החלטה

1. המבקשים הורשעו ביום 15.11.2012, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע העבירות הבאות:

א. מגע עם סוכן חוץ - עבירה בניגוד לסעיף 114 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין").

ב. ניסיון לקשר לסיוע לאויב בזמן מלחמה - עבירה בניגוד לסעיפים 92 ו-99 לחוק העונשין.

2. בהתאם, נגזרו על המבקשים בגדרו של גזר הדין שניתן בעניינם ביום 6.3.2013 עונשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, וכן קנסות בגובה 10,000 ₪.

3. כעת מונחת בפני בקשה לעכב את תשלום הקנס (להלן - "הבקשה") אשר הוטל על כל אחד מהמבקשים, וזאת עד לאחר בירור הערעור, שכאמור בבקשה - כבר הוגש.

4. הלכה פסוקה היא כי מהשלב בו הוגש הערעור מסורה הסמכות לדון בבקשה לבית המשפט שלערעור, שהוא, בעניינינו, בית המשפט העליון. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת מ' בן-פורת בה"מ 95/77 אברון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא 221, 223 (17.2.1977):

"לדעתי ברור - ולא יכול להיות כלל אחרת - שהסעיף חל רק על בקשה שהוגשה לבית-המשפט המקורי לפני שהוגש הערעור על גזר-הדין עצמו, ואילו למן אותו שלב ואילך נתפס הנושא כולו לסמכותו הבלעדית של בית-המשפט שלערעור. לא יתכן שתוך כדי שמיעת הערעור, או בהיותו תלוי ועומד, יוכל המערער לפנות בבקשה כזאת לבית- המשפט המקורי ואם נתקל שם בסירוב - להגיש "הודעת ערעור" נפרדת בצד הערעור העיקרי.

כן ראו: גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי 170 (כרך ד, 2011); משה שלגי וצבי כהן סדר הדין הפלילי 480 (מהדורה שניה, 2000).

5. לאור האמור, הצדק עם המשיבה, ומשהוגש ערעור, כאמור - קמה סמכותו של בית המשפט העליון לדון ולהכריע בבקשה.