של הפסיכולוגית ושלפה משם את ההודעות וביניהן הודעותיה הרבות של ע.ק. השתיים הבינו שמשהו בסיפור נשמע לא טוב והחליטו להיפגש. בפגישה סיפרו אחת לשניה על השיחות והמפגשים והבינו שמדובר בתרמית שבוצעה על ידי אותם אנשים בשמות שונים. הן התקשרו לתא הקולי של הנאשם ושמעו נשים שהתקשרו, צעקו וביקשו כסף או הודיעו כי אינן מעוניינות להמשיך ולהיפגש. השתיים רשמו את מספרי הטלפון וע.ק. התקשרה אליהן, הציגה עצמה ושאלה אם מכירות את קים, ד"ר לוין, אילן או אייל.

חלק מהבנות סירבו לשתף פעולה ואחרות הסכימו ואז החליטה ע.ק. להתקשר לכלבוטק וההמשך ידוע.

בתאריך 18.2.07, לאחר פרסום תחקיר כלבוטק, מסרה ע.ק. הודעה במשטרה ובתאריך 19.2.07 נערך עימות בינה לבין הנאשם.

העובדה שהנאשם וקים חד הם, נודעה לע.ק. מיעל דמרי במהלך הכנתו של התחקיר.

"וזה היה אחד הקטעים היותר מזעזעים בזה שגיליתי שהיתה פה רמאות, היתה פה הונאה... ואני חשבתי שאני מדברת עם פסיכולוגית ואליה אני אוכל, כך כשהוא בא אלי הבנאדם המסכן והאומלל הזה שהיה צריך חום וקרבה וזה בעצם מישהי שדיברה איתי בכזו אסרטיביות, בכזו תוקפנות וכל כך הטיחה בי אשמות, וכל כן גרמה לי להרגיש רע עם עצמי. זה אותו בנאדם שהתייחסתי אליו, שניסיתי להתייחס בעדינות. זה אותו בנאדם וזה מה ששבר אותי בכל העניין הזה" (עמ' 499).

חקירתה הנגדית של ע.ק. התמקדה בשלושה נושאים עיקריים: המצגים שהוצגו ביחס ללקויותיו של הנאשם, נסיבות ניתוק הקשר בין ע.ק. לנאשם, זהות המתלוננות הנוספות עמן יצרה ע.ק. קשר ותוכן השיחות ביניהן.

ע.ק. הבהירה הבהר היטב בחקירתה הנגדית כי עד לשלב בו התגלתה המרמה, האמינה כי לפניה אדם הסובל מלקות הכוללת דיסלקציה וקשיים ביצירת קשרים בינאישיים. כן האמינה במצג הטרנס ההיפנוטי אשר במהלכו אין הנאשם מודע למעשיו, כולל המעשים המיניים שבוצעו על ידו. לדבריה היא היתה מוכנה להמשיך בקשר, שיכלול שיחות ונסיון לשחרר את הנאשם מקשייו הבינאישיים אך לא הסכימה להקריא לו ספרים, שעל פי הבנתה אז, גרמו לו להכנס לטראנס היפנוטי ולהתנהגות מינית.

126

היא הסבירה כי יש במשפחתה נער הסובל מפיגור שכלי אשר לא תמיד מודע למעשיו, ואף עלול לשלוח יד לחלק גוף מוצנע של חברה לכתה, אולם ברור לה כי מדובר בהתנהגות שאינה מכוונת, ולכן אין להאשימו בשל כך. ע.ק. האמינה כי גם הנאשם פועל באופן בלתי מודע במהלך הטרנס ההיפנוטי, ולכן לא היתה מוכנה "להכניסו לטרנס" על ידי הקראת ספרים (עמ' 515-514).

בכנות ראויה לציון העידה ע.ק. כי שיחותיה עם הנאשם, בעת שלא היה נתון בטרנס, היו מרתקות והיא הסבירה לעצמה שמדובר באדם בעל מנת משכל גבוהה במיוחד הסובל מדיסלקציה קשה ומקשיים ביצירת קשר אישי.

ע.ק. אישרה בחקירתה הנגדית כי באמרתה במשטרה נרשם שלא היתה מוכנה להמשך הקשר, אך הבהירה שהיתה מוכנה לקשר שאינו בעל קונוטציות מיניות.

באשר לאפיזודה של גילוי השימוש בסמים על ידי הנאשם, הבהירה ע.ק. שאם הבחין הנאשם בשרידי הג'ויינט, אין מדובר באבקה אלא בסם קל (עמ' 512).

באשר למפגש עם מתלוננות אחרות, העידה ע.ק. כי מעולם לא פגשה בנ. (אישום ראשון) ולא שמעה מאף אחת מהנשים עמן נפגשה שהגיעה עם הנאשם ליחסי מין מלאים.

העדה ציינה כי התחקירנית שוחחה עם המתלוננות גם בנפרד וכי העובדה שהיה מקרה של מתלוננת שקיימה יחסי מין עם הנאשם, נודעה לה מהתחקירנית.

מכל מקום, ע.ק. הכחישה מפגש או שיחה עם נ. (עמ' 510 לפרוטוקול).

גרסת הנאשם

בעימות שנערך בין הנאשם לע.ק. (ת/18 תמלול ת/18(ב)) מצהיר הנאשם "אין לי שמחה גדולה ואני לא מתגאה בכך שפניתי אלייך כ... דרך צד שלישי כדי להציג ת'בעיות שלי" (ת/18(ב) עמ' 4) ומנסה להשפיע עליה לשוב ולהרהר בתלונתה.

"אני מקווה שאת עכשיו, לא נמצאת כאן בשום מסגרת שיכולה להשפיע עלייך, אבל אני אשמח שתעזבי ת'כל כאן ותחזרי הביתה שתחשבי על מה שאמרת, כל הבעיות שיש לי הנפשיות והפיזיות וכולי הן קיימות.

ע.ק.: איזה בעיות פיזיות.

הנאשם: הן מתועדות.

ע.ק.: אימפוטנציה?

הנאשם:... חלק מהחיים שלי בעבר וגם בהווה".

הנאשם אינו מפרט את הבעיות האמיתיות מהן הוא סובל וע.ק. מטיחה בפניו כי האמינה לפסיכולוגית, אך בניגוד לדבריה הבחינה כי הוא חווה עוררות מינית.

"כי ראיתי אתה מאוד ברור שכן עמד לך אילן. וראיתי את זה ואתה יודע טוב מאוד. זה דבר ראשון ודבר שני, אמרתי לך, אני בן אדם טוב אל תנצל אותי אל תעבוד עלי אל תרמה אותי ואמרתי לך את זה שהיית כביכול בהיפנוזה נכון שזאת אומרת שראית הכל בזמן ההיפנוזה... נכון? עבדת עלי לגמרי".

127

בתגובה לדברים אלה, משיב הנאשם שהוא אכן סובל מבעיות אותן אינו רוצה לפרט בפני החוקרים, אך יעשה זאת כשירגיש יותר בטוח, אבל עמד על גרסתו שסבל התעללויות קשות בהרבה מאלה עליהן סיפר לה והעדיף לספר לה דרך פסיכולוגית, כדי שיהיה לו נוח יותר לדבר על כך.

ע.ק. שבה ומטיחה בפני הנאשם כי בא אליה כדי "לקבל דברים מיניים" והנאשם מקשה אם כך מדוע הסכימה להיפגש עמו, וע.ק. משיבה כי היתה מוכנה להמשיך ולהיפגש אבל לא "לשום דבר מיני" (עמ' 5).

הנאשם טען בפני ע.ק. שיש לו הקלטות של השיחות ובאמצעותן יוכיח שלא דיבר מעולם על מין. ע.ק. מבקשת לשמוע את ההקלטות וחוזרת ומפרטת את הדברים שנאמרו לה על ידי הנאשם בעת שהתחזה לקים.

למותר לציין, שההקלטות מעולם לא הוצגו וחזקה על הנאשם שהוא יודע מדוע. הנאשם הכחיש את טענתה של ע.ק. שנכנס לטרנס היפנוטי, מאחר שאינה יודעת לעשות היפנוזה, וכשנשאל על ידה מדוע אם כן טען שהוא בהיפנוזה, השיב "ככה" (עמ' 6). עוד טען שלא ביקש מע.ק. שתקריא לו ספרים, "מה את נערת קריאה?" שאל, אלא בא למטרת תרפיה של מגע עור (עמ' 7-6 לתמליל).

באמרתו ת/66 תמליל ת/66(א) הכחיש הנאשם שפנה לנ. (או לבנות אחרות) וביקש שיקראו לו ספרים. באשר להתחזות כפסיכולוגית, טען כי לא התחזה לפניה והיא ידעה שאין פסיכולוגית.

כמו כן הכחיש כי שלח ידו לאיבר מינה וטען כי היא מדמיינת.

גם באמרתו טען הנאשם כי בידו הוכחה התומכת בגרסתו, שכמובן לא הוצגה.

בהמשך לגרסתו במשטרה, בתגובתו לכתב האישום, הכחיש הנאשם כי הוצג על ידי ד"ר קים כמי שסובל מדיסלקציה וכי ביקש שתקרא לו ספרים, כמו גם את דרישותיו לגבי אופן ההקראה. הנאשם גם הכחיש שנכנס לטרנס היפנוטי.

בעדותו לפנינו השתנתה גרסתו באשר לאופי המפגש וטען כי ע.ק. ידעה על ההתעללות שעבר ועל כך שהיא צריכה לקרוא לפניו והקריאה היא סוג של תרפיה של התרסה, אך לא נועדה לשיפור הזכרון.

במהלך עדותו התפתל הנאשם בשלל גרסאות באשר לנסיבות ההתקשרות עם ע.ק. תפקידה של קים וסוג ההצפה המינית, אך דבק בהכחשת הטענה לפיה ע.ק. נדרשה לבצע תנועות מיניות, כמו גם ביחס לתנועות המיניות שהוא ביצע ושליחת היד לעבר איבר מינה של ע.ק.

בסיכומיו משתלח הנאשם בע.ק. ומתייחס אליה כאל מי שמשתמשת בסמים, מאזינה לטלפונים שלא כדין ובעיקר כאל מי שהניעה את יתר המתלוננות לתלונות שווא נגדו.

128

ייאמר מייד כי ע.ק. לא הכחישה שנעשה בדירתה שימוש בסמים קלים, ולמרות שלא הודתה בכך מפורשות, גם בהנחה שגם היא השתמשה בסמים, אין לכך כל רלבנטיות לתלונה נשוא האישום שלפנינו. העדה הבהירה הבהר היטב את חלקה בחשיפת הפרשה ולא העלימה את הפגיעה הקשה שנפגעה כתוצאה מהמרמה לה נפלה קורבן. היא גם לא ניסתה להעצים את הפגיעה, למרות שהיתה מודעת לעובדה שמתלוננות אחרות סיפרו על מעשים מיניים קשים יותר. כנותה של ע.ק. בולטת בכל שורה של עדותה. היא אישרה בכנות ששיחותיה עם הנאשם, שלא במצב טרנס, היו מרתקות וכי התרשמה מהאינטליגנציה שלו ואף התייעצה עמו בעניינים אישיים.

זה המקום לציין, שגם אם "שליפת" ההודעות מהתא הקולי של הנאשם מוגדרת כהאזנת סתר, ואין אני סבורה כך, אין לכך כל רלבנטיות לענייננו, מאחר שאיש לא ביקש להגיש את "תוצרי ההאזנה" או להסתמך עליהם.

לעומת עדותה הכנה והמשכנעת של ע.ק., עדותו של הנאשם נמצאה בלתי עקבית בכל נקודה מהותית.

כפי שציינתי לעיל, הנאשם הכחיש תחילה שביקש מע.ק. לקרוא לפניו ספרים, הכחשה ממנה חזר בו בעדותו לפנינו, כן התנצל בפניה על כך שעשה שימוש בצד שלישי ליצירת הקשר, ואילו בעדותו לפנינו טען שפנה אליה בשמו ולא באמצעות קים, וכי רק לאחר הפגישה השניה התקשרה עמה קים בהפתעה (גרסה שממנה חזר בו בהמשך).

גרסתה של ע.ק. נמצאה עקבית ואמינה ונתמכת בפלטי שיחות טלפון ת/19 - ת/23 מהם עולה כי משך השיחות בין הנאשם לע.ק. הגיע לשלוש וחצי שעות.

עוד יצויין כי עדותה של ע.ק. נתמכת בגרסתה של נ. המתארת שורה של מצגים דומים וזהים וכן בשיחת הטלפון שבין דמרי לנאשם בה נשמע הנאשם מדבר בטון של ילד מבולבל.

מעדותה של ע.ק. עולה כי האמינה למצגים שהוצגו לה, באשר למיהות העושה ביחס להיות המעשים שהיא נדרשת לעשות בגדר טיפול לגיטימי, כמו גם לטענה לפיה הנאשם נזקק לגירוי מיני, לצורך טיפול בלקויותיו. יחד עם זאת, ברור שע.ק. היתה מודעת לאופי המיני של התנועות שהתבקשה לעשות, אך היתה מוכנה לעשותן, כדי לעזור למטופל. משכך, נשאלת השאלה מהו סעיף האישום המתאים לענייננו.

סבורה אני, כי ביחס לנגיעתו של הנאשם באיבר מינה של ע.ק., מדובר במעשה מגונה שבוצע בניגוד לרצונה וללא הסכמתה, ומשכך יש להרשיעו בעבירה של מעשה מגונה על פי סעיף 348(ג) דהיינו, עשיית מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו.

129

באשר למעשים המיניים שע.ק. ביצעה, בהסתמך על מצגיו הכוזבים של הנאשם, מכיוון שהיתה מודעת למיניות שבמעשה, ובהסתמך על פסק הדין בעניין סולימן, יש להרשיע את הנאשם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות על פי סעיף 415 סיפא לחוק. הנסיבות המחמירות בענייננו הן מארג השקרים המתוחכמים שטווה הנאשם כמתואר לעיל.

130

אישום רביעי - המתלוננת י.ד.

י.ד. ילידת 1979, מאמנת כושר במקצועה, פרסמה בחודש דצמבר 2006, במספר אתרים באינטרנט, מודעות לחיפוש עבודה בתחום עיסוקה, אימונים-אישיים.

מספר ימים לאחר פרסום המודעות, התקשרה עמה אשה שהציגה עצמה בשם ד"ר קים ואמרה שהיא פסיכולוגית המלווה מזה כחמש עשרה שנים בחור אוטיסט שהוריו נהרגו בתאונת מטוס בשנת 1970, הוא מתגורר בהרצליה פיתוח עם סבא שלו ומדובר במשפחה עשירה מאוד.

לדברי הפסיכולוגית הבחור עבר טראומה קשה מאוד בגיל צעיר בקיבוץ וזקוק לטיפול בפסיכודרמה. את הטיפול יש לבצע בביתה של י.ד., מכיוון שהמשפחה אינה מכניסה לביתה זרים, בשל דברי הערך הרבים המוחזקים שם. על מנת לשכך את חששה של י.ד. מפני הזמנתו של גבר זר לביתה, אמרה הפסיכולוגית שאין לה מה לדאוג הבחור רגוע ולא אלים.

י.ד. השיבה כי היא אינה עוסקת בפסיכודרמה, אלא באימוני כושר, אך ד"ר קים השיבה שהם מעדיפים שמי שתהיה לצדו בחורה טובה ובן אדם טוב ולא אשת מקצוע.

י.ד. ביקשה פרטים על סוג הטיפול והציעה תרגילי מתיחות וקים ענתה שהוא אכן זקוק לחיזוק הגפיים ופלג הגוף העליון. עוד הוסיפה שמאוד חשוב שתהיה אווירה נעימה, נינוחה ומוזיקת רקע ולא יותר מדיי אור, כי הוא סובל מפחדים. עוד ביקשה לומר לו שיש מישהו בחדר השני, כדי שלא ירגיש שהוא לבד בבית. לדבריה הבחור אינו מעוניין במפגשים האלה, לכן צריך לגרום לו שיסכים להגיע ולומר לו שקים אמרה שזה מה שצריך לעשות והוא יבוא. עוד הסבירה שהוא לא יסתכל לה בעיניים ויעשה כל מה שתורה לו לעשות, כי אינו מבין דבר, ו-15 דקות לאחר שהוא יוצא מהפגישה הוא שוכח מה קרה.

בשלב זה לא דובר על מין.

בסוף השיחה אמרה קים שעליה להתקשר לסבא ולקבל את הסכמתו, כי היא צריכה לטוס למחרת. לאחר מכן שבה ד"ר קים והתקשרה לי.ד., אמרה שהסבא מאוד שמח ונתנה לה את הטלפון של אילן, על מנת שתדבר איתו (עמ' 147-146).

י.ד. התקשרה למספר הטלפון שנמסר לה ולדבריה "הוא היה נשמע לא בסדר, זאת אומרת הוא לא דיבר כבן אדם רגיל, הוא דיבר מאוד לאט הוא כל הזמן חזר שאם קים אמרה אז זה מה שהוא יעשה. זאת אומרת הוא כל הזמן הביע כביכול חוסר רצון ובכלל לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו, אבל אם קים אמרה אז הוא יעשה" (עמ' 148 ש' 18-15).

י.ד. ביקשה לפגוש את הנאשם בבית קפה, כדי להתרשם מן האדם אותו היא מכניסה לביתה, אך הוא השיב כי אינו בטוח לגבי זה והיא פנתה לקים, שהשיבה שלא צריכה להיות בעיה, אולם הנאשם היסס ואז הציעה י.ד. לפגוש אותו ליד ביתו למספר דקות והוא ענה שאינו רוצה לעבוד איתה.

131

י.ד. התקשרה לקים אשר "גילתה" בשלב זה כי שכחה לספר לה שפעם כמעט חטפו אותו ליד הבית, לאחר שאמרו לו לצאת החוצה ושוב חזרה וציינה שהוא לא אלים ולא צריכה להיות בעיה לפגוש אותו בבית וי.ד. השתכנעה וקבעה להיפגש עם הנאשם בביתה בהרצליה.

תמורת הטיפול אמורה היתה להיות 120 ₪ לשעה, בנוסף הפליגה קים בהבטחות של שכירת רכב, תשלום שכר דירה ועוד, אם יחול שיפור בהתפתחות הקוגניטיבית של המטופל וציינה שהמטפלות הקודמות עבדו עמו תקופה ארוכה והם מחפשים מישהי שתעבוד לטווח רחוק (עמ' 155).

הנאשם הגיע לפגישה באיחור של כ-10 דקות וי.ד. לא ראתה איך הגיע או כיצד עזב, כמו גם בפגישות הנוספות. קים אמרה שהוא מגיע עם מונית אך י.ד. לא ראתה מונית והנאשם אף פעם לא הסכים להזמין מונית מהבית.

כשהנאשם הגיע, יצאה י.ד. לקבלו, הוא נראה מאוד אלגנטי ומטופח מצד אחד ומצד שני משהו נראה לה לא בסדר. י.ד. הבהירה כי לפני הפגישה בדקה באינטרנט מהו אוטיסט ומה זו פסיכודרמה "וזה די ככה הסתדר לי בראש. הוא לא הסתכל בעיניים באמת הוא הסתכל כזה לשום מקום, הוא לא דיבר, הוא כל הזמן שידר אי נוחות שבאיפה שהוא נמצא. הייתי באמת צריכה להגיד לו שהוא צריך לחלוץ נעלים ואיפה לשבת ומה לעשות, והוא לא הסכים לשתות, זאת אומרת הוא ממש לא תקשר, הוא ממש היה מאוד אמין לפי מה שהיא אמרה. אבל כן ראו שככה הוא בא ממשפחה אמידה ושהוא מאוד מוקפד על הלבוש וכל הפרטים האחרים" (עמ' 150-149).

י.ד. החלה לבצע תרגילים של הפעלת כוח והתנגדות. עם הזמן התרשמה שהוא השתחרר והתחיל לדבר יותר ולספר על עצמו ודיבר הרבה על סבא שלו שערך מסיבה ופירט שמות מפורסמים שנכחו.

כאמור, הנאשם נוהג לטפטף שמות מפורסמים, ובעדותו לפנינו מנה את כל רשימת המי ומי של מדורי הרכילות וטען להיכרות כזו או אחרת עמם, וכך גם בסיכומיו.

י.ד. ניסתה לברר מה הוא זוכר מטיפולים קודמים על ידי שתי מטפלות, שאת שמן שמעה מקים, והנאשם השיב שהוא לא ממש זוכר, אבל זה עשה לו טוב, ולאחר מכן נזכר שבלה היתה מאוד שמנה, היתה נשכבת עליו, הוא היה שוכב על הבטן והיא היתה אומרת לו להזיז אותה. לאט לאט הוא דיבר יותר כמו בן אדם נורמלי ובין כל התרגילים שעשתה י.ד. הוא התחיל להיות כבר גבר ולא איזה ילד אוטיסט שנכנס ברגע הראשון הביתה (עמ' 150 ש' 25-23).

י.ד. תיארה את השינוי בהתנהגותו:

132

"זוכרת שהיה איזה תרגיל שישבנו גב אל גב, ואז הוא ככה ניסה יותר לחבק וניסה יותר להתקרב וניסה יותר לגעת. ואני זוכרת גם בודאות שכל פעם שהזזתי אותו, שהגבתי בשלילה הוא, הוא אמר שהוא בכלל לא מבין מה קרה ומה הוא עשה. מה הוא עשה לא בסדר כי הוא מרגיש שאני כועסת אבל לא מבין מה, מה קרה ומה הוא עשה לא בסדר. וכל הזמן ניסיתי לבדוק אתו מה, מה הם עשו ולאט לאט הוא דיבר יותר, הוא נהיה יותר גבר, הוא נהיה יותר לא יודעת מיני, הוא שידר יותר, הוא כל הזמן ניסה לגעת ולחבק ובאיזשהו שלב שכעסתי, זאת אומרת שאמרתי לו שזה לא בסדר מה שהוא עשה, אז הוא אמר שאת כועסת ואני לא מבין ואז אמרתי לו שאני לא כועסת פשוט זה לא בסדר שהוא עושה את זה. ואז הוא אמר אם את לא כועסת אז אני רוצה חיבוק ובחיבוק הזה היה מיניות, זה לא היה חיבוק של ילד.

ש :בואי תסבירי אבל כי זה,

ת : כאילו היה תמים.

ש :מה זאת אומרת?

ת : כי הוא ניסה יותר לחבק יותר צמוד והרגשתי ש, שיש לו אירקציה באיזשהו שלב.

ש :אירקציה.

ת : זה היה חיבוק מיני, זאת אומרת זה היה חיבוק של לדעת יותר. לא חיבוק של טוב אני רוצה להרגיש שאת לא כועסת ואני איזה ילד קטן שבכלל מפוחד ולא רוצה להיות... " (עמ' 150 שורה 27 - עמ' 151 שורה 14).

י.ד. אשר חשה בזיקפה הופתעה, מאחר שקים ציינה לפניה שבשל טראומות העבר, הוא אימפוטנט, אובחן על ידי טובי הרופאים ובכלל אין סיכוי כזה.

לדברי י.ד. בכל פעם שהגיבה בשלילה על משהו שהוא עשה, הוא נסוג:

"הוא כל הזמן הלך אחורה ואמר שהוא בכלל לא מבין מה הוא עשה וחזר להיות אותו ילד אוטיסט ומסכן. זאת אומרת היה מין בלבול כזה, כל רגע נתון שהוא יכל לעשות משהו מיני ואם זה במגע אם זה אינפורמציה אם זה להתקרב אלי הוא ממש ניצל את הרגע, אבל כל פעם שהבעתי, כאילו הוא כל פעם ניסה למשוך את הגבול, כל פעם שהבעתי את האי רצון שלי לעשות את זה או שאני לא מסכימה לזה או משהו כזה אז הוא הלך אחורה ונהיה עוד פעם ילד אוטיסט שלא מבין בכלל מה, מה לא בסדר" (עמ' 152 שורות 8-2).

במהלך המפגש הראשון לבשה י.ד. מכנסי ספורט וסווטשירט. בשלב כלשהו, כאשר התכופפה, הכניס הנאשם את ידו מתחת לחולצתה ונגע בשדיה וכעבור זמן אמר לה שהיא יכולה בעצם להוריד את החולצה והחזיה, כי הוא כבר ראה ונגע, לכן זה בכלל לא משנה אם היא עם בגדים או בלי בגדים.

133

לאחר המפגש הראשון, העלתה י.ד. בפני קים את השגותיה על התנהלותו של הנאשם, אשר נראתה לה מינית, אך זו הרגיעה אותה והסבירה שהדבר בלתי אפשרי והיא כנראה מתבלבלת ולא יכול להיות שבחיבוק שלו יהיה מין והוא בכלל לא מבין מה זה ואינו מודע לכך. קים החמיאה לה ואמרה "כל הכבוד, תפסת את הראש ואת בכיוון הנכון והוא יצא ונשמע הרבה יותר מפותח קוגנטיבית, אבל אפשר להגיע אתו יותר בזמן הזה שהיית אתו". כששאלה י.ד. איך, הפכה קים בוטה יותר והציעה לה להפתיע אותו כשהיא לבושה בתחתונים וחזיה ולהיות קצת יותר מפתה ואגרסיבית (עמ' 153-152).

התנהלותו של הנאשם במפגש הראשון, כמו גם בשני המפגשים הנוספים, התאפיינה בדואליות; מחד גיסא, הילד הנבוך המדבר בצורה אינפנטילית במופגן ומצד שני הגבר המנסה לגעת בגופה של י.ד. באופן מיני, שולח ידיים לעבר שדיה וישבנה במסווה של חיבוק פיוס, מחבק אותה חיבוק מיני, מלווה בעוררות מינית שמצאה ביטוי בזיקפה אותה חשה המתלוננת ופעם בעת שישבו זה מול זו נשען עליה וניסה להשכיבה (עמ' 153).

המתלוננת, שהאמינה בתום לב למצגיו של הנאשם, הגיבה בהתאם:

"או שזזתי אחורה אם זה היה בישיבה או שאם זה אני שוכבת והוא מעלי אז הזזתי אותו. זאת אומרת כל הזמן ניסיתי להסביר, א'ניסיתי להבין למה הוא עושה את זה כי כל כך השתכנעתי שהוא אוטיסט ושהוא חולה והוא בכלל לא מבין זה, וכל הזמן היו הבזקים, ואז ניסיתי להגיד לו שזה לא בסדר, ובאיזשהו שלב אמרתי אני לא אמורה לחנך אותו ולהסביר לו מה בסדר מה לא בסדר, כל עוד כאילו הוא לא יתקרב, לא יעבור את הגבול מבחינתי ולא יגע יותר, זאת אומרת לא יגע. כל הזמן אמרתי לו שזה לא, או להזיז אותו או לזוז ממנו ללכת אחורה או בדיבור לא. והוא כל הזמן חזר ואמר שהוא לא מבין מה" (עמ' 154-153).

כשנשאלה י.ד. מדוע הסכימה לשוב ולהיפגש עם הנאשם, הבהירה:

134

"היום בדיעבד אני גם שואלת את עצמי אבל הוא היה מאוד אמין, זאת אומרת הוא היה מאוד מאוד אמין כחולה, הוא היה מאוד אמין כלא בסדר. היתה איזה פעם אחת שהוא דיבר אפילו והוא אמר שכשהוא היה עוד בקיבוץ אז במקלחות כל הבנים אמרו לו שיש לו איבר מין גדול אבל בעצם הוא לא יודע, הוא לא יכול לעשות עם זה כלום כי הוא לא, אין לו שימוש בזה. זאת אומרת היה מאוד מאוד אמין, כמה שהיא היתה נראית לי מאוד מוזרה כזאת וכל הזמן היא היתה חוזרת לזה שאני אמורה להפתיע אותו ולהיות אגרסיבית והיא היתה ככה יותר באיזשהו שלב יותר נוטה למין, הוא ממש לא. זאת אומרת לרגע לא היה לי ספק שהוא באמת אוטיסט והוא חולה והוא מסכן והוא עבר טראומה. זה היה מין תחושה שאולי אני באמת עוזרת, זה סוג של, היום בדיעבד זה מצחיק להגיד אבל זה סוג של מצווה, כאילו אני עוזרת לבן אדם, וכל עוד הוא לא, זאת אומרת באיזשהו שלב זה כבר עלה לי וזה כבר האיר כל כך הרבה נקודות אדומות שאמרתי עם כל, עם כל הכבוד למצווה ולעזרה אבל זה עובר את הגבול האדום שלי. אבל גם כשהחלטתי שאני לא רוצה, לא היה לי ספק שהוא חולה. זאת אומרת פשוט הגעתי למסקנה שכנראה שהוא צריך טיפול מיני ואני לא עוסקת בזה, אבל לרגע לא היה לי ספק שזה בן אדם חולה וצריך עזרה" (עמ' 155-154).

מן הדברים עולה כי השילוב בין התנהגותו של הנאשם ודבריה של "קים" שכנעו את י.ד. שלפניה אדם פגוע הזקוק לעזרה ולא עלה בדעתה ולו לרגע שמדובר במתחזה מתוחכם.

לפגישה השניה שהתקיימה יומיים מאוחר יותר, הביא הנאשם עוגה אך התנהגותו לא השתנתה, למעט העובדה שלקח לו פחות זמן להיפתח ולהשתחרר. במהלכה של פגישה זו סיפר הנאשם כי יש לו תואר בכימיה ובביוכימיה שהוא עשה בעל פה, בשל היותו אוטיסט שאינו יכול לכתוב (עמ' 157-156). הוא גם הציע לבצע בי.ד. מין אוראלי "כאות תודה" על היחס הטוב שהיא מעניקה לו.

"היה איזה קטע שהוא ישב וקמתי והוא אמר ככה בחיוך שזה היה נחמד שהוא היה רוצה לרדת לי עכשיו... שאלתי אותו למה הוא שואל את זה, הוא יודע מה זה בכלל, למה שהוא ירצה לעשות את זה? ואז הוא אמר שהוא היה עושה את זה לבלה, נ., אחת מהן, והוא יודע שזה יעשה לי טוב והוא יודע לעשות את זה טוב... והוא רוצה לפצות אותי. כל פעם שניסיתי כאילו להבין למה הוא בכלל מציע את זה אז הוא אמר שאני מתייחסת אליו יפה ואני עושה לו טוב וזה הפיצוי שהוא מכיר. זאת אומרת זה מה שהוא היה עושה לקודמות ".

בפגישה השניה הכניס הנאשם את ידיו למכנסיה של המתלוננת ונגע בישבנה, ואף ניסה להוריד את המכנסיים. י.ד. אמרה לו "לא" וזזה לאחור. בתגובה חזר הנאשם על המניפולציה שהוא בכלל לא מבין מה קורה ולמה היא מגיבה ככה. י.ד. השיבה שאינה כועסת, אך סיימה את הפגישה (עמ' 158-157).

מייד לאחר צאתו של הנאשם מביתה של י.ד. התקשרה קים והתחילה להחמיא לה, עוד לפני שזו הספיקה לומר שהסיפור נראה לה מוזר. קים אמרה "שהיה בסדר גמור ושהוא יצא והוא היה מאוד מפותח והוא אמר אפילו שהוא מרגיש שאני כועסת והיה לו קצת עצוב מזה. הוא לא מבין למה אני כועסת והסברתי לה את כל הדברים ואמרתי שזה, זאת אומרת שאני מרגישה שעומד לו, אני מרגישה שזה גבר, אני מרגישה שזה בקטע מיני" ושהוא זקוק לטיפול מיני שאינו בתחום עיסוקה.

קים גם הרחיבה בתיאור הטראומה המינית שחווה הנאשם "הבנות עמדו מעליו והשתינו עליו על הפנים" והבהירה שכדי לטפל בו, יש להחזיר אותו, כביכול, לאחור, ליצור את אותה סיטואציה, על מנת שיוכל להתמודד ולצאת מזה, והוסיפה שניתנת לי.ד. יד חופשית לעשות ככל העולה על דעתה, כדי לעזור לו, וי.ד. השיבה שאינה עוסקת בכך (עמ' 158).

135

כשסיפרה י.ד. לקים שהנאשם הציע לבצע בה מין אוראלי, עודדה אותה האחרונה וטענה כי מדובר כדרך טיפול והדבר בכלל לא יפריע לה "תהני, גם תרוויחי כסף... היה עושה גם לנ.... למה זה בכלל מפריע לך? " וכל זה בשיחה "בין אשה לאשה". כדי להרגיע את חששותיה של י.ד., הבהירה קים שאין מדובר במשהו מיני, אלא בדרך טיפול והוא בכלל לא זוכר לטווח ארוך.

אחרי הפגישה השניה אמרה י.ד. לקים כי אינה מעוניינת להמשיך, היא אינה יודעת דבר על המטופל אשר סירב לומר לה מה שם משפחתו והיא מגששת באפלה. קים הרגיעה אותה והבטיחה שעם שובה ארצה יפגשו והעניינים יתבהרו. י.ד. הסכימה להיפגש עם הנאשם פעם נוספת וקיוותה שבפגישה זו יעלה בידה להתחקות אחריו ולדעת מאיפה הוא בא בכלל ובמי מדובר.

באשר לפגישה השלישית לא ציינה י.ד. פרטים מיוחדים מלבד העובדה שגם הפעם ניסה ליצור מגע גופני וכי גם הפעם הגיע כשהוא מתנהג כאוטיסט, אך בזמן קצר "נפתח" והחל לדבר עמה כאדם נורמלי. פגישה זו היתה קצרה כפי שהבהירה י.ד. בתשובה לשאלות בחקירה נגדית, כי מבחינתה הפגישה השלישית נועדה לנסיון לדלות פרטים על הבחור.

העדה הוסיפה כי אינה זוכרת בוודאות אם נסיונו של הנאשם לגעת בישבנה ולהוריד את מכנסיה קרה בפגישה זו או בפגישה הקודמת. בשלב מסויים כשהנאשם הגזים מבחינת הקרבה שביקש, הודיעה לו שהפגישה הסתיימה ולא קבעה לשוב ולהיפגש.

כשהנאשם יצא מהבית, חיכתה מספר דקות ויצאה אחריו ולא ראתה כלום "לא מונית, לא בן אדם, לא רכב שמתניע, זאת אומרת הבן אדם נעלם זהו" (עמ' 161).

למרות ההבטחות מרקיעות השחקים, שכרה של י.ד. לא שולם. קים אמנם ביקשה את פרטי החשבון ומספר השעות שהקדישה לנאשם והבטיחה להתקשר, אולם לאחר מכן נותק הקשר. י.ד. ניסתה להתקשר איתה, אולם לא זכתה למענה. עם הנאשם לא ניסתה ליצור קשר, מאחר שהבינה כי "הכסף אינו קשור אליו" והיא אינה אמורה לערב אותו בסיפור. היא גם לא רצתה לגרום לו טראומה ולהודיע לו שאינה מוכנה לפגוש אותו יותר, לכן אמרה לו שהיא חולה וכשתחלים אולי יפגשו.

כשבוע לאחר המפגש האחרון, נסעה י.ד. לחו"ל וכאשר שבה, לאחר כשלושה שבועות, שמעה הודעה מבחורה בשם ע. (ע.ק.). והתקשרה אליה. בשיחה נשאלה אם עבדה עם אילן או אייל ואם הכירה פסיכולוגית שליוותה אותו בשם ד"ר לוין או ד"ר קים. י.ד. השיבה בחיוב וע.ק. סיפרה לה על השתלשלות העניינים שהובילה לפנייתה וכן על העובדה שי.ד. אינה היחידה אליה פנו וכי הנפגעות פנו לכלבוטק ונערכה פגישה בין חלק מהמתלוננות בזמן שי.ד. לא היתה בארץ. לדברי ע.ק. בימים אלה נערך תחקיר עיתונאי והסיפור ישודר בכלבוטק בימים הקרובים.

באשר לתוכן השיחה עם ע.ק., הבהירה י.ד. כי לא פירטה את שעבר עליה וגם ע.ק. לא נכנסה לפרטים, חוץ מהשמות שהיו משותפים לשתיהן.

136

י.ד. התקשרה לדמרי, אשר אמרה לה כי התוכנית הראשונה תשודר למחרת היום וביקשה ממנה להשתתף בתכנית ההמשך, אך י.ד. סירבה. היא הבהירה כי אינה מוכנה להופיע בתקשורת, אך תהיה מוכנה להעיד במשטרה. י.ד. סיפרה לתחקירנית, באופן כללי, את הקורות אותה, וזו מסרה את פרטיה של י.ד. לחוקרי המשטרה, אשר התקשרו עמה וגבו את אמרתה.

רק לאחר שידור התכנית הראשונה של כלבוטק, נודע לי.ד. כי הפסיכולוגית והמטופל הם אותו אדם והיא הדגישה בעדותה לפנינו, כי אילו ידעה עובדה זו, לא היתה נוהגת כפי שנהגה:

"כמו שאמרתי מקודם, אני כל הזמן הייתי בין דילמה לעשות פגישה ללא לעשות פגישה, ומה שהכריע זה זה שכאילו הרגשתי שהבן אדם חולה והוא צריך עזרה, ומצד שני יש לי גיבוי כביכול מאיש מקצוע מהצד שאמנם הוא קצת מכוון אותי לכיוון שאני לא ממש רוצה להגיע אליו, אבל בכל זאת זאת אשת מקצוע ו... אני יודעת שזה לא,

ש :ש?

ת : שזה אותו בן אדם או שהוא בכלל לא חולה או שאני, זאת אומרת אני ממש הרגשתי שאני עוזרת וזה, זו הסיבה העיקרית שעשיתי עוד מפגש" (עמ' 165-164).

י.ד. ציינה כי ההבטחות המפליגות על ההטבות להן תזכה, אם תצליח במשימה, לא הרשימו אותה והיא הסתפקה בסכום של 120 ₪ לשעה:

"אבל אמרתי שאו.קיי. הבן אדם צריך באמת עזרה אבל אני לא, לא יכולה לעזור, אני לא, לא עוסקת בזה. אבל לרגע לא היה לי ספק שהוא חולה והוא צריך עזרה, וזו הסיבה שאני אתו".

הלקות ממנה סבל הנאשם להבנתה היתה אוטיזם וטראומה מינית, שחווה על ידי בנות שאנסו אותו, השתינו עליו והתעללו בו.

בחקירתה הנגדית, הטיח הסניגור בי.ד. שכל מטרתה היתה כספית, אולם היא נותרה איתנה בגרסתה לפיה אכן רצתה לקבל תשלום עבור השעות שהקדישה לנאשם, כפי שהיא מקבלת תשלום עבור אימונים-אישיים, אך לא התפתתה להבטחות לתגמולים דמיוניים, שכן לדבריה אילו רצתה לזכות בתמורה המובטחת, היתה ממשיכה בקשר חודש ואולי שלושה חודשים (עמ' 181-180).

"אמרתי זה כמו שאני מעבירה אימונים אישיים אחד על אחד, זה אמנם בשביל כסף אבל זה חלק מהעבודה. אני לא יכולה להגיד שאני עושה את זה בחינם בהתנדבות אבל זה לא רק כסף מעניין, אני עובדת מול בן אדם, זה בדיוק אותו דבר מבחינתי" (עמ' 181 שורות 29-27).

העדה הדגישה כי לא התלוננה במשטרה, מאחר שלא היתה מודעת לכך שבוצעה כלפיה עבירה כיוון שהאמינה שמדובר באוטיסט (עמ' 182).

137

"על מה אני אלך בדיוק להתלונן במשטרה, שבחור אוטיסט דוקטור קים, מה, מה יש לי להגיד להם?" (עמ' 182 ש' 22-21).

היא הדגישה כי באותו שלב לא ידעה שמדובר במרמה ובאשר לתשלום שהובטח ולא שולם, אמרה "שבוע שבועיים לא קיבלתי כסף בשביל זה אני אלך למשטרה?" (עמ' 182).

י.ד. הבהירה כי אלמלא פנתה אליה ע.ק., לא היתה יודעת כלל שאילן אינו אוטיסט ושד"ר קים אינה קיימת ושהכל היה מבויים (עמ' 183). יודגש כי י.ד. מסרה את גרסתה במשטרה, לאחר שידור הפרק הראשון של תחקיר כלבוטק אותו לא ראתה ולפני שידור הפרק השני שצפתה רק בחלקו.

חשוב לציין בנקודה זו כי בעת שהמתלוננות פנו לכלבוטק ונפגשו עם התחקירנית, י.ד. לא היתה בארץ ולא ידעה על כך דבר. רק לאחר ששודרה התכנית הראשונה, נודע לה כי הפסיכולוגית היא הנאשם. היא לא שוחחה עם אף אחת מהמתלוננות האחרות, למעט ע.ק. ובעת שמסרה את אמרתה במשטרה, לא היתה מודעת לתוכנן של יתר התלונות.

יתרה מכך, הובהר על ידה באופן משכנע כי האמינה למצג שהציג הנאשם וסברה כי מדובר באדם פגוע הזקוק לעזרה וייחסה את הנגיעות שנגע בה ללקות ממנה הוא סובל.

"באותו רגע שאני מסבירה לו מה הוא עשה לא בסדר, הוא נהיה פתאום כל כך מסכן וכל כך נזקק וכל כך זקוק לתמיכה שלא יודעת, זה לא מרתיע אותי"

ש : שזה מבטל הכל.

ת : כאילו יש לי מין תחושה שאני באמת עוזרת לו. היום זה נראה לי ממש...".

מן המקובץ עולה כי תחת מסווה של אדם פגוע, ביצע הנאשם, כאילו בחוסר מודעות, מעשים מגונים בגופה של המתלוננת י.ד. על ידי כך ששלח ידו לאיבר מינה, לשדיה ולישבנה, חיבק אותה בחוזקה, תוך שהוא חש עוררות מינית וניסה לשכנעה לאפשר לו לבצע בה מין אוראלי.

באמרתו ת/66, אישר הנאשם שהתקשר לי.ד. והציג עצמו כקים, אך להשקפתו לא התחזה, אלא "לקח תפקיד", כדי להבהיר את מצבו ולגרום לה להתקשר ולהיפגש, על מנת שתוכל להחליט אם רוצה להמשיך (שורות 509-508).

הנאשם הכחיש מכל וכל שהציג עצמו כאוטיסט או דיבר כאוטיסט וטען, כי לאוטיסט אין צורת דיבור וי.ד. מכירה אוטיסטית מהעבר הטיפולי שלה, כך שלא היתה לה בעיה לזהות אם הוא אוטיסט או לא (שורות 532-531).

יודגש כי י.ד. לא נשאלה בחקירתה הנגדית אם נתקלה בעבודתה באוטיסטים והיו לה הכישורים המקצועיים לזהות שהעומד מולה אינו אוטיסט.

לנוכח דברי י.ד. כי בדקה באינטרנט מהו אוטיסט, לא ברור על מה מבסס הנאשם טענה זו.

בהמשך אישר הנאשם שהיו חיבוקים שלדעתו היו ביוזמתה של י.ד. וכי המגעים לא היו בעלי אופי מיני.

138

באשר להתנהגותו, אישר הנאשם שהתנהג כמו "מומיה" וש י.ד. היתה צריכה להגיד לו לשבת, לעמוד ולשתות (שורות 538-537). הנאשם הכחיש שטען בפני י.ד. שאין לו זכרון ולגרסתו אמר לה שהטראומות שחווה בחלקן אינן זכורות לו באופן ברור ושחלק ניכר מהמנחים והפוזיציות לא יוכל לזכור.

גם בעדותו לפנינו הכחיש הנאשם את המצגים בעלי האופי המיני, למרות שהודה כי הציג עצמו כפסיכולוגית וסיפר על משפחתו האמידה. כן דחה בתוקף את הטענה לפיה ניסה לגעת בגופה של י.ד. באופן מיני כמתואר על ידה.

מסקנות

עדותה של י.ד. אמינה בעיניי, ראשית בשל ההתרשמות הבלתי אמצעית מכנותה והסבריה. העדה הבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים, שבמהלך המפגשים עם הנאשם לא חלפה במוחה המחשבה שלפניה מתחזה. היא חשבה שבשל הלקויות מהן הוא סובל, התחזקו אצלו יכולות אחרות וכך הסבירה לעצמה את הפער בין הילד המופנם והמרוחק לגבר המנהל שיחות אינטליגנטיות בהן התייחס גם לחייה האישיים.

לנוכח תגובותיו על הערותיה, האמינה י.ד. כי המגעים בעלי האופי המיני בוצעו בחוסר מודעות מצדו. התרשמותה זו התבססה הן על דברי הנאשם עצמו, אשר "שיחק" את הילד הנדהם מן הגערות וביקש סליחה, והן מדבריה של הפסיכולוגית שבאותו מועד נשמעה לה כבת סמכא ומקצועית.

גרסתה הקוהרנטית והאמינה של י.ד. נתמכת בעדויותיהן של כל המתלוננות, אשר הציגו בשינויים אלה או אחרים דפוס התנהגות זהה, ובפלט השיחות ת/3 שממנו עולה כי משך כל שיחותיה עם קים היה כשעתיים.

הנאשם חוזר וטוען כי המתלוננות הושפעו מתכנית כלבוטק ואחת מרעותה, אלא שי.ד. לא היתה בארץ בעת שע.ק. יצרה קשר עם חלק מהמתלוננות, לא נטלה חלק במפגש עם דמרי, לא שוחחה עם אף אחת מהמתלוננות האחרות, למעט ע.ק. שלא נכנסה לפרטי המרמה לה נפלה קורבן.

גם בהנחה שע.ק. הרחיבה ופירטה את קורותיה, לא היה בכך להשפיע על גרסתה של י.ד., אשר בניגוד לע.ק. לא התבקשה לקרוא ספר ולא נחשפה לטרנס ההיפנוטי.

י.ד. לא צפתה בתוכנית כלבוטק עובר למסירת עדותה במשטרה, למרות שבעקבות התוכנית נודע לה שהנאשם התחזה לפסיכולוגית. השוואת עדותה של י.ד. לתכנית כלבוטק מעלה, כי מדובר בתוכן החורג מעבר לזה שהוצג בתוכנית.

139

העובדה שי.ד. לא חשבה כי רומתה, עד שהתגלו לה העובדות האמיתיות על זהותו של הנאשם ו"הפסיכולוגית", מחזקת את אמינותה, כמו גם את המסקנה לפיה י.ד. הסכימה להכניס את הנאשם לביתה בהמשך למצגים הכוזבים שהוצגו לה ולא השליכה אותו מן הבית בעקבות נסיונותיו הבוטים לגעת באיבריה המוצנעים, כיוון שהאמינה שלפניה אדם הסובל מלקות, אשר אינו מודע להתנהגותו ואינו מונע מדחף מיני.

אשר על כן, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם באישום זה בעבירות של מעשה מגונה (מספר פעמים) לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין.

אישום חמישי - המתלוננות י.א. ו- א.א.

גרסתה של י.א.

במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היתה י.א. כבת 23 שנים, סטודנטית שנה שניה במקצוע קידום נוער בספרות, עם נסיון בן שנה בעבודה בפנימיה טיפולית.

בתחילת שנה"ל תשס"ז שכרה דירה בטבעון יחד עם א.א. וסטודנטית נוספת.

בתחילת שנת הלימודים או סמוך לכך, פרסמה י.א. באתר של אוניברסיטת חיפה, מודעת חיפוש עבודה בחונכות אישית לנערים.

בחודש דצמבר 2006 קיבלה י.א. שיחת טלפון ממספר חסוי, הדוברת הציגה עצמה כפסיכיאטרית בשם ד"ר קים, ואמרה שפנתה אליה בעקבות המודעה שפרסמה. לדברי הפסיכיאטרית היא מטפלת בגבר כבן 30 שעבר התעללות מינית במשך הרבה שנים על ידי מורות חיילות בקיבוץ דגניה. עוד סיפרה כי הוריו של הגבר נהרגו בתאונת דרכים ומשפחתו מאוד מבוססת, יש לו סבא שגר באיטליה והמשפחה תורמת כספים רבים למוסדות חינוך. לדבריה, הגבר מטופל מזה שנים על ידי תרפיה במגע והיא מחפשת מישהי שתמשיך בטיפול. י.א. השיבה שאין זה תחום עיסוקה, אך הפסיכיאטרית הבהירה שהתאכזבה ממטפלות מקצועיות והיא מחפשת כאלה שאינן מקצועיות. לדבריה שתי בנות שטיפלו בו בעבר במשך כשנה, כל אחת בנפרד, סודרו בעבודות אטרקטיביות על ידה ועל ידי המשפחה, האחת בבלגיה והשניה באוניברסיטת תל אביב.

באשר למטופל מסרה כי הוא אימפוטנט, אינו מסתכל בעיניים, ולא זוכר דבר, ושהמטרה היא לדמות לו סיטואציות שהוא חווה בהתעללות. לצורך הטיפול חשוב שהחדר יהיה נעים, שלא יהיה קר והלבוש יהיה מינימלי, על מנת שהוא יחוש מגע של עור בעור. ההסברים כללו מונחים רפואיים רבים תוך ציון העובדה שהמטופל סובל מבעיות קוגניציה ובעיות תנועה.

ד"ר קים אמרה גם שלא תוכל לפגוש את י.א. כיוון שהיא נוסעת לאיטליה לפגוש את הסבא ומשם לכנס בארה"ב, אך ניתן יהיה ליצור עמה קשר באמצעות מסרונים והיא תחזור אליה.

י.א. השיבה כי היא מוכנה לנסות לפגוש את האדם באותו יום לשעה אחת.

יובהר כי י.א. העידה שהנאשם לא הוצג לה כאוטיסט (עמ' 568).

140

בהמשך לסיכום עם ד"ר קים, התקשרה י.א. למטופל, על פי הטלפון שנמסר לה, על מנת לקבוע עמו פגישה. הנאשם ענה לה בקול מאוד ילדותי, היא הציגה את עצמה ואמרה שד"ר קים אמרה שעכשיו היא מטפלת בו והסבירה לו איך להגיע לדירתה (עמ' 546 לפרוטוקול).

גם י.א., כמו המתלוננות האחרות, קיבלה שני מספרי טלפון, האחד של הפסיכולוגית (052-6684168) והשני של אילן - המטופל (052-4449222) והשיחות אליה הגיעו ממספר חסוי.

השכר שהוצע היה 120 ₪ לשעה והחל מהפגישה הששית יועלה ל- 200 או 250 ₪.

בשעה הייעודה התקשר הנאשם עם י.א. והודיע שהוא נמצא בכניסה לבית והיא עלתה במדרגות, כדי להביא אותו (הדירה נמצאת מתחת למפלס הרחוב/).

"הוא אחז תיק, היה עם מבט מושפל, לא הסתכל בעיניים... נראה מאוד מכונס בתוך עצמו, מאוד מבוהל... וכל הזמן הידיים שלו היו מכווצות" בצורת אגרוף (עמ' 548-547 לפקרוטוקול).

במפגש הראשון, פרשה י.א. שמיכת פוך על הרצפה, ביקשה מהנאשם לחלוץ את נעליו ולהוריד את החולצה כך שהוא נותר עם גופיה ומכנסיים.

י.א. ליטפה את ידיו ופניו של הנאשם וניסתה כל הזמן לגרום לו לפתוח את אצבעותיו שלא תהיינה מכווצות, אולם הנאשם טען שזה לא נעים לו, י.א. עשתה לו עיסוי על הגב כשהחולצה מעליו. י.א. עצמה היתה לבושה בפיג'מה במהלך כל המפגש שהסתיים כעבור שעה.

בסוף הפגישה אמר הנאשם שאין צורך ללוותו החוצה וי.א. ציינה כי לא ראתה איך הגיע ועזב, ד"ר קים אמנם אמרה שיגיע במונית, אך י.א. לא ראתה מונית.

למחרת הפגישה הראשונה התקשרה ד"ר קים ואמרה שלאילן לא היה כל כך נעים, מכיוון שהיה לו קר בחדר וכן שמטרת הפגישה אינה לעבוד על שיפור התנועתיות או הקוגניציה. לדבריה, מאוד מקובל שעובדות איתו שתי מטפלות ביחד והציעה לחשוב על חברה או מישהי נוספת שיכולה להצטרף לטיפול ושכרה יהיה זהה לשכרה של י.א. (עמ' 548).

י.א. שוחחה עם שותפתה לדירה, א.א., שהסכימה להצעה.

י.א. סיפרה לד"ר קים, שכבר היתה בחו"ל, לדבריה, על א.א. ומסרה לה את מספר הטלפון שלה. לאחר מספר דקות שבה ד"ר קים והתקשרה ואמרה ששוחחה עם א.א. וסוכם שהנאשם יגיע באותו יום בשעה שמונה, לפגישה של ארבע שעות. היא הדגישה שמאוד חשוב שהחדר יהיה מלא בנרות ויהיה חם ושתהיינה כריות ליצירת אווירה נוחה.

141

עוד ביקשה שי.א. וא.א. תהיינה בלבוש מינימלי, כיוון שחשוב שהוא ירגיש מגע של עור בעור. באשר לאופן הטיפול קים הציעה לאחוז בו, להחזיק אותו שהוא יישען על אחת מהן והשניה תחזיק אותו ברגליים, כיוון שלדבריה לוקח לו זמן להרגע וצריך לומר לו כל הזמן להרגע, ללחוש לו שזה בסדר. קים הוסיפה שהוא יכול להיות עירום ושגם הן יכולות להיות עירומות, מכיוון שהוא ממילא לא מסתכל ואינו זוכר דבר ושגם "לא עומד לו". עוד אמרה שאפשר לעשות איתו את הטיפול במקלחת. י.א. לא הגיבה לאמירות של טיפול במקלחת, מכיוון שידעה שלא תעשה זאת וגם לא תהיה עירומה ולא תבקש ממנו להיות עירום.

בהגיעו לפגישה השניה התקשר הנאשם וא.א. יצאה לקבלו. החדר היה מלא בכריות ובפופים ונרות דולקים. א.א. הציגה את עצמה והנאשם כמנהגו לא הסתכל בעיניים, על שום דבר, השתיים ביקשו ממנו לחלוץ את נעליו והוא נשאר בסופו של דבר בתחתוני "בוקסר", הן השמיעו מוסיקה והחלו במה שהן ראו כטיפול. א.א. נשענה על הקיר וחיבקה את הנאשם שהיה עם העיניים לחדר וי.א. ישבה על רגליו. השתיים הבחינו שהנאשם נע בחוסר נוחות וי.א. אמרה לו להרגע. בשלב מסויים ראתה י.א. שהנאשם מלקק את אזור המפשעה של א.א. שהיתה לבושה במכנסיים. א.א. הפסיקה אותו ויצאה בוכייה מהחדר כדי להרגע (עמ' 550).

לאחר כשתי דקות חזרה א.א. והשתיים המשיכו בטיפול, במהלכו י.א. נשענה על ארון הקיר והנאשם היה כשפניו מופנות לארון ונשען על כתפה או על החזה. בשלב זה התחיל לעשות תנועות "של לעלות עלי כמו שגבר חודר לאישה, הרגשתי שלא עומד לו, אני הפסקתי אותו, עשיתי לו, לחצתי לו על הגב, הוא הפסיק, אחרי כמה דקות הוא ניסה עוד פעם, פעמיים, כל פעם עשיתי לו ככה על הגב" (עמ' 550 שורות 14-11).

כל אותה עת היו עיניו של הנאשם עצומות וי.א. חשבה שתנועות אלה מהוות שחזור של מה שעבר עליו. הוא לא הסתכל על י.א. וא.א. ונראה "כאילו בעולם אחר, ממש... ד"ר קים כל הזמן דיברה על זה שמאוד הגיוני שהוא פשוט משחזר ושהוא לא מודע למה שקורה ושפשוט הוא עושה תנועות אוטומטיות מרוב הדברים שהוא עשה, שהכריחו אותו לעשות מתי שהתעללו בו, זהו חשבתי לעצמי שזה פשוט חלק מהטיפול, חלק מהדברים" (שם שורות 22-19).

לקראת סוף הפגישה החל הנאשם מלטף עם רגליו את רגליה של א.א. והיא הפסיקה אותו. השעה היתה 12 בלילה והפגישה הסתיימה. לדברי י.א. השתיים אמרו לו אילן סיימנו והוא ישר פקח את עיניו.

"כל הפגישה הוא היה עם עיניים עצומות, הוא לא הסתכל אפילו פעם אחת, לא פתח עיניים אפילו פעם אחת. הוא פתח את העיניים, הוא אמר מה, פה היינו? אז אמרנו לו שכן" (עמ' 551-550).

בשום שלב במהלך הפגישה לא חשבה י.א. שהיא מרומה והיתה בטוחה שהתנהלותו המינית כביכול של הנאשם הנה רפלקס אוטומטי של שחזור הטראומות. היא הפסיקה את מעשיו, מכיוון שחשה לא נוח עם המעשים (עמ' 562).

עם סיום הפגישה הציעה א.א. לנאשם לשתות משהו והוא הסכים לשתות מיץ פטל והלך לדרכו.

142

כמה דקות לאחר סיום הפגישה התקשרה קים ואמרה שהפעם היה לו חם ונעים, אבל חסר לו המגע של עור בעור.

למחרת הפגישה הודיעה א.א. לי.א. כי אינה מעוניינת להמשיך וי.א. הודיעה לד"ר קים אשר התקשרה אליה וביקשה ממנה למצוא מישהי אחרת בעלת אינטליגנציה רגשית ועדיף מישהי שכבר יש לה נסיון במגע מיני, כדי שהמגע הפתאומי לא יבהיל אותה. קים הציעה לצרף אחות או חברה, אפילו אם גילה פחות מ-18. י.א. הציעה לצרף לטיפול קוסמטיקאית בת כ-50 בעלת נסיון בטיפולי רייקי והילינג, אבל ההצעה נדחתה בשל גילה המבוגר.

י.א. לא היתה בטוחה שברצונה להמשיך בטיפול ובוודאי שלא לבד, ולא התאמצה לחפש מחליפה לא.א. היא החליטה להמתין לתשלום עבור הפגישות שהתקיימו. במספר שיחות שקיימה עם קים הובטח לה שישלח צ'ק ואח"כ נאמר שתבוצע העברה בנקאית. משלא התקבל התשלום, שבה י.א. והתקשרה לקים, אך לא זכתה לתשובה. לאחר מספר פניות שלא נענו, התקשרה י.א. לנאשם, אשר אמר שקים נמצאת בכנס בחוף המערבי של ארה"ב ואינה בקשר עם איש והבטיח לשוחח עם סבא שלו בעניין התשלום. כעבור זמן התקשר, ביקש את פרטי חשבון הבנק שלה והבטיח שהכסף יועבר עד סוף השבוע, אך הכסף לא התקבל.

בהמשך לדברים אלה, החליטה א.א. לפנות לכלבוטק ואמרה לי.א. שהיא חוששת שזו תרמית מאוד גדולה ושהדרך לטפל בזה היא בעזרת כלבוטק. י.א. עדיין האמינה שהכסף יתקבל ולא היתה משוכנעת שהפניה לכלבוטק היא הדרך הנכונה. יום אחד הודיעה א.א. לי.א. כי שוחחה עם תחקירנית כלבוטק ומסתבר שיש עוד מספר נשים שדווחו על מקרה דומה. י.א. שוחחה אף היא עם התחקירנית והסכימה להתראיין, בתנאי שזהותה לא תחשף.

י.א. גם הסכימה לסייע לתחקירנית ליצור קשר עם הנאשם, התקשרה לקים והשאירה הודעה במשיבון בה אמרה שהיא עדיין ממתינה לכסף, וכי מצאה בחורה בשם יעל, אך קים לא התקשרה עמה. לאחר מכן הסתבר לה כי התחקירנית הצליחה ליצור קשר עם הנאשם.

כשנודע לי.א. מדמרי שהפסיכולוגית והנאשם הם אותו אדם, היתה בהלם.

"כל הסיפור הזה נראה לי בכלל לא מציאותי, איך זה יכול לקרות... פשוט הרגשתי שעבדו עלי בעיניים כי זו הייתה התחזות, אני באמת, באמת האמנתי לאילן שהוא היה נראה מולי כמו בן אדם פגוע שעבר התעללות, כל התנועות שלו, זה שהוא עם כיווץ בידיים, לא מסתכל בעיניים, הולך בצורה, ממש כאילו כל מה שד"ר קים תיארה לי עליו, הוא באמת היה ככה, הייתי בשוק כשגיליתי שזה אותו אחד, גם ניסיתי לחשוב, הקולות הם אותם קולות או לא אותם קולות".

הוגשו פלטי שיחות הטלפון בין הטלפון של י.א. למספרי הטלפון שנמסרו על ידי הנאשם כמספרי הטלפון שלו ושל קים (ת/26 - ת/28) והשיחות מסתכמות בשעתיים בקירוב.

143

בחקירתה הנגדית ציינה י.א. כי הסכימה לקבל על עצמה את הטיפול בנאשם, כיוון שנזקקה לכסף, אך לא היתה מוכנה לעשות כל מה שביקשו ממנה (עמ' 555). כשהטיח עו"ד אופק בפניה כי זו היא שרימתה את הנאשם כשלא הודיעה שאין בכוונתה לבצע את שמבקשים ממנה, הכחישה טענה זו והבהירה כי פירטה לפני קים אחרי כל מפגש מה היא אמרה, מה עשתה ומה תעשה בהמשך והבהירה כי מתכוונת ללטף, לא יותר מזה (עמ' 556).

יוער כי בנסיבות ענייננו מדובר באמירה מקוממת, לנוכח המצגים השקריים שהוצגו למתלוננת באמצעות דמות בדויה, אשר ניסתה לגרום לה לבצע מעשים מיניים בנאשם, והדיון לפנינו אינו בתביעה אזרחית שהגישה י.א. נגד הנאשם לתשלום שכרה, אלא במעשים מגונים שביצע הנאשם במסווה של מטופל פגוע נפש.

העדה עמדה על דעתה שלא הבחינה בסימנים כלשהם ששיחותיה של קים אינן מתנהלות מחו"ל (עמ' 558).

באשר לתכנית כלבוטק העידה שלא קיבלה מידע על פרטיהן של מתלוננות אחרות, אם כי עודכנה על ידי דמרי בפרטים.

יתרה מכך, למרות שקטעים מהתכנית צולמו בדירתה, בחדרה של א.א., לא נכחה י.א. בעת שא.א. צולמה, אלא אם כן שתיהן צולמו ביחד.

בתשובה לשאלה האם נערך להן תדרוך לפני ההקלטה, השיבה י.א. נחרצות בשלילה (עמ' 570).

גרסתה של א.א.

א.א. היתה כבת 26 במועדים הרלבנטיים לאישום, סטודנטית לביולוגיה ומדריכה ברשות שמורות הטבע ושותפתה לדירה של י.א. יחד עם סטודנטית נוספת.

בחודש דצמבר 2006 שמעה א.א. את י.א. מספרת לשותפתן לדירה, כי התקשרה אליה פסיכיאטרית והציעה לה לעבוד עם אוטיסט בשכר מאוד גבוה. י.א. אשר היתה במצוקה כספית, אמרה בצחוק שכאשר תדבר עם הפסיכיאטרית תשאל אותה אם יש לה מטופלים נוספים. בשלב זה סירבה י.א. לפרט באוזני חברתה את פרטי המטופל וסוג הטיפול בטענה שמדובר בעניין סודי (עמ' 447 לפרוטוקול).

למחרת התקשרה י.א. לא.א. ואמרה כי שוחחה עם הפסיכיאטרית אשר שמחה שא.א. תצטרף, ושאם הדבר אפשרי השתיים יפגשו את המטופל עוד באותו ערב.

144

לא חלף זמן רב, והדוקטור התקשרה עם א.א. טלפונית וסיפרה לה על בחור שהוריו התרסקו בתאונת מטוס, ושמדובר במשפחה מאוד עשירה. הפסיכיאטרית ביקשה מא.א. לשמור את כל הפרטים בסוד. עוד סיפרה הפסיכיאטרית כי הבחור טופל במשפחת אומנה בקיבוץ באזור עמק הירדן, הוא התגורר בבית ילדים ובמשך תקופה מאוד ארוכה ארבע בנות, מהמטפלות שלו, התעללו בו מינית והכריחו אותו לבצע בהן מין אוראלי במשך שעות על שעות. לדברי א.א. "היא תיארה סאגה נוראית שממש העלתה לי דמעות לעיניים על ילד שלא היה לו למי לפנות... ברגע ששמעתי שזה המקרה אני ישר אמרתי אבל רגע, אין לי הכשרה לטפל בדבר כזה. אני בסך הכל סטודנטית שנה שניה לביולוגיה מה לי ולזה".

הפסיכיאטרית נתנה לה הסבר כלשהו על העדפתה למטפלות שאינן מקצועיות וכי המשפחה מעדיפה להיעזר בסטודנטיות. א.א. התלבטה וחששה שאין לה הכלים לטפל במקרה כה קשה, לכן התעקשה וניסתה להבין למה הפסיכיאטרית חותרת. חששותיה נבעו מפחד שמא תפגע במטופל בשל חוסר נסיונה, אך הפסיכיאטרית הסבירה כי היא מטפלת בבחור מגיל 10 ושהיא דוגלת בשיטת ההדחקה דהיינו, מעודדת אותו להדחיק את החוויות שעבר, ושהיא דואגת שהטיפולים יבוצעו על ידי נשים, העוזרות לו לשחזר את החוויה, כשהוא נמצא בחוויה מסוג טראנס (עמ' 449-448).

באשר למונח טרנס הסבירה הפסיכיאטרית כי המטופל אינו זוכר דבר בסוף הטיפול (עמ' 454).

לשאלת הפסיכיאטרית הציעה א.א. לטפל בבחור על ידי שחזור חוויה נשית אמהית ולא מינית. חוויה של נשים שעוטפות אותו ולא מאפשרות לו לזוז מהמקום, אבל הפסיכיאטרית ניסתה במהלך כל השיחה "לגרור את הדברים לכיוונים מאוד מיניים" וגם סיפרה שהיו מטפלות שהיו נכנסות איתו למקלחת, אולם א.א. המזועזעת אמרה שאת זה היא לא תעשה. בתגובה אמרה הפסיכיאטרית כי חשוב שהוא ירגיש מגע של עור בעור וא.א. הבהירה כי היא אינה מתכוונת להתפשט. למרות דברים אלה, הציעה הפסיכיאטרית לא.א. לנסות פעם אחת ואז היא תשוחח איתה והן יחליטו.

בהמשך התגלגלו הדברים מהר, וא.א. אפילו לא הספיקה לשוחח על הפרוייקט עם בן זוגה או ללבן את הדברים עם י.א. ולכן נתפסה לטעות בהבנת הסבריה של י.א. וחשבה שזו נפגשה עם הפסיכיאטרית (עמ' 450-449).

145

למרות חששותיה ופחדיה, שנבעו בעיקר מהדאגה להשפעת הטיפול הבלתי מקצועי על הבחור הפגוע, החליטה א.א. להתמסר למשימה בכל לבה ואמרה לי.א. "משהו שאני מצטערת עליו ואני אצטער עליו תמיד, אני אמרתי לי.א. שכרגע החלטנו שאנחנו הולכות עם זה ועושות את זה אז מבחינתי ואני מציעה שגם מבחינתה, הבנאדם שעומד מולנו, שהולך להגיע אלינו הביתה זה באמת בנאדם שעבר את כל מה שסיפרו לנו שהוא עבר, ואנחנו נעשה את הכל בשביל לעזור לו באמת, שזאת זכות. יכול להיות שהשתמשתי במילה זכות, ובמילה אפרוח, שהבנאדם הזה הוא פשוט אפרוח שפשוט החיים התעמרו בו ולנו יש את הזכות לעזור לו ואנחנו צריכות לעשות את זה מכל הלב, ואם אחר כך יתעורר משהו שאולי נרגיש אולי אז אנחנו נטפל בזה. אבל כרגע מבחינתנו לקחנו את זה על עצמנו ונלך עם זה עד הסוף, אנחנו נלך עם לב נקי שזה זכות שלנו לעזור לו" (עמ' 450 שורות 22-13).

בשעה הייעודה עלתה א.א. לקבל את פניו של הנאשם שכבר המתין לה והיא לא ראתה כיצד הגיע (הגישה לדירתן של י.א. וא.א. היתה ממדרגות היורדות מן הכביש).

הנאשם, אשר נראה לבוש היטב, מחוייט וענד תכשיטים יקרים, עמד וכבש את מבטו ברצפה, לא הסתכל לעברה והיא לא ראתה את עיניו. היא לא ניתחה את הופעתו כי מבחינתה כך הוא היה אמור להראות, מכיוון שאין לה נסיון עם אנשים מסוגו הסובלים מסוג כזה של הדחקה (עמ' 451).

א.א. הובילה את הנאשם לדירה, ושתי המתלוננות החלו בטיפול על פי הנחיותיה של ד"ר קים. י.א. הפשיטה אותו עד תחתוניו, שתיהן היו לבושות מכף רגל ועד ראש, כי היה ברור לשתיהן שלא עומד לקרות שום דבר בעל אופי מיני, למרות שהפסיכיאטרית ניסתה למשוך את השיחה לכיוון המיני. בהמשך להנחיות ד"ר קים, השתיים עטפו אותו בשמיכת פוך, חיבקו אותו מכל הכיוונים, כדי שלא לאפשר לו ללכת ושכבו עליו כשהשמיכה מפרידה ביניהם. התחושה של א.א. היתה שהן משחזרות לו חוויה של חנק. באותה עת, הדבר נראה להן הגיוני, בעיקר כאשר הנאשם נראה כאילו הוא מנסה להתנער, הן חיזקו את אחיזתן והוא נרגע. לדבריה "כל הזמן חשבתי לעצמי אלוהים ישמור מה הבנאדם הזה עבר. עכשיו אני מבינה שזה סתם פיקציה אבל באמת הרגשתי שאנחנו עוזרות". בשעתיים הראשונות לא היה לפגישה כל אופי מיני, אולם כאשר פעלה א.א. על פי הנחיותיה של ד"ר קים, והתיישבה קצת מאחוריו כדי לדמות לו את התנוחה שהיא האמינה שהוא בילה בה כל כך הרבה שעות מהילדות שלו. פתאום הוא נהיה אקטיבי, הוציא את הלשון והתחיל ללקק אותה באזור המפשעה מעל מכנסיה "הסתכלתי עליו והסתכלתי על י.א. והרגשתי שאני עומדת להתעלף, אני זוכרת שאמרתי לי.א. אלוהים ישמור, תראי מה שהבנאדם הזה עבר, ממש התחלתי לבכות... אני מספרת את זה עכשיו עוד פעם כולי צמרמורת, אפילו שאני יודעת שזה לא נכון ושזה לא קרה. אבל זה היה לי קשה מדי זה היה לי פשוט קשה מדי. אז פשוט ספרתי עד 20 בלב, אמרתי שאני אתן את העשרים שניות האלה. הרגשתי שאני נותנת מעצמי. שוב פעם, אני מרגישה מטומטמת עכשיו אבל הרגשתי שאני ממש נותנת על חשבונית (כנראה צ"ל "על חשבוני") נותנת לו ועושה את זה מכל הלב. לא חשדתי לרגע, הוא ממש היה נראה כאילו הוא נמצא בטראנס" (עמ' 453 שורות 12-5).

146

כשהרגישה א.א. שאינה מסוגלת לשאת זאת יותר, סימנה לי.א. שעליהן לשנות תנוחה וי.א. התיישבה על הפוף והשכיבה אותו עם החזה אליה, וא.א. יצאה לנשום אוויר, שתתה מים וחזרה וכשחזרה ראתה שהנאשם נעשה שוב אקטיבי ובעודו שוכב על י.א. ביצע תנועות עם המפשעה, כאילו הוא מקיים איתה יחסי מין. י.א. היתה חיוורת מאוד והשתיים חשו שהן מהלכות על איזה גבול, ללא כלים לדעת אם הדברים אמורים להתרחש כפי שקרו. אולם מכיוון ששתיהן קיבלו על עצמן את המשימה, המשיכו במפגש מאחר שחשו שהוא במצוקה, אך לא ידעו מה לעשות.

הן שחררו את י.א. מהנאשם, הושיבו אותו על א.א. שישבה בישיבה מזרחית, וכאשר הונח עליה "אז פתאום הוא התהפך עם הכיוון למפשעה שלי, ועוד פעם הוציא את הלשון וחזר על מה שהיה קודם". א.א. חשה מצוקה, אך לא ידעה מה לעשות. כך הטיפול נמשך והנאשם חזר לבצע תנועות של קיום יחסי מין עם י.א. הדברים חזרו מספר פעמים.

לקראת סוף הטיפול, בעת שי.א. שכבה עם רגליה ליד הנאשם, הוא הפך אקטיבי בצורה אחרת והתחיל לטייל עם רגליו על רגליה לכיוון המפשעה, כשחשה את עורו על עורה, עצרה אותו והטיפול הסתיים. א.א. יצאה למטבח להביא לנאשם פטל. כשחזרה שמעה אותו אומר לי.א. "אז מה פה היינו". כאשר א.א. שמעה זאת קיבלה חיזוק לאמון שנתנה בסיפורו של המטופל.

לפני שעזב את הדירה, קשרה לו א.א. את שרוכי נעליו, מכיוון שסברה שעומד לפניה אדם שאינו מסוגל לעשות זאת (עמ' 456).

בדרכו החוצה אמר הנאשם שני דברים שעוררו את חשדה של א.א. בעת שעבר ליד חדרה העיר "החדר שלך יותר גדול משל י.א." והיא תהתה בינה לבינה, איך אוטיסט כמוהו, שאינו מודע לסביבתו, מבחין בפרט זה. הנאשם לא עצר בכך, אלא נכנס לחדר והוסיף תוך שהוא מסתכל דרך החלון לנוף הואדי הנשקף ממנו ואמר "וואיי אפשר להציץ לך מפה" (עמ' 456).

חשדה גבר כאשר סיפרה על האירוע לבן זוגה, ובעודה מספרת החלה לחוש שהדבר מופרך מהיסוד (עמ' 457).

כרבע שעה לאחר עזיבתו של הנאשם, התקשרה ד"ר קים, שוחחה עם י.א. ואח"כ עם א.א. אשר שטחה בפניה את חששותיה, בעוד הד"ר מושכת את השיחה לכיוון המיני. א.א. הבהירה כי מדובר במשהו שלא תוכל לתת ולמחרת הודיעה לי.א. שאינה מוכנה להמשיך בטיפול, וזו הודיעה לד"ר קים.

השתיים ציפו לקבלת התמורה המובטחת, אך הכסף לא הגיע. א.א. מבהירה נקודה זו ואומרת "מבחינת הכסף לא היה כסף בפני עצמו הסכום כמו איזה שהוא הוכחה שלא טעיתי שלא יצאתי טיפשה, שלא טעיתי בדברים שאמרתי לי.א. ובגלל זה אני מחכה לכסף בכיליון עיניים, להצדקה הזאת שלא טעיתי" (עמ' 457 שורות 27-24).

לקראת סוף ינואר, לאחר שהכסף לא התקבל וגם לא הסבר הגיוני כלשהו, התקשרה א.א. לכלבוטק, השאירה הודעה טלפונית עם תמצית סיפורה.

147

הנאשם טען כי אילו שילם למתלוננות, הן לא היו פונות לכלבוטק וסנגורו, אשר חקר את א.א. ביחס למהות תלונתה, הטיח בפניה שתלונתה לא התייחסה למעשה מיני, אלא לאי תשלום. על כך השיבה א.א.:

"... בוודאי שהיתה תלונה על מעשים מגונים, בטח שכן, זה פשוט לא נכנסתי לפרטים, הסברתי שהיה נסיון למגע מיני".

את הפרטים המדוייקים על התנהגותו מסרה לתחקירנית.

מקובלת עלי גרסתה של א.א. לפיה התשלום שימש עבורה ראיה לכך שלא רומתה.

"אם הייתי מקבלת כסף הייתי חושבת שלא עבדו עלי, שקיימת ד"ר קים, שזה לא הוא, הייתי חושבת שבאמת כל הסיפור שסיפר לי היה אמיתי. לא בתור כסף בתור אינדיקציה שלא עבדו עלי" (עמ' 471 ש' 27-25).

למחרת בבוקר התקשרה עמה התחקירנית דמרי בבהילות היסטרית וסיפרה לה שיש בחורה נוספת עם סיפור זהה, ומכאן התגלגלו הדברים לצילומן של השתיים לתחקיר כלבוטק, לאחר שהופנו לבדיקת פוליגרף על ידי עורכי התכנית.

לדבריה סיפורן צולם והוקלט בנפרד והן לא שמעו אשה את דברי רעותה (עמ' 459).

העובדה שד"ר קים והנאשם חד הם, נודעה לא.א. מפיה של דמרי והיא נדהמה מהגילוי: "אני הייתי בהלם מוחלט. אני גם עכשיו לא מבינה איך יכול להיות הוא היה נשמע בטלפון בדיוק כמו בחורה. גם עכשיו אני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזאת. הם היו שני אישיויות נפרדות עם אופי. לכל אחד היה אופי. היא היתה מאוד אסרטיבית והוא היה מאוד שביר" (עמ' 460).

לאחר שי.א. וא.א. צולמו לתכנית כלבוטק, זומנו למשטרה להגשת תלונות וכן נערך עימות בין א.א. לנאשם ת/16 (התקליטור ת/16א ות/16ב - תמליל).

את שאירע בעימות מתארת א.א.:

"זה היה מדהים לראות, אני נכנסתי סליחה לאימות (צ"ל עימות), מאוד בטוחה בעצמי, מאוד יודעת שמי שעומד מולי זה אדם שעשה דברים נוראיים, ושאני כועסת עליו ושאני מסויטת בגללו, העימות היה שעה, שעה וקצת, יצאתי משם כולי מעורערת עוד פעם, וזה היה ממש,

כ.ה. דותן: מה היה בעימות שערער אותך?

148

ת: הוא פשוט הצליח, אני לא יודעת איך, הוא פשוט רב אומן הבנאדם הזה, הוא פשוט הצליח להעמיד אותי ואותו באותו צד מול המשטרה ומול כלבוטק, כאילו אני נורא מסכנה וכלבוטק משכו אותי בלשון. בהתחלה עמדתי על דעתי ואמרתי לו מה פתאום, אני התקשרתי לכלבוטק, לא כלבוטק פנו אלי, אבל כשיצאתי ממנו מהעדות אני זוכרת שלא הייתי בטוחה, שאולי אני טועה, אולי הוא באמת עבר את מה שהוא עבר, אולי הוא באמת צודק והוא כזה מסכן אני בנאדם בטוח בעצמו. זאת אומרת אחרי שעה וחצי איתו באותו חדר עוד פעם התערער לי הבטחון שלי, לא בעצמי אלא אולי הוא באמת מסכן, אולי חלק ממני רוצה להאמין שלא עבדו עלי בצורה כזאת, שלא נתתי בעצמי ככה, בשקר. לא יודעת" (עמ' 461 ש' 14-1).

יתרה מכך, הנאשם הטיח בפני העדה כי היחסים בינה לבין י.א. היו יחסים שכללו נשיקה צרפתית. כשנשאלה על כך בעדותה, השיבה א.א. "אני בהלם שהוא אמר את זה. לא היה ולא נברא. אולי מאיזה פנטזיה שהיתה לו בראש אבל שום דבר" (עמ' 462 שורות 4-3).

הנאשם לא נרתע מנוכחות השוטרים והטיח בפניה של א.א. כי היא מוסתת על ידי המשטרה שרוצה שהיא תגיע עם המון אמוציות רעות, ולאחר שלא עלה בידו לשכנעה שהוא אכן חווה חוויות טראומתיות והיא עזרה לו, לא היסס להשמיע כלפיה איומים כי היא זו שביצעה כלפיו עבירה, כיוון שהיא טוענת שבוצע בה מין אוראלי על ידי אוטיסט והוסיף כשהוא פונה לחוקר "אתה לא מבין למה הן נכנסות הבנות האלה? כי אני ארדוף אחריהם עד הסוף כי לי עשו רע בחיים ואם הם ממשיכות לעשות לי רע אני יעשה להם עוד יותר" (ת/16(ב) עמ' 67).

א.א. הבהירה כי לא היה קשר בינה לבין מתלוננות אחרות, למעט אחת מהן, שאת שמה לא ציינה ושהקשר עמה נוצר בעזרת דמרי ביום העימות עם הנאשם, מכיוון שביקשה לקבל הכוונה כיצד להגיע למקום. לדבריה הן לא שוחחו על מה שקרה לכל אחת מהן, א.א. שהיתה בדרך לתחנת המשטרה, שאלה כמה זמן נמשך העימות ואיך מגיעים למקום (עמ' 467).

מבדיקת חומר הראיות עולה שמדובר בע.ק. שהעימות עמה נערך באותו יום (ת/18).

כמו בעניינן של מתלוננות אחרות, מלין הנאשם שי.א. וא.א. הוסתו ותודרכו על ידי כלבוטק להתלונן וגם ביחס לתוכן התלונה.

סבורה אני כי אין ממש בטענה זו. כפי שהובהר א.א. פנתה לכלבוטק ביוזמתה, לאחר שחיפשה תכנית תחקירים באינטרנט. משכך, היוזמה והתלונה לא באה ממקור חיצוני כלשהו. באשר לתוכן התלונה, המתלוננת שקדמה לא.א. היתה ע.ק.. השוואת עדויותיהן מעלה שאכן סיפורי הרקע ושיטות הפעולה זהות, אולם קיימים הבדלים בדרישותיו של הנאשם מכל אחת מהן. י.א. וא.א. התבקשו לחבק את הנאשם, ולא לקרוא לו ספר. יתרה מכך, הנאשם הודה שהתחזה כד"ר קים, כשם שהודה שהציג עצמו כבן למשפחה עתירת נכסים וטען שהוריו נספו בתאונה.

באשר לתיאור הטראומה, התיאור זהה בעיקרו לתיאור שנמסר למתלוננות אחרות, מכיוון שהנאשם טען לפנינו שאכן נפל קורבן להתעללות מינית; וכך גם סיפר, אם כי באופן מעורפל, לפסיכיאטר ד"ר כספי. המסקנה המתבקשת שי.א. וא.א. למדו על נסיבותיו של המטופל, שלגביהן העידו לפנינו, מפי הנאשם בדמותה של ד"ר קים.

149

גרסתן י.א. וא.א. זוכה לחיזוק משמעותי ורב משקל, בשיחות שקיים הנאשם עם דמרי ת/80 - ת/84 הכוללות כמעט את כל האלמנטים שהוצגו למתלוננות בשינויים קלים.

יודגש כי למרות המסגרת הסיפורית הזהה כמעט לחלוטין, ואשר אינה שנויה במחלוקת, קיימים ניואנסים בתיאורי המתלוננות, ניואנסים המעניקים להן אמינות, שהרי איש אינו מעלה בדעתו שתסריטאי עלום ישב וחיבר תסריטים שונים בפרטים אלה או אחרים לכל אחת מהמתלוננות.

מן המקובץ עולה כי הנאשם, באמצעות מצגים כוזבים, נכנס לביתן של י.א. וא.א. שהיו מוכנות לקבל על עצמן את הטיפול באוטיסט הפגוע, על ידי יצירת אווירה חמימה, חיבוקים ללא גוון מיני - כפי שאכן עשו בשעתיים הראשונות של הפגישה והנאשם ניצל את האמון שנתנו בו על ידי ביצוע מעשים מגונים בגופן במסווה של טראנס וחוסר מודעות למעשיו.

בשל אמונתן הכנה כי חווה טראומה קשה, לא השליכו אותו השתיים מביתן, ולמרות אי הנעימות והדחיה שחשו, היו מוכנות להשלים את הטיפול שקיבלו על עצמן, מתוך כוונה לסייע למסכן פגוע הנפש.

באשר לסוג הלקות ממנה סבל הנאשם, על פי תיאורה של ד"ר קים: י.א. העידה שלא נאמר לה שמדובר באוטיסט. למרות זאת א.א. סברה שמדובר באוטיסט. מוכנה אני להניח שהמילה "אוטיסט" לא נאמרה על ידי הנאשם בתפקידו כקים. אולם, השתיים אימצו הגדרה זו בהסתמך על התנהגותו כפי שתוארה לעיל.

טענתו העיקרית של הנאשם היא שפעל בתום לב וביקש טיפול ללקותו, אולם משלא הוצגה לפנינו ראיה כלשהי לקיומה של לקות, שהטיפול לה הוא הטיפול אותו ביקש הנאשם, כשם שלא הוכח שהנאשם נכנס למצב של טראנס אותו הציג בפני המתלוננות, כדי לחפות על מעשיו המיניים, יש לדחות את טענת תום הלב ולהעדיף את המסקנה לפיה מדובר במצגי שווא, שתכליתם השגת מגע מיני עם צעירות תמות לב.

באשר לאופי המעשים, ליקוק המפשעה ותנועת משגל, ההתנהגות המדברת בעד עצמה, ברור מעבר לכל ספק שעסקינן במעשים מגונים, כהגדרתם בחוק, דהיינו, מעשים לשם גירוי וסיפוק מיני. יתרה מכך, המעשים המיניים המובהקים משליכים גם על החיבוקים והמגעים התמימים, לכאורה.

משכך, המסקנה המתבקשת כי יש להרשיע את הנאשם במעשה מגונה (ריבוי מקרים), עבירה על סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

150

אישום ששי - המתלוננת א.ב.ד.

במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, היתה א.ב.ד. כבת 30, סטודנטית לקרקס והתגוררה בקרוון בפרדס חנה.

א.ב.ד. למדה, עובר לתקופה בה פגשה בנאשם, שיאצ'ו, ועשתה תואר בחינוך מיוחד ופסיכולוגיה.

בהיותה סטודנטית, חיפשה עבודה ופרסמה באתר שנקרא "מושבה חופשית, דברים שקורים בפרדס חנה וכרכור", מודעת חיפוש עבודה בציינה כי היא מטפלת במסג' ולמדה שיאצ'ו. העדה הדגישה כי הטיפול שהיא מעניקה הוא טיפול רפואי בשרירים ללא קונוטציות מיניות (עמ' 521).

סמוך לאחר פרסום המודעה, התקשרה עמה אשה שהציגה עצמה כד"ר ליז לוין, פסיכולוגית פסיכיאטרית, המטפלת מזה שנים בבחור בשם אייל בן 30 פלוס, בן למשפחה אריסטוקרטית ועשירה אשר איבד את הוריו בגיל צעיר, בגיל 7 בערך, ובגיל 11 עבר התעללות מינית בקיבוץ על ידי מורה חיילת, שגילתה שאיבר מינו גדול והיא רצתה להשתעשע איתו, וגם הזמינה חברות. מאז נקלע הבחור למצוקה, פיתח בעיות רגשיות, הטראומה הפכה אותו למין סוג של אוטיסט. כשהוא מתפקד הוא גאון מחשבים, מנהל פרוייקטים, אבל מבחינה רגשית "הוא דפוק הוא תקוע" ומתנהל כמו אוטיסט, הוא לא מרגיש כלום, פסיבי, לא זוכר כלום.

לדברי הפסיכיאטרית המטופל זקוק לסוג של חונכות, מגע חזק בלחץ כמו אוטיסטים. העדה הבהירה כי במסגרת לימודי חינוך מיוחד היא למדה במקומות המטפלים באוטיסטים ויודעת מהו אוטיזם (עמ' 523-521).

לדברי העדה במוסד "למפנה" בו למדה ראתה שנוהגים לעבוד עם אוטיסטים במגע בלחץ חזק, והם זקוקים לגירויים מאוד חזקים, כדי להרגיש, מכיוון שהם נמצאים בתוך בועה, בעולם משלהם (עמ' 531 שורות 22-20).

ד"ר לוין נשמעה מאוד מקצועית, אינטליגנטית והשתמשה בשפה מקצועית כמי שיודעת על מה היא מדברת (עמ' 522-521).

הפסיכיאטרית הפליגה בתיאור עושרה של המשפחה, הסבא המתגורר בטוסקנה והסבתא שעמה מתגורר אייל בהרצליה פיתוח. לא.ב.ד. הובטח שכר של 120 ₪ לשעה. היא התבקשה "לעבוד עם אייל במגע בלחץ חזק, כמו אוטיזם לחבק אותו מאחורה בישיבת לוטוס כמו שעושים לאוטיסטים הרבה פעמים" (עמ' 522 ש' 20-19).

במהלך כל השיחה הדגישה הפסיכיאטרית כי למרות שהוא בחור גדול, עליה להבין שהוא תינוק, ילד ברמה הרגשית, ואינו מרגיש כלום ולכן זקוק לגירוי חדש. לאחר הטיפול הוא אינו זוכר כלום.

151

למרות שהעדה רגילה לבצע טיפולים, כאשר המטופלים שוכבים על מיטת מסג', והדבר נשמע לה מוזר, ההצעה אתגרה וסקרנה אותה, מה גם שהיא נזקקה לכסף בהיותה סטודנטית.

א.ב.ד. שאלה את הפסיכיאטרית מספר רב של שאלות, בין היתר ביקשה להבין כיצד כפסיכיאטרית היא יוצרת קשר טיפולי מרומא עם מטפלת אלמונית, וזו השיבה "אני מאוד אינטואיטיבית, אני קולטת אותך בכל" (כנראה צ"ל "בקול", עמ' 522 שורה 29) והחמיאה לה על האינטליגנציה שלה ועל ההבנה.

באחת השיחות הרבות שהתקיימו בין השתיים במהלך השבועיים של הקשר, ביקשה א.ב.ד. את הפסיכיאטרית להפנותה למאמר כלשהו מבין 48 המאמרים שכתבה או לאחד מספריה וזו השיבה שאין זה ראוי ולא לכבודה, שכשתגיע ארצה היא תעניק לא.ב.ד. את אחד מספריה עם הקדשה.

עובר לפגישה של א.ב.ד. עם אייל, הציעה לה ד"ר לוין לצרף בחורה נוספת, בשביל לחלוק את העומס הרגשי. א.ב.ד. הציעה לחברה ללימודים לעבוד אתה (א.ב.ד. סירבה למסור את שמה או פרטיה, ולפיכך אתייחס אליה כאל "החברה"). החברה היתה חשדנית ושאלה שאלות רבות, גם א.ב.ד. לא היתה שלמה עם עצמה בקשר לטיפול, אשר נשמע לכאורה הזוי וכלל משפחה אריסטוקרטית והבטחות כלכליות מרקיעות שחקים, אבל מכיוון שהטיפול לא הוצג בהתחלה כבעל גוון מיני אלא כחונכות, הן הסכימו.

על א.ב.ד. וחברתה היה לעבוד עם אייל בלחץ חזק, במגע חזק, חיבוקים מקדימה ואחורה, תנוחות לוטוס כפי שעושים לאוטיסטים במגע חזק (עמ' 525-524). הוסבר לא.ב.ד. כי הוא זקוק לטיפול בשביל החוויה המתקנת, בגלל ההתעללות שחווה, יש צורך לשחרר לו כל מיני "תיקים". "היא אמרה הבנאדם פסיבי הוא כמו פלסטלינה את עושה בו מה שאת רוצה" (עמ' 525 שורות 8-7).

לאחר סדרה של שיחות הכנה, מסרה ד"ר לוין את מספר הטלפון של אייל 052-4449222. יצויין כי שיחות הטלפון מד"ר לוין התקבלו כולן ממספר חסוי וזו מסרה לא.ב.ד. את מספר הטלפון שלה 052-6684168 וביקשה שתשלח לה מסרונים והיא תתקשר עמה בחזרה וכך אכן נהגה המתלוננת.

א.ב.ד. התקשרה לאייל על פי המספר שנמסר לה והשיחה התנהלה בעדינות רבה, על פי הנחיותיה של ד"ר לוין, אשר אמרה כי הוא נשמע כמו ילד קטן. לאחר שהציגה עצמה, שאלה א.ב.ד. לשם משפחתו והלה השיב כי סבא שלו לא מרשה לו להגיד את שם המשפחה.

בעדותה חיקתה העדה את טון הדיבור הילדותי של הנאשם כמתואר בעמ' 525.

זמן קצר לאחר מכן התקבלה שיחת טלפון מד"ר לוין, אשר נזפה בא.ב.ד. על שהעזה לשאול לשם משפחתו של אייל והסבירה שהדבר מכניס אותו לחרדות, בשל נסיונות חטיפה שעבר.

152

ככל שהתקרב מועד המפגש עם הנאשם, החלו השיחות להוביל לכיוון מיני, למרות שא.ב.ד. הסבירה שבכוונתה לבצע את הטיפול בלבוש מלא.

ד"ר לוין, שגילתה אורך רוח, סיפרה כי היו תרפיסטיות שקיבלו אותו בכתונת לילה והוא הגיע למין אוראלי, הן היו מטפטפות לו חלב על איבר המין וקושרות אותו בשביל הגירויים החזקים. דברים אלה עוררו אמנם חשד, אך למרות זאת הסכימה א.ב.ד. להיפגש עם הנאשם.

המפגש נקבע ליום 9.1.07. א.ב.ד. מסרה לנאשם כתובת של רחוב מקביל, כיוון שהתגוררה בקרוון, והלכה לקבלו ברחוב, בעוד חברתה ממתינה בקרוון (החברה שחששה מהמפגש, ביקשה מאביה להמתין בחוץ למקרה של סכנה). בהגיעה ראתה א.ב.ד. את הנאשם הולך לקראתה בהליכה מהוססת עם מבט מושפל כשהוא מסתכל מצד לצד. היא לא ראתה את הרכב עם הנהג שהביאו למקום. א.ב.ד. הובילה את הנאשם לקרוון, הוא נראה מאוד מפוחד ולא ידע מה לעשות. בשלב זה הוסר חששה של החברה והיא יצאה ואמרה לאביה שהוא יכול ללכת.

כשנכנס הנאשם לקרוון שאל אם להוריד בגדים, א.ב.ד. הציעה לעזור לו, אך הוא התפשט בעצמו ונשאר עם תחתונים.

הטיפול כלל ישיבת לוטוס כשבחורה אחת יושבת מאחור, מניפולציות ותנועתיות שנועדה לסייע לו בשחרור, אבל הוא היה פאסיבי לחלוטין, השתיים רכנו מעליו בלחץ, בשכיבה, בישיבה "השתחררו לו מין תיקים מהאגן, מאוד מבהילים ואחרי זה ד"ר לוין טענה שזה בעצם אינדיקציה לזה שהוא באמת עובר שחרור, אבל כן ובאיזה שלב אני והחברה מסתכלות אחת על השניה, וכאילו זה לא חשבתי שזה מה שאני הולכת לעשות, כי היה לזה ארומה מאוד מינית, וקלטתי שיש לו שהוא כן מפעיל איזה שהוא מגע, הוא לא כזה משהו רפוי וחסר... הוא כן הצמיד את האגן שלו לירכיים שלי בשכיבה... הרגשתי שמופעל לחץ... האגן שלו לכיוון האגן שלי" (עמ' 528-527).

בהמשך הבהירה "באיזה שהוא שלב הרגשתי שהתנועתיות באה גם ממנו, ובאיזה שהוא שלב הרגשתי את הלשון שלו מתנועעת כזה במין תנועה אוראלית על הכתף שלי, כשאני אחרי זה שאלתי את ד"ר לוין היא אמרה שזה רפלקסים אוטומטיים" (עמ' 528 שורות 14-11).

בהמשך הסבירה העדה כי התנועתיות של האגן של הנאשם היתה כמו בתנועת משגל (עמ' 530 שורה 7).

היא גם הבהירה, באופן ברור, את השוני בין טיפול לגיטימי מבחינתה לבין מעשים מיניים:

"ישיבת לוטוס עם בן זוג זה מאוד מיני, עם ילד אוטיסט זה לא דבר מיני בכלל" (עמ' 529 שורות 9-8).

153

בעת ששהה במחציתה של א.ב.ד. בקרוון דיבר הנאשם כמו ילד, הסתכל על הקרוון ואמר "וואי אם סבא שלי היה יודע אם אנחנו עושים טיפול בקרוון הזה, הקירות יכולים ליפול עלינו" (עמ' 530).

המפגש נמשך כ- 5-6 שעות, ולמרות שיחות ארוכות שקיימה ד"ר לוין עם א.ב.ד. לאחר מכן, לא התקיים מפגש נוסף.

חברתה של א.ב.ד. ביקשה שד"ר לוין תפיג את חשדותיה ותשוחח עם אמה וזו סירבה לעשות זאת, ואילו א.ב.ד., למרות נטייתה להאמין לאנשים, הסיטואציה לא "הרגישה" לה אמינה, למרות שמלכתחילה הסכימה לבצע את הטיפול, כיוון שהבחור הוצג לה כבעל בעיות רגשיות, וכמי שהמגע שלה יכול לסייע לו.

בחקירתה הנגדית של א.ב.ד. הציג לה עו"ד אופק ארבעה מסרונים שכתבה בתאריכים 10.1, 11.1, 14.1 ו- 17.1 בהם הציעה להפגש עם אייל לבד ובכך ביקש לבסס את הטענה לפיה המתלוננת היתה מוכנה להמשיך בטיפול, כפי שהתבקשה לבצעו. תשובתה משקפת את מצב הבלבול בו היתה שרויה, שמצא ביטוי לאורך כל עדותה: מחד גיסא, פסיכיאטרית רהוטה ומשכנעת המתבלת את דבריה במונחים רפואיים אמינים ומפנה לשיטות טיפול מקובלות באוטיסטים, ומאידך גיסא דרישות חריגות בעלות גוון מיני מובהק עם רמזים למטפלות קודמות ושיטות הטיפול שלהן:

"איך זה מסתדר, דווקא זה מאוד מבסס את כל מה שתיארתי עד עכשיו, כל התהפוכות שעברתי, וכל אני רוצה ולא רוצה. תראה, היו לי חשדות. היו לי חשדות כל הזמן, אני לא ידעתי בוודאות שהבנאדם הזה הוא נוכל והוא בא אלי ברמאות והוא לא אוטיסט, אני לא ידעתי את זה. אבל י' החליטה חד משמעית שהיא לא רוצה. היא בחורה רגישה ואני מאוד הערכתי אותה על זה. אני רציתי לנסות, אני גם רציתי להאמין, רציתי להאמין, רציתי להאמין שזה נכון, שלא נפלתי לתרמית כזאת" (עמ' 538 שורה 29 - 539 שורה 4).

עוד ציינה כי בין המסרונים ששלחה התקיימו שיחות נוספות בינה לבין הפסיכיאטרית.

תחושותיה של א.ב.ד. נעו במשך שבועות בין רצון להאמין בסיפורה של הפסיכיאטרית לבין חשדות כבדים שנפלה קורבן למרמה (עמ' 540). העדה סיפרה על לבטיה כשהיא נסערת ובוכיה והבהירה שמעבר למגע הגופני שעורר בה גועל עז, כאשר נודע לה שמדובר במרמה, היא נפגעה גם משטיפות המוח שעברה בשיחות הטלפון הרבות.

העדה סיפרה כי הלבטים והחשדות הדירו שינה מעיניה והיא ישבה שעות וגלשה באינטרנט ואף מצאה פרופ' ליז לוין מקנדה המתמחה בהפרעות התנהגות של הילד (עמ' 532).

154

לאחר מספר שבועות של תחושות משתנות וסיוטים, הלכה א.ב.ד. למשטרת פרדס חנה וביקשה שיבדקו עבורה מי הם בעלי הטלפונים עמם שוחחה, מאחר שהסיפור אינו נראה לה. אולם כשהסתבר לה שהדבר כרוך בקבלת צו של בית משפט, עזבה את התחנה, ושוחחה שוב עם ד"ר לוין ושאלה מה עם הכסף. היא ראתה בתשלום סוג של אינדיקציה (אם כי לא מוחלטת) שאין מדובר במרמה (עמ' 534).

ד"ר לוין השיבה שאין בעיה והכסף יועבר עם חברת שליחויות וכעבור זמן אכן התקבלה בקרוון מעטפה ובה 1,440 ₪ עבורה ועבור חברתה. על המעטפה לא היה כל סימן שנשלחה בדואר או בחברת שליחויות וכנראה הובאה למקום על ידי מאן דהוא.

בחקירתו במשטרה (ת/68) אישר הנאשם שהתקשר עם א.ב.ד. והזדהה לפניה כד"ר לוין וסיפר כי בא ממשפחה אמידה, איבד הורה ועבר התעללות, הוא הכחיש שטען כי סובל מאוטיזם. לדבריו הוצג כ"אדם נורמטיבי עם בעיות רגשיות ונפשיות על רקע טראומטי וחרדתי". הטיפול שביקש היה תרפיית מגע, אור ומוסיקה, וכן הודה שביקש מא.ב.ד. לצרף חברה.

הנאשם הכחיש שהוצג על ידי ד"ר לוין כמי שאינו זוכר דבר, אלא אמר שיהיו דברים אותם יזכור בחלקם.

הנאשם הכחיש כי התחכך בא.ב.ד. בצורה מינית או הזיז את לשונו על כתפה.

את התנהגותו "המוזרה" הסביר בכך שחש אי נוחות ומבוכה.

בעדותו בבית המשפט חזר הנאשם על ההצהרה לפיה א.ב.ד. פירשה את מעשיו כמיניים, בשל השפעתה של תכנית כלבוטק.

לגרסתו הוא התקשר לא.ב.ד. בשמו או כאייל ושוחח עמה על תרפיית מגע העוסקת בהתרסה על טראומת העבר (עמ' 1769).

באשר למעשים, הנאשם אישר והכחיש אותם באותה נשימה, מחד גיסא טען כי העדות אינן שקרניות, אך הכחיש שליקק את כתפה של א.ב.ד. (עמ' 1702).

עוד הסביר כי "יש אפשרות שתוך כדי ישיבות הלוטוס הרבות - או תוך כדי החיבוק, תוך כדי התנועה... שאני נשענתי עם הלחי על הכתף", אבל הכחיש בתוקף את המעשה שתואר על ידה. לדבריו הוא לא היה מעוניין בהמשך הקשר עמה.

מסקנות

לאחר בחינת גרסתה של א.ב.ד. מול הסבריו של הנאשם, אני מעדיפה את עדותה על הסבריו הפתלתלים של הנאשם.

א.ב.ד. מוסרת כמו יתר המתלוננות על מסע פיתויים, לחצים ושטיפות מוח שעברה על ידי הנאשם, שהציג עצמו כד"ר ליז לוין, פלטי התקשורת ת/24 ו- ת/25 מעידים על שיחות שמשכן הכולל כשעתיים וחצי וכללו שיחה אחת בת 39 דקות ואחרת 47 דקות.

155

המצגים אותם תיארה א.ב.ד. אושרו בחלקם הארי על ידי הנאשם ותואמים באופיים את אלה שהושמעו באוזניה של דמרי (ת/80 - ת/84).

הטענה לפיה תוכן תלונתה של א.ב.ד. הושפע מתכנית כלבוטק מופרכת מניה וביה. א.ב.ד. ניסתה להגיש תלונה במשטרה עוד בטרם נחשפה הפרשה. לאחר שקיבלה את הכסף, אמרה לד"ר לוין שלא תסכים להמשיך ולהיפגש עם הנאשם לפני שתיפגש עמה ותוכל לעיין בספרים אליהם הפנתה כאסמכתא לסוג הטיפול (עמ' 535). כאשר נחשפה לאמור בשידור כלבוטק, נתקפה הלם וחשה שנעשה שימוש בגופה ובמגעה שלא לצורך טיפול רפואי כפי שהדבר הוצג לה. היא אישרה שכל העת חשה ספקות, אך קיוותה שהמצגים היו אמיתיים.

ההקלטה הקטועה והתמליל המאוד חלקי (נ/269), אין בהם מאומה מלבד העובדה שגם המתמלל המקצועי מתייחס לדוברים כבחורה א' ובחורה ב'.

לסיכום - אני מקבלת כמהימנה את גרסתה של א.ב.ד., לפיה הסכימה לביצועם של המעשים המתוארים עקב מרמה באשר למיהות העושה ומהות המעשה ומציעה לחבריי להרשיע את הנאשם במעשה מגונה (מספר פעמים) לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין.

156

אישום שביעי - המתלוננת נ.נ.

במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היתה נ.נ. כבת 22, סטודנטית לאנימציה, התגוררה בתל אביב ועבדה כסלקטורית בנתב"ג.

בחודש דצמבר 2006 פרסמה נ.נ. מודעה במדור דרושים באתר "הומלס" וחיפשה עבודה בטיפול בילדים.

לאחר פרסום המודעה, קיבלה נ.נ. שיחת טלפון (ממספר חסוי), מאשה שנשמעה מבוגרת והזדהתה בשם ד"ר קים לוין, הד"ר אמרה שהיא מחפשת בחורה צעירה לעבודה במשמרות של חמש שעות, לנער אוטיסט שעבר טראומה ומאז אינו מתפקד, ושפשוט צריך להעביר איתו את הזמן, להיות איתו, לשמוע מוסיקה, לבצע טיפול בתנועה, במגע ובחיבוק.

תמורת העבודה הוצע ל.נ. שכר של 120 ₪ לשעה.

ד"ר לוין ציינה שהיא בדרכה לאיטליה לפגוש את הסבא של הנער האוטיסט, ושמדובר באדם עשיר מאוד החי בטוסקנה.

הד"ר ציינה כי שמו של האוטיסט אילן, אך בשלב זה סירבה לומר את שם משפחתו, מכיוון שמדובר במשפחה אמידה בישראל.

נ.נ. תהתה מדוע פונים לצעירה שאין לה כל נסיון לטפל בנער אוטיסט, ובשיחות שבאו לאחר מכן הסבירה ד"ר לוין שהם מחפשים מישהי שתהיה פנויה יותר, שאין לה מטופלים כמו למטפלת מוסמכת.

עוד הוסבר לנ.נ. בשיחות שהתקיימו עובר לפגישה עם הנאשם, שהחדר צריך להיות חשוך, צריך להיות מזרן או משטח נוח על הרצפה, שיהיה אפשר לשבת ולבצע את הטיפול בתנוחות מסויימות ובמגע. ד"ר לוין ביקשה מנ.נ. להכין רשימה של תנוחות שתכליתן להתקרב למטופל, לגרום לו להשתחרר ולדבר, ולכן צריך לפעול בהתחלה בתוקפנות, לתפוס אותו, להצמיד אותו לקיר או לרצפה כדי שלא יזוז ורק אחר כך להמשיך בתנודות או בליטופים כדי שהוא ישתחרר ואולי אפילו ידבר. על פי ההסברים שקיבלה נ.נ. הרשימה נועדה למנוע היווצרות רגעים ללא פעילות, שאז המטופל ישתעמם וילך (עמ' 282).

עוד הסבירה ד"ר לוין שצריך להשתדל לדבר איתו באוזן שמאל, מאחר שהאונה השמאלית רגישה יותר אצל אוטיסטים וצריך לדבר יותר ברכות בצד שמאל וככה הוא יבין יותר מהר.

הדוברת נשמעה לנ.נ. אשה מאוד משכילה בדיבור והיא התנסחה באופן ברור. נ.נ. שמעולם לא התנסתה במפגש עם אוטיסטים, השתכנעה מהסבריה.

הד"ר שאלה את נ.נ. היכן היא מעדיפה לפגוש את המטופל, בביתו בהרצליה, מבלי שמסרה את הכתובת, או אצלה בבית. נ.נ. העדיפה לפגשו בביתה (עמ' 284-283).

157

לאחר מספר שיחות, החליטה נ.נ. לפגוש את המטופל והד"ר ביקשה ממנה להתקשר אליו, על מנת שישמע את קולה וירצה לבוא למפגש. בשיחה נשמע המטופל לנ.נ. "כמו ילד לא בסדר". לאחר ששוחחה עמו כשתי דקות, אמר אילן כי הוא מסכים לפגוש אותה, ויגיע עם נהג או במונית.

נ.נ. הכינה את חדרה על פי הוראותיה של הד"ר, תאורה מעומעמת צדית, מספר נרות ומזרן על הרצפה. היא ירדה לפגוש את אילן והופתעה לראות לפניה אדם מבוגר ולא נער כפי שציפתה, אולם לנוכח התנהגותו שתאמה את תיאורה של הד"ר, מבטו היה מושפל, הוא לא הסתכל על נ.נ. היא החליטה להמשיך במשימה על פי הדרכתה של הד"ר לפיה יש לנהוג כלפיו בתוקפנות, נ.נ. תפסה אותו והובילה אותו עם ידה על גבו כדי שיסכים להיכנס לבנין. בתחילה נראה היה שהוא מתנגד מעט וגופו היה נוקשה, אך עלה במדרגות ונכנס לדירה.

מייד עם כניסתו לחדר, תפסה אותו נ.נ. ביד, חיבקה אותו בחוזקה והושיבה אותו בכח על המזרן, התיישבה מאחוריו וחיבקה אותו מאחור עם רגליה.

בחקירתה הנגדית אישרה נ.נ. כי היא הכינה את תכנית הפעולה, אולם התכנית הוכנה לבקשתה של הפסיכולוגית, אשר הסבירה לה שהמטופל זקוק למגע כל הזמן ושהוא משתעמם אם לא תופסים אותו או נוגעים בו (עמ' 304-303) והתנוחות הוכנו בתיאום עם הפסיכולוגית (עמ' 287).

"היא אמרה לי כן, מעולה, ועוד כאלה תנוחות". התנוחה בה ישבה נ.נ. מאחורי הנאשם כשהיא מחבקת אותו ברגליה ונעה עמו מצד לצד, נמשכה כשעה, לאחר מכן ביקשה ממנו לשכב על הבטן ועיסתה את רגליו וגבו ובסוף המפגש שכבה על גבו, כשפניו כלפי מטה.

לקראת סוף הטיפול החלה נ.נ. לדבר עם הנאשם לאוזנו השמאלית בנסיון לראות אם הוא התרכך מעט וידבר, כיוון שהבחינה כי גופו שהיה נוקשה בתחילה, התרכך קצת.

נ.נ. שאלה אותו איזה בעלי חיים הוא אוהב והלה השיב כי הוא אוהב דולפינים. נ.נ. אמרה שהיא אוהבת דולפינים וגם סוסים. הנאשם התחיל להלחץ ולהשתולל, נ.נ. שאלה מה קרה ואז "פתח את סגור לבו" וסיפר לה כי בגיל 8 בערך הוריו נהרגו וסבא וסבתא שלו הכניסו אותו לקיבוץ אפיקים ושם עבר בגיל 11 התעללות מינית על ידי בנות בוגרות. הן התיישבו על פניו בלי תחתונים והכריחו אותו לקיים עמן מין אוראלי וגם עם סוסים ולכן הוא שונא סוסים. נ.נ. הזדעזעה מהסיפור וריחמה עליו, כדי להרגיעו ניסתה לעבור נושא ושאלה מאיפה הצמידים היפים שהוא עונד על ידיו, הוא אמר שזה של דולצ'ה וגבנה שהביאו לו את הצמידים בעצמם, כיוון שהם חברים של סבו, וגם הוא חבר שלהם וגם של אלטון ג'ון.

עינינו הרואות שגם בשיחתו עם נ.נ. לא יכול היה הנאשם שלא לטפטף שמות של מפורסמים מנהג שנ.נ. לא יכלה להכיר אלמלא שמעה הדברים במו אוזניה.

158

הנאשם המשיך להתרברב בעושרה של המשפחה וסיפר על הכספים שהורעפו על מטפלות קודמות, אולם נ.נ. התייחסה לדבריו כאל אמירות של ילד שאינו שולט בדבריו (עמ' 289-288).

עוד סיפר הנאשם שסבו הוא אחד מיושבי הראש של חברת HPבאירופה ומתגורר בטוסקנה בטירה גדולה.

באשר למטפלות קודמות סיפר שהן עשו הרבה יותר תנוחות שכללו מין אוראלי ושהן אהבו שנגע להן באיבר המין. נ.נ. החלה להיבהל, עצרה אותו ואמרה שאינה מבינה איך זה קשור והביעה כעס, כמו שכועסים על ילד שאמר משהו לא בסדר והבהירה שהדבר אינו קשור לטיפול ושד"ר קים לא דיברה על דברים כאלה.

הנאשם שאל מדוע היא עצורה ונ.נ. השיבה שאינה מוכנה לשמוע על כך, הנאשם התחיל להתעצבן ואמר לה שהיא לא בסדר ואינה מבינה אותו. כדי להרגיעו הלכה נ.נ. למטבח להכין לו תה, אך כשחזרה הוא כבר קם ולבש את האפודה. לשאלתה אם הוא כבר הולך, השיב את לא מבינה אותי, אני לא רוצה להישאר פה יותר, אני הולך הביתה, על דברים אלה חזר מספר פעמים ויצא.

במהלך כל השיחה דיבר הנאשם בטון של ילד, טון שהוגדר על ידי נ.נ. כמו של בחור אוטיסט. הוא לא דיבר כמו בן אדם מבוגר שמתקשר במשפטים רצופים ובצורה ברורה, עם המון עצירות ודיבור בטון של ילד (עמ' 290).

נ.נ. לא ליוותה את הנאשם כשיצא ולא ראתה איך עזב, כשם שלא ראתה איך הגיע.

למחרת בבוקר התקשרה ד"ר קים והתחילה בדברי שבח לפועלה של נ.נ. אך הוסיפה כי זה לא מספיק ובפגישה הבאה עליה ללבוש בגדים יותר חשופים, כי הוא צריך להרגיש מגע של עור בעור. נ.נ. השיבה כי אינה רואה קשר בין הדברים, היא חשה אי נוחות ומבוכה והתחילה לבכות, כיוון שמצד אחד הרגישה שמשהו לא בסדר ומצד שני קיבלה תחושה של חצי כישלון וגועל ולא הצליחה להבין למה פסיכולוגית, שהיא אשה מבוגרת, מדברת איתה על הדברים האלה ומספרת לה על מטפלות קודמות שטיפולן, שכלל מין אוראלי, מאוד עזר לו להתגבר על הטראומה.

נ.נ. השיבה שאולי היא לא בסדר, אך זה נשמע לה מאוד לא מקצועי, זה לא מה שצריך להיות והיא אינה רוצה להמשיך בזה יותר.

קים המשיכה בתיאורים פלסטיים של ההתעללות שחווה הנאשם, אך נ.נ. ענתה שאינה מבינה איך זה מתקשר לטיפול בנער אוטיסט ושהיא מבקשת להיפגש איתה, ובינתיים מבקשת לקבל 600 ₪ תמורת הטיפול שביצעה.

קים השיבה שכעת היא באירופה, אך שכשתחזור ארצה יפגשו. היא המשיכה להחמיא לנ.נ. אמרה שהיא בחורה מקסימה והבטיחה לקחתה למסעדת יוקרה בהרצליה.

159

נ.נ. חשה אי נוחות רבה מהשיחות הבוטות ומהתנהגותו של אילן, והתייעצה עם חברות העוסקות בפסיכולוגיה, אשר הבהירו לה באופן שאינו משתמע לשני פנים שמדובר במרמה.

לאחר שהחליטה שלא תוכל להמשיך במפגשים, התקיימו בין נ.נ. לד"ר קים שיחות נוספות אשר שתיים מהן הוקלטו על ידה בעצת חברתה שנכחה בדירתה, בעת שקים התקשרה (ת/7 - ת/7(א)). מהשיחות עולה כי הנאשם אכן משוחח בקולה של אשה ומתייחס אל עצמו בלשון נקבה (עמ' 3 "אני לא מוכנה... אני זוכרת את המקום... אני מאמינה" ועוד).

יתרה מכך, בניגוד לטענה שהועלתה כנגד נ.נ. בחקירה הנגדית לפיה היא היתה מוכנה לשוב ולהיפגש עם הנאשם ואף התקשרה לשכנעו, בשיחה המוקלטת ענתה נ.נ. לד"ר קים, בתשובה להצעתה שתמשיך באותה מסגרת בעדינות בשקט, כי אינה מוכנה להמשיך בטרם תפגוש אותה (עמ' 3).

גם התרשומת שערכה דמרי משיחתה עם נ.נ. (נ/5) אינה תומכת בגישת הסנגור. מעבר לעובדה שמדובר בתרשומת המהווה תקציר של השיחה, גם על פי תוכן הדברים משתמע כי ד"ר לוין אמרה לנ.נ. שהמטופל "מעורער, רגשות מעורבים, מצד אחד מאושר, מתחיל להתאהב, את צריכה להתקשר אליו". נ.נ. התקשרה והציעה להיפגש והנאשם סירב. הסברה של נ.נ. לפיו שוחחה עם הנאשם על פי בקשתה של ד"ר לוין, מבלי שהתכוונה לפגוש אותו, מתיישב עם הגיונם של דברים ועם תוכן השיחה ת/7.

כעבור מספר ימים מצאה נ.נ. בתיבת הדואר מעטפה ובתוכה 600 ₪ במזומן. המעטפה לא נשאה סימן שנשלחה בדואר ונראה שהונחה בתיבה על ידי מאן דהוא.

בשלב זה לא ידעה נ.נ. כי מדובר במרמה מתוחכמת ומתוכננת, בה משחק המטופל גם את תפקיד הפסיכולוגית וכי אין מדובר באדם פגוע. עד לגילוי מלוא היקף התרמית, סברה שלא קרה משהו מיני בפגישה כפי שציינה דמרי בנ/5.

יומיים לפני שידור תחקיר כלבוטק, נדהמה נ.נ. לראות את הפרומו בו גילתה שמדובר באדם בו טיפלה, היא מיהרה להתקשר לדמרי, אשר הציעה לה להתראיין לתכנית השניה שתשודר שבוע לאחר מכן.

נ.נ. לא צפתה בשידור התכנית ביום 6.2.07 אבל שמעה שהמטופל והפסיכיאטרית חד הם, ידיעה אותה קיבלה בזעזוע. בתאריך 7.2.07 מסרה נ.נ. את אמרתה במשטרה, ולאחר שנגבתה האמרה, התראיינה לכלבוטק.

מכאן שלא היתה שהות לאיש להשפיע עליה בתיאור הקורות אותה.

בין אמרתה נ/6 לעדותה לפנינו לא נמצאו כל סתירות.

בהודעתו במשטרה (ת/66) טען הנאשם כי לא התחזה לפסיכולוגית, אלא נטל את התפקיד בשביל לבאר על עצמו, באופן שיהיה אובייקטיבי יותר. באשר לטענה לפיה הפסיכולוגית שוהה בחו"ל, הבהיר כי לא היה מעוניין בשיחות מילוליות איתן.

160

טענה זו מופרכת מניה וביה. הנאשם דיבר בקול של אשה, הציג עצמו כפסיכיאטרית בשם ד"ר לוין והציג באריכות את בעיותיו של המטופל.

כיום אין חולק שבמצגת הנ"ל כלל פרטים על המשפחה, עושרה והתשלום הנדיב לו תזכה.

באשר לת/7 בו נשמע הנאשם מדבר בקול של אשה, טען שזהו קולו הטבעי, אולם טענה זו אינה יכולה להוות הסבר להתייחסות אל עצמו בלשון נקבה.

בעדותו לפנינו העלה הנאשם סדרה של טענות כנגד נ.נ. החל בנוסח המודעה שפרסמה וכלה באי קיום הבטחה לפיה בכל עת המפגש תשהה חברתה לדירה בחדר הסמוך.

לגופו של עניין טען שאין זו אמת שנ.נ. חשבה שהוא ילד אוטיסט וכי תלונתה הוגשה רק בשל סירובו להמשיך במפגשים.

אלא שבחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי אמר לנ.נ. שצריך לדבר איתו ברכות באוזן שמאל, כי אצל אוטיסטים האונה השמאלית במוח יותר רגישה (עמ' 2408) ובכך אישר למעשה את גרסתה של נ.נ. שהוצג לפניה כאוטיסט.

בגרסתו בעניין נ.נ. לא נפקד כמובן הטיעון שגם היא הושפעה מדמרי ועברה שטיפת מוח.

למרות הכחשת גרסתה של נ.נ., אישר הנאשם שסיפר לה על משפחתו העשירה. הסברו לבדיה זו היה שרצה לנתק אותן משאלות וקושיות לגבי היחסים שלו עם אבא וסבא והמשפחה.

האבסורד בתשובה זו אינו טעון הסבר.

באשר לת/7 - ת/7א' העלה הנאשם טענות טכניות שונות ומשונות, אך לא הצביע על חסרים ואף התעלם מהעובדה שהמוצג הוגש בהסכמה.

עוד נטען על ידו כי נ.נ. לא הרגישה מרומה עד לפרסום בכלבוטק. טענתו זו מקובלת עלי. נ.נ. חשה אי נוחות מאופי הדרישות וחוסר ביטחון מול הפסיכיאטרית. היא גם חשה מבוכה, לנוכח אמירותיו המיניות, אולם תגובתה תאמה את המצג לפיו מדובר ב"ילד אוטיסט" והיא נזפה בו כפי שנוזפים בילד האומר דבר שאינו ראוי.

היא לא חשבה ולו לרגע שלפניה גבר בוגר שאינו סובל מלקות קוגניטיבית כלשהי וכי הדברים נאמרים בכוונת מכוון, שתכליתה להובילה למעשים מיניים בוטים יותר.

מסקנות

עדותה של נ.נ. אמינה עלי, והיא זוכה לחיזוקים בגרסת הנאשם, בת/7, בת/84-80 ובעדותן של יתר המתלוננות.

נ.נ. תיארה מגעים גופניים שלכאורה לא היה בהם גוון מיני, כך סברה על כל פנים בעת המפגש, אולם מבחינה אובייקטיבית מדובר במגעים גופניים קרובים שכללו חיבוקים, שכיבה על גבו של הנאשם ועיסוי.

161

ההבדל בין מגע גופני שתכליתו טיפול רפואי או טיפול אחר לבין מגע גופני שנועד לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים (סעיף 348(ו) לחוק העונשין) הינו בכוונת המבצע.

כפי שנקבע בעש"מ 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז (2) 312, 326, שם פורשו ע"י כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, יסודות העבירה של מעשה מגונה כהגדרתו בסעיף 348(ו) לחוק העונשין:

"חוק העונשין (תיקון מס' 30), תש"ן-1990 קבע את ההגדרה המצויה כיום בסעיף 348(ו) לחוק העונשין. הגדרה זו קובעת רכיב התנהגותי רחב ביותר בהיקפו - 'מעשה'. אופיו ה'מגונה' של המעשה נובע מהמטרה הנלווית לעשייתו - 'לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים'. מדובר בשאיפה סובייקטיבית הנושאת אופי מיני בלא שנדרשת התקיימותה של תוצאה, לפיכך אין הכרח להוכיח כי המטרה של 'גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים' התממשה בפועל.

שאלה לעצמה היא אם ה'מעשה', שהוא היסוד ההתנהגותי הנדרש בהגדרה הקבועה בסעיף 348(ו) לחוק העונשין, יכול שיהא מעשה כלשהו, אף אם הוא כשלעצמו נראה לכאורה תמים, ובלבד שמתלווית לביצועו מטרה של 'גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים', או שמא בנוסף להתקיימותה של מטרה מינית כאמור נדרש כי המעשה עצמו יישא אופי מיני פסול על-פי טיבו, ובלשונו של השופט ד' לוין - מעשה 'אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר לפי אמות מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד... ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע' (ע"פ 616/83 פליישמן נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 458). דעתי היא כי בנסיבות מסוימות גם מעשה הנראה לכאורה תמים כשהוא לעצמו יקיים את היסוד ההתנהגותי בהגדרה, אם ההקשר שהוא בוצע בו ומכלול נסיבות העניין שוללים את אופיו התמים ופוגעים בערך המוגן באיסור (השוו דבריי ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 754 וראו ההפניות המובאות שם). יפים בעניין זה דבריו של השופט זמיר בעש"מ 6713/96 בןאשר הנ"ל [1]:

'מחמאה, שיחה על נושא מיני, מגע גופני, ואפילו חיבוק או נשיקה, לא בהכרח יש להם אופי מיני. הכול תלוי בטיב היחסים שבין שני הצדדים ובנסיבות. בדרך-כלל ברור מן הנסיבות אם יש, או אין, להתנהגות אופי מיני. לעתים אין זה ברור. עם זאת, כפי שנאמר לגבי פיל, אף שקשה להגדיר אותו, כשרואים אותו, אין קושי לזהות אותו' (שם [1], בעמ' 682).

מכל מקום, השאלה אם המעשה בוצע 'לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים', תיבחן על רקע טיבו של המעשה, על רקע ההקשר שבוצע בו ומכלול נסיבות העניין".

162

הנאשם טווה קורים של מרמה וכחש שכל תכליתם מגע גופני לשם גירוי ו/או סיפוק מיני. מסקנה זו מתבקשת באופן חד משמעי מהמצגים הכוזבים שהוצגו, אשר כוללים תיאורים של התעללות מינית ושיטות טיפול "מקוריות" של מטפלות אחרות.

כפי שציינתי לעיל, לא הוצגה לנו ראיה כלשהי ללקות ממנה סבל הנאשם, וקל וחומר שלא הובאה בפנינו ראיה לפיה הוא אוטיסט הזקוק לגישה טיפולית הנהוגה ביחס לאוטיסטים.

כך גם לא הובאה לפנינו ראיה לכך שהטיפול שביקש לקבל הינו טיפול לגיטימי ומקובל במצבים הנטענים על ידו.

מכאן, שהמגעים הגופניים בוצעו לשם גירוי ופירוק מיני, ואילו ידעה נ.נ. על כוונה זו, לא היתה מסכימה לבצע את "הטיפול".

לפיכך מציעה אני לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה (מספר פעמים) לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין.

163

אישום תשיעי - המתלוננת ל.א.

במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, היתה ל.א. כבת 27 שנים והתגוררה בתל-אביב.

בינואר 2007 חיפשה עבודה כמטפלת בילדים ובעזרת חברתה פרסמה מודעה באתרים המיועדים לאמהות. מאחר שלמדה שיטות טיפול הוליסטי, הוסיפה נתון זה במודעה. יום לאחר פרסום המודעה, התקשרה עמה אשה שנשמעה לה מבוגרת, כבת 60, הציגה עצמה כד"ר לוין, פסיכיאטרית, ואמרה שהיא מחפשת מטפלת לא לילד, אלא לאדם ששמו אייל, בן 30, שההתנהגות שלו "קצת ילדותית", לאחר שחווה הרבה טראומות, והוא מתפקד כמו ילד בן 15. לדברי ל.א. הדוברת השתמשה במונחים מתחום הפסיכולוגיה, ולכן אינה זוכרת בדייקנות את הגדרת הלקות ממנה סובל אייל ואינה יכולה לומר בוודאות אם נאמר על ידה במפורש שמדובר באוטיסט, לדבריה "היא השתמשה במילים מאוד גבוהות, באמת מושגים מעולם הפסיכולוגיה" (עמ' 357).

הטיפול שלו נזקק אייל, לדברי הפסיכיאטרית, היה טיפול במגע. ל.א. השיבה, כי אינה מוסמכת לטיפול במגע והטיפולים שהיא עושה הם טיפולים בכוח המחשבה וטיפול ברייקי, שכולל מגע, אבל באופן מאוד מסויים. ד"ר לוין השיבה שהיא לא יכולה ללמד אשה איך להיות אמא, מכך הבינה ל.א. כי הכוונה היא שהטיפול יהיה אמהי ויש לה הנסיון והידע במגע אמהי. להבנתה הטיפול אמור להיות מחבק, פתוח ואוהב.

השכר שהוצע היה 120 ₪ לשעה, אשר נראה לל.א. סביר יחסית למחיר אותו נוהגים לגבות עבור טיפולים (עמ' 358).

גם ל.א. זכתה לסקירה של ההיסטוריה המשפחתית שכללה תאונת מטוס ועושר רב, אלא שהפעם נאמר שאייל מתגורר עם סבו בהרצליה פיתוח.

בחקירתה הנגדית נשאלה ל.א. מהו השכר שהיא מקבלת תמורת טיפול בילד והשיבה שעבור טיפול בילדים היא קיבלה 25 ₪ לשעה, על פי הסיכום שהיה לה עם המשפחה, אבל עבור טיפולים שהיא מבצעת כיום, היא גובה 150 ₪ לשעה (עמ' 377).

השיחה הראשונה עם ד"ר לוין נמשכה כ-20 דקות ולאחריה התייעצה ל.א. עם אמה, חברתה, בן זוגה והמורה שלה (אצלו למדה באותה תקופה סוג של טיפול באנרגיה הנקרא אוהה). למעט בן זוגה שחשש מהכנסת אדם זר הביתה, היתר סברו שמדובר בטיפול לגיטימי (עמ' 389). ל.א. עצמה לא חששה לשלומה הפיזי, מכיוון ששותפתה לדירה היתה בבית במועד בו נפגשה עם הנאשם.

164

בשיחה נוספת שכללה הדרכה לקראת הטיפול, העלתה ד"ר לוין הצעות שונות ול.א. לא שללה אותן, אך בינה לבינה החליטה כי תגבש את אופן הטיפול על פי תחושותיה עם המטופל. לדברי ד"ר לוין כל מגע שהוא מקבל לא טוב לו, הוא לא מרגיש עם זה נעים, זה כואב לו, אבל הוא צריך את המגע העמוק, לחיצות עמוקות על הגוף וצריך ליצור לחץ. עוד אמרה ביוזמתה שהוא אינו מרגיש שום דבר מבחינת מיניות, אם ל.א. תשכב עליו, אין לו מודעות לגבי גוף האשה ואיבריה האינטימיים, בהיותו אימפוטנט. עוד צויין כי יש לו בעיית זיכרון, לכן ישכח כל מה שהיה במפגש, כמו "בלק אאוט" (עמ' 360-359).

על מנת לתאם את הפגישה, התבקשה ל.א. להתקשר לאייל ותודרכה כיצד לשוחח עמו "לדבר איתו מאוד כאל ילד, שהוא אוהב תה ורק אם אני אזמין אותו ואני אשכנע אותו לשתות תה אז הוא יסכים להשתכנע" (עמ' 362-361).

ל.א. התקשרה לאייל ואכן שמעה קול של ילד המדבר לאט. על פי התרשמותה, לא היה זה קול של ילד רגיל, אלא "ילד שהוא לא בסדר" אשר שאל "את תכיני לי תה? את כן? את תכיני לי תה?". טון הדיבור ותוכן הדברים זהים לאלה ששמענו בשיחתו של הנאשם עם דמרי.

ל.א. היתה זהירה במילותיה ומתוקה והצליחה לשכנע את אייל לבוא אליה לטיפול (עמ' 362).

לאחר השיחה עם אייל, התקשרה ד"ר לוין, שיבחה אותה ואמרה ששוחחה עם הסבא אשר שמח על כך שסוף סוף נמצאה לנכדו מטפלת ואף הסכים לתת לה בונוס.

עובר לפגישה תודרכה ל.א. ביחס לחדר ולתאורה, כפי שתודרכו המתלוננות האחרות, וגם נשאלה מה תלבש. ל.א. ענתה שהיא תמיד לובשת חצאית וד"ר לוין השיבה שזה טוב, כיוון שהוא צריך להרגיש מגע עם הגוף.

באשר לאופן הטיפול ד"ר לוין הציעה לחבק אותו מאחור, ישיבת לוטוס, לשכב עליו ולנוע. ל.א. השיבה שאינה יודעת אם תהיה מסוגלת לעשות את זה או רוצה לעשות את זה, אבל תחליט במהלך הטיפול, אך נראה לה שהיא תשען על הקיר, הוא ישב לפניה והיא תחבק אותו חזק מאחור (עמ' 363).

ד"ר לוין הדגישה כי מייד עם הגיעו, על ל.א. לגעת בו ולא לתת לו זמן להיות עם עצמו ועליה להיות היוזמת ומי שאומרת לו מה לעשות (עמ' 364).

בחקירתה הנגדית נטען כלפי ל.א. כי היא זו שיזמה את המגעים האגרסיביים, כיוון שרצתה לקבל תשלום. העדה דחתה טענה זו והבהירה שהיתה מקבלת תשלום גם אם היתה ישנה עמו מחובקת " אבל בגלל שהיא אמרה לי שמה שעוזר לו הכי זה לחיצות, אני מאוד רציתי לעזור לו... ואם מה שהכי עוזר לו זה לחיצות אני אעשה לו לחיצות" (עמ' 384-383).

165

המפגש נקבע לשעות אחר הצהריים ול.א. היתה אמורה להמתין לאייל בדיוק בזמן, כי הוא לא יכול להיות לבד לרגע ויש לו נהג שמביא אותו לכל מקום. למרות ההנחיה הזו, איחרה ל.א. להגיע כדי לקבל את אייל וכשיצאה מהבית נחשפה למחזה מוזר ביותר. "ראיתי אותו למטה, השכנות התקבצו ואמרו לו: 'אתה בסדר, אתה בסדר? הוא לא בסדר, אולי נקרא למישהו, אז ראיתי שיש התקהלות מסביבו והוא ישב מכונס (העדה הדגימה פנים מכוסות בישיבה מכווצת) מכווץ כזה מפוחד, כולו סגור לא דיבר לא הוציא מילה. והם דיברו אליו והוא לא ענה להם ואז אמרתי להם: זה בסדר, זה בסדר, הוא איתי, לקחתי אותו ביד והוא עדיין היה מאוד מכופף. עלינו לאט לאט במדרגות".

לאחר שנחשפתי להתנהלותו של הנאשם במשך עשרות שעות במהלך הדיונים, המסקנה היחידה המתבקשת היא שמדובר בהצגה שנועדה להמחיש לל.א. את התיאורים שנמסרו לה על ידו בתפקידו כד"ר לוין.

כשנכנסו לחדרה, הכינה ל.א. תה ופרסה את העוגה שהביא הנאשם, חלצה את נעליו והורידה את מעילו, בהמשך להנחיה כי עליה להתחיל מייד בטיפול, אמרה לו שישב צמוד לקיר, חיבקה אותו מאחור, ביצעה לחיצות חזקות בכתף, בידיים וברגליים וגם מתחת לטבור.

העדה אמנם ציינה כי היא מאמינה בטיפול באמצעות מגע, אולם הבהירה כי הטיפול שהיא העניקה היה למטופל אייל, כפי שהוצג לה על ידי ד"ר לוין, "עשיתי לו מסג'ברגליים, בכפות רגליים, גם כן בלחיצות ארוכות. גם כשראיתי אותו הבנתי שאני לא אוכל לעשות שום דבר מעבר ללחיצות. עם כל, באמת הרצון הטוב, שמאוד מאוד רציתי, הוא מאוד מאוד דחה אותי, אז כל הטיפול ניסיתי להתגבר על זה, על הדחייה שלי ממנו, כי מאוד רציתי לעזור לו. וגם ראיתי את המצב שלו וזה. אבל היה לי גם קל איתו, גם בהתחלה שישבתי, אז התחלתי בלחיצות והוא ישב ככה ועשה עיוותים עם הפנים -

כ. ה. דותן : התכווץ? את מדגימה התכווצות?

העדה :כן, הוא עשה גם עיוותים עם הפרצוף, כאילו כל הגוף שלו התכווץ, ועיוותים כמו שהוא מראה לי שזה מאוד לא נעים לו. ואז נזכרתי שהיא באמת אמרה ששום מגע לא נעים לו, ובכל זאת לעשות כמה שיותר חזק כי זה. וגם כן פחדתי שאני פוגעת בו, כי הוא ממש התכווץ ולאט לאט רק היה לו פחות עיוותים, ואז חשבתי שהוא אולי קצת נפתח, אז יכול להיות באמת שזה עוזר לו. עכשיו מהמקום של המגע אני כן רואה את המקום הטיפולי במגע, אני כן רואה את המקום הטיפולי בחיבוק" (עמ' 367 שורות 18-6).

כמו כן הבהירה כי אייל מבחינתה "היה בחור שמאוד סובל, ולא כל כך בחור, כמו- לא יודעת, מישהו שהוא מאוד לא בסדר, אני לא יודעת כל כך להסביר. שרואים בן אדם שהוא לא כל כך בסדר, אז, לי זה היה ברור שהוא לא בסדר" (עמ' 367).

לאחר המסג' השכיבה ל.א. את הנאשם על בטנו "כי לא רציתי שהוא יהיה על הגב, כי אני לא אשכב אליו גוף אל גוף, כי זה מגעיל אותי מאוד, אפילו שאמרתי שאולי, ויש אנשים שאני אעשה את זה בשמחה, אבל לא איתו... זה הרגיש לי מאוד לא טוב כל מה שקורה שם. ואמרתי: ל.א., תעשי את זה בשבילו, תנסי כאילו באמת, מאוד רציתי לעזור לו" (עמ' 368).

166

כששכב על בטנו, התיישבה ל.א. על גבו, נשענה עליו במין חיבוק ונעה ימינה ושמאלה "ואז אחרי שאני עושה הרבה זמן ניעות ימינה ושמאלה, פתאום ראיתי שהוא מתחיל לעשות ניעות קדימה ואחורה, שעד עכשיו הוא לא זז. ופתאום ראיתי שהוא עושה ניעות קדימה ואחורה, ולקח לי מלא זמן להבין מה הוא עושה לי במיטה. אני מצטערת על תמימותי, לא מצטערת כל כך, אבל זה מה שהיה. ויש רגע שתופסים מה קורה. וזה היה הרגע שתפסתי מה קורה, והבנתי שהוא מאונן לי על המיטה. מה זה מאונן, מתחכך, אני לא יודעת כל כך מה להגיד. הידיים שלו לא היו-,הוא לא נגע בעצמו ולא זה, אבל הוא התחיל כאילו להשתלט על הזה, והוא עשה קדימה ואחורה. והוא עשה גם קדימה ואחורה וזה לא היה נראה לי, ואז פתאום הוא הגביר את הקצב והבנתי פתאום מה הוא עושה. לקח לי הרבה זמן, אבל הבנתי מה הוא עושה. ואז שהבנתי, ירדתי ממנו. והוא אמר לי-,שכבתי לידו, ואז כיסיתי אותו, ואז אמרתי, או.קי, אפשר גם לישון איתו עד הבוקר. זה היה חלק מהעניין, שהיא אמרה שזה גם מאוד עוזר לו, בסדר, כיסיתי אותו.

ש : מה חשבת באותו זמן? לא היום, באותו זמן, על הסיטואציה הזו.

ת : חשבתי, תראי, היא אמרה שהוא אימפוטנט, היא אמרה שהוא לא מרגיש כלום. אני הבנתי שאולי היא לא מודעת, לא יודעת, שאולי אין כזה דבר. שמשהו הוא כן כנראה מרגיש. אפילו אם הוא אימפוטנט, אני לא יודעת מה יש לו. אבל איזשהו סוג של גירוי הוא כן מרגיש, ושהוא לא מודע לזה, אז אני אכוון את זה שזה לא ילך לשם, כי אני לא רוצה שזה ילך לשם. אבל היה לי ברור שהוא לא מודע לזה, שהוא לא יודע מה הוא עושה. זה כמו לא יודעת מה, כל הזמן השוויתי את זה לילדים. כמו שילדים נוגעים בעצמם והם לא מודעים למה שהם עושים, וזה היה ברמה הזאת" (עמ' 368 שורה 15 - עמ' 369 שורה 4).

ל.א. חשבה בלבה שכנראה זה מה שהמטפלות הקודמות עשו וכעסה על עצמה על שלא ביררה נקודה זו עד תום בשיחתה עם אייל, אשר שאל אותה אם תטפל בו כמו המטפלות הקודמות, והיא השיבה בחיוב, מבלי להרהר בענין. ל.א. חשה שהבטיחה דבר שלא יכלה לקיים ופגעה במטופל.

167

כששניהם שכבו מכוסים בשמיכה במיטה, התלונן הנאשם שמשעמם לו, ומכיוון של.א. הוזהרה מראש שהוא משתעמם מהר, שאלה אם הוא רוצה חיבוק. כשהשיב בחיוב, חיבקה אותו, למרות הקושי שבדבר "ואז היה לי מאוד לא פשוט לחבק אותו, מאוד מאוד, אבל הסכמתי וחיבקתי אותו. ואז הוא אמר: את יודעת היה לי מאוד נעים שעשית לי-,וזה גם הפעם הראשונה שהוא מדבר. אני מחקה אותו, כן. היה לי מאוד נעים איך שעשית לי מקודם שהיית עליי. ואז אני לא זוכרת אם הוא ביקש ממני לשבת לו על הטוסיק או משהו כזה. ואז חשבתי, או.קי, כנראה טעיתי, אולי אני טועה, אולי אני טועה והוא לא עושה מה שהוא עושה על המיטה שלי, ואני מוכנה לבדוק את זה שוב. לא שאני יכולה לשפוט את עצמי מלא על זה, אבל אני לא אעשה את זה פה. בקיצור, ישבתי עוד הפעם עליו -

ש : שהוא איך, מה התנוחה שלו?

ת : שהוא גם כן על הבטן, והפעם ישבתי לו על הטוסיק, ואז עשיתי עוד ניעות ימינה ושמאלה, ואז ישר הוא התחיל לעשות קדימה ואחורה, ואז ירדתי ממנו. כאילו, עזבתי אותו מהר. ואז הוא התעצבן, כאילו, הוא אמר: אני לא מרגיש כלום, אני לא מרגיש כלום. הוא אמר בקול רם. ואז רציתי להיות בטוחה כאילו, רציתי להיות בטוחה שהוא יודע מה שהוא עושה. להבין כאילו אם הוא מודע למה שהוא עושה, לא מודע למה שהוא עושה. בכוונה שאלתי אותו, שאני אדע באמת אם אני מטומטמת ואני לא יודעת מה הוא עושה, או שהוא יודע מה הוא עושה, ואני פשוט לא רוצה לתת לו את הסוג טיפול שהוא רוצה. בקיצור שאלתי אותו איפה אתה לא מרגיש כלום, אז הוא אמר משהו כמו: אני לא-,אני מרגיש בראש, אני מרגיש ברגליים-, אני לא זוכרת" (עמ' 369 שורה 15 - עמ' 370 שורה 5). מכאן הבינה שכוונתו לאיבר המין.

כשהבינה באופן חד משמעי למה התכוון הנאשם, אמרה ל.א. כי אינה עושה טיפולים כאלה. הוא מאוד כעס והעדה חשה שהיא פוגעת בו, למרות שידעה שיש כאן דבר מה שאינו בסדר והאשימה את הפסיכיאטרית אשר לדעתה, אמרה לו שהוא הולך לטיפול מסויים, מבלי שאמרה לה שזהו הטיפול שהיא אמורה לבצע, שאילו כך נאמר, לא היתה מסכימה לפגוש את המטופל. העדה חשה שהפסיכיאטרית פגעה במטופל דרכה, היא ניסתה לדבר עמו בנועם והבהירה שאין זה סוג הטיפולים שהיא נותנת, אך הוא קם, התלבש ואמר לה בטון נעלב את לא רוצה לטפל בי את לא רוצה לטפל בי, לקח את מעילו ועזב, למרות של.א. חזרה והבהירה שהיא מעוניינת לטפל בו, אבל לא בסוג זה של טיפול.

בטרם יצא מהדירה שאלה ל.א. את הנאשם האם לקרוא לנהג והוא השיב בהרמת כתפיים (תנועה שאף היא זכורה לנו מהצילומים ת/85 - ת/86).

לאור אזהרתה של ד"ר לוין כי אסור לאייל להישאר לבד, רצה אחריו ל.א. ברחוב, אך הוא הלך מהר עד שנעלם.

כששבה הביתה חשה עירוב של גועל ורגשות אשם, מאחר שריחמה על אייל שנזקק לעזרה והטיפול בו על ידי הפסיכיאטרית כל כך גרוע.

כעבור חמש דקות התקשרה ד"ר לוין, דיברה בטון אגרסיבי, צעקה עליה והאשימה אותה שהטיפול היה מאוד גרוע, תוך שהיא מפרטת פגמים שנפלו כביכול בדרך הטיפול ובפרץ של צעקות אמרה "לא היה קורה כלום אם תחווי אורגזמה?".

168

מול מתקפת הטענות והצעקות ניסתה ל.א. להישאר מאופקת ולא להרגיז את ד"ר לוין שנשמעה לה פתאום מסוכנת והעדה חששה שהם יפגעו בה ומאוד ריחמה על אייל (עמ' 373).

ל.א. לא קיבלה כל תשלום וגם לא ביקשה לקבלו, כיוון ששמחה לנתק את הקשר עם הפסיכיאטרית. בשבועות שלאחר המפגש חשה חרדות, פחדה להישאר לבד בבית ודאגה לנעול את הדלת כל הזמן.

כעבור זמן מה התקשרה אליה אמה ואמרה לה להדליק טלוויזיה, כדי לצפות בתכנית כלבוטק ואז גילתה שהפסיכיאטרית והמטופל הם אותו אדם. היא התקשרה לכלבוטק, מסרה את פרטיה וחוקר משטרה התקשר עמה.

ל.א. נשאלה על ידי תחקרינית התכנית אם היא מוכנה להתראיין והשיבה בשלילה, היא גם לא נפגשה עם אף אחת מהמתלוננות האחרות.

ב- 14.2.07 מסרה ל.א. הודעה במשטרה.

ב"כ המאשימה הגישה את פלט ההתקשרויות בין ל.א. לנאשם ת/10.

השיחות המתועדות בפלט השיחות מסתכמות בכשעה וחצי ואחת השיחות נמשכת 37 דקות.

באמרתו ת/68א' (עמ' 3 ש' 93 - עמ' 4 ש' 31) נחקר הנאשם על קשריו עם ל.א. הוא אישר שהתקשר אליה כד"ר לוין וכן שהציג עצמו כאימפוטנט, כדי להפיג את חששותיה מפני בחור זר אותו היא מכניסה לביתה, אולם הכחיש שהציג עצמו כבעל מנטליות של בן 15 או כי שוחח עמה בקול של ילד בן 5.

באשר להתנהלותו במהלך הפגישה, הכחיש שביצע תנועות של אוננות.

כשנשאל אודות שיחות "הנזיפה" של ד"ר לוין, לאחר המפגש, אישר כי התקשר אליה, אך דחה את גרסתה באשר לתוכן השיחה.

לדבריו "תמיד היו לי שיחות טלפון לאחר התרפיה כדי לשאול איך היה ואיך הם חשו כדי שאני אדע שלא היה עניין מיני וכדי שזה יהיה ראיה. אם היתה נזיפה זה היה בגלל הקור, התאורה המוסיקה שלא היו כפי שהוסכם מראש.

ש: מדוע לדבריך אתה צריך להשיג ראיה ולוודא שאין עניין מיני בטלפון אחר כך אם מראש אתה לא מתכוון לבצע דבר מיני.

ת: נסיון החיים שלי בנושאים הללו לימד אותי שתמיד צריך לתעד דברים. שנית אחת הבנות הראשונות אמרה עלי שאם לא אשלם לה עכשיו ולא בעוד חודש ואם לא אומר לה מי שלח אותי אליה לאחר שלא האמינה שפניתי אליה דרך האתר היא תפנה למשטרה ותגיד שאנסתי אותה תוך כדי תרפיה אני לא זוכר את שמה".

לנוכח תשובה זו, לא נותר לי אלא לתהות להיכן נעלמה הקלטת השיחה כמו גם יתר שיחותיו המתועדות של הנאשם עם המתלוננות.

169

בתגובתו לכתב האישום כפר הנאשם, בין היתר, בהסברים וההנחיות שקיבלה ל.א. מד"ר לוין וכן כפר בהתנהלות שיוחסה לו.

לגרסתו יצר את הקשר כד"ר לוין וביקש טיפול במגע בלחצים ואיפשר גם חיבוקים וליטופים.

בעדותו לפנינו אישר הנאשם את עיקר דבריה של ל.א. באשר לאופי הטיפול, ישיבה ליד הקיר, חיבוק מאחור ונענוע מצד לצד.

את התנועות שביצעה ל.א. מצד לצד הגדיר כסוג של תרפיה בנענוע ולדבריו הוא זה שביקש ממנה לנענע אותו ולא ד"ר לוין.

מטענות הנאשם משתמע כי התקשר לל.א., ביקש וקיבל טיפול לגיטימי ללא מצגים באשר לנזקקותו או מצבו המנטלי. הפגם היחיד שנפל בהתקשרות היה הצגתו על ידי ד"ר לוין.

מסקנות

לאחר שבחנתי את עדותה של ל.א. מול זו של הנאשם, החלטתי להעדיף את גרסתה של ל.א. התואמת בפרטים רבים את עדויותיהן של מתלוננות נוספות, שיחות הטלפון הארוכות מטלפונים שבשימושו של הנאשם תומכות בגרסת המתלוננת ולא נמצא להן הסבר סביר בעדותו של הנאשם.

עוד יצויין כי תיאורה של ל.א. את התנהגות הנאשם תואמת להופעתו בדירת התחקיר, כמו גם טון דיבורו ותוכן דבריו.

ל.א. קיבלה את הנאשם בחדרה, במטרה לטפל באדם הסובל מהפרעות שהוצגו לה בשיחתה עם ד"ר לוין. מנגד כוונותיו של הנאשם היו מיניות כעולה מהתנהגותו ומדבריו במהלך המפגש עם ל.א. ולאחר עזיבתו. מכאן אני מסיקה כי המגעים בין ל.א. לנאשם נועדו מבחינתו לסיפוק מיני וכוונתו זו מקנה למעשים את פליליותם.

לפיכך, מציעה אני לחבריי להרשיע את הנאשם במעשה מגונה (מספר פעמים) עבירה על סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין.

170

אישום עשירי - המתלוננת אי.א.

במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היתה אי.א. תושבת תל-אביב, כבת 26, בוגרת אוניברסיטה במדעים ועסקה בתחום החינוך, כולל חינוך מיוחד.

בשנה"ל תשס"ז היתה אי.א. בשנת חופשה וחיפשה אפשרויות תעסוקה מחוץ לבית הספר. אי.א. פרסמה באתר "הולמס" מודעת חיפוש עבודה במתן שיעורים פרטיים.

בתאריך 22.1.2007 קיבלה אי.א. שיחת טלפון מאשה שהציגה עצמה כד"ר לוין, פסיכולוגית, המטפלת בבחור אוטיסט בן 33, הזקוק לטיפול של אנשי מקצוע בחום ובמגע. כשביקשה אי.א. פרטים נוספים, נאמר לה שמשפחתו של האוטיסט הנה משפחה מאוד עשירה, הוריו נהרגו בתאונת דרכים, המשפחה מאוד מעוניינת לסייע לו להיפתח רגשית ותקשורתית, ולכן מחפשים לו תרפיסטיות.

התשלום שהוצע היה 120 ₪ לשעה.

בסיומה של השיחה אמרה הפסיכולוגית שעליה להתייעץ עם הסבא. לאחר זמן קצר חזרה והתקשרה, ביקשה פרטים נוספים מאי.א. והסבירה מהם התנאים בהם יש לבצע את הטיפול, אור נרות או צהוב, מוסיקה, בגדים מכותנה שעל אי.א. ללבוש וכי יש לבצע את הטיפול בשעות הערב במשך כ- 5-6 שעות לפחות. אי.א. אמרה כי היא מעדיפה לבצע את הטיפול בשעות הבוקר, אך הפסיכולוגית השיבה שהדבר אינו אפשרי "כי חסימות רגשיות נפתחות רק לקראת הערב" (כפי שנמסר גם למ. - אישום 12).

עוד נאמר לה כי עליה להרחיק מהחדר את החתולים שלה, ובאשר למטופל נמסר כי הוא נוטה להשתעמם ושעליה לעשות כל מאמץ למנוע ממנו ללכת, ולכן יש להתחיל בטיפול מייד ולמעט בדיבורים.

הטיפול הוגדר כמגע בעור ואי.א. התבקשה לגעת במטופל בעזרת גופה, ידיים, חיבוק מאחור, חיבוק לוטוס וישיבת לוטוס. עוד נאמר כי המטופל אינו מסוגל לפתח רגש לאף אחת, ואינו חש דחף מיני. דברים אחרונים אלה נסכו באי.א. בטחון.

ד"ר לוין, שלדבריה שהתה בחו"ל, מסרה לאי.א. מספר טלפון (מס' 444) והורתה לה להתקשר למטופל ששמו אייל, לדבר עמו בסמכותיות ואסרטיביות ולומר לו כי היא התרפיסטית החדשה שלו והוא אמור להגיע לביתה.

אי.א. נהגה על פי ההנחיות, היא שוחחה עם מי שענה לשם אייל ושמעה קול חלש שנשמע ילדותי, ששאל אותה אם היא כמו נ., שולה או קרן ואי.א. שידעה כי אלה התרפיסטיות הקודמות שלו, השיבה בחיוב.

171

בתאריך 23.1.07 בשעה 17:00 יצאה אי.א. לפתח ביתה כמתוכנן וראתה את הנאשם כשהוא ממתין במקום, היא לא ראתה כיצד הגיע, למרות שנאמר לה שיש לו נהג מונית פרטי. השניים עלו לדירתה של אי.א., היא הכינה לנאשם תה, ניסתה לתקשר עמו באופן מילולי, אך לא זכתה לשיתוף פעולה מצדו. הוא בקושי דיבר, לא הביט בה כמעט ופשוט העביר את אצבעו על השולחן באופן שבדרך כלל אנשים רגילים לא עושים. הגוף שלו, ההליכה שלו, הכל הצביע על משהו חריג. מאחר שאי.א. עבדה בעבר עם אוטיסטים ואנשים עם מגבלה שכלית, חזותו והתנהגותו של הנאשם תאמו את ציפיותיה.

משהתארכה שתיית התה, קם הנאשם ללכת ואי.א. נכנסה עמו לחדר שהוכן מראש עם אור נרות, אווירה ומוסיקה. בשלב זה לא כיבתה את האור והנאשם הודיע שברצונו ללכת. משכך כיבתה אי.א. את האור ואמרה לנאשם לחלוץ נעליו ולשבת בנוחות.

בפגישה עצמה ליטפה אי.א. את ידיו וכתפיו. לאחר מכן ישבה מולו קרוב וגם בחיבוק. בשלב זה החל הנאשם לשתף פעולה והחיבוק הפך חזק וכשהשניים היו מאוד קרובים, אייל התחיל להתנשף ולזוז קדימה ואחורה כמו בעת קיום יחסי מין. אי.א. חשה אי נוחות והפסיקה אותו. מייד לאחר מכן ניסה לגעת בה בחזה מתחת לחולצה והיא דחתה אותו.

לאחר כשעתיים החל הנאשם לדבר ולספר על התרפיסטיות הקודמות ואופן טיפולן. הוא ציין כי במקומה נ. כבר היתה מפשיטה אותו מזמן וכן הציע לה לשבת על פיו. כשהבינה אי.א. למה התכוון הנאשם, סירבה והנאשם אמר שנ. נהגה לשבת לו על הפנים. כשסירבה שאל "את לא רוצה לגמור" ואי.א. סירבה שוב. על כך השיב לה כי אינה שלמה עם עצמה, אינה אוהבת את עצמה ואת גופה ואבדה לה הדרך. במהלך הטיפול נעה השיחה בין הערות הזויות מצד הנאשם שהשותפה לדירה מציצה לחדר מהחלון, שאי.א. ייחסה אותן ללקותו, לבין שיח אינטליגנטי בנושאים מדעיים. אי.א. נזכרה בתסמונת "אספרגר" המצויה על הספקטרום האוטיסטי והלוקים בה הנם אנשים אינטליגנטים עם בעיות בתחום התקשורת הבינאישית (עמ' 496-593).

בחקירתו הנגדית תהה הסניגור כיצד לא הבחינה שלפניה אדם שאינו אוטיסט, לנוכח השיח ביניהם והיא הבהירה כי התחום מוכר לה הן מידע אישי והן מבדיקה באינטרנט והבהירה כי "אוטיסטים יכולים להיות מאוד אינטליגנטים ולהבין ולדעת דברים וגם לקיים יחסי מין כמו כולנו, זה לא אומר, יכול להיות שיכולה להיות להם בעיה תקשורתית, יכולה להיות בעיה רגשית, אבל לא יכולים לתפקד כמו שאתה אומר, אתה כאילו פוסל את האפשרות של אוטיסט לתפקד כבן אדם מיני, זה בכלל לא נכון" ובהמשך הרחיבה "יש כל מיני אוטיסטים, יש רמות שונות, יש אוטיסטים שמפגרים גם, יש אוטיסטים שהם לא מפגרים, יש מאוד אינטליגנטים, אמרתי לך יש כל מיני תסמונות, אבל אני יכולה להגיד לך בוודאות שיש כאלה שמקיימים יחסי מין ומתנהלים בחיי היום יום, שהם היי טק" (עמ' 612-611).

172

בשעה שתים עשרה בקירוב אמרה אי.א. שהיא צריכה להאכיל את החתולים והשעה מאוחרת, אייל קם, אסף את חפציו ואמר שהיא אוהבת את החתולים יותר ממנו, שהם חשובים יותר מאשר הוא, והלך. לפני שעזב שאלה אותו אי.א. אם ירצה לשוב ולהיפגש והוא השיב שעליו להתייעץ עם ד"ר לוין.

כעשר דקות לאחר שהנאשם עזב את דירתה של אי.א. התקשרה ד"ר לוין, שיבחה אותה על דרך טיפולה והוסיפה רמזים עבים על היתרונות הכלכליים מהם תוכל להנות, אם הוא יפתח רגש כלפיה (עמ' 598).

אי.א. העלתה בפני ד"ר לוין את השגותיה בדבר התנהלותו המינית של המטופל וזו השיבה שתשוחח עמו.

למחרת התקשרה ד"ר לוין פעם נוספת והעלתה את נושא ההצצה של השותפה לדירה, היא אמרה שאם השותפה שלה הסתכלה עליהם, הם חייבים להחזיר לה והוא מרגיש צורך בזה וגם יכול לגרום לו להיפתח רגשית. אי.א. אמרה שהן אינן נוהגות כך וד"ר לוין ניסתה להסביר שמבחינה פסיכולוגית אין בזה שום רע, ואם היא באמת מעוניינת לעזור לאייל, עליה לחשוב על טובתו.

לאחר שיחה זו הגיעו שיחות נוספות מד"ר לוין, שכולן היו ארוכות והפכו במידה מסויימת למטרד וכללו, בין היתר, תיאור של הטראומות אותן חווה הנאשם, כפי שתוארו למתלוננות האחרות.

אי.א. שאלה מדי פעם על התשלום ונענתה שיבוא אליה שליח או שתבוצע העברה בנקאית.

בתאריך 25.1.07 התקיימה פגישה נוספת בין אי.א. לנאשם. הפגישה נקבעה לשעה 21:30 וסוכם מראש שתימשך שלוש שעות.

אי.א. אשר הפיקה לקחים מהפגישה הקודמת, השתדלה שהמגעים יהיו מהצד ומאחור. במהלך המפגש חזר הנאשם והציע להציץ לשותפה לדירה ואי.א. סירבה. בשלב מסויים חשה אי.א. שהוא רוצה ללכת והציעה לו להיכנס מתחת לשמיכה. תוך שניות פשט הנאשם את מכנסיו ותחתוניו ואי.א. הורתה לו להתלבש. הנאשם הציע לה להתפשט וחזר וטען שהיא סגורה ואינה שלמה עם גופה, אך היא השיבה שזה ביתה, היא אינה רוצה להתפשט וטוב לה ככה. הנאשם התחיל ללטף אותה על ידה וגופה, ניסה לנשקה "נשיקה צרפתית" וכן ניסה להוריד את מכנסיה, להכניס ידיו מתחת לחולצתה אך היא דחתה אותו. אז הראה לה הנאשם שיר שכתב לה לדבריו. אי.א. אמרה שהשיר נחמד, אולם הנאשם התאכזב ממידת ההתלהבות שלה מהשיר, קם ועזב.

אי.א. ניסתה ליצור קשר עם הנאשם ועם ד"ר לוין, הן ביחס לתשלום והן בקשר למפגשים נוספים, כשעיקר מעייניה נתונים לתשלום המגיע לה עבור השעות הרבות שהקדישה לנאשם. מפגש נוסף שנקבע בוטל בטענה שהנאשם חולה.

173

בתשובה לפניותיה של אי.א. בקשר לתשלום דחתה אותה ד"ר לוין בלך ושוב ועד להגשת התלונה לא שולם שכרה (עמ' 599-598).

בחקירתה הנגדית טען הסניגור כי אי.א. היתה מעוניינת בהמשך הקשר והיתה מוכנה למעשים בעלי גוון מיני תמורת השכר שהובטח לה, וכי לא היתה תקיפה מספיק בהתנגדותה לנסיונות למגעים שניסה הנאשם לכפות עליה. אי.א. דחתה טענה זו והסבירה: "תראה, אנשים שהם לא באמת אנשים רגילים יש להם כל מיני תגובות ותגובות גוף שהן לא בהכרח משהו שהם מתכוונים, הם לא בהכרח מודעים לזה ואני כאשת מקצוע אני יודעת שיכול להיות שהיה שם משהו שהתבטא אצלו אבל כיביתי את זה והכל חזר כרגיל, אז אני כן רציתי להמשיך בטיפול ולראות מה משהו אחר יכול לגרום לו לעשות ושוב, אמרתי שאכן כן שכבתי עליו כשהוא היה על הבטן וברגע שהרגשתי שהוא שוב מתחיל לרעוד או כל מיני סימנים של משהו שבשבילי נחשב כמין, בשבילו אולי גם, אולי לא, אני לא יודעת, אז באותו רגע שוב הפסקתי את המצבים האלה" (עמ' 608).

היא גם הבהירה שהשתכנעה מהסבריה של ד"ר לוין שהמטופל "אינו מיני" ואין לו זקפה ושהתרשמותה של אי.א., שחשה בעוררות מינית, אינה צפויה (עמ' 609).

באשר לדרישת התשלום, הסבירה כי הקדישה לנאשם שעות רבות מזמנה והיתה זכאית לתמורה שהובטחה לה.

בחודש פברואר 2007 צפו חבריה של אי.א. בתכנית כלבוטק, וסיפרו לה על שנאמר בתכנית לפרטיה. אי.א. זיהתה את סיפורה, יצרה קשר עם מערכת כלבוטק והסכימה להתראיין. המפגש עם אנשי מערכת כלבוטק עורר באי.א. תחושות של אי-נוחות וכעס, לנוכח התנהגותם שנראתה לה תוקפנית ונסיונם לחלץ ממנה פרטים עסיסיים (עמ' 624).

לדברי אי.א. לא נערכה שיחה מקדימה בינה לבין תחקירנית כלבוטק, בטרם נערך הראיון והיא לא שוחחה עם אף אחת מהמתלוננות האחרות.

בתאריך 12.2.07 נמסרה הודעת העדה במשטרה, נ/17.

ב"כ המאשימה הגישה, ללא התנגדות, את פלטי השיחות ת/43, ת/44 ו- ת/45 מהם עולה כי משך השיחות עם העדה היה כשעה וחצי. אחת השיחות נמשכה 63 דקות.

בחקירתו במשטרה (ת/68 ו- ת68א) הכחיש אמנם הנאשם שהתחזה כד"ר לוין, אך טען שהיה לו נוח להציג בעיותיו באמצעות צד שלישי. באשר להתנהגותו המוזרה, טען שהתנהגותו הנבוכה והפאסיבית היתה אמיתית כחלק מהחסמים שהפעיל, כדי שהתרפיה לא תגלוש מבחינתן לענין מיני.

הנאשם הכחיש שנעשו על ידו נסיונות לגעת באי.א. באופן מיני או להוריד את מכנסיה.

במענה לכתב האישום חזר ב"כ הנאשם על עיקר טענות הנאשם באמרתו.

174

בעדותו לפנינו תיאר הנאשם את המפגשים עם אי.א. מנקודת מבטו והרחיב הדיבור על עניינים שאינם בלבת המחלוקת (עמ' 1810-1808) וניסה להתחמק מלמסור את גרסתו ביחס למה שאירע בחדר בינו לבין אי.א. (עמ' 18190 שורות 10-5) מצד אחד טען שכל מה שהעידה אמת ובהמשך הבהיר כי הכל נכון, חוץ מהקונוטציה המינית (עמ' 1810 שורה 8).

לדבריו קים סיפרה לאי.א. על עברו הטראומטי, ההתעללות שחווה והעובדה שסובל מאין-אונות (עמ' 1812-1811).

לבסוף אישר את דבריה של אי.א. לגבי חיבוקים, ישיבה מזרחית לא קרובה, מגע של הרגליים, ואף הודה שיתכן שהתנשף, אך לא בקונוטציה מינית. יחד עם זאת, הכחיש כל נסיון לגעת בחזה של אי.א (עמ' 1832).

יצויין כי התייחסותו לאירועים הוצגה רק לאחר מספר רב של ניסיונות מלהתחמק מלמסור גרסה (עמ' 1829).

לגרסתו ההתנהגות שתיארה אי.א., העדר קשר עין והחלקת אצבע על השולחן, הינה התנהגותו הטבעית. כפי שציינתי לעיל, במהלך כל ניהולו של המשפט לא ראיתי סוג דומה של התנהגות.

בחינת עדותו של הנאשם מעלה שעיקר טענותיו מופנות כנגד השפעתה של תכנית כלבוטק על אי.א. והכחשת כוונותיו המיניות.

מסקנות

לאחר שבחנתי את עדותה של אי.א. מול גרסתו של הנאשם, החלטתי להעדיף את גרסת המתלוננת, הנתמכת בעדותו של הנאשם, המאשר את עיקרי העובדות הנטענות על ידה, בעדויותיהן של המתלוננות האחרות, המלמדות על שיטה ומעשים דומים וכן על ההקלטות ת/80 - ת/84 המחזקות את העדות באשר לתוכן הדברים שנאמרו על ידו והאופי המיני הנלמד מהם.

באשר להשפעת תכנית כלבוטק על דברי העדה, כפי שהעידה אי.א. היא חשה כעס כלפי עורכי התכנית, בשל התנהגותם הכוחנית, לא קיימה כל שיחות רקע עמם, למעט מסירת עיקרי תלונתה, ומשכך כיצד ניתן לטעון שנדחפה למסור פרטים מכפישים על הנאשם בשל השפעתם.

משהובהר, מעבר לכל ספק, כי במהלך הפגישות עם הנאשם התקיימו מגעים גופניים בינו לבין המתלוננת, ובנקודה זו אני חוזרת ומבהירה שגרסתה של אי.א. ביחס להתנהגותו המינית של הנאשם אמינה עלי, המסקנה המתבקשת היא שהנאשם ביצע בגופה של המתלוננת מעשים מגונים, מתוך כוונה להגיע לסיפוק מיני וגירוי.

175

הצגתו של הנאשם באמצעות פסיכולוגית בדויה וביוגרפיה דמיונית, המצגים שהציג בהופעתו ובהתנהגותו, גרמו לאי.א. להאמין שמדובר באוטיסט, פגוע, הפועל באופן לא מודע. אילו ידעה אי.א. את העובדות לאשורן, חזקה עליה שלא היתה מסכימה לקבלו בביתה ולטפל בו כפי שביקש.

אשר על כן, מציעה אני לחבריי להרשיע את הנאשם במעשה מגונה (מספר פעמים) עבירה על סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין.

אישום אחד עשר - המתלוננת א.ר.

א.ר. היתה כבת 24 במועדים הרלבנטיים לאישום, סטודנטית לחינוך גופני וספורט.

לקראת סוף שנת 2000 פרסמה א.ר. מודעה באתר אינטרנט, בה פירטה את קורות חייה ובין היתר ציינה שהיא רקדנית, לומדת במכללה לספורט ומבקשת לעבוד עם ילדים בתחום הספורט.

בתאריך בלתי ידוע בחודש דצמבר 2006 התקשרה אליה אשה, שהציגה עצמה כפסיכולוגית בשם ד"ר קים, והציעה לה עבודה עם "ילד שהוא לקוי, וצריך לעבוד איתו בעזרת טיפולי מגע" (עמ' 411). אשר למהות הטיפולים, הסבירה הפסיכולוגית כי הילד עבר התעללות וסובל מבעיות פסיכולוגיות, טיפול המגע בו מדובר אינו קיים בארץ, פיתחו אותו בארה"ב והיא עצמה שוהה רוב הזמן בשיקגו.

באשר למטופל ציינה ששמו אילן, הוא בן 32 "אבל במוח שלו, בראש שלו, בהתנהגות שלו הוא ילד בן 12".

באמצעות הטיפולים אמורה היתה א.ר. לגרום לו סוג של גירוי מגע שיעורר את חושיו המוחיים. עוד הוסבר לא.ר. כי הגירויים גורמים לו לשחזר את חווית העבר ובאמצעות שחזור הטראומה הוא חוזר לחיים האמיתיים.

לאחר השיחה הראשונה התקיימו עוד שורה של שיחות טלפון, חלקן קצרות וחלקן ארוכות ובכולן תיארה ד"ר קים את בעיותיו של המטופל והדריכה את א.ר. כיצד לטפל בו, ואילו תרגילים לבצע, כדי לגרום לו לגירוי הזיכרון החושי.

קים סיפרה לא.ר. על משפחתו העשירה של המטופל, הסבא שהינו בעל מפעל יהלומים המעסיק ששים אלף עובדים וההורים שנספו בתאונת מטוס באפריקה. כמו כן תארה את ההתעללות שחווה בפנימיה, מין אוראלי שהוכרח לבצע בבנות גדולות ממנו, שאף השתינו לתוך פיו. קים סיפרה גם כי הוא כל הזמן בכה והדבר גרם לו לפחד מאנשים ובעיקר מנשים בהן הוא רואה אשה שוטרת (עמ' 413-412).

בשלב זה ההסברים נשמעו לא.ר. הגיוניים, כיוון שתאמו לדברים שלמדה במכללה "הייתי בטוחה שזאת העבודה ושזה הטיפול ושזה בסדר, ואני יכולה לעמוד בפני זה".

176

באחת השיחות עלתה השאלה באשר למקום בו יבוצע הטיפול. א.ר. אמרה שאין לה מקום והעלתה הצעה לשכור מקום לטיפולים. בתגובה זכתה לפרץ של צעקות מצדה של ד"ר קים, בטענה שאינה מבינה דבר וכשנרגעה הציעה את חדר המקלט בביתה של א.ר. אך משזו אמרה שעליה לבדוק העניין עם ועד הבית, סירבה ד"ר קים לערב את ועד הבית בעניין והציעה שהטיפול יבוצע בביתה של א.ר. וכדי להפיג חששותיה, אמרה שאין כל מניעה שאדם נוסף יהיה בבית בעת הטיפול.

לאחר דברים אלה, התקשרה ד"ר קים עם א.ר. ומסרה לה מספר טלפון של אילן וביקשה ממנה להתקשר עמו. ד"ר קים הסבירה לא.ר. כי עליה להיות תקיפה ולהודיע לו חד-משמעית שהיא המטפלת החדשה שלו ועליו לפגוש אותה.

א.ר. פעלה על פי ההנחיה וקבעה עם אילן פגישה בשעה 14:00 בכיכר במרכז העיר בנתניה. כשהגיעה א.ר. למקום הנאשם, כבר ישב על ספסל ליד המזרקה. הוא היה לבוש בגדים שהוגדרו על ידי א.ר. כ"קלאסיים" ואחז תיק משרדי בידו, וישב כשראשו כפוף, לא הסתכל בעיניה והשניים הלכו לבית קפה סמוך.

א.ר. סיפרה לו על עצמה והציגה לו ספר שנקרא טאי צ'י, אשר כלל להשקפתה תנועות שיתאימו לטיפול "ואז הוא מאוד התעצבן ואמר שאני לא מבינה שום דבר" (עמ' 414).

בשבתם בבית הקפה סיפר אילן על מטפלת קודמת בשם שולה שטיפלה בו במשך כשנתיים. לדבריו הטיפול נפסק, כיוון שחבר שלה, אשר נכנס דרך החלון, גילה וראה אותם, אילן ברח והתחבא זמן רב עד שאותר בעזרת המשטרה והמטפלת נשלחה לארה"ב על ידי הסבא.

אחרי הפגישה עם אילן, התקשרה ד"ר קים לא.ר. ואמרה שראיון העבודה עבר בהצלחה ונקבעה פגישה בביתה של א.ר.

ביום שקדם לפגישה התקשרה ד"ר קים עם א.ר. מספר רב של פעמים והדריכה אותה ביחס לטיפול.

א.ר. הכינה רשימת תרגילים על פי ההנחיה הבסיסית, לפיה היא צריכה לבצע מגע תוך התנגדות וד"ר קים הוסיפה להצעות רעיונות בעלי נופך מיני סדיסטי:

177

"היא נתנה לי גם לפני זה שיעורי בית להכין מספר תרגילים שאני חושבת שיכולים להתאים לטיפול הזה. ואז כתבתי, שאלתי אותה לפני, מה זה צריך להיות, באיזה סגנון זה אמור להיות, מה התרגילים? ואז היא אמרה שזה צריך להיות מגע, תוך התנגדות. מה זה אומר, למשל היא נתנה לי דוגמה שלמשל אני אצמיד אותו לקיר, ואז בעצם הוא צריך להשתחרר מהדחיפה הזאת, מזה שאני מחזיקה אותו. אמרתי: טוב, בסדר, אז בסגנון הזה כתבתי כל מיני תרגילים שזה ליד הקיר. ואמרתי לה, בטלפון אמרתי לה שיש לי תרגיל כזה שבעצם על המיטה אני מחזיקה אותו בידיים, אני לא נותנת לו לזוז, ואז הוא אמר להשתחרר. ואז ד"ר קים אמרה שבעצם עם הידיים זה לא כל כך טוב, זה לא כל כך מתאים. רצוי שזה יהיה עם הגוף לגוף; זאת אומרת או שאני אשב עליו, או שאני אשכב עליו, או שאני אתפוס אותו מאחורה כשהוא נמצא אליי עם הגב. ואז היא גם אמרה שהמטפלת הקודמת שלו היתה עושה את זה בצורה כשהוא למשל עומד על הברכיים, כפוף על השולחן. ואז בעצם היא באה מאחורה, ואז היא יכולה-, היא צבטה אותו באברי מין שלו, והיתה מכניסה את הידיים לתחתונים, למכנס. והיתה אפילו מוציאה שערות מאזור המין. ואז היא אמרה לי גם שאין לי מה לדאוג, כי הזיכרון שלו הוא לא זיכרון של דברים, הוא לא זוכר מה עשו לו, הזיכרון שלו הוא זיכרון חושי, זאת אומרת הוא זוכר רק את הדברים שהוא חש ולא מה שקרה. הוא לא זוכר את הפנים, לא את המעשים, הוא זוכר רק את החושים. ואז בעצם דרך זה אין לי מה לדאוג, הוא לא יזכור את זה. אז הייתי בטוחה שזאת העבודה, כתבתי את התרגילים האלה משיחות הטלפון, כי תוך כדי שהיא אמרה לי בטלפון, אז גם רשמתי, ועל כל תרגיל שאני כתבתי בעצם להחזיק אותו עם הידיים, אז היא שינתה את זה למשהו אחר. למשל, כתבתי עם הידיים ואז היא אמרה לי שאני צריכה להצמיד אותו לקיר, את הפנים שלו לקיר, בעצם עם האגן שלי כשהוא יושב בעמידה שפופה, כשהברכיים כפופות ליד הקיר. ואז אמרתי לעצמי: אם זאת עבודה והוא לא זוכר. בסדר, אני הולכת לעשות את זה כי אני חייבת כסף. ...

היא הציעה לי להכין כל מיני חפצים, שאחד החפצים הוא בעצם שאני הייתי אמורה להעביר את התרגילים, זה היה בקבוק קוקה קולה מזכוכית. והיה אטב של כביסה, שבעצם עם האטב הזה הייתי צריכה לצבוט אותו. ברגע שהוא נכנס אני לא, אני לא רציתי בכלל לראות אותו. אמרתי לעצמי: אני מבצעת את מה שצריך, ואני הולכת הביתה, זאת אומרת אני מסיימת עם זה" (עמ' 417-415).

בשעה הייעודה הגיע הנאשם לביתה של א.ר., אשר החלה מייד לבצע את הטיפול על פי הנחיותיה של ד"ר קים "זה כמו בצבא, מה שאומרים לך עושים. אז בתחושה הזאת עשיתי גם את זה" (עמ' 417).

היא הכניסה את ידה למכנסיו של הנאשם ותפסה בחוזקה את איבר מינו. לאחר מכן הורתה לו לשכב על המיטה על הצד, כשגבו מופנה כלפיה, הפשילה את מכנסיו והחדירה את צוואר הבקבוק לפי הטבעת שלו, הוציאה ושבה והחדירה במשך מספר דקות. כל אותה עת הנאשם השמיע קולות בכי של ילד, אך היא לא התייחסה לכך, מכיוון שהעיקר הוא הטיפול ואין להתיייחס לתגובותיו של המטופל:

"ת: אחרי הבקבוק היה גם אטב הכביסה שבעצם הייתי אמורה לצבוט באיברי המין, מסביב, ושערות. מה שעשיתי לקחתי את אטב הכביסה הזה וצבטתי לו בירך, קרוב לאברי המין. ועשיתי את זה בכוח, כי הייתי חייבת לעשות את זה. ולא התייחסתי לזה, לא התייחסתי לשום דבר אחד, זאת אומרת ביצעתי את הדברים, ביצעתי את מה שהייתי צריכה לעשות.

ש: א.ר., כשאת אומרת הייתי צריכה לעשות, למה את מתכוונת?

178

ת: אני מתכוונת להדרכה, אני מתכוונת רק להדרכה שאני קיבלתי, כי כל זה היה לי מאוד קשה, זה לא ש-,

ש: מה חשבת אבל שאת עושה את הדברים האלה?

ת: אני חשבתי שאני מבצעת את העבודה, שד"ר קים אחרי כל הסיפורים שכמה הילד המסכן הזה, והתעללו בו ועשו לו, הייתי בהרגשה שאני עוזרת לבן אדם, בן אדם לקוי, בן אדם שהתעללו בו, שעבר הרבה דברים בילדות, הייתי בטוחה שאני איכשהו עוזרת לו, כי אני בן אדם שעוזר" (עמ' 418).

לאחר מכן הושכב הנאשם על גבו וא.ר. הניחה את אגן הירכיים שלה על צווארו ונענעה את האגן, כפי שהודרכה לעשות על ידי ד"ר קים. בשלב זה הופתעה א.ר. לראות כי בניגוד להסבריה של ד"ר קים, לפיהם אילן יהיה עם עיניים עצומות כל הזמן, הוא פקח את עיניו והיא חשה רטיבות במכנסיו וראתה כתם (עמ' 419). היא היתה המומה, אך להפתעתה המטופל "פתאום הרגיש טוב, פתאום הוא התחיל לדבר, להגיד, לספר לי דברים איך הוא חי בבית שלו בהרצליה". א.ר. ששמחה על כך שהצליחה לעזור לאדם פגוע, הגישה לו תה ובלינצ'ס שסבתה הכינה וראתה לנגד עיניה אדם אחר לגמרי "מתנהג כמו בן אדם רגיל! לא היה שום פגם... הוא לא פחד ממני, הוא כבר לא פחד והוא התנהג כמו בן אדם רגיל!" (עמ' 420-419). עם סיומו של "הטיפול" הנאשם הלך לדרכו.

עינינו הרואות שגם א.ר. נחשפה לתופעת המטמורפוזה שעובר הנאשם בעקבות הטיפול.

יצויין כי א.ר. לא ראתה כיצד הגיע הנאשם לשתי הפגישות שתוארו לעיל וכיצד עזב.

כחצי שעה לאחר לכתו, התקשרה ד"ר קים, שיבחה את א.ר. על הצלחת הטיפול. לדבריה "היא דיברה איתו והיא אבחנה שאחרי הטיפול הוא נפתח בערך בחצי, והסבא מאוד שמח, ושאני אחכה להפתעות מסבא".

ד"ר קים הבטיחה שתהיה איתה בקשר ואכן התקיימו עוד מספר שיחות, שבמהלכן התבקשה א.ר. לצרף בחורה נוספת. א.ר. שוחחה עם חברה ללימודים, אולם הדבר לא יצא לפועל. הקשר עם קים נותק, למרות המסרונים ששלחה לה א.ר. באחת השיחות עם ד"ר קים ביקשה א.ר. את שכרה וזו השיבה שכאשר תחזור מארה"ב, לאחר הסילבסטר, היא תפגוש אותה ותסגור את העניינים.

מובן שפגישה כזו לא התקיימה וא.ר. גם לא קיבלה את שכרה.

לאחר שחלף הזמן ואיש לא התקשר, הבינה א.ר. שהדבר אבוד. היא זרקה את כל הדפים שכללו מספר טלפון, דפי הוראות וכו' וניסתה להניח את כל האירוע מאחוריה.

179

ערב אחד התקשרה לא.ר. חברה ללימודים ואמרה לה לצפות בתכנית כלבוטק (הפרק השני). אותה חברה לא היתה מודעת לקשר של א.ר. לעניין, אבל היתה המומה מן התוכן ורצתה שגם א.ר. תצפה בתכנית. כשא.ר. ראתה את התכנית, נדהמה, אבל את היקף המרמה והקשר שלה לעניין הבינה כאשר חוקר משטרה התקשר עמה, לאחר שידור התכנית, ואמר לה שמצאו את מספר הטלפון שלה בפלאפון של אילן וביקשו לגבות ממנה הודעה.

לא.ר. לא היה קשר כלשהו עם צוות כלבוטק והיא גם לא שוחחה עם אף אחת מהמתלוננות.

בחקירה הנגדית ניסה בא כוחו של הנאשם להציג את א.ר. כמי שהיתה מוכנה לבצע את שנדרש ממנה, גם אם מדובר במגעים מיניים, תמורת תשלום. א.ר. הבהירה, באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאכן נזקקה לכסף, אך היה אכפת לה מאוד שלא לבצע מעשים מיניים וכי הטיפול הוצג לה כתרפיית מגע (עמ' 428 שורות 19-14). היא גם הרחיבה והסבירה כיצד הובלה על ידי ד"ר קים לביצועם של המעשים המתוארים:

"ת: הציגו לי את זה בקטע של תראפיה שבן אדם לא זוכר. יש לו רק זיכרון חושי. ובגלל שאני יודעת שהזיכרון הזה שונה, החזותי והחושי, בגלל זה אני הבנתי שזה בסדר, הבנתי שזה נכון והבן אדם לא יזכור את זה. והוצגו את זה גם שאני לא אוריד את הבגדים.

ש: או.קי.

ת: וכל זה יהיה ליד הקיר, ליד המיטה, ליד הכיסא, שולחן, מה שיש בחדר.

ש: בעצם, לפי מה שאת אומרת כאן בעדות שלך במשטרה, הציגו לך מצב שאת בעצם צריכה לעשות תרגילי כוח.

ת: התנגדות.

ש: או התנגדות.

ת: כן.

ש: ואם זה תרגילי התנגדות אז זה בסדר, אין שום דבר שדורש משהו יוצא דופן.

ת: כן, אבל כשכתבתי את התרגילים בתור תרגילי התנגדות, אז קיבלתי תוספות.

ש: קיבלת תוספות שמה, שההתנגדות צריכה להיות עם הגוף ולא עם הרגליים?

ת: כן, דרך האגן, כן.

ש: דרך האגן כשאת לבושה?

ת: כן " (עמ' 429-428).

בתשובה לשאלה האם כל התיאורים על ההתעללות שחווה אילן וסיפור הפסיכולוגית לא הדליק אצלה נורה אדומה, השיבה:

"ת: זה כן הדליק בי משהו, אבל היא הציגה את זה בצורה שהוא מסכן והוא צריך עזרה, וחייב את הטיפול. היא פשוט ניסתה לחדור פנימה, פנימה שלי כדי שאני אסכים לזה. כמובן שאני חושבת שזה לא בסדר.

ש: בעצם מה שהיא מבקשת ממך זה להתגלגל איתו על מיטה, ובעצם לבצע האבקות איתו, כשאת מעליו.

180

ת: מה זאת אומרת האבקות?

ש: שהוא צריך להשתחרר ממך ואת לא נותנת לו. זה מה שהיא ביקשה ממך, נכון?

ת: היא ביקשה ממני, כן.

ש: וזה בסדר, כי זה חלק מחינוך גופני?

ת: זה לא חלק מחינוך גופני.

ש: אז מה זה?

ת: היא פשוט הציגה את זה על ידי תראפיה שהוא צריך בעצם להתנגד לי, ואז אמרתי לה: טוב בסדר, יש גם תרגילי כוח בספורט, ויש כול מיני תרגילים שגם ילדים עושים אותם. וכשאני כתבתי את זה כמו שילדים עושים אותם, וקיבלתי על זה תוספות, אז קיבלתי את זה, קיבלתי את זה בתור עבודה.

ש: ואת באה למשטרה ואומרת שהיא אמרה לך, תראי, יש לך אחד שלא מגיעים לכלום, שישכח הכל, את בעצם יכולה לפתח את הפנטזיות שלך, תעשי איתו מה שאת רוצה, זה נכון? היא אמרה לפתח את הפנטזיות שלך, לא מה שהיא אומרת לך לעשות!

ת: כן, אבל כל פנטזיה שלי, שאמרתי לה שהוא יתנגד לי ליד הקיר, שהוא יתנגד לי במיטה לידיים שלי, זה לא היה הפנטזיה שהיא רצתה. ואז היא אמרה לי שהיא לא מבינה כלום, ונתנה את הפנטזיות שלה.

ש: והפנטזיות שלה מה היו?

ת: היו לנענע עם האגן, לבוא אליו אחורה, לתפוס אותו במותנית ולהכניס לו יד במכנס. זה הפנטזיות שקיבלתי" (עמ' 431-430).

בהודעתו של הנאשם במשטרה (ת/68א) אישר כי נפגש עם א.ר. בבית קפה בהמשך לשיחה שלא כללה תיאור של התעללות מינית, אלא רק אמירה כללית על טראומות. כמו כן הכחיש מכל וכל את הדרישות הסדיסטיות שתוארו בעדותה של המתלוננת אותה הגדיר כ"מופרעת לגמרי".

בתגובת עו"ד רונן בנדל, סניגורו דאז של הנאשם, לכתב האישום נטען ביחס לעובדות אישום זה כי "הנאשם כופר בדברים האמורים בסעיף 10 ככל שהדברים נוגעים להוראות שנתן למתלוננת".

עיון בסעיף 10 מעלה כי הוא מתייחס להכנסת ידה של א.ר. למכנסיו ולחיצה בכוח על איבר מינו על פי הנחייתה של "הדוקטור". מכאן שהנאשם לא כפר במעשים, אלא רק בהנחייה לביצועם. הוא הדין בהתייחסות לעובדות המפורטות בסעיפים 12-11 לכתב האישום שבהם מפורטים צביטה באמצעות אצבע והחדרת בקבוק לפי הטבעת. גם כאן הנאשם מכחיש כי המליץ על שיטת הטיפול אך אינו מכחיש את המעשה. הוא מדגיש "הנאשם כופר באמור בסעיף 12 ככל שהדברים נוגעים להנחיות לפיהן פעלה המתלוננת".

181

יצויין כי במהלך הדיונים העלנו לא אחת ולא שתיים תמיהות באשר לאופן ניהול המשפט מול הכפירה וכן ביקשנו התייחסות לסוגיה זו. עד לסיום פרשת התביעה לא הוגשה בקשה לתיקון התגובה וגם ההצעה לזמן את עו"ד בנדל לעדות על תוכן המסמך נדחתה.

מאחר שגדר המחלוקת בהליך נקבע, בין היתר, גם על פי האמור בתגובה לכתב האישום, אין לי אלא להסיק כי הסתייגותו של הנאשם מתוכן התגובה נולדה רק בשלב עדויות ההגנה.

בעדותו לפנינו טען הנאשם כי אכן נפגש עם א.ר., ישב איתה בבית קפה ואף הגיע לביתה, אך הכחיש את תוכן השיחות הנטענות על ידה ואת המעשים שתיארה בעדותה.

מאחר שלא.ר. לא היה כל קשר לתכנית כלבוטק או למתלוננות האחרות, נבצר מהנאשם לטעון שהוסתה על ידי מאן דהוא. לפיכך, החליט לתלות את האשם לעלילה על חששה של א.ר. מפני בן זוגה.

ראשית יצויין, כי א.ר. לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית והשאלות התייחסו לידיעתו של החבר על המפגשים ועל כך השיבה א.ר. בחיוב.

בתשובה לשאלה אם הוא לא דאג לה, השיבה שאכן דאג, אך סמך עליה ואמר "לכי תסתכלי, לכי תבדקי, אם את בטוחה ותיזהרי" (עמ' 429 שורות 21-19). משכך, מה היה לה לחשוש מפני אותו חבר, בעיקר לנוכח העובדה שלגרסת הנאשם לא אירע במהלך הפגישות כל דבר בעל אופי מיני.

הנאשם טען גם לגבי סוג הבקבוק, האם הוא של משקה מוגז מסוג פפסי קולה או קוקה קולה, מאחר שלטענתו אין בנמצא בקבוק זכוכית של פפסי קולה. הוא גם הציג בקבוק 330 מ"ל של פפסי קולה עם פקק מתכת (נ/73), למרות שהמתלוננת העידה שהפקק של הבקבוק בו עשתה שימוש לדבריה היה מפלסטיק.

מסקנות

עדותה של א.ר. לפנינו היתה אמינה וקוהרנטית. היא מסרה בכנות ראויה לציון כי נזקקה לכסף, כיוון שפוטרה זמן קצר קודם לכן מעבודתה. היא האמינה לפסיכולוגית וקיבלה את דבריה כאמינים ומששוכנעה שמדובר בטיפול, התייחסה למעשים כאל עבודה שיש לבצעה, כדי לסייע למטופל המסכן, מה גם שבסוף המפגש ראתה במו עיניה עד כמה הטיפול אכן מועיל.

עדותה, ככל שהיא נוגעת לדרישות הביזאריות, נתמכת בעדותן של מתלוננות אחרות ובהקלטת השיחות בין הנאשם לדמרי ת/80 - ת/84.

גם התנהלותה של א.ר. בעימות שנערך בינה לבין הנאשם (ת/11, ת/11(א), ת/11(ב)) מלמדת על כנותה ואמינותה.

182

בתחילת העימות מתנצל לפניה הנאשם על השימוש שעשה בדמותה של הפסיכולוגית, אך טען שהוא סובל מבעיות כאלה ואחרות שאותן הוא מפרט בהרחבה ולענין התרפיה הוא אומר "היה לי קשה עם הנושא של הפסיכולוגית ובלי זה אני לא הייתי יכול לעבור שום תרפיה ושום דבר שיכול היה להפחית לי חרדות וקשיים" (ת/11(ב) עמ' 3).

על כך משיבה א.ר.: "עובדה שעכשיו שאתה מסתדר בלי תראפיה ואתה מדבר". כאשר מטיח הנאשם בפניה, בנסיון להלך עליה אימים, כי היא ביצעה מעשה רע לאדם מסכן מוגבל ואוטיסט, היא משיבה: "לפי הטענות של אילן אני צריכה להיות במקומו זה בעצם שעבדו עלי, והשתמשו בי בעניין של... בסך הכל חיפשתי עבודה זה לא חשבתי שזה כל כך רע". כשהנאשם טוען שכל מה שהפסיכולוגית אמרה אלה אכן בעיותיו השיבה "אתה פשוט שקרן טוב, אתה יודע".

לבסוף בעדותו לפנינו העיד הנאשם בעת שניסה להסביר את מהות הקשר בינו לבין ע.ק. "אבל עם אף אחת מהן לא הגעתי לאקסטרים של א.צ. ושל א.ר. זה כן" (עמ' 2057 שורה 15).

לא ניתן למחוק אמירה זו, על כל המשתמע ממנה, למרות נסיונותיו המאוחרים להתכחש לתוכנה.

עוד יצויין כי תיאורה של א.ר. את התנהלותו של הנאשם, החל מהראש המושפל, המשך באופן התנהלותו בביתה וכלה בהתעוררות שלאחר הטיפול, דומה דמיון שאינו יכול להיות מקרי לתיאורן של המתלוננות האחרות.

לאור האמור לעיל, מציעה אני לחבריי להרשיע את הנאשם באישום זה בעבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין ומעשה סדום לפי סעיף 347(ב) + 350 בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין.

183

אישום שנים עשר - המתלוננות מ. ו- ג.

במועדים הרלבנטיים לאישום, היתה מ. חיילת, בת כ- 19 והתגוררה בחיפה.

מאחר ששירותה הצבאי היה "שבוע-שבוע", חיפשה תעסוקה לשבוע הפנוי. מ. פרסמה בינואר 2007 מודעת חיפוש עבודה באינטרנט כבייביסיטר או מורה פרטית.

לאחר מספר ימים, התקשרה עמה, ממספר טלפון חסוי, אשה שהציגה עצמה כד"ר לוין - פסיכיאטרית, וטענה כי היא מדברת מרומא. לדבריה, היא מטפלת בבחור אוטיסט, בן 33, בשם אייל, שגר בחיפה בשכונת דניה, וביקשה ממ. שתספר על עצמה והבהירה שזה יכול להיות טוב מאוד שהיא חיילת שעושה "שבוע שבוע" ויש לה הרבה זמן חופשי.

עוד ציינה כי היא חוזרת ארצה בפסח ומתכוונת לעשות ראיונות עבודה מסודרים לטיפול באייל, אבל מכיוון שמ. יכולה להתחיל מיידית בעבודה, כדאי שתתחיל (עמ' 201).

באשר לכישורים הנדרשים למשרה, הסבירה כי בעבר טופל אייל על ידי סטודנטיות לפסיכולוגיה, אך כרגע היא מחפשת מטפלת עם פחות ניסיון, על מנת שהקשר שיווצר יהיה פחות על בסיס טיפולי מ. התלהבה מהרעיון לטפל באוטיסט, מכיוון שבאותה תקופה חיפשה מקום להתנדב וגם תכננה ללמוד פסיכולוגיה.

באשר לטיפולים הסבירה ד"ר לוין, כי מדובר בתרפיה של אור, מוזיקה ומגע שאמורים להתבצע בביתה של מ. גם למ. הוסבר הצורך באורות עמומים ומוזיקה נעימה.

אופיו הממשי של הטיפול תואר בקווים כלליים בלבד, מכיוון שאייל בא ממשפחה מאוד מבוססת, סבו גר באיטליה והוא גר עם סבתא שלו בארץ ובשלב זה, בטרם קיבלה עליה מ. את המשימה, לא רצתה ד"ר לוין לחשוף פרטים רבים מדי.

כבר בשיחה הראשונה אבחנה ד"ר לוין את תכונותיה המצוינות של מ.: אינטליגנציה רגשית גבוהה, העושה אותה מתאימה לעבודה.

כמו כן, סקרה את הביוגרפיה הטרגית של אייל, אשר הוריו נספו בתאונת מטוס בהיותו בן 10.

הטיפול אמור להתבצע מספר פעמים בשבוע בשעות הערב, כי אז "כל המערכת העצבית של הגוף נרגעת" (עמ' 203) החל מהשעה חמש ועד אחת עשרה שתים עשרה בלילה (עמ' 203). מ. מאוד רצתה לקבל עליה את המשימה והתקשרה לאביה, אשר העלה ספקות לגבי הענין, הוא ביקש לשוחח עם ד"ר לוין וכן הציע למ. לדבר עם אחת המטפלות הקודמות. כמו כן אמר שאם מ. תתחיל בטיפול, הדבר לא יתבצע בביתם, כיוון שיש לה אחות קטנה שהוא אינו רוצה שתיחשף למישהו כזה. מ. שלחה מסרון לטלפון של ד"ר לוין, ומשזו התקשרה, ביקשה ממנה לשוחח עם אביה. ד"ר לוין טענה כי עדיף לשוחח עם האם, אך נעתרה לדרישה לדבר עם האב.

184

לאחר שיחתה של ד"ר לוין עם האב, שבה והתקשרה עם מ. החמיאה לחוכמתו של אביה וציינה שהוא מאוד דואג. לדבריה היא הרגיעה אותו בכך שסיפרה לו שאייל אימפוטנט, פאסיבי ושקט.

למרות שהאב נתן את הסכמתו העקרונית לטיפול, הציע שמ. תלחץ לקבל את מספר הטלפון של המטפלת הקודמת נ. עליה סיפרה ד"ר לוין, אולם האחרונה התחמקה ממסירת הטלפון בתואנה שנ. שוהה באוסטרליה והקשר עמה נותק (עמ' 205).

בסופו של דבר נתן האב את הסכמתו לטיפול שיתבצע בבית סבה וסבתה של מ. וגם הוא ישהה בדירה בזמן המפגש.

לאחר שהתקבלה ההסכמה, התקיימו בין מ. לד"ר לוין שיחות רבות נוספות שבמהלכן נחשפו פרטים נוספים על טראומות העבר של אייל, שנפל קורבן להתעללות מינית על ידי מורות חיילות בקיבוץ אליו הועבר לאחר מות הוריו. ההתעללות כללה מין אוראלי שהוכרח לבצע בנשים, אשר גם השתינו עליו. כתוצאה מההתעללות סובל אייל מאימפוטנציה.

במקביל לתיאור הטראומה, פורטו הטיפולים שכללו חיבוקים, ישיבה מזרחית, ישיבת לוטוס ותנועות מצד לצד. ד"ר לוין שאלה את מ. אם תסכים לעשות זאת ומ. אשר האמינה שהמטופל אימפוטנט ואין בכך דבר מיני, הסכימה.

להרגעת חששות, אם נותרו כאלה, הוסיפה ד"ר לוין כי בסוף כל פגישה עובר אייל תהליך של הדחקה וגם אם ייפתח אליה במהלך הטיפול, בסופו ישוב ויתכנס בתוך עצמו וידחיק את כל שאירע.

באשר למטפלות הקודמות ציינה שכחלק מלימודי הפסיכולוגיה שלהן, ערכו בו ניסויים קוגניטיביים, במטרה להחזיר לו את הזקפה, אבל שום דבר לא פעל.

מ. אשר התייחסה ברצינות למשימה שלפניה, ערכה רשימות של פעילויות מוצעות (ת/4 ו- ת/5) אשר כללו, בין היתר, חיבוקים מלפנים ומאחור, ישיבת לוטוס ועמידה מול החלון כשהוא לפניה על ברכיו.

התנוחה האחרונה הוצעה לאחר שמ. אמרה, בתשובה לשאלת ד"ר לוין, כי היא גבוהה (1.78) ובהמשך לכך הציעה שהדבר יהווה שחזור של הטראומה, כיוון שכאשר המטופל יעמוד על ברכיו, ראשו יגיע למפשעתה של מ. (עמ' 208).

הצעות שכללו פעולות ללא מגע גופני נדחו בטענה שהוא ישתעמם וילך.

בנסיון לעודד את מ. לפעילות בעלת גוון מיני, הביאה ד"ר לוין דוגמאות של דברים שנ. עשתה איתו, כגון מקלחת, המהווה הידרותרפיה, וחיבוקים בעירום. מהצעות אחרונות אלה התחמקה מ. "בצורה אלגנטית" (עמ' 209).

185

ד"ר לוין אמרה גם, שיש לו תת רגישות למגע, דהיינו, הוא אינו מרגיש אפילו כשנוגעים בו, לכן כשהיא מחבקת אותו, עליה לעשות זאת בחוזקה. כמו כן שאלה את מ. אם היא מתעניינת בנושא של תרפיה בכאב, וכאשר זו השיבה בחיוב, אמרה כי במוסדות פסיכיאטרים לפעמים נותנים שוקים חשמליים לחולים. מ. כמובן לא תצטרך לעשות זאת לאייל, אבל תוכל לקחת חלב של נר ולטפטף לו אותו לכיוון פי-הטבעת והמפשעות. מ. השיבה כי אינה מעוניינת להכאיב לו, למרות ניסיונות השכנוע של ד"ר לוין, שטענה כי מה שכואב לה לא כואב לאייל (עמ' 209).

מ. רשמה גם סדרה של שאלות אותן ביקשה להפנות לד"ר לוין (ת/4).

באשר להגעתו של אייל לדירה, אמרה ד"ר לוין שהוא יגיע עם נהג פרטי, אך כמו כל יתר המתלוננות מ. לא ראתה איך הגיע ועזב.

לאחר שיחות הכנה ארוכות ומפורטות, מסרה ד"ר לוין למ. את מספר הטלפון של אייל, היא התקשרה ונקבעה פגישה ליום 31.1.07. כמוסכם אייל התקשר עם הגיעו ומ. ירדה לפגוש אותו וראתה מולה את הנאשם כשהוא מסתכל על הרצפה, מסוגר בתוך עצמו, משחק עם האצבעות בידיים, נראה ממש מפוחד. מראהו הסיר את אחרוני חששותיה של מ. והיא האמינה שלפניה אוטיסט.

כאשר נכנסה מ. עם אייל לדירת הסבא והסבתא, התבקשו האחרונים להישאר בחדרם, כדי לא לגרום לו פחד. אביה נכח אף הוא בדירה, ובהמשך ירדה מ. מדי פעם, כדי לעדכן אותו וכבר בשיחתם הראשונה השיבה לו, כי אייל אכן אוטיסט והוא יכול ללכת הביתה. הפגישה התקיימה בקומה השניה של הדירה, ועל פי הוראת ד"ר לוין עמדה מ. מול החלון, שוחחה בטלפון ואייל עמד על ברכיו וחיבק את מותניה. לאחר מספר דקות, הכריז כי כואב לו הראש והוא רוצה ללכת הביתה. מ. הציעה לבצע תנוחת לוטוס, שלדברי ד"ר לוין מרגיעה אותו. לאחר ישיבה של מספר דקות על הספה בתנוחת לוטוס, סימן אייל כי מכנסיה אינם נוחים לו והיא החליפה מכנסיים, אך אייל המשיך להתלונן כי קרשי הספה מכאיבים לו והשניים ירדו לכריות על הרצפה. מ. ציינה כי התקשורת עם אייל, בשלב זה, התבצעה על ידי תנועות וסימנים.

לאחר מכן הוריד הנאשם את מעילו וחולצתו וכאשר מ. עשתה לו מסג', החל הנאשם להיפתח ואמר שהוא מרגיש כאילו פרפרים הולכים עליו. אחר כך טען כי מרגיש שיורד עליו גשם.

בתשובה לשאלתה של מ. מה קרה בקיבוץ, סיפר כי הבנות שם הכריחו אותו ללקק להן את הבולבול וכי הדבר התגלה כאשר רכז הבטחון תפס אותן מתווכחות ביניהן מי תשתין עליו קודם.

על נ. סיפר כי היתה מביאה נחש ונותנת לו לזחול עליה ולהיכנס לה לכל מיני מקומות. מ. התייחסה לתיאוריו כאל סיפורים של ילד קטן, כך הגיבה גם לאמירה "שחם לו בבולבול".

186

כאשר אמרה לו מ. לחבק אותה ולעשות לה נעים בגב, הוא פתאום החל לרדת עם הידיים לכיוון הישבן והיא העירה לו, כמו שמעירים לילד "אמרתי לך לעשות לי בגב". מ. חשה אי נוחות, כאשר הנאשם שב ושלח את ידיו לכיוון ישבנה, אבל היא חשבה שאין מדובר במעשה מיני אלא "כמו שתינוק נגיד שולח ידיים" (עמ' 216).

הפגישה נמשכה כארבע חמש שעות שבמהלכן התקיימו גם שיחות בין השניים ומ. הרבתה לדבר בטלפון, על פי הדרכת ד"ר לוין. לקראת סיומה של הפגישה הודיע אייל שהוא עייף. כפי שהסבירה ד"ר לוין למ. "שלפני כל סוף פגישה רבע שעה לפני זה אני אצטרך להודיע לו על זה ואז כאילו מתחיל תהליך הדחקה שלו. כששאלתי את דוקטור לוין אז אם ככה איך את יודעת כאילו אם הפגישה היתה טובה מוצלחת או לא, אז היא אמרה לי שיש איזה סדרה של 12שאלות שהיא שואלת אותו אחרי הפגישה, שלפי זה היא יכולה לקבל איזה תבנית כללית" (עמ' 217-216).

בסיומה של הפגישה ליוותה מ. את אייל לכניסה לדירה בקומה הראשונה והוא עזב.

בשיחה שהתקיימה בין מ. לד"ר לוין לאחר תום המפגש, הציעה ד"ר לוין לצרף חברה נוספת, כדי לחלק את העומס הרגשי.

מ. פנתה לג. שהיתה מורה חיילת, סיפרה לה על הטיפול וזו התלהבה מאוד, מאחר שגם היא חיפשה מקום להתנדב בו.

למחרת הפגישה הראשונה נפגשו ג. ומ. בבית הסבא והסבתא של מ. כשעה וחצי לפני המועד שנקבע לפגישה השניה. הן סידרו את החדר ומ. סיפרה לג. על בעיותיו של המטופל ועל הטיפול, הכולל ישיבת לוטוס והרבה חיבוקים.

עובר לפגישה המשולשת שוחחה ד"ר לוין עם מ. וג. בטלפון של מ. ובשעה היעודה התקשר אייל והודיע שהוא ממתין למטה ומ. ירדה לפגוש אותו.

כבר במעלית אמר כי סבא שלח לה את הכסף. עם כניסתו פשט את מעילו, הוציא מעטפה ובתוכה 2,000 ₪ תשלום למ. וג. והטיפול החל. השתיים ביצעו עמו ישיבת לוטוס וחיבוקים. בהמשך, מכיוון שהיה חם בחדר (לבקשתה של ד"ר לוין) הורידו את החולצות ונותרו במכנסיים וחזיות. הנאשם התפשט, אף הוא, ונותר בתחתונים ותחתוני בוקסר.

העדה הבהירה, כי הן התפשטו מכיוון שלא רצו להוריד את החימום וסברו שהנאשם אינו רואה בהן אובייקט מיני, בהיותו בעל מנטליות של ילד (עמ' 220).

במהלך ישיבת הלוטוס ביצעה מ. תנועות, על פי הסבריה של ד"ר לוין ואז הרגישה חיכוך בין איבר המין של הנאשם לאיבר המין שלה "אני יושבת עליו והוא כאילו זז למעלה ולמטה, וכשניסיתי לשנייה לזוז אתו ימינה ושמאלה אז כאילו שוב פעם הוא חזר לקטע הזה שזה כאילו... התרומם וירד" (עמ' 220).

187

מ. חשה אי נוחות וניסתה להרחיק את גופה. ג. ישבה מאחוריו וליטפה לו קצת את הגב, הלכה לחלון לעשן ומדי פעם השתיים התחלפו ביניהן ואז החל הנאשם "להיפתח", כהגדרתה של מ. ולדבר, אמר שהולכים לו פרפרים על הגב ומים זורמים על גבו.

השלושה גם שכבו על כריות שהורדו לרצפה מהספה כשמ. וג. שוכבות צמוד משני צדדיו של הנאשם והוא המשיך בתנועות אגן קדימה ואחורה. בכל פעם שהן הפסיקו את התנועות, הוא טען שמשעמם לו, וכאשר חזרו לתנוחה הקודמת, אמר שעכשיו יותר טוב. מ. חשבה "שבטח זה מה שנ. היתה עושה אתו, שלזה הוא רגיל, שזה מה שהרגילו אותו המטפלות הקודמות, שאולי הוא מחקה משהו שהוא ראה בסרטים, כאילו זה המחשבות שעברו לי בראש. לשנייה לא חשבתי שזה, שזה משהו מיני".

בהמשך היתה גם סיטואציה של שכיבה אחד על השני עם חיבוקים.

תוך כדי המגעים המתוארים לעיל, ניסה הנאשם לנשק את מ. על שפתיה, ליקק את חזה ונגע בחזייתה. בכל פעם מ. זזה באי נוחות, כיוון שלא ידעה כיצד להגיב. כששאלה אותו איך הוא מרגיש בתנוחת הלוטוס, השיב הנאשם שבא לו להכניס לה, אך מ. לא הגיבה. הוא גם שאל אותה אם היא רוצה שהוא ילקק לה את הבולבול כשהוא משחק כאילו אינו מבין מה ההבדל. מ. שאלה אותו "למה אתה רוצה לעשות את זה?" והוא השיב "כאילו סתם, זה פשוט". לאחר מכן ג. היתה איתו ומ. הלכה לעשן בחלון וכשחזרה ג. סימנה לה שהוא ניסה לנשק אותה.

למרות זאת השתיים לא חשדו במאומה וסברו שכנראה המטפלות הקודמות שלו נהגו כך וזה מה שהוא רגיל.

כעבור כשש שבע שעות הודיעה מ. לנאשם שהפגישה עומדת להסתיים ושוב חזר על עצמו תהליך ההתכנסות שלו בתוך עצמו וההדחקה. מ. ליוותה אותו לדלת והוא הלך.

בשיחה שקיימו השתיים עם ד"ר לוין (כשהטלפון על רמקול) סיפרה מ. לד"ר על הצעתו של הנאשם ללקק את איבר מינה וזו השיבה "אוי נו מ. הוא כולו כאילו, זה כתוצאה מהטראומה הוא לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, אחרי שנייה שהוא אמר את זה הוא שכח בכלל שהוא הציע לך את זה, אין לך מה לפחד הוא לא התכוון לזה... רק שתדעי שכאילו לפעמים נ. כן היתה נותנת לו כאילו לעשות דברים כאלה. שאין לי מה לפחד, שזה יכול רק לעזור לו".

הפגישה השלישית בין מ. לנאשם התקיימה בתאריך 5.2.07. מכיוון שג. לא יכלה להצטרף למפגש בשל שירותה הצבאי, הזמינה מ. את חברתה מע. אשר שמעה על המפגשים וגילתה חשדנות רבה.

מע. סירבה למסור הודעה במשטרה או להיות מעורבת בהליך בכל צורה שהיא ועדותה לא נשמעה לפנינו.

188

מע. רצתה להוכיח לחברתה שאין לה סיבה לחשוד וכי כל הסיפור אמיתי.

לקראת הפגישה, קישטה מ. את החדר ורכשה את הספר "מציאות פנטסטית, הדרכה יצירתית בתרפיה", בתקווה שהאמור בו יתן לה רעיונות ביחס לטיפולים אפשריים בנאשם. היא גם נכנסה לאינטרנט וביררה על אוטיזם, ואף איתרה פסיכיאטרית בשם ד"ר לוין, שכתבה מאמרים ו"הכל נראה לי נורא אמיתי ואמין" (עמ' 226-225).

מע. הגיעה אף היא לדירת הסבים של מ.

עם הגיעו התקשר הנאשם למ. שירדה לקבלו.

בפגישה חזרה מ. על הפעולות מהמפגשים הקודמים: ישיבת לוטוס וחיבוקים.

מע. הסתייגה מהטיפולים וסימנה למ. "שעומד לו שהיא מרגישה שעומד לו כשהיא עשתה איתו את הישיבת לוטוס, כל הזמן סימנה לי דברים,כל הזמן ניסתה להתחמק" (עמ' 226).

מ. לעומת זאת, ניסתה לשכנעה שאין לה מה לדאוג והנאשם אמר למ. שהוא מרגיש שמע. לא כל כך אוהבת אותו, ושהיא כל הזמן מתחמקת מלחבק אותו. בנסיון ליישב את ההדורים, אמרה מ. לנאשם שהיא מכירה את מע. מהתיכון ושהיא אדם שקשה לו להיפתח לאנשים, אבל ברגע שהיא אוהבת מישהו, היא תיתן הכל, כאילו היא תגן עליו. ואז שאל הנאשם בקול ילדותי "גם את תגני עלי כשאני אצטרך?" והיא השיבה בחיוב.

במהלך המפגש שוחחו השתיים עם הנאשם, אשר העיר הערות ביחס לבריאותה של מע. סיפר על ספרים וסרטים, וכל זה בקול של ילד קטן. הפגישה הסתיימה לאחר זמן קצר מהמתוכנן, כיוון שהנאשם טען שאינו חש בטוב. מ. ליוותה אותו החוצה ובדרך, בתשובה לשאלה אם הוא מעוניין שהיא תמשיך לטפל בו, השיב הנאשם שהוא אוהב אותה "מלאן" (ביטוי ילדותי שמשמעותו "הרבה").

כשחזרה מ. לחדר, התנפלה עליה מע. בצעקות שמשהו לא בסדר, אך מ. דבקה בעמדתה שהכל אמיתי ושהיא שוחחה עם ד"ר לוין שהנה אשת מקצוע רצינית, לאור האמון שרחשה לה, וזאת בהסתמך על הסבריה שהיו מתובלים במונחים פסיכולוגיים גבוהים והבירור שערכה באינטרנט (עמ' 227).

לאחר סיומה של הפגישה, התקשרה ד"ר לוין ושוחחה עם השתיים "ומע. ישר אמרה לי מ. כל מה שהולך פה זה סיפור לכלבוטק כאילו, אני לא מבינה איך את לא רואה את זה?".

מע. הוסיפה וטענה שלדוקטור ולאייל אותו טון דיבור.

למחרת היתה אמורה להיערך פגישה נוספת. מ. ומע. תכננו לבדוק בדיוק ולהסתכל דרך החלון, כדי לראות איך הוא מגיע ואיך הוא הולך.

בבוקר המפגש המתוכנן צלצלה ד"ר לוין ואמרה שאייל חולה והתשלום עבור הטיפול יועבר ישירות לחשבונה של מ.

בערבו של אותו יום, 6.2.07, התפוצצה הפרשה עם שידור תחקיר כלבוטק.

189

עובר לשידור התכנית התקשר החבר של מ. וסיפר לה כי ראה פרומו של התכנית, ממנו עולה שאייל וד"ר לוין חד הם. מ. סירבה להאמין, רצה למחשב וראתה שמדובר בעו"ד בן 50.

כשהסתבר, לאחר שידור התכנית, היקף המרמה, נכנסה מ. לסערת רגשות ונזקקה לטיפול פסיכולוגי. היא נאלצה לעבור לבסיס קרוב לביתה וזנחה את כוונותיה ללמוד פסיכולוגיה.

לאחר שידור התכנית התקשרה מ. לכלבוטק, אך סירבה להתראיין, בשל היותה חיילת. בעקבות פנייתה, העבירו עורכי התכנית את פרטיה למשטרה.

בחקירתה הנגדית שבה מ. והדגישה שנתנה אמון מלא בד"ר לוין וסברה שמדובר בפסיכיאטרית בעלת שם עולמי. אביה, אשר גילה חשדנות אף הוא, הסיר התנגדותו לאחר שיחה עם הד"ר.

במהלך כל הקשר לא הבחינה מ. במרמה, לדבריה, בהמשך לשטיפת מוח שיטתית של הנאשם בדמותה של ד"ר לוין. רק לאחר דבריה של מע. החלה לחשוד בעצמה ורצתה לבדוק את הענין בפגישה הנוספת, שבנסיבות הענין לא יצאה לפועל.

בתשובה לשאלת עו"ד אופק אם היתה במצוקה כלכלית, השיבה: "... ההורים שלי מפרנסים אותי וההורים שלי נותנים לי כסף לכל מה שאני צריכה... לא חסר לי כלום בחיים. לא עשיתי את זה ממניעים של רדיפת בצע או ממניעים של כסף. עשיתי את זה באמת ממניעים טהורים" (עמ' 244 ש' 24-21). בהמשך שבה והבהירה שאמנם "לא היה מזיק לי עוד כסף אבל אני לא עשיתי את זה נטו בגלל הכסף" (עמ' 244) ואת המודעה פרסמה כי רצתה לעבוד במתן שיעורים פרטיים בזמנה הפנוי.

בהמשך החקירה הנגדית הבהירה, באופן חד משמעי, כי היא נפגעה עמוקות מהתנהלותו של הנאשם, אשר רימה אותה ביחס לזהותו ובעיותיו, וגם אם נכונה הטענה לפיה הוא סובל מבעיה זו או אחרת, "זה לא נותן לו שום לגיטימציה ללכת ולנצל אנשים ככה".

עו"ד אופק ניסה להטיח בפניה של מ. כי היא פגועה נפשית בשל העובדה שלא שמעה לעצות מקורביה או הסתירה מהוריה דברים, על כך השיבה מ: "לא, לא, אני פגועה נפשית שגבר זר בן חמישים בא ונגע בי ורימה אותי וגרם לי להיקשר לשתי דמויות שלא קיימות בכלל, בגלל זה אני פגועה".

למרבה הצער, עו"ד אופק לא הסתפק בתשובה זו וניסה להציג את מ. תמת הלב ומלאת האמון באנשים, כמי שמכרה את גופה תמורת תשלום ושאל: "ש :הגבר נגע בך ושילם על זה,נכון?את דרשת תשלום וקיבלת תשלום על זה". על כך השיבה מ. כי היא לא דרשה תשלום. הנאשם הוא זה שהציע את הסכום ואף הביא את הכסף ביוזמתו (עמ' 254).

190

אין לי אלא להביע את הסתייגותי מהדרך הלא הוגנת והמעוותת בה ניסה הסניגור להציג את מ. שהיתה חיילת צעירה ותמימה, שנפלה לפח שטמן לה הנאשם, באמצעות פסיכיאטרית בדויה ומסכת שקרים מתוחכמת.

המפגש עם הנאשם גרם למ. לאבד את תמימותה ולנזק נפשי.

יתר החקירה התייחסה לנושאים שוליים וחסרי חשיבות שעלו מהודעת העדה (נ/4) ואין בהם כדי לפגום במאומה באמינותה של העדה.

חברתה של מ., ג., היתה כבת 19 בעת האירועים נשוא כתב האישום, שירתה בצה"ל כמורה חיילת, היא התוודעה לנאשם באמצעות מ. אשר סיפה לה על פנייתה של ד"ר לוין, על היותו אוטיסט וכן על המפגש הראשון וטיב העבודה.

ג. קיבלה את ההצעה והגיעה לבית סביה של מ. בתאריך 1.2.07. השתיים הכינו את החדר, על פי הנחיותיה של ד"ר לוין למ. והפעילו את המזגן על חימום.

מכיוון שבתחילה הסיפור נשמע לג. הזוי ולא כל כך מציאותי, שלחה מ. מסרון לד"ר לוין, שהתקשרה עמה, וג. הפנתה אליה שאלות שהטרידו אותה. אחת מהן היתה מה ההגיון בכך ששתי בנות עשרים מתבקשות לטפל בבחור אוטיסט, למרות האחריות הכרוכה בכך, והתשובה שקיבלה היתה שלמטפלות מוסמכות אין יותר מדיי זמן להשקיע בכל מטופל. ג. שאלה האם מדובר באוטיסט וד"ר לוין השיבה שיש לו PDD(אחת מתסמונות הקשת האוטיסטית - ויקיפדיה) ועוד מונחים שג. ידעה שהם מושגים רפואיים, מאחר שאמה עובדת סוציאלית במקצועה והיא עובדת עם אוטיסטים ומפגרים.

בהמשך הנחתה ד"ר לוין את ג. לעשות מה שמ. עושה והבהירה כי אייל אימפוטנט ואין לו כל עניין במין וכי מטרת הטיפול היא לרפא את הטראומות מהעבר.

העדה ציינה כי בתחילה הסיפור נשמע לה חשוד ואמה אף שוחחה עם אביה של מ. אולם, אחרי שיחתה עם ד"ר לוין, התפוגגו חשדותיה והכל נראה לה אמין (עמ' 323).

לדברי ג. כאשר הנאשם נכנס לחדר "הוא היה כפוף וסגור כזה, מופנם...". עוד ציינה כי ידיו היו שלובות לפני הגוף (הדגימה) שפוף וכפוף (עמ' 324).

עם כניסתו הניח על השולחן מעטפה עם כסף, אך השתיים לא בדקו את תכולתה באותו שלב. בדיעבד הסתבר כי היו שם 2,000 ₪ מהם קיבלה ג. 700 ₪ ומ. את היתר.

ג. חזרה בעיקרי הדברים על תיאורה של מ. החיבוקים, ישיבת הלוטוס וישיבה מזרחית על מזרנים.

ג. חשה אף היא את נסיונותיו של הנאשם להתחכך בה עם איבר מינו בעת שישבה עמו ישיבת לוטוס, למרות תחושת אי הנוחות שלה מהמעשה, הכל נראה לה תמים והיא העדיפה לא לומר דבר, כדי שלא להעמידו במצב לא נעים: "באמת שהוא נראה לי בן אדם חולה, כאילו, בן אדם עם הפרעות קשות" (עמ' 324 שורות 29-28).

191

גם בעת שהשלושה היו בתנוחת "כפיות" חשה ג. שהנאשם מנסה להתחכך בה ונגע בבטנה, וכאשר מ. הלכה לחלון לעשן סיגריה, ניסה הנאשם לנשקה, היא לא אמרה דבר והסתפקה בכך שהרחיקה אותו (עמ' 386).

בשל החום בחדר, שחומם על פי הנחיותיה של ד"ר לוין, ג. ומ. פשטו את החולצות ונותרו במכנסיים וחזיות והנאשם נותר בתחתוני בוקסר. ג. ציינה שהנאשם ניסה גם למשוך את ידה לעבר איבר מינו והיא הרחיקה את ידה (עמ' 326, 329).

במהלך המפגש סיפר הנאשם לג. ומ. על סבא שלו שגר באיטליה, המטפלת הקודמת ששמה נ.

לדברי ג. הנאשם תקשר עמן במהלך הפגישה, אך לא בצורה נורמלית. לקראת סוף הטיפול רצה הנאשם להסתגר בתוך עצמו ומ. ליוותה אותו החוצה (עמ' 328-327).

מספר ימים לאחר הפגישה, התקשר החבר של מ. עם ג. וסיפר לה על הפרומו של תחקיר כלבוטק ואז התברר לה שהכל היה תרמית. ג. חשה כי נוצלה מינית על ידי אדם בן חמישים אשר נגע בנערות צעירות, חיילות.

היא הזדעזעה מהעובדה שאייל וד"ר לוין הם אותו אדם והוסיפה "אני לא יודעת אם זה התמימות שלנו או החכמה שלו, אבל הוא פשוט, הוא ניצל את התמימות שלנו עם החכמה שלו" (עמ' 300).

לאחר שידור התכנית התקשרה ג. ישירות למשטרה ולא היה לה כל קשר עם עורכי תכנית כלבוטק.

בתאריך 22.2.07 נגבתה הודעתה של ג. בתחנת משטרה בחיפה.

ג. כמו מ. הצהירה באופן חד משמעי, כי אילו ידעה את העובדות לאשורן, לא היתה נפגשת עם הנאשם. באשר לאופי המפגש, הבהירה כי כל התנוחות וההתחככות עמו היו מיניים "כל התנוחות האלה, כל ההתחככות הזאת, הכל היה שם מיני, כל, כל, הוא ניסה להוביל לזה כאילו, ברור שאנחנו אלה שפיזית עשינו כאילו הכל מרצוננו, אבל זה לא ככה. באמת הוא פשוט שיחק לנו...

ש: ... אתן ידעתן בדיוק מה רוצים מכם.

ת: לא אנחנו לא ידענו" (עמ' 343).

בתשובה לשאלה האם מישהו הכריח אותה לעשות את המעשים שתוארו על ידה, העידה כי מאוד רצתה לעשות זאת, כיוון שהתחום הטיפולי מאוד מעניין אותה, וכי היא באה ממשפחה עם רקע ורצתה לעזור, לעשות משהו בשביל לעזור לאדם כזה, הכסף מבחינתה היה שולי (עמ' 345).

בחקירתו במשטרה (ת/69) אישר הנאשם שהתקשר למ. בתפקידו כד"ר לוין, אך הכחיש כי הציג את המטופל כאוטיסט. יחד עם זאת, הודה שסיפר כי הוריו נהרגו בתאונת מטוס.

192

הנאשם הכחיש חלק מתיאורי ההתעללות המינית שסופרו על ידי ד"ר לוין ולדבריו דיבר על טראומות ילדות הקשורות להתעללות מינית של מספר בנות.

באשר למפגש הכחיש שהתפשט ונשאר בתחתונים. לדבריו היה פאסיבי לגמרי ומ. היא זו שיזמה את כל המגעים.

בהמשך אישר שהתקיימו שני מפגשים נוספים, אך שלל התחככות או כל מגע בעל אופי מיני.

הנאשם נשאל גם על שיחתו עם אביה של מ:

"ש: האם בהתחזותך כד"ר לוין שוחחת טלפונית עם אבא של מ.?

ת: לא התחזיתי, מ. ביקשה שאדבר עם אביה ולא כאילן אלא כד"ר לוין כדי שיאמין שיש לי בעיה ושהבעיה אמיתית ושלא באתי לאנוס את הבת שלו" (ת/69 עמ' 2 ש' 33-31. ראו גם תמליל ת/69א עמ' 5).

בעדותו לפנינו אישר הנאשם כי בינו לבין מ., ג. ומע. היה מגע, היו תנוחות כפיות, ישיבת לוטוס ועיסוי, אך הכחיש קונוטציות מיניות או תנועות מיניות כגון הזזת אגן, התחככות וכו'.

הנאשם גם הכחיש כי הציג עצמו כאוטיסט ואף טען כי את הקשר הראשון עם מ. יצר בתפקידו כאייל.

באשר לשיחתו עם אביה של מ., בניגוד לדברים שנרשמו מפיו בחקירתו ת/69, טען הנאשם בחקירתו הנגדית כי שוחח עם האב בהציגו עצמו כאייל ולא כד"ר לוין (עמ' 2520). כאשר עומת עם אמרתו במשטרה, ניסה להתחמק ממתן תשובה ודרש לראות את תמליל החקירה ת/69ב ואף לשמוע אותו (עמ' 2523-2521). לאחר שדבריו הוקראו לו מספר פעמים והוא עשה ניסיונות להסיט את השיחה למתלוננת אחרת ולהתחמק, השיב סוף סוף ששוחח עם אביה של מ. כאילן והם אף מצאו שפה משותפת כאנשי היי-טק. לדבריו הסביר לאב כי מדובר בתרפיה שהיא תרפיית מגע שאינה בעלת קונוטציה מינית (עמ' 2528).

ב"כ המאשימה זימנה את מר ד.מ. אביה של מ. כעד הזמה והלה אישר את דברי בתו, לפיהם השיחה התקיימה עם ד"ר לוין שהציגה את אייל כאוטיסט שנזקק לטיפול של שיחות (עמ' 3316 מתאריך 13.6.12).

הנאשם גם אישר את מרבית תיאוריהן של מ. וג. למעט האספקט המיני ונסיונותיו ללקק את מ. בחזה ואת הצעתו ללקק את איבר מינה (עמ' 2534-2355).

מסקנות

עדויותיהן של מ. וג. נתמכות בעדותו של האב ד.מ. וכן בפלט שיחות טלפון ת/6 המעיד על כך שקיימו עם הנאשם, בתפקידו כד"ר לוין, שיחות שאורכן 30 דקות, 26 דקות ו- 25 דקות.

193

יתרה מכך, העדויות משתלבות בעדויותיהן של מתלוננות אחרות המתייחסות לשיטת פעולתו של הנאשם, אופן הצגתו וההצעות המיניות.

לפיכך, החלטתי להעדיף את גרסתן הקוהרנטית של המתלוננות על זו של הנאשם ואני מציעה לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה (מספר פעמים), עבירה על סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין.

194

ראיות ההגנה

כפי שפורט לעיל, גרסתו העובדתית של הנאשם נעה בין אמירות גורפות לפיהן המתלוננות דוברות אמת, ולא היה מקום לייחס להן כוונות זדון לבין הכחשה של כל פרטי העדות המהותיים שלהן. באשר להתנהלותו וכוונותיו טענן הנאשם כי למרות מארג השקרים שטווה, לא היו בלבו כוונות מרמה.

את עדותו ליווה הנאשם במופעים תיאטרליים שכללו, בין היתר, גם את תמונותיהן של בנותיו התאומות בפגייה, על מסך גדול מימדים, סירוב לחקור עדי הגנה בשל מצב נפשי מעורער ביום 23.1.12 שחלף באורח פלא למחרת היום.

הנאשם טוען כי ניתן ללמוד על תום לבו ועל העדר מודעות לפליליות מעשיו מהעובדה שביום 5.2.07, לאחר שידור קדימונים לתכנית כלבוטק, נפגש עם מ. ומע. עוד טען כי מ. וחברה היו מודעים לשידור הקדימונים אך לא מצאו כל פסול בהמשך הקשר.

טענה אחרונה זו עומדת בסתירה לעדותן של מ. וג. אשר מסרו כי נודע להן על הקדימונים ביום 6.2.07, שהוא המועד בו הודיעה להן ד"ר לוין שאייל חולה.

לא הוכח לפנינו מועד תחילת שידורם של הקדימונים, ומאידך גיסא הוכח כי הנאשם החל לפעול למניעת שידור התכנית בתאריך 6.2.07.

הוא הגיש תלונה במשטרה ביום 6.2.07 שעה 16:16 (ת/57), חתם על יפוי כח לעו"ד סוזי שלו באותו תאריך ומכתבה של עוה"ד שלו לגולן יוכפז נשלח אף הוא בתאריך 6.2.07 והתקבל בשעה 16:35 (ת/62).

בתלונה ת/57 נטען על ידי הנאשם, כי צפה בקדימון הראשון ביום 4.2.07 ובאותו תאריך הגיעו לבית אחיו תחקירני כלבוטק, אולם לנוכח נטייתו המוכחת של הנאשם שלא לדייק בדבריו, לא ניתן להסתמך על דבריו באשר למועד בו צפה בקדימון, מה גם שהפגישה המתוכננת עם מ. בוטלה ביום 6.2.07.

חוות דעתו של ד"ר אסף כספי

על מנת לתמוך בגרסת תום הלב, הגיש הנאשם את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר אסף כספי (נ/295), אשר על פי האמור בה "עוסקת בשאלת הבסיס הנפשי להתנהגותו של מר אשד רבינוביץ באירועים המיוחסים לו בכתב האישום".

בחוות הדעת סקר ד"ר כספי בהרחבה את גרסתו של הנאשם ואת חוות הדעת אותן הציג לו. המומחה בחר שלא להתעמק בעדותן של המתלוננות וכנקודת מוצא לחוות הדעת קיבל ככזו ראה וקדש את גרסתו של הנאשם לאירועים (עמ' 12-11 לחוות הדעת).

195

ד"ר כספי הסתמך גם על חוות דעתו של ד"ר וייל, אשר הנאשם החליט, ביודעין, שלא להגישה כראיה ואימץ את מסקנתו לפיה הנאשם אינו עבריין מין וכי התנהלותו אינה משקפת פסיכופתיה של מרמה.

מעבר לעובדה שמדובר בחדירה לתחומו של בית המשפט, אשר הוא זה שאמור לקבוע מה היו כוונותיו של הנאשם, מיטיב היה ד"ר כספי לעשות אילו נהג ביתר ביקורתיות בטרם אימץ את גרסתו של הנאשם ללא בחינה, כפי שהוא עצמו היטיב לתאר (עמ' 3458 לפרוטוקול): "אני אדם תמים,באמת... אני אומר את זה בכל הכנות . אפשר לעבוד עליי, אפשר לספר לי כל מיני דברים, אני לא באתי כשניגשתי לכתוב את חוות הדעת בכדי לחשוד ולבחון".

והדברים מדברים בעד עצמם.

ראו לענין זה ע"פ 5622/08 משה נ' מדינת ישראל, מיום 14.2.2016:

"ד"ר למברג, שמחוות דעתו מבקש המערער להיבנות, לא עיין בחומר החקירה או בהכרעת הדין וניזון מדברים שמסר לו המערער ומיוזמתו. כן יצוין כי חוות דעתו נערכה כשלוש שנים לאחר רצח ראמי, כאשר היא מתיימרת לעמוד על מצבו הנפשי של המערער בעת מעשי הרצח".

וכן ע"פ 10222-05-09 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 18.3.2010:

"הלכה היא שמסקנתו של מומחה חייבת להתבסס על גרסה עובדתית שהוכחה בראיות קבילות. לעניין זה יפים דבריו של המלומד י' קדמי בספרו הנ"ל, חלק שני, עמ' 670:

'חוות דעת של מומחה כוללת את התשתית העובדתית המוצגת בפני המומחה לצורך הכנת חוות דעתו. כאשר התשתית העובדתית שנויה במחלוקת, לא ניתן להוכיחה באמצעות הצגתה על ידי המומחה ויש להוכיחה בראיות קבילות. השמטת הבסיס מתחת לקיומן של 'עובדות התשתית' עשויה להשמיט את הבסיס מתחת למסקנותיו של המומחה'.

בענייננו אין בעדותה של ע' תשתית כזו. הגרסה העובדתית שהייתה לנגד עיניה של ע' מבוססת רק על דברים שנמסרו על-ידי המתלוננת, מבלי שאלה שנבדקו או הוכחו".

יתרה מכך, ד"ר כספי מצטט באופן חלקי את האמור בחוות הדעת נ/294 (חוות דעתו של הפסיכולוג ד"ר אמיר שפר). בהתייחס לטראומה הנטענת.

ד"ר שפר כותב (בעמ' 6):

196

"מחומר המבחנים עולים רמזים באשר לאירועים טראומטיים בעברו המוקדם, אשר ייתכן שהם נושאים אופי או אלמנטים גופניים או מיניים, עם זאת, מדד הפוסט טראומה אינו מובהק, ייתכן כי טראומה אפשרית זו מסבירה את הפגיעה המשמעותית בדימוי העצמי והגופני של אילן" (הדגשה במקור).

סבורה אני כי החלק אותו בחר ד"ר כספי להשמיט מהציטוט (מצב פוסט טראומה שאינו מובהק), יש בו כדי לשנות את המסקנה באשר לטראומה הנטענת, אותה העדיף ד"ר כספי לאמץ על פי גרסתו של הנאשם (אם כי בהסתייגות מסויימת).

ד"ר כספי מסתמך בחוות דעתו על אבחון שהצביע על לקויות קשב וריכוז ועל דיסלקציה (עמ' 9), אבחון שלא הוצג לו או לבית המשפט, וזאת רק בהסתמך על דברי הנאשם. כאשר מנגד בחוות הדעת נ/296א' נמצא חוסר עקביות בדפוסי הביצוע הפוגם במהימנות התוצאות וגם בחוות הדעת המשלימה לא נקבעו ממצאים המצביעים על דיסלקציה או הפרעות קשב וריכוז.

באשר למודעות הנאשם למרמה, המסקנה המהותית ביותר נמצאת בתשובתו של ד"ר כספי לשאלת בית המשפט האם הנאשם ראה את הדברים כדברים מותרים:

"ת: קוגנטיבית אני חושב שלא, אני חושב" (עמ' 3459 שורה 15).

חוות דעתה של ד"ר אסתר ליפסקר

חוות דעת נוספת אשר הוגשה במסגרת ראיות ההגנה הינה חוות דעתה של ד"ר אסתר ליפסקר, מומחית בכירוגיה של כף היד ובאורטופדיה (נ/262).

עיון במסמך מיום 11.1.06 מעלה כי מדובר למעשה בעדות המתייחסת למערכת היחסים בין הנאשם לאשתו, במהלך ההריון והלידה של בנותיו הפגות, העדה מתייחסת לנושאים שמרביתם אינם בתחום מומחיותה, וזאת במטרה לסייע בידי הנאשם במאבקו המשפטי נגד אשתו, כפי שמציינת העדה בפתיח לחוות הדעת "מטרת עדותי להבהיר, מדוע לדעתי, חשובה מאוד נוכחותו המיידית והקרובה של אשד אילן להתפתחות התקינה של בנותיו הפגות (ושל בתו ס' בפרט) במשך ינקותיו וילדותן".

אילו הסתפקה ד"ר ליפסקר בהתייחסות למצבה הבריאותי של התינוקת ס' יתכן שניתן היה לראות באמור במסמך חוות דעת, אולם ד"ר ליפסקר בחרה לחרוג מתחום מומחיותה ולהתייחס למשברים בחיי הנישואין של הנאשם ולהעיד על מסירותו של הנאשם לאשתו ולבנותיו ועל חוסר בשלותה של האם לטפל בתאומות (עמ' 3 לחוות הדעת).

מעבר לעובדה שמדובר בחוות דעת החורגת מתחום מומחיותה של ד"ר ליפסקר, וכוללת עדויות שמיעה לרוב, הסתבר בחקירתה הנגדית כי מתחילת שנות ה-90 ועד ליום מתן העדות, היא מיוצגת על ידי אחיו של הנאשם בהליכים משפטיים אישיים שהיא מנהלת.

197

המגמתיות שבחוות הדעת בולטת לעין, ואין לי אלא לקבוע שאין להסתמך עליה בכל הקשור לענייננו.

אי הצגת ראיה על ידי בעל דין

הנאשם התייצב לחקירה במשטרה ביום 7.2.07 סמוך לשעה 19:00, דהיינו, יום לאחר שידור התכנית, ולאחר שהתייעץ עם עו"ד שלו. הוא הגיע מצוייד בניירת, אך ללא מכשירי הטלפון הסלולרי בהם עשה שימוש. בחיפוש שנערך בביתו לא נמצאו מכשירי הטלפון וכך גם המחשב בו עשה שימוש במועדים הרלבנטיים.

כאשר התבקש להסביר לאן נעלמו המכשירים המהווים ראיה מהותית בחקירה, ענה כי החזיר לחברת פלאפון בה עבד את מכשיר הטלפון שמספרו 050-6377446 שאינו קשור לעבירות והשיב תשובה מתחמקת לשאלה מה עלה בגורלם של שני המכשירים האחרים באומרו שהכל בשקית שכללה חפצים אישיים שלו והבהיר ש"היו לי הרבה דברים אישיים באוטו וכשאמרו לי להחזיר אותו אני ארזתי משהו כמו 15 שקיות, יש לי תעוקת חזה (שלא הוכחה ש.ד.) ואני לא יכול להרים דברים אז לאט העליתי כל פעם שתי שקיות הביתה. היו לי שם בגדים וכל מיני דברים. יכול להיות ששכחתי שקיות ליד הרכב.

ש: אתה גרת באוטו?

ת: לא, אבל היה לי נוח בנסיעות שיש לי ברכב הרבה דברים.

ש: אתה עדיין לא הסברת לנו איפה הטלפון. אתה טוען שזה בשקיות ששכחת אולי ליד האוטו?

ת: אין לי הסבר איפה הטלפון" (ת/66 שורות 36-28).

כאשר נשאל אם שני הטלפונים בהם עשה שימוש בקשריו עם המתלוננות נמצאים בשקיות, השיב שגם אותם הניח בשקיות (שורה 38).

למותר לציין שהטלפונים לא הוצגו על ידו, למרות שהיה מתבקש לעשות כן, בעיקר לנוכח טענתו שנ. שלחה לו מסרונים כתובים שאת תוכנם ניתן היה להוכיח באמצעות המכשירים.

יתרה מכך באמרתו ת/68(א) (עמ' 4) טען הנאשם כי נהג להקליט את הנשים עמן היה בקשר, לאחר המפגשים "כדי לשאול איך היה ואיך הם חשו כדי שאני אדע שלא היה עניין מיני וכדי שזה יהיה ראיה" (שורות 22-21). גם במעמד העימותים עם חלק מהמתלוננות הטיח הנאשם בפניהן כי השיחות מוקלטות.

הנאשם גם הבהיר לחוקריו כי יציג ההקלטות שברשותו במועד שימצא לנכון, מאחר שאינו מאמין שהצגתן במהלך החקירה תמנע הגשת כתב האישום (ת/67).

בסיום פרשת ההגנה הציג הנאשם הקלטות קטועות וחלקיות של שיחותיו כד"ר לוין עם מספר מתלוננות (נ/269). אין בהקלטות אלה כל אמירה מהותית מעבר לעובדה שאינן כוללות שיחה עם הנאשם כאילן או אייל, אלא רק עם הד"ר.

יפים לענייננו דברי כב' השופט ס. ג'ובראן ברע"פ 6723/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל, מיום 14.7.2008):

"ה'כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו' (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)). כלל זה כמו שנקבע שם 'מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה' (וראו גם ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (2) 85, 97 (1983))".

מן המקובץ עולה כי לא הובאה על ידי הנאשם ראיה כלשהי שיש בה לתמוך בגרסתו, על כל היבטיה.

אשר על כן, מציעה אני לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירות כדלקמן:

1. קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") (אישום 1 ו- 3).

2. נסיון למעשה סדום, עבירה על סעיף 347(ב) + סעיף 25 בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק (אישום 2).

3. מעשה מגונה (מספר פעמים), עבירה על סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(2) לחוק ביחס לאישומים 3, 4, 5, 6, 7, 9, 10, 11 ו- 12.

4. מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) + 350 בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק ביחס לאישום 11.

כב' השופטת דליה גנות:

אני מסכימה.

כב' השופט שאול שוחט:

אני מסכים.

סוף דבר:

הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת שרה דותן.

ניתנה והודעה היום ה' אדר ב' תשע"ו, 15/03/2016, במעמד הנוכחים.