3. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, עובר לאירועים נושא כתב האישום, עבד הנאשם במשרדי חברת "יפאורה" באזור התעשייה "ציפורית" (להלן: "המפעל"), כנהג משאית. הנאשם החל את עבודתו במפעל בחודש אפריל 2012, ופוטר ביום 26.6.12 ע"י אילן שביט (להלן: "המתלונן"), אשר שימש בתפקיד מנהל הנהגים. לאחר פיטוריו, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה, לנקום במתלונן על פיטוריו. לשם כך, הצטייד הנאשם בבקבוק המכיל חומר דליק ומצית, ובתאריך 9.7.12, סמוך לשעה 12:30, הגיע הנאשם למפעל כשהאביזרים הנ"ל ברשותו. הנאשם שאל את אחד העובדים היכן נמצא המתלונן, ולאחר שנאמר לו לבדוק במשרדי המפעל, הוא פנה לכיוון המשרדים. בהגיעו למשרדים, מצא הנאשם את המתלונן באחד המשרדים. בשלב זה, שפך הנאשם את החומר הדליק, מתוך הבקבוק שהביא עמו, אל תוך המשרד בו שהה המתלונן וכן על גופו של המתלונן, והצית את החומר הדליק, בכוונה לגרום למתלונן לחבלה חמורה ולנזק לרכוש המפעל. המשרד וכן גופו של המתלונן החלו לבעור. בשלב זה, נמלט הנאשם בריצה מהמפעל בעודו ממשיך לשפוך חומר דליק מן הבקבוק במסלול הריצה שלו. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למתלונן כוויות בדרגה שנייה באזור הפנים, באצבעות שתי הידיים ובמרפק ימין, והוא אושפז למשך שלושה ימים ונזקק להמשך מעקב וטיפול רפואי. כן נגרמה למתלונן טראומה נפשית והוא נזקק לטיפולים פסיכולוגיים.

ראיות שהוצגו במסגרת הטיעונים לעונש:

4. ראש וראשונה, שמענו את עדותו של המתלונן, מר אילן שביט. המתלונן סיפר כי הוא עובד כמנהל הפצה בחברה למשקאות וכי במסגרת תפקידו אחראי הוא על כ-70 עובדים. המתלונן סיפר גם כי הוא משרת כקצין במילואים בדרגת רב-סרן, וכי הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. המתלונן שיתף בתחושת הפחד הקשה שחש במהלך האירוע, לאחר שהאש אחזה בגופו, ולדבריו הוא הצליח לכבות את האש שאחזה בגופו במו ידיו. עוד סיפר על הטראומה הנפשית שנגרמה לו בעקבות האירוע, ומלווה אותו מאז האירוע, ועל הפחדים המקננים בלבו בעקבות מעשי הנאשם.

5. המאשימה הגישה צילומים של המתלונן, שצולמו בזמן ששהה באשפוז בבית-החולים, לאחר האירוע. כן הוגש תיעוד רפואי בדבר הטיפול במתלונן, התומך בפציעות שתוארו בכתב האישום המתוקן. עוד דיווחה ב"כ המאשימה כי במשך מספר חודשים לאחר האירוע טופל המתלונן אצל פסיכולוג.

6. הנאשם, מצדו, הגיש מסמך מרופא ילדים באשר למצבו הרפואי של בנו הצעיר, הסובל ממחלת ריאה כרונית וסובל מעיכוב התפתחותי. כן הגיש עותק מהודעתו במשטרה מיום 10.7.12.

תסקיר שירות המבחן:

7. הנאשם, בן 38, נשוי ואב לארבעה. לדברי הנאשם, בנו הצעיר בן השנתיים סובל מעיכוב התפתחותי ומטופל בהתאם. סמוך לביצוע המעשים, פוטר מעבודתו כנהג משאית במפעל, לדבריו, בגין התנהגות רשלנית במקום העבודה. לאורך השנים עבד במספר מקומות עבודה ובחלק מהתקופות לא עבד. לדבריו, בעבר ניהל עסק עצמאי כקבלן בניין ושיפוצים, שקרס והוא שקע בחובות ונאלץ למכור חלק מנכסיו. לנאשם היו ציפיות גבוהות ממקום העבודה האחרון שלו במפעל, לשיפור תנאי העסקתו.

8. בפני שירות המבחן, הודה הנאשם בעובדות המקרה, למעט בעובדה שתר אחר המתלונן במטרה ספציפית לפגוע בו. לדבריו, מעשיו היו בגדר תגובה לפגיעה בלתי-נסבלת בו ובפרנסתו. הוא חווה את פיטוריו כבלתי צודקים וכעוול שנגרם לו. לאחר שביקש ממספר גורמים במפעל לסייע בהשבתו לעבודה, הוא נאלץ לפעול בדרך של "זעזוע ופגיעה בגוף החברה", כך כלשונו. הוא ביקש ש"יראו אותו ויקשיבו לו".

9. שירות המבחן התרשם, כי לנאשם קושי להסתגל למסגרות ולשמור על יציבות בתוכן, בקבלת סמכות ובהתנהלות תחת מעסיקים. הנאשם נוטה ליטול אחריות כאשר הדברים מתנהלים באופן שמספק אותו ומתיישב עם דעתו. כאשר הנאשם אינו מסכים עם גורם הסמכות, הוא מתקשה ליישם את תפקידו ואת תחומי אחריותו. עיקר הקושי של הנאשם הנו רגשי - אישיותי. כן לנאשם קושי ביצירת קשר פתוח המבוסס על אמון הדדי, כאשר ביחס לגורמי סמכות הוא חווה באופן בלתי-מותאם את היחסים כביקורתיים מדיי ושיפוטיים. עוד נקבע כי הנאשם ניחן בחסמים רגשיים ובקושי להגיע לרבדים עמוקים יותר מעבר לרמה הקונקרטית.

10. שירות המבחן התרשם מהנאשם כאדם סגור, בעל נטייה להתנהגות אימפולסיבית וקיצונית אשר קשה לצפות. לדברי עורכת התסקיר, לאור רמות פגיעות גבוהה לצד הדחקה ממושכת, התרחשה ההתפרצות הקיצונית. כן ההתרשמות הנה כי לנאשם קושי משמעותי ביכולת החיבור הרגשית שלו לפגיעה באחר, וקיימים עיוותי חשיבה בדמות ציפייה כי באמצעות המעשים תתגלה הבנה לכאביו ומצוקותיו. שירות המבחן אמנם התרשם כי אין קיימים דפוסים עבריינים בהתנהגותו של הנאשם דרך-כלל, אך התרשם מקווים של אישיות אנטי-סוציאלית, באופן המעלה את הסיכון להישנות מעשים קיצוניים בעתיד. כמו-כן עורכת התסקיר לא התרשמה מקיומה של חרטה כנה, אלא מהבעה הצהרתית שלה בלבד, נוכח השלכות המעשים על הנאשם עצמו. עוד נקבע כי הנאשם נעדר תובנות באשר לקשר בין דפוסי האישיות שלו למעשיו, וקיימת מסוגלות להתנהגות תוקפנית מסוכנת מצד הנאשם בעתיד. נוכח חוסר מוכנותו לשתף ברגשות והקשיים המתוארים לעיל, נקבע כי הנאשם יתקשה לשתף פעולה עם גורמי טיפול, ושירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה טיפולית לגביו.

טיעוני המאשימה לעונש:

11. ב"כ המאשימה עמדה בטיעוניה על חומרת מעשיו של הנאשם, ועל האימה שחווה המתלונן בעקבות המעשים, בהם הייתה טמונה סכנה לחייו ולשלמות גופו. כמו-כן המעשים העמידו בסיכון רב גם את העובדים הרבים שהיו נוכחים במקום אותה שעה. מעשי הצתה מטיבם הם בעלי פוטנציאל סיכון עצום, באשר לא ניתן לדעת מראש כמה חמורה תהיה תוצאתם. הנזק שנגרם בפועל למתלונן הנו כבד, ובנקל עלול היה הנזק להיות חמור בהרבה, ולהסתיים בקיפוח חייו. המתלונן, שכל מרצו אותה עת היה נתון לחיי עבודה ומשפחה, נותר שבור ומלא בפחדים בעקבות האירוע.

12. לדברי ב"כ המאשימה, הנאשם פעל בתכנון מראש, הצטייד בחומר דליק ובמצית, הגיע אל המפעל בשעת צהריים, כשהוא נוהג ברכבו, וצעד כברת דרך עד שהגיע למשרדו של המתלונן. נטען, כי המעשים משקפים קור רוח, תכנון מוקדם ודבקות במטרה, ולא גחמה רגעית או העדר שליטה. כן הפנתה המאשימה לדברים שמסר הנאשם לשירות המבחן, המצביעים לדבריה, על כך שהנאשם היה נחוש לגרום במעשיו לזעזוע, ולפגוע בחברה שפיטרה אותו.

13. לאור חומרת המעשים, ביקשה המאשימה להטיל על הנאשם עונש מאסר ממושך, ולתת ביטוי הן לעבירת האלימות והן לעבירת ההצתה, בהן הורשע הנאשם. נטען, כי מתחם הענישה ההולם בעבירת האלימות הנו בין 10 שנות מאסר ל-17 שנות מאסר, כאשר על-פי חומרת המעשים ראוי להשית על הנאשם עונש שהוא ברף העליון של המתחם. באשר לעבירת ההצתה נטען כי מתחם הענישה הנו בין 5 שנים ל-15 שנות מאסר, כאשר לאור הסיכון שבו הנאשם העמיד את המתלונן ואת הנוכחים הנוספים במקום, יש להשית עליו עונש שהוא קרוב למחצית המתחם. כן ביקשה המאשימה מבית-המשפט כי יוטלו על הנאשם עונש מאסר מותנה ממושך ומרתיע, קנס ופיצוי למתלונן.

14. עוד לדברי המאשימה, אמנם לנאשם אין עבר פלילי, אך אין בכוחן של הנסיבות המפורטות בתסקיר שירות המבחן להטות את הכף לקולה, שכן נקבע לגבי הנאשם כי הוא בעל אישיות מסוכנת, בעל קווים להישנות התנהגות קיצונית בעתיד. הגם שברקע המעשים עומדת מצוקה כלכלית, אין כל הצדקה לפעולה כה קיצונית, והעובדה שהנאשם מוצא צידוק למעשיו מהווה משנה חומרה, כך נטען.

טיעוני הנאשם לעונש:

15. ב"כ הנאשם עמד על הודאתו של הנאשם במסגרת הסדר טיעון, ועל העובדה שהנאשם הסגיר את עצמו למשטרה. על-פי הודעתו של הנאשם במשטרה, הוא לקם בהלם לאחר האירוע, הבין את חומרת מעשיו והביע חרטה בהזדמנות הראשונה. עוד נטען, כי הנאשם הביע רצון לפצות את המתלונן ולבקש את סליחתו, אך מאמציו נדחו על-ידו. לטענת ב"כ הנאשם מאז האירוע, המתלונן הצליח לשקם את עצמו, לתפקד ולחזור לעבודה, ולא נותרו בו צלקות גופניות. בא-כוחו של הנאשם חלק על טענות המאשימה באשר לתכנון מוקדם ולקור הרוח בו ניחן הנאשם עובר לביצוע המעשים. נטען, כי ההצטיידות בחומר הדליק הייתה ספונטנית, שכן היה מדובר בחומר שהיה מונח דרך קבע ברכבו.

16. עוד עמד סנגורו של הנאשם על נסיבות חייו הקשות של הנאשם, שגרמו לו ללחץ נפשי כבד, והובילו אותו לביצוע המעשה. הנאשם, ללא עבר פלילי ואב לארבעה ילדים שאחד מהם סובל מבעיות רפואיות המצריכות טיפול רפואי יקר, חווה מצוקה כלכלית קשה ומשבר אישי כבד לאחר פיטוריו. הנאשם הפציר במעסיקיו לקבלו חזרה לעבודה ולתת לו הזדמנות נוספת, ומשסירבו, נוצר בנפשו לחץ כבד, שהוביל לפעולה הקיצונית. באשר לתסקיר שירות המבחן, אמנם זה אינו כולל המלצה חיובית, אך הוא משקף את הבעת החרטה מצד הנאשם ואת הסברי הנאשם באשר לסיבות שהובילו אותו לביצוע המעשה. כן טען הסנגור כי אין נשקפת מסוכנות מיוחדת מצד הנאשם לאור היעדר עבר פלילי. הסנגור הציג פסיקה ממנה עולה, לדעתו, כי מתחם הענישה ההולם בעבירת ההצתה הנו פחות מזה שמציגה המאשימה. לדבריו, ראוי להסתפק בעונש מאסר קצר בלבד ולתת לנאשם הזדמנות.

17. הנאשם, בדבריו בפני בית-המשפט, הביע חרטה על מעשיו, התנצל בפני המתלונן וביקש את סליחתו.

דיון:

18. על המקרה שלפנינו חלות הוראות תיקון 113 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון 113), התשע"ב- 2012, ס"ח 2330, תשע"ב, 10/1/12), המתווה לבתי-המשפט מדרג של עקרונות ושיקולים הצריכים להיות מובאים בחשבון בעת גזירת הדין. החוק מורנו, בסעיף 40ב: "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו"; ובסעיף 40ג(א) נקבע: "בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט." ממשיך סעיף 40ג(ב) וקובע: "בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיף 40ד ו-40ה"

על-פי אמות המידה שהתוו במסגרת תיקון 113 כאמור לעיל, נחל הילוכנו בכך שנעמוד על נסיבות ביצוע העבירות, ועל הערכים המוגנים אשר נפגעו עקב ביצוען.

19. מעשי הצתה שנועדו לשם אלימות, זריעת הרס וגרימת חבלה, הנם מעשים חמורים הראויים לגינוי בכל תוקף. כאשר אדם שולח אש במטרה לפגוע באדם ולגרום לו לחבלה חמורה, טמון במעשה סיכון עצום לחייו של אותו אדם ולשלמות גופו, ופוטנציאל לגרימת נזק גדול בהרבה, אף מזה שהמבצע נתכוון לו. מעת שהוצתה האש, אין למבצע כל שליטה עליה, נזקיה עשויים להתרחב עוד ועוד ולהעמיד בסיכון אנשים תמימים:

"עבירת הצתה הינה מן החמורות שבעבירות, שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה. ואדם המתיר לעצמו לסכן על דרך של הצתה רכושם וחייהם של אחרים, ראוי שיורחק מחברת בני-תרבות ולו מן הטעם שעלול הוא להוסיף ולסכן את זולתו" (בש"פ 6764/99 תייסר נ' מדינת ישראל, 14.10.1999).

בתי המשפט נוטים להתייחס בחומרה לעבירה זו, כאשר נקבע כי הצתה במקום שחיי אדם הוטלו או יכלו להיות מוטלים על-הכף מצדיקה ככלל מאסר ממושך, על-פי הכוונתו של המחוקק (ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 17.1.2008; וכן ראו את הסקירה המקיפה ב-ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 18.3.2007). יחד עם זאת, רמת הענישה הנהוגה בעבירת ההצתה אינה אחידה, ובמסגרת שיקולי הענישה הובאו בחשבון חומרת התוצאה, העבירות הנוספות שהתלוו לביצוע ההצתה, דרגת הסיכון לחיי אדם, ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים שהועמדו לדין (ראו עניין ג'ורן לעיל).

20. בע"פ 4480/90 מדינת ישראל נ' שמיר (23.4.1991), נדון עניינו של המשיב, אשר לאחר ויכוח עם המתלונן עמו היה מסוכסך בסכסוך כספי, שפך בנזין על מכוניתו, כשהמתלונן עומד בסמוך לה, והדליקו בגפרור, באופן שגרם לאש להתפשט ולפגוע ברכב ובמתלונן. למתלונן נגרמו כוויות קשות בכל גופו, והוא היה נתון בסכנת חיים. על המשיב, אשר הורשע בביצוע עבירות של הצתה וגרימת חבלה חמורה, הוטלו בבית-המשפט המחוזי מאסר בפועל בן שנתיים ומחצה, ומאסר מותנה בן שנתיים. בערעור המדינה על קולת העונש, קבע בית-המשפט העליון כי המקרה מעיד על מעשה של פזיזות חמורה והפגנת חוסר אכפתיות לפגיעה בנפש וברכוש עקב סכסוך כספי. כן נקבע כי לא ניתן משקל מספיק בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי לתוצאה החמורה שנגרמה עקב המעשים. לפיכך, התקבל ערעור המדינה ועונשו של המשיב הועמד על שש שנות מאסר, מתוכן ארבע לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי.

בע"פ 2970/02 מדינת ישראל נ' אבו רקייק (20.1.2003), נדון עניינו של המשיב, אשר לאחר ויכוח, שפך על פניו ועל חולצתו של המתלונן חומר דליק, ושלח אש בגופו באמצעות מצת שהחזיק. המעשה גרם למתלונן לכוויות עמוקות בפניו, בצווארו, בחזהו ובזרועותיו. המשיב הורשע, על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות של הצתה וחבלה בכוונה מחמירה. בית-המשפט המחוזי גזר עליו תשע שנות מאסר, מתוכן חמש לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. למשיב היה עבר פלילי מכביד. בית-המשפט העליון קבע כי עונש המאסר הקל יחסית שהוטל על המשיב חורג מהעונש שהיה ראוי להטיל עליו, בהתחשב באכזריות הרבה שבהתנהגותו, וכן היחס בין עונש המאסר בפועל ובין עונש המאסר המותנה אינו ראוי. בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשמים, בית-המשפט העליון הותיר את עונשו של המשיב על תשע שנות מאסר, אך קיבל את הערעור במובן זה ששמונה שנים מתוכן ירוצו בפועל, והיתרה בת שנה אחת, על-תנאי.

בעניין ג'ורן לעיל, נדחה ערעורם של שני מערערים, אשר הורשעו בבית-המשפט המחוזי בעבירות של הצתה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע וקשירת קשר לעוון, והוטלו עליהם עונשי מאסר בני 7 שנים, ושנתיים מאסר על-תנאי. כן חויב כל אחד מן המערערים לפצות את נפגעי העבירה, בסך 75,000 ₪. באותו עניין הציתו המערערים דליקה בעסקם במטרה לזכות במרמה בכספי ביטוח, והדליקה פשטה במבנה בו התגוררו גם בני משפחה אחת, שנפגעו ונגרמו להם חבלות גופניות.

בע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל, נדון ערעורו של המערער, הן על הכרעת הדין והן על גזר-דינו, לאחר שהורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירה של ניסיון לרצח, ונדון לעונש של 12 שנות מאסר בפועל. המערער הורשע בעבירה זו, לאחר שניגש למשרדו של עורך-דין שטיפל בענייניו, כשברשותו גפרורים, חומר דליק וסכין יפנית. לאחר ויכוח עם עורך הדין, שפך המערער את החומר הדליק על בגדיו, והשליך לעברו גפרורים. האש אחזה בגופו של עורך-הדין ובסיוע עוברי אורח שהצליחו לכבות את האש שאחזה בגופו, ניצלו חייו, והוא נכווה קשות בפניו, בידיו ובבית החזה. בית-המשפט העליון דחה את הערעור על ההרשעה, ואף קיבל את ערעורה הנגדי של המדינה על קולת העונש, משסבר כי נסיבות המקרה והתוצאה החמורה מצדיקים הטלת עונש מקסימאלי. עונשו של המערער הועמד על 15 שנות מאסר. הגם שהעבירה שבה הורשע המערער בעניין בלחניס הנה חמורה מן העבירות בהן הורשע הנאשם שלפנינו, הרי שלנסיבות אותו האירוע יש דמיון רב לנסיבות המקרה שלפנינו.

21. הנאשם במקרה שלפנינו, פעל לבדו, ביוזמתו ובאחריותו המלאה, בתכנון מוקדם, והצטייד מראש בחומר דליק ובמצית. הוא הגיע ברכב, בשעת צהרים, למקום העבודה ממנו פוטר זמן-מה לפני-כן, ושלח אש בגופו של המתלונן ובמשרדי המפעל. העבירות בהן הורשע הנן חמורות ביותר, כאשר להצתה נלוותה עבירה חמורה נוספת, עבירת אלימות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. למעשים היה פוטנציאל לגרימת נזק חמור בהרבה, ובפועל פגע מעשה ההצתה במתלונן, אשר ספג כוויות בחלקים מגופו, ואילולא תושייתו, היה עלול להיגרם לו נזק כבד בהרבה. כן גרמו מעשי הנאשם לנזק לרכוש במפעל, והעמידו בסיכון את שלומם של הנוכחים הרבים במפעל אותה שעה. מדברי הנאשם בפני שירות המבחן, עולה כי ביקש במעשהו "לזעזע" ו"לפגוע", באלו שגרמו לפיטוריו מעבודתו, וסירבו לשקול החזרתו לעבודה. מדברי הנאשם במשטרה (הודעתו במשטרה הוגשה כאמור, מטעמו), עולה כי "לחץ", מצוקתו הנפשית עקב פיטוריו ומצוקה כספית, הם שהניעו אותו לביצוע העבירה. מעשי הנאשם ראויים להוקעה, שכן לא יעלה על הדעת כי אדם המאבד את מקום עבודתו ומקור פרנסתו, ייטול לעצמו החופש לגרום נזק חמור ולפגוע פגיעה קשה באותם אלה שהחליטו, משיקוליהם, לסיים את עבודתו. לאור חומרת המעשים, ונסיבות ביצוע העבירה כפי שתוארו לעיל, סבורים אנו כי מתחם העונש ההולם למעשה העבירה הנו בין 7 שנות מאסר ובין 10 שנות מאסר.

22. לאחר שקבענו את מתחם העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה, נעבור, כפי שהורה אותנו המחוקק, לבחינת הנסיבות שאינו קשורות בביצוע העבירה. הנאשם, אשר הודה בפנינו בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, הנו בעל-משפחה, וללא עבר פלילי. הנאשם נטל אחריות למעשים, הן במהלך חקירתו במשטרה, והן בבית-המשפט, והביע חרטה וצער. אין ספק כי מדובר באירוע חריג בנוף חייו. מובן שהטלת עונש מאסר ממושך עלולה לפגוע בנאשם ובמשפחתו, ולגדוע את מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה.

יחד עם זאת, שירות המבחן התרשם מן הנאשם כבעל קווי אישיות בעייתיים, וקושי רגשי להתמודד עם סמכות, מרות ומסגרות, ואף קבע לגביו כי קיימת בו נטייה אימפולסיבית, מסוכנות ומסוגלות לפעול בצורה קיצונית בעתיד. כן נקבע בתסקיר שירות המבחן כי חרטתו של הנאשם לא הייתה כנה, וכי הוא לא הצליח לבצע את החיבור הנדרש לפגיעה לה גרם. ערים אנו לכך שמצוקה כלכלית ומצוקה נפשית עקב הפיטורין, הן שהובילו את הנאשם לפעול כפי שפעל, ואולם מצבו האמור, כמו גם אמרותיו בדבר רצונו "לזעזע" (בפני שירות המבחן) ו"לפרוק עצבים" (בפני חוקרי המשטרה), אינן יכולות לבוא בגדר צידוק למעשה כה אכזרי וקיצוני. רצונו של הנאשם לזכות בהבנה ובהכרה במצוקותיו באמצעות מעשהו, אינו יכול להוביל להתייחסות סלחנית, שתהיה בה משום הצדקה לעשיית מעשים חמורים בשם מטרה זו. בשל מצבו הכלכלי הירוד של הנאשם, נמנע מלהטיל עליו קנס כספי.

23. לאור המפורט לעיל, ולאחר שקבענו את מתחם העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה, ושקלנו את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, אנו גוזרים את עונשו של הנאשם, כלהלן:

א. 10 (עשר) שנות מאסר, מתוכן 8 (שמונה) לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 10.07.12, ואילו היתרה על-תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בפרק זמן זה עבירת אלימות מסוג פשע או עבירת הצתה לפי ס' 448 לחוק העונשין;

ב. פיצוי למתלונן בסך 150,000 ₪; הפיצוי יופקד בקופת בית-המשפט בתוך 120 יום ממועד מתן גזר-הדין.

זכות ערעור לבית-המשפט העליון בתוך 45 ימים .

ניתן והודע היום י"ט אייר תשע"ג, 29/04/2013 במעמד הנוכחים.