1

מדינת ישראל - המאשימה

על ידי באת כוחה, עו"ד קרן וקסלר, פמ"מ

נגד

1. ע' ש' - הנאשם 1

על ידי בא כוחו, עו"ד ערן צלניקר

2. ע' ע' - הנאשם 2

על ידי בא כוחו, עו"ד גיל פרידמן

תוכן העניינים

הודעה על זיכוי 9

כללי 9

כתב האישום 10

התשובות לאישומים 11

לב המחלוקת 12

כתב האישום השני וההכרעה בו 13

התמשכות ההליך המשפטי 14

מבנה הכרעת הדין 15

2

חלק ראשון: הראיות 16

פרק א: הסכסוך, הירי, הראיות הנוגעות לזמן ולמקום 16

הסכסוך והקטטה בין התלמידים 16

אירוע הירי 20

ס' ע' 20

מוהנד עיסא 21

מחמד שיח יוסף 21

תרשים תצ"א 22

רפ"ק עופר לוטן 23

צילומי מצלמות אבטחה 24

ניר לפיד 25

ראיות פורנזיות 25

ארז בן דוד 25

רפ"ק דורון אביגדורי 26

רפי סיסו 28

ביקור בזירה 29

סיכום הראיות עד כאן 30

פרק ב: אמרות הנאשם 1 והראיות הנוגעות לחקירתו במשטרה 30

כללי 30

חקירותיו במשטרה של הנאשם 1 והטענות ביחס לקבילות אמרותיו ולמשקלן 31

גרסאות הנאשם 1 במשטרה 35

פעולות חקירה רבות מיד לאחר האירוע (8-9.10.09) 35

חקירה בשעה 20:23 (ת/18) 35

חקירה בשעה 23:30 (ת/19+ת/20, ת/20ב) 36

עימות בין הנאשם 1 לא' לפנות בוקר, שעה 03:01 (ת/21ב) 38

הפגשה בין הנאשם 1 לג'יהאד לפנות בוקר, שעה 03:06 (ת/22ג) 40

חקירה לפנות בוקר, שעה 04:20 (ת/23ג) 40

3

הפגשה בין הנאשם 1 עם ג'יהאד לפנות בוקר, שעה 04:40 (ת/24ג) 41

החקירות ביום ראשון 11.10.09 43

הפגשה של הנאשם 1 עם אביו בשעה 11:40 (ת/25ג) 43

חקירה והפגשה של נאשם 1 עם ג'יהאד בשעה 12:56 (ת/26ב) 43

תרגיל הפתקים 46

חקירה בשעה 17:15 (ת/27 א-ד) 47

עימות מבוקר בין הנאשם 1 וא', 13.10.09 בשעה 16:45 (ת/28א-ג) 50

החקירה ביום 13.10.09 בשעה 17:45 (ת/29 א-ה) 52

החקירות ביום 20.10.09 - היום שבו ניתנה האמרה המפלילה 55

הפגשת הנאשם 1 עם חמודי שוואהנה (ת/32א) 56

חקירה ביום 20.10.09 אחר הצהריים (ת/30 - 30ג) 58

דו"ח הובלה והצבעה 20.10.09 (ת/31-31ב) 66

החקירה ביום 29.10.09 בשעה 12:30 (ת/33-33ג) 67

עדות הנאשם 1 בבית המשפט 70

עדותו לגבי האירוע 70

עדותו לגבי חקירת המשטרה 74

התייחסות החוקרים לטענות הנוגעות לחקירה 79

יידוע הורי קטין בדבר מעצר קטין 80

נוכחות ההורים בחקירה 80

חקירה בידי עובד נוער 80

אזהרת נחקר 81

חקירה בלילה 82

כבילת נחקר 82

שפת החקירה 82

הפעלת לחץ על נחקר, דרכי חקירה, שהות יחדיו של שני הנאשמים 82

תיעוד החקירה 85

"קונספציה" ובדיקת טענות הנחקר 87

פרק ג: אמרות הנאשם 2 והראיות הנוגעות לחקירתו במשטרה 90

הטענות הנוגעות לקבילות אמרותיו של הנאשם 2 ולמשקלן 90

גרסאותיו של הנאשם 2 במשטרה 93

4

החקירה ביום 8.10.09 בשעה 23:53 (ת/34ג) 93

החקירה ביום 12.10.09 בשעה 15:57 (ת/35ג) 96

היום שבו נמסרה האמרה המפלילה - 28.10.09 96

זכ"ד יניב גולן (ת/36) 96

דו"ח תשאול רפ"ק תומר כהן (ת/37) 97

תמלול התשאול (ת/37ב) 98

מזכרו של אילן לוי מיום 2.11.09 (ת/39) 105

עדותו של הנאשם 2 בבית המשפט 106

עדותו לגבי האירוע 106

עדותו לגבי חקירת המשטרה 107

התייחסות חוקרי המשטרה לטענות הזוטא 109

אזהרה ותיעוד החקירות 109

העדר תיעוד במהלך הנסיעה (ת/36) 109

העדר תיעוד חזותי או קולי בתחילת התשאול (ת/37) 111

העדר תיעוד לפעולת חקירה - שחזור 113

העדר תיעוד לנסיבות אי גביית הודעה בכתב 114

שפת החקירה 115

שיטות חקירה פסולות 115

"קונספציה" 117

פרק ד: פרשת התביעה - עדים נוספים 117

סאהר נזאל 118

ג'יהאד אבו שיהאב 122

עבדאללה ג'יוסי 132

איימן כרמאטה 136

בדיקת מחשב 138

פרק ה: פרשת ההגנה 139

עדי הגנה וראיות מטעם הנאשם 1 139

הפסיכולוג, ד"ר מסאלחה 140

5

עדי אליבי 140

עדי הגנה וראיות מטעם הנאשם 2 145

עדי אליבי 146

המחשב של הנאשם 2 147

א' וע' - אי הבאתם לעדות 148

חלק שני: דיון והכרעה 149

כללי 149

פרק ו: המסגרת הנורמטיבית 149

בחינת קבילותן של הודיות - המסלול החקיקתי והמסלול הפסיקתי 149

המסלול החקיקתי 149

גורמי הפסלות הקלאסיים 153

זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין 157

חוק חקירת חשודים 158

המסלול הפסיקתי 160

משקל ההודאה 161

חקירת קטינים - הסיכון המוגבר להודאות שווא ותיקון חוק הנוער 162

הודעה לקטין חשוד על זכויותיו בטרם חקירתו 164

נוכחות הורה או קרוב אחר בחקירת קטין חשוד 165

חקירת קטין חשוד בשעות הלילה 165

פרק ז: אמרותיו של הנאשם 1 - קבילוּת 166

פגמי התשאול, התיעוד ומתן הזכויות לנחקר 167

פגמי התשאול לאורך כל החקירה 167

דרך התשאול הנעלם לגבי הנאשם 1 ומשמעותה - דיון 172

דרך התשאול המוקדם לגבי הנאשם 1 ומשמעותה - דיון 175

פגמי התשאול, התיעוד ומתן הזכויות לנאשם 1 - סיכום 177

6

לחץ נפשי העולה על המותר - פיתוי והשאה, חקירה סוגסטיבית 178

"תא ההמתנה" 184

כבילת הנחקר 184

טענות בדבר אמצעי לחץ נוספים 185

שפת החקירה 186

החקירה בלילה 187

נוכחות הורה בחקירה 188

חקירה בידי עובד נוער 189

המסלול הפסיקתי 190

סיכום 192

פרק ח: אמרותיו של הנאשם 1 - משקל 192

כללי 192

א. סתירות עצמיות בדברי הנאשם 1 194

ב. אי התאמה בין דברי הנאשם 1 לבין ממצאים חיצוניים; גרסה תמוהה 198

ג. סתירות בין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2 202

ד. מפגשים בעת המעצר בין הנאשם 1 לבין חבריו העצורים 205

ה. פרטים מוכמנים? 207

משקל האמרות - סיכום 211

פרק ט: אמרתו המפלילה של הנאשם 2 - קבילות ומשקל 212

כללי 212

קבילות 212

התשאול הנעלם 213

פגמי התשאול, התיעוד, אי מתן הזכויות והבטחה לשחרור - סיכום 221

שיטת חקירה בלתי הוגנת ויצירת לחץ נפשי קשה, פיתוי והשאה 222

כבילת הנחקר 223

שפת החקירה 223

חקירה בידי עובד נוער, נוכחות הורה בחקירה 224

סיכום 224

7

משקל 225

כללי 225

המפגשים בעת המעצר בין הנאשם 2 לבין חבריו העצורים 226

סתירות בין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2 227

משקל האמרה - שתי נקודות נוספות 228

משקל האמרה - השפעת החוקרים על הנאשם 2 229

משקל האמרה - קשיים נוספים 230

משקל האמרה - סיכום 231

הערה: פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין א' וע' 231

פרק י: ראיות החיזוק 233

כללי 233

ג'יהאד 235

ג'יוסי 236

כרמאטה 238

מסקנת ביניים 240

סאהר נזאל 240

ראיות החיזוק - סיכום 243

פרק יא: ראיות ההגנה 243

כללי 243

הנאשם 1 - ראיות ההגנה 243

כללי 243

חמודי 244

ד"ר שפיק מסאלחה 246

הנאשם 1 247

עדי האליבי 250

הנאשם 2 - ראיות ההגנה 253

הנאשם 2 253

8

עדי האליבי 256

העדויות לגבי השימוש במחשב 256

אחמד אבו ראס 258

ראיות ההגנה - סיכום 258

פרק יב: נושאים שונים 258

משמעות זיכויו של ע' 258

טענה חלופית - עבירת הרצח שיוחסה לשני הנאשמים 260

טיבו של הזיכוי 265

הערה לעניין דרכי חקירה 266

התוצאה 268

9

אנו מתירים את פרסום הכרעת הדין.

ניתן צו איסור פרסום שמותיהם של שני הנאשמים או כל פרט העלול להביא לזיהוים.

הודעה על זיכוי

אנו מודיעים על זיכוים של שני הנאשמים (בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982).

השופט מנחם פינקלשטיין, סגן נשיא, אב"ד

כללי

1. ביום חמישי, 8.10.09, בשעת צהריים, נורו יריות לעבר אוטובוס שהסיע תלמידים בתום יום לימודים. מקום הירי היה בקטע הנסיעה האחרון של האוטובוס, בסמוך לכפר קאסם. כתוצאה מהירי נהרג אחד התלמידים, קטין כבן 15 שנים, תושב כפר קאסם, אמג'ד שהוואנה ז"ל (להלן: "המנוח"). תלמיד נוסף מכפר קאסם, ס' ע' (להלן בדרך כלל: "ס'"), נפצע קשה.

2. בעקבות האירוע הקשה נפתחה חקירת משטרה אינטנסיבית, ובסופה הוחלט להגיש שני כתבי אישום ולייחס עבירה של רצח, וכן עבירות נוספות, לארבעה נאשמים. פיצול האירוע לשני כתבי אישום נעשה משיקולים ראייתיים כפי שיובהר להלן.

3. אציג תחילה את הארבעה, כולם תושבי ג'לג'וליה, ואוסיף דברים כלליים לאחר פירוט כתב האישום.

בכתב האישום שלפנינו הואשמו שני נאשמים: ע' ש' (להלן: "הנאשם 1") - קטין יליד 23.10.93, ובמועד האירוע היה כבן 16 שנים; ע' ע' (להלן: "הנאשם 2") - קטין יליד 29.12.92, ובמועד האירוע היה כבן 17 שנים.

10

בכתב האישום השני הואשמו שניים אלה: א' ע' (להלן: "א'") - קטין בן גילם של שני הנאשמים שלפנינו, ובן דודו של הנאשם 2. הוא הואשם בביצוע הירי הקטלני עצמו. עמו בכתב האישום הואשם ע' ח' (להלן: "ע'"). ע' היה בעת האירוע קטין אף הוא, אך מבוגר משלושת האחרים. בעוד שני הנאשמים וא' למדו יחד בבית הספר "עמל 1" שבטייבה, הרי שע' לא למד איתם באותו בית ספר.

כתב האישום

4. ביום 9.11.09 הוגש כנגד שני הנאשמים שלפנינו כתב אישום, המייחס להם עבירות רצח, נסיון רצח וקשירת קשר לרצח.

מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם 2 וא' מתגוררים באותו מתחם בג'לג'וליה, וכי בין הנאשמים לבין א' וע' קיימים קשרי חברות. א' ושני הנאשמים שלפנינו למדו יחד בבי"ס "עמל 1" בטייבה, שבו לומדים תלמידים מג'לג'וליה, טירה, כפר ברא וכפר קאסם. לרשות התלמידים עמד אוטובוס שהסיע אותם בתום יום הלימודים בחזרה לבתיהם, מטירה ועד כפר קאסם (להלן: "האוטובוס").

ביום שני, 5.10.09, בשעות הצהריים, באוטובוס, התגלע סכסוך בין א', שני הנאשמים ותלמידים נוספים מג'לג'וליה, לבין המנוח וס', וכן תלמידים נוספים מכפר קאסם.

בעקבות הסכסוך התרחשה למחרת היום, יום שלישי, 6.10.09, בשעות הצהריים, באוטובוס, קטטה בין תלמידים מג'לג'וליה לתלמידים מכפר קאסם. במהלך הקטטה איים א' על ס' באומרו: "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך", בעוד שהנאשם 2 טפח על לחיו של ס' באופן מאיים ואמר לו: "תשמור על עצמך".

לאחר קטטה זו, במועדים שאינם ידועים למאשימה במדויק, "ובהרכבים שונים", קשרו ביניהם א', ע' ושני הנאשמים קשר לנקום בתלמידי כפר קאסם, בכך שירצחו מי מהם בכלל ואת ס' בפרט.

11

במסגרת הקשר, ביום חמישי, 8.10.09, בשעות הצהריים, נסעו הנאשמים יחד עם א' וע', כאשר ע' נהג ברכבה של אימו מסוג מזדה לאנטיס בצבע לבן (להלן: "הרכב", או "המזדה"), לעבר שביל המצוי במסלול נסיעתו של האוטובוס, כשהם נושאים נשק אוטומטי מסוג קלצ'ניקוב, שהוטמן בתא המטען, וכן תחמושת.

בהגיעם אל השביל, עצרו הארבעה את הרכב ויצאו ממנו. ע' פתח את תא המטען של הרכב, וא' ושני הנאשמים עמדו בסמוך אליו. א' נטל את הנשק והתחמושת בידו, והחל לצעוד לכיוון מקום מסתור במטע זיתים הסמוך אל השביל, כדי להמתין שם לאוטובוס ולהוציא לפועל את תכניתם.

א' המתין לאוטובוס במקום המסתור כ-25 דקות, בעוד שע' והנאשמים המתינו לו בסמוך לרכב.

כאשר הגיע האוטובוס לשביל, ירה א' מהנשק כעשר יריות לעבר חלקו האחורי שמאלי העליון, שם ישבו אותה עת ס' והמנוח, וכן לעבר הדופן השמאלית אחורית של האוטובוס.

כתוצאה מן הירי נפגע המנוח מקליע שחדר מצידה האחורי של כתפו השמאלית ועבר דרך בית החזה אל ריאותיו, הוושט וכלי דם גדולים בבית שחיו הימני - פגיעה אשר גרמה למותו. כמו כן נפגע ס' באורח קשה מקליע אשר חדר לבטנו ומרסיסים אשר התפזרו באיזור האגן.

לאחר הירי, חזר א' אל הרכב, שם המתינו לו הנאשמים וע'. הנאשמים נמלטו מן המקום בריצה, בעוד א' וע' נמלטו מהמקום ברכב.

התשובות לאישומים

5. בתשובתו המפורטת לאישום, אישר הנאשם 1 כי קיימת היכרות מוקדמת בינו לבין הנאשם 2 ובינו לבין א', וכן כי נכח באוטובוס בימים 5 ו- 6 באוקטובר 2009. עם זאת, כפר הנאשם 1 בכך שנטל חלק בקטטה ובקשירת הקשר הנטענת, כפר בכך שנסע למקום המסתור ביחד עם הנאשם 2, א' וע', ובכך שהשתתף בירי כפי שנטען בכתב האישום.

12

הובהר כי בכוונת הנאשם 1 לטעון כנגד קבילות חקירותיו במשטרה, וזאת לנוכח מכלול רב מאוד של פגמים נטענים: אי תיעוד החקירה כנדרש; הפעלת לחץ נפשי בלתי הוגן; שיטות חקירה בלתי חוקיות ובלתי הוגנות; התנהלות אלימה; תחבולות בלתי הוגנות; פיתוי והשאה; הפרת חובת האזהרה; פגיעה בזכות ההיוועצות בעו"ד; ניהול החקירות בעברית ולא בשפתו של הנאשם. ניהול החקירות בניגוד למספר הוראות בחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול, התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער"). הכוונה בעיקר להוראות תיקון מס' 14, משנת 2008, לחוק הנוער.

הנאשם 2 אישר אף הוא, בתשובתו המפורטת לאישום, קיומם של היכרות וקשרי ידידות בינו לבין א' וע', וכן אישר קיומו של סכסוך עם תלמידי כפר קאסם. ואולם, לטענתו, הוא לא היה צד לסכסוך ולא היה מעורב בקטטה. כן כפר הנאשם 2 בקשירת הקשר, בכך שנסע למקום המסתור עם נאשם 1, א' וע', ובכך שהשתתף בירי כפי שנטען בכתב האישום.

לטענת הנאשם 2, "הוצאה" ממנו הודאתו תוך שלילת זכויותיו, ובהן זכות השתיקה, וזאת בניגוד לחוק. בהמשך הוגשו לעיוננו "עיקרי טיעון" לעניין אי קבילות ההודאה, ובהם נטען כי הנאשם 2 הוחזק זמן ממושך בתא מעצר קטן וחשוך עובר לחקירתו; הוא לא הוזהר כנדרש ולא ניתנו לו זכויותיו, ובהן זכות ההיוועצות בעו"ד, הזכות לנוכחות הורה בחקירה וחקירה על ידי עובד נוער; הוא לא נחקר בשפתו אלא בעברית; החקירות לא תועדו כנדרש, ובוצעו לאחר שיחות מקדימות, "נעלמות", בין הנאשם 2 לחוקרים, שבהן הובטחו לו הבטחות שונות. בכלל זה הובטח לו לפי הנטען כי אם ימסור פרטים על מעורבים אחרים ישתחרר לביתו; הוא נכבל שלא כדין במהלך החקירה; הוא נלקח לביצוע שחזור ללא הסכמתו, ומבלי שהדבר תועד על ידי החוקרים.

לב המחלוקת

6. המחלוקת העיקרית בתיק זה - עניינה בתשובה לשאלה, האם רשאים אנו לקבוע ממצאים עובדתיים לחובתם של שני הנאשמים בהתבסס על הדברים שמסרו בחקירותיהם, ובעיקר באותן חקירות שבהן הפלילו את עצמם במעורבות באירוע. הווה אומר, השאלה שלפנינו היא האם יש מקום לקבל את אמרותיהם, כבקשת המאשימה, או שמא לפסול את קבילותן, כבקשת ההגנה; ולחלופין, אם יתקבלו האמרות - האם יש מקום לתת משקל לתוכנן. בנוסף יש מקום לעמוד על עדויותיהם של ארבעה עדים שהמאשימה סבורה שעדויותיהם משתלבות זו בזו ומהוות חיזוק לאמרותיהם המפלילות של שני הנאשמים, וכן להתייחס לעדויות שהובאו מטעם שני הנאשמים.

13

יצוין כבר עתה כי הנאשם 1 נחקר פעמים רבות, ואולם החקירה המרכזית שבה הפליל את עצמו, ואת חבריו, הייתה ביום 20.10.09 - 12 יום לאחר האירוע. בחקירה זו מסר על נסיעת הארבעה ברכבו של ע' (השייך לאמו של ע') ביום האירוע, לעבר אותה דרך שבה עבר האוטובוס, וכי א' נטל את הנשק וצעד לעבר המקום שבו נורו היריות. לעומת זאת, לנאשם 2 נערכו חקירות ספורות בלבד, והוא הפליל את עצמו, ואת חבריו, בקשר לאותה נסיעה, שמונה ימים לאחר שעשה זאת הנאשם 2, היינו ביום 28.10.09. הודעות-הודיות אלה הן הבסיס לכתב האישום שלפנינו, וכן גם לכתב האישום השני בעניינם של א' וע' (שכפרו בחקירה במיוחס להם). מכאן מובנת הגשתם של שני כתבי אישום בפרשה זו, הגם שמדובר באירוע אחד. שני הנאשמים בתיק שלפנינו נקראו, מטבע הדברים, להעיד בתיק המקביל. ואולם א' וע', שלא הודו, לא נקראו להעיד בתיק שלפנינו.

7. בליבו של ההליך שלפנינו עמדה אפוא חקירתם של שורת חוקרי המשטרה, ובמיוחד חקירתם הנגדית. את עיקר המלאכה נטל על עצמו עו"ד צלניקר, ב"כ הנאשם 1, שלא הותיר אבן על אבן בחקירותיו המפורטות. זו גם הסיבה המרכזית לכך שתיק זה הפך למה שנהוג לקרוא היום "מגה-תיק" (כ-5000 עמודי פרוטוקול, ועליהם יש להוסיף מאות רבות של עמודי מוצגים). לא תמיד רווינו נחת מהתארכות החקירות הנגדיות, והפרוטוקול המוקלט יעיד על כך. ואולם, לנוכח טיב הטענות וריבוי הפגמים הקשים הנטענים לעניין חקירתם של קטינים המואשמים בעבירת רצח, לא ראינו להורות על קיצור החקירה. תרמו לכך לא במעט תשובותיהם של החוקרים עצמם, והדרך שבה ביקשו להתמודד עם השאלות הקשות שנשאלו. עתה, גם בראייה לאחור, נראה כי היה מקום לחקירתו היסודית של הסנגור. יש גם לשבח את עו"ד צלניקר על סיכומיו המושקעים לעילא, שהועילו לנו בבחינת דרך החקירה בפרשה זו - הן "היער" הן "העצים" - על פגמיה הרבים.

כתב האישום השני וההכרעה בו

8. בהקדמה כללית זו אזכיר גם את התיק השני שהתנהל במקביל בבית משפט זה בהרכב אחר, בראשות הנשיא טל (תפ"ח 10073-11-09), תוך שאדגיש כי הכרעתנו בתיק שלפנינו תתבסס אך ורק על הראיות שלפנינו. באותו תיק הרשיע בית המשפט את א' בעבירות המיוחסות לו, כמי שירה את הירי הקטלני, וגזר את עונשו, אך זיכה, מחמת הספק, את הנאשם השני באותו תיק, ע'. א' ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ואולם המאשימה לא ערערה על זיכויו של ע'.

14

בפסק דינו בעניינו של א' (ע"פ 481/12 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 30.12.14) (להלן גם: "עניין א'") ציין בית המשפט העליון כי מצב הדברים בערעור שלפניו איננו שיגרתי, שכן כתב האישום הוגש נגד השניים על בסיס ראייתי משותף בעיקרו, גם אם לא זהה בכל פרטיו. כיוון שהמדינה לא ערערה על זיכויו של ע', נוצר "מצב מורכב המעלה סימני שאלה לא פשוטים בדבר איתנות ההרשעה ותקפותה" (ס' 9 בפסק הדין). ואולם לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי אין כאן דיבור "בשני קולות", וכי זיכויו של ע' אינו שומט את הקרקע מתחת להרשעתו של א'. על כן, נדחה הערעור על הרשעתו.

בשלב מוקדם זה, אבקש להתייחס לשתי נקודות בפסק דינו של בית המשפט העליון: האחת, הפנייתו לדברי בית המשפט המחוזי (בתיק השני) כי נתן דעתו לפגמים שנפלו בחקירותיהם של הנאשם 1 והנאשם 2, ואולם תוכן אמרותיהם שימש בסיס לקביעת ממצאים בהיותם עדים ולא נאשמים (בס' 5). השנייה, דברים אשר השופטזילברטל, שמפיו ניתן פסק הדין, ראה להוסיף בפסקת הסיכום (ס' 25): "... קרוב אני למסקנה לפיה, אף ללא מתן משקל ראייתי לגרסת החבר [קרי, הנאשם 1 בתיק שלפנינו], ניתן היה להרשיע את המערער [קרי, א'] נוכח הראיות שפורטו לעיל...".

במקום אחר בהכרעת הדין שלפנינו אפנה לקביעותיו המשפטיות של בית המשפט העליון, אשר התייחס בחומרה לפגמים בחקירת האירוע (על סמך הראיות שהוצגו בתיק המקביל נושא הערעור). לדעתי אין להתעלם מקביעות אלה, אך אדגיש שוב כי הכרעתנו בתיק דנן תינתן אך ורק על בסיס הראיות שלפנינו (את פסק הדין של המותב המקביל לנו - כלל לא קראתי).

התמשכות ההליך המשפטי

15

9. ההערה האחרונה - לפני הכניסה לטרקלין הראיות - נוגעת להתמשכותו של ההליך. נאמר כבר כי תיק זה הפך (ותפח) לרב היקף במיוחד. ואולם, לא זו הסיבה היחידה להתארכות הדברים. כתב האישום הוגש בנובמבר 2009, ותחילת ההוכחות הייתה בפברואר 2010. הראיות נשמעו באינטנסיביות עד יולי 2012 - 42 ישיבות הוכחות. לאחר מכן, במשך למעלה משנה קוימו ישיבות תזכורת לא מעטות (ובנוסף שמיעת שני עדי הגנה נוספים, ביקור בזירת האירוע, ודיון בעתירה להסרת חיסיון וגילוי ראיה). ישיבות תזכורת אלה קוימו לבקשת הצדדים לקיים מגעים ביניהם בניסיון להגיע להסדר בתיק, וראויה לשבח המאשימה שהסכימה, לנוכח הקשיים שהתגלו, להסתפק בהודיית הנאשמים באופן שיורשעו בעבירה מינורית שאיננה תוצאתית. גם אנו תמכנו בזאת, תוך שהבהרנו כי אין בכך כמובן כדי לקבוע מסמרות ככל שלא תהיה הסכמה. משהתברר לבסוף כי הסכמה לא הושגה, לא נותר לנו אלא לקבוע מועד לסיכומים בכתב ובעל-פה (ישיבת הסיכומים האחרונה הייתה ביולי 2014), ועתה עלינו להכריע את הדין.

מבנה הכרעת הדין

10. התביעה הביאה ראיותיה לעניין הסכסוך הנטען בין תלמידי ג'לג'וליה לבין תלמידי כפר קאסם, ולקטטה באוטובוס, המהווים לדידה את המניע לרצח; כן נשמעו עדויותיהם של עדים לגבי אירוע הירי; הוגשו ראיות פורנזיות מזירת האירוע; הוגשו אמרותיהם של הנאשמים בחקירותיהם במשטרה; העידו חוקרי המשטרה שגבו את העדויות; כמו כן העידו עדים נוספים, אשר לדעת המאשימה עדויותיהם משתלבות באמרות מפלילות של הנאשמים ותומכות בחלקים מהן.

שני הנאשמים העידו להגנתם, וכן הובאו עדי הגנה מטעמם, בעיקר עדי אליבי. מטעם הנאשם 1 הובא גם פסיכולוג כעד מומחה, ומטעם הנאשם 2 הובא עד מומחה לנושא מחשוב.

11. בהכרעת דין זו יהיו שני חלקים. בחלק הראשון ייסקרו הראיות שהובאו בפנינו. החלק השני יהיה חלק הדיון וההכרעה. במידת האפשר תישמר ההפרדה המהותית שבין שני החלקים. ואולם, הפרדה זו לא תהיה מוחלטת - "למען ירוץ הקורא". לגבי עניינים עובדתיים מסוימים, נקודתיים, ייקבעו ממצאים כבר בחלק הראשון. מצד שני, יהיו נושאים מסוימים שעליהם תהיה חזרה, ואף הרחבה, בחלק השני.

הילוך הדברים בחלק הראשון יהיה כדלקמן:

א. תחילה יובאו, בפרק א, הראיות הנוגעות לנושאים הבאים:

הסכסוך והקטטה בין התלמידים;

אירוע הירי;

ראיות הנוגעות לזירת האירוע, לרבות ראיות פורנזיות;

ביקור בית המשפט בזירת האירוע.

16

ב. פרק ב יוקדש לבחינת אמרות הנאשם 1 בעת חקירתו, וכן לסקירת הראיות שהובאו לעניין התנהלות החקירה - הנחוצות לצורך ההכרעה בטענות הנוגעות לקבילות ההודיות ולמשקלן. לתועלת הקורא יובאו בפרק זה הן עדויות הנאשם 1 במשטרה ובבית המשפט, והן התייחסות החוקרים לטענות הפסול השונות.

ג. בפרק ג ייבחנו באותו אופן אמרות הנאשם 2 בעת חקירתו.

ד. לאחר מכן, בפרק ד, ייסקרו עדויותיהם של עדי התביעה הנוספים, שעדויותיהם הובאו כדי לחזק את אמרותיהם המפלילות של הנאשמים.

ה. בפרק ה יידונו עדויותיהם של עדי ההגנה (למעט, כאמור, עדויות הנאשמים עצמם שנדונו קודם לכן).

חלק ראשון: הראיות

פרק א - הסכסוך, הירי, הראיות הנוגעות לזמן ולמקום

הסכסוך והקטטה בין התלמידים

12. אין מחלוקת כי בימים 5 ו-6 באוקטובר 2009 (ימים שני ושלישי) פרצה קטטה באוטובוס שהסיע את התלמידים - בין תלמידי ג'לג'וליה לבין תלמידי כפר קאסם. לדברי הנאשמים, לא היה להם חלק פעיל בקטטה.

עדי התביעה ס', אנס טהה, מוהנד עיסא, צלאח עבדל-ג'אפר ומחמוד דאוד - הם כולם תלמידי בית הספר, קטינים, אשר שהו באוטובוס בזמן הקטטה. ממכלול עדויותיהם עולה כי שני הנאשמים היו מעורבים בקטטה, יחד עם א' ונערים נוספים, והתעמתו עם ס'. בתום הקטטה ביום שלישי (6.10) עצר נהג האוטובוס את הרכב, ולמקום הגיעו בעליו של האוטובוס ומנהל בית הספר.

ס' ע'

17

13. ס', כבן 15 שנים ומתגורר בכפר קאסם, מסר בעדותו כי בזמן האירוע למד בביה"ס "עמל 1" בטייבה. ס' אישר קיומו של סכסוך עם "תלמידים" מג'לג'וליה, אולם לדבריו פתר מנהל בית הספר את הבעיה (עמ' 50 ש' 30; עמ' 51 ש' 14). בהמשך עדותו ציין העד כי אינו מכיר את הנאשמים, וחזר בו מפרטים מהותיים שמסר בהודעותיו במשטרה. במהלך חקירתו הראשית אף קרא לעברו גיסו - שנכח באולם בית המשפט - ואמר: "אתה לא מכיר את האנשים האלה...לא קרה כלום, לא יודע כלום על האנשים האלה" (עמ' 50 ש' 16).

בנסיבות אלה הוכרז העד כעד עוין, והודעותיו במשטרה הוגשו בהתאם לס' 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") (סומנו ת/2, ת/3+3א (הודעה מודפסת), ת/4+4א (תמלול)).

בהודעותיו הראשונות (ת/3 ות/4), אשר נגבו ממנו עת היה מאושפז בבית החולים, על ידי החוקר מנחם ורניצקי, והתנהלו בעיקר בשפה הערבית, כאשר בחלק מהזמן נכח במקום בן משפחתו של העד, מסר העד כי אכן היה סכסוך עם תלמידים מג'לג'וליה באוטובוס, אולם שלל כי מישהו איים עליהם, ומסר כי המנהל הפריד ביניהם והייתה "סולחה".

לעומת זאת, בהודעה ת/2, אשר נגבתה ביום 22.10.09 על ידי רס"ם אורית זילברשטיין בנוכחות כארם ע', אשר תרגם את תוכנה לערבית, מסר העד כי ביום 5.10.09 היה ויכוח בהסעה מבית הספר בין תלמידי ג'לג'וליה לתלמידי כפר קאסם. למחרת, ביום 6.10.09, עת הביט העד על אחד התלמידים ממשפחת עראר-עודה, אמר לו הלה: "מה אתה רוצה", ואילו הנאשם 2 - שידוע לעד שהוא עצור ושתמונתו הייתה באינטרנט באתר "אלערב" - טפח על לחיו הימנית ואמר לו: "תשמור על עצמך". בתגובה תפס העד את ידו של הנאשם 2 ודחף אותו לאחור. בשלב זה קמו תלמידי ג'לג'וליה, אחד מהם היכה בפניו באגרוף, והחלה קטטה רבת משתתפים. העד חשש מלנקוב בשמו של תוקפו מחשש להסתבך, אולם בהמשך הוסיף וציין כי מדובר בתלמיד בשם א', אשר במהלך האירוע אף ניגש אליו ואמר לו: "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך". לאחר מכן הגיע למקום מנהל בית הספר, והתלמידים פחדו שהוא יסלק אותם מבית הספר, ועל כן נרגעו. המנהל נשאר איתם עד שהגיעו לג'לג'וליה.

בחקירה נגדית לתובעת השיב העד כי לא שיקר בדבריו לחוקרים, אלא שהוא אינו זוכר עוד את האירועים (עמ' 64 ש' 18).

לפני חקירתו הנגדית בידי ההגנה, עזב העד את מתחם בית המשפט, ולאחר שהוצא כנגדו צו הבאה הגיע לבית המשפט, אלא שלא ענה לשאלות הסנגור וטען כי אינו זוכר דבר.

18

אנס טהה

14. אנס טהה, תושב כפר קאסם ותלמיד כתה יא באותו בית ספר, מסר בעדותו בבית המשפט כי התלמידים תושבי כפר קאסם נהגו לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, בעוד שהתלמידים תושבי ג'לג'וליה ישבו בחלקו הקדמי (עמ' 31 ש' 15). כשנתבקש העד למסור פרטים על אודות הקטטה שהתרחשה באוטובוס, התחמק העד, טען כי אינו זוכר, וכשנעשה ניסיון לרענן את זכרונו ולהציג לו את הודעתו במשטרה, טען כי אינו יודע לקרוא (עמ' 31 ש' 28; עמ' 33 ש' 12), והוסיף "אני לא יודע כלום" (עמ' 34 ש' 26).

בנסיבות אלה, ומכיוון שדבריו אלה לא עלו בקנה אחד עם העולה מהודעתו במשטרה, הוכרז העד כעוין. הודעתו מיום 19.10.09, נגבתה במקור בשפה הערבית על ידי החוקר מוהנא פלאח, ותרגומה הוגש מכוח ס' 10א לפקודת הראיות (סומנה ת/1). עיון בהודעה מעלה כי לדברי העד, ביום 5.10.09, באוטובוס, פנה א' לס', שאל אותו למה הוא מסתכל עליו, ואמר לו: "מחר אתה תראה מה אני אעשה לך". למחרת, ביום 6.10.09, שני הנאשמים, א' ואחרים התקרבו לס' שישב בירכתי האוטובוס, ותלמידי כפר קאסם - והעד ביניהם - קמו כדי להגן על ס'. בתגובה אמר להם א': "תראו מה יקרה לכם", ולס' אמר: "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך". נהג האוטובוס עצר את הרכב ופתח את דלתותיו, ומנהל בית הספר שהגיע למקום הרגיע את הרוחות ולקח את תלמידי ג'לג'וליה ברכב אחר.

ביום שבו אירע הירי לא נכח העד באוטובוס מפני שאינו לומד בימי רביעי וחמישי.

בחקירתו הנגדית לתובעת אישר העד כי אכן הייתה מריבה באוטובוס, וכי המנהל הוריד את א' ואת הנאשמים 1 ו-2 מהאוטובוס (עמ' 37 ש' 28-23). בחקירתו הנגדית לעו"ד פרידמן שלל העד את האפשרות שלפיה כל הנערים מכפר קאסם ומג'לג'וליה ירדו מהאוטובוס באותו מקום והלכו יחד לביתם (עמ' 47 ש' 2-1).

15. מוהנד עיסא, כבן 15 שנים, מכפר קאסם, תאר אף הוא בהודעה ת/17, שהוגשה בהסכמה, את הקטטה באוטובוס.

19

16. צלאח עבדל-ג'אפר, כבן 16.5 שנים, מג'לג'וליה, טען בתחילת הודעתו (ת/15), שהוגשה כחקירה ראשית, כי לא ידוע לו על אירוע במהלך הנסיעה באוטובוס ביום שלישי. ואולם בהמשך ההודעה מסר כי א' ושני הנאשמים התקוטטו עם תלמידים מכפר קאסם. מנהל בית הספר הוריד אותם ואת העד מהאוטובוס והנחה אותם שלא להגיע לבית הספר עד ליום ראשון. לאחר מכן ליווה אותם המנהל עד שירדו מן האוטובוס בג'לג'וליה. לדבריו של העד, הוא לא היה מעורב בקטטה עצמה.

בחקירתו הנגדית אישר העד כי הובא לתחנה שם נאזק ונחקר כחשוד. הוא נחקר בעברית ולא הבין חלק מהדברים ששאלו אותו. לאחר החקירה היה עצור משך לילה אחד.

17. מחמוד דאוד מסר בעדותו בפנינו פרטים דומים, ציין כי הייתה אלימות באוטובוס והוסיף - אם כי בקושי רב - כי במהלך הקטטה הבחין שלחלק מהמעורבים היו מברגים, אולם לא נעשה בהם שימוש (עמ' 3810 ש' 19; עמ' 3814 ש' 17; עמ' 3820 ש' 28 ואילך).

18. ניכר היה שהעדים, קטינים שלמדו באותו בית ספר יחד עם שני הנאשמים, נרתעו מלמסור גרסה שעלולה לערב את הנאשמים בפעילות בלתי חוקית.

19. מחמוד ג'בארה, מנהל בית הספר ורס"ם גרשון בר, הגיעו למקום הקטטה האמורה ביום שלישי, 6.10.09, לאחר שהאירוע הסתיים.

מחמוד ג'בארה ניסה אף הוא להמעיט מחומרת הקטטה, אולם אישר כי נקרא למקום על ידי בעלי חברת האוטובוסים, דבר שאינו קורה לעתים מזומנות. בהגיעו למקום הבין מהתלמידים כי הריב נבע כתוצאה מכך שס' דחף או פגע בידו בלי כוונה באחד היושבים ולאחר מכן חייך, וכי בין המעורבים בקטטה היו ס' מחד גיסא, וא', חסן עודה וצלאח עבדל-ג'אפר מאידך גיסא. מהאחרונים הוא ביקש להגיע למחרת עם הוריהם לבית הספר. העד ליווה את התלמידים בנסיעה, עד שתלמידי ג'לג'וליה ירדו מן האוטובוס.

20. על חומרת הקטטה מלמדת העובדה כי נהג האוטובוס מצא לנכון לדווח על האירוע למשטרה. בהקשר זה נשמעה עדותו של רס"ם גרשון בר, אשר קיבל את הקריאה והגיע למקום האירוע. לדבריו, בהגיעו למקום לא רצה בעל האוטובוס להתלונן, ועל כן עזב העד את המקום, מבלי להיכנס לאוטובוס (עמ' 3776 ש' 14). בתשובה לשאלתנו מסר העד כי לא נתקל בעבר באירוע דומה (עמ' 3778 ש' 29 עד עמ' 3779 ש' 1).

20

21. ניתן לסכם ולומר, כי ביום שני, 5.10.09, התגלע ויכוח במהלך הנסיעה באוטובוס בין התלמידים מג'לג'וליה לבין התלמידים מכפר קאסם. ויכוח זה הידרדר ביום שלישי, 6.10.09, לכדי קטטה של ממש. בקטטה לקחו חלק הנאשמים 1 ו-2, א' ונערים אחרים, ובמהלכה איים א' על תלמידי תושב כפר קאסם ואמר להם: "תראו מה יקרה לכם", ולתלמיד ס' אמר א': "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך". נהג האוטובוס דיווח למשטרה על הקטטה, ומנהל בית הספר, אשר הגיע אף הוא למקום, הפריד בין הניצים.

אירוע הירי

ס' ע'

22. ס' ע', תלמיד בית הספר שנורה ונפצע באירוע, הוכרז כאמור עד עוין, והודעותיו במשטרה הוגשו מכוח ס' 10א לפקודת הראיות.

בהודעתו הראשונה, שנגבתה בהיותו בבית החולים (הוגשה וסומנה כאמור ת/3), מסר העד כי כרבע שעה לאחר שהתלמידים מג'לג'וליה ירדו מהאוטובוס, עת עברו ליד מפעל הבלוקים שליד כפר ברא, שמע "ירי באוטומט בזמן של שניה", והזכוכיות התנפצו ונפלו עליו (עמ' 1 ש' 4). העד התכופף והבחין בדם רב, וחברו, המנוח, נפל עליו. הוא נבהל ורץ לכיוון הנהג, והייתה מהומה גדולה באוטובוס.

בהודעה שנגבתה כשבועיים לאחר מכן וסומנה ת/2, מסר העד כי לא שמע ירי, כיוון שחלונות האוטובוס היו סגורים ובאוטובוס נשמעה מוסיקה חזקה. הוא ראה שהחלון נשבר, והסתכל על חברו המנוח שהיה שותת דם, רץ לכיוון הנהג וצעק "איי". העד עצמו הרגיש דקירה וחש כי רגליו "נתפסו" עד שלא הצליח ללכת.

בעדותו בפנינו מסר ס' כי ישב לצד המנוח בחלקו האחורי של האוטובוס, שני כסאות מקצה האוטובוס, ליד החלון. לאחר שתלמידים ירדו מהאוטובוס בג'לג'וליה ובכפר ברא, שמע לפתע העד רעש של ניפוץ חלונות, הבחין כי נפצע, וכי חברו המנוח נפצע ונפל עליו. העד חשב כי הפגיעות היו מזכוכיות, והוא סחב את המנוח לכיוון הנהג. נהג האוטובוס לקח אותם לרופא בכפר קאסם, ומשם פונה העד לבית חולים ונמסר לו כי נפגע משלושה כדורים. העד אישר כי היה חברו הקרוב של המנוח, וכי מאז האירוע הוא סובל ממצוקה נפשית. בשלב מסוים כאמור נמנע העד מלהשיב לשאלות וטען כי אינו זוכר דבר.

21

מוהנד עיסא

23. מוהנד עיסא, שהודעתו מיום האירוע הוגשה כאמור בהסכמה וסומנה ת/17, היה אף הוא באוטובוס במועד הירי. בהודעתו מסר כי האוטובוס יצא מבית הספר בשעה 14:00 והוריד תלמידים בטייבה, בג'לג'וליה ובכפר ברא. לאחר מכן המשיך בנסיעה בדרך שמחברת בין כפר ברא לכפר קאסם דרך מטע הזיתים. הם עברו את מפעל הבטון שבמקום, ובית נוסף מצד ימין, וברגע שהחלו בעלייה ניגש המנוח לנהג האוטובוס, ביקש ממנו להנמיך את הרמקולים וחזר לשבת מאחור. או אז החלו לירות על האוטובוס משני הכיוונים. הם חשבו שמדובר בזיקוקים, ואז נשמע ירי מאחור והחלונות התנפצו. הם צעקו ושכבו על הרצפה וביקשו מהנהג לנסוע במהירות למרפאה, מפני שהבחינו שהמנוח נפצע והתמוטט. בחקירתו הנגדית ציין העד כי בזמן הירי ישב מאחורי נהג האוטובוס.

מחמד שיח יוסף

24. מחמד שיח יוסף, נהג האוטובוס, מסר בעדותו כי ביום האירוע הוא יצא מטייבה בסמוך לשעה 14:15 לכיוון ג'לג'וליה, בדרך הוריד מספר תלמידים, המשיך בנסיעה לכפר ברא, שם הוריד תלמיד אחד, והמשיך לכפר קאסם.

העד העריך כי משך הנסיעה מג'לג'וליה לכפר ברא, כאשר התנועה דלילה, הוא כ-10 דקות, ומכפר ברא לכפר קאסם כ-5 דקות נוספות (עמ' 3716 ש' 31-21).

בכניסה לכפר קאסם, זמן קצר לאחר שפנה שמאלה בצומת T, בסמוך למפעל הבטון, היה ירי לעבר האוטובוס. העד העריך כי בעת הירי כבר השלים את הפנייה בעיקול, והסביר כי חלף פרק זמן עד שהבין כי יורים על האוטובוס.

לאחר הירי מיהר העד ונסע לקבלת עזרה ראשונה במרכז הרפואי (שר"ד) בכפר קאסם. העד הגיע למקום תוך פחות מחמש דקות להערכתו, התלמידים ירדו מהאוטובוס, והוא התקשר למשטרה ממכשיר הטלפון הנייד שלו, שמספרו 052-8898235.

הודעתו הראשונה במשטרה נגבתה במקום בשעה 15:10, והוא הצביע לחוקרים על מקום הירי.

22

בחקירתו הנגדית מסר העד כי לא זכור לו שרכב עמד בצד הדרך בנתיב נסיעתו, ומכל מקום הוא לא שם לב לכך (עמ' 3726 ש' 24-10). כן הבהיר כי שמע רעש של צרור יריות (עמ' 3726 ש' 32), וכי עובר לאירוע לא הבחין בסימני פגיעה של קליעים באוטובוס(עמ' 3729 ש' 2).

25. מעדויות העדים שנכחו באירוע הירי עולה, אם כן, כי לאחר שהאוטובוס חלף על פני מפעל הבטון והשלים הפנייה בעיקול הדרך, נפגע האוטובוס מירי אוטומטי. אין חולק כי מיריות אלה נהרג המנוח ונפצע ס' ע'.

תרשים תצ"א

26. לתועלת הקורא מצורף כאן תרשים תצ"א אשר מלמד על מסלול נסיעת האוטובוס בקטע האחרון של נסיעתו:

23

בתחתית התצ"א מצויים בתי כפר קאסם ובחלק העליון בתי כפר ברא. ג'לג'וליה נמצאת צפונית מערבית לכפר ברא - מחוץ לתרשים (שמאלה ולמעלה). מחלקו העליון של התרשים לתחתיתו נמשך קו המשקף את דרך הקיצור מכפר ברא דרומה לכפר קאסם (להלן גם: "שביל הקיצור" או "כביש הקיצור"). בחלקו העליון הוא קצר, ולאחר מכן יש פנייה של 90 מעלות מערבה (שמאלה בתרשים, ימינה בכיוון נסיעת האוטובוס). נכתב ליד הפנייה: "מועדון פיס לנוער"). בקטע כביש זה היו מצלמות שעליהן ידובר בהמשך. מפנייה זו נמשכת דרך הקיצור מכפר ברא לכפר קאסם. בחלקו התחתון של התרשים יש פנייה מזרחה (ימינה בתרשים, שמאלה בכיוון נסיעת האוטובוס) של כ-90 מעלות ("צומת ה-T"). זהו הצומת שמיד לאחריו התמקם היורה שירה על האוטובוס.

על עובדות אלה אין חולק למעשה, וראינו את קטע הדרך הזה (בין השאר) בעת ביקורנו בזירת האירוע (להלן, ס' 35).

רפ"ק עופר לוטן

27. רפ"ק עופר לוטן, מפקד משל"ט מרכז במשטרה, העיד בנוגע לדו"ח מרד"מ (מרכז דיווחים מבצעיים - הוגש וסומן ת/75), והסביר את אופן קבלת הדיווחים במוקד 100. מעדותו עולה כי בסיום הקלדת האירוע במוקד 100, מגיע הדיווח לעמדת שיגור, וממנה הוא משוגר פעמיים - למחשב ולקשר בניידת הרלוונטית בתחנה. באירוע חריג כמו המקרה שלפנינו מועבר במקביל דיווח טלפוני למרד"ם, שמתערב באירוע ומנהל אותו ביחד עם עמדת השיגור (עמ' 3975). השעות המופיעות בדו"ח הן ממוחשבות, וגם בהמשך, כל הדיווחים הטלפוניים והדיווחים בקשר מוקלדים למערכת המוקדים באמצעות מפעיל הזירה, ולא ניתן לשנותם (עמ' 3982 ש' 12-11).

במקרה דנן, התקבלה במוקד 100 בשעה 14:45 שיחה ממודיע בשם מחמד, ממספר טלפון 052-8898235 (כלומר, מנהג האוטובוס). האירוע הועבר לשיגור בשעה 14:47, והשיגור לניידת בוצע בשעה 14:48.

28. בשעה 14:59 התקבל דיווח נוסף במוקד 100, ממודיע שסירב למסור את שמו, ממספר טלפון 050-6795952. הדיווח היה שרכב מסוג מזדה שמספרו 95-153-29 "משתולל" בכביש הראשי ליד מועצת ג'לג'וליה. לאור סמיכות הזמנים והמקום, והסבירות שכלי רכב יברח ממקום ביצוע העבירה, ביצע המשגר קישור בין האירועים והעביר דיווח למרד"ם (עמ' 3991 ש' 8-6).

24

אין חולק על כך שרכב מסוג מזדה לנטיס בצבע לבן שייך לאמו של ע' ונושא לוחית זיהוי שמספרה 95-153-29. מכונית זו נתפסה על ידי המשטרה ונבדקה על ידי רפ"ק דורון אביגדורי. מהרכב נלקחו דגימות לשרידי ירי ונדגמו חומרים הנראים כעפר משטיחונים למרגלות המושבים הקדמיים. המוצגים שנאספו נשלחו לבדיקה במטה הארצי. בנוסף, צולם הרכב, וניתן לראות כי ברכב יש פס קישוט/פס מגן לבן בצידיו, ומגיני שמש/צלונים בחלק העליון של החלונות.

צילומי מצלמות אבטחה

29. הוגשו לנו דיסקים של תיעוד מספר מצלמות אבטחה שהיו ממוקמות במאפייה המצויה בקטע הכביש שלפני הפנייה ימינה לשביל הקיצור (צפונית לחנות הירקות שבמקום). ראו התרשים דלעיל בחלקו העליון. בעניין זה הוגשו דיסק וכן דו"ח צפייה שנערך ע"י רס"ר יניב גולן (סומנו ת/59 ו-ת/59א). ביחס לדו"ח הצפייה במצלמות האבטחה (ת/59), הבהיר יניב גולן בעדותו לפנינו כי צפה במכוניות הנוסעות מדרום לצפון ולא כפי שנרשם (עמ' 2146 לפרוטוקול ש' 5-3), וכי קיים פער של 40 דקות בין השעה הנקובה במונה לבין השעה בפועל, פער שאותו צריך להפחית (עמ' 2147 ש' 19 עד עמ' 2148 ש' 4).

העד זיהה בשעה 15:13 (דהיינו 14:33) אוטובוס שעליו פסים מאורכים. לנוכח טענות מצד ב"כ הנאשם 1 בחן העד את הסרטון בשעה 15:32 ואכן נראה אוטובוס גם בשעה זו, אלא שהוא שונה מהאוטובוס הראשון: הוא בצבע בהיר וללא פסים (עמ' 2155 ש' 28 עד עמ' 2157 ש' 24).

צפייה בתיעוד שנקלט במצלמות 5 ו-7 מעלה כי בשעה 14:33 (המתוקנת) נראה אוטובוס הדומה לאוטובוס שנפגע כשהוא עובר בכביש הסמוךלמאפייה מצפון לדרום.

30. להלן אתייחס לנסיעות של מספר כלי רכב מסוג מזדה לנטיס שתועדו במצלמות שבמקום.

25

בשעות (מתוקנות) 14:41, 14:53, 14:54, 15:03 ו-15:10 נראו מספר מכוניות מסוג מזדה לאנטיס בצבע בהיר שנסעו מדרום לצפון. לשלוש מהן קיים בדופן פס קישוט/פס מגן בצבע שחור (שאינו זהה לרכב שנתפס, היינו מזדה 95-153-29 השייך לאימו של ע', ושלפי עמדת המאשימה נהג בו ע' בעת האירוע). לשתיים מהן (שנסעו בשעות 14:53 ו-15:10) יש פס כאמור בצבע לבן (כפי שקיים ברכב שנתפס), אלא שלאחת מהן יש חלון על גג הרכב (פרט שאינו מתאים לרכב שנתפס), ולשנייה פס שחור על הפגוש האחורי של הרכב (פרט שאף הוא אינו מתאים לרכב שנתפס). במצב דברים זה דומה כי נותר ספק באשר לאפשרות כי רכב המזדה שנתפס עבר בקטע הכביש המסוים האמור בשעה הרלוונטית לאירוע.

נושא זה לא נדון במהלך הדיון בפנינו, כמו גם האפשרות כי הרכב נסע בדרך חלופית, ועל כן לא מצאנו לייחס לראיה זו כל משקל, לכאן או לכאן.

לגבי הדיווח על כך שאותו רכב מזדה נראה בג'לג'וליה בשעה 14:59 - עניין זה יידון בהמשך, בס' 278 ואילך.

ניר לפיד

31. ניר לפיד, טייס מסוק משטרתי שהוזנק לזירה ביום האירוע, כדי לסייע באיתור חשודים שעל פי דיווח נראו נוסעים ברכב מזדה בצבע לבן, מסר בעדותו כי בשעה 15:05 הוזנק להמראה, בשעה 15:20 המריא, ובשעה 15:30 הגיע לאזור. ואולם, בסריקות שנמשכו כ-40 דקות והתמקדו בשטחים הפתוחים שבין הכפרים, לא זיהה את הרכב החשוד.

ראיות פורנזיות

ארז בן דוד

32. מטעם המאשימה הוגש דו"ח תפיסה וסימון שערך ארז בן דוד, חוקר זירה במז"פ (סומן ת/40). מהמסמך עולה כי ביום האירוע בסמוך לשעה 15:00 דווח לו על אירוע הירי. הוא הגיע בתחילה ל"זירה המשנית", היינו האוטובוס עצמו, שעמד בסמוך למרכז הרפואי בכפר קאסם. העד ביצע צילום כללי של האוטובוס וסימן ממצאים - חורים שנראו כחורי ירי. בהמשך הועבר האוטובוס לטיפול המעבדה הניידת, ועל כן נסע העד ל"זירה הראשונית" בכביש המחבר בין כפר ברא לכפר קאסם, שם הייתה הזירה סגורה ומתוחמת. הוא צילם צילום כללי של זירת הירי ומצא בה שמונה תרמילים, מהם שבעה בשול השמאלי (המזרחי) של הכביש, ואחד בשול הימני (המערבי). מיקומם של התרמילים מצוי בשרטוט שערך העד וצורף לת/40.

26

בחקירתו הנגדית מסר העד כי לא חיפש אחר עקבות נעליים מאחר שלשטח הגיעו כוחות רבים, וכי תיעד את הזירה כפי שזו הייתה כשהוא הגיע למקום (עמ' 3751 ש' 11-1). כן הבהיר העד כי חיפושיו נערכו גם בעברו השני של הכביש - בשול הימני (עמ' 3754

ש' 24-2).

רפ"ק דורון אביגדורי

33. רפ"ק דורון אביגדורי, ראש המעבדה הניידת שלוחת מרכז, בדק את האוטובוס וביצע שחזור מסלולים משוערים של קליעים באמצעות מוטות מתכת, כפי שמפורט בחוות דעת מומחה שהוגשו לעיוננו (ת/48 עד ת/51).

ב-ת/48 צוין כי בבדיקת מעטפת האוטובוס נראו 7 חורי כניסת קליעים בדופן שמאל (שאותם סימן L1-L7), 3 חורי כניסות קליעים בדופן האחורית (שאותם סימן B1-B3), 4 חורי יציאת קליעים בדופן ימין (שאותם סימן R1-R4). כמו כן תועד חסר ב-3 חלונות שמאליים אחוריים. בסריקת תאי המטען ותא הנוסעים נמצאו 4 חלקי קליעים.

המסקנות שאליהן הגיע עורך חוות הדעת (ת/51) והתוספת לחוות הדעת (ת/51א), לאחר שחזור מסלולים משוערים של קליעים, הן אלה:

א. כיוון הירי לעבר צידו השמאלי של האוטובוס היה מימין לשמאל, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

ב. כיוון הירי לעבר חלקו האחורי של האוטובוס היה משמאל לימין מלמטה למעלה ובמקביל לקרקע.

ג. לנוכח מרבץ תרמילי התחמושת שנמצא בשול המערבי (צ"ל המזרחי) של הכביש, המאפיינים הפיזיים של זירת האירוע (רוחב הכביש, מיקום המרבץ) וניתוח ובחינת זוויות הפגיעה בדופן שמאל ובירכתי האוטובוס, קיימת הסתברות גבוהה ולפיה נורה האוטובוס מעמדה נייחת, וכי סדר פגיעות הירי באוטובוס הוא על פי הסימון, כך ש-L1 היא הפגיעה הראשונה, L7-L2 הן הפגיעות הבאות מלמטה למעלה, ו- B1-B3 מסיימות את הירי.

27

ד. לאור ביצוע ניסוי ירי מקדמי ברובה סער במצב אוטומט, ובהסתמך על הניתוח האמור, קיימת אפשרות שפגיעות L2-L7 נורו במצב אוטומטי.

בעדותו הבהיר העד, כי מכיוון שהפגיעה הראשונה באוטובוס L1 הייתה בזווית של כמעט 90 מעלות, ניתן ללמוד מכך כי האוטובוס התקדם בזמן הירי (עמ' 1306 ש' 11-6).

כן מסר העד כי שני תרמילים שהיו על הכביש נדרסו ונמעכו (עמ' 1314 ש' 26), וכי טווח המעוף של תרמיל נע בין מטר אחד לשלושה מטרים (עמ' 1316 ש' 24). בנושא זה תיקן העד את תשובתו בחקירתו הנגדית, ומסר כי במצב עמידה, מרחק הפליטה נע בין 4.5 ל-6.4 מ', ובמצב כריעה בין 3.9 ל-6 מ' (עמ' 1870 ש' 6-2).

בתשובה לשאלתנו הבהיר העד כי הניסוי המקדמי שערך היה ביצוע ירי במצב אוטומטי כדי לבדוק אם אכן הקנה עולה למעלה, אולם הניסוי אינו מתוקף (עמ' 1323 ש' 7-5).

בחקירתו הנגדית הבהיר העד כי מכיוון שאין בתוואי השטח הבדל טופוגרפי משמעותי, לא ניתן באמצעות נתונים טופוגרפיים לנסות ו"למקם" את האוטובוס בשעת הירי (עמ' 1855 ש' 11-6), וזאת משום שלזוויות הכניסה משתנים רבים כגון מנח הנשק בעת הירי, עוצמת החזקתו אופן החזקתו (עמ' 1856 ש' 20-13).

כן מסר העד כי העובדה ש L2-L5- נמצאים יחסית בקו ישר אחד מעל השני יכולה לנבוע ממספר סיבות: מקיומו של ירי במצב אוטומט, שאז הקנה עולה למעלה, והנשק "משתולל" בידי היורה; או לאור נסיעה איטית של האוטובוס (עמ' 1864 ש' 17-14,

29-24).

העד התייחס לתרמיל מס' 3 שנמצא בשול הימני, ומסר כי מדובר בתרמיל בודד ומעוך, אשר ככל הנראה קפץ על הכביש ונדרס, ועל כן לא ניתן להסיק דבר מהמיקום בו נמצא, זאת בניגוד לתרמילים שנמצאו בשטח החולי (עמ' 1871 ש' 20-13; עמ' 1872 ש' 2-1). כן הסביר העד, כי התרמילים נפלטים מצידו הימני של הנשק, ועל כן כיוון הפליטה הוא ימינה בתשעים מעלות (עמ' 1887 ש' 19), אלא אם כן מחזיקים את הנשק הפוך (כשהמחסנית כלפי מעלה).

28

ביחס לעובדה שבאוטובוס נמצאו 10 חורי ירי ואילו בשטח נמצאו רק שמונה תרמילים, הסביר העד כי זירת האירוע היא דבר דינמי, וכי לגבי שטח פתוח מדובר בסטייה מקובלת (עמ' 1873 ש' 22-14).

העד מסר כי את התוספת לחוות הדעת ערך ביוני 2010, לבקשת הפרקליטות, ואז הגיע לזירת האירוע עם ארז בן דוד ורמי מלכה. הוא אינו יודע אם תוואי השטח השתנה מאז האירוע ועד למועד בדיקתו (עמ' 1874 ש' 25).

ביחס לאפשרות כי הירי בוצע מרכב נוסע, הסביר העד כי בתנאי השטח הנתונים (רוחב הכביש וכיוון הנסיעה) היה הדבר אפשרי רק אם הרכב היורה נסע משמאל לאוטובוס, או עקף אותו משמאל, דבר המצריך האטה של שני כלי הרכב (עמ' 1879-1878). מכל מקום, אפשרות כזו אינה מתיישבת עם מקום מציאת התרמילים בשול (עמ' 1882 ש'

8-7) או עם זוויות הירי (עמ' 1882 ש' 5-4). העד הסביר כי הממצאים בשטח מלמדים שהיורה היה בסמוך לשיח הצבר המצוי במקום, משמאלו ועד למרחק של 5 מטרים ממנו, עם הפנים לכביש לכיוון הדופן השמאלית של האוטובוס; ככל שהאוטובוס חלף על פניו לכיוון שמאל (דרום), הסיט היורה את הקנה שמאלה כדי להמשיך לעקוב אחריו (עמ' 1888 ש' 9-3, 16, 29-24).

רפי סיסו

34. חוות דעת מומחה של פקד רפי סיסו, מומחה נשק במטה הארצי, הוגשו לעיוננו וסומנו ת/42 - ת/44. חוות הדעת ת/42 מלמדת כי לבדיקת המטה הארצי הועברו 8 תרמילים בעלי קליבר 7.62 מ"מ, ובבדיקת הסימנים הייחודיים נמצא כי כולם נורו מכלי נשק אחד, ככל הנראה מרוס"ר קלצ'ניקוב או מכלי נשק אחר המטביע סימנים סוגיים דומים (ראו גם עמ' 3695 ש' 27-17; עמ' 3696 ש' 8-2; עמ' 3705 ש' 28-20). מכלי הנשק הזה נורה תרמיל במהלך אירוע ירי אחר בכפר קאסם ביום 30.6.09 (כשלושה חודשים לפני האירוע שלפנינו).

חוות הדעת ת/43 מלמדת כי הועברו לבדיקה ארבעה מוצגים נוספים, שהם שני חלקי מעטפת קליע במשקל 1.02 ו- 1.69 גרם, ושתי פיסות מתכת במשקל 0.46 ו-1.83 גרם, אשר לא ניתן לקבוע שהן חלקי קליע.

29

חלקי מעטפת הקליע הינם ככל הנראה בקליבר 7.62 מ"מ, ונמצאו עליהם סימנים המצביעים כי נורו מקנה של כלי נשק, ככל הנראה מקלצ'ניקוב או מכלי נשק אחר בעל מאפייני סלילי קנה דומים, אולם לא נמצאו עליהם די ממצאים על מנת לקבוע האם כולם נורו מקנה של כלי נשק אחד (עמ' 3701 ש' 26, עמ' 3702 ש' 24-1); בנוסף, לא ניתן לקבוע האם יש קשר ביניהם לבין שמונת התרמילים שנמצאו, מאחר שהסימנים הייחודיים המוטבעים בקליע ובתרמיל נוצרים באזורים שונים בנשק - עמ' 3702 ש'

32-25 (וכן לא ניתן לקבוע האם יש קשר ביניהם לבין אירוע הירי האחר מיום 30.6.09 - עמ' 3712 ש' 6-1).

ביקור בזירה (עמ' 4653-4651 לפרוטוקול)

35. ביום 10.2.13 ערכנו ביקור בזירת האירוע (נקודת ההתחלה והסיום - תחנת הדלק "מנטה" שבפאתי ג'לג'וליה מצד דרום). ראינו את מסלול הנסיעה מג'לג'וליה דרך כפר ברא וכביש הקיצור עד לכפר קאסם. לפני הפנייה לכביש הקיצור ראינו את מקום המאפייה, בסמוך לחנות הירקות, שם מוקמו מצלמות האבטחה.

תחילת הביקור הייתה בשעה 14:15, ולמקום ביצוע הירי הגענו סמוך לשעה 14:30. ציינו שהתנועה בדרך הקיצור באותה שעה הייתה ערה ואיטית.

הירי בוצע כ-200 מ' לאחר הפנייה שמאלה בצומת ה-T. בנקודת הירי - מצד צפון לדרך הקיצור (היינו מצד שמאל כשפני האוטובוס לכיוון כפר קאסם) - יש מטע זיתים. מול נקודת הירי בצד ימין של הדרך (דרום) - בית גדול עם עמודים הנראה בתצלומים.

ניתן להתרשם (במשולב עם הממצאים הפורנזיים) שמקום היורה בעת הירי היה משמאל לשביל (אחרי צומת ה-T) ולא מימינו. במקום ביצוע הירי מצויים עצי זית ושיחי צבר. קבוצת בתים בפאתי כפר קאסם נמצאת כ-350 מ' מהמקום שבו בוצע הירי.

לאחר מכן חזרנו ועצרנו בנקודה בדרך הקיצור (אחרי הפנייה מכפר ברא ולפני צומת ה-T), שעליה הצביע הנאשם 1 בהובלה ובשחזור כמקום עצירת הרכב של ע' (ויציאת א' עם הנשק לכיוון מקום הירי).

עו"ד צלניקר ציין בעת הביקור במקום, כי נקודה זו שעליה הצביע הנאשם 1 בשחזור, שונה ממה שתיאר הנאשם בהודעתו המפלילה, וקרובה יותר לתחילת דרך הקיצור הסמוכה לחנות הירקות (בעת הביקור "סופר השלום").

30

עו"ד וקסלר ציינה שלפי עדויות שני הנאשמים, הלך א' דרך המטעים (שאותם ראינו) לנקודה שהם לא ראו אותה. הסנגורים ביקשו גם הם שיירשם כי בכל מקרה הנאשמים לא היו יכולים לראות את מקום ביצוע הירי. גם אנו ראינו שאין שדה ראייה כאמור.

עו"ד פרידמן ביקש שנראה את השטח מדרך הקיצור ועד לכפר ברא (כדי לתמוך בטענתו שהגרסה בדבר ריצתם של שני הנאשמים לאחר הירי למסגד בכפר ברא אינה הגיונית).

לאחר מכן המשכנו לכביש שבו נמצאת חנות הירקות ופנינו מזרחה לתוך כפר ברא. ראינו את המסגד הראשון. מסגד נוסף נמצא במרחק כ- 150 מ' בהמשך הכביש.

ב"כ הנאשם 2 ביקש שבדרכנו חזרה ממקומנו שבכפר ברא ("המסגד הראשון") לנקודת המוצא (תחנת "מנטה" שבדרום ג'לג'וליה) - נתרשם מהו זמן הנסיעה שבין שתי הנקודות. עשינו זאת וציינו שמשך הנסיעה ברכב היה שלוש דקות.

סיכום הראיות עד כאן

36. על סמך הממצאים המתוארים לעיל, ולמעשה בהיעדר מחלוקת של ממש, ניתן לקבוע כי במסגרת ההסעה של התלמידים היה סכסוך בין התלמידים מכפר קאסם לתלמידים מג'לג'וליה, שבו היו מעורבים גם שני הנאשמים. כמו כן ניתן לקבוע כי ביום 9.10.09, לאחר השעה 14:33 וסמוך לפני השעה 14:45, התרחש ירי שפגע בחלקו האחורי של האוטובוס, וגרם למות המנוח ולפציעת ס'. על סמך עדותו של נהג האוטובוס, מר מוחמד שיך יוסף, ועל סמך ממצאים פורנזיים, ניתן אף לקבוע כי הירי בוצע בצרור (ירי "אוטומטי") על ידי רוס"ר קלצ'ניקוב (או נשק סוגי דומה).

פרק ב - אמרות הנאשם 1 והראיות הנוגעות לחקירתו במשטרה

כללי

31

37. מבנה פרק זה יהיה כדלקמן: תחילה יפורטו עיקרי טענותיו של הנאשם 1 לפגמים בחקירותיו. לאחר מכן ייסקרו פעולות החקירה הרבות שעבר הנאשם, באופן שיאפשר לעמוד על השינויים בגרסתו, ועל דרכי ניהול החקירות כעולה מהראיות. בשלב הבא תובא עדותו של הנאשם 1 בפנינו, דהיינו הן גרסתו בבית המשפט והן התייחסותו לדרך ניהול החקירה. בשלב האחרון יובאו עיקרי גרסתם של החוקרים באשר לדרך החקירה, לרבות תשובותיהם לפגמים הנטענים בחקירות.

לאחר מכן, בפרק ג, תיבחן, בדרך הילוך דומה, חקירתו של הנאשם 2.

מן הראוי לציין כי בהליך זה לא נוהל "משפט זוטא" נפרד, אלא כמקובל בדרך כלל נשמעה פרשת התביעה כולה ולאחריה פרשת ההגנה, שבמסגרתה העידו הנאשמים גם לעניין דרך חקירתם במשטרה.

חקירותיו במשטרה של הנאשם 1 והטענות ביחס לקבילות אמרותיו (ולמשקלן)

38. במסגרת חקירת המשטרה, נחקר הנאשם 1 שמונה פעמים, וכן נטל חלק בשמונה תרגילי חקירה שונים, ובכללם הפגשות ועימות מבוקר עם אחרים, והכול כמפורט להלן:

במועד מעצרו (בלילה שבין 8.10.09 ל-9.10.09) הוא נחקר שלוש פעמים והשתתף בשלושה תרגילי חקירה;

ביום 11.10.09 הופגש הנאשם 1 עם אביו. לאחר מכן נחקר פעם אחת, בוצע עימו תרגיל חקירה ("תרגיל הפתקים"), ולאחר מכן נחקר פעם נוספת;

ביום 13.10.09 נערך עימות בין הנאשם 1 לבין א', ולאחריו נחקר פעם אחת;

ביום 20.10.09 נחקר הנאשם 1 פעם אחת והשתתף בהובלה והצבעה ולאחר מכן בשחזור; כאמור, אלה הראיות המרכזיות המפלילות את הנאשם 1 (ואת חבריו);

ביום 29.10.09 נחקר הנאשם 1 בפעם האחרונה.

39. ראש צוות החקירה בפרשה זו היה רפ"ק תומר כהן (להלן בעיקר: "תומר כהן"), והחוקרים השונים שהשתתפו בחקירה היו רס"ם אבי מונקר (להלן גם: "מונקר"), רס"ם אילן לוי (להלן גם: "לוי"), רס"ם מוהנא פלאח (להלן גם: "מוהנא"), רס"ר גיא רוזוליו (להלן גם: "רוזוליו") ורס"ר יניב גולן (להלן גם: "גולן").

32

ב"כ הנאשם 1 חלק על קבילותן של כל אמרות החוץ, תוך שהעלה טענות פסול רבות אשר ייסקרו להלן.

אעיר כבר עתה כי הפסיקה הכירה בגישה שלפיה כל אמרה של נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, הנוגעת לעניין ואשר יש לה לכאורה משקל ראייתי להוכחת האשמה - באה בגדר "הודיה": י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 2009, עמ' 3. כהודיית נאשם נחשבת:

לא רק הודיה מלאה בעובדות המהוות את מעשה העבירה, אלא גם כל אמרה שיש בה כדי להפלילו במשמע.

(ע"פ 216/74 גד כהן נ' מדינת ישראל פ"ד כט(1) 340, 343-344; ע"פ 752/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.8.06), ס' 29 לפסק הדין)

40. ההגנה העלתה טענות במישורים רבים, תוך הדגשה שמדובר בחקירת קטין שהיה כבן 16 שנים:

א. חקירה ללא כל תיעוד - נטען כי במסגרת החקירה כולה נערכו מפגשים רבים בין הנאשם לבין חוקריו אשר לא תועדו כלל, ואין לדעת מה היה תוכנם, וכיצד השפיעו על הנחקר ועל דבריו לאחר מכן. זהו התשאול "הנעלם". גם בית המשפט אינו יכול לדעת מה טיבם של חילופי הדברים בין החוקרים לבין הנאשם 1, לרבות דברים שהובטחו לו.

ביחס לחקירה הראשונה של הנאשם 1 (ת/18), נטען כי החקירה לא תועדה כלל בתיעוד חזותי או קולי, מחמת טענה ל"תקלה טכנית" (מ.ט 1474/09 הוא דיסק ריק).

ב. תשאול מוקדם- טענה מרכזית משלימה היא כי בתיק זה ננקטה בדרך שגרה שיטת חקירה, שלפיה לפני החקירה ה"רשמית" וההודעה בדבר מתן הזכויות לנחקר, ערכו החוקרים "תשאול" ממושך שרק לאחריו החלה להיכתב ההודעה. תוצרי תשאול זה מקבלים ביטוי בשלב מאוחר בתמלול (ולעיתים, כאמור, אף נערך התשאול מחוץ לחדר החקירות, ללא תיעוד). הסנגור מכנה שיטה זו "שיטת הבישול והתשאול", והיא יחד עם התשאול "הנעלם" היו למעשה החקירה האמיתית.

33

הערה מקדימה לתועלת הקורא: לנוכח החשיבות הרבה שיש לייחס לשני הפגמים הנטענים האלה, כפי שעוד יורחב בהמשך, אקדים ואציין כי בסקירה המפורטת להלן יודגשו במיוחד הפניות הנוגעות לאופן הביטוי של שני פגמים אלה לאורך החקירות.

ג. הפעלת לחץ נפשי בלתי הוגן על הנחקר וניהול חקירות אגרסיביות - נטען כי לנאשם 1 הובטח כי אם יעזור לחוקריו ישוחרר לביתו, והוא אוים כי אם לא ישתף פעולה, ימשיך להיות עצור וגם יואשם ברצח שעונשו מאסר עולם (ת/19, ת/27, ת/30).

כך, למשל, במהלך עימות (ת/21ב) הופעל על הנאשם 1 לחץ נפשי בלתי הוגן, שהביאו אף להתבטא ולומר: "אני רוצה לצאת, תעזוב אותי בשקט אני חלאס...אני ממש מתפוצץ עוד מעט...תסתכל תסתכל...תסתכל לעזאזל!" (עמ' 10, וכן אמירות דומות נוספות בעמ' 11, 14 ו-15).

גם בהפגשה עם מעורב אחר בפרשה, ג'יהאד אבו שיהאב (להלן גם: "ג'יהאד"), התבטא הנאשם 1 ואמר: "אני עוד מעט מתפוצץ, כל פעם כשהוא יגיד משהו אני אגיד לו כן כן כן...אני רוצה להשתחרר" (ת/24).

ד. נקיטת שיטות חקירה אסורות, תחבולות, פיתוי והשאה - נטען כי במהלך חקירותיו ננקטו כלפי הנאשם 1 איומים באמצעות קירוב פני החוקרים לפניו והרמת קול (ת/20-21, ת/30); הנאשם 1 נחקר בחדרון קטן (שייקרא להלן גם: "תא ההמתנה", או "תא המעצר") על ידי שני חוקרים, כבול בידיו וברגליו, כשהחוקרים ממטירים עליו שאלות, שוללים את תשובותיו, מכניסים מילים לפיו, ולבסוף מוסרים לו שברצונם לעזור לו (ת/20-21); בין השאר הובטח לנאשם כי ישוחרר ממעצר, או שהדבר נרמז לו. החקירות נערכו במעמד של מספר חוקרים מול נער, כשהם שוללים את תשובותיו, מונעים ממנו לצאת לשירותים, מונעים ממנו מזון ועישון, כל זאת תוך שהוא כבול בידיו וברגליו (ת/26-28); בנוסף ננקטה תחבולה, כאשר החוקרים טענו שבכוונתם להציג סרט הקושר את הנאשם 1 לאירוע (ת/21); החוקרים גרמו לנאשם 1 להאמין כי הנאשם 2 הפליל אותו ושוחרר (ת/22); החוקרים ביקשו מנאשם 1 לכתוב פתקים, וגרמו לו להבין שהם מועברים למעורב אחר שנחקר בפרשה בשם ג'יהאד (ת/27); החוקרים נופפו לעבר נאשם 1 בכתב אישום ואמרו לו שמיוחסת לו עבירת רצח, וש"כולם דיברו" (ת/30).

34

ה. העדר אזהרה - בחלק מחקירותיו, הנאשם 1 לא הוזהר כלל (ת/19, ת/20, ת/21, ת/22, ת/23, ת/24, ת/25, ת/26, ת/28, ת/29, ת/32). בחקירה הראשונה - נוסח האזהרה אינו חתום (ת/18). בחקירות האחרות נמסרו אזהרות חלקיות בלבד, כאשר חלקן תורגם, וחלקן אף לא תורגם לנאשם, ומכל מקום - האזהרות ניתנו לנאשם 1 רק בשלב מאוחר של החקירה, לאחר תשאול מפורט (ת/27, ת/28, ת/29, ת/30, ת/31, ת/33), ולא בתחילת החקירה כנדרש.

ו. אי מתן זכות היוועצות בעו"ד (ת/19, ת/20, ת/21, ת/22, ת/23, ת/24, ת/25, ת/26, ת/27, ת/28, ת/29, ת/31).

ז. הפרת זכויות לפי חוק הנוער - אי קיום החקירות על ידי עובד נוער; אי מתן זכות לנוכחות הורה בחקירה ולהפסקת חקירה בשעות הלילה; הימשכות חקירות ופעולות חקירה אחרות לאחר השעה 22:00 אל השעות הקטנות של הלילה.

ח. שפה - ניהול החקירה שלא בשפה הערבית, שפת האם של הנאשם.

ט. שהייה יחדיו באותו תא מעצר של שני הנאשמים - כמו כן נטען כי החוקרים, כשיטת פעולה, דאגו לכך שהנאשם 1 ומעורבים אחרים בפרשה, וביניהם הנאשם 2 וא', ישהו יחד בתא מעצר וב"מעברים", וכך יחליפו אינפורמציה ביניהם. כתוצאה מכך, נטען, כי דברים שנאמרו מפיו של הנאשם 1 אינם כלל מידיעתו האישית אלא "גיבוב" של מידע שאליו נחשף ממעורבים אחרים.

41. לאור האמור, נידרש בהרחבה לגרסאותיו השונות של הנאשם 1 בחקירה, לפי סדר כרונולוגי. יצוין כי בתחילה שלל הנאשם מעורבות באירוע הירי עצמו, אך בהמשך החקירה הוסיף ומסר פרטים נוספים, כאשר האמרה המפלילה ביותר הייתה בחקירה מיום 20.10.09, שבה הצביע על מעורבות שלו ושל חבריו באירוע: נסיעת הארבעה ברכב לכביש הקיצור; א' יצא מהרכב עם הנשק, ולאחר מכן נשמעו היריות.

כמו כן נבחן את טענותיו של הנאשם 1 כפי שהועלו בבית המשפט ביחס לאמרות אלה, ואת התייחסותם של החוקרים לטענות.

42. להלן ריכוז אמרות החוץ על פי סדר כרונולוגי:

35

א. חקירה מיום 8.10.09 בשעה 20:23 (ת/18).

ב. חקירה מיום 8.10.09 בשעה 23:30 (ת/19+ת/20, ת/20ב).

ג. עימות בין הנאשם 1 לא' ביום 9.10.09 שעה 03:01 (ת/21ב).

ד. הפגשה בין נאשם 1 לג'יהאד ברכב ביום 9.10.09 שעה 03:06 (ת/22ג).

ה. חקירה מיום 9.10.09 שעה 04:20 (ת/23ג).

ו. הפגשה נוספת של הנאשם 1 עם ג'יהאד ביום 9.10.09 שעה 04:40 (ת/24ג).

ז. הפגשה של נאשם 1 עם אביו ביום 11.10.09 (ת/25ג).

ח. חקירה והפגשה של נאשם 1 עם ג'יהאד מיום 11.10.09 בשעה 12:56 (ת/26ב).

ט. חקירה מיום 11.10.09 בשעה 17:15 (ת/27 א-ד).

י. עימות מבוקר נאשם 1 וא' ביום 13.10.09 בשעה 16:45 (ת/28א'-ג').

יא. חקירה מיום 13.10.09 בשעה 17:45 (ת/29 א'-ה').

יב. תרגיל חקירה (הפגשה עם חמודי) מיום 20.10.09, השעה אינה מפורטת (ת/32א).

יג. חקירה מיום 20.10.09 בשעה 17:35 (ת/30 - 30ג).

יד. דו"ח הובלה והצבעה 20.10.09 (ת/31-31ב) .

טו. הודעה מיום 29.10.09 בשעה 12:30 (ת/33-33ג).

43. מן הראוי להדגיש כי טענתו המרכזית של הסנגור היא שאין לקבל את אמרות החוץ של הנאשם 1, ואולם בצד טענה זו הוסיף הסנגור וטען, למעשה לחלופין, כי גם אם יתקבלו האמרות, הרי שאין לייחס כל משקל לדבריו המפלילים של הנאשם 1.

גרסאות הנאשם 1 במשטרה

פעולות חקירה רבות מיד לאחר האירוע (8-9.10.09)

חקירה ביום 8.10.09 בשעה 20:23 (ת/18) - אבי מונקר

44. הנאשם 1 עוכב לחקירה ביום 8.10.09 בסמוך לשעה 18:50 (דו"ח עיכוב נ/17) והובא למשרדי ימ"ר מרכז (להלן גם: "ימ"ר"). בהתאם לדו"ח מ.ט (ת/18א, נ/18), החלה החקירה המוקלטת בשעה 19:38. החקירה "הכתובה" החלה בחלוף 45 דקות - בשעה 20:23, וככל הנראה זהו זמן ה"תשאול".

36

יצוין כבר עתה כי לנוכח סימני תיקון שעות, בשלושה מקומות, על גבי דו"ח העיכוב (נ/17) - עלתה טענה כי שעת העיכוב של הנאשם 1 הייתה 19:50 ולא 18:50 (וכיוצא בזה, מועד מילוי הדו"ח ומועד ההגעה לתחנה - 20:00 ולא 19:00). ואולם, בולט הדבר שהתיקון בדו"ח היה לשעה המוקדמת יותר, וההוכחה הטובה לכך היא המסמך נ/18, שלפיו החלה עבודת ה-מ.ט. בשעה 19:38, דבר שאינו מתיישב עם עיכובו של הנאשם 1 בשעה 19:50

(למען השלמת התמונה, יצוין כי במסמך ת/74 רשומה כשעת העיכוב של הנאשם 1 השעה 19:20 (המסמך נכתב בשעה 20:20).

הגם שמכשיר ההקלטה הופעל, הרי שעקב תקלה נטענת לא תועדו התשאול והחקירה. בנסיבות אלה, הוגש רק טופס ההודעה הכתובה, המתפרס על פני כ-2 עמודים בלבד, וזאת הגם שהחקירה עצמה נמשכה כשעתיים וחצי.

ההודעה ערוכה בשפה העברית, אינה חתומה בידי החוקר או הנחקר, ובנוסח "אזהרת חשוד" נכתב כי הנאשם 1 נחקר בגין "מעורבות בקטטה וקשירת קשר לביצוע רצח", וצוינו זכותו להיוועץ בעו"ד וזכותו להימנע מהפללה עצמית. לא מפורטת זכות הקטין לנוכחות הורה בחקירתו.

45. בראשית ההודעה מסר הנאשם 1, כי ביום שלישי [צ"ל: יום שני] היה ויכוח באוטובוס בין א' לבין ילד מכפר קאסם, מכיוון שא' חשד בו כי דיווח למנהל בית הספר על כך שהוא מעשן. למחרת, באוטובוס, שוב ניגש א' לילד. הילד דחף אותו והחלה קטטה. א' קרא לעזרת בן דודו - הנאשם 2 שישב באוטובוס - ולכל התלמידים מג'לג'וליה, ואלה התקוטטו עם תלמידי כפר קאסם, עד שאחד מתלמידי כפר קאסם שלף סכין, ואז הם צעקו "סכין", והנהג עצר את האוטובוס והתקשר למשטרה (עמ' 1 ש'

31-10).

מנהל בית הספר הגיע למקום, השעה את הנאשמים ואת א' מבית הספר, והורה להם להגיע לבית הספר ביום שבת עם הוריהם.

שוטרים שהגיעו למקום ערכו חיפוש ועזבו את המקום (זאת, בניגוד לדבריו של השוטר, רס"ם גרשון בר, שלפיהם לא בוצע באוטובוס חיפוש כאמור - עמ' 3776 ש' 14).

37

א' התקשר לחבר שלו מהטלפון הנייד ואמר לו שבכוונתו "לעשות בעיות עם כפר קאסם" (עמ' 2 ש' 45-44; עמ' 3 ש' 48).

חקירה ביום 8.10.09 בשעה 23:30 (ת/19+ת/20, ת/20ב) - אילן לוי, אבי מונקר

46. ממזכרו של אילן לוי (ת/19) עולה כי בסמוך לשעה 23:30 תשאל לוי את הנאשם 1 בעברית, במקום כלשהו שאינו מפורט, במשרדי הימ"ר, שאינו חדר חקירות מתועד, וזאת ללא תיעוד מוקלט, מבלי להזהירו ומבלי להעניק לו את זכויותיו, ובהן זכות ההיוועצות בעו"ד והזכות לנוכחות הורה בחקירה, ומבלי שהיה בידו אישור לחקירת לילה של קטין.

המניע

47. במזכרו ציין אילן לוי כי הבחין בנאשם 1 במשרד בימ"ר ושאל אותו הכיצד ילד כמותו הסתבך באירוע כזה. לדבריו, הנאשם 1 השיב כי הוא לא עשה את כל "הבלגאן הזה" אלא א'. כן אמר שהוא אינו רוצה בעיות, אבל לא' היה "בלגאן" בבית הספר עם תלמיד שדיווח למנהל שא' מעשן. המנהל שלח את א' הביתה, ובדרך הביתה מבית הספר כל תלמידי כפר קאסם התנפלו על א'.

מעורבות א' וג'יהאד - גירסה 1

48. לדבריו של אילן לוי, המשיך ומסר הנאשם 1 כי בעקבות הדברים התקשר א' לבן דודו ג'יהאד ואמר לו שיש בעיה עם כפר קאסם. בערב נפגש הנאשם 1 עם א', ע' (הנאשם 2) וסודרי עודה בביתו של א'. ג'יהאד הגיע למקום ברכבו מסוג מיצובישי לבן, וא' אמר לג'יהאד - בנוכחות הנאשם 1 - כי למחרת יוצאת ההסעה בשעה 14:00 מבית הספר, מסר לו את מסלול הנסיעה, וביקש ממנו שיבצע רצח ושיירה על האוטובוס שמסיע את נערי כפר קאסם.

49. רק לאחר דברים אלה (בשעה 00:20) הכניס אילן לוי את החשוד לתא ההמתנה, במקום לחדר חקירה, כשהוא כבול בידיו וברגליו, וביצע תשאול נוסף, יחד עם אבי מונקר, שוב ללא אזהרה ומתן זכויות כלשהן. הנאשם 1 נתבקש לחזור על הדברים שאמר קודם לכן לאילן לוי. תשאול זה הוקלט.

38

מתיעוד התשאול (ת/20ב) עולה כי החקירה נוהלה בעברית, לעיתים תוך הבטחה לבוא לעזרתו של הנחקר ולעזרתו של עצור נוסף בפרשה (עמ' 4 ש' 34-30, עמ' 5 ש' 11-5: "אנחנו באמת רוצים לעזור לך...אתה כמו אח קטן"). החוקר אבי מונקר התכופף וקירב את פניו לפניו של הנאשם 1, ואף ישב על הרצפה, בעוד שהנאשם 1 ישב שפוף ואזוק ומבטו מושפל מטה. לאחר שהחוקרים יצאו מן החדר, החל ממונה 24:00, נשמע הנאשם 1 בוכה ונראה מנגב את דמעותיו.

מעורבות א' וג'יהאד - גירסה 2

50. הנאשם 1 ציין כי היה לבדו אצל א', וכי לא נפגשו עם ג'יהאד, אלא א' שוחח עם ג'יהאד בטלפון, וג'יהאד אמר לא' שלמחרת הוא יילך לאוטובוס (עמ' 7-6). כשנשאל לאיזו מטרה התכוון א' ללכת, השיב: "אולי לרצוח...לרצח" (עמ' 8).

כשנשאל על ידי החוקרים בן כמה ג'יהאד, השיב הנאשם 1 : "אמר לך ע' [הנאשם 2]" (עמ' 9 ש' 13).

תגובת החוקרים לשינוי הגרסה הייתה: "אתה צריך להבין שאתה לא יכול להגיד משהו ללכת אחורה ללכת קדימה ללכת אחורה, זה לא טוב, תגיד את האמת תאמין לי..." (עמ' 5 ש' 11-5).

טענת האליבי

51. הנאשם 1 טען כי היה בביתו בשעת הרצח, וכי דבר האירוע נודע לו רק בשעה 17:00 (עמ' 10).

עימות בין הנאשם 1 לא' ביום 9.10.09, לפנות בוקר, שעה 03:01 (ת/21ב) - תומר כהן, אילן לוי, אבי מונקר

39

52. בין הנאשם 1 לא' נערך עימות באישון לילה, בשפה העברית, כשהנאשם 1 כבול בידיו וברגליו. מצפייה בתיעוד החקירה עולה כי בכל שלב לא הוזהר הנאשם 1 ולא הוקראו לו זכויותיו (ת/21). הנאשם 1 נראה כשהוא כוסס ציפורניים. החוקר המרכזי למעשה הוא אילן לוי. עו"ד צלניקר הפנה למספר מקומות שבהם לטענתו צעק החוקר על הנאשם 1. צפייה בדיסק מלמדת כי אילן לוי הביע רוגז בפני הנחקר על כך שהביא את א' "לבקשת" הנאשם 1 - בעוד הנאשם 1 אינו מוכן לדבר על מעורבותו של א'. אילן לוי התקרב אל הנאשם 1 ואף הרים את קולו, ואולם לא נראה בקטע זה שמדובר ממש בצעקות או באווירה של לחץ קשה.

53. בתחילת העימות חזר הנאשם 1 על כך שהייתה בעיה באוטובוס, ושאל את החוקר "מה הקשר שלי לכל זה אני?" (עמ' 4 ש' 8).

בהמשך נשאל הנאשם 1 על ידי אילן לוי אם היה בביתו של א', והשיב כי בשעה תשע בערב היה בביתו של א' יחד עם ג'יהאד, וכי א' אמר לג'יהאד שנתקלו בבעיה, מפני שמישהו מכפר קאסם מסר למנהל שא' מעשן (עמ' 7-6). כלומר, שוב מסר הנאשם 1 על מפגש משותף עם א' וג'יהאד, לאחר שקודם לכן חזר בו מגרסה זו.

54. ממזכרו של אליאס מושרקי (ת/21ג) עולה כי בשלב זה יצאו החוקרים מן החדר כחלק מתרגיל חקירה כדי להאזין לשיחת שני הנחקרים. החוקר תמצת את חילופי הדברים בין השניים בכך שא' סימן לנאשם 1 בידו כי עליו לשתוק, לא לערב את ג'יהאד, ולתת רק לו (לא') לדבר. הנאשם 1 החל לשאול "מה עשינו למה אנחנו פה", אמר לא' "תגיד את האמת תלך ישר, אם לא נלך שנינו בזה", וא' עמד על כך שעל הנאשם 1 לשתוק.

בתמלול (ת/21ב) באו הדברים לידי ביטוי באופן שונה, כדלקמן:

הנאשם 1: מה אנחנו צריכים להגיד להם?

א': אני לא יודע...

הנאשם 1: ואללה! תלך איתי ישר...אני ואתה כל הזמן נלך ישר....תמיד ביחד...

אל תגיד לי שאני משקר או שאני אעשה שאתה משקר...ואללה תלך עלינו...

(עמ' 11)

א': אני לא יודע יכול להיות שאנחנו מוקלטים. לך תדע...אני לא רוצה לדבר עכשיו...

הנאשם 1: אני יכול לדבר איתך?

א': דבר אבל אני לא רוצה לדבר

הנאשם 1: אבל אל תוציא אותך שקרן ותגיד להם כי ע' [הנאשם 1] לא בא אלי ולא יודע מה...

א': טוב! שתוק!

(עמ' 16)

40

55. כמו כן, עיון בתמלול העימות מעלה, כי בזמן שיצאו החוקרים, שאל הנאשם 1 את א': "למה אנחנו כאן? בחיים שלך למה אנחנו נמצאים כאן?...איך הוא נרצח ביום שאחרי?" (עמ' 8). וכן אמר: "אני רוצה לצאת, תעזוב אותי בשקט אני חאלס...אני ממש מתפוצץ עוד מעט...תסתכל תסתכל...תסתכל לעזאזל!...לעזאזל עם הכל". א' השיב לו: "לך לעזאזל". (עמ' 10 ש' 32-27).

דברים אלה - שחשיבותם ברורה - לא באו לידי ביטוי במזכרו של אליאס מושרקי (ת/21ג האמור).

56. לאחר שנסתיים העימות, נשאל הנאשם 1 מדוע לא חזר על דבריו ביחס לא', והאם הוא מפחד ממנו. הנאשם 1 השיב בשלילה ואמר לחוקר כי כן חזר על הדברים בזמן שהחוקרים יצאו מן החדר, וכי א' מסר לו שג'יהאד לא ביצע את הרצח (עמ' 18). זאת, על אף שאין כל אינדיקציה לכך בהקלטה ובתמלול.

עוד יצוין כי לאחר צאתו של א', הציע אילן לוי לנאשם 1 לבקש סליחה לנוכח מות הנער, והנאשם 1 ענה לו בהכחשת מעורבותו:

חוקר 1: מי צריך לבקש סליחה? אתה?

הנאשם 1: (מצקצק) יא זלמי, לא אנחנו...לא אנחנו. לא א...לא יודעים מה א...

(עמ' 20 ש' 14-11)

הפגשה בין הנאשם 1 לג'יהאד ביום 9.10.09, לפנות בוקר, שעה 03:06 (ת/22ג) - אילן לוי, אבי מונקר

57. פעולת חקירה נוספת שבוצעה עם הנאשם 1 בשעת לילה מאוחרת היא הפגשתו עם ג'יהאד, שנעצר בליל האירוע כחשוד ברצח. שני הנחקרים הוכנסו על ידי החוקרים אילן לוי ואבי מונקר לרכב, כביכול כדי לנסוע לבדיקת פוליגרף, ובשלב מסוים נותרו לבדם במסגרת תרגיל חקירה. ג'יהאד קילל ואמר שא' "פתח" עליו שהוא ירה, והנאשם 1 אמר כי הנאשם 2 דיבר עליו ושוחרר (עמ' 4). כמו כן אמר הנאשם 1: "אבל יא זלמי זה לא אנחנו שרצחנו יא זלמי...איך אומרים שזה אנחנו?...אני רוצה להגיד לו שיביא לי את ההוכחה, אני לא יודע איך אני יכול להגיד לו את המשפט הזה..." (עמ' 8).

41

58. בחומר החקירה קיים מזכר של אבי מונקר (ת/22) ממנו עולה כי הקלטת הועברה לאליאס מושרקי להאזנה, אולם מזכר בדבר האזנה כאמור אינו מצוי בחומר החקירה, ואליאס בחקירתו לא זכר כי התבקש לערוך מזכר כאמור (עמ' 3947 ש' 32 ואילך). מכאן נראה, כי האינפורמציה המודגשת לעיל לא הובאה לידיעת גורמי החקירה במועד הרלוונטי.

חקירה ביום 9.10.09, לפנות בוקר, שעה 04:20 (תמלול ת/23ג) - גיא רוזוליו ואילן לוי

59. בעקבות פעולת החקירה ת/22, נחקר הנאשם 1 - ללא אזהרה או מתן זכויות כלשהן - על אודות חילופי הדברים שהיו ברכב בינו לבין ג'יהאד, ואמר לחוקריו כי ג'יהאד מסר לו שהוא "רוצה לפתוח", דבר שאין לו אינדיקציה בתמלול ההפגשה (ת/22ג). כן ציין כי אמר לג'יהאד שהוא לא יודע מה הביא אותו לכל זה, וכי הוא רוצה למות (עמ' 4 ש' 18).

הנאשם 1 הוסיף כי כשהיה בחקירה עם א', ונשאר עימו לבד, אמר לו א' שג'יהאד והנאשם 2 היו ברצח (עמ' 6-4). יצוין כי גם לדברים אלה אין כל ביטוי בתמלול המפגש האמור (ת/21ב).

הנאשם 1 אישר לשאלת החוקרים כי ג'יהאד היה בביתו של א' (ת/22ג עמ' 8 ש'

2-1).

הפגשה בין הנאשם 1 לג'יהאד ביום 9.10.09, לפנות בוקר, שעה 04:40 (ת/24ג) - גיא רוזוליו

60. ממזכרו של אליאס מושרקי (ת/24) עולה כי הנאשם 1 הופגש בשנית עם ג'יהאד. זו פעולת חקירה נוספת שבוצעה בשעת לילה מאוחרת, ללא מתן זכויות לנחקר. הנאשם 1 אמר כי "ההוא" זרק את זה עליהם והלך הביתה, וכי אמרו לו שהוא ביצע רצח והיה עם ג'יהאד בבית של א'. הנאשם 1 שאל את ג'יהאד מה עליהם לומר על מנת "לצאת מזה", וניסה לתאם עימו גרסה. ג'יהאד הנחה אותו לא לומר שהיו ביחד עם א' כיוון שיש בכך לחזק את הראיות נגדם. בהמשך שאל הנאשם 1 את ג'יהאד "אם הוכח העניין נגדנו, כמה נקבל", וג'יהאד השיב כי "יקבלו 25 שנה". בתגובה אמר הנאשם 1: "אבל אין הוכחה!".

61. מהתמלול (ת/24ג) עולה כי הנאשם 1 אמר דברים נוספים - בעלי חשיבות - שלא הוזכרו במזכר של אליאס (המודגשים להלן), ועל כן לא היו לנגד עיני צוות החוקרים בעת החקירה (ובפני הפרקליטות בעת הגשת כתב האישום):

42

הנאשם 1: הם אמרו כי יש מישהו שנרצח...טוב מי זה שנרצח?

הם טוענים כי יש מישהו שנרצח...מה לנו ולכל זה? כוס אחותו...

(עמ' 2 ש' 25-20).

הנאשם 1 : אני עוד מעט מתפוצץ כל פעם כשהוא יגיד משהו אני אגיד לו כן כן כן...אני אגיד לו א... (לא נשמע) אני נשבע לך מה זה? אני רוצה להשתחרר יא זלמי, מה אני יש לי זמן בשבילו?

(עמ' 3 ש' 20-18).

הנאשם 1: חאלס אנחנו לא יודעים מי זה שרצח אותו, מה הסיפור שלו...אנחנו לא יודעים שום דבר.

(עמ' 4 ש' 6-5).

הנאשם 1: אנחנו הרסנו את החיים שלנו יעני..אני נשבע לך...אנחנו הרסנו את החיים שלנו...איך א' שוחרר? הוא הלביש את התיק עלינו ושוחרר (לא ברור), יא אלוהים לאן הגענו? (מצקצק)..

אלוהים שלי שחרר אותנו...

טוב אם הלבישו לנו את התיק, כמה העונש?

דובר 2 (ג'יהאד): עשרים וחמש שנה.

(עמ' 5 ש' 18-11)

יש להעיר כי במזכר של החוקר נכתב שתשובה זו ניתנה לשאלת הנאשם 1 מה יהיה העונש "אם יוכח העניין נגדם", בעוד שהשאלה הייתה מה יהיה העונש אם "הולבש נגדם התיק". אין צורך לומר שיש משמעות רבה לפער בניסוח הדברים.

הנאשם 1: לא?

דובר 2: וואללה....מדובר ברצח

הנאשם 1:אבל אין לנו קשר לזה...הרי אין הוכחה?

דובר 2: ההוכחה הינה כי א' פתח...הוא אומר לך אה אתה אוכל (עמ' 5 ש' 24-19).

הנאשם 1: טוב, אבל אני אמרתי להם יא עמי זה לא אני זה לא אני זה לא אני הם אומרים לי לא! אתה צריך להגיד את זה...אם אתה תמשיך להגיד שזה לא אתה זה לא אתה אזי הכול הלך עליך...

(עמ' 9 ש' 20-18).

הנאשם 1: ...אני לא ראיתי אותם לא אתמול ולא שלשום...ולא היום אפילו. הוא אמר לי לא! אתמול אתה היית...אתה, ע' [הנאשם 2] וא' הייתם מתחת לבית כאילו משחקים קלפים...

(עמ' 9 ש' 29-26)

43

הנאשם 1: ילד שמת וזה לא אנחנו ואנחנו לא יודעים שום דבר עליו, הלבישו לנו את זה...איך זה קרה אני לא מצליח להבין...טוב אתמול אנחנו רבנו עם כפר קאסם מה הקשר לילד עם כפר קאסם?

נחקר 2: הרי הילד שנרצח הוא מכפר קאסם.

הנאשם 1: מי אמר לך שהוא מכפר קאסם? הילד שנרצח הוא מכפר קאסם?...

(עמ' 10 ש' 29-22).

יצוין כי בהפגשה עדכן הנאשם 1 את ג'יהאד כי סיפר בחקירה שהיה יחד עם א' וג'יהאד בביתו של א', ואולם ג'יהאד השיב לו: "ינען אלוהים שלו, מתי אנחנו ישבו (צ"ל ישבנו) ביחד?" (עמ' 4 ש' 23)

נראה כי הנאשם 1 לא ידש שדבריו מוקלטים, משום שאמר: "הם לא ישמעו את זה...הרי הם יצאו בחוץ" (עמ' 8 ש' 10). יש לכך חשיבות לנוכח טענה שהושמעה ולפיה אמרות של הנאשם 1 המצביעות על חפות נאמרו "למקרופון".

כמו כן, במהלך העימות הסביר ג'יהאד לנאשם 1 כי אם יישב בכלא, יכו אותו האסירים האחרים.

62. עד כאן פורטו פעולות החקירה הרבות שעבר הנאשם 1 לאורך כל הלילה שלאחר אירוע הירי (בין יום חמישי לשישי). חקירותיו הבאות היו ביום ראשון, ומאז היה מוהנא החוקר המרכזי שלו.

החקירות ביום ראשון, 11.10.09

הפגשה של הנאשם 1 עם אביו בשעה 11:40 (ת/25ג)

63. לאחר סוף שבוע במעצר, הופגש הנאשם 1 עם אביו ביום 11.10.09, ומפגש זה הוקלט. הנאשם 1 לא הוזהר, ולא ניתנו לו זכויותיו.

החוקר מוהנא האזין להפגשה בסמוך להתרחשותה וערך רישום של עיקרי הדברים (ת/25), שממנו עולה כי הנאשם 1 אמר לאביו שהוא עושה לחוקרים את החיים קשים, וכי "לא נתן להם כלום".

44

בפועל עולה מתמלול פעולת החקירה (ת/25ג) כי הנאשם 1 דיווח לאביו שמצבו טוב, וכי הוא אוכל, ישן ואינו סובל מאלימות. ביחס לכך שהקשה על חוקריו, אמר הנאשם 1: "ואללה, אענה אותם" (עמ' 2 ש' 8). לגבי אי מסירת מידע לחוקריו, הוסיף הנאשם 1 ואמר: "משהו שאני לא יודע אותו למה שאני אדבר עליו" (עמ' 2 ש' 12-11). גם דברים אלה לא קיבלו ביטוי במזכרו של מוהנא, ולא עמדו בפני החוקרים בזמן החקירה (ובפני הפרקליטות בעת הגשת כתב האישום).

חקירה והפגשה של נאשם 1 עם ג'יהאד בשעה 12:56 (ת/26ב) - מוהנא פלאח, תומר כהן, אילן לוי

64. הנאשם 1 הוכנס לחדר החקירות ותושאל ע"י מוהנא - ללא שהוזהר, וללא שניתנו לו זכויותיו. כבר בתחילת החקירה השתמש מוהנא בביטויים שיש בהם להצביע על כך שבינו לבין הנחקר התנהלה שיחה מקדימה על אודות נושא החקירה טרם התשאול - שיחה שלא תועדה:

כמו שאמרתי לך, אתה יודע, אתה יודע דברים...(עמ' 2

ש' 2).

אתה לא אחד שהוא סיים את הכל בחיים שלו......בגלל זה ביום שלישי אתה אמרת לי, נכון?...יומיים לפני האירוע, ביום שלישי, וכמו שאמרת לי...

(עמ' 2 ש' 13-12, 17).

כמו כן, במהלך החקירה איים החוקר אילן לוי על הנאשם 1 כי אם לא יאמר את האמת - הם יראו לג'יהאד את כל מה שמסר ביחס אליו, ואמר לו: "אתה לא מבין לאן אתה הולך...ולכמה שנים אתה הולך" (עמ' 35 ש' 8-3).

המניע

65. הנאשם 1 ציין כי ביום שלישי, יומיים לפני האירוע, היה ריב באוטובוס בין א' לבין ילד מכפר קאסם, ונהג האוטובוס עצר והתקשר למנהל, שהגיע למקום, ערך חיפוש בתיקי הנערים והודיע להם שהם מושעים מבית הספר למשך שלושה ימים. בדרך חזרה, הורה לו המנהל שיירד בתחנה של בית העלמין, הגם שיש תחנות קרובות יותר לביתו. הוא ירד בתחנה האמורה והבחין בג'יהאד בסמוך לבית העלמין. הם עישנו והלכו לביתו של א'. לאחר מכן חזר לביתו וסיפר לאביו על הקטטה.

45

האליבי

66. לדברי הנאשם 1, ביום רביעי עבד עם אביו, וביום חמישי יצא אביו מהבית לפנות בוקר, חזר בשעה שמונה וחצי או תשע, ומאז עבד עימו בבית בשיפוצים עד השעה שש (עמ' 5).

בתשובה להבעת פקפוק מצד מוהנא אמר הנאשם 1:

...אני אמרתי לך את האמת מה...כל פעם שאני אומר לו משהו הוא מתחיל לצעוק עליי

(עמ' 6 ש' 7-5).

בהמשך אמר:

טוב אם זה משהו שאני לא יודע, אז איך אני אענה לך?

(עמ' 7 ש' 4).

והוסיף:

אני אין לי מה לעשות, אני אמרתי את כל מה שיש לי להגיד (עמ' 7 ש' 29-28).

67. החוקר מוהנא אמר לנאשם 1:

נכון עכשיו אמרת לי...אני אמרתי לך אם אתה תתחיל לספר לי את הסיפור שסיפרת אותו כבר אז אל תספר לי...ואתה אמרת לי לא אני רוצה לספר לך את הכל

(עמ' 8 ש' 4-1).

שוב יש כאן אינדיקציה לכך שנאמרו מחוץ לחדר החקירות דברים בנושא החקירה שלא תועדו, וככל הנראה מבלי מתן זכויות לנחקר, כמו גם אי הסכמה של החוקר לקבל רק את הגירסה שכבר סופרה לו.

בתגובה לכך אמר הנאשם 1:

הנה סיפרתי לך מה... שם חייבו אותי לדבר ככה ולעשות שטויות, אני התחלתי לעשות שטויות... דבר ראשון אני הייתי עייף בא לי לישון, ודבר שני היה לילה...קר לי והכל...התחלתי לעשות שטויות

(עמ' 8 ש' 14-1).

46

הנאשם 1 תמה האם עליו לומר על מישהו מהכפר שהוא זה שרצח, ואמר: "מחייבים אותי לספר ואני מתחיל לדבר שטויות" (עמ' 13 ש' 7-1). צודק עו"ד צלניקר כי יש בדברים אלה משום "תמרור אזהרה" לחוקרים. יחד עם זאת יש לציין כי בתגובה לכך אמר מוהנא לנאשם 1 כי אף אחד אינו מחייב אותו לומר דבר (עמ' 13 ש' 9-8).

ביחס לשאלת הנאשם 1: "מה אתם תעשו איתי?", השיב לו מוהנא בזמן החקירה: "הפתרון בידיים שלך" (עמ' 12 ש' 33-22).

68. במהלך החקירה הופגש הנאשם 1 פעם נוספת עם ג'יהאד, ואמר לו: "ישבנו אני וא' בתוך החדר והתחלנו לעשות שטויות"; א' "עשה לי סימן בעין ואמר לי כן תגיד" (עמ' 17), וג'יהאד השיב לו: "השטויות שלכם גרמו להם להביא אותי".

בהמשך ביקש ג'יהאד מהנאשם 1 לחזור על דבריו בפני החוקר, ואמר בעצמו לחוקר: "עכשיו אתה שומע שא' אמר לו תגיד ג'יהאד היה בכל הבלגאן ואני לא הייתי" (עמ' 19).

החוקר הציג לנאשם 1 את הגרסה שמסר ושאל אותו אם זה נכון או לא. הנאשם 1 מסר כי הדברים אינם נכונים, והוסיף: "איך אומרים אתה אילצת אותי" (עמ' 19 ש' 24, 26; עמ' 23 ש' אחרונה).

69. בהמשך, ביקש אילן לוי מג'יהאד לתרגם לנאשם 1 את שאלתו האם ג'יהאד וא' ישבו לידו ותכננו לרצוח את המנוח (עמ' 27 ש' 2-1), והנאשם 1 שלל זאת. גם לאחר מכן, כשנותרו שני הנחקרים לבדם בחדר, הסביר ג'יהאד לנאשם 1 כי אם הוא לא מבין את דברי החוקר, שיגיד לו (לג'יהאד) כדי שהוא יסביר לו מה החוקר מדבר: "לפעמים הוא משנה בדברים מפלילים את כולנו". הנאשם 1 השיב לג'יהאד: "הבעיה שאני לא יודע לדבר עברית..." (עמ' 29 ש' 10-7). גם בהמשך אמר הנאשם 1 כי אינו מבין את דברי החוקר, וג'יהאד הסביר לו אותם (עמ' 30 ש' 13-9; עמ' 32 ש' 32-29; עמ' 35 ש' 33-30), ולבסוף אף הנחה את הנאשם 1 כי עליו לבקש להיחקר על ידי חוקר ערבי בלבד (עמ' 37 ש' 7-5; עמ' 45 ש' 16-14). בדברים אלה עולה בבירור כי אי ידיעת השפה היוותה בעיה ממשית בחקירתו של הנאשם 1, כאשר החקירה נוהלה על ידי חוקרים דוברי עברית שאינם יודעים ערבית.

גם רפ"ק תומר כהן השתמש בשירותי התרגום של ג'יהאד (סוף עמ' 46 עד עמ' 47; וכן ראו עמ' 34).

47

ג'יהאד כעס על כך שנעצר בגלל חבריו, ובשלב זה ציין כי הכול התחיל בגלל קטטה, מפני שמישהו הסתכל על החברה של הנאשם 2 (עמ' 39).

בהמשך אמר הנאשם 1 לג'יהאד: "לאיפה אני אברח? נגיד ברחתי. כמה זמן אני אשב? לא תפסו אותי שנה, שנתיים, שלוש או ארבע שנים. נו, נניח הסתפרתי קרחת, הסתפרתי והכול. נו, מה אחרי? הם לא יתפסו אותי? (עמ' 50).

בעמ' 57 לתמלול הוצא הנאשם 1 מהחדר, ומיד לאחר מכן נכנס תומר כהן והחל לחקור באגרסיביות ובצעקות קשות את ג'יהאד (עמ' 61-58). על חקירותיו של ג'יהאד, ראו להלן בפרק ד, ס' 245 ואילך. יצוין שתומר כהן העריך כי סביר שהנאשם 1 שמע את צעקותיו שלו (החוקר) על ג'יהאד - עמ' 1691, ש' 10-8.

תרגיל הפתקים, 11.10.09 - מוהנא פלאח

70. לאחר שהסתיים העימות בין הנאשם 1 לג'יהאד, בשעה שאינה ידועה, הוצא כאמור הנאשם 1 מחדר החקירות, שבו המשיכה להתנהל חקירתו של ג'יהאד.

בשלב זה ערך מוהנא תרגיל חקירה שלא תועד חזותית, ולא קיבל ביטוי במסגרת מזכר נלווה כלשהו. במסגרת התרגיל, הציע מוהנא לנאשם 1 להעביר עבורו פתקים לג'יהאד. הנאשם 1 הסכים וכתב: "אתה רוצה לפתוח או לא?". מוהנא נטל את הפתק, אולם לא העבירו לג'יהאד, ורשם - לכאורה בשמו של ג'יהאד - את הדברים הבאים: "אני סיפרתי הכול - תגמור". מוהנא מסר לנאשם 1 את הפתק, והלה קרא ורשם: "כלומר, זהו" ("יעני חלאס"). מוהנא שוב נטל את הפתק ורשם בעצמו בשם ג'יהאד: "זהו" ("חלאס").

בהמשך ערך מוהנא ככל הנראה "תשאול" לא מתועד, המקדים את החקירה ת/27, ובמסגרתו כתב הנאשם 1 את שני הפתקים הנוספים הבאים:

א. אתה אמרת שעשה את זה באקדח מה להגיד

ב. זה שהביא את האקדח א'

החקירה ביום 11.10.09 בשעה 17:15 (ת/27 א-ד) - מוהנא פלאח, תומר כהן, אילן לוי

48

71. החקירה החלה ללא אזהרה וללא מתן זכויות לנחקר כהמשך ישיר לתרגיל הפתקים, לאחר דברי הנאשם 1 למוהנא: "יעני חלאס" (ת/27ד עמ' 2 ש' 7). רק בחלוף חקירה ממושכת (בתמליל - 58 עמודי חקירה בעל פה!), ועם תחילת רישום ההודעה הכתובה, מסר מוהנא לנאשם 1 בעברית ובערבית כי הוא נחקר "תחת אותם אשמים שפונו [כך] אליך" (עמ' 59 ש' 24-22), וכי הימנעות מלענות לשאלות "עשויה לחזק..." (עמ' 60 ש'

20-19). אין התייחסות לזכות היוועצות בעו"ד ולנוכחות הורה. בשלב זה היה הנאשם 1 חסר מנוחה, ביקש מהחוקר כי חקירתו תימשך ביום המחרת, ואף אמר: "מה כל יום חקירה כמו זאת?...אני משתגע..." (עמ' 60 ש' 36-31). החקירה נערכה כשהנאשם 1 אזוק ברגליו, והוא אף התלונן שהאזיקים מכאיבים לו (עמ' 57, 66).

יצוין כי במהלך חקירה זו, אמר תומר כהן לנאשם 1 כך:

האמת פה עכשיו תציל אותך, אתה נמצא במצב שאתה חשוד בתיק רצח...ואתה ילד...ואתה יכול לשבת במאסר עולם...ההזדמנות שלך והפתח שלך החוצה זה הדברים שאתה תגיד מהפה שלך, אל תהסס ואל תפחד...אתה צריך להגיד את כל האמת כל מה שאתה יודע (עמ' 14 ש' 22-16).

המעורבים באירוע

72. עם תחילת התשאול שאל הנאשם 1: "מה אני צריך לכתוב", ונענה: "מה אתה עשית, מה אתה יודע, מה כל החלק של כל אחד מהם בסיפור". בתגובה מסר הנאשם 1: "אני יודע כי א' היה יורה ו...ע' [הנאשם 2] היה מסתכל עליו" (ת/27ד עמ' 2).

מתמלול החקירה עולה כי הייתה שיחה מקדימה בין החוקר לנחקר שלא תועדה: "מה? הרי אני אומר לך כי א' סיפר לי, אני אומר לך כי א...אני אמרתי לך כי א' אמר לי א..." (ת/27ד עמ' 1 ש' 26-25).

73. בהמשך שאל מוהנא את הנאשם 1 היכן התרחש האירוע, והלה השיב: "מאיפה אני יודע איפה? הם לא אמרו לי, הפרט הזה הם לא אמרו לי...אבל א...איך קוראים לזה אמר לי איפה...זה שהיה במשפט, זה הדתי הזה...אמר לי שזה בין כפר (לא ברור) לכפר קאסם" (עמ' 3 ש' 24 - עמ' 4 ש' 2).

מאמירה זו משתמע לכאורה כי הנחקר לא ידע את פרטי האירוע, ועולה החשש שמא עשה שימוש במידע שקלט בדרכים שונות במהלך מעצרו.

המניע

49

74. לדברי הנאשם 1, החל הסכסוך בגלל שמישהו מכפר קאסם דחף "בדואי מזבארקה" על אהובתו של הנאשם 2 (עמ' 4). א' החל לאיים על הילדים באוטובוס, ולאחר מכן התקשר למישהו בטלפון ודיווח לו על הקטטה (עמ' 7-5).

יצוין כי כשנשאל הנאשם 1 על ידי החוקר: "א' התעצבן שמישהו הסתכל על החברה שלו?" - הרי למרות שהמדובר לכאורה על חברה של הנאשם 2 ולא של א', השיב הנאשם 1 בחיוב, ולא תיקן את החוקר בדבר קיומה של טעות כלשהי (עמ' 5 ש' 23-20, עמ' 34 ש' 4-3).

בהמשך ציין הנאשם 1 כי ביום רביעי נפגש בבית הקפה עם א', הנאשם 2, צאלח עבדל ג'אפר, חסן עודה, מהדי וחברים נוספים. הם עישנו נרגילה, וא' ניגש אליו, שאל פרטים לגבי הבחור שעימו רבו, קילל את הבחור, ואמר שבכוונתו לפגוע בו. הנאשם 1 הציע לו לדבריו, לחשוב על הדברים (עמ' 41).

האירוע

75. למחרת, ביום הרצח, בסמוך לשעה 16:30, נפגש הנאשם 1 עם א' בבית קפה, יחד עם בני דודו אחמד שאקר ענאש וחמודי מרואן רינתאווי (עמ' 8). א' אמר לו שהוא עשה משהו. הנאשם 1 שאל מה עשה ונדנד לו, עד שא' סיפר לו ש"ביצע רצח" (עמ' 10), ואמר לו שאם יבואו אליו לשאול אותו שאלות בעניין, לא יספר דבר.

בסמוך לשעה 17:30 חזר הנאשם 1 לביתו, וא' התקשר לטלפון בביתו ארבע פעמים. בפעם החמישית, אחיו של נאשם 1 ענה והעביר לו את הטלפון. הנאשם 1 שאל את א' מי היה איתו בזמן הרצח, וא' השיב כי הנאשם 2 היה איתו. בהמשך שאל אותו הנאשם 1 מהיכן השיג אקדח, וא' השיב לו: "יש לי נשק...אני סידרתי את זה" (עמ' 15). הנאשם 1 נשאל באיזה כלי נשק בוצע הירי והשיב "אקדח...נשק קטן" (עמ' 14 ש' 26-24).

בשלב זה נשאל הנאשם 1 מה הקשר של ג'יהאד לאירוע, והשיב כי בזמן שנותר בחדר עם א', הנחה אותו א' להפליל את ג'יהאד (עמ' 18-17).

76. תומר כהן שאל את הנאשם 1 מה אמר הנאשם 2 על דבריו המפלילים של א':

תומר: מה ע' [הנאשם 2] אמר לך?

הנאשם 1: לי?

תומר: כן

הנאשם 1: לא מדבר איתי ע' [הנאשם 2]...

50

תומר: מה זה? אתם יושבים ביחד באבו כביר מה זה מה

הנאשם 1: בסדר לא מדבר איתי

(עמ' 21).

77. הנאשם 1 נשאל במי התכוון א' לפגוע, והאם לא משנה להם מי ייפגע, והשיב: "לא, הרי יש מישהו אחד...הם רבו איתו...יום שלישי, אני לא יודע...זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני רואה אותו...הוא נכנס חדש" (עמ' 27).

הנאשם 1 הוסיף כי ג'יהאד יכול לתמוך בדבריו, שכן זמן קצר קודם לכן, כשישבו יחד בחדר, הוא אמר לו שהוא יודע מה א' עשה בנשק (עמ' 46).

הנאשם 1 סירב להתעמת עם א' ואמר שאם יביאו לו את א', הוא ישתוק, ואף יאמר ששיקר (עמ' 48).

78. רק בשלב זה הוזהר הנחקר, אזהרה חלקית כמתואר לעיל, וחתם על טופס ההודעה שנרשמה בשפה הערבית. בשלב זה הגיב הנאשם 1 ואמר: "אני אומר לך דברים כדי שאני אגרום לך להבין שאני חף מפשע ואתה אומר לי חשדים ולא יודע מה..." (עמ' 59 ש'

26-25).

הנאשם 1 סבר כי ישוחרר לאחר שמסר את גרסתו, והחוקר הגיב: "אינשאללה שאתה תשוחרר", אך גם: "אף אחד לא אמר כי אתה תשוחרר" (עמ' 52, 55).

הנאשם 1 ביקש לראות את הוריו ונמסר לו כי ידבר איתם, אך לא נמסר לו מתי (עמ' 57 ש' 10-9).

79. הנאשם 1 השיב כי כל מה שמסר בחקירותיו הקודמות נכון (עמ' 63). ביחס למפגש עם א' ביום חמישי - שינה את גרסתו וטען כי נפגש עימו בתחילה אחר הצהריים, בסמוך לשעה 16:30, בתחנת אוטובוס מחוץ לבית העלמין (כלומר, לא בבית קפה). לדבריו, קבעו להיפגש מאוחר יותר בבית קפה. הוא ציין שהלך לישון, ובסמוך לשעה 20:00 הלך לבית הקפה עם בני דודו ונפגש עם א' (עמ' 75-72). יודגש, כי גרסה זו אינה אפשרית, שכן הנאשם 1 עוכב לחקירה כבר בשעה 18:50.

51

כשנתבקש שוב לערוך עימות עם א', סירב הנאשם 1 ואמר: "אתם רוצים שיהיה רצח? ככה יהיה רצח מה" (עמ' 81).

הנאשם 1 אישר כי כתב את הפתקים שהוצגו לו (עמ' 83). בסוף דבריו ציין הנאשם 1 כי הם אהבו את המנוח, וכי הוא אינו הילד שעימו רבו (עמ' 85).

עד כאן - פעולות החקירה ביום 11.10.09

עימות מבוקר בין הנאשם 1 וא', 13.10.09, בשעה 16:45 (ת/28א-ג) - תומר כהן, מוהנא פלאח

80. מדו"ח עימות מבוקר שערך תומר כהן (ת/28) עולה, כי לנוכח העדר הסכמה מצד הנאשם 1 לעריכת עימות עם א', הושם הנאשם 1 מבלי ידיעתו כשגבו אל תא ההמתנה שבו שהה באותה העת א'. הנאשם 1 נתבקש לחזור על גרסתו ביחס לאירועים, לכאורה לטובת קצין החקירות. הוא עשה כן, והדברים תועדו (ת/28ג).

הדברים בוצעו בדרך של תשאול, ללא אזהרה, וללא שהודעו לנאשם 1 זכויותיו. משך פעולת החקירה 15 דקות, ובמהלכן היה אזוק הנאשם 1 בידיו וברגליו.

המניע

81. הנאשם 1 מסר כי ביום רביעי, בזמן שישבו בבית קפה, התבטא א' בדבר רצונו "לחתוך לחתיכות, לשפד את אנשי כפר קאסם", כיוון שאחד מהם דחף מישהו על חברה של הנאשם 2, וכי "התחיל לתכנן" (עמ' 3).

האליבי

82. לטענת הנאשם 1, הוא נפגש ביום הרצח עם א' בבית קפה, כשעה וחצי לפני האירוע, וא' הציע לו להצטרף אליו, אך הוא סירב. כעבור חצי שעה התקשר אליו שוב א', ושוב סירב להצטרף אליו. לדבריו, הוא עבד באותו יום עם אביו עד סמוך לשעה שש בערב (עמ' 5-4).

האירוע

52

83. לדברי הנאשם 1, חבר שלו הגיע לביתו ואמר לו כי היה רצח, ולאחר מכן א' התקשר לביתו מספר פעמים וביקש לפגוש אותו בבית קפה. הנאשם 1 נפגש עימו בבית קפה. א' הכחיש תחילה כי היה מעורב באירוע, אולם בהמשך טען כי הוא ביצע את הרצח, ולאחר שהנאשם 1 שאל אותו מי היה איתו, מסר לו א' כי הנאשם 2 היה איתו (עמ' 7-5, 9).

84. בסיום החקירה נשאל הנאשם 1 מדוע הוא מפליל את א':

מוהנא: למה אתה אומר לנו את זה? הוא חבר שלך, בגלל שזאת האמת או בגלל שאתה...

ע: אתם הכרחתם אותי, מה

מוהנא: מה?

ע: הכרחתם אותי

מוהנא: אבל זאת האמת

ע: כן, אז מה...אתם אמרתם...כאילו זאת האמת, אני חייב להגיד.

(עמ' 10 ש' 32-23)

החוקר תומר כהן ציין במזכרו ת/28 כי בעקבות פעולת חקירה זו, התרשמו החוקרים כי דבריו של הנאשם 1 השפיעו על א', עד כי היה נרגש ואמר שרוצה לספר את הכול, ובשלב מסוים אף אמר: "אני לא התכוונתי לרצוח את אמג'ד".

יצוין כי הגם שמזכר זה הוגש בהסכמת ההגנה, לא הוגשו לעיוננו ראיות לגבי חקירתו של א', ובכללן לתוצאותיה של אמירה זו. כזכור, א' לא הובא כעד בהליך שלפנינו (כמו גם ע' שהואשם עמו בכתב האישום המקביל).

החקירה ביום 13.10.09 בשעה 17:45 (ת/29 א'-ה') - מוהנא פלאח

85. בחלוף 33 דקות מתרגיל החקירה (ראו ת/28ב, ת/29ג) החלה חקירה נוספת של הנאשם 1 על ידי מוהנא, וזו נערכה בשפה הערבית. הנאשם 1 נחקר ללא אזהרה וללא מתן זכויות. רק בעמ' 11 לתמלול החל החוקר ברישום ההודעה, הזהיר את הנאשם כי הוא נחקר בגין אותן האשמות שנאמרו לו בחקירותיו הקודמות, והבהיר כי עומדת לו זכות השתיקה (ת/29ד, ע' 13 ש' 18-13). אין התייחסות לזכות לנוכחות הורים בחקירה או לזכות ההיוועצות בעו"ד (אם כי זכות ההיוועצות בעו"ד מוזכרת בנוסח האזהרה בהודעה ת/29).

53

בתחילת החקירה נתן החוקר לנאשם 1 סיגריות, איפשר לו לעשן והסיר ממנו את האזיקים (עמ' 3 לתמלול). בשלב זה אמר החוקר לעד במפורש: "אני רוצה לשמוע ואח"כ אני אכתוב...תעשן את הסיגריה שלך לאט..." (עמ' 4 לתמלול).

האליבי

86. החוקר מוהנא הבהיר לנאשם 1 כי דבריו במהלך תרגיל החקירה, שבמסגרתם אמר הנאשם 1 כי ביום חמישי כשעה וחצי לפני הרצח הוא שוחח עם א', וא' אמר לו שהוא רוצה "לאהברהם" - חשובים הם, והוא, החוקר, מבקש להעלותם על הכתב (עמ' 3, יצוין כי הוספה שם בסוגריים הערה לגבי המלה: "לאהברהם": "סלנג - יכול להיות שהכוונה 'להרביץ להם' ").

בהתאם לכך אמר הנאשם 1 את הדברים הבאים:"אמר לי...עוד מעט... תראה מה יקרה...התחיל ללכלך בדיבורים...לזיין אותם וככה"(ת/29ד עמ' 5 ש' 18-7), "שהוא יחתוך אותם ויקרע אותם...יעני מכות...הוא עצבני עליהם" (עמ' 18). א' הציע לו לדבריו להצטרף אליו, ואולם לטענתו הוא סירב ונשאר לעבוד בבית עם אביו (ת/29ד עמ' 5).

יצוין כי אף שהנאשם 1 אמר "יקרע אותם יעני מכות", הרי שמהתמלול עולה כי החוקר רשם את הדברים כך: "יקרע אותם, יעני יחורר (בערבית) אותם" (תמליל, עמ' 18 ש'

22-21; וכן בהודעה ת/29, עמ' 1 ש' 18).

87. מיד לאחר מכן התחיל הנאשם 1 לתאר את מהלך אירועי יום חמישי, סיפר כי אביו העיר אותו משנתו, הוא הלך לסבתו לעשן, ולאחר מכן הלך עם אביו לקנות ריצוף בכפר קאסם. לאחר מכן אביו והוא חזרו לביתם ועבדו. כשסיים, התקלח ויצא מחוץ לביתו, פגש בחברו סאלח שמלי שהגיע באותה העת למקום וסיפר לו על שאירע (עמ' 6).

בתיאור זה לא התייחס הנאשם 1 לאותה שיחת טלפון עם א' שנערכה כשעה וחצי לפני הרצח. לפיכך הזכיר לו החוקר: "אני רוצה להחזיר אותך ליום חמישי...לפני הזה...בשעה וחצי..." (עמ' 7), ואז שאל הנאשם 1 : "זה ביום רביעי?...למה בלבלת אותי?" (עמ' 8 ש' 10), וכן בהמשך: "ביום רביעי או יום חמישי...אני לא זוכר אם יום רביעי או יום חמישי" (עמ' 8 ש' 18-17).

54

88. בהמשך לא חזר הנאשם 1 לתאר אותה שיחה עובר לאירוע ביום חמישי ולשבצה במהלך אירועי אותו יום, אלא עבר לתאר שיחה אחרת עם א', שנערכה לאחר האירוע, וציין כי לדבריו אמר לו א' שעשה "ככה וככה" (עמ' 9 ש' 18-17):

חוקר: לא אמר לך שאני עשיתי את...שאני יריתי...ככה?

הנאשם 1: לא...הוא אמר לי אני עשיתי ואני עשיתי וככה וככה (עמ' 9 ש' 20-19).

...

הנאשם 1: חזרתי הביתה...התקלחתי וככה...יצאתי ואז הוא התקשר אליי ואמר לי...חבר שלי...

(שתיקה)

הנאשם 1: מה יש לך יא זלמי?

חוקר: חזרת הביתה בשעה עשר בלילה...תשע...

הנאשם 1: בסדר...

חוקר: עשר...

הנאשם 1: אה אה נכון...חזרתי הביתה...

חוקר: אתה אומר לי אחרי המקרה ישבתם בערב בקפיטריה וחזרת הביתה בשעה עשר בלילה...

הנאשם 1: אה אה נכון נכון...אני התבלבלתי קצת...טוב חזרתי הביתה ככה...חזרתי... מצאתי את החברים שלי יושבים...ישבתי איתם...משוחחים וככה ואז באו...

חוקר: מי בא?

הנאשם 1: לפני שיבואו אליי....א' התקשר אליי שלוש שיחות...

חוקר: שאלת אותו מי היה איתו?....

הנאשם 1: כן יא זלמי...אמרתי לו ואללק מי היה איתך? אמר לי מה איכפת לך? אמרתי לו בסדר...אני מרגיש שאני אפגוש אותך בתחנה...אמר לי לא. ואללק ע' [הנאשם 2] איתי יא זלמי...

חוקר: ובמה היו? במה היו?

הנאשם 1: יעני אתה לא רוצה להאמין לי? אני לא יודע במה היו ולא איפה הלכו...ואני לא יודע כלום עליהם יא זלמי...

חוקר: הוא אמר לך שע' [הנאשם 2] הפסיק (נשמע כמו להסתכל)?

הנאשם 1: אמר לי ע' [הנאשם 2] איתי לא אמר לי ע' [הנאשם 2] (לא ברור)..."

(עמ' 10 ש' 1 עד עמ' 11 ש' 8).

יצוין כי בשלב זה שאל הנאשם 1 את החוקר: "אבל אני מצאתי חן בעיניך או לא? מצאתי חן בעיניך או לא?", והחוקר השיב לו בחיוב (עמ' 21 ש' 31 עד עמ' 22 ש' 1). הנאשם 1 ציין כי אינו יודע עוד דבר, ביקש לא להיחקר עוד, והוסיף:

נכון שאתה אומר שיודע באיזה מכונית הלך ו...איפה נרצחו ואיפה עשו ואיפה...ואללה אני נשבע לך "במסחף" שאני לא יודע...אני לא יודע כלום...אם אתה רוצה להאמין בבקשה

55

(עמ' 22 ש' 6-4).

יוטעם כי הנאשם 1 נעצר ביום האירוע (יום חמישי) בסמוך לשעה 19:00, דהיינו, אין חולק כי הנתונים שמסר לחוקרים בדבר חזרתו לביתו מאוחר יותר - אינם נכונים.

האירוע

89. לאחר דברים אלה, נשאל נאשם 1 מה הבין שבכוונתו של א' לעשות, והשיב:

הבנתי ש...שהוא עומד לעצור את האוטובוס במקום ש...תראה...כל הבית הספר... התיכון... חוזרים בכיוון אחד... ברחוב הראשי... פונים... האוטובוס פונה ואלה פונים יעני הם נפגשים...מה שאני הבנתי שא' ילך לאם עמארה

(עמ' 22).

בשלב זה הסתיימה הקלטת החקירה במפתיע, ובהשלמה לתמליל (ת/29ה) הסביר הנאשם 1 כי כשנה עובר לאירוע דנן, בעקבות סכסוך דומה, המתין א' לאוטובוס ההסעות בכפר ברא, בסמוך לעיקול, יחד עם ארבעה אחרים, ואלה עצרו את האוטובוס, הורידו ממנו את כל התלמידים ואת נהג האוטובוס והחלו להכות אותם (עמ' 3). על כן, כשאמר לו א' "תראה מה יהיה", סבר כי הכוונה למכות, בדומה למעשיו בשנה הקודמת.

90. עד כאן - פעולות החקירה שעבר הנאשם 1 ביום שלישי, 13.10.09, שהיו בהמשך לחקירות שעבר ביום ראשון, יומיים קודם לכן, ובשעות שלאחר האירוע ביום חמישי קודם לכן. לאחר שבוע, ביום 20.10.09 , עבר הנאשם 1 חקירות נוספות, שבמהלכן כזכור נמסרה אמרתו המפלילה ביותר.

מן הראוי להוסיף שבחקירה ביום 13.10.09 לא נשאל כלל הנאשם 1 על אודות ג'יהאד, שעד אז היה צלע מרכזית בגרסתו של הנאשם 1.

החקירות ביום 20.10.09 - היום שבו ניתנה האמרה המפלילה

תרגיל חקירה מיום 20.10.09 - הפגשת הנאשם 1 עם חמודי שוואהנה (ת/32א) - יניב גולן

רקע - הודעותיו של חמודי שוואהנה

56

91. לפי גרסתו של הנאשם 1, הוא פגש את א' לאחר הרצח בבית קפה, ויחד עימו נכח בין היתר בן דודו מוחמד (חמודי) שוואהנה (להלן: "חמודי"). בעקבות זאת, זומן חמודי, אז כבן 14.5 שנים, לחקירה - ביום 19.10.09 (ת/78), ולמחרת ביום 20.10.09 (ת/79). ביום השני הופגש חמודי עם הנאשם 1 (ת/32א). חמודי היה ברשימת עדי התביעה, אך המאשימה ויתרה על העדתו, והוא העיד כעד הגנה. בפרק זה יובאו דברי חמודי בשתי הודעותיו במשטרה כרקע להפגשה, המוקלטת, בינו לבין הנאשם 1 (ת/32א). דברי חמודי בעת עדותו בבית המשפט, לרבות גרסתו לגבי מה שאירע בחקירתו, יובאו להלן בפרק על עדי ההגנה (ס' 293), ורק אז תובן במלואה המחלוקת החריפה שהתגלעה בין הצדדים לגבי עדות זו ומשמעותה. עם זאת שורש המחלוקת יתברר בסמוך.

בהודעתו ת/78 (מיום 19.10.09 בשעה 15:20), שגבה מוהנא, מסר חמודי כי ביום הרצח היה בבית הספר עד השעה 14:10, חזר לביתו בסמוך לשעה 14:15 ואז, בדרכו לביתו, פגש את הנאשם 1: "שאמר לי שיש רצח בכפר קאסם". חמודי הוסיף כי הנאשם 1 לבש בגדי עבודה, "וכנראה שלא הלך לבית הספר ועבד עם אבא שלו, כי אני יודע שהם רצפו בבית והוא עבד עם אבא שלו בבית".

לאחר מכן הלך חמודי, לדבריו, לביתו, בשעה 15:00 הלך ליום הולדת של בן כיתתו, ובשעה 16:00 בערך יצא מבית החבר הסמוך למתנ"ס, והבחין בנאשם 1 משחק כדורגל עם חבריו. חמודי מסר כי נשאר במתנ"ס מספר דקות, אולם לא שוחח פעם נוספת עם הנאשם 1.

חמודי שלל את האפשרות שלאחר האירוע פגש את הנאשם 1 והלך עמו לבית קפה, ושם ישבו עם עוד חבר.

בחקירה זו שלל אפוא חמודי את דברי הנאשם 1 בדבר ישיבה בבית קפה עם הנאשם 1 לאחר האירוע - נושא שהיה מטרת החקירה, ושהוצג לו שוב ושוב במסגרת שאלות החוקר. ואולם, עולה בדברי חמודי נקודה עובדתית קרדינלית, היינו שהוא פגש בסמוך לביתו בג'לג'וליה את הנאשם 1 בשעה 14:15, ושהנאשם 1 סיפר לו אז על הרצח בכפר קאסם. אין חולק על כך שאי אפשר היה לספר באותה שעה על הרצח בכפר קאסם שבוצע רק כחצי שעה לאחר מכן. בנוסף, טענת חמודי בדבר אותו מפגש עם הנאשם 1 בג'לג'וליה עומדת בניגוד לגרסת המאשימה ותומכת באליבי של הנאשם 1. הדבר לא לובן בחקירתו של חמודי באותו יום.

57

למחרת, ביום 20.10.09 בשעה 10:35 נחקר חמודי פעם נוספת על ידי מוהנא לפני ההפגשה עם הנאשם 1 (ת/79). הפעם עמדו במוקד החקירה הקצרה (כ-20 דקות) דברי חמודי בחקירה יום קודם לכן בדבר המפגש והשיחה עם הנאשם 1 ביום האירוע בשעה 14:15 בג'לג'וליה. חמודי חזר על דבריו בעניין זה, והבהיר כי המפגש היה בחצר "הבית שלנו ושלהם". מוהנא עימת את חמודי שוב ושוב עם העובדה שבשעה 14:15 טרם בוצע הרצח, ועל כן דבריו תמוהים. חמודי השיב שאין לו הסבר לכך. כמו כן, חזר חמודי על כך שלא דיבר עם הנאשם 1 כשראה אותו בשעה 16:00 במתנ"ס.

ב"כ הנאשם 1 הלין על כך שההודעה לא נכתבה בשפה הערבית אלא תורגמה מיידית לשפה העברית. עניין זה יובהר בהמשך.

ההפגשה (ת/32א)

92. בהמשך לחקירותיו, הופגש חמודי עם הנאשם 1 ביום 20.10.09 על ידי החוקר יניב גולן.

פעולת חקירה זו בוצעה כאמור בחלוף שבוע מאז החקירה הקודמת של הנאשם 1 (מיום 13.10.09 ת/29), לאחר שבין היתר שהה במעצר במעברים יחד עם א' והנאשם 2.

ההפגשה בוצעה ללא אזהרה או מתן זכויות למי מהנחקרים. בהמשך הותירו החוקרים את הנחקרים לבדם ("תרגיל") והקליטו את הדברים שאמרו ביניהם, כפי שיפורט להלן. לא הוגש לבית המשפט זכ"ד המתמצת את פעולת החקירה בזמן אמת, או את תוכן הדברים שנאמרו בה.

חשוב לציין כבר עתה, את שורש המחלוקת שבין הצדדים כדי להבין את הדברים שנאמרו בהפגשה. אין מחלוקת כמובן בין הצדדים על כך שבשעה 14:15 לא שוחחו ביניהם הנאשם 1 וחמודי על הרצח בכפר קאסם; בשעה זו טרם בוצע הרצח. ואולם, גרסת ההגנה היא כי השניים נפגשו אכן בג'לג'וליה בשעה 14:15 ושוחחו על הקטטה שהתרחשה קודם לכן - ולא על הרצח באותו יום (שטרם בוצע). מכאן שיש תמיכה ממשית בדברי חמודי לאליבי של הנאשם (סיכומי ההגנה, בעמ' 126-121). לעומת זאת, עמדת המאשימה היא כי אין העד תורם לחקר האמת, משום שמההפגשה ביניהם עולה שככל הנראה דיבר חמודי עם הנאשם 1 על הרצח, אם אכן כך היה, רק בשעה מאוחרת יותר. כמו כן, אין לתת אמון בגרסת חמודי בדבר הפגישה עם הנאשם 1 בשעה 14:15 (סיכומי המאשימה, ס' 522-514).

93. בתחילת ההפגשה ציין חמודי שביום הרצח בשעה 14:15 פגש את הנאשם 1 ליד ביתו, כשהוא לובש בגדי עבודה, ואמר לו שהוא עובד עם אבא שלו. להלן המשך הדברים:

58

מוהנא: מה אמר לך?

הנאשם 1: אמר לי שהייתה קטטה בזה, אבל לא היה בטוח שהיה בזה רצח...אמרתי לך בעדות...

(עמ' 3 ש' 8-6)

עד כאן יש תמיכה לגרסת ההגנה בדבר שיחה על הקטטה. ואולם ההמשך הוא:

מוהנא: מה אמרת לי בעדות?

.. .............

הנאשם 1: אמרתי לך שהוא סיפר לי על רצח...

(עמ' 3 ש' 12-9)

ההגנה טוענת כי חמודי "יישר קו" לנוכח התערבותו הבוטה של מוהנא בשלב זה. ההגנה אינה רואה זאת כך.

בהמשך אמר חמודי כי פגש את הנאשם לאחר מכן בשעה 16:00 במתנ"ס. הנאשם 1 שיחק כדורגל, והשניים לא דיברו.

בשלב מסוים נכנס יניב גולן וניסה, תוך צעקות, להבין כיצד סיפר הנאשם 1 בשעה 14:15 על רצח שטרם בוצע! בין השאר נשמע הנאשם 1 אומר: "שמענו ברצח בשעה 4, שעה 4...(עמ' 6). ראוי גם לציין שכאשר הושארו הנאשם 1 וחמודי לבד, שאל הנאשם 1 את חמודי, תוך קללה, כיצד הוא אמר שהנאשם 1 דיבר איתו על רצח בשעה 14:15. תשובת חמודי היא: "כך אומר החוקר, יא זלמי...אומר לי בשעה שתיים ורבע..." (עמ' 7-6).

בהמשך המפגש שבין שניהם בלבד, נשמע הנאשם 1 אומר לחמודי שבמועדון בשעה 16:00 הוא דיבר עם חמודי (עמ' 7), אך חמודי מבקש מהנאשם 1 לומר שהם לא שוחחו במועדון (שם). בשלב זה אמר הנאשם 1: "לא איכפת לי מכלום, מחר אני יוצא מפה".

החקירה ביום 20.10.09 אחר הצהריים (ת/30 - 30ג) - תומר כהן ומוהנא

94. הנאשם 1 הובא למתקן החקירות בשעות הבוקר, במהלך היום הוא הוחזק בתא המעצר במשך שעות רבות כשהוא אזוק בידיו וברגליו. בין לבין בוצע תרגיל החקירה שתואר לעיל (הפגשה של נאשם 1 עם בן דודו חמודי). החקירה הנוכחית החלה בסמוך לשעה 16:00.

59

חקירה זו היא החשובה בראיות התביעה. ההגנה טוענת כי גם לגבי חקירה זו התברר המגע בין החוקרים לבין הנאשם 1 טרם חקירתו, שלא תועד כלל, וגם "שיטת הבישול והתשאול", היינו חקירתו של הנחקר לאחר שהוכנס לחדר החקירות ובטרם הוזהר ונגבתה עדותו. לשיטת ההגנה, בחקירה זו, שהייתה כשבועיים לאחר האירוע, ודאי שלא הייתה מניעה לנוכחות ההורים בחקירה, אך הדבר לא נעשה. כמו כן, לפי הנטען, כל עילות הפסלות שהוזכרו לעיל באו לידי ביטוי בחקירה זו, וביניהן: התנהגות אגרסיבית של החוקרים, תחבולות, פיתוי והשאה (בדבר שחרור ממעצר), לחץ נפשי בלתי הוגן, איומים, אי מתן זכויות לפי חוק, חקירה בעברית, מניעת מזון ושתייה.

95. כשנכנס מוהנא לחדר החקירות, הוא הסיר את האזיקים מהנאשם 1 ונתן לו חפיסת סיגריות שקנה לו. בהמשך נכנס תומר כהן לחדר החקירות והורה על השבת האזיקים.

החקירה החלה ללא אזהרת חשוד וללא מתן זכויות כלשהן לנאשם 1: זכות השתיקה, זכות ההיוועצות בעו"ד, נוכחות הורים - דבר מאלה לא נאמר לו. מצפייה בתיעוד החקירה עולה כי מדי פעם, עת ביקשו החוקרים לחדד נקודה כלשהי, הרימו החוקרם את קולם.

תמלול החקירה מתפרס על פני 144 עמודים, ומתוכם 67 עמודי "תשאול"(!), שבמהלכם שינה הנאשם 1 את גרסתו מספר פעמים, לאחר שזכה לתגובות שונות מצד חוקריו. בעמ' 109 אמר הנאשם 1: "טוב עזוב אותנו מהסיפור, אני אספר את הסיפור שלנו אני רוצה ללכת...", וגרסה זו - וזו לבדה - באה בסופו של דבר לידי רישום בהודעה המודפסת (ת/30), שאורכה 3.5 עמודים בלבד (בכתב יד בערבית - 5 עמ'). שינויי הגרסאות לא קיבלו ביטוי בהודעה הכתובה, ואף לא במזכר כלשהו בחומר החקירה, וביטוין היחיד הוא בתמלול החקירה. הפרקליטות לא ידעה כנראה על כך בעת ההחלטה בדבר הגשת כתכ האישום.

אעיר כי עו"ד צלניקר עט על צמד המילים "הסיפור שלנו" כמוצא שלל רב, והזכיר זאת פעמים רבות בסיכומיו, שכן ראה בכך ביטוי מילולי להשפעת החוקרים על אמרתו המפלילה של הנאשם 1.

כן יצוין שגם עם רישום ההודעה הכתובה, נמסרו לנאשם 1 זכויותיו באופן חלקי בלבד, כאשר קיים פער בין המצוין בתמלול לבין המצוין בהודעה הכתובה, ככל שהדבר נוגע לזכות ההיוועצות בעו"ד.

60

96. מתוכנם של הדברים בתמלול עולה כי קדמו לחקירה המוקלטת שיחה או מספר שיחות בין הנאשם 1 לבין חוקריו, אשר לא תועדו. להלן אביא מספר דוגמאות לכך ב-ת30/ג:

א. עם כניסתו לחדר החקירות, הסיר מוהנא כאמור את האזיקים מנאשם 1, נתן לו חפיסת סיגריות ואמר לו: "חבל על הזמן אם אתה לא הולך עכשיו ומספר לי בדיוק מה קרה אני...אני אומר לך עכשיו אני...נורא נורא אקח ללב ממך כי אני אמרתי לך אז בבקשה..." (עמ' 3 ש' 23-21).

ב. בראשית החקירה התייחס הנאשם 1 לראשונה למעורבות של אדם נוסף באירוע - ע' ח' (שהועמד כזכור לדין יחד עם א' וזוכה). ואולם, הדבר לא הפתיע את החוקר, ואף לא הביאו לשאול שאלות הבהרה בנושא זה (עמ' 4, עמ' 77).

ג. במהלך החקירה הזכיר מוהנא לנאשם 1 כי הוא נוסע לירושלים (עמ' 8 ש' 9-8). הכוונה כנראה לישיבה בפרקליטות על התיק. ידיעתו של הנאשם 1 על נסיבות הנסיעה אינן מוזכרות קודם לכן בתמלול.

ד. דבריו של מוהנא: "עוד פעם אנחנו חוזרים לאותו סיפור שאמרתי לךאני ואחי על בן דודי ואני ובן דודי על הזר?" (עמ' 8 ש' 24-19, עמ' 25 ש' 20-18). יצוין כי "סיפור הזר" אינו מופיע בתמלול זה ולא בחקירות הקודמות.

ה. דבריו של מוהנא: "הנה כתב אישום ברצח לארבעתכם אמרתי לך היום איפה היינו" (עמ' 8 ש' אחרונה).

מן הראוי להוסיף כי הנאשם 1 רטן במהלך חקירתו זו על שחוקריו הוציאו אותו באמצע הארוחה (עמ' 77). מדובר בארוחת הצהריים הניתנת לפני השעה 14:00, וצודק הסנגור כי הדבר מעלה חשד שבשעה זו בוצע "תשאול נעלם", שכן חקירת הנאשם המתועדת החלה בשעה 16:00.

97. בתחילת החקירה מסר הנאשם 1 כי לאחר הקטטה באוטובוס פגש את ע' נוהג במזדה לבנה. לדבריו, עשה ע' "חמישיות" כדי להרשים את בנות בית הספר (ת/30ג עמ' 4). לאחר מכן שוחחו על אודות הקטטה שהייתה עם תלמידי כפר קאסם (עמ' 4).

61

בצהרי יום חמישי הלך לבית דודתו ופגש בדרך את הנאשם 2 ואת ע' כשהם ברכבו של ע'. הם הסיעו את הנאשם 1 לבית דודתו, ולאחר מכן נסעו לחפש את א'. בהמשך הגיעו עם א' ברכב והציעו לנאשם 1 לבוא איתם להכות את אסלאם מכפר קאסם ולקבל פרטים של שלושה ילדים נוספים מכפר קאסם. הנאשם 1 סירב להצעתם, והם נסעו לבדם (עמ' 6) כדי להכות את אסלאם (עמ' 7).

בשלב זה שאל החוקר מוהנא את הנאשם 1 אם הוא "מסתלבט עליו", ומה הקשר בין סיפור זה למה שהיה. מוהנא אמר לנאשם 1 כי "כולם דיברו" ושיגמור עם זה, ואז אמר לנאשם 1 את הדברים הבאים:

אם אתה לא תגמור את הסיפור...אתה אחד מאלה שירו, אתה היית איתם, נכון שהראיתי לך את זה עכשיו? אתה רואה את זה? מה אני אגיד לך...הנה כתב האישום ברצח לארבעתכם, אמרתי לך היום איפה היינו, ארבעתכם, כתב אישום ברצח, בגלל זה אני רוצה אותך...אם אתה לא רוצה, אני אצא עכשיו מחוץ לחדר, אגיד לך בי, שלום, בבקשה, מחר...קח כתב אישום, מחר אתה הולך לבית משפט, כבודך, קח אותו ושחק בו, תעשה ממנו מטוס, לא מעניין אותי מה תעשה בו, אבל אני יודע שעל כתב אישום כזה יש פסק דין...אתה יודע מה הפסק דין של זה? מאסר עולם... (עמ' 8 ש' 31 עד עמ' 9 ש' 10).

מובן כי "כבודך" המוזכר כאן הוא השופט. תגובתו של הנאשם 1 לדברים אלה של החוקר הייתה: "אלוהים ישמור" (עמ' 9).

98. מוהנא אמר לנאשם 1 כי זכותו לא לומר דבר, אבל אם הוא מספר אז "תספר לי את הכול בדיוק ותגמור את זה...אם אתה רוצה לספר לי משהו שהוא חרטה, לא, חבל..." (עמ' 10).

הנאשם 1 התחיל למסור גרסה נוספת, ולפיה נסע עם א' והנאשם 2 לכפר קאסם, שם ירד וישב לאכול שווארמה, וכשסיים ראה אותם נוסעים בכיכר במהירות, והוא חזר הביתה בטרמפ (עמ' 12-11). בתגובה חזר מוהנא ואמר לנאשם 1 כי דבריו הם חסרי היגיון.

99. בשלב זה מסר הנאשם 1 גרסה אחרת, ולפיה נסעו הארבעה לכפר קאסם, הגיעו לבית של אסלאם, והנאשם 2 ירד מהרכב, דפק בדלת ביתו של אסלאם ואמר לאביו לשמור על בנו כדי להימנע מבעיות. הנאשם 2 חזר לרכב, והם ברחו מהאב שדלק אחריהם. בהמשך ירד הנאשם 2 מהרכב בכפר ברא, והעד ביקש לרדת בתחנת דלק "מנטה" בכניסה לכפר (עמ' 19-17). הוא חזר לביתו, ובהמשך התקשר אליו א' ואמר לו שדבר מה חמור אירע (עמ' 21).

62

החוקרים הבהירו לנאשם 1 כי אינם מאמינים לדבריו, ומוהנא אמר לו את הדברים הבאים:

זאת ההזדמנות שלך להגיד עכשיו, אם לא, רצח, כתב אישום על רצח, מה המשמעות של זה? מאסר עולם, גזר דין...מחר בית משפט, אמרתי לך, אתה תעמוד מול השופט...יגיד לך וואלה בוא, חתיכת מטומטם...לקלל אותך, זה שופט כי הוא בן אדם, אבל אם תעמוד מול השופט נגיד לו אדוני השופט זה בן אדם שטעה...והוא מוכן לשלם...אז השופט יגיד בוא, בוא בני...אתה רוצה שהשופט יקלל אותך או שאתה רוצה שהשופט יגיד לך בוא חביבי, בסדר, טעית, בוא נראה מה אפשר לתקן

(עמ' 23).

השופט ב"הברקה" זו של מוהנא הוא בסופו של דבר "בן אדם"...אם העציר לא יודה, יקלל אותו השופט ויטיל עליו עונש מאסר עולם...אם העציר יודה, יעריך זאת בחמלתו השופט האנושי ויבחן כיצד ניתן ללכת לקראת העציר ו"לתקן"...

תומר כהן המשיך קו זה ואמר לנאשם 1: "תעזור לעצמך ע' [הנאשם 1], תעזור לעצמך ותעזור לנו לעזור לך..." (עמ' 24 ש' 12-8); ובהמשך: "אתה רק יכול לצאת החוצה, רק לעלות למעלה מפה" (עמ' 25 ש' 24).

100. בשלב זה נשאל הנאשם 1: "אתה ירית?", והוא השיב בשלילה ומסר: "א' ירה...הוא לא ירה מהרכב". הנאשם 1 נשאל מהיכן ירה א', והשיב: "מבין עצי הזית" (עמ' 24). אלה אפוא רגעי ה"שבירה" בחקירה.

הנאשם 1 ביקש כי החוקר תומר כהן ייצא החוצה, אולם מוהנא הבהיר כי תומר יישאר, יישב בצד ולא יפריע (עמ' 25).

האירוע

63

101. בשלב זה מסר הנאשם 1 כי ע' נהג ולידו ברכב ישב הנאשם 2, ואילו הנאשם 1 ישב עם א' במושב האחורי של הרכב. הם המתינו ברכב בדרך עפר וחיכו שהשעה תהיה שתיים ורבע, והוא והנאשם 2 לא ידעו מה בכוונת א' לעשות. בשלב מסוים, בסמוך לשעה 14:30, יצא א' מהרכב ואמר שהוא צריך לעשות את צרכיו. הוא הלך בין עצי זית ונעלם אחרי הסיבוב. בסמוך לשעה 14:45 הם הבחינו באוטובוס בסיבוב, במרחק של כמאה מטר מהם, ולפתע שמעו יריות. ע' נסע לאט לכיוון האוטובוס, והוא והנאשם 2 ברחו מהרכב ונכנסו למסגד בכפר ברא. הם ישבו שם עד הלילה, ואז יצאו והלכו כל אחד לדרכו (עמ' 33-28).

בתשובה לשאלות החוקרים, מסר הנאשם 1 כי כשא' יצא מן הרכב "לא היה לו כלום", וכי הירי התרחש כשלוש שניות לאחר שהאוטובוס חלף בעיקול (עמ' 31).

102. בהמשך מסר הנאשם 1 כי בסמוך לשעה 17:15 (בהמשך תיקן ל-18:15) התקשר א' לביתו של הנאשם 1, וביקש ממנו להיפגש עימו בבית הקפה. הנאשם 1 נפגש עימו שם, והשניים הלכו לכיוון בית הקברות, שם אמר לו א': "אם היית רואה מה היה...", וקילל את ע' שעזב אותו וברח. א' מסר כי כשהאוטובוס עבר הוא הבחין בבחור מכפר קאסם שאיתו רב נשען על חלון האוטובוס, ולכן ירה שתי יריות באוויר ולאחר מכן ירה לעבר האוטובוס. האוטובוס נעצר, והוא לא הצליח להשתלט על הנשק, שהחל לירות לכל עבר. הנאשם 1 לא זכר בתחילה אם א' אמר לו שירה באמצעות אקדח או באמצעות M-16, אולם בהמשך אמר כי מדובר ב16- M.

לאחר שהנאשם 1 מסר גרסה זו, פנה אליו רפ"ק תומר כהן ואמר לו שכדי להציל את עצמו מכתב אישום בגין רצח, עליו לסייע בידיהם לאתר את הנשק, כדי שיוכלו לבדוק טביעות אצבעות ולוודא שאין לו יד בירי האמור (עמ' 44).

בתוך כך אמר תומר כהן לנאשם 1 את הדברים הבאים:

לא סתם אנחנו באים ושואלים אותך את השאלה הזאת היא, לא סתם, אם אתה רוצה להציל את עצמך זה ההזדמנות שלך, כל הסיפורים האלה זה יפה, זה חשוב, זה טוב מה שאתה אומר, אני מעריך את זה שאתה משתף פעולה, אבל זה לא מחדש לנו, זה כולם אומרים...וואללה שתהיה בריא אנשאללה, אתה כמו שאמרתי לך, ילד, ואתה אין לך יד ברצח הזה, תעזור לעצמך ותציל את עצמך וזה ההזדמנות שלך, הגדולה שלך שאתה תביא יחד איתנו את מה שזה לא יהיה...רובה, זה נכון, אבל לא M-16, סוג אחר...אבל עכשיו זה ההזדמנות שלך, פה אתה נבחן, פה אתה מראה את עצמך שיצאת גבר, פה אתה מראה שאתה מציל את עצמך ע' [הנאשם 1], זה לא פשוט, אבל אתה פה יושב בחשד לזה שאתה מעורב ברצח, ואיך תציל...למה אני אומר לך שאתה תציל את עצמך, אתה יודע למה? כי הסיפור הזה יפה אבל אנחנו צריכים ראיות

(עמ' 44 ש' 24-5)

64

לאחר מכן הוסיף תומר כהן:

נראה שאין טביעת אצבע שלך ...איפה שיורה, וחאלס, ואתה נקי. זה ההזדמנות שלך ע', אם אתה הסיפור שלך אמיתי, ואם הסיפור שלך נכון ואם אתה לא מעורב ברצח הזה, ואם אתה לא ירית מהשיחים, ואתה כולה ישבת במזדה ודפקת ריצה, זה ההזדמנות שלך, אל תפספס אותה יא ע'...אתה חייב את זה לך, ולאמא שלך, אתה חייב את זה למשפחה שלך, אתה חייב את זה לעתיד שלך, אתה צריך את זה, אתה צריך את החיים שלך בחזרה, ע', מחר זה הבית משפט...אל תפספס את ההזדמנות הזאת...אני בצד שלך...אם מישהו יושב בכלא או עצור יום אחד על סתם, תאמין לי זה כואב, אנחנו בני אדם, אנחנו לא רוצים שאף אחד יהיה במעצר על סתם, אם אתה יש לך עכשיו את ההזדמנות...אל תתבייש, אל תחשוב פעמיים, אתה מציל את הנשמה שלך ע'...תן לנו לעזור, תן לנו תושיט יד שנציל אותך, ע'...אל תיתן לעצמך לשקוע בבוץ הזה, זה לא מגיע לך...אני מבטיח שאני אעשה את כל מה שאני יכול כדי לעזור לך.

(עמ' 45-44)

דברים ברוח זו ממשיכים גם בעמודים הבאים (עד עמ' 47).

103. בעקבות זאת, מסר הנאשם 1 כי א' סיפר לו על הנשק הזה עוד כשהיו בכתה י', אבל הוא לא יודע אם א' עדיין שומר אותו באותו המקום. הנאשם 1 הוסיף: "הוא אמר לי שהוא עשה הרבה דברים...הנשק הזה" (עמ' 48).

בהמשך מסר הנאשם 1 כי ביום חמישי בשעה שש בערב מסר לו א' כי הטמין את הנשק ביער בכביש קלקיליה הישן (עמ' 51-50). לאחר מכן שינה הנאשם 1 את גרסתו וטען כי א' מסר לו שהטמין את הנשק בבית קברות (עמ' 55).

הנאשם 1 ציין כי בזמן שארבעתם היו ברכב, אמר ע' "עכשיו צחקו על א' מה הוא הולך לעשות", וא' אמר לו "תשתוק יא ע', תשאיר את זה הפתעה" (עמ' 62).

65

הנאשם 1 מסר כי פגש בא' במעבר בכלא הדרים, והלה שאל אותו מה אמר לחוקרים. הנאשם 1 השיב לו כי מסר לשוטרים על אודות "הודאתו" של א' בפניו, ובתגובה לכך החל א' לבכות ואמר לנאשם 1 שהוא "יתפור לו תיק" (עמ' 66). יצוין כי כבר ביום 13.10.09 עת בוצע תרגיל חקירה בין הנאשם 1 לבין א', נודע לא' שהנאשם 1 מסר גירסה המערבת אותו באירוע, ועל כן אין למעשה היגיון בדברי הנאשם 1 ולפיהם "הופתע" א' (שוב) בהיותו במעברים מכך שהנאשם 1 הפליל אותו.

104. רק בשלב זה(!) הוזהר כאמור הנאשם 1, כי הוא "תחת אותם חשדות" וכי זכותו לשתוק. על כך השיב הנאשם: "מה?...יעני מה אני אעשה עכשיו?". הוא הוסיף שא' והנאשם 2 אמרו לו שאם הוא ייצא, הם יעידו עליו ארבעה ו"יפילו את התיק" עליו (עמ' 67).

בהמשך החקירה שחזר שוב הנאשם 1 את המסלול שעשה ביום האירוע, ומסר כי בסמוך לשעה 12:20 אספו אותו ע' והנאשם 2 ברכבו של ע', והם נסעו לביתו של א'. כעבור רבע שעה עלה א' לרכב וישב עם הנאשם 1 במושב האחורי. הם נסעו בכפר, וסמוך לשעה 13:30 יצאו מג'לג'וליה לכיוון כפר ברא. הם נסעו בדרך עפר ועצרו בצד ליד מטע זיתים, רחוק מהם היו שני מפעלים (עמ' 86). הם היו במרחק כ-15 מ' מהעיקול (עמ' 97).

השעה הייתה 13:45 בקירוב (עמ' 87). הם ישבו כך שלוש דקות, ובשעה 14:00 יצא א' מהרכב (עמ' 88). היריות היו בשעה 14:45. בהמשך מסר הנאשם 1 כי א' יצא מהרכב כרבע שעה לאחר שעצרו במקום, אך כאשר הוא ערך חישוב מהשעה 13:45 התבלבל ומסר כי השעה שבה יצא א' מהרכב הייתה 15:00. החוקר העמיד אותו על טעותו, והנאשם 1 השיב: "אתה בלבלת לי את המוח, איך זה קרה יא גבר?" (עמ' 89). בהמשך שוב תיקן הנאשם 1 את השעה ומסר שא' ישב ברכב כ-35 דקות, ויצא ממנו בשעה 14:15 (עמ' 94).

הנאשם 1 ציין כי לפני שא' יצא מהרכב, שאל אותו הנאשם 2: "מה יהיה עכשיו", וא' השיב לו: "עכשיו אתה תראה מה יהיה". ע' הוסיף: "משהו שאתה לא ראית בחיים שלך", וא' וע' צחקו (עמ' 91). הנאשם 1 התחיל לספר כי א' אמר "נדקור אותו" ("נדקרהו"), אבל החוקר הזכיר לו שלפני כן אמר שא' אמר "תשתוק תשאיר את זה הפתעה", והנאשם 1 אמר "אוי, שכחתי את זה...התבלבלתי" (עמ' 93).

א' אמר להם שהוא חוזר עוד מעט, יצא מן הרכב ונכנס למטע הזיתים, הגיע לעיקול בכביש וחצה את הכביש לכיוון כפר קאסם (עמ' 97-94). הוא התרחק כ-30-20 מ' מהכביש, וקצת לפני העיקול הנאשם 1 לא ראה אותו עוד (עמ' 97).

66

בשעה 14:45 הבחין הנאשם 2 באוטובוס ההסעות. בקדמת האוטובוס הם הבחינו בשני אחים תאומים, במרכז האוטובוס ישב המנוח, ומאחור בכסא האחרון ישב אסלאם סרסור. כשהאוטובוס נכנס לעיקול, הם לא ראו אותו יותר, ושניות לאחר מכן היה הירי: "הוא התחיל להם, מלחמה". הנאשם 1 נבהל לדבריו מהיריות וברח לכפר ברא.

כשהתבקש לתאר את היריות, תאר שתי יריות באוויר, ואז שאל החוקר: "ואחרי זה יריות אוטומטיות?". הנאשם 1 השיב: "מה זאת אומרת?", ואז שאל החוקר: "אתה שמעת טא טא ואחרי זה?; ואז תיקן הנאשם 1 את החוקר ואמר: "זה לא היה טא, טא, טאטא (רצוף) ואחרי זה טררר...יא חביבי, איך ששמעתי את הטררר הזה..ברחתי לכפר ברא" (עמ' 104-103).

105. הנאשם 1 ציין כי ברח יחף ונפצע מבורג ברגלו, כאשר הנאשם 2 שרץ במרחק של כ-20 מטר ממנו הביא לו את הכפכף. הוא ישב במסגד לבד, וחברו בלאל אבו שיח מכפר ברא בא ולקח אותו לבית דודתו, שם שלף הנאשם 1 לדבריו את הבורג (שהיה נעוץ לטענתו רק "הראש ושני סיבובים") באמצעות מספרי ברזל. בלאל ומורה שהגיע לעזרתו חבשו אותו (עמ' 106-104, 108), והוא חזר לביתו ברגל בסמוך לשעה חמש וחצי.

בהמשך חזר הנאשם 1 וציין כי לאחר שחזר לביתו, התקשר אליו א' וביקש להיפגש עימו בבית הקפה. הם נפגשו והלכו לטייל ברגל לכיוון הבית. א' שאל אותו למה ברחו לו, והנאשם 1 סיפר כי ברח למסגד יחד עם הנאשם 2, וכי ע' נסע בעקבות א', וא' אמר "לא ראיתי אותו". א' שאל: "אבל איך הקטע הזה", הנאשם 1 שאל בתגובה: "מה אתה מבסוט?", וא' ענה לו "בטח יא גבר" (עמ' 115). הנאשם 1 שאל אותו: "אבל למה עשית כך?", וא' ענה: "אחות הזונה, לא הצלחתי להחזיק אותה". הנאשם 1 שאל אותו "מה זאת?", וא' ענה לו: "מה מעניין אותך, יא גבר, אתה לא צריך לדעת, זה סוד". הנאשם 1 ביקש לדעת מה הסוג של הנשק, וא' לא ידע לומר "אוטומט" וענה לו "M-16 אוטומטיק"; א' הוסיף כי כשהתקשר אליו הלך להחביא את "החפץ", והנאשם 1 הבין כי זה הכינוי של הנשק. הנאשם 1 שאל אותו איפה החביא את הנשק, וא' ענה כי: "בכביש קלקיליה הישן בישיבה השנייה מאחורי העץ" (עמ' 120). בסוף השיחה הגיע חאלד אחיו של הנאשם 2, והנאשם 1 נפרד לשלום מא'.

כרבע שעה לאחר מכן התקשר אליו שוב א' וביקש להיפגש בערב בבית הקפה כדי לחגוג (עמ' 121).

67

106. בסוף הודעתו, בתשובה לשאלת החוקר האם למישהו מהמעורבים היה מכשיר טלפון נייד באירוע, השיב הנאשם 1 כי לא' ולנאשם 2 היה טלפון נייד, וכי הנאשם 2 סגר את מכשיר הטלפון שלו והחביא אותו אצל חברו סאהר נזאל (להלן גם: "סאהר") "בשביל שאף אחד..." (עמ' 132). יצוין כי אמירה זו בדבר החבאת הסלולרי הביאה להתפתחות בחקירה שתתואר בהמשך.

107. בתום החקירה נשאל הנאשם 1 על ידי החוקר האם מישהו לחץ עליו לומר מה שאמר, ומדוע שינה את גרסתו (עמ' 137-136). הנאשם 1 מסר כי בהתחלה היה לחוץ, ואילו עתה הוא רגוע (עמ' 138). הוא לא העלה טענה כלפי מי מהחוקרים.

בין השאר שאל הנאשם 1 את החוקרים האם ג'יאהד (שאותו לא הזכיר בגרסתו המפלילה), הודה בדבר מה (עמ' 138 ש' 13-10). אפשר כבר עתה לומר שאמירה כזו מפי הנאשם 1, לאחר שהשלים את מתן גרסתו - היא מפתיעה מאוד.

דו"ח הובלה והצבעה 20.10.09 (ת/31-31ב)

108. בהמשך לחקירה ת/30, וללא אזהרה נוספת, בסמוך לשעה 20:37, יצא רפ"ק תומר כהן עם הנאשם 1 מתחנת המשטרה למקום שבו אמור היה להימצא הנשק שהטמין א' לאחר הירי. בסמוך לשעה 21:32, בהגיעם לג'לג'וליה הופעלה ההקלטה מחדש. הנאשם 1 הוביל את החוקרים לשטח פתוח בג'לג'וליה, אולם בחיפוש שנערך בהשתתפות צוות מיחידת הכלבנים לא אותר הנשק במקום שעליו הצביע הנאשם 1. מוהנא הלחיץ את הנאשם 1 כי אם לא ימצאו את הנשק, יביאו את א' מולו ולכן "כדאי לך להתחיל..." (ת/31ב עמ' 6 ש' 22-18, עמ' 11 ש' 3-2). עוד עולה מתמלול פעולה זו (ת/31ב) שהנאשם 1 פחד מאוד מהכלב שהשתתף בפעולה ("בשם אלוהים...תסיר אותו ממני...תסיר אותו...תקשור אותו...", בעמ' 5 ש' 28-3).

בהמשך, בסמוך לשעה 22:05, אמר תומר לנאשם 1 כי הוא "תחת אותה אזהרה", וכי זכותו להיוועץ עם עו"ד. נראה כי הנאשם 1 לא הבין את דבריו, ומוהנא ניסה להסביר לו שזכותו לא לומר דבר. הנאשם 1 לא הבין, ושאל: "מה להגיד...מה זאת אומרת לא להגיד כלום יעני?" (עמ' 18 ש' 18-15).

109. הנאשם 1 הוביל את החוקרים לנקודה שבה המתין לדבריו בתוך הרכב ביחד עם הנאשם 2 ועם ע' לאחר שא' ירד מן הרכב. הוא ציין תחילה כי אינו יודע מהיכן נשמעו היריות, ולאחר התערבות החוקר הצביע על כיוון. כמו כן הצביע לכיוון המקום שאליו נמלט לדבריו ביחד עם הנאשם 2 לאחר הרצח.

68

גרסתו של הנאשם 1 ביחס למסגד בכפר ברא שאליו ברח לדבריו - אינה עקבית. הוא מסר כי הלך עם הנאשם 2 לשתות שם מים. לאחר מכן ציין כי הם ישבו על מדרגות המסגד, וילדים שעברו במקום - הם שנתנו להם מים. בהמשך אמר שהם הלכו לביתם, ורק כשהחוקר הזכיר לו שטען קודם לכן כי נפצע מבורג ברגלו, "נזכר" הנאשם 1 לספר כי לאחר ששתו מים הלך עם הנאשם 2 למסגד נוסף, ושם נפצע כאמור, ובחור בשם בילאל אבו שיחה נתן לו ממחטות ו'פלאייר' על מנת לשלוף את הבורג (עמ' 29-28).

בתום פעולת החקירה ציין הנאשם 1 בתשובה לשאלות החוקרים כי גרסתו זו נכונה. הוא נשאל מדוע מסר עכשיו את כל גרסתו זו, והשיב: "למה אני סיפרתי את כל זה? כי התעייפתי מהכלא, אני מת שם..." (עמ' 37 ש' 16-17).

פעולת החקירה הסתיימה בסמוך לשעה 23:00, ורק אז נשאל הנאשם לצרכיו, והאם הוא צמא או רעב; תשובתו הייתה: "כן, הכול" (עמ' 39 ש' 7).

110. בכך תמו פעולות החקירה מיום 20.10.09, כשלדעת החוקרים הושגה בה פריצת הדרך המשמעותית בחקירת האירוע, שתמציתה בתיאורו של הנאשם 1 על אודות נסיעתו יחדיו עם השלושה - א', ע' והנאשם 2, לכביש הקיצור הסמוך למקום שבו נורו היריות על האוטובוס; וכן, כי א' יצא מהרכב כשכלי הנשק בידו, ולאחר מכן נשמעו היריות.

החקירה האחרונה של הנאשם 1 הייתה לאחר תשעה ימים, ביום 29.10.09. קודם לכן, בעקבות מתן אמרתו המפלילה ביום 20.10.09, הועבר הנאשם 1 למעצר בירושלים.

החקירה ביום 29.10.09, בשעה 12:30 (ת/33-33ג)

111. הנאשם 1 נלקח על ידי החוקרים ממקום מעצרו במגרש הרוסים בירושלים והובא לחקירה במשרדי הימ"ר הסמוכים.

מתמלול החקירה ברור, כי שוב קדם לחקירה שיג ושיח בלתי מתועד בין מוהנא לבין הנאשם 1. כך למשל, עם תחילת החקירה אמר מוהנא לנאשם 1 כי חברו הנאשם 2 "סיפר הכול": "ואני אמרתי לך למה אנחנו באנו לפה" (עמ' 3 ש' 15-12), הנאשם 1 ידע כי הוא מתבקש לספר על "הנשק" (עמ' 3 ש' אחרונה), וכאשר ביקש זמן על מנת להיזכר, אמר לו מוהנא: "עכשיו אמרת לי, לפני קצת סיפרת לי הכול" (עמ' 4 ש' 18-15).

69

הנאשם 1 שאל (שוב) את מוהנא מה לספר, ומוהנא השיב: "מה אמר, יצאתם באוטו מג'לג'וליה..." (עמ' 4 ש' 24). נראה כי מוהנא כיוון את הנאשם 1 לומר דברים שעולים בקנה אחד עם דבריו של הנאשם 2 (שאמרתו המפלילה ניתנה יום קודם לכן, כפי שעוד יתואר כשנגיע לחקירתו של הנאשם 2).

להלן ציטוטים רלבנטיים:

מוהנא: ...אני רוצה לשמוע ממך את הסיפור של הנשק

הנאשם 1: טוב, מה?

מוהנא: איפה...

הנאשם 1: אני לא יודע איפה הוא, אני לא יודע איפה הוא...

מוהנא: לא, איפה ראית אותו?

הנאשם 1: מה איפה ראיתי אותו?

מוהנא: טוב, מה הוא היה עטוף? אם הוא היה עטוף או לא עטוף?

הנאשם 1: אמרתי לך, כך, כך אורך הסמרטוט היה...

מוהנא:הסמרטוט או הכלי?

הנאשם 1: כמו שטיח תפילה

מוהנא: איפה זה היה? איפה ראית אותו כך?

הנאשם 1: מה?

מוהנא: איפה ראית אותו?

הנאשם 1: יא גבר הוא היה בתא המטען

מוהנא: תא המטען של מי?

הנאשם 1: באוטו..."

(עמ' 5)

מוהנא: מי פתח את תא המטען?

הנאשם 1: אמרתי לך ע' פתח אותו

...

מוהנא:טוב, ומה היה בפנים?

הנאשם 1: מה היה בפנים? הסמרטוט...

מוהנא: מה יש בו?

...

(עמ' 6)

הנאשם 1: הנשק

מוהנא: הנשק? איזה סוג?

הנאשם 1: 16-M

מוהנא: מה הצבע שלו?

הנאשם 1: שחור

...

מוהנא:ראית אותו?

70

הנאשם 1: כן, ראיתי אותו ,ראיתי אותו, כן, בטח, אפילו שמנו את הסמרטוט מתחת לזה, מתחת לכסא.

מוהנא: מתחת לאיזה כסא?

הנאשם 1: מתחת לכסא של ע', מתחת לנהג.

...

(עמ' 7)

מוהנא: מי הרים את הכלי?

הנאשם 1: א'

מוהנא: ומה הוא עשה עם הסמרטוט?

הנאשם 1: ע' לקח אותו

מוהנא: איפה הוא שם אותו?

הנאשם 1: מתחת לכסא שלו, טוב...היה עליו פרח אדום."

(עמ' 8)

112. רק בעמ' 10 נמסר לנאשם 1 על זכויותיו, למעט זכות השתיקה והזכות לנוכחות הורים בחקירה.

בהמשך מסר הנאשם 1 כי לאחר שישבו כרבע שעה ברכב, יצא א' מן הרכב, ואחריו יצאו כולם. ע' פתח את תא המטען של הרכב עם מפתח כיוון שהוא לא נפתח בידית. ע' החזיק בשתי ידיים את הסמרטוט, שהיה בצבע שחור ועליו פרח אדום, וא' לקח את הנשק מסוג M-16 ו"משך את הידית". בנוסף, כשישב ברכב, הייתה לא' בין רגליו קופסת מסטיק עם מכסה אדום, שבה היו כדורים, וכשיצא מן הרכב שם אותה במעילו. הנאשם 1 לא ראה מחסנית (עמ' 15-12). הוא הוסיף: "אוי אני לא אשכח את זה, אפילו אם אני אחזור לבית אני אמשיך לחלום על זה... (עמ' 17).

הנאשם 1 עומת עם גרסתו של הנאשם 2, ולפיה ירד הנאשם 2 מן הרכב בכפר ברא כדי שיעדכן אותם אם רכב עובר, ובתגובה מסר נאשם 1: "כמה הוא שקרן" (עמ' 19).

יצוין כי כשהוקרא לנאשם 1 נוסח האזהרה וניתנה לו זכות ההיוועצות בעו"ד, התבטא הנאשם 1 כך: "כל הזמן אתה קורא לי את זה, חלאס, נמאס לי"; וביחס לעורך דינו אמר: "אני לא יודע איך קוראים לו ולא מכיר אותו בכלל, ואני גם לא רוצה להכיר אותו" (עמ' 10).

113. עד כאן - פירוט נרחב של פעולות החקירה הרבות שעבר הנאשם 1 (15 במספר) במשך חמישה ימי חקירה. מכאן אעבור לתיאור גרסתו של הנאשם 1 בבית המשפט, ולאחר מכן להתייחסותם של החוקרים לטענות הרבות שנטענו כנגד התנהלותם בחקירה זו.

71

עדות הנאשם 1 בבית המשפט

עדותו לגבי האירוע

המניע

114. לדברי הנאשם 1, באירוע האלימות שהיה באוטובוס בין תלמידי ג'לג'וליה לבין תלמידי כפר קאסם, הוא עצמו רק הפריד בין הניצים ולא נקט אלימות (עמ' 4028 ש' 11-10). הדברים שנרשמו מפיו בחקירה הראשונה ע"י החוקר אבי מונקר "נתתי מכות, קיבלתי מכות", נכתבו לדבריו עקב חוסר הבנה של החוקר את שפתו של הנחקר וקיום החקירה בשפה העברית (עמ' 4028 ש' 20-18).

בחקירתו הנגדית אמר הנאשם 1 כי על פי השמועות, פרצה הקטטה כיוון שמישהו דחף תלמידה כלשהי על תלמיד אחר (עמ' 4128 ש' 15). בהמשך נשאל מדוע, אם כן, אמר בחקירתו הראשונה במשטרה כי הסיבה לפרוץ הקטטה היא תלמיד שהלשין על א' שהוא מעשן, והשיב: "יש המון סיפורים, אני לא יודע איזה מהסיפורים נכון" (עמ' 4132 ש' 22-16).

הנאשם 1 אישר כי ביום שני היה ויכוח באוטובוס בין א' לבין "אנשי כפר קאסם", וכי למחרת, ביום שלישי, השתתפו א' והנאשם 2 בקטטה ביחד עם כל מי שנכח באוטובוס (עמ' 4145 ש' 22-16, עמ' 4130 ש' 18-9). כשנשאל מדוע נקב בחקירתו במפורש בשמותיהם של אלה כמי שהשתתפו בקטטה, השיב כי ידע שהחוקר אבי מונקר התעניין בהם מאחר שהיו עצורים. הוא נשאל באיזה אופן התעניין החוקר בעצורים אלה, והשיב: "אני לא יודע" (עמ' 4140 ש' 23 עד עמ' 4141 ש' 20).

הנאשם 1 נשאל האם ראה את הנאשם 2 טופח על לחיו של ס' ואומר לו "שמור על עצמך", והאם ראה שס' דחף בתגובה את הנאשם 2 ושא' אמר לס' "עוד תראה". הוא השיב כי אינו יודע (עמ' 4142 ש' 26-14).

הנאשם 1 ציין כי מעבר לאמור אינו יודע דבר ביחס לא', ע' והנאשם 2, שאותם ראה לאחרונה ביום שלישי כשהורדו מהאוטובוס (עמ' 4048 ש' 5).

72

האליבי

115. ביום האירוע, יום חמישי, היה הנאשם 1 לדבריו בביתו יחד עם אביו, החל מהשעה 08:00 ועד 15:40. לאחר מכן הלך למתנ"ס וישב עם חבריו איסה דבאס, עבד בן נאסים, חמודי, מוסטפא שווהאנה, חסן וחוסני (בעלי המגרש) (עמ' 4032 ש' 28-1, עמ' 4032 ש' 30, עמ' 4027 ש' 23-12).

הנאשם 1 ציין כי במהלך אותו יום חמישי יצא מביתו מספר פעמים למכולת שנמצאת מול ביתו (עמ' 4027 ש' 26), שם ראה אותו בעל המכולת נעים משיח (עמ' 4031 ש' 32). לאחר שנשאל אם יצא מביתו יחד עם אביו, הוסיף כי אכן נסע עם אביו לכפר קאסם לקנות ריצוף, ולאחר מכן הם חזרו לביתם (עמ' 4027 ש' 31).

בתשובה לשאלת בא כוחו "מי זה סאלח שמלי?" השיב הנאשם 1 כי מדובר בחבר שלומד בטייבה, אשר חוזר בהסעה מבית הספר בין השעות 14:30 ל-15:00, וכן שביום האירוע פגש בו "ליד הבית, בכניסה לבית", באחת ההזדמנויות שבהן יצא אל המכולת (עמ' 4033 ש' 18-7).

בהמשך אמר הנאשם 1 על סאלח: "הוא היה חזרה מבית הספר, קרא לי ויצאתי. הייתי בדרך למכולת, אז הוא קרא לי ויצאתי" (עמ' 4033 ש' 28-27).

בתשובה לשאלתנו מדוע הלך פעמים כה רבות למכולת (עמ' 4033 ש' 32), השיב הנאשם 1: "שותים קולה הרבה, מה נעשה?" (עמ' 4034 ש' 7).

116. בתשובה לשאלתנו מדוע ב-ת/29ד אמר הנאשם 1 כי משעת האירוע עד השעה 17:30 היה בבית עם אביו, השיב כי הדבר אינו נכון וכי היה רק עד 15:30 או 16:00 בבית, ולאחר מכן הלך עם חבריו כאמור למתנ"ס (עמ' 4081 ש' 19-13). הנאשם 1 לא ידע להסביר זאת ואמר: "חרבשה. הוא בלבל אותי יכול להיות" (עמ' 4081 ש' 22). גם בחקירתו הנגדית, כשעומת הנאשם 1 עם כך שבחקירתו ת/28ג אמר כי עבד עם אביו עד השעה 18:00-18:30, וחזר והשיב "תמיד הם מבלבלים אותי" (עמ' 4120 ש' 3).

73

כן העיד הנאשם 1 כי נכחו בחקירתו חמישה חוקרים (וככל הנראה לא רואים זאת במצלמות), והם בלבלו אותו. לשאלת התובעת באיזה אופן הם בלבלו אותו, בפרט כשקולם כלל לא נשמע במהלך החקירה, התחמק הנאשם 1 ואמר: "היו ארבעה חמישה חוקרים, לא שניים" (עמ' 4121 ש' 3-1).

כשעומת הנאשם 1 עם העובדה שרק בחקירה מיום 20.10.09 ציין לראשונה כי היה בכלל במתנ"ס, ונשאל מדוע לא ציין זאת מלכתחילה, מסר הנאשם 1 כי כן אמר לחוקרים את השמות של החברים שהיו איתו במתנ"ס, אבל הדבר לא עניין אותם (עמ' 4121 ש' 24-4).

117. לדברי הנאשם 1, הסיפור שמסר ביחס לג'יהאד, ולפיו לאחר שירד מהאוטובוס ביום שלישי פגש בג'יהאד שנתן לו סיגריות, הוא המצאה שסיפר לחוקרים לבקשת ג'יהאד, "על מנת להוציא אותו" (עמ' 4053 ש' 24). לדבריו, הוא פגש בג'יהאד רק פעמיים בחייו. בהמשך אמר הנאשם 1, כי ג'יהאד אמר לו "לשים את הכול על א'" (עמ' 4058 ש' 22). הנאשם 1 נשאל מדוע עשה כן אם א' הוא חבר שלו, בניגוד לג'יהאד, והשיב "...הייתי טיפש. לא הייתי חושב" (עמ' 4058 ש' 32), ובהמשך: "אני לא יודע אם אני מפיל או לא מפיל. אמרו לי לומר, אז אני אומר. זהו" (עמ' 4059 ש' 2).

גם דבריו שלפיהם נפגש עם א' בבית קפה ביום חמישי לאחר האירוע, יחד עם בני הדוד אחמד וחמודי - הם לטענתו שקר (עמ' 4071 ש' 32-22), וכן גם הסיפור שלפיו א' התקשר לביתו חמש פעמים לאחר האירוע. לדבריו, אמר זאת כדי שהחוקרים יבדקו זאת ויראו שזה לא נכון, ולא יאמינו לו (עמ' 4072 ש' 24-1).

זו גם הסיבה, לדבריו, שאמר לחוקרים כי לאחר שנפגש עם א' חזר לביתו בשעה 22:00, הגם שבפועל נעצר קודם לכן (עמ' 4077 ש' 32-26, עמ' 4078 ש' 1).

יצוין כי בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם 1 מדוע העדיף לומר לחוקריו שהיה בבית קפה עם א' במקום לומר את האמת, לשיטתו, היינו כי היה עם חבריו במתנ"ס. הסברו: "אמרתי כך כדי שיילכו לחמודי וישאלו אותו אם הוא היה בבית קפה איתי, ואז חמודי יגיד שזה שקר כדי שלא יאמינו לי ושאני אצא שקרן". ואולם בהמשך, סתר הנאשם 1 את עצמו והשיב כי החוקרים לא רצו לשאול אף אחד מלבדו (עמ' 4116 ש' 29-28, עמ' 4117 ש' 13). אכן, אין היגיון פנימי בטענת הנאשם 1 כי ציפה שהחוקרים יחקרו את העדים מבית הקפה ויגלו כי שיקר, מאחר שבאותה מידה יכול היה למסור את שמותיהם של העדים שהיה איתם במתנ"ס, לדבריו, כדי שאלה ייחקרו במשטרה ויאשרו את דבר הימצאו איתם.

74

לכך מצטרפת העובדה, שאותה אישר הנאשם 1, ולפיה חמודי שוואהנה, בן דודו, הוא שניגש אליו בדיעבד, כשנה לאחר שהוגש כתב האישום, בעודו נתון במעצר בית, וסיפר לו שראה אותו במתנ"ס (עמ' 4118 ש' 12-1).

118. כיוצא בזה, כאשר התייחס הנאשם 1 לאירועי יום שלישי, ציין כי גרסתו שלפיה ראה את ע' ברכבו ביום שלישי - אינה נכונה (עמ' 4086 ש' 31-5), וכי כשירד מהאוטובוס ראה את ג'יהאד אשר נתן לו שתי סיגריות (עמ' 4087 ש' 29-28). גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הנאמר לעיל (בס' 115).

לדבריו, סיפור הנסיעה לאסלאם סרסור ביום האירוע הוא שקר שהמציא, כיוון שזה שם של מישהו מכפר קאסם שהוא מכיר (עמ' 408 ש' 8-4). הוא הוסיף כי גם את הסיפור שלפיו ראה באוטובוס את הילד שרב עם א' - הוא המציא; הוא ידע שהילד היה באוטובוס כי חברו סלאח שמלי סיפר לו זאת ביום חמישי (עמ' 4100 ש' 7).

הנאשם 1 אישר כי לתלמידים שנסעו באוטובוס היו מקומות קבועים (עמ' 4253 ש' 23).

119. לדברי הנאשם 1, סיפר לו הנאשם 2, בזמן שהיו עצורים יחדיו, כי מכר לסאהר ניזאל את מכשיר הטלפון הנייד שלו, ולא אמר שהחביא אותו (עמ' 4102 ש' 31-25).

120. הנאשם 1 עומת עם כך ש"תאוריית השקר" וריצוי החוקרים אינה מתיישבת עם כך שכאשר החוקרים אמרו לו "במי הם רצו לפגוע?...לא משנה במי?" - הוא העמיד אותם על דיוקם ועמד על כך שא' והנאשם 2 התכוונו לפגוע בתלמיד מסוים. הנאשם 1 ניסה להתחמק ממתן תשובה. בתחילה אמר שאינו זוכר כלל שאמר זאת, ובהמשך אמר "אני לא יודע למה אמרתי את זה" (עמ' 4146 ש' 5 עד עמ' 4149 ש' 8).

עדותו לגבי חקירת במשטרה

121. הנאשם 1 מסר בעדותו בבית המשפט כי החוקרים צעקו עליו וטלטלו אותו בנסיעות, איימו עליו (במיוחד מוהנא) "באבא ובאמא שלו" (עמ' 4035 ש' 9), וכי בגלל הלחץ בחקירות ורצונו להשתחרר לביתו שיקר להם ואמר את מה שרצו לשמוע (עמ' 4026 ש' 32-22). כן ציין כי החוקרים הבהירו לו שאם לא יספר מה קרה, יאשימו אותו עצמו ברצח הנער (עמ' 4027 ש' 4-3).

75

הנאשם 1 העיד כי שינה את גרסאותיו בחקירות מפני שהתשובות שלו לא נשאו חן בעיני החוקרים (עמ' 4028 ש' 32), וכי החוקרים אמרו לו מה לומר, בעודם במקומות שונים מחוץ לחדר החקירות: בתא ההמתנה, בחניה, ברכב, בזמן שהיו מעלים אותו למעצר; היו נותנים לו לצאת לעשן סיגריה ומשוחחים איתו, ועל כן אין לכך תיעוד חזותי, ואין הדבר בא לידי ביטוי בתיעוד החקירות (עמ' 4029 ש' 21-19, 32-30, עמ' 4031 ש' 15-6, עמ' 4052 ש' 30-24). כן מסר כי סיפר כזבים כדי שהחוקרים יניחו לו, וידע שלאחר מכן, כשיבדקו את הסיפור, יגלו כי הוא שקרי (עמ' 4038 ש' 30-23, עמ' 4039 ש' 2-1).

122. בתשובה לשאלת בא כוחו "מה מוהנא אמר לך בקשר לשחרור", השיב הנאשם 1 כי מוהנא ותומר הבטיחו לו שישתחרר (עמ' 4036 ש' 32-27).

לדבריו, בחקירה הראשונה לאחר מעצרו, שנערכה עם החוקר מונקר, הוא ביקש להיחקר על ידי דובר השפה הערבית, ובסוף החקירה נמנע החוקר מלהקריא לו אותה (עמ' 4042 ש' 5-1). בהמשך שוחח עם החוקר אילן לוי בחוץ, והדברים שלטענת החוקר אמר לו, לפיהם החל הסכסוך מכיוון שילד אמר למנהל שא' מעשן, הם שקר (עמ' 4042 ש' 25-19).

הנאשם 1 ציין כי גם הסיפור על פגישה ביום רביעי עם ג'יהאד וא' הוא שקר, שנולד בעקבות זאת שהחוקר אילן אמר לו כי הם יודעים שנתקיימה פגישה כאמור, כאשר בתחילה אילן אמר לו שבפגישה נכחו ארבעה (עמ' 4042 ש' 26 עד עמ' 4043 ש' 7). בחקירתו הנגדית מסר הנאשם 1 כי למיטב זכרונו אילן אמר שבפגישה נכחו רק הנאשם 1 וא'. הנאשם 1 לא ידע להסביר למה הזכיר את ג'יהאד דווקא בקשר לפגישה זו - אדם מבוגר ממנו ושלטענתו אין קשר ממשי ביניהם - אם כל רצונו היה להפליל את א' ולמלא את רצון החוקרים (עמ' 4155 עד עמ' 4158, עמ' 4173-4170).

לדבריו, בעימות עם א' הוא אמר לא' "תלך איתי ישר", כי החוקרים הבטיחו לו שאם יביא מישהו שיספר אותו סיפור כמוהו, הם ישחררו אותו (עמ' 4046 ש' 22-18).

123. בהמשך חקירתו הנגדית, העיד הנאשם 1 כי החוקרים הם ש"הכניסו" לו את השם "ג'יהאד" (עמ' 4178 ש' 19). לפיכך נשאל הנאשם 1 מדוע כשנותר לבד עם ג'יהאד לא אמר לו זאת ישירות, היינו שהחוקרים הם שהנחו אותו להפליל את ג'יהאד, אלא אמר לו שא' הנחה אותו להפליל את ג'יהאד, זאת בפרט כאשר א' הוא לטענתו חברו הטוב. על כך ענה הנאשם 1: "התבלבלתי" (עמ' 4178 ש' 22-20).

76

כאשר ביקשה התובעת להציג לנאשם 1 בחקירתו הנגדית את הפתקים מפ/1-3 בחקירה ת/27א (מיום 11.10.09), הוא הגיב: "ראית את הדיסק?...שהתחילו עם הדיסקים אני ישבתי עם פתקים. איפה הפתקים שהיו לפני זה? למה לא ראית לפני זה מה הוא דיבר איתי, מה הוא עשה לפני זה באותו חדר?" (עמ' 4190 ש' 3-1); וכן בהמשך: "איפה הפתקים שהיו לפני? מוהנא נתן מה שהוא רצה" (עמ' 4192 ש' 6). בנסיבות אלה שאלה אותו התובעת מה היה רשום בפתקים אלה לטענתו, אולם לא עלה בידי הנאשם 1 לספק הסבר מפורט, וכל שהשיב היה: "כתבתי פתקים לפני זה, אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל כתבתי משהו" (עמ' 4192 ש' 15).

התובעת ניסתה לשאול את הנאשם 1 מדוע חזר בו בחקירה זו מהפללתו של ג'יהאד בביצוע הרצח, והנאשם 1 אמר כי החוקר מוהנא "שיחק בו" (עמ' 4209 ש' 29-20). כל הנסיונות בחקירה הנגדית להבנת הרציונל מה היה האינטרס של מוהנא לגרום לנאשם 1 לחזור בו מהפללתו של ג'יהאד, מקום שמוהנא הוא אשר, לטענת הנאשם 1, זרע את זרע הפללתו של ג'יהאד מלכתחילה - לא נשאו פרי.

124. הנאשם 1 טען כי גרסתו שלפיה א' סיפר לו שהוא ירה, והנאשם 2 הסתכל עליו - היא שקר. הוא שוחח עם החוקרים אך ורק על מעורבותו של א' בירי, ואת מעורבותו של הנאשם 2 "המציא" (עמ' 4211 ש' 16 עד עמ' 4212 ש' 5; עמ' 4213 ש' 5).

בשלב זה נשאל הנאשם 1 על ידי התובעת מדוע המציא פרט כזה, אם החוקרים ציפו לשמוע ממנו מידע אודות א' בלבד, זאת בפרט כאשר הנאשם 2 הוא חברו. ב"כ הנאשם 1 העיר בשלב זה: "זה עבודה שלך. הוא לא אמר שהחוקרים מצפים לזה, אני לא שמעתי אותו אומר את זה". ואז השיב הנאשם 1: "אף אחד לא אמר לי שהם כן מצפים ממני לשמוע על ע' [הנאשם 2], או לא מצפים ממני" (עמ' 4212 ש' 19-10). זו דוגמה אחת בלבד לפעמים שבהם התערב ב"כ הנאשם 1, באופן בלתי ראוי, בחקירה הנגדית.

בהמשך הוסיף הנאשם 1 והסביר את "המצאתו" זו - בהבנתו שכך רצו החוקרים (עמ' 4212 ש' 28). לאחר שגם אנו הקשינו על הנאשם 1 בעניין זה, השיב הנאשם 1 כי אינו זוכר מדוע הזכיר את הנאשם 2 (עמ' 4213 ש' 8, 21). בהמשך העדות טען הנאשם 1 כי אמר את הדברים, כיוון שאחד החוקרים מסר לו שהנאשם 2 "דיבר" עליו (עמ' 4217 ש' 23 עד עמ' 4218 ש' 7).

77

125. לדבריו, במהלך החקירה בוצע תרגיל שבמסגרתו התבקש לרשום פתק עבור ג'יהאד, אלא שהוא לא ידע מה לרשום בו ואמר: "אני לא יודע מה אני צריך לעשות, מה אני צריך לכתוב". הנאשם 1 הסביר בעדותו, כי בניגוד לכל החקירות שבהן נאמר לו מה לומר, הרי בשלב זה אף אחד לא הדריך אותו או הנחה אותו מה לרשום בפתק. אמרו לו לרשום כל מה שעולה בדעתו, והוא "סתם" רשם (עמ' 4061 ש' 21-12, עמ' 4062 ש' 12).

126. ביום 20.10.09, לאחר ההפגשה עם חמודי (ת/32), הושם הנאשם 1 בתא המעצר ("תא ההמתנה") לשעות רבות. לדבריו, מדי פעם הגיעו החוקרים השונים והסבירו לו מה עליו לומר בחקירה (עמ' 4085 ש' 21-7). כשביקשנו מהעד לפרט מה בדיוק נאמר לו, הוא נמנע מלפרט והשיב: "הם היו מדברים על הסיפור הזה והיו מוסיפים לי ואומרים לי אתה תגיד את זה ותגיד את זה" (עמ' 4086 ש' 4-3).

לדברי הנאשם 1, אמרו לו החוקרים כי ג'יהאד שוחרר, וכי במקומו עליו "לדבר או לטעון לע' ואז שלוש נקודות", והוסיף כי החוקר מוהנא נתן לו סיגריות כשרצה לקבל ממנו משהו (עמ' 4086 ש' 24-10).

בהתייחס להתנהלותו של מוהנא בחקירה, נשאל הנאשם 1 על ידי בא כוחו מה הרגיש באותם רגעים, והשיב: "זאת אומרת, מפחיד אותי מבחינה אמוציונאלית" (עמ' 4091 ש' 19).

הנאשם 1 טען כי אם הוריו היו נוכחים עימו בחקירה הוא לא היה מפחד והיה מספר לחוקרים את האמת, היינו שהיה בבית בעת האירוע (עמ' 4037 ש' 23-21).

כן אמר הנאשם 1 כי החוקרים "שיחקו בו", אולם כשנתבקש לפרט חזר על תשובתו "כל מיני פעולות, כל מיני משחקים משחקים בי" (עמ' 4221 ש' 25). בהמשך ציין כי איימו עליו שישימו אותו בהמתנה, ללא אוכל וסיגריות, איימו שיעצרו את אימו אם לא ידבר, ו"גררו אותו למצבים שהחל לדבר". הנאשם 1 לא זכר לומר מתי בדיוק ננקטו פעולות אלה (עמ' 4221 ש' 32-28). התובעת עימתה את נאשם 1 עם כך שמשך שבוע שלם עובר לחקירה זו (מיום 20.10.09) לא נחקר ולו פעם אחת, אולם לדבריו נערכו עימו פעולות חקירה רבות, והוא אינו יכול לזכור מתי בדיוק היה כל דבר.

78

127. לדברי הנאשם 1, בחקירה במגרש הרוסים (ביום 29.10.09), אמר לו מוהנא שלדברי הנאשם 2 היה הנשק בתא המטען של הרכב, נתון שאינו מתיישב עם גרסתו של הנאשם 1. לאחר שמוהנא לחץ עליו והכריח אותו, מסר נאשם 1 כי הנשק אכן היה ברכב (עמ' 4037 ש' 18-15).

הנאשם 1 ציין כי בטרם בוצע החיפוש אחר הנשק, המתינו החוקרים לכלבנים, ומוהנא איים עליו כי אם לא ימצאו את הנשק, הוא יקבל מכות מכל שוטר ("תוק אל קטלי") (עמ' 4110 ש' 19-4). שאלנו אותו האם זו הפעם הראשונה שאיימו עליו באלימות, והוא השיב שכל הזמן אמר לו מוהנא דברים דומים. הנאשם 1 נשאל מדוע לא טען זאת קודם לכן, והשיב: "בגלל שלא שאלו אותי אז לא אמרתי" (עמ' 4110 ש' 24). הוא הוסיף כי באירוע מסוים מוהאנה "תפס אותו" (עמ' 4110 ש' 30). עוד טען שכאשר הגיעו הכלבנים, שיחרר מוהנא את הכלבים ואיים כי "יכניסו אותם אליו" (עמ' 4111 ש' 1).

128. לדברי הנאשם 1, "בחקירה הגדולה" (ת/30) סיפרו לו כל הזמן שהיו ברכב ארבעה אנשים והוא הרביעי, ולבסוף אמר מה שאמר (עמ' 4222 ש' 32-31). כן זכור לו שישב שעות בהמתנה, ומוהנא ותומר דיברו איתו שעות, צעקו עליו ואיימו עליו (עמ' 4223 ש' 6-5). הנאשם 1 נתבקש לפרט את מהות האיומים, ומסר כי איימו עליו שיעצרו את הוריו, שיעצרו אותו למשך שלושים שנה, וכן התעללו בו ולא נתנו לו לאכול, לעשן, ולצאת לשירותים. היה לו קר, ולא כיבו את המזגן (עמ' 4224 ש' 27-19).

ביחס לחקירה מרכזית זו (ת/30), ציין הנאשם 1 כי כל הפרטים שמסר היו ידועים לו ממוהנא: העובדה שהיה לע' רכב מזדה, שברכב היו ארבעה נוסעים, תוואי הדרך שבה נסעו, השעות שבהן התרחש האירוע (עמ' 4225 ש' 29-24). בשלב זה עומת הנאשם 1 עם כך שבעדותו זו מסר גם עובדות שאינן מערבות אותו באירוע, ולכך השיב כי למד מהחוקר לאט לאט במהלך החקירה מה הוא רצה ממנו והתחיל להגיב בהתאם. בהמשך מסר הנאשם 1 כי לחלק מהדברים נחשף גם במעברים ובמקום מגוריו (עמ' 4227 ש' 27, עמ' 4228 ש' 5-1).

הנאשם 1 מסר כי הבין שהחוקרים רוצים שא' ייעצר, ולכן אמר שהוא ירה. הוא נשאל אפוא מדוע לא השיב בחיוב לשאלת החוקרים האם א' ירה מתוך הרכב, אלא ביקש לדייק ומסר שא' ירה מבין עצי הזית דווקא. תשובתו הייתה שרצה להרוויח זמן ולא לתת לחוקרים מה שהם רוצים (עמ' 4237 ש' 22-10). הוא נשאל לגבי תכנים של שיחות שהוזכרו בחקירתו, והשיב כי כל אחד יכול לומר דברים כאלה (עמ' 4240 ש'

32-15).

79

129. הנאשם 1 ציין כי למחרת "החקירה הגדולה" היה דיון בבית משפט, ואחריו חיפש את החוקרים תומר כהן ומוהנא, ומשלא מצא אותם פנה לאילן לוי ואמר לו שכל מה שמסר להם היה שקר. אילן לוי תפס אותו ואמר לו: "עכשיו אני אכניס אותך להמתנה של מטר על מטר לשלושים שנה עד שתמות"; על כן הנאשם 1 חזר בו, ואילן לוי לא עשה עם זה שום דבר (עמ' 4111 ש' 29-19).

130. התובעת ניסתה לשאול את נאשם 1 האם הסיפור שלפיו נכנס האוטובוס לעיקול וא' ירה הוא המצאה שלו. ואולם הסנגור התערב בשלב זה והעיר: "מוהנא מכוון אותו לעבר הפרטים...מוהנא מכוון אותו לשם" (עמ' 4243 ש' 31-14, עמ' 4244 ש' 2-1), וכן בהמשך: "..מאיפה הוא זוכר מה הוא אמר?". לאחר התערבות זו, תשובת העד הייתה כי אינו זוכר מה הדברים שציין (עמ' 4245 ש' 10-7).

הנאשם 1 נשאל מדוע הדגים את היריות "טה טה...טרררר...", והשיב "תראי את הדיסק ואני אגיד לך" (עמ' 4247 ש' 15).

התובעת שאלה את הנאשם 1 מדוע דיבר על הרגשות שלו, כגון דבריו שלפיהם נבהל מהיריות וברח, דבר שלא נשאל עליו על ידי החוקרים. בטרם הספיק להשיב, העיר הסנגור: "הוא ילד מגודל, מה לעשות?!" (עמ' 4247 ש' 22). הנאשם 1 ציין כי רצה שהחוקר "ירד" ממנו, וכי כל מה שמסר לאחר מכן על הבריחה, הכפכף והמסמר, הם שקר, סיפור בתוך סיפור (עמ' 4248 ש' 17, עמ' 4252-4249).

131. לאחר שהנאשם 1 ציין כי החוקרים מוהנא ותומר - הם שאמרו לו כי א' לא הצליח לשלוט בנשק, עימתה אותו התובעת עם כך שציטט את א' כאומר: "אחושרמוטה, לא הצלחתי להחזיק אותה" (עמ' 4255 ש' 2-1, 32-29). הנאשם 1 לא ידע להשיב לשאלה זו. כן עימתה אותו התובעת עם הציטוט שלפיו "א' אמר לי 16M- אוטומטיק" (ובהקשר ללגלוג על כך שלא ידע לומר אוטומטי). הנאשם 1 השיב (לאחר התערבות נרגזת של הסנגור) כי הוא הוסיף פרטים "מהראש שלו" (עמ' 4256 ש' 29). גם ביחס למה שאמר בחקירתו (מפי א') כי הנשק "עשה דברים" בעבר, השיב הנאשם 1 כי החוקרים אמרו לו את זה (עמ' 4259 ש' 29-15).

80

132. ביחס לדבריו כי הנאשם 2 סיפר לו שהחביא את מכשיר הטלפון שלו אצל סאהר נזאל, אמר הנאשם 1 כי הנאשם 2 סיפר לו שנתן את הטלפון לסאהר, וכי שאר הדברים הם תוספת שהמציא, סיפורים שסיפר כי לחצו עליו (עמ' 4260 ש' 3 עד עמ' 4261 ש' 26). הנאשם 1 לא הסביר מדוע דווקא לגבי הנאשם 2 בחר להרחיב על אודות סיפור מסירת הטלפון, וחשוב יותר, מדוע הפנה את החוקרים לאותו סאהר והנחה אותם מה לומר לו כדי להשיג את הטלפון בחזרה, ומדוע ביקש כי לא יאמרו שהוא (הנאשם 1) סיפר זאת (עמ' 4262 ש' 20-2).

133. לדברי הנאשם 1, עובר לחקירתו האחרונה במגרש הרוסים (ת/33) בא אליו החוקר מוהנא, יצא עימו לחצר ודיבר איתו על הנשק ועל הרכב. מוהנא אמר שהנשק לא היה בתוך הרכב אלא בתא המטען, וכי היה עטוף בדבר מה שחור (עמ' 4113 ש' 15-1).

גם בחקירתו הנגדית מסר הנאשם 1 כי כל הפרטים שמסר בחקירתו האחרונה נאמרו לו מפיו של מוהנא. כך לגבי העובדה שהנשק היה בתא המטען, שהיה מכוסה במשהו שחור, וכי מדובר בקלצ'ניקוב (עמ' 4262 ש' 26 ואילך, עמ' 4263). עם זאת, לדברי הנאשם 1 - את העובדה שעל הסמרטוט היה פרח אדום, הוא המציא כדי לומר משהו מעט שונה ממה שהחוקר אמר לו (עמ' 4264 ש' 21-9). הנאשם נשאל מה ההיגיון בכך, שהרי לטענתו ביקש רק לרצות את החוקר, ומדוע ימסור פרטים שונים ממה שנמסר לו? הוא השיב "ככה זה יצא לי, אני לא יודע" (עמ' 4264 ש' 30).

תשובות דומות מסר הנאשם 1 כאשר הראו לו כי ביקש להעמיד את החוקרים על דיוקם בכל הנוגע למעורבותו של הנאשם 2 באירוע ולאופן שבו א' ועמאר חזרו לביתם (עמ' 4267-4266).

134. הנאשם 1 ציין בחקירתו הנגדית כי במהלך מעצרו פגש בנאשם 2 הן במתקן המעצר אבו-כביר והן במעברים ובנסיעות לבית המשפט, ובניגוד למה שאמר לחוקריו בחקירתו, תמיד הם דיברו ועדכנו זה את זה בתוכן הדברים שמסרו בחקירה (עמ' 4218 ש' 31-16, עמ' 4219 ש' 27). לדברי הנאשם 1 הוא מסר לנאשם 2 שדיבר על א', אולם לא אמר לו שדיבר גם על הנאשם 2 עצמו (עמ' 4220 ש' 17).

התייחסות החוקרים לטענות הנוגעות לחקירה

81

135. בשלב זה אעבור לעיקרי התייחסותם של החוקרים לטענות הנאשם 1 ובא כוחו, בכל הנוגע להתנהלותם במהלך חקירתו של הנאשם 1. לתועלת הקורא יחולק הדיון לפי טענות הפסול השונות, אם כי הדבר ייעשה לא בהכרח לפי מידת חומרתו של הפגם ואפשרות השפעתו על הנחקר.

יידוע הורי קטין בדבר מעצר קטין

136. לגרסת החוקר אבי מונקר, עוכב הנאשם 1 לחקירה בביתו בנוכחות הוריו, ועל כן ידעו ההורים שבנם נלקח לחקירה. אשר למעצרו בהמשך, לא זכר העד אם נמסרה להורים הודעה בהתאם (עמ' 473), אולם לדבריו הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בדו"ח קצין ממונה (עמ' 475 ש' 13, 23).

137. רפ"ק תומר כהן עומת בחקירתו הנגדית עם מסמכי המעצר בעניינו של נאשם 1, שבהם לא מילא את העמודה הרלוונטית של הודעה להורים. הוא ציין כי למיטב ידיעתו, המתין אביו של הנאשם 1 מחוץ לתחנת המשטרה וידע על המעצר. כן הפנה למזכרו של אפי טריגלו (ת/46), אלא ששם צוין כי הנאשם 1 עוכב כאמור בנוכחות הוריו ולא נעצר (עמ' 1778-1772).

אין מחלוקת כי למחרת המעצר התקיים דיון מעצר בפני שופט, וכי ההורים נכחו בדיון זה (עמ' 474 ש' 8-7).

נוכחות ההורים בחקירה

138. מעדותו של החוקר מונקר עלה כי לא נמסרה לנאשם 1 במהלך חקירתו הודעה בדבר זכותו שהוריו יהיו נוכחים בחקירה, מכיוון שלדעת החוקר, לנוכח תחולת הסייג שבדין, לא הייתה לנאשם 1 זכות כזו מלכתחילה (עמ' 529 ש' 13-12).

החוקר מוהנא מסר כי ידע שעל הורה להיות נוכח בחקירת בנו הקטין אלא אם כן יש בכך כדי לפגוע בחקירה, ולהבנתו, קיבל אישור לכך ממפקד הצוות תומר כהן בעצם ההוראה לחקור את החשוד (עמ' 805 ש' 10-1).

139. תומר כהן אישר כי לא ידע על החובה להודיע לקטין על הזכות להיחקר בנוכחות הוריו, אף במקום שבו נשללה ממנו זכות זו (עמ' 1782-1781).

חקירה בידי עובד נוער

82

140. מוהנא הבהיר בחקירתו הנגדית כי לא עבר הכשרה של עובד נוער, וכי לא הכיר את חוק הנוער החדש במועד החקירה, אלא ביצע את המוטל עליו על ידי ראש הצוות (עמ' 804 ש' 14-1).

גם החוקר גיא רוזוליו הבהיר בחקירתו כי אין לו הסמכה של חוקר נוער.

תומר כהן טען כי העובדה שהוא הוכשר כעובד נוער מייתרת את הצורך שיחקור את הקטינים דווקא חוקר בעל הכשרה של עובד נוער, ולדעתו כל התנאים והדרישות ביחס לקטינים מולאו (עמ' 1594 ש' 30-24).

אזהרת נחקר

141. אשר לאזהרת הקטין, מסר מונקר כי ההנחיה הידועה לו היא שדי באזהרה הניתנת לנחקר בחקירה הראשונה באותו היום, ואין צורך לחזור על האזהרה במהלך החקירות שנערכות באותו היום (עמ' 303 ש' 22-6, עמ' 479-475, עמ' 630 ש' 18-8).

מוהנא אישר כי בשלבי התחקור הראשונים לא הזהיר את הנאשם 1, אלא עשה כן רק בסמוך לרישום טופס העדות (עמ' 1356 ש' 17, עמ' 1496). הוא עמד על כך שהנאשם 1 הבין את נוסח האזהרה וחתם על כך (עמ' 1359 ש' 32). לדבריו: "ישנם מקרים שבהם מגיע החשוד לאחר שמספר ימים לפני כן כבר נעצר או נחתמה על ידי אסמכתה בעניינו. הוא נפגש עם עו"ד, הוא היה בבית משפט, הוא הוזהר ולמד את כל הזכויות שלו והגיע כעבור כמה ימים. אני לא מוצא לנכון באותה נקודת זמן שהוא מגיע והוא יושב והוא נחקר, דבר ראשון לעשות לו את התהליך הפורמלי הזה ולהכניס אותו לחרדה" (עמ' 1604 ש' 32-28).

בהמשך מסר מוהנא כי פעולת החקירה הראשונה שלו עם הנאשם 1 הייתה ביצוע עימות עם ג'יהאד (ת/26ב), כאשר עובר לעימות ישב עם נאשם 1, ובעת שהמתין לתחילת העימות שוחח עם הנאשם 1 על אודות המקרה. העד אישר כי לא הזהיר את הנאשם בתחילת החקירה ולא מסר לו על זכויותיו (עמ' 827 ש' 7 עד עמ' 829 ש' 32, עמ' 838 ש' 4-1). בהמשך חקירתו הנגדית, לאחר צפייה בתיעוד החקירה, מסר העד כי הוא התכוון לחקור את הנאשם, ואף החל למסור לו על זכויותיו, אולם הפסיק את הליך האזהרה כשנכנסו לחדר החוקר אילן ומושא העימות ג'יהאד (עמ' 869 ש' 30-9).

83

גם רוזוליו נשאל מדוע לא מצא להזהיר את הנאשם 1 טרם שהחל לחוקרו, והשיב כי ראשית מדובר בתשאול ולא בחקירה, ושנית כי הוא נחקר כבר בעבר (עמ' 2398 ש' 30 עד עמ' 2399 ש' 26).

אילן לוי מסר בחקירתו הנגדית כי לא הזהיר את נאשם 1 עובר לתשאול עימו (ת/19), משום שהניח כי מונקר שחקר אותו זמן קצר קודם לכן הזהיר אותו (עמ' 2558 ש' 27 עד עמ' 2565 ש' 6). כמו כן ציין כי לא תיעד בהקלטה את השיחה מאחר שלא הספיק לעשות כן. העד עומת ע"י עו"ד צלניקר עם העובדה שמדובר היה בשיחה יזומה מצידו, ועל כן היה סיפק בידו להתקין על עצמו מכשיר הקלטה. הוא השיב כי הסיטואציה שבמסגרתה התפתחה שיחה בינו לבין הנאשם 1 לא הותירה די זמן להתקין מכשיר הקלטה על גופו (עמ' 2568 ש' 22 עד עמ' 2569 ש' 13).

חקירה בלילה

142. מונקר מסר בעדותו כי מדובר בתיק שחל בו הסייג שבדין [נושא שיידון בעת ההפניה למסגרת הנורמטיבית הנוגעת לחקירת קטינים], והיה הכרח לחקור את הנאשם 1 גם בשעות הלילה, לנוכח חומרת המעשים (עמ' 476 ש' 25-16).

כבילת נחקר

143. אשר לכבילת הנאשם 1, מסר מונקר כי פעל לפי נהלי המשטרה שהיו ידועים לו במועד החקירה (עמ' 480 ש' 17-16). לאחר שנתבקש על ידי ב"כ הנאשם 1 להציג את הנהלים, הסתבר כי לפי הנהלים - הכלל הוא שאין לאזוק נחקר בעת חקירתו. העד ציין כי דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הנהלים הפנימיים ביחס לכל החקירות המתנהלות בימ"ר (עמ' 640 ש' 11-10, עמ' 641 ש' 18-1).

תומר כהן מסר בעדותו בהקשר זה כי הוחלט על האיזוק לנוכח החשש מפני בריחה, וכי בתא ההמתנה הוסרו אזיקי הידיים, והנחקרים היו רק עם אזיקי רגליים. לדבריו לא ערך מזכר על הדברים (עמ' 1673 ש' 21-7).

שפת החקירה

84

144. אשר לשפת החקירה, מסר מונקר כי התרשם שהנאשם 1 הבין את השפה העברית שבה נחקר, וכי העובדה שנחקר בהמשך על ידי מוהנא (דובר השפה הערבית) נבעה מאילוצי החקירה ומכך שהיה ביניהם קשר חיובי (עמ' 485 ש' 32-28). לדברי העד, מקום שהוא מבחין שהנחקר אינו מבין את נוסח האזהרה, הוא מסביר אותה ולעיתים אף מראה אותה לנחקר על גבי מסך המחשב בשפה הערבית (עמ' 486 ש' 31-21). כאשר עלו קשיי שפה, נמצאה הדרך להתגבר על כך (עמ' 732 ש' 23-21).

הפעלת לחץ על נחקר, דרכי חקירה, פיתוי והשאה, שהות יחדיו של שני הנאשמים

145. אשר לבקשותיו של הנאשם 1 לצאת לשירותים, מסר מונקר כי החוקרים אינם מונעים יציאה לשירותים, בוודאי לא כאמצעי לחץ על הנחקרים, וכי יכול להיות שבקשה מסוימת פרחה מזיכרונו במהלך החקירה, אם הנחקר לא העלה את הבקשה פעם נוספת (עמ' 684 ש' 9-2). כמו כן ציין שכיבה את המזגן כל אימת שהנאשם 1 התלונן כי קר לו, ושלל את האפשרות שמדובר בתרגיל חקירה (עמ' 958 ש' 27-1, עמ' 961-960). הוא גם שלל את האפשרות שהבין כי הצורך בסיגריות הוא נקודת תורפה אצל הנאשם 1, שאותה ניצל במהלך חקירותיו. לדבריו, השתדל לספק לנאשם 1, כרצונו, גם סיגריות וגם קפה (עמ' 1056 ש' 18-7).

146. ביחס לתא ההמתנה מסר תומר כהן בעדותו כי מדובר בחדר קטן ללא חלונות, לא מואר ולא מאוורר, המשמש את החוקרים להמתנה של עצורים ונחקרים בזמן שבין החקירות. לדבריו, לא נעשה שימוש חקירתי בהשהיית נחקר בחדר זה כדרך של הפחדה (עמ'

1196-1195).

147. בחקירתו הראשית ציין החוקר מוהנא כי לא הופעלו לחצים על הנאשם 1, לא הופעלה כלפיו אלימות, ולא הובטחו לו הבטחות וטובות הנאה (עמ' 776 ש' 24-12). הוא שלל בעדותו טענות כי צעק או איים על הנאשם 1 במהלך חקירותיו (עמ' 843 ש' 31-29), ועמד על כך שהנאשם 1 היה נינוח ורגוע בעת שנחקר על ידיו (עמ' 844 ש' 19-15; עמ' 886 ש' 31-30).

העד הסביר כי התעקש עם הנחקר - עת אמר שאינו יודע דבר - מאחר שלא האמין לו, ובאשר זו מהותה של חקירה. וכך הסביר:

אז בשביל מה לעצור ולחקור ובסופו של דבר? עובדה נתן גרסה מלאה. אז מה, כל חשוד יגיע אליך, יגיע אלי בחקירה ברצח, בלא יודע מה, יגיד לי אדוני אני לא עשיתי כלום. טוב, בסדר, לך הביתה. כאילו זה הפתרון שלך. אין לחקור, אין לעשות כלום, אין לעשות פעולות חקירה, אין לעשות לא יודע מה.

(עמ' 862 ש' 9-5).

85

148. מוהנא הסביר כי הנאשם 1 היה מוטרד ממה שחבריו אמרו בחקירה ורצה לבדוק מי מהם דיבר ומה מסר לחוקרים, ועל כן הציע לו - כתרגיל חקירה - לרשום לחבריו פתקים שאותם הוא, החוקר, יעביר עבורו, וכך היה. הנאשם 1 כתב פתקים, והעד השיב לו בשמם (עמ' 778 ש' 27-2).

מוהנא ציין כי בעת שהנאשם 1 אמר "אני עכשיו חוזר הביתה" - הגיב ואמר "אינשאללה", כדי להפחית ממידת האופטימיות שלו מצד אחד, ומנגד לא לשבור את רוחו (עמ' 977 ש' 28-26, עמ' 1345-1344).

149. ב"כ הנאשם 1 הפנה את מוהנא לכך שקיימים הבדלים ממשיים בין גרסאותיו העובדתיות של הנאשם 1, וכן לכך שמספר פעמים במהלך החקירה שאל העד את הנאשם 1 שאלות שהן (לדעת הסנגור) "מנחות" או "מזהמות", כאשר עמדת ההגנה היא שהעד "השתיל" לנאשם 1 את גרסתו. מוהנא הכחיש ומסר שמקום בו מסר הנחקר דבר מה ולאחר מכן לא חזר עליו, מצא הוא לנכון כחוקר לעמת אותו עם כך, כדי לברר האם היה או לא היה, וכי הוא רואה בכך פעולת חקירה לגיטימית (עמ' 1050-1049).

מוהנא עומת עם העובדה שהנאשם 1 אישר בחקירתו דברים שהציג לו העד, הגם שאובייקטיבית הם אינם נכונים, דוגמת האישור כי חזר לביתו ביום האירוע והתקלח בשעה 22:00 (בעוד שבפועל נעצר לחקירה כבר בשעה 18:45). העד השיב כי הנאשם 1 עצמו ציין בהמשך שהתבלבל (עמ' 1094 ש' 29-2).

מוהנא עמד על כך שהנאשם 1 אמר בחקירתו את המלה "יפזרהום", שמשמעותה "יחוררו אותם" (עמ' 1105-1103). ואולם מילה זו לא נשמעה בהקלטה (וראו להשלמת נקודה זו, ס' 86 לעיל).

86

150. לדברי מוהנא, העובדה שהנאשמים 1 ו-2 נפגשו במתקן הכליאה הייתה בניגוד לרצונם של גורמי החקירה, אשר ביקשו מגורמי שב"ס לשמור על הפרדה בין הנחקרים (עמ' 1117 ש' 31-3). גם רפ"ק תומר כהן טען כך ושלל את האפשרות שהייתה זו אסטרטגיית חקירה מכוונת (עמ' 1570 ש' 9-5, עמ' 1820). ואולם, בחקירתו הנגדית עומת תומר כהן עם כך שעשה שימוש לצורכי החקירה במידע שבידיו בדבר שהותם של הנחקרים יחד במעצר (ת/27ד מיום 11.10.09, בעמ' 23-21), וכי היה מודע לשהותם של הנחקרים יחד עוד בטרם אמר זאת הנאשם 1 בחקירתו. תומר כהן הסביר כי אינו זוכר כיצד דבר שהותם של הנחקרים יחדיו נודע לו (מפני שהדבר אינו מתועד), אולם שלל כי יצר מצב זה במכוון (עמ' 1822 ש' 25-22, עמ' 1823 ש' 8-4).

העד ציין כי הנחה שוב שלאחר חקירה זו יופרד הנאשם 1 מהנאשם 2, וזאת בין היתר לאור חשש מפגיעה בנאשם 1 לנוכח הדברים שמסר. משעומת עם כך שהתברר כי הנאשם 1 הוחזר בדיוק לאותו המקום - הפנה הקצין אצבע מאשימה לשב"ס (עמ' 1837 ש'

11-7).

משעומת תומר כהן עם פעולתו של מוהנא, שבמסגרתה "שלח" (ביום 20.10.09) את הנאשם 1 לדבר עם הנאשם 2 ולמסור לו כי הודה בחקירה (ראו ס' 170 להלן), השיב הקצין כי פעולת חקירה מסוג זה ראוי שתיעשה בצורה מסודרת ומפוקחת (עמ' 1830 ש' 9-7).

151. מוהנא שלל בעדותו כי הציג לנחקר טיוטת כתב אישום (עמ' 1163 ש' 1, עמ' 1213 ש'

11-1), וכן הכחיש כי אמר לנחקר שהחוקרים היו בפרקליטות בירושלים (עמ' 1216 ש' 18- עמ' 1217 ש' 5). לדבריו, אמר אומנם לנאשם 1 כי על עבירת רצח מקבלים עונש של מאסר עולם, אך הכחיש כי איים על הנאשם 1 (עמ' 1221-1220).

152. אילן לוי שלל את דבריו של הנאשם 1, שלפיהם הובטח לו כי ישוחרר לביתו אם יספר לחוקרים את הידוע לו (עמ' 2576 ש' 27 עד עמ' 2577 ש' 14).

כמו כן שלל את טענותיו של ב"כ הנאשם 1, שלפיהן בחרו החוקרים בכוונה לחקור את הנאשם 1 ב"תא המעצר", שנקרא "תא המתנה", כדי להפחיד את הנחקר (עמ' 2585 ש' 6 עד עמ' 2587 ש' 21). העד מסר שהנאשם 1 העדיף שלא להימצא יחד עם הנחקרים האחרים בפרשה. ואולם, נראה כי טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהנאשם 1 שהה באותו מקום מעצר יחד עם נחקרים אחרים, וכן הושאר עמם במסגרת תרגילי חקירה בתיק.

אילן לוי אישר כי אמר לנאשם 1 שהוא מעוניין לעזור לו, ולדבריו כוונתו הייתה "לעזור לו להגיד את האמת", דהיינו "שיגיד את החלק שלו", שכן "אם יסתום את הפה ולא ידבר, לא נוכל לעזור לו". לדבריו, הנאשם 1 הבין היטב את כוונותיו של החוקר (עמ' 2598 ש' 27-7).

87

153. העד שלל את טענת ב"כ הנאשם 1 לפיה מנעו מהנאשם 1 לצאת לשירותים, וכי הפעילו את המזגן במצב קירור - כחלק משיטת החקירה (עמ' 2626 ש' 5 עד עמ' 2628 ש' 5).

תיעוד החקירה

154. ביחס לחקירתו הראשונה של הנאשם 1 (ת/18), ציין אבי מונקר כי הפעיל את מכשיר ההקלטה שעל פניו נראה תקין (עמ' 553), וכי המסמך ת/18 הוא תמצית הדברים שעלו בתשאול, ויש לראותו כ"העתק" נאמן למקור. על מסמך המקור היו חתימותיו של הנאשם 1, שכן מקום שנחקר מסרב לחתום, הוא כחוקר מציין זאת במפורש (עמ' 554 ש' 12 עד עמ' 556 ש' 13, עמ' 557 ש' 16-1). מונקר הכחיש את האפשרות כי ערך את הרישום בדיעבד. רישום בדיעבד נערך על דרך של מזכר ולא בדרך של הודעת נחקר, דבר העולה כדי בידוי ראיה - כך לדבריו (עמ' 556 ש' 31-22). יצוין כי גם לפי דברי החוקר ברור שמדובר בתמצית בלבד, ואין לדעת את מהלך החקירה הראשונה לאשורה.

155. מוהנא עומת על ידי ב"כ הנאשם 1 באשר להבדלים שבין דו"ח צפייה שערך לגבי המפגש של הנאשם 1 עם אביו ביום 11.10.09 (ת/25) לבין תמלולו המלא של המפגש. כך רשם מוהנא את המשפט: "לא סיפרתי להם כלום", אך לא רשם את המשך המשפט, שבו אמר הנאשם: "משהו שאני לא יודע אותו למה שאני ידבר עליו". העד הגיב כי מצא לנכון לתמצת ולציין רק את הדברים החשובים (עמ' 825-815). מוהנא הדגיש כי כל פעולות החקירה שביצע עם הנאשם 1 היו מתועדות (עמ' 879 ש' 23).

ביחס לכתיבת הפתקים על ידי הנאשם 1, הבהיר מוהנא כי בזמן שהנאשם 1 כתב את הפתקים הוא לא נמצא עימו בחדר, אלא חוקר אחר, בעוד שהוא, מוהנא, רק קיבל את הפתקים ממנו (עמ' 903 ש' 29 עד עמ' 904 ש' 3). בחקירה שנערכה בסמוך לאחר מכן, הציג העד לנאשם 1 את הפתקים, והלה אישר כי הוא אכן רשם אותם. בנסיבות אלה, ציין, הוא לא תיעד תרגיל חקירה זה בזכרון דברים נפרד.

156. ביחס לחקירה המרכזית ת/30, עמד מוהנא על כך שלא שוחח עם הנחקר בטרם נכנס לחדר החקירות (עמ' 1143 ש' 26, עמ' 1214 ש' 19 - עמ' 1215 ש' 19). עם זאת, אישר העד כי במהלך החקירה התייחס לנושא שעלה עובר לחקירה ולא תועד (נסיעה פרטית של החוקר לירושלים באותו היום, עמ' 1154 ש' 27-18). כמו כן אישר כי במהלך החקירה עלו ביטויים המלמדים על תקשורת מוקדמת עם הנחקר ("אמרתי לך היום איפה היינו").

88

157. ביחס לפעולת ההובלה והצבעה מאותו יום (ת/31ב), אישר מוהנא כי הנסיעה למקום וההמתנה ברכב לשאר הכוחות לא תועדה על אף היכולת לעשות כן (עמ' 1470). מוהנא שלל את דבריו של הנאשם 1, שלפיהם איים על הנחקר כי אם לא יימצא הנשק במקום הוא יכה אותו, וכי אם הנשק כן יימצא, הוא ישוחרר מהמעצר בו במקום (עמ' 1471).

158. תומר כהן אישר בחקירתו הנגדית כי נוצרו מצבים רבים של חילופי מילים בינו לבין נחקרים ועדים, אשר סבר כי אינם בגדר חקירה, ועל כן לא תיעד אותם. לדבריו הפנים את הערת בית המשפט ביחס לצורך לתעד גם דברים אלה (עמ' 1900 ש' 15-7).

159. אילן לוי שלל בעדותו כי החוקרים שוחחו במכוון שיחות שלא תועדו עם הנאשמים (עמ' 2547 ש' 21 עד עמ' 2548 ש' 32). משנשאל מדוע כשהוציא את הנאשם 1 מתאו, בליל החקירה הראשון, ושוחח עמו, לא היה לכך כל תיעוד, חזותי או קולי - לא הייתה לו תשובה, פרט לכך שלא הייתה לו אפשרות להקליט, וכי ממילא חזר הנאשם 1 על דבריו בתוך תא ההמתנה, בחקירה שלאחר מכן ת/20ב (עמ' 2570). כשנשאל מדוע לא מילא את שעת רישום הזכ"ד, השיב: "אין לי הסבר" (עמ' 2570 ש' 20 ואילך). וראו גם סוף ס' 141 לעיל.

160. החוקר אליאס מושקרי עומת על ידי ב"כ הנאשם 1 עם העובדה שלא תיעד אמירות של הנאשם 1 במסגרת העימות בינו לבין ג'יהאד, שעלולה הייתה להיות להן השפעה על האופן שבו ראו החוקרים את חלקו של נאשם 1 באירוע (אמירות כגון "אני ממש מתפוצץ עוד מעט", "לעזאזל עם הכל", "איך הוא (המנוח) נרצח ביום שאחרי", למה אנחנו כאן", ועוד). העד הסביר כי ערך תקציר של הדברים במקביל לשמיעתו אותם באופן בלתי אמצעי, וציין כי העימות עצמו מוקלט (אף שזה התקיים בשפה הערבית, והתמלול הגיע לידי גורמי החקירה זמן רב לאחר מכן, ולא בזמן אמת) (עמ' 3935-3924).

כן עומת העד עם דברים קשים שאמר לעד ג'יהאד בחקירתו, בניסיון לחלץ ממנו גרסה, והודה כי הדברים לא היו צריכים להיאמר על ידו (עמ' 3947-3944). ראו בעניין זה ס' 248 להלן.

"קונספציה" ובדיקת טענות הנחקר

161. החוקר רוזוליו אישר כי הנחת העבודה הראשונית של החוקרים הייתה שהמניע לירי הוא הקטטה באוטובוס.

89

החוקרים מונקר ומוהנא אישרו בחקירתם הנגדית כי לא נבדקה טענת האליבי של הנאשם 1 שלפיה היה בביתו בזמן האירוע (עמ' 613 ש' 31 עד עמ' 616 ש' 25; עמ' 840 ש' 13-12). תומר כהן הסביר כי לא מצא לנכון לבדוק באופן מיידי את טענות האליבי של הנאשמים, לנוכח העובדה שהשניים מסרו גרסאות מתפתחות (עמ' 1572 ש' 30-19).

תומר כהן ציין כי עדי האליבי (אביו של הנאשם 1 וסבתו של הנאשם 2) לא נחקרו אומנם כלל עד לסיום החקירה, וזאת לדידו משום ששני הנאשמים חזרו בהם במהלך תקופת החקירה מהכחשת מעורבותם, ועל כן בדיקת האליבי התייתרה (עמ' 1577 ש' 12-8, עמ' 1574 ש' 24-19).

162. תומר כהן עומת עם כך שעל אף התרשמות גורמי החקירה כי ג'יהאד אינו מעורב באירוע, וכי בהתאם לגרסת הנאשם 1 הוא מסר את שמו של ג'יהאד רק לבקשת א' - אין בטענה זו כל היגיון; זאת משום שא' לא הפליל את עצמו, ומדוע אם כן יבקש מלכתחילה מהנאשם 1 למסור פרטים מפלילים על אודותיו ועל אודות ג'יהאד (עמ'

1687-1685). יתירה מכך, בתמלול של המפגש היזום בין א' לנאשם 1 נשמע א' מבקש מהנאשם 1 שלא להפליל את ג'יהאד, ובעימות שנערך בין הנאשם 1 לג'יהאד, נשמע ג'יהאד מבקש מהנאשם 1 מפורשות שלא יפליל אותו. לתומר לא היה מענה לסוגיה זו, שככל הנראה לא עמדה לנגד עיני החוקרים בזמן אמת.

163. בהמשך חקירתו הנגדית אישר תומר כהן קיומן של סתירות בגרסאות של שני הנאשמים, כגון לגבי סדר העלייה לרכב וסדר הישיבה ברכב (עמ' 1736 ש' 6-1, עמ' 1742 ש' 29); קיומה של מחסנית (עמ' 1736 ש' 9-7); הבריחה לכפר ברא לאחר האירוע (עמ' 1736 ש' 13-10); תיאורו של הסמרטוט שעטף את הנשק ומיקומו (עמ' 1738 ש' 14-10). ואולם העד מסר שלדעתו הבדלים אלה אינם משמעותיים, וכי הגרסאות דומות בעיקרן.

90

164. תומר כהן אישר בחקירתו הנגדית כי לא נבדק מהו משך זמן הנסיעה מזירת האירוע לרחוב הראשי בג'לג'וליה, שביחס אליו נתקבל דיווחו של איימן כרמאטה (עמ' 1917 ש' 29 עד עמ' 1918 ש' 2; נושא זה ייסקר בנפרד). כמו כן מסר כי לא נבדקו מצלמות האבטחה באזור ג'לג'וליה לאור חלוף הזמן (יומיים-שלושה) מאז קבלת הדיווח ועד לעריכת הקישור בינו לבין אירוע הירי (עמ' 1923 ש' 12 עד עמ' 1924 ש' 26). כשנאמר לעד שבמקום אחר (תחנת הדלק "מנטה") כן ניסו לאתר מצלמות כשלושה שבועות לאחר האירוע, השיב כי תחנת הדלק הוזכרה על ידי הנאשם 1 בלבד, ועל כן ניסו לאתר מצלמות שיהוו ראיות תומכות לגרסה. זאת, לעומת דיווח על הרכב, שהיו לו ראיות תומכות בדמות הדיווח המוקלט במרד"ם (עמ' 1982-1980).

165. תומר כהן אישר בחקירתו הנגדית כי לא פנו למטה הארצי להשוואת דגימת DNA מהנאשם 1 לבדלי הסיגריות שנמצאו ברכב המזדה של ע'. זאת, משום שלמיטב ידיעתו, במקרה שבו החשוד מודה - המטה הארצי אינו עורך בדיקות DNA (עמ' 1963-1961).

תומר כהן נשאל בחקירתו הנגדית ביחס לאי נטילת חול להשוואה בין החול שנמצא ברכב המזדה ובזירה, והשיב כי לאור ניסיון קודם לבצע השוואה סוגית של חול מהנעליים של ג'יהאד לזירה, ותשובת המטה הארצי כי לא ניתן לבצע בדיקה כאמור - הוחלט שלא ליטול חול מהזירה, ועל כן אין המדובר במחדל חקירתי (עמ' 1953 ש' 3 עד עמ' 1954 ש' 31). כשעומת תומר עם העובדה שתשובה זו של המטה הארצי נתקבלה רק בחלוף שנה, השיב כי מדובר בתשובה הפורמלית הכתובה, וכי עוד במהלך החקירה נמסר לו הדבר על ידי נציג המעבדה, אם כי הוא לא ערך תיעוד בנושא (עמ' 1955 ש' 32-31).

166. מוהנא אישר כי שאל את הנאשם 1 שאלות הבהרה רבות לגבי שעת הגעת האוטובוס לזירת האירוע, וזאת לדבריו מפני שידע כי האוטובוס הגיע בשעה אחרת מזו שנקב בה הנאשם 1, ועל כן ביקש ללבן סוגיה זו (עמ' 1271-1267).

ואולם, יש דוגמאות רבות לכך שהנאשם 1 מסר בחקירתו המפלילה מיום 20.10.09 פרטים הסותרים נתונים אחרים שהיו ידועים לחוקרים, ומוהנא לא עימת אותו עם סתירות אלה. למשל: מקום ישיבת ס' ע' באוטובוס; גרסתו של הנאשם 2 למעשיו ביום האירוע; גרסתו של הנאשם 1 על אודות השעה שבה עזב את המסגד חזרה לביתו; הקופסה שבה החזיק א' לדברי הנאשם 2 את כדורי הרובה.

משהופנה לכך, השיב מוהנא כי אינו אמור לעמת את הנאשם 1 עם סתירות כגון אלה (עמ' 1342-1338, עמ' 1427, עמ' 1451, 1484). העד אישר שקיימות סתירות לא מעטות בדברי הנאשם 1.

כיוצא בזה גם אישר מוהנא כי ישנם נתונים רבים בגרסאותיו של הנאשם 1 שלא אומתו על ידו (כדוגמת הבריחה למסגד בכפר ברא, הטענה כי נפצע מבורג ברגלו.

91

עוד ציין מוהנא כי ישנן עובדות רבות שהנאשם 1 שגה בהן בגרסתו (כגון שעת הגעת הרכב למטע הזיתים ויציאת א' מן הרכב, עמ' 1410; מי הדובר באירוע מסוים, עמ' 1413; סוג הנשק שבו נעשה שימוש באירוע - קלצ'ניקוב או 16-M, עמ' 1507).

אעיר כי לעיתים, החוקר עצמו הציע את התשובות לנחקר (ואף התווכח עימו - ראו גם עמ' 1507), ולעיתים אימץ גרסה אחת מבין הגרסאות השונות שמסר הנאשם 1.

167. מוהנא נשאל כיצד ידע להבחין בין דברים שמסר לו הנאשם 1 הידועים לו מידיעה אישית, לבין דברים שנחשף אליהם בהיותו במעצר במעברים יחד עם א' והנאשם 2. תשובת העד הייתה כי הניח שהדברים שנמסרו לו הם מידיעתו של הנאשם 1 (עמ' 1348-1345). קשה לקבל תשובה כזו, ועל כך בהמשך.

168. מוהנא נשאל בחקירתו הנגדית לגבי דרכו לנסח שאלות מנחות במקום שאלות פתוחות, בנקודות קריטיות, כדוגמת השאלה: "איך היה הקול של היריות? טה טה" - ובהמשך: "ואחרי זה, יריות אוטומטיות?" (ת/30 עמ' 103, פרוטוקול עמ' 1423). לכך השיב מוהנא, כי ידע שהאוטובוס "רוסס", ולכן ידע כי גרסתו של נאשם 1 ביחס לשתי יריות אינה מתיישבת עם הממצאים בשטח, ומכאן השאלה (עמ' 1424 ש' 5-4). כן טען כי הנאשם 1 כבר מסר את הדברים במסגרת התשאול המוקדם (ת/30 עמ' 36), כאשר הנאשם 1 ציין שהיו שתי יריות באויר, ולאחר מכן "התחיל להשתולל עם הנשק", "ירה לכל עבר", וכן "לא השתלט עליו".

169. מוהנא אישר בחקירתו הנגדית כי ידע שהנאשם 1 מצוי במעצר או ב"מעברים" יחד עם הנאשם 2, וכי "שלח" את הנאשם 1 לנאשם 2 על מנת "שיבוא ויגמור" (עמ'

1455-1456). הוא לא ראה את הפסול שבבקשה מסוג זה.

פרק ג - אמרות הנאשם 2 והראיות הנוגעות לחקירתו במשטרה

הטענות הנוגעות לקבילות אמרותיו של הנאשם 2 ולמשקלן

170. במסגרת חקירת המשטרה, נחקר הנאשם 2 שלוש פעמים: במועד מעצרו - בלילה שבין 8.10.09 ל-9.10.09 (ת/34) - ביום 12.10.09 (ת/35), וביום 28.10.09 (ת/37).

92

ב"כ הנאשם 2, עו"ד פרידמן, חלק על קבילותן של אמרות החוץ של הנאשם 2, אך למעשה התמקד באמרתו המפלילה מיום 28.10.09. לחלופין טען הסנגור, כמו עו"ד צלניקר, כי גם אם לא ייפסלו האמרות המפלילות - אין לתת להן משקל, משיקולים שונים שהעלה. מובן שלפירוט הפגמים הנטענים בנוגע לקבילותן של האמרות, ולהתייחסות החוקרים לכך, יש חשיבות גם בבחינת משקלן של האמרות.

אנקוט בעניין זה את הדרך שנקטתי לגבי הנאשם 1. תחילה יפורטו עיקרי טענותיו של הסנגור לפגמים בחקירותיו של הנאשם 2 - שיש להן חשיבות לעניין הקבילות או לעניין המשקל. לאחר מכן ייסקרו פעולות החקירה שעבר נאשם זה כסדרן. בשלב הבא תובא עדותו של הנאשם 2 לפנינו, והכוונה הן לגרסתו בבית המשפט והן להתייחסותו לדרך חקירתו. בהמשך יובאו עיקרי גרסתם של החוקרים לדרך ניהול החקירה, ותשובותיהם לשאלות שנשאלו באשר לליקויי החקירה הנטענים.

171. א. ב"כ הנאשם 2 מיקד כאמור את עיקר טענותיו ביחס לחקירה ת/37, אשר נערכה ביום 28.10.09, לאחר "שיחות מקדימות" בין הנאשם 2 לבין חוקריו במהלך נסיעה מבית המעצר לתחנת המשטרה, וגם בתחנת המשטרה עצמה, בין השאר עם רפ"ק תומר כהן - שיחות שאינן מתועדות בדרך של תיעוד חזותי או קולי, וממילא אין לדעת את תוכנן המדויק.

במסגרת זו של התשאול הנעלם הובטח לנאשם 2 כי ישוחרר אם יודה בחלקו באירוע, והדבר הניע אותו למסור את דבריו (שאינם נכונים). קודם לכן גם אוים הנאשם שהוא יישלח למאסר עולם.

יוער כי במהלך החקירות הנגדיות הציג הסנגור טענה עובדתית שלפיה הוצגו לנאשם 2 מפתחות (או מפתחות רכב) ונאמר לו שאם יודה הוא ישוחרר "עם המפתחות האלה" (לדברי הסנגור מסר לו זאת מרשו לאחר שהסנגור מסר מהן טענות הזוטא).

93

ב. נטען כי חקירה זו בוצעה ללא אזהרה ראויה, ללא מתן זכות היוועצות, ובחלוף 16 ימים מאז חקירתו האחרונה של הנאשם 2. כן נטען כי החקירה בוצעה בשפה העברית, זאת על אף שמדובר בקטין דובר השפה הערבית. כבר בראשית החקירה נוצר כשל, כאשר הנאשם 2 התבלבל לגבי משמעות המילים רצח/לירות/ליירט/ליתוך.

ג. עוד נטען להפעלת לחץ נפשי בלתי הוגן על הנחקר, נקיטת שיטות חקירה אסורות, והפרת זכויות לפי חוק הנוער. כך למשל, על אף שהנאשם 2 הובא למתקן הימ"ר בסמוך לשעה 09:00, הוא המתין בתא ההמתנה כשעה וחצי בטרם יצא לתשאול, כאשר מדי פעם כיבה החוקר מוהנא את האור בתא ההמתנה.

ד. נטען כי הנאשם 2 לא נחקר ע"י חוקר נוער, וכי במהלך החקירה הופעל עליו לחץ, בכך שנחקר בעודו כבול בידיו וברגליו ללא הצדקה משך שעות ארוכות, וכאשר ארבעה חוקרים צמודים אליו בחדר קטן.

בסמוך לשעה 12:00 הוחזר הנאשם 2 לתא ההמתנה, עד אשר לטענתו - הנתמכת בעדותו של מוהנא פלאח בלבד ואשר אינה מתועדת בחומר החקירה - נלקח, בניגוד לרצונו, להובלה, הצבעה ושחזור בג'לג'וליה ובכפר ברא, וסירב לקחת בהם כל חלק.

ה. הנאשם 2, כך נטען, סבר כי א' כבר הופלל על ידי הנאשם 1, ועל כן היה זה "מחיר קטן לשלם" כדי להשתחרר מהמעצר. לא הובהר לו, שהוא חשוד בעבירת רצח גם אם לא ירה בעצמו, ועל כן, כך נטען, גם מבחינה זו לא הייתה ההודאה חופשית ומרצון. לפי הנטען, סיפר הנאשם 2, לבקשת החוקרים, את מה שהנאשם 1 אמר לו, ומיד לאחר שהתפתה לומר את הדברים בעקבות תנאי המעצר הקשים והלחץ שהופעל עליו על ידי החוקרים, הוא התעשת וסירב לחזור על הדברים במסגרת הודאה או שחזור.

ו. נטען כי גם תומר כהן גרם לנאשם 2 להבין כי אם יפליל את חבריו ישוחרר ממעצר, ודוגמא מתועדת לדברים ניתן למצוא בדבריו: "אתה צריך להביא את הנשק ואם אין לך טביעת אצבע אני הראשון שיבוא ואבקש ממך סליחה ואני יתנצל בפניך כי זה מוציא את האפשרות שאתה ירית" (ת/37ב עמ' 16). אף שהדברים נאמרו לאחר שהנאשם 2 מסר את גרסתו המפלילה אודות האירוע, הם עשויים ללמד על הלוך הרוח, ובעיקר על טיבם של הדברים שנאמרו קודם לכן ולא תועדו על ידי החוקרים.

ז. "קונספציה" - החוקרים שגו בכך שהתקבעו על תזה שלפיה אירע הרצח בעקבות הריב הלכאורי באוטובוס. על כן נמנעו מלחקור אפשרויות אחרות, וכתוצאה מכך אף נמנעו מלחקור עדויות אליבי שסיפקו הנאשמים.

94

ח. הסנגור טען כי ההודאה נעדרת היגיון פנימי. מקום שדבריו של הנאשם 2 לא היו הגיוניים, שאלו אותו החוקרים, לפי הנטען, שאלות שאיפשרו לו לתת תשובות שבהן חפצו. כך למשל, כשטען שהוצב לשמור בסמוך לבית קפה, והשיב בשלילה לשאלה האם ראה את האוטובוס עובר - נשאל על ידי מונקר: "איך לא ראית?", ובתגובה לכך שינה את תשובתו ואמר: "ראיתי שעבר מהגובה" (ת/37ב, עמ' 7). כשנשאל הנאשם 2 לצורת המחסנית של הנשק, אשר לטענתו ראה, השיב "ישר" וסימן זאת בידו, אלא שאז תומר כהן אמר: "לא בטוח", ואז הנאשם 2 אמר: "לא בטוח, לא יודע" (עמ' 15). דוגמאות בולטות נוספות יובאו כלשונן בהמשך (סעיפים 191 ו-193 להלן).

ט. עוד טען הסנגור כי הנאשם 2 לא הסכים לחתום על הדברים שנאמרו, וכן סירב לחזור עליהם במסגרת שחזור או עדות כתובה, ללמדנו - כך נטען - שלא היה מסוגל לשקר יותר. שנית, כי אין לייחס לאמרה כל משקל, לנוכח העובדה שהנאשם 2 נחשף לכל תוכנה במסגרת שהייתו במעצר יחד עם המעורבים האחרים בפרשה. תקלה זו היא משמעותית מאוד, באשר לא ניתן לדעת מהם הדברים שאותם קלט הנאשם 2 בחושיו, ומהם הדברים שאליהם נחשף כתוצאה מסיפוריהם של חבריו שהיו עצורים יחד עימו, ובכלל זה אותם "פרטים מוכמנים", אשר להם ביקשה המאשימה להעניק משקל, דוגמת הסמרטוט ברכב.

כך למשל, כשנשאל הנאשם 2 על אודות כוונתו של א', שנמסרה לו עת נפגשו בבית הקפה "24", השיב: "אמר לי ככה וככה בבית סוהר השרון". בתגובה שאל אותו תומר כהן: "רגע, אבל איך קפצת עכשיו למעבר שרון, אנחנו מדברים על אותו יום של הרצח יום חמישי שכולם בחוץ", ואז הסתבר כי הנאשם 2 כלל אינו יודע על מה א' והנאשם 1 דיברו בבית הקפה!

95

י. כן נטען כי אין כל ראיה לכך שרכב המזדה היה מעורב באירוע, או לקיומו של קשר כלשהו בין הרכב, והסמרטוט שנמצא בו, לבין האירוע; כי עדת האליבי לא נחקרה; וכי מעדויות ההגנה, ובכללן עדות חברתה של האם והמומחה שהעיד כי בזמן הרצח השתמש הנאשם 2 במחשב הביתי - עולה כי לנאשם 2 יש אליבי למקום הימצאו בעת הרצח. גם בועז יהב שהעיד מטעם המאשימה [ודבריו יובאו בפרק הבא] אישר לשאלות ב"כ הנאשם 2 כי לא בדק את כל המשתמשים המוגדרים במחשב (בדק "יוזר" אחד מתוך שלושה "יוזרים"), וכי לא בדק מיילים כיוון שלא נתבקש לעשות כן (עמ' 3844).

יא. כמו כן גרס הסנגור כי המניע הנטען לרצח אינו נכון, שכן מעדויות עדי התביעה עולה שהיה ויכוח רגיל ולא יוצא דופן בין התלמידים. חברתו של הנאשם 2 חנין שללה נוכחותה באוטובוס ושללה אירוע חריג שקרה בעטיה.

גרסאותיו של הנאשם 2 במשטרה

חקירה ביום 8.10.09 בשעה 23:53 (ת/34ג), גיא רוזוליו

172. בהתאם לדו"ח ה-מ.ט, החלה החקירה המוקלטת בשעה 00:00 והסתיימה בשעה 01:30 (ת/34ב). ההודעה ערוכה בשפה העברית, חתומה על ידי החוקר והנחקר, אם כי נוסח האזהרה אינו חתום. באזהרה נאמר כי החשוד נחקר ב"תקיפה בנסיבות מחמירות", "במעורבות וקשירת קשר לביצוע רצח" וב"ניסיון רצח". אין התייחסות לזכות לנוכחות הורה בחקירה.

בתחילת החקירה הקריא החוקר, רוזוליו, את נוסח האזהרה, ומשלא הבין הנאשם 2 את נוסחה, חזר החוקר על הנוסח והסבירו במלים פשוטות (עמ' 2 ש' 25-17). כן ניתנה לנאשם 2 הזכות להיוועץ בעו"ד, והוא גם מסר לחוקר כי שוחח עם עורך דינו עובר לחקירה (עמ' 3 ש' 12-7). החוקר הקריא את תוכן תשובותיו של הנאשם 2 בקול בעת שהקליד אותן במחשב.

יצוין כי מקום שהנאשם 2 ביקש לומר דבר מה בעברית ולא היה משוכנע בנכונות המילה, הוא השתמש בשפה האנגלית כדי להבהיר את דבריו (עמ' 29 ש' 11-7: "הייתי SLEEP איך אומרים בעברית...ישן? כן"). בהמשך, במקום אחר, ניכר כי הנאשם 2 אינו שולט בעברית, עת מסר לחוקר כי סבתו היא בת שמונה שנים (עמ' 32 ש' 11-9).

המניע

96

173. בהודעה זו מסר הנאשם 2 כי ביום שלישי נסע בהסעה בדרך הביתה, ישב מאחורי הנהג לצידו של סאהר נזאל חברו, וראה שהיה "בלגאן" בין תלמידי ג'לג'וליה לכפר קאסם - "כולם הלכו מכות עם כולם". תלמיד אחד בשם אחמד או מחמד אחז בסכין ואיים "מי מתקרב לאחורה אני דוקר אותו" (עמ' 11 ש' 10-8, 31-22). כיוון שבן דודו א' היה קרוב לאותו נער, ניגש אליו הנאשם 2 וביקש ממנו לעבור לקדמת האוטובוס כדי שלא יהיה בלגאן (עמ' 14). נהג האוטובוס עצר, ומנהל בית הספר עלה לאוטובוס כדי להרגיע את הרוחות (עמ' 9), ערך חיפוש בקרב התלמידים, ונשאר באוטובוס עד שהגיעו לג'לג'וליה, שם ירדו כל התלמידים המתגוררים בג'לג'וליה.

הנאשם 2 הוסיף כי שמע מנערה אחת על אודות קטטה שאירעה ביום שני. ביום זה הוא אינו לומד אלא עובד (עמ' 37 ש' 4). לדבריו, לא שוחח עם אף אחד על אודות הקטטה, ומכשיר הטלפון הנייד שלו, שמספרו 054-6827071, אינו תקין מזה כחודשיים (עמ' 39).

טענת האליבי

174. בעקבות האירועים, אסר עליו מנהל בית הספר להגיע ללימודים בימים רביעי וחמישי. לדבריו, ביום רביעי הוא לא יצא מביתו כלל (עמ' 43), וביום חמישי (הוא יום האירוע) ישן עד שעה 14:00, ולאחר מכן שיחק במחשב ובמסנג'ר עם חברים, וביניהם אחמד אבו ראס, צפה בטלויזיה בערוץ NBC וראה סרט פעולה. בסביבות 15:00-14:30 הלך לבקר את סבתו המתגוררת בקומה התחתונה באותו בית. שם פגש באשת דודו, וכן בא' שיצא מביתה בשעה 15:00. הנאשם 2 נשאר לדבריו בביתה של הסבתא עד שעה 16:00-16:30 (עמ' 31-29, 41, 46-45). לאחר מכן חזר הביתה להתקלח והלך לבן דודו חסן להביא מחשב מתיקון (עמ' 32).

מעורבים אחרים

175. הנאשם 2 מסר כי לא שוחח עם חברו סאהר נזאל מיום שלישי ועד יום חמישי: "לא התקשרתי ולא ראיתי אותו" (עמ' 44 ש' 8-3). כן מסר כי לא ראה כלל את הנאשם 1 ואת חברו סאלח ביום חמישי (עמ' 5 ש' 22-14).

יצוין כי בעוד שהחוקר גיא רוזוליו ניהל חקירה נינוחה למדי, הרי במהלך החקירה (עמ' 22 לתמלול), נכנס לפתע חוקר נוסף לחדר (דובר ערבית) והתחיל להמטיר על הנאשם 2 שאלות בעלות גוון מאיים:

חוקר 2: אתה שלחת את זה שירה שם על האוטובוס...לפני החקירה הוא לא אמר לך את זה?

הנאשם 2 לא הבין כלל את כוונתו, ואז חזר חוקר 2:

אמר לך אתה מואשם ברצח...יעני אתה ביצעת את הרצח". הנאשם 2 ביקש לחלוק על כך:

97

נחקר: לא, ביצעתי את הירי...אמר לי שאני מואשם, אבל אני לא ביצעתי...

חוקר 2: לא, לא לא, תשמע, תשמע, תשמע...תשמע...אתה ביצעת את הירי

נחקר: אבל לא ביצעתי...

חוקר 2: תשמע...אבל אתה

נחקר: מה...

חוקר 2: אתה יודע מי עשה, ומה עשה, ואיך ארעה הקטטה...

נחקר: אני לא עושה ולא..

חוקר 2: ואיך זה קרה...

נחקר: אני אני לא יודע, אני לא יודע, כי מי שעשה...

בשלב זה, במקום לתת לנחקר לדבר, קטע אותו חוקר 2 והמשיך:

חוקר 2: אתה לא יודע? לבית סוהר יאללה....

מדובר אומנם בקטע של חקירה לא קלה, והנחקר הוא קטין, אך אין להתעלם מכך שחקירה זו נערכה בלילה שלאחר הרצח, כחלק ממאמץ מיידי לקדם חקירתו של מקרה רצח חמור.

חקירה ביום 12.10.09 בשעה 15:57 (ת/35ג) אבי מונקר

176. בהתאם לדו"ח מ.ט, החלה החקירה המוקלטת בשעה 15:59 והסתיימה בשעה 16:46 (ת/35ב), ההודעה ערוכה בשפה העברית, חתומה על ידי החוקר מונקר והנאשם 2. האזהרה מייחסת לנאשם 2 מעורבות ברצח המנוח, והנאשם חתום עליה. אין התייחסות לזכות של הנחקר הקטין לנוכחות הורה בחקירתו.

הנאשם 2 הוזהר ונמסר לו על זכות ההיוועצות בעו"ד בתחילת חקירתו, ואף הוצע לו לקרוא את האזהרה הכתובה בשפה הערבית.

הנאשם 2 אישר את חברותו עם חנין סולטן. לדבריו היא חברתו מזה שנה, אולם כשנשאל מתי לאחרונה התכתב איתה, מסר שחודש או חודשיים כבר לא דיבר איתה, ולא ידע להסביר זאת (עמ' 5-3).

לבקשת החוקרים מסר הנאשם 2 את כתובות המייל שלו.

98

טענת האליבי

177. הנאשם 2 חזר על גרסתו ביחס לאירועי יום שלישי ויום חמישי. לדבריו, ביום חמישי ראה את א' יוצא עם בני משפחתו בסמוך לשעה 17:00 לניחום אבלים ברמלה (עמ'

16-12). בסמוך לשעה 16:30 אמרה לו אימו שיש באינטרנט דיווח על רצח באוטובוס שלהם, והוא היה מופתע (עמ' 11).

הנאשם 2 חזר על טענתו שמכשיר הטלפון שלו לא פעל, אם כי נמצא בביתו, ושלל כי יש ברשותו טלפון נוסף (עמ' 7, עמ' 21). הוא ביקש לומר דבר מה לגבי פנייתו לתיקון הטלפון, אולם נקטע על ידי החוקר.

היום שבו נמסרה האמרה המפלילה - 28.10.09

זכ"ד יניב גולן 28.10.09 (ת/36)

178. בחלוף 16 ימים מחקירתו הקודמת, נחקר הנאשם 2 פעם נוספת. במזכרו ציין יניב גולן כי ביום 28.10.09 הביא יחד עם החוקר מוהנא פלאח את הנאשם 2 ממעבר ניצן למשרדי הימ"ר לחקירה. נאמר לנאשם 2 שהם עתידים להציג לו ראיות הקושרות אותו לרצח, וכי חבריו הודו בחקירותיהם במעשה. הגם שחלף זמן רב מאז חקירתו האחרונה, לא הוזהר הנאשם 2 במהלך הנסיעה.

בתגובה לדברים שנמסרו לו, אמר הנאשם 2 כי אם הם (חבריו) הודו - אזי שיביאו את הנשק. כשנתבקש להבהיר דבריו אלה, לא ענה.

דו"ח תשאול רפ"ק תומר כהן 28.10.09 (ת/37)

179. במזכרו של רפ"'ק תומר כהן מיום 28.10.09 צוין כי באותו יום הובא הנאשם 2 "בשעה 10:30 לערך למשרדי מחלק השרון". "בסמוך להגעתו" פנה הקצין אל הנאשם 2, ושאל אותו האם יש לו דבר מה חדש לומר לחוקרים בנוגע למעורבותו ברצח, הזכיר לו שהוא חשוד ברצח, וכי זכותו לשתוק ולהיוועץ בעו"ד. דברים אלה אינם מתועדים בתיעוד חזותי או קולי.

99

בהמשך המזכר ת/37 צוין כי בתגובה לדבריו של תומר כהן, השיב הנאשם 2 כי אין לו מה לומר. תומר כהן אמר לנחקר בשלב זה שהתיק סגור וכי מעורבותו ידועה להם, וכן שהחוקרים שוחחו עם סאהר נזאל, ועל כן המליץ לנחקר לחשוב היטב על דבריו "טרם שהחקירה שלו תחל". בשלב זה, אמר לו הנאשם 2 את הדברים הבאים: "תשמע, אני לא יריתי. זה א', ע' [הנאשם 1] וע[א]מר. א' אמר לי שהוא רוצה לבצע רצח באוטובוס". בשלב זה, כמובהר ב-ת/37, פנה הקצין לחוקר מונקר, ביקש ממנו להפעיל את מכשיר ההקלטה, והפסיק לשוחח עם הנחקר.

180. אין חולק כי המזכר נכתב בדיעבד. אין בו תיאור מפורט כיצד "נשבר" הנאשם 2. אין תמה אפוא שתומר כהן נחקר ארוכות על נסיבותיה החקירה שקדמו לתשאול המוקלט שלאחר מכן. הסנגור סבור, על יסוד דברי מרשו, ובהישען על מכלול הנסיבות והגיונה של חקירה, שגרסה זו אינה נכונה או אינה שלמה. מכל מקום, בשאלה מהן הנסיבות שהביאו את הנאשם 2 למסור את דבריו המפלילים, וכן האם בכלל הוזהר הנאשם 2 ונמסרה לו זכות ההיוועצות בעו"ד, אין ברשותנו תיעוד חזותי, ועלינו לסמוך על דברי תומר כהן בלבד.

181. תומר כהן פירט בהמשך המזכר גם את עיקרי דבריו של הנאשם 2 בתשאולו, המוקלט, שלאחר מכן, והדברים יפורטו להלן במסגרת סקירת התשאול.

עוד עולה ממזכרו של תומר כהן, כי הנאשם 2 הסכים תחילה לבצע הובלה והצבעה, וכן למסור עדות כתובה, ואולם לאחר מכן דיווח לו החוקר אילן לוי שהנאשם סירב למסור עדות כתובה, וכן שסירב לבצע הובלה והצבעה. בנוסף סירב הנאשם 2 לבצע עימות עם א', ע' והנאשם 2 מחמת חששו מהם.

את מזכרו סיים תומר כהן בכותבו: "...רוח הדברים המפורטים הנם למיטב זכרוני והתשאול כולו תועד אודיו+וידאו". יש להעיר שגם לשיטת תומר כהן עצמו במזכר, המילים "התשאול כולו" אינם כוללים את חילופי הדברים בינו לבין הנאשם 2 לפני תחילת ההקלטה, שבהם אירע רגע ה"שבירה" של הנאשם 2.

תמלול התשאול (ת/37ב)

תחילת הדברים

182. התשאול המוקלט נערך בחדר המכונה "לובי" ("על הספה") כאשר בתחילת ההקלטה נכנס הנאשם 2 מתא ההמתנה הצמוד לחדר זה. אלה היו חילופי הדברים בין החוקר לנחקר מיד עם תחילת התשאול המוקלט:

100

מונקר: תשמע, אנחנו...קודם כל אתה מתנצל על כל הסיפור הזה?

הנאשם 2: מה? (או "אה?) [כך נשמע על ידינו בדיון, בניגוד לרשום בתמלול: "כן"(!)]

מונקר: אתה...טוב, ספר, ספר מה היה. אנחנו רוצים לדעת את האמת. אבל באמת מה היה.

הנאשם 2: אמרתי לכם.

(עמ' 1 ש' 10-6)

מתחילת השיחה המוקלטת, ובה "קודם כל" פנייה להתנצלות "על כל הסיפור הזה", עולה שמונקר כבר ידע על "שבירתו" של הנאשם 2, וזאת בין אם נכח במעמד השיחה שבין תומר כהן לנאשם 2, ובין אם סיפר לו תומר כהן על כך (הסנגור גם טען שלפי הרשום במזכר של תומר כהן, לא דיבר הנאשם 2 בשלב זה על עצמו כמעורב, ועל כן אין לו בעצם על מה להתנצל). זאת ועוד, כשמונקר ביקש לדעת מה היה, אמר הנאשם 2: "אמרתי לכם", ולפי פשט הדברים נאמרו הדברים הקודמים, המפלילים, בפני יותר מאדם אחד יצוין כי בית המשפט התרשם כך במעמד הצפייה בקלטת זו בנוכחותו של תומר כהן, אם כי האחרון הסתייג מכך (עמ' 1639 ש' 26 עד עמ' 1640 ש' 2). לגרסת הנאשם 2 לאחר שהובא ברכב לימ"ר, הוא הושם בתא ההמתנה זמן רב, ושם הובטח לו שישוחרר אם יודה. הוא הזכיר את יניב גולן כמי שהיה בתא ההמתנה והבטיח, וכן כרך גם את תומר כהן כמי שהבטיח לו שחרור ממעצר לפני שהודה. בכך אדון בהמשך.

המניע ומעורבות א'

183. הנאשם 2 מסר כי ביום הרצח בסמוך לשעה 14:00 פגש בא' בחצר ביתם. א' רצה "לצאת גבר" מול כפר קאסם ואמר שבכוונתו "לעשות רצח על האוטובוס", ובהמשך (עמ' 3) "לעשות ככה על האוטובוס...ליירט" - אמר הנאשם 2 תוך שביצע תנועה של ירי באמצעות ידו. בערבית אמר: "ליתוח".

להלן הציטוט החל מהשלב שבו החזיר תומר כהן את הנאשם 2 למשפט הראשון שבו השתמש במילה "רצח", וביקש לברר עימו משמעות הדברים:

תומר: ...מה אמר לך א'? "אני רוצה", אמרת לי שא' אמר מה? "אני רוצה"..

הנאשם 2: לעשות ככה...על האוטובוס ליירט (הערה: עושה תנועה של ירי עם היד)

מונקר: ליירט או לרצוח

הנאשם 2: ליירט

מונקר: ערבית ערבית

הנאשם 2 : ליתוח

101

מונקר: ליתוח

הנאשם 2: ליתוח. על האוטובוס.

תומר: ליתוח. כן....

(עמ' 4-3)

מובן שקטע זה מדגיש את חשיבות גביית ההודעה באמצעות חוקר דובר השפה הערבית, ואין מחלוקת כי בשלב זה לא נכח מוהנא בחדר.

184. לדברי הנאשם 2, רצה א' להשתמש ברכב המזדה של אימו של ע'. בהמשך אמר הנאשם 2: "ואז הלכנו לבית קפה". החוקר תומר שאל אותו באיזה בית קפה מדובר ובאיזו שעה, ולכך השיב הנאשם 2 "ארבע ועשרין" [שם בית הקפה], ובסמוך לשעה שתיים וחצי. רק לאחר שאלות אלה, הבהיר הנאשם 2 כי הוא עצמו לא היה בבית הקפה, וכי דבר זה נודע לו מא', שאמר לו את הדברים עת נפגשו במעבר בבית סוהר השרון (עמ' 5 ש' 16-2).

אינדיקציה נוספת ל"זיהום" החקירה

185. הנאשם 2 הסביר כי פגש את א' בבית הסוהר במעבר השרון, והלה חזר על דבריו ש"בא שהוא ירצח" (עמ' 5 ש' 15-14), וכן אמר הנאשם 2 כי א' מסר לו שהודה במשטרה כי הוא הביא את הנשק עם ע' (עמ' 14 ש' 15-13).

הנסיעה למקום האירוע

186. בהמשך מסר הנאשם 2 כי בסמוך לשעה 14:00 אספו אותו א' (אשר ישב במושב הקדמי לצד הנהג), הנאשם 1 (אשר ישב במושב האחורי) וע' אשר נהג ברכב המזדה של אימו. הנאשם 2 ישב מאחור לצד נאשם 1 (עמ' 10). לדבריו, הורידו אותו א' וע' מהרכב במקום מסוים, וביקשו ממנו כי יודיע להם אם מישהו עובר. בהמשך ציין שע' ביקש זאת (עמ' 6-5). לאחר מכן הם הלכו/נסעו ולא חזרו (עמ' 5 ש' 17 עד עמ' 6 ש' 6).

הנאשם 2 נשאל על ידי מונקר האם ראה את האוטובוס והשיב בשלילה. לאחר שמונקר תמה "איך לא ראית?", שינה הנאשם 2 את תשובתו ומסר: "אני ראיתי שעבר מהגובה" (עמ' 7 ש' 13-10) (נרשם בתמליל: "לא ברור"). בהמשך נשאל שוב הנאשם 2 על ידי יניב גולן, האם ראה את האוטובוס עובר, ושוב השיב בשלילה (עמ' 11).

הנשק

102

187. רק לאחר שנשאל מפורשות על אודות הנשק, מסר הנאשם 2 כי "באחורה" ברכב ראה דבר מה גדול בחולצה, וכן שראה "את המחסנית שלו" (עמ' 7). ע' אמר לו שא' רוצה לעשות את "זה" על האוטובוס, וביקש ממנו לחכות בכפר ברא, ושאם יבוא מישהו באוטו - שיתקשר אליו (לע') למספר של א' (עמ' 8). לדברי הנאשם 2, היה ברשותו מכשיר טלפון נייד.

188. כשנתבקש הנאשם 2 לתאר את המחסנית, השיב כי זו הייתה "גדולה", "שחורה", ו"ישרה":

מונקר: איזה צורה ראית? ישר או בננה...או ירח?

הנאשם 2: ישר, ישר

מונקר: מחסנית

הנאשם 2: ישר

תומר: לא בטוח?

הנאשם 2: לא בטוח, לא יודע.

תומר: קשה לדעת.

(עמ' 15)

כידוע מחסנית רוס"ר קלצ'ניקוב היא מעוקלת, בעוד מחסנית של רוס"ר דוגמת M-16 היא ישרה. החוקרים ידעו שהרצח בוצע בקלצ'ניקוב, והדבר "מסביר" את הדיאלוג דלעיל. חוקר אחד רמז בין השאר לצורה של "בננה" או "ירח", אך הנחקר אמר: "ישר". ואז שאל החוקר השני את הנאשם 2 האם הוא "לא בטוח" שהמחסנית הייתה ישרה, והנאשם אישר לו שאינו בטוח...

189. בתשובה לשאלות החוקרים, הסביר הנאשם 2, כי בשלב מסוים, בהיותם עדיין בג'לג'וליה, פתח ע' את תא המטען של הרכב והראה לנאשם 2 נשק גדול עטוף (עמ' 9-7). בהמשך, לאחר שנשאל במה היה עטוף הנשק, השיב הנאשם 2 כי הנשק היה "מכוסה בחולצה...בצבע שחור" (עמ' 14). הנאשם 2 הבחין גם במחסנית שחורה גדולה. לדבריו, יחד עימו ראו את הנשק כולם, גם א' והנאשם 1 (עמ' 9). הוא שאל מה זה, והאחרים השיבו לו כי מדובר בנשק (עמ' 15). רק לאחר מכן נסעו הארבעה יחד לתחילת כביש הקיצור, וזאת לשם ביצוע הירי. הנאשם 2 ציין כי אמר לחבריו שאינו רוצה להיות איתם, ולכן הורד בשעה 14:15 מהרכב, וע' הטיל עליו להיות תצפיתן ("שומר") ולהודיע לא' אם מגיע רכב כלשהו (עמ' 10). משנשאל אם ביקש להניא את חבריו מכוונתם, השיב: "כן. אמרתי לא' למה אתה רוצה לעשות ככה, אמר לי אני רוצה לעשות ככה לכפר קאסם, שהוא דיבר על האמא שלו" (עמ' 10). לדבריו, הוא המתין רבע שעה בדרך הקיצור, ולאחר מכן הלך לביתו (עמ' 11).

תשובותיו של הנאשם 2 לשאלה אם האוטובוס עבר במקום בזמן שהמתין, לא היו אחידות:

103

מונקר: תגיד לי, אתה כשאתה היית שמה האוטובוס כבר עבר משם?

הנאשם 2: כן, עבר.

מונקר: איך אתה יודע?

יניב: אתה ראית את האוטובוס עובר?

הנאשם 2: לא, אז...אז...(לא ברור)

(עמ' 11)

היריות

190. הנאשם 2 נשאל על ידי החוקרים האם שמע את היריות, והשיב: "הלכתי לביתה". הוא נשאל שוב כמה יריות שמע, ואז השיב: "במהירות ככה"...במהירות "טררר".

להלן נביא את הקטע במלואו, שתוכנו מדבר בעד עצמו, לרבות לעניין השפעתם של החוקרים על תשובותיו של הנאשם 2:

תומר: אתה שמעת...את היריות שמעת?

הנאשם 2: הלכתי לביתה...

מונקר: רגע, הוא שאל אותך שאלה, שמעת את היריות. כמה יריות שמעת?

הנאשם 2: יריות?

מונקר: יריות, רעש של יריות כמה שמעת?

הנאשם 2: לא יודע...במהירות ככה

מונקר: איך, איך, איך?

הנאשם 2: במהירות, טררר

מונקר: מה זה לא יודע, היה לו בודד או צרור?

הנאשם 2: בודד (ככה - החשוד מסמן בידיו עם האצבע על יריות באופן מהיר)

מונקר: כמה פעמים?

מונקר: טררר או טק טק טק

הנאשם 2: טק טק טררררר

מונקר: לא הבנתי

תומר: מוהנא, תעזור לו עם השפה, תשאל אותו...

מונקר: הוא שמע צרור או בודד?

הנאשם 2: תגיד לו זה כדור כדור (בערבית)

מוהנא: לא כדור כדור?

תומר: שב שב אתה, זה חשוב שאתה תהיה. כי יש דברים שאנחנו...

הנאשם 2: זה לא כדור כדור, אני לא שמעתי כדור אחרי השני (בערבית)

מוהנא: יכול להיות שהיו כדור וכדור ואח"כ (ערבית)

הנאשם 2: כן שמעתי שתי יריות ואחרי שתי יריות במהירות (ערבית)

מוהנא: אה, שמעתי שתי יריות,

תומר: כן

104

מוהנא: תגיד לי איך שמעת את זה? (בעברית) איך שמעת את זה? (בערבית)

הנאשם 2: טק טק..

מוהנא: נו ו?

הנאשם 2: אח"כ מהיר (בערבית)

מוהנא: אחרי זה...

תומר: ואחרי זה מה?

מוהנא: ואחרי זה אוטומט

תומר: צרור?

מוהנא: כן"

(עמ' 12-11)

הודגשו דברי מוהנא, שהנאשם 2 חזר למעשה על דבריו. בין השאר מלמד קטע זה כי לראש צוות החקירה עצמו הייתה ברורה כאן בעיית השפה של הנאשם 2.

לאחר הירי

191. הנאשם 2 ציין כי אחרי שמיעת היריות חזר לביתו ברגל בשעה 14:30 - 15:00, וכי הבחין שא' חזר הביתה בסמוך לשעה 15:30, ונסע לרמלה (עמ' 13). הפעם הבאה שבה ראה את א', את ע' ואת הנאשם 1 הייתה באבו כביר ובבית המשפט. א' אמר לו כי הודה במשטרה שהוא (א') וע' הביאו את הנשק (עמ' 14).

בשלב זה אמר תומר לנאשם 2, כי עליו לעזור להם למצוא את הנשק. מאחר שהנאשם 2 לא ירה על האוטובוס, ואף לא נגע בו, לא לפני ולא אחרי, "אז אנחנו צריכים לעזור לך". אם בעזרת הנאשם 2 יימצא הנשק, ויתברר שאין טביעות אצבע של הנאשם 2 על הנשק: "אני הראשון שיבוא ואני אבקש ממך סליחה, ואני אתנצל בפניך כי זה מוציא אותך מה...מהאפשרות שאתה ירית" (עמ' 16-15).

בהמשך התשאול אמר הנאשם 2 לתומר כהן כי רק א' וע' יודעים היכן מוחבא הנשק (עמ' 27)

192. הנאשם 2 עומת עם טענתו של הנאשם 1, שלפיה שניהם ישבו ברכב בזמן הירי, אך עמד על כך שהם לא היו ביחד. הוא הזכיר את צומת כפר ברא, אך לא ברור אם הכוונה שעבר שם בעת הבריחה או שעמד שם כ"תצפיתן" (ראו עמ' 17 ו-19). לדבריו הוא הבחין בנאשם 1 נמלט רגלית, לכיוון המסגד, וכשראה את הנאשם 1 בורח, ברח אף הוא. הנאשם 1 גם סימן לו עם ידו לברוח (עמ' 19-17). הנאשם 2 עומת עם הטענה שבלאל אבו שיח הבחין בהם (כגרסתו של הנאשם 1) - ושלל זאת (עמ' 18).

105

כשנשאל הנאשם 2 כמה זמן חלף מאז ששמע את היריות ועד שהבחין בנאשם 1 נמלט, השיב כי מדובר בעשר דקות, ובהמשך גם ציין רבע שעה. לאחר שעומת על ידי החוקרים כי מדובר במרחק קצר, השיב כי חלפו "שניות"... כך הובאו הדברים בתמלול התשאול:

יניב: כמה זמן לקח מאז ששמעת יריות עד שראית את ע' [הנאשם 1]?

נחקר: אה... בערך עשר דקות.

מוהנה: כמה? (ערבית)

נחקר: רבע שעה בערך

תומר: עשר דקות? יעני מה...

...............

מוהנה: אומר רבע שעה וכולה ריצה של דקה.

תומר: דקה שתיים

נחקר: אין יותר מכמה שניות והיה לידי (ערבית) שניות היה לידי.

(עמ' 19)

סאהר נזאל

193. במסגרת התשאול, הציג רפ"ק תומר כהן לנאשם 2 את המכשיר הנייד מסוג נוקיה שנתפס ברשותו של סאהר נזאל (מזכרו של תומר כהן ת/37, ס' 6). הנאשם 2 אישר כי הטלפון שהראו לו החוקרים הוא שלו, וכי הוא יודע שהטלפון הובא על ידי המשטרה מסאהר נזאל. לדברי הנאשם 2, לאחר האירוע שוחח הנאשם 2 עם סאהר, ששאל אותו האם ידוע לו מי ביצע את הירי, והוא השיב "אנחנו", כשכוונתו לכל הארבעה. בשעות הערב הגיע סאהר נזאל לביתו וביקש מהנאשם 2 להביא לו את המכשיר כדי שיישאר אצלו, וזאת כדי "שלא ישאלו אותך עליו במשטרה" (עמ' 21-20). נראה מדברי הנחקר שהסיבה לכך נעוצה בחשש שלו (המוטעה כמובן) שהמשטרה יכולה לשמוע את השיחה באמצעות המכשיר עצמו:

נחקר: אני אמרתי לסאהר שאנחנו עשינו רצח, אמר לי תביא את הטלפון (לא ברור).

מונקר: אה, שאנחנו כביכול לא נשמע את השיחה הזאתי?

נחקר: כן, כן. (לא ברור). אמרתי לו בסדר, תיקח.

(עמ' 22)

סוף התשאול

106

194. הנאשם 2 הסביר כי לא מסר את הדברים קודם לכן לחוקרים מפני שמדובר בחבריו; רק מאחר שא' והנאשם 1 אמרו לו בכלא ש"פתחו" על עצמם, החליט להודות גם במעורבותו (עמ' 25-24). לדבריו, הוא סיפר עתה את כל האמת (עמ' 24). חבריו לא לחצו עליו להודות, ולא אמרו לו מה לומר בחקירתו (עמ' 26-25).

הנאשם 2 סירב לערוך עימות עם חבריו משום שהעריך כי יכעסו עליו (עמ' 30-29). הוא גם סירב להשתתף בשחזור בכפר ברא, שכן חשש כי יראו אותו. כשנשאל בסוף התשאול מי היה הפעיל ביותר מביניהם, השיב הנאשם 2 שא' היה "הכי הרבה", ואילו הנאשם 1 היה "קצת לא הרבה" (עמ' 29).

195. בדו"ח התשאול שחיבר תומר כהן נכתבו הדברים הבאים - לגבי מה שאמור היה להתבצע בתום התשאול, היינו גביית הודעה כתובה מהנחקר וכן ביצוע הובלה והצבעה:

בתום התשאול ביקשתי מע' ע' [הנאשם 2] לבצע הובלה והצבעה ולמסור עדות כתובה והנ"ל הסכים לכך באותה נקודת זמן. בהמשך דווחתי ע"י רס"מ אילן לוי כי מסרב לכך.

על דברים אלה שכתב תומר כהן - יש לומר זאת:

א. הצפייה בתשאול והעיון בתמלילו אינם מגלים הסכמה של הנחקר. אדרבה, הנחקר סירב לבצע הובלה והצבעה, ולא ראיתי גם הסכמה למתן הודעה כתובה. מהתמלול ת/38א (העוקב את התשאול דלעיל), עולה סירוב שהביע הנחקר בפני אילן לוי לצאת לבצע שחזור. אין תיעוד של הסירוב למתן הודעה כתובה, ואין מזכר שכתב בעניין זה אילן לוי.

ב. אם צריך הוכחה, נוספת, ל"עליונותו", בעיני החוקרים, של התשאול המוקדם על גביית הודעה מסודרת, אפשר להפנות לדבריו של ראש צוות החקירה, שאמר לנאשם 2 בסוף התשאול כדלקמן:

מוהנא יכין דף, ירשום כמה מילים ציק צ'יק צ'יק ויאללה. נסיים עם זה, חאלס.

אלא שהודעה לא נמסרה, ונותר התשאול המוקלט, והתשאולים שקדמו לו באותו יום.

107

ג. יתר על כן, מעדותו של מוהנא עולה חשש כבד כי הנאשם 2 לא הסכים בשלב זה לחזור על דבריו שבתשאול - בהודעה כתובה וחתומה, וזו הסיבה לכך שהמשטרה לא גבתה כלל הודעה ממנו (ראו להלן, ס' 220).

ד. התפתחות מפתיעה נוספת - משהתברר במהלך המשפט כי חרף סירובו, ביקשו החוקרים לכפות על הנאשם 2 לבצע שחזור, בתום התשאול. כך עלה מדברי מוהנא שאושרו לאחר בירור מאוחר שערך ראש צוות החקירה, רפ"ק תומר כהן. פעולת חקירה זו לא תועדה כלל, שלא כדין (ראו להלן, ס' 218).

מזכרו של אילן לוי מיום 2.11.09 (ת/39)

196. במזכרו ציין אילן לוי, כי לאחר דיון בהארכת מעצר בבית משפט השלום בפתח תקווה, הוא פנה אל הנאשם 2 יחד עם החוקר רוזוליו, כדי לבצע עימו חקירה נוספת והובלה והצבעה. ואולם הנאשם 2 הודיע שכבר אמר את כל האמת, וכי אין הוא רוצה להוסיף דברים נוספים. כמו כן סירב לצאת להובלה והצבעה וביקש לשמור על זכות השתיקה. אילן לוי הסביר לנאשם 2 כי הדבר יחזק את הראיות נגדו בתיק הרצח, והנאשם 2 מסר שהבין זאת, וכי איננו מוכן לצאת לשום חקירות נוספות.

לגבי הנאשם 2 אין אפוא כל הודעה מפלילה חתומה (להבדיל מאשר לגבי הנאשם 1).

עדותו של הנאשם 2 בבית המשפט

עדותו לגבי האירוע

המניע

197. הנאשם 2 ציין בעדותו בבית המשפט כי ביום שלישי החלה קטטה באוטובוס, שבגללה הגיע למקום מנהל בית הספר והוריד את כל תלמידי ג'לג'וליה מהאוטובוס. הנאשם 2 שלל כי הקטטה החלה בגלל חברתו חנין (עמ' 4285-4284 לפרוטוקול).

האליבי

108

198. ביום חמישי התעורר הנאשם 2 לדבריו בסמוך לשעה 12:30-12:00 בצהריים, ונשאר בבית כדי להשגיח על אחיו התינוק לבקשת אימו. בסמוך לשעה 14:00 חיפש את אימו, וקרא לה לשוב הביתה כדי להשגיח על התינוק. בשלב זה, הוא ישב מול המחשב, החליף סיסמה לחשבון דוא"ל בסמוך לשעה 14:45, וקרוב לשעה 15:30 הלך לסבתו עם אחיו. בשעה 16:00 הגיעה אימו אף היא לבית הסבתא, וסיפרה כי בוצע ירי לעבר האוטובוס (עמ' 4296 לפרוטוקול). בסמוך לשעה 17:00 הגיעה לבית מונית כדי לקחתם לנחם אבלים ברמלה. חברו א' עלה למונית, ולאחר שלו עצמו לא נותר מקום, הוא ירד מהמונית (עמ' 4299). בהמשך הלך לחברו חסן, וסאהר נזאל הצטרף אליהם. בסמוך לשעה 18:00 נודע לו שהמשטרה מחפשת אחריו, והוא הגיע לניידת.

סאהר נזאל

199. לדברי הנאשם 2, ביום שלישי לקח לבית הספר את מכשיר הטלפון הנייד שלו, ללא כרטיס סים, כדי למסור אותו לחברו אחמד אבו ראס, שביקש לקנות אותו, אך אחמד לא הגיע. בנסיבות אלה נתן את מכשיר הטלפון לחברו סאהר נזאל וביקש ממנו למסור אותו לאחמד אבו ראס (עמ' 4304 ש' 18 ואילך). כן מסר כי ידוע לו שאחמד ניסה לשים בטלפון כרטיס סים, אולם הטלפון לא עבד, והוא החזיר אותו לסאהר עם כרטיס הסים בתוכו.

בחקירתו הנגדית אישר הנאשם 2 כי בעת האירוע היה בשימושו טלפון נייד שמספרו 054-6827170, ובעוד שבחקירתו טען כי הטלפון לא היה תקין, הסביר בבית המשפט כי ביצע שיחות מהטלפון באמצעות החלפת סים וכי לא ידע להסביר זאת לחוקר (עמ' 4346).

200. לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם 2 בפני סאהר על ביצוע הרצח, וניסיונותיו המאוחרים לטעון כי רק חזר על דברים ששמע מפיו של הנאשם 1 אינם יכולים להתקבל. זאת, משום שהנאשם 1 כלל לא ידע שהנאשם 2 התוודה בפני סאהר, וכל שאמר ביחס לסאהר היה כי מכשיר הטלפון של הנאשם 2 נמצא אצלו. הנאשם 2 עומת בחקירתו הנגדית עם קושי זה, והשיב כי המציא את דבר ההתוודות. ואולם אז עומת הנאשם 2 עם העובדה ש"המצאה" זו מתיישבת עם דבריו של סאהר עצמו. על כך ביקש להשיב, בגרסה שלישית, כי ייתכן שסהאר פחד, והשוטרים הם שאמרו לו מה לומר כדי שישתחרר (עמ'

4399-4395).

עדותו לגבי חקירת המשטרה

109

201. הנאשם 2 ציין כי לא ראה עורך דין טרם חקירתו ביום האירוע אלא רק בהארכת המעצר למחרת ביום שישי. החקירה התנהלה בעברית, והוא לא הבין לדבריו את מרבית הדברים שנאמרו לו.

202. בשבוע הראשון למעצרו שהה הנאשם 2 לדבריו עם הנאשם 1 בתא המעצר באבו כביר. הוא שאל אותו מה סיפר בחקירתו, והנאשם 1 השיב שלא אמר דבר. הנאשם 1 הוסיף שלוחצים אותו בחקירות, וכי הוא חושש מהחוקר מוהנא (עמ' 4313). בתגובה אמר לו הנאשם 2, לדבריו, לא לפחד, שכן לא עשה דבר.

כמו כן שהה הנאשם 2 לדבריו במעברים יחד עם א' וע'.

203. לאחר 20.10.09 [מועד מתן האמרה המפלילה של הנאשם 1], סיפר לו הנאשם 1 - כאשר ראה אותו ב"מעברים": "שהוא אמר עלינו במשטרה ששיקר עלינו...הוא סיפר לי שאמר שהיינו שם במקרה, והלכנו באוטו של ע' [הנאשם 1] [כנראה צ"ל: ע'] ומי שירה א'...אני הייתי שומר שם" (עמ' 4316 ש' 25-21). הנאשם 2 כעס לדבריו על הנאשם 1, צעק עליו, ואמר לו: "חאלס, בסדר, אין מה לעשות. לך תגיד להם שאתה שקרן" (עמ' 4317).

204. ביום 28.10.09 הגיעו מוהנא ויניב גולן לקחתו מהמעצר לחקירה. הנאשם 2 אמר, לדבריו, למוהנא, שהנאשם 1 שיקר להם. בתגובה אמר לו מוהנא שהוא (הנאשם 2) עשה את זה, שאל איפה הנשק, וכשהנאשם 2 אמר לו שישאל את הנאשם 1 איפה הנשק, שם לו מוהנא את ידו על פניו ואמר לו לשתוק (עמ' 4318).

בהמשך שם מוהנא את כלי הנשק שלו לידו ואמר לו: "אתה תלך עכשיו למאסר עולם. 25 שנה לא תצא מהכלא". הנאשם 2 השיב לו, לדבריו, שהוא מעדיף את זה על פני הודאה בדבר שלא עשה (עמ' 4319 ש' 13).

הנאשם 2 הוסיף שכאשר הגיעו לתחנת המשטרה, הושם הנאשם 2 בתא ההמתנה הקטן כשעה -שעה וחצי (עמ' 4320), וכי יניב גולן ניגש אליו ואמר לו: "תספר מה אמר לך ע' [הנאשם 1], אתה הולך הביתה" (עמ' 4321, ש' 14-12). גם תומר כהן הבטיח לו זאת לדבריו, ורק לאחר מכן, בהיותו חלש ורעב, הסכים וסיפר לחוקרים את מה ששמע מהנאשם 1: "שהייתי יושב באוטו והייתי שומר שם" (עמ' 4324 ש' 4). כמו כן הושפע מדברי תומר כהן שלפיהם הוא ישוחרר אם לא לחץ על ההדק (עמ' 4322-4321). הוא שאף מאוד להשתחרר ממעצר (עמ' 4322, ש' 24-21).

110

ואולם כאשר התבקש בהמשך לחתום על ההודאה: "הבנתי יש משהו פה", ולכן סירב לחתום (עמ' 4321, 4324).

205. בחקירתו הנגדית מסר הנאשם 2 כי לא חווה את הדברים בעצמו, אלא חזר על דברים ששמע מהנאשם 1; ואולם בהמשך טען שאינו זוכר, וכי ייתכן שהציג את הדברים כאילו הם מידיעה אישית, כיוון שהבין מתומר כהן - שאף הציג בפניו מפתחות, כסימן לשחרור - שכך עדיף (עמ' 4363).

הנאשם 2 טען כי הדברים שנרשמו ע"י רפ"ק תומר כהן בזכ"ד ת/37 (מיום 28.10.09) כלל לא נאמרו על ידו. ואולם, כשעומת בחקירתו הנגדית עם העובדה שבתשאול המצולם ת/37ב מסר פרטים דומים - לא עלה בידו לספק הסבר לקושי זה, וטען כי לא הבין את השפה היטב (עמ' 4370).

206. בעוד שבתשאולו במשטרה ציין הנאשם 2 כי ידע על אודות קיומה של פגישה בין הנאשם 1 לא' בבית קפה משום ששמע זאת מא' במעברים, הרי שבעדותו בבית המשפט טען ששמע על כך מהנאשם 1, ולא עלה בידו להסביר מדוע טען ששמע זאת מא' (עמ' 4375).

בעוד שבתשאולו ציין הנאשם 2 כי שוחח בעצמו עם א', והלה סיפר לו שהוא רוצה "לעשות ככה לכפר קאסם", בגלל שאותו צעיר "דיבר על האמא שלו", מסר הנאשם 2 בעדותו בבית המשפט כי הנאשם 1 הוא ששוחח עם א' וסיפר לו (לנאשם 2) על אודות השיחה.

207. כשנשאל הנאשם 2 על אודות הפרטים הרבים שנמסרו בחקירתו, אשר לדעתה של ב"כ המאשימה יש בהם כדי ללמד על אותנטיות, טען כי חלק מהפרטים המציא, וחלק נמסר לו ע"י הנאשם 1. כך ביחס לקיומו של קשר בין חולצה שחורה לבין הנשק; הנסיעה ברכב מזדה של אימו של ע'; זהותם של ארבעת המעורבים וזיהוי א' כיורה; מספר היריות שנורו. הנאשם 1 מסר לו שאמר לשוטרים כי הנאשם 2 שמר מחוץ לרכב, ואילו הוא, הנאשם 1 עצמו, היה ברכב.

בחקירתו הנגדית טען הנאשם 2 לראשונה כי לחקירה הראשונה שנערכה ע"י גיא רוזוליו

(ב-8.10.09 בלילה) קדמה חקירה נוספת.

111

התייחסות חוקרי המשטרה לטענות הזוטא

אזהרה ותיעוד החקירות

העדר תיעוד במהלך הנסיעה (ת/36)

208. החוקר מוהנא אישר כי בבוקר יום 28.10.09 שלפו הוא ויניב את הנאשם 2 מכלא "ניצן" לחקירה במשרדי הימ"ר בכפר סבא, וכי במהלך הנסיעה התנהלה שיחה בין יניב לנאשם 2 אשר לא הוקלטה (עמ' 1519), וגם מבלי שהנאשם 2 הוזהר כנדרש (עמ' 1522).

209. יניב גולן לא ידע להשיב מתי רשם את המזכר ת/36, האם עובר לחקירה בימ"ר או אחריה (עמ' 2159 ש' 15-12). הוא אישר כי המזכר הוא תמציתי ומביא את רוח הדברים בלבד, וכי ייתכן שנאמרו דברים נוספים במהלך הנסיעה, אשר נמשכה כ-40 דקות. כמו כן, העד אף לא שלל את האפשרות שמוהנא שוחח עם הנאשם 2 בערבית:

עו"ד פרידמן: אתה במשך כל ה-40 דקות האלה של הנסיעה, כל מה שנאמר ביניכם זה אותם[ן] ה-4 שורות האלה?

גולן: יכול להיות שנאמרו עוד דברים לא רלוונטיים.

עו"ד פרידמן: מה זאת אומרת, לא רלוונטיים לחקירה בכלל?

גולן: כן

עו"ד פרידמן: זאת אומרת, שמה שאנחנו צריכים כרגע להבין, זה שאתה אמרת לו: תשמע, יש חבורה שהודו בחקירותיהם במעשה. והוא ענה כן, אם הם כן, אז שהם יודיעו שהם הביאו את הנשק [צ"ל: אם הם הודו שיביאו את הנשק"]

גולן: זה יכול להיות יותר ארוך משני משפטים ורוח הדברים מופיעה במזכר.

(עמ' 2162 ש' 29-21)

ובהמשך:

עו"ד פרידמן: אני מבין מזה, ותגיד לי אם אתה מסכים איתי בהבנה הזו, שהוא אומר, לא יכול להיות שהם עשו את זה. כאילו אם הם עשו נראה אותם מביאים את הנשק.

גולן: איך שאתה מפרש את הדברים, אני לא יכול לענות לך על הפירוש שלך. אני ביקשתי ממנו תשובה למשפט הזה.

עו"ד פרידמן: ומה הוא ענה לך?

גולן: רשום פה.

עו"ד פרידמן: לא ענה.

גולן: "יביאו את הנשק. שנתבקש להסביר את דבריו, לא ענה".

עו"ד פרידמן: ומאז הסתיימה השיחה?

גולן: יכול להיות שהמשכנו לדבר, לא בתחום הזה.

112

עו"ד פרידמן: כי אני אומר לך שגם מוהנא דיבר איתו בערבית.

גולן: יכול להיות.

(עמ' 2163 ש' 29-17)

210. יניב גולן מסר הסבר הנשמע מיתמם, ולפיו לא התכוון לתשאל את הנאשם 2, ועל כן לא ערך הקלטה ברכב (פרוטוקול עמ' 2166 ש' 30 - עמ' 2167 ש' 18). ואולם הוא לא ידע להשיב מדוע אם כן תשאל את הנאשם 2 בנסיעה, ומדוע לא הזהיר אותו (עמ' 2167 ש' 32-27):

בית המשפט: האם אתה לא חושב שכאשר אתה לוקח חשוד ברצח, ואתה לוקח אותו ברכב ואין כאן הקלטה או משהו כזה, ואתה אומר לו: תשמע, אנחנו הולכים להראות לך ראיות שקושרות אותך לרצח, והוא מתחיל לדבר על זה, כי עובדה שהוא אמר ואתה אומר לו שתראו לו את החברים שהודו, אתה לא צריך להזהיר אותו, לדעתך?

העד: לדעתי, יתכן שהייתה לי טעות בשיקול דעת.

211. הסנגור הטיח בפני יניב גולן כי באותו שלב נאמר לנאשם 2 שאם לא יודה הוא יקבל מאסר עולם. תחילה הכחיש זאת העד, ואולם כשנשאל האם לדעתו אמירה מסוג זה היא פסולה, התחמק העד באומרו שכל מי שרצח צריך לשבת מאסר עולם, וכי לא תפקידו הוא לקבוע מה פסול ומה לא (עמ' 2168 ש' 13 ואילך). יניב גולן גם העריך כי סיפר לתומר כהן על השיחה בדרך עם הנאשם 2 (עמ' 2169, ש' 16-6)

כמו כן שלל יניב גולן את טענת הנאשם 2, שלפיה אמר לו יניב גולן שאם יספר מה שסיפר לו הנאשם 1 במעברים, הוא ישוחרר לביתו (עמ' 2179 ש' 32-21). הסנגור העלה בפני העד את גרסתו של הנאשם 2 כי לפני התשאול המוקלט שהה פרק זמן ניכר בתא המעצר (תא ההמתנה), כאשר תומר כהן ויניב גולן מדברים שם איתו. תשובותיו של העד הן שאינו זוכרזאת:

יניב גולן: שאני הייתי בחדר?

עו"ד פרידמן: בחדר המעצר, כן.

יניב גולן: שגם אני הייתי בחדר?

עו"ד וקסלר: בחדר המעצר בתחנה?

עו"ד פרידמן: בחדר המעצר כשהוא היה בתוך התא. זמן של לפחות 50-40 דקות.

יניב גולן: אני לא זוכר בכלל שהייתי בחדר הזה ביחד עם תומר.

ש: אבל אתה זוכר שתומר דיבר איתו?

ת: לא זוכר פרטים בשביל לענות לך. לא יודע. לא.

113

(עמ' 2174-2173)

212. נראה אפוא בנקודה זו, כי במהלך הנסיעה ברכב, שארכה זמן לא קצר (כ-40 דקות), התנהלה שיחה בין שני החוקרים לבין הנאשם 2, שלא התמצתה באותן שורות ספורות שפורטו בת/36. לדברי יניב גולן עצמו, אמרו החוקרים לנאשם 2 במהלך הנסיעה כי יש ראיות הקושרות אותו לרצח, וברור שהיה צריך להקליט את הדברים ולהזהיר את הנאשם 2. אף יניב גולן הודה למעשה שטעה בשיקול דעתו בעניין זה. בהעדר הקלטה, וכאשר הרישום הוא תמציתי בלבד, מתעורר סימן שאלה כבד לגבי חילופי הדברים האמיתיים שנאמרו במהלך הנסיעה. כמו כן מסריניב גולן כי אינו זוכר שהיה בתא ההמתנה יחד עם הנאשם 2 בשלב שלפני תשאולו המוקלט (ולפני ה"שבירה" בפני תומר כהן).

העדר תיעוד חזותי או קולי בתחילת התשאול (ת/37)

213. בחקירתו הראשית התייחס תומר כהן לנסיבות "שבירתו" של הנאשם 2 בפניו, כפי שפורטו במזכרו ת/37. לדבריו, "במסגרת השלב שבו הוא נכנס אל חדר ההמתנה אני פניתי אליו" (עמ' 1198, ש' 4-3). תומר כהן הסביר כי באותו שלב לא התכוון לפתוח בחקירה, אלא "למשש איתו את הדופק" ו"לייצר לו איזשהו הלך חשיבה מסוים" (עמ' 1198, ועמ' 1200). הוא לא צפה לדבריו "את הזרימה הזאת המהירה ואת האמירה המפלילה הזאת ובמצב הדברים שנוצר, בנסיבות שנומרו זה היה, מבחינת שיקול הדעת שלי, הדבר הסביר ביותר והנכון ביותר לעשות" (עמ' 1200, ש' 10-8). במהלך עדותו ציין העד כי ראה את שיחתו עם הנאשם 2 כ"הכנה לקראת החקירה" (למשל, בעמ' 1611, ש' 20).

העד ציין כי מיד בתחילת הדברים הזהיר את הנחקר: "עשיתי את זה באינרציה של הכניסה שלו, באופן טבעי, כפי שאני עושה את זה תמיד" (עמ' 1199, ש' 27-26). אעיר כי בעדותו של תומר כהן בפנינו ציין הקצין כי ראה את כניסתו של הנאשם 2 לתא ההמתנה מיד לאחר שהגיע, עובדה שאינה מוזכרת במזכר ת/37.

כן ציין תומר כהן כי הנאשם 2 מסר שהטריגר של הנאשם 2 להתוודות נבע מכך ששהה במעצר יחד עם חבריו, והבין מהם כי הודו בחקירתם במשטרה במיוחס להם (עמ' 1198 ש' 31 עד עמ' 1199 ש' 2). גורם חשוב נוסף הוא עניינו של סאהר נזאל (שאצלו נמצא הנייד של הנאשם 2), שתומר כהן הזכיר לנאשם 2 במטרה להלחיץ אותו (עמ' 1613, ש' 25 ועמ' 1198, ש' 16).

114

במהלך החקירה הנגדית של העד עלה כי אותה שיחה בלתי מוקלטת עם הנאשם 2 נעשתה בתא ההמתנה, ואחריה הועבר הנאשם 2 ל"לובי" הצמוד לתא ההמתנה לצורך תשאולו המוקלט (עמ' 1611-1610). משנשאל אם רק הוא והנאשם 2 היו אז בתא ההמתנה, השיב תומר כהן: "בשלב הראשוני, כן" (עמ' 1610, ש' 8). תומר כהן שלל את טענת הסנגור בדבר תהליך "בישול" קודם של הנאשם 2 בהיותו בתא ההמתנה כאשר שלושה חוקרים היו איתו במשך כשעה (עמ' 1614, ש' 24-14).

עוד ציין תומר כהן כי הייתה חשיבות לכך שההקלטה תהיה מיד לאחר "שבירתו" של הנאשם 2 ולפני שיהיה "תהליך של התקררות" (עמ' 1619, ש' 14-13). הגיוני שאמר למונקר להקליט משום שהנאשם החל להתוודות (עמ' 1619, ש' 16-10).

את המזכר ת/37 כתב תומר כהן לדבריו מיד לאחר התשאול המוקלט, בשעת צהריים (עמ' 1609, 1709).

214. מדובר אפוא שוב בפעולה שנעשתה במתקן החקירה ללא תיעוד חזותי או קולי, ולא זו בלבד אלא שנעשתה על ידי ראש צוות החקירה עצמו, ובמסגרתה הנאשם 2 שינה לראשונה טעמו והחל במסירת גרסה המערבת אותו ואת חבריו באירוע הרצח הנחקר. משמעות הדברים תידון בחלק השני של הכרעת הדין, ואולם בשלב זה אציין כי כבר במהלך שמיעת עדותו של תומר כהן מתחנו ביקורת על הפעולה שנעשתה ללא תיעוד ולו קולי, והעד ציין שהוא מקבל את הדברים ויראה בכך לקח לעתיד (עמ' 1199 ש' 28 עד עמ' 1201 ש' 30).

215. יניב גולן ציין בעדותו כי לא הזהיר את הנאשם 2 עובר לתשאול (ת/37ב), מפני שסבר כי תומר כהן עשה כן כשתשאל את הנאשם 2קודם לכן (עמ' 2138 ש' 27-25).

גולן טען, כי היה מדובר ב"תשאול שני", אחרי התשאול הלא ממצה שערך תומר כהן, ולכן לא נרשמו דבריו של הנאשם 2 (עמ' 2183 לפרוטוקול, ש' 23-13). החוקר עומת עם האפשרות שבחרו בדרך זו, משום שנהגו לא להזהיר את הנחקרים במהלך תשאול אלא רק במהלך עדות כתובה, ומסר כי סמך על מי מצוות החקירה שהזהיר את הנחקר, אף שהוא עצמו לא עשה כן (עמ' 2184 ש' 25-13).

מדברי העד עולה בבירור כי שלבי המגע של החוקרים עם הנחקר במקרה זה היו אלה: תשאול מוקדם שאינו מוקלט (תומר כהן); תשאול שני שאינו מגובה סימולטנית ברישום הודעה (מספר חוקרים); נסיון לגבות הודעה (שהנחקר סירב לה בסוף תשאולו). כל זאת, לאחר תשאול קודם בנסיעה (יניב גולן ומוהנא). וכך מופיעים השלבים בדברי העד עצמם:

115

עו"ד פרידמן: ...אתם יושבים שם 4, לא ראוי שלפחות אחד ירשום מה שהוא אומר?

גולן: יש דבר שנקרא תשאול.

עו"ד פרידמן: האם כשאתם יושבים שם 4 חוקרים ומתשאלים אותו, האם לא ראוי שלפחות אחד ישב וירשום את ההודעה בכתב, הרי כבר היה תשאול של תומר, אז בואו תקחו ממנו הודעה מסודרת.

גולן: יש דבר שנקרא תשאול וזה מה שנעשה. אחר כך, בדרך כלל מגיע השלב של החקירה הכתובה.

עו"ד פרידמן: אבל אני שואל אותך יניב, הרי תומר כבר תשאל אותו, ריבונו של עולם, תומר כבר תשאל אותו. עכשיו תקחו ממנו עדות.

גולן: תומר תשאל אותו בצורה לא מקיפה ולא ממצה, ולכן התחיל התשאול השני המונצח, אוקיי? ברגע שהסתיים התשאול המונצח, גם רשום פה שרוצים לקחת אותו ועכשיו לכתוב את כל הדברים...

(עמ' 2183 ש' 22-10)

216. לטענת החוקר אבי מונקר, הוא הזהיר את הנאשם 2 עובר לחקירתו ביום 12.10.09 (עמ' 311 ש' 28-24). העד אישר כי בחקירה ת/37ב, שבה הודה הנאשם 2 במעורבות ברצח, לא מתועדת אזהרתו, ולטענתו "אין צורך להגיד את זה כל פעם מחדש, להזהיר אותו, הוא מוזהר כל פעם שהוא נחקר חקירה פרונטאלית..." (עמ' 392 ש' 11-10). העד ציין כי הנאשם 2, שהיה במעצר כשבועיים, הוזהר בעבר, ידע על מה הוא נחקר, היה בקשר עם עורכי דינו, והבין את ההאשמות המיוחסות לו (עמ' 404 ש' 15-8).

העדר תיעוד לפעולת חקירה - שחזור

217. מוהנא מסר בעדותו בפנינו כי למיטב זכרונו הוא הסיע את החוקרים יניב גולן, אבי מונקר וככל הנראה גם את גיא רוזוליו, יחד עם הנאשם 2, לביצוע פעולת חקירה של הובלה והצבעה באיזור האירוע ביום 28.10.09. ואולם, הוא לא תיעד זאת (עמ' 796 ש' 31-19, עמ' 797 ש' 7). מוהנא לא ידע להסביר כיצד לא תועד הדבר באמצעי כלשהו ולא הוזכר בתיק החקירה. העד העלה נושא זה לראשונה בעת רענון בפרקליטות לקראת מתן עדותו.

יניב גולן לא זכר כי נסע להובלה והצבעה עם הנאשם 2, אף שעומת עם גרסתו של מוהנא בנקודה זו (עמ' 2195-2191).

116

תומר כהן מסר כי בירור שערך בנושא זה העלה, שכאשר לקחו את הנאשם 2 בחזרה מחקירתו בימ"ר לבית המעצר (במתקן "הדרים"), עברו עימו בזירת האירוע, על אף התנגדותו להשתתף בשחזור, ואולם בהעדר שיתוף פעולה מצידו לא בוצע בפועל השחזור (עמ' 1620 ש' 30 עד עמ' 1621 ש' 18). העד אישר כי היה מקום לערוך רישום ותיעוד של פעולה זו, דבר שלא נעשה בפועל (עמ' 1622 ש' 4-1). יש גם לומר שזירת האירוע אינה נמצאת "על הדרך" מהימ"ר לבית המעצר.

מכאן שהנאשם 2 לא ביצע שחזור או הצבעה בזירת האירוע (ראו גם ת/65), הגם שנעשה ניסיון לכפות זאת עליו, כאשר הובל ברכב לזירת האירוע לאחר תשאולו ביום 28.10.09.

העדר תיעוד לנסיבות אי גביית הודעה בכתב

218. תומר כהן נשאל לגבי סירובו של הנאשם 2 למסור עדות כתובה, ומסר כי אילן לוי דיווח לו על כך, והוא הניח שהסירוב היה מול מוהנא, אבל הוא אינו יודע זאת בוודאות, משום שלא היה נוכח במעמד זה, ואין לכך תיעוד בכתב או תיעוד מצולם (עמ' 1670 ש' 11-7).

219. מוהנא אישר כי בתום התשאול שערך תומר לנאשם 2, ביקש ממנו תומר לגבות עדות מהנאשם 2, והוא לא עשה כן (עמ' 1523).הסניגור התפלא על כך שמוהנא לא הפנה את הנאשם 2 לדברים שהודה בהם בתשאול, כפי שנעשה תמיד, ומוהנא השיב שהוא אישית לא עשה זאת (עמ' 1525 ש' 24-17, וכן בעמ' 1526 ש' 11-6). הסיבה לכך עשויה להיות בדברים, הבעייתיים, הבאים, שאותם אמר מוהנא במהלך עדותו:

בית המשפט: מוסכם שהמפקד שלך ביקש ממך שתיקח הודעה?

העד: מוסכם שכן.

בית המשפט: שהוא ביקש ממך? אז למה לא לקחת?

העד: אני לא יודע בנסיבות העניין אדוני, אם לא לקחתי, יכול להיות שגם הוא החליף אחרי דקה, יכול להיות שהיה מצב שכאילו, הוא שינה דברים. אני לא לקחתי עדות, ואני לא, לא לקחתי עדות. אני לא מחליט על דעת עצמי לא לקחת אותו.

בית המשפט: האם זה שלא לקחת הודעה, זה היה בידיעת תומר?

(עמ' 1523 ש' 26 עד עמ' 1524 ש' 3).

לאחר חילופי דברים נוספים באולם, השיב העד:

העד: לא נלקחה עדות. למה? אני לא יודע. תומר החליט. אני לא מחליט אם כן, אם הוא אמר לי לקחת...

(עמ' 1525 ש' 28-27)

117

דברים אלה מעלים חשש, שהנאשם 2 חזר בו מדברים מפלילים שמסר, מיד לאחר אמירתם, והחוקרים העדיפו שלא לתעד את "שינוי הדברים" - בניגוד למה שחייבים היו לעשות.

אילן לוי, אשר ככל הנראה דיווח על האמור לתומר, לא ערך מזכר על אודות הדברים, וכך נותרנו עם גרסה בעל פה בלבד.

שפת החקירה

220. רוזוליו אישר כי חקר את הנאשם 2 בעברית, וכי החקירה הוקלטה (ת/34). לדבריו, הבין אותו הנחקר.

מונקר מסר כי להתרשמותו הבין היטב הנאשם 2 את שנאמר לו בשפה העברית, וכי החקירה התנהלה בעברית בצורה שוטפת (עמ' 312 ש' 14-11, עמ' 395 ש' 5).

יניב גולן מסר בעדותו דברים דומים (עמ' 2139 ש' 1).

שיטות חקירה פסולות

221. יניב גולן אישר כי במסגרת חקירתו של הנאשם 2 (ת/37) נכחו ארבעה חוקרים בחדר, כי הנאשם 2 היה אזוק בידיו וברגליו, ולדבריו אין הדבר חריג הגם שמדובר בקטין כבן 16 שנים (עמ' 2176 ש' 32-11). את ההחלטה לאזוק את הנאשם 2 בידיו וברגליו קיבל תומר כהן, ומאחר שהחקירה התנהלה על כורסה בסמוך לדלת היחידה, הייתה זו החלטה סבירה (עמ' 2139 ש' 15-13).

222. לגבי אותה חקירה ביום 28.10.09 מסר מונקר כי אינו זוכר שהוא או אחרים הבטיחו לנאשם 2 שאם הוא יספר על אחרים - הוא ישוחרר ממעצר (עמ' 312 ש' 17). לדבריו, בוצעה החקירה באווירה נינוחה ולא הופעל כל אמצעי לחץ על הנחקר. הנאשם 2 היה נינוח, ולא הפגין פחד ממנו (עמ' 352 ש' 12-2). מונקר לא התרשם כי כבילתו באזיקים הסבה לנאשם 2 מצוקה חריגה שהיה בה כדי להשפיע על שיקול דעתו (עמ' 399 ש' 25).

118

מונקר שלל את טענת ב"כ הנאשם 2 (שאותה למד לדבריו מהנאשם 2 במועד מאוחר להצגת טענות הזוטא), שלפיה הציגו החוקרים לנאשם 2 מפתח (או מפתחות רכב), ואמרו לו שאם יגיד שהוא לא ירה, הרי ש"עם אותם מפתחות" הוא ישתחרר (עמ' 405 ש'

28-27, עמ' 409 ש' 21). לפי הטענה נעשה הדבר לפני שהנאשם 2 מסר את דבריו המפלילים (בין אם בעת הנסיעה ברכב לימ"ר, ובין אם לאחר מכן בתא המעצר).

223. תומר כהן נשאל לגבי הבטחתו לנאשם 2 כי ישוחרר לביתו אם יספר מי ירה, כיוון שאז לא יראו בו שותף לאירוע. הוא מסר כי דבריו לנאשם 2 בהקשר זה נאמרו לאחר מתן הגירסה המפלילה, וכדי לדרבן אותו להצביע על מיקום הנשק (עמ' 1657 ש' 32-29). כמו כן שלל כי הבטיח לנאשם 2 שעם מתן העדות ישוחרר לביתו (עמ' 1658 ש' 15-1).

224. בחקירתו הנגדית אישר תומר כהן כי אמירתו לנאשם 2, ולפיה "אם אין לך טביעת אצבע, אני אתנצל בפניך" - נשמעת כהבטחה להוציא אותו מהתיק; על כן לדבריו, הוא בחר להשתמש במשפט הזה לא בתחילת החקירה אלא רק לאחר הודאתו של הנחקר, ולנוכח החשיבות שראה במציאת הנשק (ראו עמ' 1663 ש' 14-1 והערותינו בנושא).

כמו כן שלל העד כי במהלך חקירותיו של הנאשם 2 הציגו לו החוקרים מפתחות רכב ואמרו לו שאם ימסור גירסה הוא ישוחרר ויקחו אותו הביתה (עמ' 1663 ש' 32-19).

225. ביחס לחקירה ת/35 (מיום 12.10.09) דחה מונקר את טענת ב"כ הנאשם 2 , שלפיה צעק על הנחקר, אמר לו "מי אתה חושב שאנחנו", וטען שהדברים נאמרו בכלל לחוקר אחר (רוזוליו). כן טען כי כשביקש מהנחקר להסתובב עשה זאת בעדינות, והכחיש את טענת ההגנה לפיה החקירה "האמיתית" החלה כשכיבו את המצלמה (עמ' 430 ש' 19-12).

226. אילן לוי הכחיש בחקירתו הנגדית את הטענה שלפיה כיבה את האור בתא המעצר, עת שאל את הנאשם 2 האם הוא מעוניין לצאת ולהשתתף בשחזור - וזאת כדי להלחיץ אותו (עמ' 2528 ש' 1 עד עמ' 2529 ש' 13).

227. כשנשאל אילן לוי האם הוא מוסמך כחוקר נוער - השיב: "לא. למה אני צריך?" הוא ציין כי די בכך שראש צוות החקירה הוא בעל הסמכה כאמור (עמ' 2547 ש' 10-3).

"קונספציה"

119

228. מונקר שלל את טענת ב"כ הנאשם 2, שלפיה אמר הנאשם 2 בזמן החקירה לחוקריו כי ביום הרצח התכתב עם חברתו חנין במסנג'ר. לדבריו טען הנאשם 2 שלא היה בקשר עם חברתו מזה חודשיים, וכי ביום האירוע היה בבית סבתו עם קרובי משפחתו (עמ' 432-431, עמ' 434 ש' 8-4).

229. תומר כהן אישר כי בעניינו של הנאשם 2 לא נחקרה סבתו סעידה מעולם. לדבריו, הערכתו כי תשתנה גרסת האליבי של הנאשם 2 התאמתה כאשר הנאשם 2 הודה בחקירתו, ובכך למיטב הבנתו חזר בו הנאשם 2 מטענת האליבי, והבדיקה התייתרה אפוא (עמ' 1577 ש' 12-8, עמ' 1574 ש' 24-19).

ביחס למחשב שלטענת הנאשם 2 נעשה בו שימוש בזמן האירוע, מסר העד כי המחשב נבדק בהמשך, ולא עלו ממצאים שיש בהם כדי לתמוך בטענתו של הנאשם 2 (עמ' 1578).

תומר כהן נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שלגרסת הנאשם 2 הוא לא ראה את האוטובוס אף שעמד בתצפית בסמוך לתחנת האוטובוס. העד השיב כי מכיוון שהנאשם 2 סירב לבצע שחזור והצבעה, אין הוא יכול לומר האם גרסתו נכונה אם לאו (עמ'

1652-1650).

כן נשאל תומר כהן לגבי העובדה שהנאשם 2 ציין שמחסנית הנשק היא ישרה בעוד שמחסנית של קלצ'ניקוב היא מעוקלת. כיוצא בזה נאמר לעד כי מכיוון שהדבר לא התיישב עם העובדות האמיתיות, שאלו את הנאשם 2 האם הוא בטוח, ובכך גרמו לשינוי גרסתו (עמ' 1657-1656). העד השיב כי שאל את השאלות בעניין זה מכיוון שהבחין בחוסר ביטחון מצידו של הנאשם 2.

פרק ד - פרשת התביעה - עדים נוספים

230. שני הפרקים האחרונים, הפרקים המרכזיים בחלקה הראשון, העובדתי, של הכרעת דין זו, הוקדשו לבחינת אמרותיהם של שני הנאשמים במשטרה, ולטענות הנאשמים כנגד קבילות האמרות ומשקלן. המאשימה סבורה כי יש בכוחן של עדויות נוספות שהביאה כדי לחזק את הודיות הנאשמים, ולכך יוקדש פרק זה.

120

סאהר נזאל

231. סאהר נזאל היה בעת האירוע קטין, תלמיד כיתה יא בבית הספר "עמל 1" בטייבה. הוא חברו של הנאשם 2 ובן כתתו. סאהר הוכרז כעד עוין, כמרביתם של עדי התביעה המהותיים.

232. מדו"ח תפיסה וסימון שנערך על ידי החוקר מונקר ביום 26.10.09 בשעה 13:45 (ת/52), עולה כי בבוקרו של אותו יום, בשעה 10:00, הגיעו החוקרים מונקר ומוהנא לביתו של סאהר בג'לג'וליה, פגשו בו בנוכחות אימו, ושאלו אותו אם הנאשם 2 מסר לו פריט כלשהו. בתחילה סאהר שלל זאת, אולם לאחר מכן ניגש לחדרו, הביא ממנו מכשיר טלפון נייד מסוג "נוקיה", ואמר כי הנאשם 2 נתן לו את הטלפון בערב שלאחר הרצח וביקש ממנו לא לתיתו לאף אחד. סאהר עוכב לחקירה בנוכחות אימו, אשר מסרה כי תגיע בכוחות עצמה לתחנה.

לפי האמור ב-ת/52, במהלך הנסיעה בניידת בדרכם לתחנה, מסר סאהר לחוקרים כי בערב שלאחר הרצח הוא התקשר לנאשם 2 מהטלפון שלו שמספרו 052-7422380 ושאל אותו "מי עשה את זה". הנאשם 2 השיב כי הוא "עשה את זה". סאהר כעס עליו ואף קילל אותו. מאוחר יותר באותו ערב נפגש עם הנאשם 2 וא' בביתו של הנאשם 2, ושאל שוב את הנאשם 2 האם ביצע את הרצח. הנאשם 2 השיב בחיוב, וביקש ממנו שלא לספר על כך לאף אחד. סאהר ביקש מהחוקרים שלא לספר לנאשם 2 מה שסיפר עליו, וזאת לאור חברותו עם הנאשם 2 והפרת הבטחתו לשמור על הסוד. מהלך ההתנהלות האמורה בניידת לא תועד באמצעות הקלטה אלא רק במזכר האמור.

בסוף המזכר צוין כי בשלב מאוחר יותר חזר סאהר על עיקרי הדברים בפני רפ"ק תומר כהן, אך סירב לתת הודעה כתובה וכן לבצע עימות עם הנאשם 2. כן צוין כי "התשאול" שבו היה נוכח תומר כהן תועד באמצעות אודיו וידאו. הכוונה היא ל-ת/13 (ראו להלן). מן הראוי לציין כי שוב חוזרת שיטתו של צוות החקירה. החקירה המהותית שהניבה את החידושים הייתה בשלב הנסיעה ולא הוקלטה. לאחר מכן נערכה חקירה נוספת בדרך של "תשאול". השלב השלישי והאחרון היה צריך להיות רישום ההודעה.

233. בעדותו בפנינו לא הכחיש סאהר כי אמר את הדברים, אולם ציין כי הם אינם דברי אמת, ונאמרו עקב לחץ שהופעל עליו מצד החוקרים, ובמיוחד ע"י החוקר מונקר, אשר איימו עליו שיישב בכלא, ואף כלאו אותו בימ"ר (עמ' 229 לפרוטוקול ש' 25-15; עמ' 230 ש'

121

22-20). טענות אלה הוכחשו על ידי מונקר (עמ' 369 ש' 2 עד עמ' 371), אשר הוסיף ואמר כי כבר בביתו אמר סאהר נזאל שהנאשם 2 נתן לו את הטלפון בגלל שהתוודה בפניו בשיחת טלפון שהם ביצעו את הרצח (עמ' 316 ש' 19-5, עמ' 421 ש' 25-18, עמ' 317 ש' 16 עד עמ' 318 ש' 6, עמ' 348 ש' 27-22). דברים אלה לא תועדו במזכר ת/52 האמור ואף לא הוקלטו.

עוד ציין סאהר בעדותו בפנינו כי הוא שוחח עם הנאשם 2 לאחר הרצח "סתם", כי דיברו על "שום דבר", ובהמשך אף מסר שאינו זוכר שדיבר כלל עם הנאשם 2 (עמ' 206 ש'

31-26).

234. ביחס למכשיר הטלפון הנייד של הנאשם 2, אשר נתפס ברשותו, מסר סאהר כי הנאשם 2 נתן לו את הטלפון לאור חברותם, ובהמשך אמר כי היה מעוניין לקנות אותו (עמ' 207 לפרוטוקול ש' 24, עמ' 208 ש' 11-1, עמ' 236 ש' 1). עם זאת, כשנתבקש העד לפרט יותר על פרטי העסקה ביניהם, הוא ציין כי לא סיכמו על מחיר, וכי הוא לא שילם תמורתו (עמ' 238 ש' 5).

בשלב זה, לאחר שעלה כי הדברים שונים באופן מהותי מדברים שמסר העד באמרותיו במשטרה, הוכרז סאהר נזאל עד עוין, ואמרותיו במשטרה הוגשו בפנינו (סומנו ת/13, ת/13א, ת/14, ת/14א, ת/14ב).

235. בחקירתו הנגדית לב"כ הנאשם 2 אישר סאהר, כי בזמן שהיה עם הנאשם 2 לאחר הרצח, התקשרה אליו אימו של הנאשם 2 ומסרה לו שהמשטרה מחפשת אותו. ואולם, העד שלל את התזה שהוצגה לו, ולפיה ביקש מהנאשם 2 את מכשיר הטלפון הנייד מפני שחשש שהשוטרים יקשרו בינו לבין הנאשם 2 (עמ' 257 ש' 3 עד עמ' 258 ש' 9). העד אישר כי הנאשם 2 סיפר לו ש"הם עשו את זה", אבל לדבריו נאמרו הדברים בצחוק (עמ' 259 ש' 30-8) (וראו גם בחקירתו הנגדית לב"כ הנאשם 1, עמ' 273 ש' 18-17). הוא גם אישר שבתגובה לדברים אלה של הנאשם 2, הוא קילל את הנאשם 2: "אינעל דינק" (עמ' 252 ש' 8 - עמ' 254 ש' 10). העד אמר כי ביום חקירתו (26.10.09) הוא שהה במשרדי החקירות 7 שעות, שבמהלכן נכנס ויצא מחדרי החקירות (משעה 10:00 ועד 17:00 - עמ' 274 ש' 14).

122

236. לדברי ב"כ המאשימה, החלה חקירת העד במשטרה (ת/13) בשעה 12:25 ונמשכה עד 12:50. חקירתו השנייה של העד, ת/14, נערכה בשעות 15:13-16:00 ולאחריה שוחרר לביתו. כמו כן נטען שאין כל היגיון בטענת העד לפיה הוחזק במשרדי הימ"ר לאחר תום חקירתו. עוד נטען כי מתיעוד החקירות עולה שהן נערכו על מי מנוחות, וכי אין תימוכין לדבריו של העד בדבר איומים כלפיו מצידם של החוקרים.

237. בחקירה הראשונה בתחנת המשטרה (ת/13) - הגם שלדברי החוקרים נמסרו כבר עיקרי הדברים על ידי העד במהלך הנסיעה בניידת - לא נחקר העד כחשוד ולא הוזהר, ואף נאמר לו על ידי החוקרים בשלב מסוים: "לא משנה, אתה לא חשוד בשום דבר, אנחנו צריכים אבל להבין את התמונה. תרגיש בנוח...אל תפחד. תדבר חופשי" (ת/13א עמ' 14).

סאהר סיפר כי ביום האירוע נסע באוטובוס וירד בתחנה בג'לג'וליה. לאחר מכן שמע מחבר כי ירו על האוטובוס, התקשר לנאשם 2, ושאל אם הוא יודע מי ביצע את הירי. הנאשם 2 השיב לו " זה אני", וביקש שלא יספר על כך לאף אחד. בתגובה קילל העד את הנאשם 2 "אנעל דינק" (ת/13א עמ' 5). בהמשך, נפגש העד עם הנאשם 2 ועם א' בסמוך לביתם, ובשלב זה ביקש ממנו הנאשם 2 שלא יספר לאף אחד (עמ' 9-8). א' והנאשם 2 צחקו עליו, והוא חשב שאולי הם "מסתלבטים" עליו. ואולם מהמשך הדברים ברור למדי שאין מדובר כאן בצחוק ("הסתלבטות") אלא בדברים רציניים, שכן בתשובה לשאלותיהם של תומר כהן ושל מונקר, ציין סאהר שהוא כעס על הנאשם 2, רצה להכות אותו, וכן ציין שהתעצבן משום ש"ילד חף מפשע הלך" (עמ' 11-10). עוד ציין שהנאשם 2 הצטער על מה שקרה, משום שלא ידע מי מת, וכאשר העד לדבריו סיפר לו שאמג'ד הוא מי שמת, היה הנאשם 2 "מטושטש" (עמ' 12-11).

עוד מסר סאהר כי אינו יודע על מעורבות אחרים באירוע, וכי ידוע לו שהנאשם 1 היה עם אביו בעבודה (ת/13א עמ' 16).

בסיום התשאול נאמר לסאהר על ידי תומר כהן כי בשלב זה יש לרשום הודעה ("אנחנו צריכים לרשום כמה מילים" - עמ' 19 ש' 8), ואולם כאמור סירב סאהר לגביית הודעה ממנו.

238. בחקירתו השנייה (ת/14ב) נאמר לסאהר בראשית החקירה כי לא מסר את כל האמת, והוא הוזהר לראשונה כחשוד בגין סיוע לאחר מעשה. העד טען כי אינו זוכר אם הנאשם 2 אמר "אני" או "אנחנו" - ביחס לשאלה מי ביצע את הירי (ת/14ב עמ' 7-6), וחזר על גרסתו לפיה הנאשם 2 מסר לו שאמר את הדברים "בצחוק" (ת/14ב עמ' 10). הוא ציין כי כבר יומיים אינו ישן - לדבריו כיוון ששיקר על חבר (עמ' 277 ש' 15-6).

123

יצוין כי בתמלול החקירה, לקראת סיומה, מצוי המשפט "פעם הבאה אל תבטיח הבטחות" (עמ' 27 ש' 10). לדברי העד, הייתה זו "נזיפה" שלו בחוקרים אשר הבטיחו לו - כך הסביר בעדותו בפנינו - כי לא ירשמו את הדברים מפיו (עמ' 275 ש' 19-12). ואולם הצפייה בדיסק מלמדת, כפי שהצביעה על כך עו"ד וקסלר (סיכומיה, עמ' 94), כי לא היה זה כלל משפט שאמר סאהר לחוקר, אלא משפט שהיה חלק מחילופי דברים בין החוקרים לבין עצמם.

239. לדברי סאהר בחקירתו במשטרה, מסר לו הנאשם 2 את מכשיר הטלפון הנייד שלו טרם מעצרו, כיוון שחשש שהשיחה שבה התוודה בפניו נשארה במכשיר הטלפון והמשטרה תשמע אותה (ת/13א עמ' 13, ת/14ב עמ' 17-15). שיחה כזו מראה "כאילו אשם ע' [הנאשם 2]" (עמ' 17).

טענות ב"כ הצדדים

240. ב"כ המאשימה מבקשת להעדיף את אמרותיו של סאהר במשטרה. לדידה, כשל העד מלתת הסבר מדוע מסר פרטים מפלילים דווקא נגד חברו הטוב, וכאשר לא ידע על מעורבותם של גורמים אחרים. אין לקבל את נסיונו להסביר את חילופי הדברים המפלילים בהתלוצצות גרידא. טענתו החדשה שלפיה חפץ לקנות את הטלפון היא מתמיהה. סאהר הודה שהמכשיר נמסר לו לאחר אירוע הירי ולאחר ששוחחו בטלפון. דווקא אמירתו בעת שנחקר במשטרה, כי חשש שהמשטרה תוכל לדעת את תוכן השיחה המפלילה כסיבה למסירת המכשיר והחבאתו - גם אם סברה זו היא מוטעית טכנית - היא אמירה אותנטית המסבירה את שאירע. ממילא, קבלת דברי סאהר בחקירותיו מהווה ראיית חיזוק חשובה, מכל מקום לגבי הנאשם 2.

241. לעומת זאת סבור ב"כ הנאשם 2 כי ממכשיר הטלפון שנמצא אצל סאהר לא ניתן כלל לבצע שיחות טלפון. פלט השיחות ת/76 שייך לטענתו למכשיר אחר שהנאשם 2 מסר מיוזמתו למשטרה. כמו כן מציע הסנגור לקבל את דבריו של עד ההגנה אחמד אבו ראס שלדבריו קיבל את המכשיר מהנאשם 2, כדי לתקנו ולרכוש אותו, אך כיוון שהמכשיר לא פעל ביקש להשיבו לנאשם 2. הנאשם 2 לא היה בבית ספר ועשה זאת באמצעות העברתו לסאהר. הדברים שאמר הנאשם 2 לסאהר על ביצוע הרצח נאמרו כהתלוצצות לגרסת סאהר עצמו. הסנגור גם מעריך שהחוקרים תשאלו באופן מסיבי את סאהר המפוחד, עד שמסר גרסה משוללת היגיון (סיכומים, עמ' 13-7).

124

242. אני סבור כי אין לקבל את טענת ב"כ הנאשם 2, שלפיה לא הייתה כלל אפשרות להוציא שיחות ממכשיר הטלפון של הנאשם 2, וכי פלט השיחות ת/76 אשר מתייחס למספר 054-6827170 אינו שייך לטלפון זה. אין לדעתי כל תימוכין לטענות אלה.

מבדיקת כרטיס הסים שהיה במכשיר הטלפון האמור לא נמצאו שיחות ב-48 השעות עובר לתפיסתו (ראו נ/1 המצביע על הסים כמשויך למספר pre-paid). ואולם, אין בכך כדי לסתור את דברי סאהר נזאל במשטרה, לנוכח האפשרות להכניס כרטיס סים אחר pre-paid)). החשוב הוא שבבדיקת פלט השיחות הנכנסות למספר 054-6827170, אשר הנאשם 2 אישר כי היה בשימושו (ת/76), נמצא כי ביום 8.10.09 בוצעו 4 שיחות ממכשיר הטלפון של סאהר שמספרו 052-7422380 למכשיר הטלפון של הנאשם 2, בשעות אחר הצהריים, לאחר האירוע (16:58, 17:26, 17:54 ו-17:59). כזכור, סאהר מסר כי הוא התקשר לנאשם 2, והדבר מתיישב עם גרסתו.

צודקת גם ב"כ המאשימה שאין לקבל את הבקשה לבסס עובדות על עדותו של אחמד אבו ראס, שהרי גם לגרסתו של סאהר בבית המשפט, ציין שהנאשם 2 הוא שנתן לו את הטלפון כי רצה לקנות אותו. גם לדברי הנאשם 2 עצמו - הוא זה שנתן את מכשיר הטלפון לסאהר כדי שימסור אותו לאחמד אבו ראס ולא להיפך.

243. הדיון בשאלת קביעת ממצאים נוספים בסוגיה זו, וכן במשמעות עדותו של סאהר כראיית חיזוק - יהיה בחלק השני של הכרעת הדין, בפרק י.

ג'יהאד אבו שיהאב

244. ג'יהאד אבו שיהאב, צעיר בן 21, הוא בן דודם של א' ושל הנאשם 2. הוא נעצר בלילה שלאחר הרצח, בעקבות גרסתו של הנאשם 1, שלפיה נפגש ג'יהאד עם א' יום לפני הרצח (יום רביעי, 7.10.09), וא' ביקש ממנו לירות על האוטובוס. לאחר שהנאשם 1 זנח גרסה זו, ומשסברה המאשימה שאין בידיה ראיות נוספות נגד ג'יהאד - שוחרר ג'יהאד ממעצר ביום 18.10.09.

125

245. המאשימה הפנתה לגרסת ג'יהאד, ולפיה א' והנאשם 2 סיפרו לו על אודות הסכסוך עם תלמידי כפר קאסם, ועל רצונם לבוא איתם חשבון (המניע לירי), וכן שבהיותו של ג'יהאד במוסך בג'לג'וליה, בסמוך לאחר הרצח, הוא ראה את א' וע' נוסעים ברכב המזדה. יצוין כי מעורבותו של ע' כמי שנהג ברכב המזדה עלתה בחקירה לראשונה מפיו של ג'יהאד.

יחד עם זאת, העלתה המאשימה בסיכומיה תמיהות לגבי התנהגותו של ג'יהאד וגרסתו, וציינה כי יש לה - וגם לאנשי צוות החקירה - ספיקות באשר למידת מעורבותו או ידיעתו לגבי הירי או תכנונו (ס' 427, וכן סע' 444-442 לסיכומים). כמו כן מודה המאשימה כי חקירתו של ג'יהאד (שלא היה קטין) הייתה קשה ורצופת איומים כלפיו (למשל, בסעיפים 439 ו-441 לסיכומים).

עדותו של ג'יהאד בבית המשפט

246. ג'יהאד העיד בפנינו כי ביום הרצח היה בסידורים עם בעלה של דודתו, בג'לג'וליה, ברמת גן, בראש העין ובקלקיליה, ולבסוף נסע לרמלה לניחום אבלים. כששב לביתו בסמוך לשעה 03:00 בלילה - נעצר (עמ' 2257 ש' 18 עד עמ' 2258 ש' 3).

העד אישר את הדברים שמסר בחקירתו במשטרה (ת/24ג), ולפיהם בימים שני ושלישי עובר לרצח, מסרו לו בני דודיו על אודות סכסוך וקטטה שפרצה באוטובוס ביניהם לבין אנשים מכפר קאסם וטייבה בגלל בחורה שהייתה חברתו של הנאשם 2, וכי מנהל בית הספר הרחיק אותם מבית הספר בעקבות הקטטה. לדבריו, ביום שני התקשר אליו בן דודו מינג'ת (חמזה בדרן - עמ' 2258 ש' 31-28), וביום שלישי פגש בנאשם 2 בכניסה לביתו, והלה מסר לו שמישהו הסתכל על חברה שלו באוטובוס, שהייתה קטטה, וכי צריך "לזיין את הבן-אדם הזה" (עמ' 2259 ש' 22, עמ' 2262 ש' 20). גם א' אמר "צריך לזיין את אמא שלו" (עמ' 2263 ש' 7-1).

כמו כן, לדברי העד, ביום הרצח, עת היה במוסך עם בעלה של דודתו, בסמוך לשעה 15:30, עבר עבדאללה ג'יוסי (להלן גם "ג'יוסי") בסמוך למוסך, ושאל אם שמעו מה קרה, ושיש קטטה בכניסה לכפר בין אנשים מכפר קאסם וג'לג'וליה (עמ' 2266 ש' 1032). העד שלל שדיבר בעצמו עם ג'יוסי, וכי הלה סיפר לו שבן דודו השתתף ברצח. לדבריו, אמר את הדברים במשטרה מחמת לחץ שהופעל עליו על ידי החוקרים (עמ' 2267 ש'

29-11). כמו כן, שלל העד כי ג'יוסי אמר "יש בלגן ויש מישהו שירה על האוטובוס", וטען שכל שאמר ג'יוסי היה שיש קטטה (עמ' 2341 ש' 23-4).

126

247. לדברי ג'יהאד, השוטרים בתחנה צעקו עליו ודפקו על השולחנות. החוקר אילן לוי אמר לו בשתי חקירותיו שהאחרים "פתחו עליו", ואיים שאם לא ידבר, הוא ייקח על עצמו את כל התיק (עמ' 2263 ש' 30-11, עמ' 2264 ש' 21-1). עו"ד צלניקר הפנה לחקירתו הראשונה של ג'יהאד בלילה שלאחר הרצח, לפנות בוקר (ת/24ג) וביקש לראות בה "תמונת מראה של אווירת החקירה כולה". אביא כאן חלק מהדברים.

בפתח החקירה שאל החוקר את ג'יהאד לגילו:

חוקר: בן כמה אתה יעני?

ג'יהאד: עשרים ואחד.

חוקר: עשרים ואחד? אתה יודע באיזה שנה אתה יוצא מהתיק הזה? באיזה גיל? תוסיף שלושים ושלוש שנה...שלושים ושלוש שנה זה מאסר עולם.

(עמ' 13)

חוקר: ...אנחנו עובדים רק עם עבריינים כבדים...אתה מבחינתו אפס! אתה יודע מה זאת אומרת? אפס! אפס! האפס הזה! אתה רואה את האפס הזה? אפס!

שתיקה

חוקר: בן כמה אתה? עשרים ואחד?

ג'יהאד: אה

חוקר: אני מבטיח לך כי אני מוציא אותך בגיל של...חמישים ואחד או חמישים ושתיים שנה...זה עם התנהגות טובה...

שתיקה

חוקר: אנחנו אצלנו כאן זה כמו הביטחון (לא ברור) בגדה...אצל השלטון...

(עמ' 16)

חוקר: ...כדי שתבין רק דבר אחד...דודה שלך או אמא שלך כולו אחותך כולו...אנחנו נביא את כולן כאן...

ג'יהאד: בסדר

חוקר: בגלל זה אתה צריך לספר את הכול...מאה אחוז כי אנחנו רוצים לבדוק אם אמא שלך מדבר מילה אחת לא מתאימה לך אז גם אמא שלך תהיה בפנים או אחותך. לא אכפת לנו בת כמה א...יש פה רצח! אתה מבין? בן אדם הלך!

(עמ' 21)

חוקר: תסתכל אלי...הצחוק שלך הזה אני אראה לך כי אני אוריד לך את זה לאחר מכן...תסתכל אלי לאחר עשרים וחמש שנה אני אבוא לבקר אותך...איפה שלא תהיה בישראל אני אבוא אליך...אני אראה לך מי צוחק"...

(עמ' 26-25)

248. ב"כ המאשימה אישרה כי מדובר בצעקות ובהאשמות קשות, אם כי הפנתה גם לדברי תומר כהן שלא היו איומים כלפי ג'יהאד (ס' 439-438 לסיכומים). העובדה שנאמר לג'יהאד כי עליו להוסיף לגילו 33 שנים היא לדידה "הבהרה לגיטימית" לנחקר בתיק רצח. ואולם יש לציין כי התייחסות זו מתאימה, אם בכלל, רק לאחת מאמירותיו הבוטות של החוקר (עמד על כך ב"כ הנאשם 1 בעמ' 111 לסיכומיו).

127

הכרזת ג'יהאד כעד עוין ודבריו במסגרת חקירותיו במשטרה

249. משחזר בו ג'יהאד מדברים שמסר בחקירתו במשטרה, הוא הוכרז עד עוין (עמ' 2268 ש' 31-12) והוגשו אמרותיו במסגרת חקירותיו ופעולות חקירה שבוצעו יחד עימו.

תחילה נזכיר את שלוש פעולות החקירה שנעשו בלילה הראשון שלאחר הרצח, שבהן הופגש הנאשם 1 עם ג'יהאד (ת/22ג, ת/24ג, ת/26ב). שלוש הפגשות אלה נסקרו לעיל, בפרק ב, בעת שהובאו פעולות החקירה לגבי הנאשם 1, ודבריו של הנאשם 1 בהפגשות אלה (ראו לעיל, סעיפים 58-57, 61-60, 69-68). שתיים מהן היו בלילה שלאחר הרצח, ואחת ביום ראשון בצהריים, לפני שג'יהאד נחקר שוב. אפנה בהמשך לדברים שאמר ג'יהאד בהפגשות אלה.

250. יצוין כי בהפגשה השנייה, לפנות בוקר, מסר הנאשם 1 לג'יהאד כי עלה בחקירה (מטעמו של א') ששניהם פגשו את א' בביתו של א' יום לפני האירוע, וג'יהאד הכחיש את הדבר:

הנאשם 1: הוא [א'] אומר לי...מה אני אומר לך אתה אומר בסדר? מה אני אומר אתה אומר כן...אתה תשאר עם (לא ברור) אמרתי לו לא יא זלמי מה? אתה חבר שלי העיקר שנצא...הוא אומר לי א...אני וע' [הנאשם 1] וג'יהאד היינו יושבים בבית...בבית שלנו...הוא אומר לי נכון יא ע' [הנאשם 1]? אני אמרתי לו כן... (צוחק)

ג'יהאד: ינען אלוהים שלו, מתי אנחנו ישנו [ישבנו] ביחד?

נאשם 1: זה הכל מא' אני אין לי קשר לכול זה, זה אדירס [א']...כל מה שהוא אומר אני אגיד לך טוב...

(עמ' 4 ש' 32-25)

בשלב זה אסקור את עיקרי הדברים שמסר ג'יהאד בהודעותיו.

251. ת/60 - מיום 9.10.09 בשעה 05:10 (החוקר אליאס מושרקי) - ג'יהאד מסר כי ביום שלישי בשעות הערב אמר לו הנאשם 2 כי רב עם ילדים מכפר קאסם או טייבה, ולמחרת הם הלכו לבית הספר, והמנהל הרחיק אותם מבית הספר. ביום רביעי הוא לא פגש את א' או מי מהנאשמים האחרים.

128

בהמשך תיאר ג'יהאד באופן מפורט את מעשיו במשך יום חמישי (יום אירוע הירי). לדבריו היה במרבית היום בנסיעות יחד עם בעלה של דודתו, מוחמד. בבוקר התקשר אליו א' כדי שיאסוף את דודתו חיתאם ויביאה לביתה, והוא עשה כן. בהמשך, בסמוך לשעה 11:00, נסע עם בעלה של דודתו, מוחמד, לרמת גן לאכול שווארמה. בהמשך לא הצליח להניע את הרכב והזמין גרר שלקח אותו למוסך בג'לג'וליה. בין השעות 15:30 ל-16:00 נסע שוב עם מוחמד, הפעם לתחנת המשטרה בראש העין, כדי לשחרר כלי רכב שברשותו שהיה תפוס בתחנה. בהמשך, הסיע את דודתו לבית סבו, ולקח את רכבה לתיקון תקר. לאחר מכן נסע עם מוחמד לפרוט שיק בכפר קאסם. בסמוך לשעה 22:00 נסע עם אביו לניחום אבלים ברמלה, וחזר לביתו בסמוך לשעה 01:00, שאז הלך לישון. הוא התעורר בשעה 04:00, כאשר הגיעו השוטרים לעוצרו בביתו. העד שלל קיומו של מפגש בביתו של א' ביום רביעי בבוקר (עמ' 3 ש' 1). כן מסר כי בבוקר יום שני התקשר אליו חמזה בדראן מהטלפון של א', ואמר לו שא' והנאשם 2 השתתפו בקטטה, אבל זמן קצר לאחר מכן התקשר אליו שוב א', ואמר לו שלא להאמין לחמזה ושהוא סתם התלוצץ (עמ' 3 ש' 9-6).

252. ההודעה הבאה של ג'יהאד היא ביום ראשון בערב, ואולם לפני כן, בצהריים, במהלך תשאול, הופגש ג'יהאד שוב עם הנאשם 1 - 11.10.09, בשעה 12:56 (ת/26ב); החוקרים מוהנא פלאח, תומר כהן ואילן לוי.

הנאשם 1 אמר לג'יהאד: "ישבנו אני וא' בתוך החדר והתחלנו לעשות שטויות", א' "עשה לי סימן בעין ואמר לי כן תגיד" (עמ' 17). ג'יהאד השיב לנאשם 1: "השטויות שלכם גרמו להם להביא אותי". בהמשך ביקש ג'יהאד מהנאשם 1 לחזור על דבריו בפני החוקר, ואמר בעצמו לחוקר: "עכשיו אתה שומע שא' אמר לו תגיד ג'יהאד היה בכל הבלגאן ואני לא הייתי" (עמ' 19).

בהמשך, ביקש אילן לוי מג'יהאד לתרגם לנאשם 1 את שאלתו האם ג'יהאד וא' ישבו לידו ותכננו לרצוח את המנוח (עמ' 27 ש' 2-1), והנאשם 1 שלל זאת. גם בהמשך, כשנותרו שני הנחקרים לבדם בחדר, הסביר ג'יהאד לנאשם 1 כי אם הוא לא מבין את דברי החוקר, שיגיד לו, כדי שהוא יסביר לו מה החוקר מדבר: "לפעמים הוא משנה בדברים מפלילים את כולנו". הנאשם 1 השיב לג'יהאד: "הבעיה שאני לא יודע לדבר עברית..." (עמ' 29 ש' 10-7). גם בהמשך אמר הנאשם 1 כי אינו מבין את דברי החוקר, וג'יהאד הסביר לו אותם (עמ' 30 ש' 13-9; עמ' 32 ש' 32-29; עמ' 38 ש' 33-30), ולבסוף אף הנחה את הנאשם 1 כי עליו לבקש להיחקר על ידי חוקר דובר ערבית בלבד (עמ' 37 ש' 7-5; עמ' 45 ש' 16-14).

גם החוקר תומר כהן השתמש בשירותי התרגום של ג'יהאד (עמ' 47-46).

129

ג'יהאד כעס על כך שנעצר בגלל חבריו, וציין כי הכול התחיל בגלל קטטה, כי מישהו הסתכל על החברה של הנאשם 2 (עמ' 39).

253. ת/61, ת/61א - מיום 11.10.09 בשעה 18:26 (החוקר אבי מונקר)- ג'יהאד ציין כי ביום שלישי פגש בנאשם 2 מחוץ לבית סבו. הנאשם 2 מסר לו שהיה מעורב בקטטה, מפני שמישהו מכפר קאסם או מטייבה הסתכל על חברה שלו, שהייתה באוטובוס, וכי הוא צריך לדקור אותו (עמ' 1 ש' 10-1). ביום רביעי פגש בא' שעדכן אותו גם בעניין הקטטה ואמר שהוא חייב לעשות משהו, ושצריך "לזיין את האמא שלו" (עמ' 2 ש'

15-11, עמ' 9 לתמלול ת/61א). בפגישה זו היו רק א' וג'יהאד.

ג'יהאד חזר על סדר יומו ביום חמישי, והוסיף לראשונה כי בזמן שנסע לאסוף את דודו כדי לנסוע להחזיר רכב מתחנת המשטרה בראש העין, פגש בדרך את עבדאללה ג'יוסי, שאמר לו שיש משטרה בכניסה לג'לג'וליה ושהוא ראה שם את בן דוד שלו (עמ' 2 ש'

31-28), והעד מיד חשב על א'. עוד הוסיף ג'יהאד כי ראה את הנאשם 2 כשלושה שבועות לפני המקרה משחק בכ-20 כדורים של רובה, להערכתו כדורי M-16. אצל הנאשם 1 ראה ג'יהאד לדבריו, כשבוע לפני חקירתו, 5-4 כדורים של אקדח (עמ' 2 ש'

32-31). העד מסר כי בסמוך לשעה 19:30-20:00 נסע עם אביו לנחם אבלים, וחזר לבית סבו, שם נשאר עד רבע לאחת, ואז חזרו בני משפחתו לביתם. כשנשאל אם ראה דבר נוסף, נזכר כי בסמוך לשעה 20:00 ראה את ע' (הנאשם שזוכה) ברחוב הראשי של ג'לג'וליה. ג'יהאד אמר לע' ששמע כי היה מעורב באירוע הירי והסיע את היורה. ע' שלל זאת וביקש ממנו טרמפ לביתו של חבר. הוא הסכים, ובנסיעה אמר לו ע' ש"זיינו את האנשים שהיו בקטטה ביום שלישי". לאחר מכן אסף העד את אביו והם נסעו לרמלה.

מהתמלול ת/61א עולה כי בחקירה זו אמר ג'יהאד לראשונה כי ביום חמישי (יום האירוע) עת היה במוסך לתקן את הרכב, ראה את א' ואת ע' ברכב מזדה לבן של אימו של ע'. ע' נהג, וא' היה במושב לידו. הוא לא יודע באיזה שעה בדיוק היה הדבר, אבל הוא היה במוסך בין 15:20 ל-16:00 או ל-16:15 (עמ' 13-12).

עם זאת, בהמשך חקירה זו תיקן ג'יהאד את דבריו ואמר כי ראה אותם ביום רביעי ולא ביום האירוע (עמ' 49, עמ' 57). ג'יהאד שלל שדיבר עם הנאשם 1 על אודות האירוע, וכן שלל כי אמר לנאשם 1 שא' והנאשם 2 ביצעו את הרצח (עמ' 67-66).

130

כמו כן, סיפר ג'יהאד כי ביום האירוע ראה את עבדאללה ג'יוסי שבא למוסך, ואמר לו שיש משטרה בכפר וכי "יש בלגן ויש מישהו שירה על אוטובוס" (ת/61/א, עמ' 15-14). ג'יוסי אמר שבן דודו של ג'יהאד היה שם, וג'יהאד לקח בחשבון רק את א'. בהמשך אמר ג'יוסי כי ראה את הבן דוד כעשר דקות אחרי המקרה (בעמ' 44).

254. ת/62+ ת/62א- מיום 13.10.09 בשעה 15:03 (החוקר ערן מליח).

ג'יהאד הכחיש מעורבותו בירי. מתמלול החקירה עולה כי גורמים שונים שוחחו עם העד עובר לחקירתו: "עד אתמול הם אמרו לי שאני אקבל מעצר בית אבל לא בג'לג'וליה ואמרתי להם איך שאתם רוצים, עכשיו פחות מחצי שעה אמרו לי ג'יהאד אתה לא אמרת לנו את הכול, אמרתי להם למה, אמרו לי אתה שיקרת לנו, אמרתי להם מה פתאום אני..." (עמ' 5 ש' 32-29).

במהלך חקירה זו אמר החוקר לעד כי יש בידי המשטרה ראיות נגדו בדבר מעורבותו באירוע, ובכלל זה עדי ראייה: "אתה מסובך יצאת שקרן...אתה קבור בתוך התיק הזה" (עמ' 13).

255. ת/63 - הפגשה בין א' לבין ג'יהאד ביום 13.10.09.

השניים שוחחו על כך שאינם מעורבים באירוע.

256. ת/64 - חקירה מיום 29.10.09 בשעה 15:30 (החוקרת אילנה קוסינובסקי).

ג'יהאד נשאל על אודות תוכן שיחתו עם הנאשם 1, עת הופגש עימו בתחנת המשטרה, ואישר כי אמר לו שלא יגיד שנפגשו יחד אצל א'. הטעם לכך היה לדבריו משום שבאמת לא נפגשו אצל א', וכדי שהנאשם 1 לא יסבך אותו בדבר שלא עשה.

עדותו של ג'יהאד בבית המשפט - המשך

257. לאחר שסקרנו את דברי ג'יהאד בעת שנחקר במשטרה, נשוב לדברים נוספים שאמר ג'יהאד בבית המשפט.

131

ביחס למפגש שנערך בינו לבין הנאשם 1 במהלך החקירה, העיד ג'יהאד כי הנאשם 1 אמר לו שא' ביקש ממנו לומר שהנאשם 1, הנאשם 2 והעד נפגשו בביתו של א' עובר לרצח, ואולם הדברים אינם נכונים (עמ' 2265 ש' 26-18). כן ציין העד, כי ביום ראשון, לאחר מפגש שנערך לו עם הנאשם 1 ועובר לחקירתו, אמרו לו החוקרים אילן ואבי שיגיד את האמת, וכי הם יעזרו לו, והוא בתגובה התחיל לומר שקרים ושטויות. כך לדוגמה הוא אמר שראה אצל הנאשם 2 כדורים של אקדח, ואצל א' כדורים של רובה; כך גם אמר כי ראה את א' ואת ע' באותו יום במזדה לבנה (עמ' 2272 ש' 31-3, עמ' 2374 ש' 9-5). העד עומת עם כך שאמר את הדברים מיוזמתו, ולא בתגובה לשאלת החוקרים, וכן עומת עם העובדה שע' כלל לא היה עצור באותו שלב שבו מסר את הדברים, ולא עלה בידו להסביר מדוע הפליל גם את ע' (עמ' 2273 ש' 2 עד עמ' 2275 ש' 9, עמ' 2277 ש' 25-4).

258. בתחילת עדותו ציין ג'יהאד, כאמור, כי ביום שלישי באותו שבוע הוא פגש את הנאשם 2 שסיפר לו על הקטטה, שהייתה בגלל בחורה - לדעתו זו חנין, חברתו של הנאשם 2 - וכן אמר לו ש"צריך לזיין את הבן אדם" שבגללו הייתה הקטטה. בחקירתו הנגדית בידי ב"כ הנאשם 2, חזר בו מהדברים (עמ' 2370), ואולם מדבריו בחקירה החוזרת עולה שוב שהעד הבין מהנאשם 2 כי הקטטה אירעה בגללה.

259. העד אישר את דבריו בחקירתו, שלפיהם בשעות הערב לאחר הרצח הבחין בע' ואסף אותו ברכבו, ושוחח עימו אודות החשדות בדבר מעורבותו, אולם לדבריו ע' הכחיש חשדות אלה בפניו (עמ' 2287 ש' 24-1). נסיעה זו בוצעה לטענת העד יחד עם בעלה של דודתו, אשר לא נחקר (עמ' 2301 ש' 26-23).

ג'יהאד עומת בחקירתו הנגדית עם סתירות בין גרסתו לגרסת עבדאללה ג'יוסי, שלטענתו לא ראה את ג'יהאד כלל במוסך, אלא מחוצה לו, וטען כי עבדאללה ג'יוסי שקרן (עמ' 2329 ש' 17 עד עמ' 2334 ש' 8).

העד עומת עם העובדה שבחקירתו הראשונה במשטרה - שבה לטענתו אמר את האמת - לא הזכיר כלל את עבדאללה ג'יוסי, ולא ידע להסביר זאת (עמ' 2343 ש' 14-2).

העד שלל תחילה בחקירתו הנגדית כי הוא יודע מהו M-16, ובהמשך טען כי ראה זאת רק במחשב. כשנשאל מדוע אמר שראה אצל א' כדורים של M-16, השיב בתחילה שאינו יודע, ולאחר שהוצגה לו האפשרות כי הדברים נאמרו לו על ידי החוקרים, אישר כי בחקירתו הראשונה אמרו לו החוקרים שירו על האוטובוס באמצעות M-16 (עמ' 2349 ש' 1 עד עמ' 2350 ש' 9).

העד מסר בחקירתו הנגדית לב"כ הנאשם 1 כי תומר כהן לקח אותו לחדר חקירות, מרח לו חומר מסוים וחיבר לו חוטים שהיו מחוברים למחשב, ומסר לו כי הוא מחבר אותו למכונת אמת. תומר כהן שאל אותו מספר שאלות, ולבסוף אמר לו שהוא משקר. זכור לעד כי חתם על טפסים לאחר הבדיקה (עמ' 2354 ש' 29 עד עמ' 2359 ש' 25).

132

טענות ב"כ הצדדים

260. ב"כ המאשימה ביקשה להעדיף את אמרותיו של ג'יהאד בהודעותיו מיום 11.10.09 ואילך - על פני אותם דברים בבית המשפט שבהם חזר בו מגרסתו. נסיגה זו נעוצה לדברי עו"ד וקסלר בדבריו של ב"כ הנאשם 2 שהטיח בעד שהוא מסוכסך עם הנאשם 2.

לדעת ב"כ המאשימה, גם אם חקירתו של ג'יהאד הייתה קשה, הרי שג'יהאד נותר עקבי בגרסתו שלפיה לא נפגש עם הנאשמים וא' לצורך תכנון הרצח, ובפרט לא ביום רביעי שלפני האירוע. יש לקבל לדעת ב"כ המאשימה את דברי ג'יהאד שראה את א' וע' במזדה הלבנה לאחר אירוע הירי. אין לג'יהאד הסבר מדוע שלח את ג'יוסי לבדוק מה אירע, אילו מדובר היה בקטטה בלבד. ג'יהאד הדגיש כי שמע מג'יוסי שראה את בן דודו (של ג'יהאד) ולא שראה את א' - והדבר מלמד שלא רצה להפליל את א' כנקמה על כך שא' הפליל אותו בחקירה. כיוצא בזה אין כל היגיון בטענה שג'יהאד הפליל את ע' כנקמה בא' או בע' על שהפלילו אותו. לג'יהאד גם לא היה יסוד לחשוד שע' הפליל אותו, וכזכור מעורבותו של ע' כמי שנהג במזדה עלתה לראשונה מפיו של ג'יהאד. כמו כן, מסר ג'יהאד פרטים על סיבת הקטטה שאותה יכול היה לדעת רק מפי א' והנאשם 2.

לדברי עו"ד וקסלר, דבריו של ג'יהאד במשטרה מתיישבים עם דברי עבדאללה ג'יוסי ועם דברי איימן כרמטה כפי שיפורטו בהמשך - ויש בהם חיזוק להודיות של שני הנאשמים במשטרה

261. לעומת זאת, רואה ב"כ הנאשם 1 את עדותו של ג'יהאד באור אחר לחלוטין. ראשית, מדגיש הסנגור כי מעורבותו של ג'יהאד "נותרה עמומה ובבחינת חידה של ממש". כזכור גם המאשימה בסיכומיה אינה שוללת אפשרות של מעורבות ג'יהאד או ידיעתו לגבי הירי או תכנונו! הסנגור מטעים כי לאפשרות זו, שראש צוות החקירה הוא מהמצדדים בה, עשויות להיות השלכות כבדות משקל, שכן מתקיים ספק שמא מדובר בגרסה חלופית לתזה העומדת בבסיס כתב האישום, והדבר משליך גם לגבי שאלת מעורבותו של הנאשם 1.

133

לגופו של עניין סבור הסנגור כי בכל הנוגע לג'יהאד אין כל צורך להיכנס "לפלפולי סעיף 10א". ג'יהאד אינו מייחס כל אמירה או מעשה לנאשם 1, שאיתו היה לו רק מפגש אחד, ביום שלישי, כאשר פגש בו ונתן לו סיגריה (ת/61א, עמ' 27). אדרבה, עדות ג'יהאד רק מסייעת לנאשם 1 במספר נקודות מרכזיות, ומלמדת על שקריות גרסתו של הנאשם 1 בחקירתו במשטרה. אמרותיו של ג'יהאד במשטרה, גם אם יתקבלו ויינתן להן מלוא המשקל , לא יתרמו מאומה לתשתית הראייתית כנגד הנאשם 1.

במה דברים אמורים? מההפגשות בין הנאשם 1 וג'יהאד בתחילת החקירה עולה כי הנאשם 1 אמר לג'יהאד שא' ביקש מהנאשם 1 לספר לחוקרים על מעורבותו של ג'יהאד. ג'יהאד מצידו ביקש מהנאשם 1 לספר את האמת כדי שג'יהאד לא יסתבך בדבר שלא עשה. זאת ועוד, מהפגשות אלה נראה כי ג'יהאד הבין את מצוקותיו וחולשתו של הנאשם 1, העלולות לגרום לו, במצב של לחץ, לספר דברים שאינם אמיתיים או שאינם מדויקים. כאלה הם דברי הנאשם 1 בדבר נוכחות ג'יהאד במפגש תכנון הרצח יחד עם א' והנאשם 1 , או בדבר מעורבותו של ג'יהאד בירי, או דברי הנאשם 1 לג'יהאד שא' דיבר עליו. כיוצא בזה הבין ג'יהאד היטב את הקשיים העלולים להיווצר כתוצאה מחולשתו של הנאשם 1 בשפה העברית.

יתר על כן, ככל שב"כ המאשימה מצדדת בעקביות גרסתו של ג'יהאד שלפיה לא נפגש עם א' והנאשם 1 ביום רביעי, הרי שיש לזכור כי לדברי ג'יהאד הוא עצמו פגש בא' ביום רביעי ללא הנאשם 1. קבלת דברי ג'יהאד - משמעותה היא שלילת גרסתו במשטרה של הנאשם 1 לגבי המפגש בנוכחותו ביום רביעי. התביעה מדברת אפוא בנקודה זו - "בשני קולות".

עוד טען הסנגור כי יש סתירות בין דברי ג'יהאד לדברי ג'יוסי בכל הנוגע למפגש ביום האירוע ליד מוסך פואד שבג'לג'וליה.

אין לקבל אפוא אליבא דהסנגור את טענת ב"כ המאשימה בדבר עדות ג'יהאד כראיית חיזוק. אדרבה.

262. הדיון בבקשת המאשימה לקבוע ממצאים על סמך דברי ג'יהאד במשטרה, וכן במשמעות עדותו של סאהר כראיית חיזוק - יהיה בחלק השני של הכרעת הדין, בפרק י.

עבדאללה ג'יוסי

134

263. עבדאללה ג'יוסי, תושב ג'לג'וליה כבן 29 שנים, נחקר במשטרה בעקבות חקירתו של ג'יהאד. הוא הגיע לבית המשפט בצו הבאה, לאחר שלא התייצב בבוקר יום הדיונים. כמרבית עדי התביעה המהותיים, הוא הוכרז כעד עוין, ואמרותיו במשטרה הוגשו.

תחילת עדותו בבית המשפט

264. כבר בפתח חקירתו הראשית, ביקש העד לחזור בו ממה שאמר בחקירותיו במשטרה, וזאת משום שדבריו נאמרו לטענתו בעקבות לחץ של החוקרים, והוא אדם שאינו עומד בלחצים (עמ' 114-112 לפרוטוקול). לדבריו, ארבעה חוקרים לחצו עליו ו"הוציאו" לו מלים מהפה. כשסיפר את הסיפור האמיתי, טענו שהוא משקר, ואז המציא דברים. כש"המציא" - שאב לדבריו מהחוקרים את האינפורמציה:

אמרתי להם "אני כן ראיתי. ראיתי את הרכב", אמרו לי רכב מסוג יפני. הם החוקרים עצמם. אמרתי להם "מה אתם רוצים להגיד לי? מיצובישי"? אמרו לי "לא". אמרתי להם "אז מזדה לנטיס?" אמרו לי "כן". אמרו לי "איזה צבע?" אמרתי להם "אני לא יודע, צבע לבן?" אמרו לי "כן. בצבע לבן". אז הם הלכו ובדקו, אני לא יודע מה בדקו, את העדויות האחרונות לפניי ואז אמרו "כן, הכל מתואם. הכל בסדר, כאילו. העדות שלך בסדר"

(עמ' 126 ש' 5 ואילך).

לדבריו, רק לאחר דברים אלה, הוכנס לחקירה בפני החוקרת אילנה קוסינובסקי (ת/11).

265. ביחס להובלה והצבעה שנעשו יומיים לאחר מכן (ת/12א), אמר העד תחילה כי החוקרים הם שהובילו אותו למקום שבו עצר, אולם לבסוף אישר כי הוא עצר את השוטרים במקום שבו לטענתו הבחין במסוק (עמ' 134-133 לפרוטוקול). ואולם, לדבריו לא ראה באותו זמן את א' וע', בניגוד לדבריו במשטרה.

העד הוכרז עד עוין, ואמרותיו במשטרה הוגשו מכוח ס' 10א לפקודת הראיות (ת/11+11א+11ב, ת/12+12א).

135

אמרותיו של ג'יוסי במשטרה

266. כעולה מהחקירה ת/11ב, מיום 12.10.09 (ומההודעה ת/11), ציין ג'יוסי כי ביום האירוע נסע ברכב של חבר, ובסמוך למוסך פואד שבג'לג'וליה הבחין באבו ג'יהאד (אביו של ג'יהאד), ובשניים נוספים - סלאח בלאל ומוחמד אבו שמלה. לאחר שסלאח בלאל קיבל שיחת טלפון שבה נמסר לו כי אירע רצח בדרך הקיצור שבין כפר ברא לכפר קאסם, וכי החשודים הם מג'לג'וליה, התבקש העד לבדוק מה אירע, ונסע לדרך הקיצור שבין כפר ברא לכפר קאסם. שם הבחין במסוק באוויר וברכב מזדה 323 לבן שבו היו א' וע'. ע' היה הנהג, וא' ישב לידו. הרכב היה כשפניו ליציאה מתוך דרך הקיצור. להערכתו השעה שבה ראה אותם הייתה בין 15:30 ל-16:30.

הוא חזר לג'לג'וליה ועדכן את ג'יהאד במה שראה, שאל אותו מה הקשר של השניים לאירוע, וג'יהאד השיב כי אינו יודע (עמ' 37-36). יצוין כי לדברי ג'יוסי, גם לפני כן, כשיצא מג'לג'וליה לכיוון כביש הקיצור - בעקבות שיחת הטלפון - ראה את ג'יהאד, שאל אותו אם הוא יודע מה קרה בכפר קאסם, וג'יהאד השיב בשלילה (עמ' 22-21). לאחר מכן הגיע למספרה של חברו מוראט בחירי, וסיפר לו אודות הרצח, אך לא סיפר לו שראה את א' וע' מאחר שלא רצה לערב את עצמו, וכן שמאחר שמדובר ברצח ("אין בזה משחקים"), ולא רצה "להדליק מנורה", ושיחשדו בו שהוא "מנסה להפיל עליהם את התיק סתם" (עמ' 40-39).

267. החוקר גיא רוזוליו כתב דו"ח תשאול (ת/66), שממנו עולה כי עובר לחקירתו שוחח עם ג'יוסי, שמסר לו את עיקרי הדברים שאמר מאוחר יותר בחקירתו אצל אילנה קוסינובסקי. שוב עולה שיטתו של צוות החקירה, לאורך כל הדרך, להקדים תשאול לחקירה. גם במקרה זה לא הוקלט התשאול. לדברי ב"כ המאשימה אין פסול בתשאולו של העד ללא הקלטה, משום שמדובר בעד. להלן תובא התייחסות החוקרים לטענות העד בדבר דרך חקירתו, וכן טענותיו בעניין זה של עו"ד צלניקר.

268. כאמור, יומיים לאחר חקירתו יצא העד להובלה והצבעה (ת/12א). החוקרים מונקר ויניב גולן שהשתתפו בפעולה זו, ציינו כי הדבר נעשה מרצונו החופשי של ג'יוסי. יניב גולן ציין שג'יוסי הינחה אותו ואת אבי מונקר היכן לעצור, וכי לא הושמו מלים בפיו. גולן גם לא הכיר כלל את כפר ברא שבו היה לראשונה - עמ' 2145 ש' 29-25). כן העיד גולן שג'יוסי פחד שייראה בג'לג'וליה, והדבר גם עולה מ-ת/12א (עמ' 4 ועמ' 8). כך גם נראה מהשחזור, כי ג'יוסי הוא שהוביל את החוקרים.

136

269. כעבור כשבועיים, ביום 26.10.09, פגשו בג'יוסי, בסמוך לקופת חולים בג'לג'וליה - החוקר מוהנא פלאח ושוטר יס"מ שהיה עמו, אלי פיקן. מוהנא ביקש מהעד לעלות לרכב. העד סירב, ולשאלתו של מוהנא מי היו ע' וא' שאותם ציין בעדותו, השיב העד, כי הכוונה לע' ח'עלי ולא' שעצור בתחנה (ת/53, עמ' 776 ש' 29; ת/72, עמ' 3831 ש' 24 ואילך, עמ' 3833 ש' 2 ואילך, עמ' 3834 ש' 20 ואילך).

עדות ג'יוסי בבית המשפט - המשך

270. בעדותו בפנינו ציין העד כי פגש בג'יהאד במוסך בג'לג'וליה, שאל אותו אם ידוע לו מה אירע, ג'יהאד השיב בשלילה, והעד נסע "להציץ", ובדרך הקיצור שבין כפר ברא לכפר קאסם הבחין במסוק באוויר (עמ' 126 ואילך). לדבריו, לאחר שהחוקרים לחצו עליו ואמרו לו שלדברי ג'יהאד, הוא (העד) הבחין בא' ובע' ברכב יפני בסמוך לזירת האירוע, הוא אישר את הדברים. ג'יוסי חזר בו אפוא בעדותו בבית המשפט מדבריו בחקירה, שלפיהם ראה לאחר אירוע הירי את א' וע' יחדיו במזדה לבנה באזור דרך הקיצור בין כפר ברא לכפר קאסם. הוא הודה שראה את המסוק, ולדבריו כשאמר זאת לחוקרים, אזקו אותו החוקרים, אמרו לו שהוא עצור, שמו אותו בתא, ואמרו לו שהחשוד [הכוונה לג'יהאד שהיה אז עצור כחשוד ברצח] אומר שראה את בני הדודים שלו בזירת הרצח. העד אמר שתגובתו הייתה: "לא, אין מצב", ואז כיבו החוקרים את האור, והוא החל "להמציא" דברים (עמ' 129-128).

יצוין כי גם בתשובותיו לב"כ הנאשם 1, מסר העד כי לא סיפר לאיש שראה שני אנשים במכונית בסמוך לזירת הרצח, וכי "המצאה" זו שמר לעצמו.

271. כאמור הובא העד לבית המשפט באמצעות צו הבאה, ובלטה מצוקתו בעת שהעיד בפנינו. הוא אף פרץ בבכי, לאחר שאמר כי די שיגידו עליו שהוא "סמוי" או "עד מדינה" (עמ' 132). כן ציין שנגרמה לו עוגמת נפש כשנודע לאנשים בכפר מה שאמר במשטרה, ולדבריו כשנשאל על כך בכפר, אמר שמדובר ב"המצאה" (עמ' 157).

137

272. חוקריו של העד, אילנה קוסינובסקי וגיא רוזוליו, שללו את טענותיו של העד בדבר אלימות ואיומים שננקטו כלפיו. רוזוליו שלל את האפשרות, שאזק את העד בחדר חשוך על מנת להשיג את הסכמתו (עמ' 318 ש' 16-11, 26-23). החוקרים העידו כי חקירתו של העד התנהלה על מי מנוחות, כי מדובר בעד אינטיליגנטי ורהוט, אשר חשש להיראות כמשתף פעולה עם גורמי החקירה, ועל כן להערכתם חזר בו מגרסתו, שעירבה את א' וע' באירוע (עמ' 2414 ש' 14-13, עמ' 2441 ש' 12-7). לטענת החוקר רוזוליו, הוא לא היה מוכן למפגש עם מכשיר הקלטה, ועל כן אין תיעוד מוקלט לתוכן השיחה (עמ' 2410 ש' 26-1). כן טענה החוקרת קוסינובסקי כי למעט שיחה מקדימה, תועדו דבריו של העד בהקלטה (עמ' 2454 ש' 18 עד עמ' 2456 ש' 28).

טענות ב"כ הצדדים

273. ב"כ המאשימה ביקשה להעדיף את אמרותיו של ג'יוסי במסגרת חקירתו על פני דבריו בבית המשפט. הכוונה היא לגרסתו שלפיה ראה את א' ואת ע' במזדה לבנה שבה נהג ע' באזור זירת הרצח ולאחר האירוע. לדעתה, אין לקבל את טענותיו של ג'יוסי כנגד התנהגות החוקרים, והצפייה בדיסק החקירה ת/11א מצביעה על כך בעליל. ברור ממכלול הדברים כי העד חשש שיבולע לו בעקבות דבריו במשטרה, ועל כן טוען הוא עכשיו שהדברים אינם נכונים.

אם העד הגיע למשטרה כדי לתת אליבי לג'יהאד, ששוחרר בעקבות עדותו של העד, הרי שלא היה כל צורך בכך שיוסיף ויאמר שראה את א' וע' בזירת הרצח.

להשקפתה של ב"כ המאשימה, הדברים שמסר העד במשטרה משתלבים ביתר עדויות "החיזוק" שהביאה התביעה (ג'יוסי, סאהר, כרמאטה).

274. ב"כ הנאשם 1 גורס כי אין צורך כלל להכריע בבקשת המאשימה, מאחר שעדותו של ג'יוסי הייתה אמנם רלוונטית לתיק השני (א' שהורשע וע' שזוכה), אך אין בה מאומה כדי לתמוך בתשתית הראייתית כנגד הנאשם 1. יתר על כן, ברור הדבר שבעדותו של ג'יוסי יש סיוע לעדותו של הנאשם 1 בשתי נקודות מרכזיות:

א. סתירה לאמרתו המפלילה של הנאשם 1 - מיקום הרכב בזירת האירוע לאחר הירי כשבתוכו יושבים א' וע' סותר לחלוטין את אמרתו המפלילה של הנאשם 1 שלפיה חזר א' לבדו רגלית לג'לג'וליה, בעוד שע' ברח מהמקום ברכב. זהו נושא נוסף שבו ראיה מטעם התביעה, ושהתביעה מבקשת לאמץ - סותרת את אמרתו המפלילה של הנאשם 1. שוב מדברת המאשימה, אליבא דהסנגור, בשני קולות.

138

ב. התנהלות החוקרים בחקירה - ב"כ הנאשם 1 סבור כי התנהלות צוות החקירה כלפי ג'יוסי מאפשרת נקודת מבט נוספת על התנהלותו הבלתי ראויה של צוות החקירה בפרשה זו. ג'יוסי הובא למשרדי הימ"ר ביום 12.10.09 בבוקר (לדבריו נלקח לחקירה בשעה 09:00), אך גביית הודעתו החלה שעות רבות לאחר מכן (תחילת גביית העדות - בשעה 13:50). שוב היה כאן תהליך של תשאול שלא הוקלט, ושתועד במזכר לאחר מעשה. עובדה היא שבטרם נכנס לחקירה, ידע ג'יוסי מה סיפר ג'יהאד לגבי השיחה ביניהם. גם קוסינובסקי אישרה זאת, ולדבריה מקור המידע היה רוזוליו (עמ' 2463 ש' 32-31). לדעת הסנגור יש גם לקבל את דברי ג'יוסי על התנהגותם הבוטהשל החוקרים אליו, לפני שהועבר לחקירתה של החוקרת קוסינובסקי. הסנגור תוקף את עמדת החוקרים, שלפיה לא הייתה חובה להקליט את ג'יוסי שנחקר כעד בלבד. ברור לדעת הסנגור שג'יוסי היה במעמד של עצור, או שכך הוצג הדבר בפניו, ובכך יש גם כדי להסביר את החזקתו בתא במשך שעות.

כמו כן לא תועדה גם השיחה המקדימה שבין החוקרת קוסינובסקי לג'יוסי, שכללה לדברי החוקרת עצמה את "פרטי החקירה הכלליים" (עמ' 2454 ש' 19-18).

אעיר כי עו"ד צלניקר הפנה לדברי רוזוליו אל ג'יוסי בסוף חקירתו: "אתה נחקר פה תחת אזהרה" (ת/11ב עמ' 66), וביקש באמצעות זאת להפריך את טענת החוקרים שג'יוסי נחקר כעד בלבד. דא עקא שצפייה בדיסק מלמדת כי מדובר בשאלה, וההקשר מלמד שהחוקרים אמרו באותה שעה לנחקר שהוא אינו נחקר תחת אזהרה.

275. לדעת הסנגור, גרסתו של ג'יוסי היא בלתי אמינה על פניה, שכן לפי גרסה זו ראה ג'יוסי את השניים בזירת האירוע כשעה לאחר הירי, בעת שהמסוק היה באוויר. ככל שמתקבלת הגרסה שהמזדה נראתה "משתוללת" ברחוב הראשי של ג'לג'וליה בסמוך לאחר הרצח, הרי שכדי לקבל את גרסת ג'יוסי, עלינו לקבוע שהמזדה, שבה ישבו א' וע', ברחה מדרך הקיצור (שבין כפר קאסם לכפר ברא) לג'לג'וליה, הנמצאת אחרי כפר ברא, ולאחר מכן חזרה למקום האירוע - התרחשות שהיא בלתי הגיונית לחלוטין בעיני הסנגור, שכן מדובר בחזרתם של מבצעי הפשע למקום הפשע כשכוחות משטרה רבים במקום. על כך מבקשת להשיב ב"כ המאשימה כי מדובר בנערים שביצעו רצח מתוך מניעים רגשיים, "כך שחזרתם לזירה דווקא עולה בקנה אחד עם התנהלותם" (ס' 483 לסיכומים).

276. הדיון בבקשת המאשימה לקבוע ממצאים על סמך דברי ג'יוסי במשטרה, וכן במשמעות עדותו של כראיית חיזוק - יהיה בחלק השני של הכרעת הדין, בפרק י.

איימן כרמאטה

139

277. איימן כרמאטה הוא תושב ג'לג'וליה, אשר ביום האירוע הבחין ברכב מסוג מזדה בצבע לבן נוסע בצורה מסוכנת, התקשר בשעה 14:59 למוקד 100 של המשטרה (ת/75), ומסר את הדברים הבאים:

אני רציתי לדווח על רכב שמשתולל בצומת ג'לג'וליה, מסכן את התושבים, מסכן את ההולכי רכב [רגל] וגם את עצמו...רכב מסוג, מסוג לנטיס, מזדה לנטיס...לבן... מספרו...9515329...בכביש הראשי...עושה סלטות בכביש...אני נמצא בשכונה ואני עומד במרפסת, צלצלתי כמה פעמים...

(ת/6א)

278. הדיווח נמסר באופן אנונימי, וכשהחוקרים פנו לעד הוא סירב להזדהות, ובהמשך אף סירב למסור הודעה כתובה (עדות יניב גולן). התרשמות גורמי החקירה הייתה כי כרמאטה חושש לשתף פעולה (ראו זכ"ד מאת רפ"ק יגאל עזרא, ת/69, ועדותו בבית המשפט, בעמ' 3782 ואילך). אף בבית המשפט ניכר הפחד של העד. אמרותיו הוגשו לבית המשפט על רקע פערים מסוימים בין דבריו בבית המשפט לבין מה שעולה מתמליל תשאולו (ת/9א).

279. ביום 14.10.09 פגש יניב גולן בעד במוסך בתל אביב. העד ערך שרטוט של מסלול נסיעת הרכב (ת/8), ומסר כי באותו יום, כ-10 דקות לפני שהתקשר, הבחין במזדה לבנה שמספרה 95-153-29, ובה שני צעירים בגילאי 18-16 (הוא הסיק זאת לפי מבנה גופם), אשר הגיעה מכיוון מזרח בכביש הראשי. העד הסביר כי רשם בתחילה את המספר 59, אולם לאחר שהבחין ברכב פעמים נוספות הבחין במספר הנכון. בצומת הרחובות עם רחוב 162 הרים הנהג את בלם היד, ביצע פניית פרסה חזרה לכיוון מזרח, וחזר על כך 3-4 פעמים. הנהג לבש חולצה לבנה, הנוסע לבש חולצה שחורה. העד ביטא את חששו למסור עדות מפני שלדבריו מסוכן בג'לג'וליה, ואי אפשר לדעת מה יקרה לו בעקבות זאת. הדברים תועדו על ידי החוקר במזכר (ת/8א), הוקלטו ותומללו (ת/9, ת/9א).

280. מהתשאול של כרמאטה, ת/9א, עולה כי הרכב ביצע 4-3 סיבובים, שההפרש בין פעם לפעם הוא שתיים-שלוש דקות. הסיבוב הראשון היה כ-10-5 דקות לפני שהתקשר למשטרה. בבית המשפט אמר העד שראה את הרכב פעמיים בלבד (עמ' 88, 98).

140

281. כרמאטה העיד בבית המשפט כי לא רשם את מספר המזדה. ואולם, לא סביר שארבעה ימים לאחר האירוע זכר העד לומר את המספר לחוקר, אילולי רשם את המספר. גם בתשאולו מסר העד לחוקר כי רשם את המספר (ת/9א עמ' 6). ממילא אין מקום לדון בנקודה זו לנוכח עמדת ההגנה; ב"כ הנאשם 1 אינו חולק שהמזדה של ע' היא זו שנצפתה על ידי העד באירוע ההשתוללות (סיכומי הנאשם 1, בעמ' 104), וב"כ הנאשם 2 אינו שולל זאת (סיכומי הנאשם 2, בעמ' 48-47). טענתם העיקרית היא שלנוכח לוחות הזמנים, לא ייתכן שאותו רכב הוא שהיה גם בדרך הקיצור בעת הרצח (כמפורט להלן).

טענות ב"כ הצדדים

282. ב"כ המאשימה סבורה שאין כל ספק "לגבי הקשר של השתוללות המזדה של ע' בג'לג'וליה לבין אירוע הרצח" (ס' 498 לסיכומים). לטעמה, העדויות על הימצאותם של ע' וא' יחדיו ברכב של ע' בדרך שבין כפר ברא לכפר קאסם (מקום הירי) - מפי הנאשם 1, ג'יהאד וג'יוסי - והשתוללות הרכב של ע' בסמיכות מקום וזמן, קשורים נסיבתית בהכרח ביניהם, ועל כן יש לראות בכך ראיית חיזוק נוספת המשתלבת עם כל ראיות החיזוק. עו"ד וקסלר סבורה כי הגיונם של הדברים - שהעד דיווח על האירוע בזמן אמת ("אני עומד במרפסת"), וכי יש לדחות את טיעוני ההגנה בעניין היתכנות הקשר שבין שני האירועים.

283. ב"כ הנאשם 1 מקבל כאמור כי רכבו של ע' הוא שנצפה על ידי כרמאטה בג'לג'וליה. הוא נוטל את שתי נקודות ההתייחסות על ציר הזמן כנקודות קצה: האחת, דיווחו של כרמאטה בשעה 14:59; השנייה, זמן האירוע שהוא מוכן לקבל כשעה 14:40. ואולם לטעמו יש לקחת בחשבון את נתוני הזמן הבאים: זמן נסיעת רכב מזירת האירוע עד לרחוב הראשי בג'לג'וליה; משך הזמן שארכו "סיבובי" הרכב בכביש, כפי שציין כרמאטה, עד לזמן הדיווח ("זמן ההשתוללות"); העובדה שכרמאטה צלצל מספר פעמים עד שענו לו; האפשרות שהדיווח היה שלא בזמן אמת.

לנוכח כל אלה, טענת הסנגור היא, שבין אם עושים חישוב זמנים "אחורה" או "קדימה" - אין היתכנות שהמזדה שנצפתה בג'לג'וליה היא זו שהייתה בדרך הקיצור בעת אירוע הירי (סיכומיו, עמ' 104-103). כרקע לטענה זו, יש לציין שהמשטרה לא ערכה ניסוי לבדיקת משך זמן הנסיעה ממקום הירי אל ג'לג'וליה (עדות יניב גולן, עמ' 2217 ש' 18-8).

ב"כ הנאשם 2 טוען טענה דומה, אך מעלה גם אפשרות שהרכב שנצפה בג'לג'וליה לא היה רכבו של ע' (סיכומיו, עמ' 48-47).

באופן ספציפי לאמרתו המפלילה של הנאשם 1, טוען עו"ד צלניקר כי כרמאטה ציין בתשאול ת/9א שהנהג לבש חולצה לבנה והנוסע לידו לבש חולצה שחורה (עמ' 9), ודברים אלה סותרים את דברי הנאשם 1, שלפיהם לבש ע' (הנהג) חולצה בצבע סגול או בורדו, וא' היה עם ג'קט אפור (ת/30ג, עמ' 131-130).

284. גם התייחסותנו לטיעוני הצדדים בסוגיה זו תינתן בחלק הדיון וההכרעה, בפרק י.

141

בדיקת מחשב

285. רס"ב בועז יהב, חוקר עבירות מחשב ביחידת הונאה מרכז, בדק את מחשבו של הנאשם 2 וערך דו"ח בנושא (ת/73). הוא מצא במחשב שני משתמשים בלבד (בשמות ע' [שמו של הנאשם 2] ו-USER), אולם לא מצא תכתובת או היסטוריה של שיחות בתוכנות ICQ,, MSN ו-messenger (עמ' 3842-3 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית אישר העד כי לא בדק הודעות דוא"ל של תיבות דואר אינטרנטיות, כיוון שאין אפשרות לאתרן ללא כתובת הדוא"ל עצמה והסיסמה (עמ' 3845 לפרוטוקול).

פרק ה -פרשת ההגנה

עדי הגנה וראיות מטעם הנאשם 1

286. מטעם הנאשם 1 הוגשה בהסכמה הודעתו של בילאל נזאל (נ/19), תלמיד תיכון בג'לג'וליה, ובה מסר כי לא ראה את הנאשמים 1 ו-2 ביום הרצח בכלל, וליד המסגד בכפר ברא בפרט.

287. כן הוגשו הודעתו של מוחמד ענאש (נ/21) ומזכרו של תומר כהן (נ/22), שמהם עולה כי לדבריו של מוחמד ענאש, היה ביום הרצח בבית הקפה "24" 20 דקות בערך, ביחד עם חברים שלו, בין השעה שבע לשמונה בערב. הוא לא ראה במקום את הנאשם 1 אלא את אחיו, עימו שוחח על מעצרו של הנאשם 1.

288. הוגש פלט שיחות נכנסות לביתו של הנאשם 1 (נ/23), שממנו עולה כי לא התקבלו שיחות מא', וזאת בניגוד לגרסתו של הנאשם 1. כן הוגשה הודעתו של ע' ש', אחיו של הנאשם 1, ששלל כי ענה לטלפון בבית ביום האירוע בכלל, ומסר כי לא העביר לנאשם 1 שיחות מג'מיל (א') בפרט (נ/24).

289. כן הוגשו מטעם הנאשם 1:

פרוטוקול דיון הארכת מעצר בבית משפט השלום בראשל"צ מיום 9.10.09 (נ/25);

142

הודעתו של פואד אבו סבית, תלמיד שהיה באוטובוס בזמן הירי, אשר מסר בעדותו כי המנוח אמר לו שידו נפצעה ושישנם שניים אשר "יורים עלינו", וכי הוא עצמו שמע ירי אוטומטי מכלי נשק אחד (נ/26);

הודעתו של ראבי ראבי, אשר לטענתו הגיע לביתו ביום האירוע בערב הנאשם 2, והם ישבו יחד ושתו. לטענתו הוא לא ידע על אירוע הרצח, הם לא שוחחו על כך, והוא לא הבחין בכל אדם אחר שעימו הגיע הנאשם 2 (נ/27).

הפסיכולוג, ד"ר מסאלחה

290. ד"ר שפיק מסאלחה, פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, מסר בעדותו כי להערכתו רמת הידע הכללי והחשיבה המופשטת של הנאשם 1 מקבילים לאלה של ילד בן 9. הוא אינו מסוגל לנהל מצבים עם מורכבות גבוהה וחסר סיבולת לתסכול. להתרשמותו של העד, הנאשם 1 סובל מקשיי למידה כמו גם מקשיי הסתגלות חברתית ומרגשי נחיתות. הנאשם 1 כָּמֵהַּ לאהבה, ועל כן קיים בו הצורך להעצים את עצמו ולרצות בעל סמכות. על כן, הוא עלול לספר סיפורים שמרביתם המצאה ובהם רק גרעין אמת, כדי להעלות את ערכו. חוות דעתו של ד"ר מסאלחה הוגשה (נ/28). בחוות הדעת ציין ד"ר מסאלחה שתיאור החקירות במסמך שחיבר מתבסס על תמצית שמסר לו ב"כ הנאשם 1. בחוות הדעת צוין בין השאר כי הנאשם 1 נחקר תוך מניעת שינה ושירותים, וכי נחקר בצינוק.

291. בחקירתו הנגדית מסר העד כי חוות דעתו מבוססת על צפייה בקלטות, קריאת חומרי החקירה, וכן על סמך שיחות עם הנאשם 1 ועם הוריו. הוא לא עיין ברישומי ב"כ הנאשם 1. הוא נשאל כיצד מתיישבת הטענה בדבר יכולתו האינטלקטואלית הנמוכה של הנאשם 1 עם יכולתו לטוות סיפור שפרטיו מתישבים עם המציאות, ולהוציא עצמו מכלל אחריות. תשובת העד הייתה שהנאשם 1 חיבר פרטים מאירועים שונים שהתרחשו (עמ' 4574 ש' 14-3). לדעתו, נחשף הנאשם 1 לפרטי האירוע ממקורות שונים עובר למעצרו (עמ' 4571 ש' 25-16, עמ' 4576 ש' 32-31). אין לו הסבר מדוע הנאשם 1, שלהתרשמותו של העד מספר סיפורי גבורה, לא צייר עצמו כ"גיבור" האירוע באמצעות הודאה במעורבות ברצח עצמו (עמ' 4575 ש' 31-4).

עדי אליבי

143

292. מוחמד (חמודי) שוואהנה - ההגנה ראתה בחמודי (מוחמד שוואהנה), בן דודו של הנאשם 1 ובנו של מרואן, כעד חשוב להוכחת האליבי של הנאשם 1. חמודי היה כבן 14.5 שנים בעת האירוע. הוא נחקר פעמיים, יום אחרי יום, כאשר ביום השני הופגש עם הנאשם 1. דבריו בהודעותיו ופירוט המפגש הובאו בהרחבה לעיל (ס'93-91). חמודי היה רשום ברשימת עדי התביעה, ואולם המאשימה ויתרה על עדותו, והוא נחקר תחילה בחקירה נגדית על ידי בא כוחו של הנאשם 1.

העד ציין בעדותו כי מוהנא חקר אותו ללא נוכחות הורה. לדבריו, במהלך חקירתו, החוקר מוהנא אזק אותו בידיו, הפחיד אותו, ואיים עליו שיעצור אותו (עמ' 4505 ש' 24-17, עמ' 4507 ש' 14-8). חמודי חזר בעדותו על גרסתו במשטרה, שלפיה ראה את הנאשם 1 פעמיים בג'לג'וליה ביום הרצח: הראשונה בשעה 14:15 כשהעד חזר מבית הספר, והשנייה בשעה 16:00 במתנ"ס. ברם, לדבריו אמר לחוקר בחקירתו הראשונה שבשעה 14:15 סיפר לו הנאשם 1 על הקטטה שהייתה עם תלמידי כפר קאסם, ולא על הרצח שטרם התרחש, וכן מסר לו הנאשם 1 שהרחיקו אותו מבית הספר (עמ' 4506-4505). כששאל אותו עו"ד צלניקר כיצד אומרים בערבית "קטטה", השיב העד : "אפשר להגיד את זה גם קטלה" (עמ' 4506, ש' 7).

לדברי העד, בחקירתו השנייה, שנסבה על טענתו ששוחח עם הנאשם 1 בשעה 14:15, הסביר לחוקר מוהנא כי דיבר עם הנאשם 1 על קטטה ולא על רצח; כששמע זאת מוהנא, איים עליו החוקר, לדבריו, שיביא שוטרים אשר יכו אותו ויעצרו אותו, ולכן, כדי לספק את רצונו של החוקר, ביודעין, הסכים שייכתב "רצח" ולא "קטטה"! (עמ' 4507 ובמקומות נוספים). לדברי העד, גם בהפגשה ציין במפורש שהשיחה הייתה על "קטטה", אך בגלל התערבותו של מוהנא חזר לגרסת ה"רצח" (עמ' 4508; להפניות בתמליל ההפגשה, ראו לעיל, ס' 93).

באשר לפגישה השנייה במתנ"ס, גרסת העד בפנינו הייתה כי התקיימה שיחה בינו לבין הנאשם 1, ובה סיפר לו הנאשם 1 על הדיווח בחדשות לגבי הירי על האוטובוס. ואולם, לדבריו לא מסר לחוקר על שיחתם, וזאת מתוך פחד, היינו, כדי שלא יקשרו בינו לבין הנאשם 1 ושלא יערבו אותו בעניין הרצח (עמ' 4512-4511; וכן בעמ' 4524). העד ציין שלא היה בבית קפה עם הנאשם 1 לאחר האירוע (עמ' 4512).

144

בהמשך סיפר העד כי אחרי אותה הפגשה הגיע פעם נוספת למשטרה. הוא התלווה לאביו, והשניים ליוו את את אחמד ענאש, בן דודתו, לחקירה בימ"ר (יצוין כי מ-נ/21 עולה שמוחמד ענאש נחקר בימ"ר מרכז ביום 22.10 (בשעה 17:00), היינו יומיים לאחר אותה הפגשה עם הנאשם 1). לדברי חמודי, ראו את מוהנא כשהגיעו לתחנת המשטרה ודיברו עמו. מוהנא טען כי חמודי אמר לו שהנאשם 1 סיפר לו (באותה שיחה ראשונה) על רצח, ואילו העד, לדבריו, הכחיש זאת. אביו היה לידו בעת שיחה זו. לדברי העד, לא כתב מוהנא מזכר על כך (עמ' 4514-4512). יצוין שעל מפגש זה העיד גם מרואן אביו של העד (להלן, ס' 304).

בחקירתו הנגדית, חזר העד על עיקרי דבריו בנושאים שפורטו לעיל. לדבריו, מוהנא חקר אותו בערבית, אך הדברים נכתבו בעברית, מבלי שהוקראו לו בסיום ההודעה או תוך כדי גבייתה (עמ' 4515). באשר לפגישה הראשונה עם הנאשם 1, הוא ראה לדבריו את הנאשם 1 מרים מרצפות ומכניס אותן לבית (עמ' 4517). באותה הזדמנות סיפר לו, לדבריו, הנאשם 1 על הריב עם תלמידי כפר קאסם באוטובוס. בפגישה השנייה, במתנ"ס, סיפר לו הנאשם 1 כי שמע בחדשות על הירי לעבר האוטובוס, והייתה זו הפעם הראשונה שבה שמע העד לדבריו על אודות האירוע (עמ' 4518). במקום אחר, ציין ששמע על החדשות מהנאשם 1 ומאחרים (עמ' 4523). ב"כ המאשימה הראתה לעד כי מהודעתו השנייה לא עולה כלל בלבול בין קטטה לרצח. העד הסביר שהדבר נובע מאיומי החוקר, והוסיף שהחוקר גם לא דייק ברישום הדברים (עמ' 4520-4519).

בחקירה חוזרת ציין העד שכאשר הלך לחקירת המשטרה הוא לא ידע מה מטרת החקירה והשיב מה שידע (עמ' 4524).

293. רנדא שווהאנה, אמו של הנאשם 1, העידה כי ביום הרצח היה הנאשם 1 בבית עם אביו (בעלה) אכרם, כי השניים יצאו בשעות הבוקר לרכוש קרמיקה, ומשחזרו ביצעו עבודת ריצוף בבית. בסמוך לשעה 14:00 היא יצאה לקנות להם חומוס ופול יחד עם הבן הצעיר מוחמד, ובדרך הבחינה באוטובוס של התלמידים. כששבה לבית - ישבו לאכול. היא סיפרה לבנה, הנאשם 1, שהבחינה באוטובוס, מאחר שכאב לה שהוא בעונש בביתו. בנה השיב לה שאין לו מה לעשות בנדון. היא לא זומנה לדבריה למתן עדות במשטרה (עמ' 4423-4425 לפרוטוקול). העדה הוסיפה כי מדי פעם יצא הנאשם 1 לקנות שתייה בחנות. לחנות יש קיר משותף עם ביתם (עמ' 4430 לפרוטוקול). האם לא נשאלה ביחס למעשיו של בנה לאחר ארוחת הצהריים.

145

294. מוחמד שוואהנה, אחיו הצעיר של הנאשם 1, כבן 13 שנים בעת מתן עדותו. הוא העיד עדות דומה לעדות האם. הוא ציין כי בסמוך לשעה 16:00 באו חברים לביתם לקרוא לאחיו הנאשם 1, וכי הנאשם וחבריו הלכו למועדון (ככל הנראה הכוונה למתנ"ס). בסמוך לשעה חמש אחה"צ הלך העד למועדון כדי לקרוא לאחיו, לבקשת אביהם (עמ' 4447). בחקירתו הנגדית מסר כי שמות החברים שאיתם הלך אחיו למועדון הם עיסא, ע' [הנאשם 1], חמודה וע' (עמ' 4452).

295. ע' ש', אחיו של הנאשם 1, כבן 16 שנים בעת מתן עדותו. לדבריו ביום האירוע חזר לביתו מלימודיו בשעה 13:30 - 14:00 וראה את אחיו הנאשם 1 כשהוא עובד עם אביו. המשפחה אכלה צהריים בסביבות 14:30 - 15:00, ולאחר מכן הלך למתנ"ס. לדבריו שמע על אירוע הירי מאביו בשעות אחר הצהריים, ואז ביקש ממנו אביו לקרוא לנאשם 1 (עמ' 4458-4457).

296. אכרם שווהאנה, אביו של הנאשם 1, מסר כי ידע על אודות ריב שהיה ביום שלישי בין בני כפר קאסם לבני ג'לג'וליה, ואשר הסתיים בהתערבות מנהל בית הספר בו ביום. מאז היה בנו, הנאשם 1, בבית, וביום האירוע נסע עימו בשעות הבוקר לקנות קרמיקה כדי לרצף את החדר של בנו. הבן עזר לו לדבריו עד אחר הצהריים. במשך היום יצא בנו למכולת הסמוכה לביתם 5-4 פעמים, וכן יצא לעשן מדי פעם. בסמוך לשעה 14:30-15:00 אכלו בני הבית ארוחת צהריים, ולאחר מכן המשיך בנו לעזור לו מעט, ויצא מהבית. בהמשך התקשר אליו בן דודו, סיפר שהיה ירי על האוטובוס ודרש בשלום הנאשם 1, מאחר שידע שהוא לומד בבית הספר ונוסע בהסעה. העד ענה לו שבנו לא היה באוטובוס, וכי שלומו טוב. בעקבות הדברים הוא שלח את בנו ע' למתנ"ס כדי לקרוא לנאשם 1 לבוא הביתה מיד, וזאת משום שדאג לו (עמ' 4466-4461).

297. לדברי העד, כשהגיעו השוטרים לביתם, הם אמרו לו שיחזירו את בנו תוך 10 דקות, ומשלא חזרו, הוא נסע לתחנה והמתין בחוץ משעה 19:00 ועד 03:00 בבוקר. הוא אמר לחוקרים שהוא אביו של הנאשם 1, וכן שבנו קטין ואינו מבין היטב עברית. החוקרים, לדבריו, לא התייחסו אליו (עמ' 4467). שלושה או ארבעה ימים לאחר המעצר הוא הוזמן לתחנה על ידי החוקרים, והוכנס לחדר עם בנו. הבן אמר לו שלא עשה כלום, שהכול בסדר, ושהוא "נקי" (עמ' 4468). לדבריו, הוא אמר לחוקרים שבנו היה איתו ביום האירוע וביקש להיחקר (עמ' 4469 ש' 7-1). בשלב מאוחר יותר הגיע החוקר מוהנא לביתו כדי לחקור את ע' בנו, וגם בפניו חזר על כך שהנאשם 1 היה בבית ועבד איתו. מוהנא אמר לו שיהיה בסדר (עמ' 4469 ש' 20 עד עמ' 4470 ש' 7).

146

בחקירתו הנגדית עומת העד עם דברים שמסר במסגרת עדותו במשפטו של א', עת נשאל מתי חזר בנו הביתה, והשיב כי בנו חזר הביתה רק בשעה 19:00, כשהמשטרה קראה לו. העד השיב כי בנו חזר הביתה יותר מפעם אחת (עמ' 4484-4483).

298. סאלח שמאלי, חברו של הנאשם 1 לספסל הלימודים, מסר בעדותו כי ביום הרצח נסע באוטובוס ההסעות, וירד ממנו בתחנה ברחוב הראשי בג'לג'וליה. בדרך לביתו, עבר ליד ביתו של הנאשם 1 וקרא לו. הנאשם 1 יצא, והם עישנו יחד בחצר הבית. העד שאל את הנאשם 1 למה הוא לא הגיע לבית הספר, והנאשם 1 השיב כי המנהל הרחיק אותו מהלימודים בעקבות הקטטה. העד מסר כי לא זומן לחקירה במשטרה (עמ' 4437-4436). הוא אישר בחקירתו הנגדית כי נכח באוטובוס ביום שלישי, שבו אירעה הקטטה, ואישר כי ידע שהנאשם 1 הושעה על ידי המנהל, אולם לטענתו חשב שמדובר בהרחקה ליום אחד בלבד (עמ' 4440).

299. חוסני עראר, מנהל מחלקת הספורט ואחראי המתנ"ס, מסר כי ביום הרצח, בסמוך לשעה 16:45, הבחין בנאשם 1 בחצר המתנ"ס, יחד עם ילדים נוספים מהשכונה(עמ'

4433-4432). העד ציין כי זמן הנסיעה ממקום האירוע למתנ"ס הוא בין 5 ל-7 דקות (עמ' 4434).

300. חסן עראר, בנו של חוסני עראר ומדריך במתנ"ס, ציין כי ביום האירוע, בדרכו לבית חמותו, בסמוך לשעה 15:45, עבר ליד המתנ"ס ופגש בנאשם 1 ובחבריו עיסא ועבד נאסים שהיו במתנ"ס (עמ' 4613 ש' 14). הם ביקשו ממנו לצאת למגרש החיצוני. הוא אמר להם שאין לו המפתח ושימתינו לאביו הצפוי להגיע למקום בעוד כשעה. כחצי שעה לאחר מכן, עת היה אצל חמותו, מסרה לו החמות כי היה רצח בכפר קאסם (עמ' 4611 ש' 29 - עמ' 4612 ש' 5). בחקירתו הנגדית מסר העד כי לאחר מעצרו של הנאשם 1, הוא דיבר עם אביו של הנאשם 1, שעימו הוא משחק יחד בקבוצת כדור-עף, ומסר לו שראה את בנו בשעת האירוע, וכי הוא מוכן להעיד על כך (עמ' 4615 ש' 17-3).

301. עיסא גבעאס, חברו של הנאשם 1, מסר בעדותו כי ביום האירוע פגש את הנאשם 1 במתנ"ס, יחד עם חבריו עבד וחמודה. לא זכורה לו השעה המדויקת, אך הוא העריך כי מדובר בין 15:30 ל-16:00. לדבריו , הם עישנו יחד ושיחקו כדורגל (עמ' 4488-7). העד לא ידע לומר מה השעה שבה הלך לביתו ומתי הלך הנאשם 1 מהמקום. העד טען כי לא שמע על אירוע הירי עד שעות הלילה (עמ' 4491).

147

302. עבד אל רחים נסים עודה, חברו של הנאשם 1, מסר בעדותו כי ביום האירוע בשעות אחה"צ שיחק עם הנאשם 1 כדורגל במתנ"ס. בשלב מסוים הגיע למקום אחיו של הנאשם 1, מסר להם שהיה ירי על האוטובוס, והנאשם 1 הלך (עמ' 4627 ש' 13-7). בחקירתו הנגדית מסר העד כי יחד איתם היה מחמוד בן דודו של הנאשם 1, וחמודי, וכי הם קפצו מעל הגדר כדי לשחק, הואיל והשער היה נעול (עמ' 4631 ש' 16-14).

303. מרואן שוואהנה, דודו של הנאשם 1 ואביו של חמודי שוואהנה, מסר בעדותו כי בנו נחקר במסגרת הפרשה, וכי הוא פגש בחוקר מוהנא וביקש ממנו לשמור על הנאשם 1. מוהנא אמר לו שקשה להם עם הילדים האלה, אשר משנים גרסאות כל הזמן (עמ' 4501 ש' 25).

304. נעים משאייך, מוכר בחנות מכולת הצמודה לביתו של הנאשם 1, מסר בעדותו כי ביום האירוע בשעות הבוקר נכנס הנאשם 1 מספר פעמים למכולת כדי לרכוש שתייה וחטיפים. בסמוך לשעה 13:30, עת סיים את המשמרת, ניגש העד לבית הנאשם 1 והתייעץ עם אביו שהוא אינסטלטור לגבי דוד שמש. הוא הבחין כי הנאשם 1 ואביו ביצעו עבודת ריצוף בבית (עמ' 4617 ש' 17-10). לאחר כחצי שעה נסע העד לכיוון כפר קאסם, הבחין בחסימות כבישים, וחזר לג'לגו'ליה (עמ' 4618 ש' 16-5).

בחקירתו הנגדית נשאל כיצד יצא מבית הנאשם 1 בסמוך לשעה 14:00 ונתקל בחסימות, כשידוע שהחסימות הוצבו לאחר השעה 15:00, ולא עלה בידו להסביר זאת (עמ' 4623-4622).

עדי הגנה וראיות מטעם הנאשם 2

305. חנין סולטן, תלמידת כיתה י' בבית ספר "עמל 1" בטייבה, מסרה בעדותה כי התכתבה עם הנאשם 2 במסנג'ר כשנה עובר לאירוע. לדבריה, היא מגיעה לבית הספר באותן הסעות ביחד עם הנאשם 2, אולם בימים שני וחמישי היא אינה נוסעת לבית הספר. לדבריה הייתה באוטובוס ביום שלישי, והבחינה כי הייתה שם בעיה, אך אין היא יודעת יותר מכך. העדה אישרה כי חשה שזה קשור בנאשם 2, אולם לדבריה לא ראתה דבר (עמ' 3867-3868 לפרוטוקול). העדה שללה כי מישהו דחף אותה באוטובוס (עמ' 3887 ש'

29-25).

148

בחקירתה הנגדית מסרה העדה כי בזמן חקירתה במשטרה הותירו אותה החוקרים עם הנאשם 2 בחדר החקירות למשך כחמש דקות, שבמהלכן שוחחו השניים שיחת חולין, ולא על דברים שקשורים באירוע הרצח (עמ' 3879 ש' 27 - עמ' 3882 ש' 19).

306. עדותו של אחמד אבו ראס, חברו של הנאשם 2 מבית הספר, נועדה לחזק את גרסתו של הנאשם 2 בבית המשפט, שלפיה נתן תחילה את הסלולרי שלו לעד. אבו ראס מסר בעדותו כי תיקן את הסלולרי, שם בו כרטיס סים, והייתה במכשיר הודעה שלפיה אין קליטה. על כן הבין שלא הצליח לתקן את המכשיר, והחזיר אותו לדבריו לסאהר. זאת, כדי שהאחרון יחזיר את הטלפון הנייד לנאשם 2, ושהוא יתקן את המכשיר (עמ' 4541 ש'

26-17).

307. בחקירתו הנגדית מסר כי לקח את מכשיר הטלפון הנייד מהנאשם 2 לחנות בטייבה כדי לתקנו, במטרה לקנות את המכשיר אם יצליח התיקון (עמ' 4543 ש' 5-4). כשנשאל כמה היה אמור לשלם בעבור המכשיר, טען כי המחיר לא סוכם עובר לבדיקת המכשיר (עמ' 4544 ש' 32 עד עמ' 4545 ש' 3). לטענת העד, הוא רכש כרטיס סים חדש שאותו הכניס למכשיר הטלפון, וכרטיס זה נעלם (עמ' 4545 ש' 19-6).

עדותו של סאהר נזאל, בנושא זה, בחקירתו ובבית המשפט, נסקרה לעיל (ס' 243-231), ואשוב לעניין זה בחלק השני של הכרעת הדין (בעיקר בס' 480-476, וכן בס' 511).

עדי אליבי

308. גב' כיראם דאוד, אימו של ע' (שנאשם בתיק המקביל) מסרה שביום האירוע, בשעה שאינה זוכרת במדויק, בין 14:00 ל-14:30, שהתה בביתה נאסרין, אימו של הנאשם 2. ביתה סמוך לבית הנאשם 2. בשלב מסוים, קרא הנאשם 2 לאימו ממרפסת ביתו וביקש שתשוב הביתה כיוון שאחיו הקטן (הדי) בוכה (עמ' 4526 ש' 22 עד עמ' 4527 ש' 18). לדבריה, בחקירתה במשטרה שאל אותה החוקר מוהנא אם ראתה את א', והיא השיבה שלא ראתה את א' אלא את הנאשם 2 (עמ' 4527 ש' 19 - עמ' 4528 ש' 10).

149

כשנשאלה העדה בחקירתה הנגדית, האם ע' בנה היה בבית בזמן שנסרין הייתה בו, השיבה בתחילה בשלילה. לאחר מכן עומתה עם דבריה בחקירתה במשטרה, שינתה את תשובתה ומסרה כי היה בבית. לאחר מכן עומתה עם שיחות טלפון שביצעה לע', אשר אינן מתיישבות עם העובדה שהיה בבית, ולא ידעה כיצד להשיב על כך (עמ' 4534-4532). אמרותיה של העדה במשטרה הוגשו לנו (ת/80+ת/80א, ת/81+ת/81א, ת/82).

309. הגב' נאסרין עודה, אימו של הנאשם 2, מסרה בעדותה כי לא נחקרה במשטרה, וכי ביום האירוע השאירה את בנה הצעיר, שהיה תינוק כבן כשמונה חודשים, בהשגחת הנאשם 2, ויצאה לסידורים בסמוך לשעה 11:00. כשחזרה, בסמוך לשעה 13:30, עצרה בבית הוריה המצוי מול ביתה, ושם שוחחה עם אחותה. משם הלכה לביתה, והבחינה בחברתה כיראם, אמו של ע'. כיראם קראה לה לבוא ולקחת משהו לילדים, והיא הלכה אליה. השעה הייתה סמוך ל-14:00.

כעבור כרבע שעה, צעק הנאשם 2 לכיראם שאימו - היא העדה - תחזור כי התינוק בוכה. היא חזרה לביתה בסמוך לשעה 14:30. הם ישבו לאכול יחד, ובסמוך לשעה 16:30 התארגנה לצאת לעבודתה, ואחותה התקשרה וסיפרה לה שהיה ירי על האוטובוס שבו נוסע הנאשם 2. העדה עידכנה את אחותה שהנאשם 2 לא הלך לבית הספר באותו היום. לאחר מכן התכוון הנאשם 2 לצאת לרמלה במונית, ובסוף איפשר לדודו לנסוע במקומו, והוא עצמו לא נסע (עמ' 4600 ש' 4 עד עמ' 4604 ש' 20).

בחקירתה הנגדית אישרה נאסרין כי נכחה באולם בית המשפט במהלך עדותה של כיראם, ובשלב מסוים יצאה, לבקשת ב"כ הנאשם 2.

310. חסן עאודי, בן דודו של הנאשם 2, מסר בעדותו כי ביום האירוע ראה את הנאשם 2 במונית בשעה 17:00. מאחר שלא היה די מקום במונית, פינה הנאשם 2 את מקומו לטובת אביו של העד, ואילו העד והנאשם 2 הלכו יחד עם סאהר להחזיר מחשב שמסר לתיקון (עמ' 4546 ש' 32-23).

בחקירתו הנגדית לעו"ד צלניקר ציין העד כי הנאשם 1 לא נכח במפגש בין העד לבין חבריו א', בילאל ועבד אל ראפא ביום רביעי בערב (עמ' 4549 ש' 12-5).

המחשב של הנאשם 2

150

311. מר צידקי עודה, אביו של הנאשם 2, מסר בעדותו בפנינו כי לא גר בבית המשפחה בזמן הרלוונטי לאירוע, וכי מספר חודשים לאחר שהנאשם 2 נעצר, החליט לבדוק את טענתו של הנאשם 2 כי עבד מול מחשב בזמן האירוע. המחשב היה אצל מומחים, שלא מצאו דבר, והוא פשוט נכנס להיסטוריה של דפדפן האינטרנט והדפיס את מה שחשב כרלוונטי. זהו המסמך נ/2, שעיון בו מעלה כי מדובר במייל אוטומטי שנשלח לכאורה לנאשם 2 משירות הלקוחות של מיקרוסופט ביום האירוע בשעה 14:41:37, כדי לאשר שינוי סיסמא (עמ' 4671 ש' 30-4). שאלנו את העד מדוע לא הדפיס את המסמכים הרבים שלטענתו ראה, אשר נערכו בשעות הסמוכות לאירוע, ולא מצאנו בדבריו תשובה לשאלתנו (עמ' 4673 ש' 2 עד עמ' 4674 ש' 30).

312. בחקירתו הנגדית עומת העד ע"י התובעת עם כך שבהיסטוריה יש רק אתרי אינטרנט ולא מיילים. הוא השיב כי נכנס לתיבת הדואר של בנו (עמ' 4678 ש' 25-5). בהמשך שינה תשובתו והסביר כי נכנס להיסטוריה של המסנג'ר, ושוב עומת עם כך שהמסמך המודפס נשלח לתיבת הוטמייל. לא עלה בידו של העד להשיב לשאלות התובעת ביחס לשאלה האם היו מיילים נוספים שנתקבלו על ידי הנאשם 2 ביום האירוע. כמו כן שינה העד מספר פעמים את תשובתו לשאלה האם הדפיס מיילים נוספים של הנאשם 2. הוא גם התקשה במתן הסבר כיצד הגיע למסמך נ/2, ומדוע לטענתו ארכו הבדיקות שערך מספר חודשים.

313. הוגשה חוות דעת של ד"ר אהוד רופא, מומחה מחשבים ואינטרנט, לעניין נ/2 (נ/2א). ד"ר רופא מסר בעדותו בפנינו כי בבדיקה מיקרוסקופית שערך ל-נ/2 מצא כי מדובר במסמך שלא עבר עריכה או שינויים, כי השעה המופיעה במסמך נקבעת בהתאם לשעה הנכונה בכתובת בעל ה-IP, ושאין היא מושפעת מהשעה המופיעה בשעון המחשב ומכך שאינה ניתנת לעריכה (עמ' 4658 ש' 23 עד עמ' 4569 ש' 9).

מדובר במייל שיצא מתיבת הדואר של הנאשם 2 לשרתי הוטמייל והוחזר לתיבת הדואר, כאשר הוא מעריך בשניות בודדות - את משך הזמן מרגע הגשת בקשה לעריכת סיסמא חדשה ועד לשליחת המייל הרלבנטי מחברת מיקרוסופט (עמ' 4659 ש' 31-10).

מדבריו אלה עולה כי להערכתו, הבקשה לעריכת סיסמא חדשה נשלחה ממחשבו של נאשם 2 בסמוך לשעה 14:41.

314. בחקירתו הנגדית אישר ד"ר רופא כי לא קיבל לידיו את הקובץ הדיגיטלי, שממנו ניתן היה לקבוע בוודאות את מידת האותנטיות של המסמך (עמ' 4660 ש' 25-22). לדבריו, בהעדר הקובץ עצמו, הוא ביצע בדיקה של הפונטים (עמ' 4660 ש' 30-27).

כן אישר העד, כי לא ניתן לדעת מי נכנס לתיבת הדוא"ל וביקש את שינוי הסיסמא, וכי מכיוון שמדובר בהוטמייל, ניתן להיכנס לדוא"ל מכל מקום, ובכלל זה מכל מחשב או מכשיר טלפון נייד, ולא ניתן לדעת על סמך נ/2 מאיזה מכשיר בוצעה הפנייה (עמ' 4661 ש' 12-1, עמ' 4668 ש' 25-22). כמו כן, ניתן להעתיק את תוכן המייל לקובץ אחר ולערוך אותו, אף כי הוא לא מצא שוני כזה במסמך (עמ' 4665 ש' 29-22).

151

ב"כ המאשימה טענה שאין לייחס כל משקל לעדותו של ד"ר רופא מכיוון שהמסמך נ/2 שהועבר לבדיקתו אינו קובץ דיגיטלי, וכי הבדיקה שביצע למסמך האמור אינה מצויה כלל בתחום מומחיותו. זאת, בפרט לאור אישורו כי ניתן היה לערוך שינויים במייל, ולאחר מכן להדפיסו אף ממחשב אחר שאינו מחשבו של הנאשם 2.

א' וע' - אי הבאתם לעדות

315. לסיום חלק זה של הכרעת הדין, שבו הובאו עיקרי הראיות בתיק שלפנינו, מן הראוי לציין כי אף אחד מהצדדים לא זימן למתן עדות בפנינו את א'. בשלב מסוים הוא זומן לעדות ע"י ב"כ הנאשם 2, ואולם לאחר מכן חזר בו הסנגור מהכוונה להעידו. כיוצא כזה, לא זומן ע' לעדות על ידי מי מן הצדדים.

לעומת זאת, כזכור, שני הנאשמים שבפנינו העידו במשפטם של א' וע'.

חלק שני - דיון והכרעה

כללי

316. הנושא העיקרי שבו עלינו להכריע בתיק זה הוא קבילות אמרותיהם של כל אחד משני הנאשמים במסגרת חקירתם, ומשקלן של האמרות. אין חולק על כך שקביעת ממצאים עובדתיים לחובתם של השניים יכולה להתבסס רק על הדברים שמסרו בחקירותיהם, במיוחד באמרותיהם המפלילות. אמרות אלה הן ה"יש" הראייתי במקרה דנן, שאותו נועדו לחזק, כשמן, ראיות החיזוק. ראיות ההגנה היו בעיקרן ראיות אליבי שהובאו כדי לסתור את דברי הנאשמים באמרותיהם המפלילות. בהתאם, מבנה חלק זה של הכרעת הדין יהיה כדלקמן:

פרק ו - המסגרת הנורמטיבית

פרק ז - אמרותיו של הנאשם 1 - קבילות

פרק ח - אמרותיו של הנאשם 1 - משקל

פרק ט - אמרותיו של הנאשם 2 - קבילות ומשקל

152

פרק י - ראיות החיזוק

פרק יא - ראיות ההגנה

פרק יב - נושאים שונים

פרק ו - המסגרת הנורמטיבית

בחינת קבילותן של הודיות - המסלול החקיקתי והמסלול הפסיקתי

המסלול החקיקתי

317. סעיף 12(א) לפקודת הראיות קובע:

עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון.

כידוע קבילותה של הודיה נבחנת כיום בשני מסלולים. האחד הוא המסלול החקיקתי המבוסס על הוראת החוק האמורה ופרשנותה; השני הוא המסלול הפסיקתי המבוסס על פסק הדין בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: "עניין יששכרוב"), כפי שהתפתח בפסיקה. וכדברי כב' השופט א' לוי בע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (29.7.10), בס' 11 לפסק דינו:

153

סוגיית קבילותן של הודאות נבחנת בשני מסלולים: האחד, המסלול החקיקתי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות...לפיו הודאת נאשם תהא קבילה רק מקום בו בית-המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון. הפסיקה קבעה, כי דרישה זו מתקיימת מקום בו ההודאה נמסרה מבלי שהופעלו על הנאשם אמצעי לחץ חיצוניים, להבדיל מאמצעי לחץ פנימיים המתעוררים בנפשו של הנחקר, שהיה בהם כדי לשלול ממנו את יכולתו לבחור בין למסור את הודאתו אם לאו (ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל פ"ד לג(3) 228, 233 (1979); ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ' מסיקה, פ"ד מט(2) 669, 678 (1995); ע"פ 1520/97 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337, 351 (2001); ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל ...(1.9.2009) בפסקה 19). השאלה מהי פגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי, המובילה לפסילת ההודאה על-פי סעיף 12 לפק' הראיות, היא שאלה מורכבת אשר הפסיקה התחבטה בה לא מעט במהלך השנים. עם זאת, לפני שנים אחדות שב בית-המשפט והדגיש כי לא כל פגיעה מובילה באופן מיידי לפסילת הודאה שנמסרה, אלא רק פגיעה משמעותית וחמורה שיש בכוחה לשבש את כושר הבחירה של החשוד (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי... בפסקה 34)... מסלול שני לפסלות הודאה מבוסס על הדוקטרינה הפסיקתית שהותוותה בפרשת יששכרוב, מכוחה מסור לבית-המשפט שיקול הדעת לקבוע כי ראיה היא בלתי קבילה אם מתקיימים בה שניים: האחד, כי היא הושגה שלא כדין, היינו באמצעי חקירה המנוגדים להוראת חוק, תקנה או נוהל מחייב; באמצעים בלתי הוגנים; או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת. השני, כי "קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה" (שם, בפסקה 63). החלטה בדבר פסילתה של ראיה על-פי מתווה זה אף היא אינה אוטומטית, אלא נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט בכל מקרה לגופו. אמות המידה המנחות את בית-המשפט במסגרת איזון זה הן רבות ועליהן נמנות, בין היתר, מידת אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה; הקשר בין אמצעי החקירה הפסול ובין הראיה שהושגה; חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; וכן הנזק מפסילת ההודאה אל מול התועלת שבקבלתה.

318. הכלים המשפטיים האמורים פותחו בפסיקה ענפה כדי לאזן בין חשיבותה של החקירה המשטרתית לצורכי אכיפת הדין, וחקירת החשודים בביצוע עבירות בכלל זה, לבין הזהירות הרבה הנדרשת כדי למנוע הודאות שווא. אכן, קיימת כיום הכרה הולכת וגדלה בשכיחותן של הודאות שווא מחמת לחצים פנימיים או חיצוניים, וכן השילוב ביניהם.

השופט א' לוי עמד על כך בעניין מילשטיין:

154

אמת, על פניו נראה כי הודאת שווא היא התנהגות שאינה רציונאלית. יחד עם זאת, עלינו לחזור ולשנן כי ציבור הנחקרים אינו עשוי מקשה אחת. לא כל הנחקרים מתנהגים בדרך שבה היינו מצפים מהאדם הסביר והמחושב לנהוג. חקירה מעמידה את הנחקר בסיטואציה מאיימת שהוא, לרוב, אינו רגיל בה. זוהי סיטואציה כופה מטבעה, המעמידה את הנחקר בפני לחצים רבים, בעיקר בשל האיום המרחף מעל לראשו - שמא יימצא אשם וייענש. לא בכדי נקבע כי החקירה - "אפילו אם אין היא נעשית תוך כדי שימוש באמצעים פיזיים - פוגעת בחירותו של הנחקר. היא פוגעת לעיתים בכבודו ובצנעת הפרט שלו" (בג"ץ 4054/95,5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 831); "בהענקת הסמכות לקיים חקירה פלילית גלום כוח, וממילא כרוכה סכנה, לפגיעה בפרטיות הנחקרים, בכבודם, בחירותם ובקניינם" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ... בפסקה 48); ובמקום אחר נאמר, כי "כל חקירה, ותהא זו הסבירה וההוגנת מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים" (י' קדמי, על הראיות (חלק א, תשנ"ט) 38). לאור כל אלה אף יש שהרחיקו וטענו, כי הודאת שווא היא - בנסיבות מסוימות - בבחינת תגובה נורמאלית לסיטואציה לא נורמאלית בה מעמידה החקירה את הנחקר...

(רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סב(1) 378 (2006), בס' 15 לחוות דעתו של השופט)

דברים דומים כתבה השופטת דורנר בדנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 837-836 (1998). דברים מעניינים ועדכניים על הגורמים הפסיכולוגיים העשויים להביא להודאות שווא, ועל הזהירות הרבה שמחויב בה בית המשפט בדונו בסוגיה זו בתיק המסוים המונח בפניו, כתב השופט הנדל בע"פ 4179/09 וולקוב נ' מדינת ישראל (18.10.2010) (להלן: "עניין וולקוב"), בס' 5-3 לחוות דעתו.

155

קודם לכן ישבה על מדוכה זו הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות במשפט חוזר. בפתח הדו"ח שפרסמה הוועדה בדצמבר 1994 (להלן: "דו"ח ועדת גולדברג") נאמר: "את התפישה כי הודיית נאשם בחקירתו הינה 'מלכת הראיות', יש לקבל עם קב חומטין, וההנחה כי אין אדם משים עצמו רשע, במשמעות כי אין אדם מפליל עצמו ללא עוול בכפו, איננה יכולה להתקבל כהנחה משפטית" (עמ' 6). אחזור לדו"ח זה כשאעבור לדון בהודאות של קטינים (להלן, סעיף 334 ואילך).

לנושא זה הוקדש לאחרונה ספרו של פרופ' בועז סנג'רו, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם - גורמים ופתרונות (רסלינג, 2014). למאמר ביקורתי על הספר, ראו מרדכי לוי, "הסכנה של הרשעות שווא בישראל - גורמיה המרכזיים והצעות לצמצומה", מאזני משפט י עמ' 1 (תשע"ה). אפנה בעניין זה גם לדברים שכתבה ד"ר חגית לרנאו:

השיעור הגבוה של הודאות שווא בקרב מורשעים אשר חפותם הוכחה הראה כי מדובר בתופעה שכיחה שאחד ההסברים הנפוצים לה הוא לחץ מנטלי בגלל חקירה ומעצר. בעקבות תובנות אלו התפתחה ספרות אקדמית ענפה העוסקת בחשש מפני הודאות שווא בשל לחצים פנימיים של החשוד. עם יתר הגורמים המוזכרים בהרחבה בספרות המקצועית כמעודדים מתן הודאות שווא אפשר למנות גורמים נפשיים, לקויות שכליות, גיל, זרות תרבותית, משך החקירה, אמצעי חקירה לוחצים, פגיעה בזכויות חשודים, תרגילי חקירה היוצרים הטעיה ועוד.

(חגית לרנאו, "הודאות שווא הרשעות שווא", עלי משפט

יא 351, 355 (תשע"ד)).

גורמי הפסלות הקלאסיים

319. יעקב קדמי (על הראיות, חלק ראשון, 2009) מונה את הגורמים "הקלאסיים" המביאים לפסילתה של הודיה - בחמש קבוצות נפרדות (בעמ' 60 ואילך). לא אזכיר כאן את הקבוצה הראשונה שעניינה אלימות ואיום באלימות, אשר למעשה איננה רלוונטית לענייננו. שאר קבוצות הפסול הן אלה:

156

א. שיטת תחקור בלתי הוגנת - הדין מבחין היטב בין שיטת תחקור הוגנת וסבירה המכוונת עניינית לגילוי האמת, אשר עם כל הסבל לנחקר אין מנוס מלקיימה, לבין שיטת תחקור המכוונת לשבירת רוחו של הנחקר, וזו האחרונה היא פסולה. בהתייחסו לקבוצה זו מונה המחבר את השיקולים הבאים (בעמ' 62 -

68):

1. שעת החקירה - כאשר מדובר בחקירה בשעת לילה בהיעדר הצדקה עניינית, ייטה בית המשפט לראות בכך משום נקיטת הליך חקירה פסול המכוון להצלת הודיה בדרך בלתי הוגנת.

2. משך החקירה - תחקור הנמשך שעות ארוכות ללא הצדקה עניינית, ומה שחשוב לא פחות, ללא הפסקות נאותות למנוחה, לעישון, לאכילה, לשתייה ולעשיית צרכים, ייראה על פניו כתחקור בלתי הוגן המכוון לשבירת רוחו של הנחקר.

3. תחקור דורסני - דרך הצגת השאלות מהווה אף היא אמת מידה של חקירה הוגנת. אין להמטיר על הנחקר שאלות ולדרוש ממנו במפגיע להשיב על כל אחת מהן מיד עם הצגתה, ובוודאי שאין לעשות כן כששני חוקרים או יותר, עומדים על הנחקר ומנחיתים עליו שאלות בזה אחר זה בקצב המהלך אימים על כל אדם, ובוודאי על נחקר. אין לחזור ללא הרף על אותה שאלה כאשר הנחקר כבר השיב עליה אך תשובתו אינה לרוחו של החוקר. הוא הדין כאשר מדובר בחקירה חוזרת ונשנית ללא הצדקה עניינית, ובמיוחד כאשר משתתפים בחקירה חוקרים שונים.

ב. יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן - המבדיל בין קבוצה זו לבין קודמתה נעוץ בכך שהקבוצה הראשונה עיקרה באמצעים המאיימים לשבור את רוחו של הנחקר "מבחוץ", בעוד שהשנייה שמה דגש על אמצעים המאיימים לשבור את רוחו של הנחקר "מבפנים". בין השיקולים הנמנים בקבוצה זו: השפלת הנחקר, כליאתו בתא בודד כדי ליצור אצלו לחץ נפשי, נקיטת לשון של גידופים, תנאי מעצר קשים, איום במעצרם של קרובי משפחה או במעצרו של הנחקר עצמו (לצד כוחה המפתה של הבטחה לשחרור ממעצר במקרה של שיתוף פעולה - הנמנית עם קבוצת הפיתוי וההשאה (קדמי, שם, בעמ' 73-68).

157

ג. תחבולה בלתי הוגנת - המחבר מבחין (בעמ' 79-73) בין תחבולה נפסדת המהווה אמצעי פסול לבין תחבולה נסבלת שניתן לנקוט אותה, ומפנה לפסיקה שעמדה על קווי הגבול שביניהן. כך צוין כי את גבול ההיתר לגבי השימוש בתחבולה תוחמים שני סייגים עיקריים: "האחד, שאין להשתמש בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 221, 283 (1996).

ד. פיתוי והשאה - הכוונה היא להבטחת טובת הנאה ממשית ומוחשית לנחקר "תמורת" הוויתור על זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית. הבטחה כזאת מתאפיינת לצד עוצמת הפיתוי הטמון בה, בכך שיש בה גם משום עשיית שימוש לרעה בסמכויותיו השלטוניות של החוקר. בדרך כלל מדובר בהבטחות המתייחסות לשחרור ממעצר או להקלה ממשית במשפט. המחבר עומד בהרחבה על ההבחנה בין ההבטחות הפסולות לבין אותן אמירות, מותרות, שעיקרן דברי שכנוע ופנייה אל המצפון של הנחקר ("עצה טובה" לעומת "פיתוי והשאה"), וכן על הזהירות שיש לנקוט כאשר ניתן "הסבר" לנחקר על הטעם להחזקתו במעצר (קדמי, שם, בעמ' 85-80).

320. המחבר מדגיש כי בכל הנוגע לאבות הפסול הללו יש להבחין ככלל בין אמצעי שיש בו כדי להביא לפסילת הודאה, לבין אמצעי שנקיטתו ראויה אמנם לביקורת אך אינה גוררת את פסילת הקבילות. המבחן אינו טכני אלא מהותי. בית המשפט אינו יכול להסתפק בקביעת עצם הפסול, אלא מוטל עליו לבדוק האם השימוש באמצעי הפסול "הפר זכות מהותית של הנאשם באופן שקבלת הראיות שהושגו באמצעותה תגרום לו עיוות דין או תפגע במידת הצדק" (קדמי, שם, עמ' 61, בהתבסס על ע"פ 2831/95 הנ"ל(עניין אלבה) - שם מדובר היה בתחבולה פסולה.

321. יצוין כי בפסיקה מאוחרת פיתח בית המשפט העליון שני "אבות פסול", הרלוונטיים אף הם לענייננו. האחד הוא "הייעוץ המשפטי" של החוקר לנחקר, ובמיוחד זה שמטעה. וכדברי השופט דנציגר:

158

...תפקידו של החוקר אינו מתן ייעוץ משפטי לנחקר, ודאי שלא ייעוץ משפטי מטעה ומוטב לו לחוקר כי לא יחדור למתחם הייעוץ המשפטי השמור ליחסי עורך דין-לקוח בלבד. תפקידו של החוקר לחקור ולחשוף עובדות ולא לעסוק בפרשנות המשפטית של המסכת העובדתית, פעולה שמטבעה שמורה לייעוץ משפטי שניתן לנחקר על ידי סנגורו (ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.8.2012), ס' 81 (להלן:"עניין אבו-עצא")

וכן ראו ע"פ 6144/10 גטצאו נ' מדינת ישראל (10.4.2013), ס' 38 לחוות דעתו של השופט שהם (להלן: "עניין גטצאו")

שיטת החקירה הפסולה השנייה מכונה "המונולוג הסוגסטיבי", היינו שיטת חקירה פסיכולוגית, אשר במסגרתה ננקט שכנוע חוזר ונשנה בפרק זמן ממושך, כדי לשבור את כוח התנגדותו של הנחקר. עמד על כך השופט דנציגר בעניין אבו עצא הנ"ל (שם, ס' 91):

סבורני כי "המונולוג הסוגסטיבי" עולה כדי שיטת חקירה נפסדת. באמצעות חזרה בלתי פוסקת של החוקר, מהלך פרק זמן ממושך, על משפטים בעלי מבנה ותוכן דומים מבקש החוקר לשכנע את הנחקר כי אין לפניו כל מוצא אחר זולת מסירת הודאה מפלילה וכי אין כל תועלת מבחינתו בעשיית שימוש בזכותו לאי הפללה עצמית. מנגנון סוגסטיבי זה פועל במשנה תוקף כאשר מתווסף לו מנגנון של פיתוי והשאה כמו במקרה דנן. זאת ועוד, לאחר שאדם מצוי במעצר מספר ימים בהיותו מנותק מסביבתו הטבעית וממשפחתו ממילא מופעל עליו לחץ נפשי... ואף ביתר שאת כאשר נמנעת מעורך דינו האפשרות להיפגש עמו וכאשר הוא אינו מוזהר כדין אודות זכויותיו ...הפעלת מנגנון סוגסטיבי במשך מספר שעות עלולה כאמור להגביר באופן בלתי סביר את הלחץ הנפשי בו נתון הנחקר ממילא עד כדי שבירת נפשו ורצונו החופשי. המנגנון הסוגסטיבי מבקש להערים על זכותו של נחקר לאי הפללה עצמית באמצעות "טמטום חושיו".

159

322. ואולם, לא רק אבות הפסול "הקלאסיים" עלולים להביא לפסילת קבילותה של הודאה במסלול החקיקתי. בית המשפט העליון עמד בעבר על שתי תכליות העומדות בבסיסו של סעיף 12 לפקודת הראיות - האחת השמה דגש על אמינות ההודאה, והשנייה המדגישה את הגינותו של ההליך הפלילי והגנה על זכויותיו של הנחקר בחקירה הפלילית. אם עד לקבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נתפסה התכלית הראשונה כמרכזית ועצמאית, הרי בהלכת יששכרוב נקבע כי מעתה מרכז הכובד הפרשני השתנה ועלתה קרנה של התכלית השנייה: "בהתאם לרוחו ולעקרונותיו של חוק היסוד מן הראוי לחזק כיום את מעמדה של התכלית בדבר הגנה על זכויותיו של הנחקר, כך שהיא תהווה טעם מרכזי העומד בפני עצמו לשם פסילת קבילותה של הודעה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות" (עניין יששכרוב, בס' 32 לפסק הדין). הווה אומר, כי בנסיבות מתאימות:

תיפסל קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 הנ"ל בשל הפגיעה שלא כדין בזכויותיו של הנחקר, וזאת אף כאשר אין מתעורר חשש בדבר אמיתות ההודאה... בהתחשב ברוחו ובעקרונותיו של חוק היסוד, ניתן לקבוע כי מרכז הכובד הפרשני השתנה, וכי כיום מהווה ההגנה על זכויותיו של הנחקר תכלית מרכזית ועצמאית - ולא רק משנית ונלווית - לפסילת קבילותן של הודאות לפי סעיף 12 לפקודת הראיות (שם).

בפסק הדין צוין כי זכויות הנחקר העיקריות שסעיף 12 לפקודת הראיות נועד להגן עליהן הן הזכות לשלמות הגוף והנפש והזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי. ביהמ"ש העליון הטעים אפוא כי הפגיעה בזכויות הנחקר, כגון זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין, תהווה שיקול נכבד בבחינת קבילותה של הודאה במסלול החקיקתי:

160

בהמשך לדברים אלה, ראוי לציין כי הזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי משמשת אחד הטעמים המרכזיים להגנה על חיסיון מפני הפללה עצמית ועל זכות השתיקה. לפיכך, יש הסבורים כי כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות נועד להגן על זכויות אלה וכן על זכות ההיוועצות בעורך דין הנלווית להן... ואמנם, פגיעה שלא כדין בזכויות האמורות במסגרת הליכי חקירה, תהווה שיקול נכבד בעת בחינת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. זאת מאחר ופגיעה בזכויות אלה עלולה לפגוע באופן מהותי בחופש הרצון והבחירה של הנחקר במסירת הודאתו. כך למשל, יהיה מקום לפסילתה של הודאה לפי סעיף 12, בנסיבות בהן הנאשם לא הוזהר בדבר זכותו לשתוק ולא להפליל עצמו בחקירה ובדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, והוא לא היה מודע בפועל לזכויות אלה, באופן ששלל ממנו את יכולת הבחירה האם לשתף פעולה עם חוקריו (שם, ס' 35 לפסק הדין).

זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין

323. זכות יסוד של אדם בהליך פלילי, בין אם כנאשם ובין אם כנחקר, היא כאמור זכות השתיקה. מזכות השתיקה נגזרת חובתו של החוקר להבהיר לנחקר מיד בתחילת החקירה על זכותו שלא להפליל את עצמו וזכותו לשתוק בחקירה. אזהרה כדין כוללת שלוש נקודות: הבהרה לנחקר שאינו חייב למסור דבר העלול להפלילו; העמדתו על כך שכל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו; הבהרה לנחקר שהימנעות מלהשיב לשאלות החוקר עשויה לחזק את הראיות נגדו (ראו גם סעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996) (להלן: "חוק המעצרים")). באמצעות האזהרה בדבר זכות השתיקה, מוודא החוקר כי הנחקר ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכי "ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכותו זו בעת מסירת אמרתו" (ע"פ 1301/06 עזבון אלזם נ' מדינת ישראל פ"ד סג(2) 177 (2009), ס' 7 לחוות דעתה של השופטת חיות).

324. כאמור, על האזהרה להינתן מיד בתחילתה של החקירה:

משמעות האזהרה ותכליתה היא להעמיד את הנחקר על זכויותיו בטרם יפליל את עצמו, ולא לאחר מכן. אין כל משמעות ונפקות לאזהרה שבאה לאחר הפללה עצמית. מכאן החשיבות בהעמדת הנחקר על זכויותיו בתחילת החקירה ולא במהלכה אחרי שכבר הפליל את עצמו.

(ע"פ ת"א 70487/04 טולדנו נ' מדינת ישראל (18.11.07),

ס' 12 לפסק הדין).

161

325. זכות מרכזית נוספת של נחקר שהוא עצור היא זכות ההיוועצות בעו"ד. רבות נכתב על חשיבותה הרבה של זכות זו כחלק מחקירה הוגנת וכאמצעי למנוע הודאות שווא. זכות זו מפורטת בסעיפים 34-32 לחוק המעצרים. היא כוללת את זכותו של העצור לקבל הודעה על קיומה, ואת החובה המוטלת על הגוף החוקר להודיע על כך לעצור, שכן "מי שאינו יודע על קיומה של זכות, לא יוכל לנסות לממש אותה. ובמיוחד כך הוא כשמדובר באדם שנעצר, ונפשו טרודה, ועשוי הוא שלא לדעת כיצד עליו לנהוג ומה עליו לעשות" (בג"צ 3412/91 עבדאללה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה פ"ד מז(2) 843, 850). אי מודעותו של העצור לזכותו זו עלולה "לפגוע בזכות ההיוועצות גופה ואף להוביל בנסיבות מסוימות לפגיעה בהגינות החקירה" (עניין יששכרוב, ס' 16 לפסק הדין). לא ניתן לראות באי עמידתו של הנחקר על זכותו להיוועץ בעו"ד כוויתור במשתמע על זכותו (ראו בהרחבה עניין אבו עצא, שם, ס' 109-105.

חובות אלה מועצמות כאשר מדובר בקטינים, ולעניין זה אחזור בהמשך.

חוק חקירת חשודים

326. לגבי זכויות נוספות של הנחקר, אפנה לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים"). בחוק זה נקבעו כללים בסיסיים לקיומה של חקירת חשוד, שעניינם לשון החקירה, מקום החקירה ותיעוד החקירה. "חקירה" מוגדרת בחוק זה כ"תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר".

סעיף 2 לחוק קובע כי חקירת חשוד "תתנהל בשפתו או בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה...". סעיף 8(1) לחוק קובע כי אם תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה. אם לא ניתן לעשות כן, נקבע ב-ס"ק (2) כי החקירה תתועד בתיעוד חזותי או קולי.

327. יצוין כי הפסיקה עמדה על כך שתרגום משובש לחשוד (או נאשם) שאינו דובר השפה העברית פוגע בזכותו של החשוד להליך הוגן, שכן נשללת ממנו הזכות להבין במה הוא מואשם, כמו גם יכולתו להסביר את עצמו ולהתגונן כראוי כנגד המיוחס לו (ע"פ 8974/07 הונצ'יאן לין נ' מדינת ישראל (3.11.10). בס' 11 לפסק הדין ציין השופט רובינשטיין:

162

בשלב החקירה התרגום האיכותי והאפקטיבי הוא כלי חיוני לגילוי האמת. ברי, כי תרגום קלוקל לחשוד שאינו דובר השפה העברית עלול במקרים מסוימים אף להוביל להודאות מעוותות ולהגשת כתבי אישום המתבססים עליהן. תחילתו של ההליך הפלילי הוא בחקירה, ומשזו סובלת מפגמים בסיסיים הנובעים מתרגום קלוקל, משליכה היא על המשך ההליך באופן בו עלולים חפים מפשע להימצא חייבים בדין.

328. חידוש חשוב בחוק חקירת חשודים הוא החובה לתעד את חקירת החשוד. החוק מבחין בין "תיעוד חזותי" המוגדר כ"תיעוד בהקלטת תמונה וקול בשילוב", ו"תיעוד קולי" שהוא "תיעוד בהקלטת קול" - לבין "תיעוד בכתב". סעיף 4 לחוק קובע:

(א) תיעוד חזותי או תיעוד קולי של חקירת חשוד יהיה בכל מהלכה של החקירה מראשיתה ועד סופה ויכלול את חילופי הדברים שנעשו בין חוקר לחשוד או בנוכחותו של החשוד, ובתיעוד חזותי, לרבות תגובות או תנועות גוף.

(ב) תיעוד בכתב של חקירת חשוד יכלול את עיקר חילופי הדברים וכן התגובות או תנועות הגוף שהן תחליף לחילופי דברים, שנעשו בין חוקר לחשוד או בנוכחותו של חשוד, באופן שישקף נכונה את המתרחש בחקירה, מראשיתה ועד סופה; התיעוד בכתב ייערך בו זמנית עם חקירת החשוד או סמוך לה ככל האפשר.

בדברי ההסבר להצעת החוק צוינה חשיבותה הרבה של החובה לתעד את החקירה:

התיקון המוצע מהווה שיפור בהגנה על זכויותיו של הנאשם, ומונע, או מפחית, אפשרות לטעויות, אי הבנות, או טעויות מכוונות, ובכך משפר את יכולתו של בית המשפט להגיע לחקר האמת בשאלה כה מרכזית במשפט הפלילי (ה"ח 2928, מיום 30.10.2000, עמ' 54).

329. חובת התיעוד החזותי לפי החוק הוחלה בהדרגה, ואולם אין חולק כי בעת חקירת הנאשמים בפרשת הרצח דנן - חלה חובה זו. כוונת המחוקק הייתה ברורה. התיעוד החזותי חייב להיעשות מראשיתה של החקירה ועד סופה. נקבע במפורש כי החקירה כוללת גם את ה"תשאול". התיעוד איננו רק של חילופי דברים, אלא כולל את התגובות ותנועות הגוף. כל המתרחש בחקירה, מתחילתה ועד סופה, חייב להיות לנגד עיני בית המשפט. קיומם של שלבי תשאול או חקירה שאינם מתועדים הוא בניגוד להוראותיו המפורשות של המחוקק ולתכליתן.

163

330. עד כה עסקנו בבחינת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, היינו לפי "המסלול החקיקתי". בטרם אעבור "למסלול הפסיקתי", אעיר כי עו"ד צלניקר ביקש בסיכומיו להבחין, במסגרת המסלול החקיקתי, בין שתי עילות פסלות לגבי אמרותיו המפלילות של הנאשם 1. האחת - עניינה אמצעי חקירה פסולים שעיקרן קבוצות הפסלות "הקלאסיות" שנמנו בסעיף 319לעיל; השנייה - הפגיעה בזכויות הנחקר שנמנו לאחר מכן (זכות השתיקה, הזכות להיוועץ בעורך דין, הזכות לתיעוד החקירה, הזכות לתרגום נאות). אין מניעה לבחון את הדברים גם לפי דרך המיון האמורה.

המסלול הפסיקתי - תמציתו

331. מסלול הבחינה הנוסף לבחינת קבילותה של ההודיה נקבע בעניין יששכרוב, ובשלב זה אפנה לסיכומה של דרך בחינה מחודשת זו בידי הנשיאה מ' נאור, בע"פ 10477/09 מבארק נ' מדינת ישראל (10.4.2013), בסעיף 39 לחוות הדעת:

הדרך השניה לבחינת קבילות הודאה, לפי הלכת יששכרוב, היא דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בהלכה זו. מדובר בעילת פסילה שבשיקול דעת בית המשפט, אשר תופעל כאשר מגיע בית המשפט למסקנה שההודאה נגבתה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פיסקת ההגבלה (פס' 63 שם). התנאים לתחולת דוקטרינת הפסילה החוקתית הם שהראיה הושגה שלא כדין (באמצעי חקירה המנוגדים להוראה הקבועה בחקיקה או בנוהלים מחייבים, באמצעי חקירה בלתי הוגנים או באמצעי חקירה הפוגעים שלא כדין בזכות-יסוד מוגנת) - ושקבלתה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא על-פי גדריה של פסקת ההגבלה (שם, פס' 63-68). קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הם, בין השאר אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה (שם, פס' 70), מידת ההשפעה של אמצעי החקירה על הראיה שהושגה (שם, פס' 71) ובחינת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה (שם, פס' 73-72).

משקל ההודאה - תמצית ההלכה

164

332. גם אם לא נפסלה הודאה לאחר שנבחנה בידי בית המשפט - בין במסלול החקיקתי ובין במסלול הפסיקתי - שומה על בית המשפט להמשיך ולבדוק את משקלה של ההודאה. ייתכן שנחקר יודה בעבירה שלא ביצע גם אם לא הופעלו עליו לחצים חיצוניים פסולים. אפשר שהנחקר יושפע מאמצעי חקירה, הגם שכשלעצמם לא נפסלו אמצעים אלה, ונחקר "רגיל" לא היה מושפע מהם קשות: "...גם שימוש בדרכי חקירה שהן מותרות עלול להביא לכך שנחקר יודה במה שלא חטא" - דברי הנשיא שמגרב-ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 448. זאת "בשל לחצים פנימיים שבנפש האדם" - דברי הנשיאה ביניש בעניין יששכרוב, ס' 23 לפסק הדין.

על בית המשפט לבדוק את משקלה של ההודאה באמצעות מבחן "פנימי" ומבחן "חיצוני", ועמדה על כך השופטת ארבלבעניין וולקוב, בסעיף 8 לחוות דעתה:

165

משקלה של הודאה נמדד באמצעות שני מבחנים. הראשון מכונה המבחן הפנימי והשני מכונה המבחן החיצוני. המבחן הפנימי עניינו בבחינת ההודאה כשלעצמה ומתוכה ובחינת סימני האמת העולים מתוכה. כך למשל תיבחן "הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באמון" (ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979)...; ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933, 952 (2001...). המבחן החיצוני דורש קיומה של תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף". דרישת ה"דבר מה" הינה דרישה לגורם אובייקטיבי, חיצוני להודאתו של הנאשם, המצביע על אמיתותה של ההודאה הסובייקטיבית. מדובר בתוספת ראייתית מאמתת ולא בתוספת מסבכת, ולפיכך אין צורך שתתייחס לזהות הנאשם כמבצע העבירה (עניין סטקלר, פסקה 20; ע"פ 4762/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל, פסקה 7... מטרתו של המבחן החיצוני היא להסיר את החשש כי למרות שההודאה נדמית כמהימנה על-פי המבחן הפנימי, לקח על עצמו הנאשם אחריות על עבירה שלא ביצע מסיבה כלשהי (עניין סטקלר, פסקה 21). בין שני המבחנים, זה הפנימי וזה החיצוני, מתקיימים קשרי גומלין, כך שככל שמשקלה העצמי של ההודאה גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני, ולהיפך. עם זאת, גם אם משקלה הפנימי של ההודאה רב ביותר אין בית המשפט מרשיע אדם ללא התקיימותו של "דבר מה" אפילו קל שבקלים (עניין לוי, בעמ' 234; עניין ניג'ם, פסקה 7). מובן כי לצד ההודאה יש לבחון את יתר הראיות ולבדוק האם יש בהן כדי להקים ספק סביר באשמתו של הנאשם (ע"פ 7443/06 ארקה נ' מדינת ישראל, פסקה 33).

אכן, מובן הדבר שבחינת דרכי החקירה והלחצים שהיה נתון בהם הנחקר אינה יפה רק לשלב הראשון, שלב הקבילות. אפשר שפגמים בחקירה לא יובילו לפסילת ההודאה אך יגרעו, ברב או במעט, ממשקלה (ראו למשל, עניין יששכרוב, ס' 36 לפסק הדין).

333. אעיר לסיומה של נקודה זו כי יש אף מלומדי משפט הסוברים כי מן הראוי להחמיר בתוספת הראייתית הנדרשת לשם הרשעה בעבירה בהסתמך על הודאה בלבד, וזאת לנוכח החשש מפני טעויות אפשריות. ראו סקירת המצב המשפטי והצעותיו בנושא זה של השופט מרדכי לוי במאמרו (סעיף 318 לעיל), בעמ' 56-51.

חקירת קטינים - הסיכון המוגבר להודאות שווא ותיקון חוק הנוער

334. שונה הוא הנחקר הקטין מן הנחקר הבגיר - במבנה אישיותו, בסף רגישותו, בבשלותו ובתלותו במבוגרים. הספרות והפסיקה הכירו בכך שתגובתו של קטין לשלילת חירותו וללחצי החקירה מעמידה אותו בסיכון מוגבר להודאת שווא, ועל כן דרכי חקירה המותרות כלפי בוגר אפשר שייאסרו לגבי קטינים.

עמדה על כך ועדת גולדברג. בדו"ח הוועדה נאמר כי לכל נחקר "סף שבירה" אישי על פי אישיותו ויכולתו לגייס כוחות נפשיים כדי לעמוד בתנאי לחץ. החשש להודאת שווא גדול יותר לגבי נחקרים שאינם משתייכים לעולם העברייני ואינם מורגלים במעצר ובחקירה (ס' 9). הוועדה מנתה שלוש קבוצות סיכון למתן הודאות שווא. בקבוצה הראשונה קשור הסיכון למבנה אישיותו של הנחקר, ועמה נמנים הקטינים (ס' 13-12). בקבוצה השנייה קשור הסיכון להשפעת החקירה או המעצר (ס' 14). בשלישית נמנים אלה המודים במה שלא עשו מחמת שיקולים ולחצים חברתיים (ס' 15).

166

פרק נפרד ייחדה הוועדה לחקירתם של קטינים. בתחילת הפרק קבעה הוועדה כי "אוכלוסיה זו של נחקרים חשופה יותר ממבוגרים להשפעות בחקירה, כושר עמידתם בלחץ החקירה קטן יותר, והנטיה לוותר על זכויות הנחקר (כגון זכות השתיקה) רבה ביותר" (ס' 65). בעניין זה ציטטה הוועדה בהסכמה מתוך ספרו נוער בפלילים של שופט הנוער א' שרון:

...קטין שלא כבגיר נתון לחרדה בעת חקירתו. הוא מושפע מיחס נוקשה כלשהו של החוקר וכושר עמידתו נמצא בשפל המדרגה ועלול לעתים לא רק להפליל עצמו בתשובות אמת, אלא אף לייחס לעצמו מעשים שלא עשה או שעשה בעבר הרחוק ולו על מנת לרצות את רצון החוקר. מכל מקום, אין ספק שאם לחץ פסיכולוגי המופעל על בגיר יכול לגרום לפסילת הודעתו, השפעתו של לחץ כזה על קטין גדולה שבעתיים. לעתים, עצם הופעתו של הקטין בתחנת המשטרה יש בה כדי להוות לחץ עליו עד כדי נטילת רצונו החופשי ומצבו הנפשי בעת מסירת אימרתו לא יאפשר לו את הריכוז ושיקול הדעת הדרושים לו כדי להבין את מצבו ולפעול על פי האינטרסים שלו. גם פחד טבעי של קטין הנמצא במעצר ונחקר לבדו ללא נוכחות אדם קרוב לו יכול להביא לכך שהוא עלול להודות במעשה שלא עשה.

הוועדה המליצה מספר המלצות לתיקון החוק, שעיקריהן אומצו בתיקון מס' 14 משנת תשס"ח לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א -1971 (להלן: "חוק הנוער"). תיקונים אלה יובאו בהמשך. הוועדה המליצה כי בנוסף לתיקון החוק, יוצאו הנחיות לחוקרים:

...כי בעת החקירה יתנו את דעתם ודאגתם גם לטובת הקטין, ובכלל זה את הצורך להסביר לו הסבר היטב את זכויותיו. יש למנות חוקרי נוער לאחר הכשרה נאותה והסמכה לתפקיד רגיש זה, שיהיו מודעים לנזק הנפשי, שלעיתים הינו בלתי הפיך, הנגרם לקטין מעצם מגעו עם המשטרה והצורך להקטין נזק זה במידת האפשר, אף אם גילוי האמת הוא שעומד בראש מעיינם בחקירה (ס' 72 לדו"ח הוועדה).

167

335. בהצעת החוק לתיקון מס' 14 הנ"ל (ה"ח 244 התשס"ו-2006, עמ' 468, מיום 12.6.2006) צוין כי התיקונים המוצעים לחוק הם פרי המלצות של מספר ועדות (לרבות ועדת גולדברג). העיקרון העומד בבסיס הצעת החוק הוא "שיפור ההגנה על זכויותיו של קטין חשוד או נאשם, ומתן דגש נוסף לזכויות נוספות של קטין כאמור, שעד היום לא קיבלו ביטוי בחקיקה (עמ' 468). בהמשך ההצעה צוין כי הצורך בהוראות מיוחדות, שיפורטו להלן, בעקבות המלצות ועדת גולדברג:

נובע מהחשש כי לאור הקושי של קטין לעמוד בלחץ של חקירה וכן לאור נטייתו לוותר על זכויות הנתונות על פי חוק כחשוד שטרם הוכחה אשמתו, עלול הקטין להודות לעתים במעשים שלא עשה (בעמ' 473).

ביום 30.7.09, כשלושה חודשים לפני אירוע הרצח, נכנס לתוקפו תיקון 14 הנ"ל לחוק הנוער. סעיף 1א לחוק הנוער קובע כעיקרון כללי כי "מימוש זכויות של קטין, הפעלת סמכויות ונקיטת הליכים כלפיו ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין ומתן משקל ראוי לשיקולי שיקומו, הטיפול בו...וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו". סעיף 1ג לחוק קובע כי "הליכים לפי חוק זה שמתקיימים בנוכחות הקטין, יתנהלו בשפתו של הקטין או בשפה שהקטין מבין ודובר אותה...או בתרגום לשפה כאמור". גם בחוק זה נקבע במפורש כי "חקירה" היא "תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה".

להלן יובאו התיקונים העיקריים בחוק הנוער, שעניינם גם עלה בהליך שלפנינו.

הודעה לקטין חשוד על זכויותיו בטרם חקירתו

336. סעיף 9ט (א) לחוק הנוער קובע:

בטרם ייחקר קטין חשוד, יודיע חוקר לקטין, בלשון המובנת לו בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו, על זכויותיו המפורטות להלן, נוסף על חובותיו לפי כל דין כלפי הקטין בהיותו חשוד:

(1) זכותו להיוועץ בעורך דין ביחידות ולהיות מיוצג על ידי סניגור, וכן זכאות לפי חוק הסניגוריה הציבורית.

(2) זכותו לנוכחות הורהו או קרוב אחר בחקירתו, כאמור בסעיף 9ח.

168

החוק מדגיש כי ההודעה לקטין על זכויותיו תהיה בלשון המובנת לו. הוראה זו נובעת מהמלצות ועדת גולדברג, שאף הביעה עמדתה כי נוסח האזהרה המקובל במשטרה אינו מתאים לאזהרת קטינים, וספק אם הוא מובן לכל קטין (ס' 68 לדו"ח הוועדה). בסעיף קטן (ג) להוראת החוק האמורה הוסף כי שר המשפטים יקבע הוראות בדבר נוסח הודעה כאמור בסעיף קטן (א). בסעיף קטן (ב) נקבע כי בטרם ייחקר קטין חשוד שהוא עצור, תימסר הודעה לסנגור על חקירת הקטין.

נוכחות הורה או קרוב אחר בחקירת קטין חשוד

337. סעיף 9ט קבע את זכותו של הקטין לנוכחות הורה או קרוב אחר במהלך החקירה, וכן את זכותו להיוועץ בהם לפני תחילת החקירה. לזכות זו יש סייגים, כגון כאשר סבור "קצין מוסמך" כי הדבר עלול להביא לשיבוש החקירה. החלטה כזו חייבת להיות מנומקת ומתועדת בכתב. כאמור, חובה להודיע את זכותו זו לקטין לפני כל חקירה.

חקירת קטין חשוד בשעות הלילה

338. סעיף 9י לחוק הנוער קובע כי קטין חשוד לא ייחקר בשעות הלילה (לאחר השעה 22:00 כשמדובר בקטין מעל גיל 14). גם זכות זו מסויגת בסייגים כגון סמיכות החקירה למעצר והסכנה לשיבוש החקירה, וגם במקרה זה על הקצין המוסמך להורות על כך בהחלטה מנומקת בכתב.

339. שלוש הערות נוספות לעניין התיקונים בחוק הנוער:

א. סעיף 9ו לחוק הטיל על המשטרה חובה ליידע הורה או קרוב משפחה על אודות חקירת קטין ועל מעצרו. במקרה שלפנינו ידעו ההורים על המעצר והחקירה.

ב. התיקון לחוק הנוער הוסיף הוראה בחוק המעצרים (סעיף 9א) הנוגעת לכבילת קטין במקום ציבורי. לפי התיקון הוטלו מגבלות על כבילה כאמור, וכן נקבע כי "בקבלת החלטה על כבילתו של קטין יובאו בחשבון גילו והשפעת הכבילה על שלומו הגופני והנפשי". משמע - שהחוק עצמו היה ער להשפעתה של הכבילה על קטינים במיוחד.

ג. יצוין כי לנוכח האפשרות לקיום חקירות רבות באותו עניין, הוצע בהצעת החוק להגביל את מתן הזכויות לקטין לחקירתו הראשונה בלבד (סעיף 9י להצעת החוק, שם, בעמ' 474). ואולם, הצעה זו לא התקבלה. לפיכך, הזכות לנוכחות הורה בחקירה - אפשר שתישלל בחקירה הראשונה הסמוכה למעצר, אך עדיין יהיה מקום לקיימה בחקירות שלאחר מכן.

169

340. אין עדיין פסיקה רבה לעניין משמעות התיקון לחוק הנוער לגבי קבילותן של הודאות קטינים. במקרה אחד שהגיע לבית המשפט העליון הורשע המערער בביצוע עבירות מין בהתבסס על עדותה של המתלוננת הקטינה, והסיוע נמצא בהודעת המערער במשטרה. נטען כי הודעתו במשטרה אינה קבילה. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על אופן גביית ההודעה. האזהרה מופיעה רק לאחר כ-15 עמודי חקירה, אם כי החוקר השתמש במילים "כמו שאמרתי לך" - הן לגבי האזהרה והן לגבי זכות ההיוועצות בעורך דין. כשעלה נושא ההיוועצות הודיע המערער שאינו רוצה להתייעץ עם עורך דין. השופטת (כתוארה אז) נאור, הייתה שותפה לעמדתו של בית המשפט המחוזי כי בשל קטינותו של המערער ראוי היה לעמוד על מיצוי זכות ההיוועצות. יחד עם זאת, לא סבר בית המשפט העליון כי בשל כך ההודעה איננה קבילה. צוין כי סעיף 9ט החדש לחוק הנוער נכנס לתוקפו כשנה לפני החקירה (במקרה שלנו מדובר בשלושה חודשים בלבד), והנוהל החדש עדיין לא הוטמע במשטרה. הקטין הודיע מפורשות שאינו מעוניין בסנגור, והגם שמוטב היה אילו הודיעו החוקרים לסנגוריה והיו ממתינים לעורך דין, הרי לאור סעיף 9ט(ב) סיפא לחוק, שלפיו אין בהודעה לסנגור כדי לעכב את החקירה - אין לפסול את קבילות החקירה. מן הראוי גם לציין שהיה זה הפגם היחיד שנמצא בחקירה. על כן, אין להשוות מקרה זה לענייננו (ע"פ 5962/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.2012).

341. עד כה נסקרו עיקרי המסגרת הנורמטיבית הנוגעים לבחינת קבילותן ומשקלן של הודאות חשודים במשטרה בכלל, ולגבי קטינים במיוחד. עתה אבקש ליישם את הדברים לגבי אמרותיהם של שני הנאשמים במקרה שלפנינו.

פרק ז - אמרותיו של הנאשם 1 - קבילוּת

342. עיקרי העובדות הנוגעות לאמרותיו של הנאשם 1 נסקרו בהרחבה בחלק העובדתי. אפתח ואומר כי בחינת הדברים מובילה לדעתי למסקנה כי הצטברותם של ליקויים לא מעטים, בדרגות חומרה משתנות, במהלך חקירותיו הרבות של הנאשם 1, מוליכה למסקנה בדבר אי קבילותן של אמרות הנאשם בחקירות אלה. זאת, הן לפי המסלול החקיקתי הן לפי המסלול הפסיקתי. הדברים אמורים במשנה תוקף במי שבעת חקירתו היה קטין.

170

פגמי התשאול, התיעוד ומתן הזכויות לנחקר

343. הפגמים שאבקש לפתוח בהם, גם מפאת חשיבותם, נוגעים לדרך התנהלותה של החקירה בכלל ותיעודה בפרט. העיון בחומר הרב שנפרש בפנינו מלמד כי הוכחה למעשה בהליך זה שיטת חקירה של צוות החקירה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה. התברר לנו כי קודם לגביית ההודעה בכתב מהחשוד, ככל שנגבית לבסוף הודעה, מתקיימים בדרך כלל שני שלבי תשאול שהם חקירה לכל דבר. הראשון הוא שלב "התשאול הנעלם", היינו חקירת החשוד באופן שלא תועד חזותית כלל (על כן, ניתן להסיר את המרכאות הכפולות). השלב השני מתועד חזותית, והוא תשאול ארוך של הנחקר, שרק בסופו מוזהר החשוד בדבר זכויותיו, או חלקן, ואז נגבית הודעתו. זהו התשאול המוקדם (בשפת הסנגור: "שיטת הבישול והתשאול").

לגבי השלב הראשון, שאינו מתועד בתיעוד חזותי - יש ונערך מזכר לגבי דברים שאמר החשוד בשלב זה, ויש מקרים שבהם התשאול נעלם ממש, ואין בית המשפט יודע מה התרחש בו.

דרך התשאול הנעלםננקטה פעמים רבות לגבי נחקרים רבים בחקירה זו שנחקרו כחשודים, לרבות הנאשם 2 שבעניינו היה התשאול הנעלם בוטה (ועל כך להלן). ניתן לומר שמדובר בדרך פעולה שצוות החקירה הכיר ועשה בה שימוש שיגרתי. כזכור, הדגשתי במיוחד בחלק העובדתי את ההפניות הנוגעות לאופן הביטוי של פגמי התשאול הנעלם.

אחזור ואזכיר את הפגמים האמורים על ציר הזמן של חקירות הנאשם 1.

פגמי התשאול לאורך כל החקירה

171

344. הלילה הראשון: עקב תקלה טכנית נטענת, אין בידינו תיעוד חזותי של חקירתו הראשונה של הנאשם 1 מיד לאחר שהובא למשרדי ימ"ר מרכז בערב שלאחר האירוע (לא ברור לי מדוע טענה המאשימה, בס' 83 לסיכומיה, כי חקירתו של הנאשם 1 החלה ארבע שעות לאחר עיכובו לחקירה). מכשיר ההקלטה הופעל בשעה 19:38, ותחילת רישום ההודעה ת/18 הייתה 45 דקות לאחר מכן (בשעה 20:23). זהו זמן התשאול. שעת סיום ההקלטה היא 22:10. מכאן שזמן החקירה כולל התשאול המוקדם היה כשעתיים וחצי. אלה באו לביטוי בהודעה של שני עמודים, בשפה העברית, שאינה חתומה בתחילתה ובסופה - לא על ידי החוקר ולא על ידי הנחקר. האזהרה היא "בקטטה ובקשירת קשר לביצוע רצח".

הנאשם 1 נלקח לתא ההמתנה עד אשר הוצא לתשאול, בשעה 23:30, על ידי אילן לוי. התשאול נערך במקום שאינו מפורט. אין תיעוד חזותי או קולי של הדברים שנאמרו לאילן לוי, אלא רק זכרון דברים תמציתי, ת/19. יצוין כי בזכ"ד זה בא לראשונה הסיפור על מפגש ביום רביעי בערב בביתו של א', שבו נכחו ג'יהאד והנאשם 1, ושם ביקש א' מג'יהאד לירות על האוטובוס. אין לקבל את תשובותיו של אילן לוי לשאלה מדוע לא בוצע תיעוד כדין לפעולת חקירה זו. זאת ועוד, תשובתו של החוקר שלפיה ממילא חזר הנאשם 1 על הדברים בחקירתו המתועדת מיד לאחר מכן, מעלה חשד שהוצאת הנאשם 1 לשיחה עם החוקר נועדה "להכין" את החקירה שלאחר מכן. עובדה היא שבהמשך אותו לילה יצא אותו חוקר עם החוקר רוזיליו מחוץ למשרדי הימ"ר כשהם מצוידים במכשיר הקלטה (ת/23 ו-ת/23ב).

התשאול שהחל בשעה 23:30 היה אפוא תשאול נעלם המגובה לאחר מכן בזכ"ד.

בשעה 00:20 הוחזר הנאשם 1 לתא ההמתנה, ושם נערך תשאול נוסף שתועד חזותית.

בהמשך אותו לילה נערכו הפגשות בין הנאשם 1 לבין א' וג'יהאד.

345. סיבוב החקירה השני היה ביום ראשון, 11.10.09. הנאשם 1 הוכנס לחדר החקירות, ומיד בתחילת החקירה נראה שמוהנא כבר שוחח איתו קודם לכן ("אמרתי לך"; "אמרת לי"). מוהנא אישר זאת בעדותו (עמ' 835 ש' 3 ואילך). כך גם עולה מהמשך החקירה (לעיל, ס' 67). מוהנא לא הזהיר את הנאשם 1 ולא הסביר לו את זכויותיו, הגם שמדובר ביום חקירות חדש. בפעולת חקירה זו השתתפו גם חוקרים נוספים, ובמסגרתה גם הופגש הנאשם 1 עם ג'יהאד. בשלב מסוים הוצא הנאשם 1 מחדר החקירות, ואז ערך מוהנא את "תרגיל הפתקים" שלא תועד חזותית (ולא במזכר). בהמשך ערך מוהנא ככל הנראה תשאול לא מתועד נוסף, המקדים את החקירה הבאה (לעיל, ס' 70).

פעולת החקירה הבאה באותו יום נערכה בהמשך לתרגיל הפתקים. רק כעבור 58 עמודי חקירה התחיל מוהנא ברישום הודעה כתובה, והסביר לנאשם 1 שהוא תחת "אותם אשמים". זוהי "שיטת הבישול והתשאול". אעיר כי תגובתו של הנאשם 1 לאזהרה מלמדת שהוא לא הבין אותה: "אני אומר לך דברים כדי שאני אגרום לך להבין שאני חף מפשע, ואתה אומר לי חשדים ולא יודע מה..." (ת/27ד עמ' 59 ש' 25-26).

172

346. סיבוב החקירה השלישי נערך לאחר יומיים (13.10.09). הוא החל בתשאול הנאשם 1 בידי תומר כהן ומוהנא, כאשר א' מקשיב לשיחה. אין אזהרה, ואין הודעה לנאשם 1 על זכויותיו. כעבור חצי שעה החלה חקירה נוספת של הנאשם 1 על ידי מוהנא, שארכה כ-50 דקות. בתחילתה לא הוזהר הנאשם 1 ולא הוסברו לו זכויותיו. הדבר נעשה באמצע החקירה עם רישום ההודעה. כזכור ביום חקירות זה כבר נעלם ג'יהאד מגרסתו של הנאשם 1, ואת מקומו יחליף - בסיבוב החקירה הבא - ע' ח' כשותפו של א'.

347. לפני שאעבור לפגמי התשאול ביום שבו ניתנה האמרה המפלילה, אסכם ואומר כי במהלך שלושת סבבי החקירה עד כה מתברר כי היו חקירות שלא תועדו כלל (התשאול הנעלם), ואילו בתשאולים נוספים נמסרה ההודעה לנאשם 1 על זכויותיו רק בשלב מתקדם של התשאול, עם רישום ההודעה. אעיר כי הזכויות הודעו באופן חלקי, וקיים גם פער בין הדברים שנאמרו לנאשם 1 לבין מה שנכתב בהודעה הכתובה. שאלה נוספת היא האם הבין הנאשם הקטין בן ה-16 את זכויותיו כנחקר.

348. יום מתן האמרה המפלילה: לאחר שבוע נוסף במעצר הובא הנאשם 1, ביום 20.10.09 בבוקר, מאבו כביר לימ"ר מרכז, לסבב חקירות נוסף שיסתיים בחזרתו לאבו כביר בחצות הלילה. ביום זה ניתנה האמרה המפלילה ששימשה בסיס לכתב האישום.

עד לחקירתו הארוכה אחר הצהריים הוחזק הנאשם 1 שעות רבות בתא ההמתנה (למעט הפגשתו עם חמודי שוואהנה). לאור הראיות מסתבר לומר כי במהלך השעות האלה נעשה לנאשם 1 תשאול שלא תועד כלל (התשאול הנעלם), כפי שיפורט שוב להלן.

לפני חקירתו האמורה הופגש כאמור הנאשם 1 עם חמודי, הפגשה שבוצעה ללא אזהרה או מתן זכויות למי מהנחקרים.

349. מחילופי הדברים שבין הנאשם 1 לחוקריו (ת/30ג) - עולה בעליל כי קדמה לחקירה זו שיחה (או שיחות) בין הנאשם 1 למוהנא - היינו התשאול הנעלם. אחזור ואפרט ההוכחות לכך:

א. "חבל על הזמן אם אתה לא הולך עכשיו ומספר לי בדיוק מה קרה אני...אני אומר לך עכשיו אני...נורא אקח ללב ממך כי אני אמרתי לך אז בבקשה (עמ' 3 ש' 21-23).

173

ב. במהלך החקירה הזכיר מוהנא לנאשם 1 כי אמר לו לפני כן שהוא נוסע באותו יום לירושלים, כאשר הכוונה היא ככל הנראה לנסיעה לשם דיון בפרקליטות על אודות תיק החקירה (עמ' 8 ש' 8-9). נסיעה זו אינה מצוינת קודם לכן בתמלול.

ג. דבריו של מוהנא: "הנה כתב אישום ברצח לארבעתכם, אמרתי לך היום איפה היינו" (עמ' 8 שורה אחרונה).

ד. דבריו של מוהנא: "עוד פעם אנחנו חוזרים לאותו סיפור שאמרתי לך אני ואחי על בן דודי ואני ובן דודי על הזר?" (עמ' 8 ש' 19-24, עמ' 25 ש' 18-20). סיפור "הזר" אינו מופיע קודם לכן בתשאול זה ובחקירות קודמות. אכן, גם אנו השופטים הערנו במהלך הדיון כי ברור שהיה כאן דיבור קודם, בלתי מתועד (עמ' 1161-1159). למוהנא אין תשובה בעניין זה (עמ' 1160 ש' 30-26).

350. מבחינת תוכן הדברים, חשוב לא פחות לציין גם את האין. הזכרתו לראשונה של ע' בחקירה זו, כמעורב מרכזי בפרשה, לא הפתיעה את החוקרים (עמ' 4 ועמ' 77), והדבר אומר דרשני! כיצד זה תפנית מרכזית כזו בעלילה מתקבלת על ידי החוקר באופן טבעי?! הדבר גם מתקשר לכך שביום החקירה הקודם כבר נעלם ג'יהאד מסיפורו של הנאשם 1. מתבקש היה קיומו של תיעוד בחקירה על שקיעת שמשו של ג'יהאד וזריחת שמשו של ע', אך הדבר חסר באופן מתמיה.

צודק גם הסנגור בהפנותו לכך שבמהלך החקירה אמר הנאשם 1 כי חוקריו הוציאו אותו באמצע הארוחה. ארוחת הצהריים ניתנת לפני השעה 1400, ואילו החקירה הארוכה החלה בשעה 16:00. ראו לעניין זה את תהיית בית המשפט, בעמ' 1384.

351. עד כאן התשאול הנעלם ביום 20.10.09, ומכאן לשלב החקירה הבא, המתועד, באותו יום. באשר לחקירה המתועדת, חזרה התופעה הפסולה של תשאול שמתחיל ללא אזהרה ומתן זכויות לנחקר, ורק לאחר פרק זמן ארוך מאוד - 67 עמודי תשאול - מתחיל רישום ההודעה. דא עקא, שבפרק זמן זה שינה הנאשם 1 את גרסתו מספר פעמים בעקבות דברי חוקריו. בעמ' 67, לאחר שמוהנא מסר לנאשם 1 שהוא עדיין "תחת אותן חשדות", ועל זכות השתיקה, הגיב הנאשם: "יעני מה אני אעשה עכשיו?". בעמ' 109 אמר הנאשם 1: "טוב עזוב אותנו מהסיפור, אני אספר את הסיפור שלנו, אני רוצה ללכת". קיים גם בחקירה זו פער בין הנאמר בעל פה לבין הרשום בהודעה הכתובה, והכוונה בעיקר לזכות ההתייעצות בעורך דין.

174

תמלול החקירה על כל חלקיה מתפרס על 144 עמודים, אך זוכה ל-3.5 עמודי הודעה מודפסת בלבד (בכתב יד בערבית - 5 עמ'). זוהי ההודעה שהוצגה לפרקליטות ושימשה בסיס לכתב האישום. שינויי הגרסאות בחקירה זו עצמה לא באו לכלל ביטוי בהודעה הכתובה, ולא במזכר כלשהו בחומר החקירה, וביטוין היחיד הוא בתמלול החקירה. כידוע תמלול זה עובר לפרקליטות רק בשלב מאוחר יחסית.

352. בהמשך לחקירה הארוכה, וללא אזהרה נוספת, בסמוך לשעה 20:30, נערכה הובלה שנועדה לכך שהנאשם 1 יצביע על מקום הימצאו של הנשק. רק כשעה לאחר מכן, בג'לג'וליה, הופעלה ההקלטה מחדש. הנאשם 1 מסר בעדותו כי לפני תחילת ההובלה, בהיותם בתחנת דלק בהמתנה ליחידת הכלבנים, איים עליו מוהנא כי אם לא ימצאו את הנשק הוא יקבל מכות, אך אם הנשק יימצא, הוא יילקח מיד לביתו.

משלא נמצא הנשק, יצאו הנאשם 1 וחוקריו לשחזור בזירת האירוע. תומר כהן אמר לנאשם 1 שהוא "תחת אותה אזהרה", וכי זכותו להיוועץ בעו"ד. נראה כי הנאשם 1 לא הבין במה מדובר, ומוהנא ניסה להסביר לו שיש לו זכות שלא להגיד דבר. הנאשם 1 עדיין לא הבין, ושאל: "מה להגיד...מה זאת אומרת לא להגיד כלום יעני?" הדבר מלמד עד כמה לא היה הנאשם 1 מודע לזכויותיו הבסיסיות.

353. סיבוב החקירה החמישי נערך ביום 29.10.09, בעקבות אמרתו המפלילה של הנאשם 2 - יום קודם לכן. הנאשם 1 נלקח ממקום מעצרו במגרש הרוסים והובא למשרדי הימ"ר בירושלים. נושא החקירה הוא הנשק שנשא א' ביום האירוע - עניין קרדינלי שהנאשם 1 לא העיד עליו למעשה באמרתו המפלילה, אך הנאשם 2 העיד עליו לראשונה יום קודם לכן.

שוב חוזרת תופעת התשאול הנעלם. כך, עם תחילת החקירה אמר מוהנא לנאשם 1 כי חברו הנאשם 2 "סיפר הכול": "ואני אמרתי לך למה אנחנו באנו לפה". הנאשם 1 ידע לומר מראש כי הוא התבקש לספר בחקירה זו על הנשק (עמ' 3 למטה), מבלי שיש לכך תיעוד קודם בהקלטה. משביקש זמן להיזכר, נזף בו מוהנא: "עכשיו אמרת לי, לפני קצת סיפרת לי הכול" (עמ' 4).וראה הפניות נוספות ל"אמרתי לך" לגבי הנשק, בס' 111 לעיל.

אכן, גם במקרה זה הבענו דעתנו במהלך המשפט כי הדברים מצביעים על דיבור קודם לעניין הנשק, נושא חקירה זו (עמ' 1501-1497). בעוד אשר מוהנא הכחיש זאת, הרי שראש צוות החקירה הודה כי זוהי בהחלט פעולה בלתי תקינה שנעשתה ללא ידיעתו (עמ' 2093). אעיר כי תומר כהן עצמו ציין בעדותו כי "נוצרו סיטואציות רבות של חילופי מילים ביני לבין נחקרים, ביני לבין עדים...גם עם הנאשמים, פניתי אליהם אמרתי להם מילים כאלה ואחרות, אלה לא דברים שאני מגדיר אותם כסוג של חקירה" (עמ' 1900).

175

באשר לחקירה המתועדת, שוב חזרה התופעה של תשאול ללא אזהרה והסברת הזכויות, ורק לקראת רישום ההודעה נעשה הדבר באופן חלקי (בעמ' 10 ל-ת/33ג). כאשר הוקרא לנאשם 1 נוסח האזהרה, לרבות זכות ההיוועצות בעו"ד, אמר הנאשם 1: "כל הזמן אתה קורא לי את זה, חלאס נמאס לי". ולגבי סנגורו אמר שאינו מכיר אותו ושאינו רוצה להכיר אותו.

דרך התשאול הנעלם לגבי הנאשם 1 ומשמעותה - דיון

354. התופעה החמורה מכול בחקירה זו, לדעתי, היא התשאול הנעלם. בכל חמשת הימים שבהם נחקר הנאשם 1 (למעט אולי ביום 13.10.09), היו קטעים בחקירה הנעלמים מעיני בית המשפט, שלא כדין.

בעניין מילשטיין (סעיף 25 לחוות דעתו של השופט א' לוי) עמד בית המשפט העליון על חשיבות התיעוד החזותי של נחקרים בחשד לביצוע עבירות חמורות, כפי שנקבע בתיקון לחוק חקירת חשודים, והטעים:

אין צורך להבהיר, כי החשש לעיוות דין שנגרם כתוצאה מהרשעה המבוססת על הודאת שווא הוא קטן יותר שעה שמדובר בחקירה שתועדה באופן חזותי, ושתיעודה זה מונח בפני הערכאה הדיונית, היכולה להתרשם - באופן בלתי אמצעי כמעט - מדרך עריכתה של החקירה, התנהגותו של הנאשם והתנהלות חוקריו.

בדומה לכך כתבה ד"ר חגית לרנאו:

176

התיעוד החזותי יכול לסייע במניעת הודאות שווא בשני מישורים שונים: הן בכך שידיעה שהחקירה המצולמת ממתנת את התנהגות החוקרים במהלך החקירה והן בכך שהתיעוד מאפשר בחינה בלתי אמצעית של הדינמיקה שהביאה להודאת החשוד. התיעוד החזותי פותח בפני הסנגוריה ובית המשפט חלון לעקוב אחרי הדינמיקה של החקירה; לבחון את מארג היחסים שנוצרו בין החוקר לבין הנחקר; לאתר הפעלת אמצעים סוגסטיביים על החשוד או חלקים בחקירה שבהם החוקר חושף פרטים מוכמנים גם כאשר החוקר עצמו לא היה מודע לכך בזמן אמת.

(חגית לרנאו, הודאות שווא הרשעות שווא, לעיל, סעיף 318, בעמ' 356 - 357).

וראו גם עניין יששכרוב, בסעיף 23 לפסק הדין.

355. שיטת חקירה פסולה כזו היא רבת משמעות. מאחר שמדובר בחקירות נעלמות מעינינו - אין אנו יכולים לדעת מה היה אורכן, והאם הופעלו בהן לחצים או איומים, או שמא ננקטו אמצעי פיתוי והשאה על ידי החוקרים. החשש הוא שאם ננקטו אמצעי חקירה פסולים על פניהם, נעשה הדבר בחלק הסמוי מן העין, ולא בחלק הגלוי של החקירה. חשש כזה מתגבר כאשר הנחקר טוען כי באותו שלב נסתר ננקטו נגדו שיטות חקירה קשות ופסולות. ככל שהחוקרים מתבצרים בטענתם שלא היה תשאול נעלם - הדבר משליך על אמינותם לפחות בנוגע לדרך חקירה זו. אכן, חשיפתו של התשאול הנעלם מערערת את ההנחה, או החזקה, בדבר תקינותה של החקירה כולה (השוו סנג'רו, לעיל ס' 318, בעמ' 175). אפשר שניתן להקיש לעניין זה של תיעוד החקירה והעדרו במכוון, מהפסיקה בדבר המשמעות הנודעת לאי שמירתו של תיעוד רפואי. פגם זה עשוי לעתים להוביל כשלעצמו למסקנה בדבר רשלנות רפואית, וכן יש לאי הרישום משמעות ראייתית רבה לעניין נטלי הראיה (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'ציק פ"ד נו(1) 539, 553-550 (2001); ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 535, 544-541 (2004); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 126-125 (2001). הוא הדין, ואף מקל וחומר, לתוצאות הנובעות מקיומה המכוון של חקירה נעלמת. וכן ראו לעניין דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט פלילי - ע"פ 2869/09 חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל (9.11.2011). שם מדובר היה בחומר חקירה חשוב שאבד.

לא זו אף זו, לא קל להגנה להוכיח שיטת חקירה כזו, המעלימה מעיני בית המשפט נתח חשוב של החקירה. ואולם, כאשר שיטה כזו הוכחה - קיים החשש שדרך כזו ננקטה גם במקרים נוספים בחקירה הנדונה, שלא עלו, בפשט או ברמז, במפורש או במשתמע, בחומר הראיות.

177

חשיפת התשאול הנעלם מביאה, למצער, לכך שבית המשפט לא יוכל לשלול את טענת הנחקר בדבר אמצעים בלתי חוקיים שננקטו נגדו באותו זמן חקירה. במקרה שלפנינו אכן נטענו טענות על ידי הנאשם 1 בדבר איומים של החוקרים מצד אחד והבטחות שניתנו לו מצד שני. הדבר נעשה לדבריו בתא ההמתנה, ברכב, בחניה, בזמן שעלה למעצר, וכן בהפסקות של החקירה. לגבי יום 20.10.09 - מתן האמרה המפלילה ביותר - ציין הנאשם כי בהיותו בתא ההמתנה, הגיעו אליו חוקרים שונים ואמרו לו מה לומר בחקירה. בין השאר ציין כי החוקרים צעקו עליו ואיימו עליו, וכשהתבקש לפרט מסר כי איימו עליו שיעצרו את הוריו, וכן שיעצרו אותו למשך 30 שנה. הדברים פורטו לעיל, בסע' 121 ואילך. איני משוכנע כלל שכל אותם הדברים שייחס הנאשם לחוקריו אכן היו. ואולם, לא אוכל לשלול זאת, כמוסבר, ודי בכך לעניין קבלת טענות ההגנה בנקודה זו.

356. שיטה של תשאול נעלם היא הפרה מכוונת של חובת התיעוד על פי דין. להפרה מכוונת כזו יש משמעות כשנדונה שאלת פסלותה של ההודאה. וכפי שנקבע בעניין יששכרוב , בעת שנדון המסלול החקיקתי לבחינת הודאות (בס' 46):

178

קבלתה במשפט של ראיה שהושגה שלא כדין על-ידי גורמי אכיפת החוק, עשויה בנסיבות מסוימות לפגוע בערכים מרכזיים בשיטתנו המשפטית ובהם - עשיית הצדק, שמירה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו וכן הגנה על כבודו של הנאשם וחירותו. על-פי תפיסה רחבה של מלאכת עשיית הצדק, אין היא מתמצית בחשיפת האמת וביישום נכון של הדין על עובדותיו של מקרה נתון; עשיית הצדק מבוססת גם על הדרך באמצעותה מגיע בית-המשפט להכרעה בנסיבות העניין שבפניו. השתתת ההרשעה על ראיה שהשגתה נעשתה בדרך בלתי חוקית או תוך פגיעה משמעותית בזכות אדם מוגנת, מאפשרת לגורמי החקירה להנות מפרי חטאם והיא עלולה ליצור תמריץ לפעולות חקירה בלתי כשרות בעתיד. קבלת ראיה כאמור עלולה להצטייר כמתן גושפנקא מצד בית-המשפט לאי-החוקיות האמורה וכמתן יד גם אם לאחר מעשה להתנהגותם הבלתי כשרה של גורמי החקירה. בהתחשב בכך, בנסיבות מסוימות עלולה קבלתה של הראיה במשפט, לפגוע בהגינות ההליך השיפוטי ובטוהרו. עוד עלול להיפגע אמון הציבור במערכת השיפוטית שתפקידה להגן על זכויות הפרט מפני מעשים שלטוניים בלתי חוקיים. כבר נאמר בפסיקתנו בהקשר אחר כי: "תוצאת ההליך אינה הכרעה משפטית התלויה בחלל האוויר. יש עימה גם הכרעה באשר לדרך הראויה לניהול ההליך ולשמירה על זכויותיהם של המתדיינים בפניו של בית-המשפט...פגם דיוני חמור הינו במידה רבה פגם מהותי חמור" (דברי הנשיא ברק במ"ח 7929/96 קוזלי הנ"ל בעמ' 564). אשר על כן, עשיית הצדק במובנה הרחב ושמירה על אמון הציבור במערכת השיפוטית; ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו; וכן האינטרס המשותף לכלל ולפרט גם יחד בפסילת אמצעי חקירה בלתי חוקיים ובהרתעת הרשות החוקרת מפני נקיטת אמצעים דומים בעתיד; כל אלה תומכים בכך כי בנסיבות מתאימות, אי חוקיות משמעותית בהשגת הראיה תוביל לפסילתה אף אם אין חשש לגבי אמיתות תוכנה.

אעיר שהמאשימה כמעט שהתעלמה בסיכומיה מתופעה חמורה זו של התשאול הנעלם בכל הנוגע לנאשם 1. בפרק הדן בטענות לגבי הקבילות בכלל, ובנושא אי התיעוד בפרט - אין דיון בנושא התשאול הנעלם (להבדיל מהתשאול המוקדם). בסקירה העובדתית מודה המאשימה שהיה תשאול כזה - רק לגבי החקירה האחרונה מיום 28.10.09 (בעמ' 38-37 לסיכומיה).

דרך התשאול המוקדם לגבי הנאשם 1 ומשמעותה - דיון

357. פגם מובנה בסיסי היה גם בחקירה המתועדת של הנאשם 1 (שנראית מכל מקום כמרבית החקירה מבחינת הזמן). ככלל, עלה בעליל מהתיעוד החזותי כי החוקרים נקטו, כשיטת עבודה שיגרתית, דרך של תשאול מוקדם ארוך, שהוא חקירה לכל דבר, מבלי שהנאשם הוזהר כדין על המיוחס לו, ומבלי שהוסברו לו זכויותיו. ההודעה בדבר זכות השתיקה וזכויות הנחקר האחרות ניתנה לו רק בתום התשאול המוקדם, לאחר שעובדה גרסתו, וכחלק מגביית ההודעה, שבה רשם החוקר את תמצית הדברים. גם דרך חקירה זו ננקטה לא רק לגבי הנאשם 1 אלא גם לגבי הנחקרים האחרים בחקירה זו. משמיעת עדויותיהם של ראש הצוות והחוקרים נראה כי לדעתם דרך חקירה כזו היא עדיפה. תומר כהן הבהיר: "זה הנוהג, ואני סבור שהעניין הזה הוא תורם לחקירה" (עמ' 1797 ש' 19-18). במקום אחר הוא עמד על חשיבות קבלת הגרסה מיידית, לנוכח החשש שהחשוד עלול "להתקרר ולחזור בו" (עמ' 1201 ש' 25 - לגבי הנאשם 2).

179

שיטה זו היא פסולה - בראש ובראשונה משום שהתשאול הוא חקירה לכל דבר, וככזו חייב הדיאלוג שבין החוקר לנחקר החשוד להתחיל באזהרת הנחקר. תומר כהן, ראש הצוות, אישר שגם לפי הנחיות המשטרה תשאול הוא כחקירה לכל דבר, ואין לדבר עם הנחקר ללא אזהרה קודם לכן (עמ' 1804 ש' 3 ואילך).

יש כאן גם עניין של מידה. נוכחנו לדעת בחקירה זו כי התשאול המוקדם ארך זמן רב עד שהחל שלב רישום ההודעה. באמרה המפלילה מדובר ב-67 עמודי תשאול, ולא זו בלבד אלא שבפרק הזמן הארוך מסר הנאשם 1 מספר גרסאות סותרות, ונרשמה רק הגרסה הסופית. בחקירה ביום 11.10.09 מתחיל רישום ההודעה רק כעבור 58 עמודי תמלול. חלפו גם פרקי זמן ארוכים למדי בין יום החקירה השלישי לבין הרביעי (יום מתן האמרה המפלילה), ובין הרביעי לחמישי, והחקירות של הנאשם 1 החלו ללא אזהרה כאמור. תומר כהן עצמו ציין, שגם אם לשיטתו אין חובת אזהרה בכל חקירה מחדש, הרי מכל מקום, כאשר חולף זמן רב, מן הראוי להזהיר את החשוד מחדש באופן מפורש וממוקד (עמ' 1798, ש' 29-26; ובמקומות נוספים).

358. בהקשר זה אטעים, מעבר לנאמר, כי לדעתי, גם במקרה של תיעוד חזותי - טעונה מחשבה נוספת התופעה של חקירה ארוכה מאוד, המזוקקת להודעה מתומצתת של עמודים בודדים. כך בהליך דנן האמרה המפלילה ת/30 היא בת 3.5 עמודים מודפסים, לעומת 144 עמודי תמלול (ת/30ג)! ב-ת/27 יש 3 עמודי הודעה אל מול 87 עמודי תמלול (ת/27ד)! כידוע, תמלול ההקלטות אורך זמן, ולמעשה ההודעה הכתובה היא המשמשת בסיס לכתב האישום. קוראי ההודעה בשלבים הראשונים (התובעים, הסנגורים, וכן השופטים בדיון המעצר לצורכי חקירה והמעצר עד תום ההליכים) אינם יודעים בשלב זה את הדינמיקה של החקירה, את גרסאותיו המשתנות של הנחקר ככל שהיו, ואת הלחצים ככל שהופעלו על הנחקר. נמנעת מהם אפוא קריאה ביקורתית של הדברים. ייתכן שפורמלית מולאו הוראות חוק חקירת חשודים, לנוכח התיעוד החזותי המלא. ואולם ברמה המהותית, דומה שיש מקום למציאת פתרון שיהלום את תכלית החוק, היינו שתימצא דרך לתיעוד בכתב "באופן שישקף נכונה את המתרחש בחקירה, מראשיתה ועד סופה" (ס' 4(ב) לחוק חקירת חשודים). דומה שמעבר לתועלת בכך שהגורמים ה"חיצוניים" (שצוינו לעיל) יידעו על כך במועד המתאים - יועיל תיעוד בכתב כזה גם לגורמי החקירה עצמם במהלך החקירה. בסיום הכרעת הדין אמליץ כי גורמי הפרקליטות ייתנו דעתם לסוגיה זו.

180

359. אכן, ב"כ הנאשם 1 הדגיש כי למעשה לא הועמד הנאשם 1 על זכויותיו באף פעולת חקירה, וכי "שיטת החקירה השלטת בתיק זה (התשאול המקדים)" הפכה את זכות השתיקה "לרוח רפאים". לשיטתו, הפגיעה במקרה דנן בזכות השתיקה הייתה "בעוצמה הגבוהה ביותר...ואך מן הטעם הזה יש להורות על פסילת הודעותיו" (ס' 54 לסיכומיו).

ב"כ המאשימה לעומת זאת סבורה כי הנאשם 1 הוזהר כבר בחקירתו הראשונה על ידי החוקר מונקר, ומכל מקום גם אם חקירותיו החלו באופן של תשאול מוקלט שרק לאחריו נגבתה הודעתו תוך אזהרתו והודעה על זכויותיו - הרי שהנאשם ידע היטב כי נחקר כחשוד ברצח והיה מודע לזכויותיו. הופנינו גם לפסיקה שלפיה העדר אזהרה כשלעצמו אינו פוסל את קבילות ההודיה, וכן שהעדר אזהרה פורמלית מאבד ממשקלו כאשר הנאשם היה מודע לזכויותיו. צוין גם שבסופו של דבר במהלך רישומה של ההודעה חזר הנאשם 1 על גרסתו שניתנה במהלך התשאול המוקדם.

נראית לי בעניין זה עמדתו של ב"כ הנאשם 1 מעמדתה של ב"כ המאשימה. ההישענות על חקירתו הראשונה של הנאשם 1 היא מוקשית כשלעצמה. ראשית, בחקירה זו היה תשאול שקדם לגביית ההודעה, ושעתיים וחצי של חקירה סוכמו בעמוד וחצי של הודעה, בלתי חתומה (האזהרה אגב לא הייתה בעבירה של רצח אלא בעבירות של קטטה וקשירת קשר לרצח, ולאחר מכן הוזהר הנאשם 1 בגין "אותם חשדות"). מבחינה מהותית יש להוסיף כי מדובר בחקירתו של קטין, בליל האירוע, בשפה העברית שהוא התקשה בה - כפי שעוד יפורט - על ידי חוקר, מונקר, שאינו יודע ערבית. ראינו שהנאשם 1 לא הבין לאשורן את מהות זכויותיו גם כשאלה נמסרו לו בערבית, והחוקרים לא טרחו להסביר לו את הדבר - קל וחומר כשהדבר נעשה עובר לרישום ההודעה בעברית. מעבר לכך, אין להישען כל העת על האזהרה הראשונה - ובוודאי שבכל יום חקירה נוסף מן הראוי היה לחדש, מיד בתחילת החקירה, את האזהרה וההסבר על הזכויות. כך בוודאי כשמדובר בחקירות שנעשו בהפרשי זמן ניכרים, כבמקרה זה. אין בהיכרותו של הנחקר עם חוקריו או בעובדה שבוצעו הארכות מעצר לפני חקירותיו כדי לבטל חובה זו. עמדתה של המאשימה שבהעדר האזהרה וההודעה על שאר הזכויות לאורך כל החקירה יש משום פורמליות יתירה - מנוגדת להוראת המחוקק ולתכליתה.

181

360. דומה כי עו"ד צלניקר הפנה את עיקר חיציו בעניין זה לזכות השתיקה. ואולם, לדעתי נפגעה במקרה זה גם זכות ההיוועצות בעו"ד. מדובר בזכות חשובה ומרכזית שתכליתה יידוע החשוד על זכויותיו והבטחת יכולתו של עורך הדין לפקח על תקינות החקירה ולמנוע הודאות שווא (עניין אבו עצא הנ"ל, ס' 104 לפסק הדין). התיקון לחוק הנוער קבע כי על החוקר להודיע לקטין את זכותו להיוועץ בעורך דין ביחידות, וזאת בלשון המובנת לו, בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו. דבר זה לא נעשה לגבי הנאשם 1. בהודעה מליל האירוע נרשם אמנם זכות ההיוועצות, אולם קשה להתבסס עליה כפי שפירטתי לעיל. החקירות הבאות נפתחו בתשאול מוקדם ללא מתן זכות ההיוועצות. זו הוזכרה בעת רישום ההודעה, אך לא תמיד הוקראה בעל פה לנאשם 1. כך היה בחקירה המפלילה ת/30ג. חשוב יותר להדגיש שגם אם הוקראה הזכות - היה זה כלאחר יד, ובוודאי שהדברים לא הוסברו לנאשם 1 בהתחשב בגילו ובלחץ הנפשי הכבד שבו נמצא. ייתכן שהחוקרים ראו אותו כמי שמוותר על זכות ההיוועצות, אבל ויתור כזה אינו יכול להיות משתמע. גם בעניין זה אין להישען על העובדה שהנאשם 1 ראה עו"ד בעת הדיון במעצר (השווה עניין אבו עצא, ס' 109-102). אני ער לכך שבחקירתו האחרונה הגיב הנאשם 1, למשמע זכויותיו המוקראות, כי אינו מכיר את עורך דינו וגם אינו רוצה להכיר אותו (ת/33 עמ' 10). ואולם, מדובר בחקירה האחרונה כאמור, וגם כאן אין לראות את דבריו של הקטין כוויתור מדעת על זכותו, מה עוד שזו לא הוסברה לו כנדרש.

פגמי התשאול, התיעוד ומתן הזכויות לנאשם 1 - סיכום

361. אני סבור שהפגמים שנסקרו לעיל, היינו התשאול הנעלם לאורך כל החקירה ומשמעותו הקשה, כפי שהתבארה, יחד עם פגמיו של התשאול המקדים והעדר אזהרה כדין והודעה כדין לנאשם 1 על זכויותיו, לרבות זכות ההיוועצות בעו"ד, במיוחד כשמדובר בקטין - די בהם כדי לפסול את קבילותן של כל אמרותיו. בוודאי שכך הדבר לגבי אמרותיו המפלילות של הנאשם 1 מיום 20.10.09 ומיום 29.10.09. הדברים אמורים ביתר שאת כשנוספו פגמים נוספים לחקירה, מהם חמורים יותר ומהם פחות.

מן הראוי להטעים כבר עתה כי לא התרשמתי לטובה מעדותו של הנאשם 1 בפנינו, ובכלל קשה לסמוך על מוצא פיו לאורך כל חקירותיו. גם בא כוחו ער לכך. לנושא מהימנותו של הנאשם אתייחס בנפרד, בהמשך (בפרק יא). ואולם, ראשית, יש להבדיל בין דבריו של הנאשם לעניין קרות האירועים לבין דבריו לעניין התנהלות החוקרים כלפיו. שנית, על הפגמים האמורים לגבי חקירתו, ועל אלה שיידונו להלן, ניתן לעמוד מתוך שפע החומר הראייתי המצוי בפנינו במכלול ראיות התביעה, לרבות התשאולים והחקירות המוקלטות.

לחץ נפשי העולה על המותר - שיטת חקירה בלתי הוגנת, איום במעצר, פיתוי והשאה, חקירה סוגסטיבית

182

362. עמדתי לעיל (ס' 319) על אבות הפסול "הקלאסיים", וביניהם שיטת חקירה בלתי הוגנת, הנחתת שאלות ללא הרף על הנחקר מצד כמה חוקרים, איום במעצר, פיתוי והשאה, וחקירה סוגסטיבית. אני סבור כי אלה התקיימו בחקירה זו במידה העולה על המותר, ובמיוחד כשמדובר בקטין בן 16 (הנאשם 1 טען, כמפורט לעיל, שלחצי החוקרים הם שגרמו לאמרתו המפלילה).

363. את הדברים שבפרק זה יש להבין על רקע הנקודות הבאות שאפיינו את חקירת הנאשם 1. ראשית, צוות החקירה, ורפ"ק תומר כהן בראשו, סברו מלכתחילה כי הנאשם 1 הוא הנחקר שניתן לצפות כי "ישתף פעולה" עם חוקריו יותר מהנחקרים האחרים (תומר כהן, עמ' 2033 ש' 9-8). הסנגור גרס שהנאשם 1 סומן כ"חוליה החלשה". בין כך ובין כך, נראה כי תרמו לכך גילו הצעיר של הנאשם 1, אופיו הילדותי, חששו מן החוקרים, שאיפתו העזה להשתחרר ממעצר, רצונו לשאת חן בעיני החוקרים, וכן נכונותו "ליישר קו" עם כיוון החקירה - נקודה שתורחב כשיידון משקל האמרות. שנית, הנאשם 1 היה מוטרד ממה שאמרו חבריו העצורים וניסה להתאים דבריו לדבריהם. הדבר נוצל על ידי החוקרים. שלישית, לצוות החקירה הייתה הערכה בסיסית כיצד התרחש האירוע (שאמנם עברה גם שינויים מסוימים). רביעית, צוות החקירה בימ"ר מרכז, האמון על חקירת עבריינים קשים, לא היה מיומן בחקירת קטינים, ואף לא היה מודע די הצורך לזכויותיהם לפי דין, ומה שלא פחות חשוב, לרגישות הנדרשת בעת חקירת קטין.

לא למותר גם להעריך כי החוקרים לא האמינו באפשרות קיומן של הודאות שווא. ראש הצוות, תומר כהן, אמר בעצמו כי מעולם לא נתקל באדם שהודה במשהו שלא היה ולא נברא (עמ' 1681 ש' 19). ההכרה ההולכת וגוברת בספרות ובפסיקה בדבר החשש מהודאות שווא - איננה אפוא נחלת מפקדם של החוקרים. די לענייננו - מעבר לספרות ולפסיקה שצוטטו לעיל - לעמת השקפה זו עם דברי בית המשפט העליון בעניין אבו עצא (ס'92 לחוות דעתו של השופט דנציגר):

בסופו של יום ניתן להתיש כל נחקר ולהביאו לידי מסירת הודאה מפלילה אולם לא בכך חפצה שיטתנו המשפטית.

364. על רקע האמור לעיל, בלטה בחקירה זו הפעלת לחץ בלתי פוסק על הנאשם 1, בחקירות ארוכות ומתישות, לדבוק בסיפור שאותו ביקשו החוקרים לשמוע, לחצים שפגעו מאוד ברצונו החופשי.

183

תחילה יש לציין בהקשר זה את השאלות החוזרות ונשנות ואת הטלת הפקפוק בתשובותיו של הנאשם 1 - עד שהחוקרים קיבלו את התשובות הרצויות להם. אבי מונקר ומוהנא ציינו כי מטרתם בדרך חקירה זו הייתה להגיע לחקר האמת, והדבר נעשה כאשר התחושה הייתה שהנחקר לא דיבר אמת. אכן, הדבר הוא לגיטימי אם הוא נעשה במידה סבירה, ואולם בחקירה זו הייתה גלישה מעבר לסביר, ובמיוחד כשמדובר בנחקר הקונקרטי. כבר צוין לעיל כי ודאי שאין לחזור פעמים אין ספור על שאלה שהנחקר השיב לה - רק משום שהתשובה אינה לרוחו של החוקר. כמו כן, עם התפתחות החקירה, ושינוי גרסאותיו של הנאשם 1, חשו החוקרים שיוכלו לקבל לבסוף את מבוקשם. החוקרים הודו כי כאשר התשובות סיפקו אותם עברו לשאלה הבאה, גם כשהתשובה סתרה נתונים אחרים שהיו לפניהם (ומבלי שהסתירה לובנה בהמשך). אטול בשלב זה מספר דוגמאות מדברי הנאשם 1 בחקירות יום 11.10.09 שהיו אמורות להדליק נורות אדומות אצל החוקרים:

א. "אני אמרתי לך את האמת...מה...כל פעם שאני אומר לו משהו הוא מתחיל לצעוק עליי" (ת/26ב, עמ' 6 ש' 5-7).

ב. "טוב אם זה משהו שאני לא יודע, אז איך אני אענה לך" (שם, עמ' 7 ש' 4).

ג. "אין לי מה לעשות, אני אמרתי את כל מה שיש לי להגיד" (שם, עמ' 7 ש' 28-29).

ד. "מחייבים אותי לספר ואני מתחיל לדבר שטויות" (שם, עמ' 13 ש' 1-7).

ה. באותו יום נשאל הנאשם 1 היכן היה האירוע, והשיב: "מאיפה אני יודע איפה? הם לא אמרו לי. ה..זה שהיה במשפט, זה הדתי הזה...אמר לי שזה בין כפר (לא ברור) לכפר קאסם" (ת/27ד, עמ' 3 ש' 24 - עמ' 4 ש' 2).

ו. בהמשך אותו יום, בת/28ג נשאל הנאשם 1 על ידי מוהנא האם אמר את האמת ביחס לא', והנאשם 1 השיב: "אתם הכרחתם אותי...אתם אמרתם...כאילו זאת האמת אני חייב להגיד" (שם, עמ' 10 ש' 32-27).

לא למותר להטעים כי לאמירות אלה יש משמעות גם לעניין משקל אמרותיו של הנאשם 1, והבחינה האם ניתן לסמוך על מוצא פיו בחקירותיו.

184

365. החוקרים ידעו לאורך כל החקירה כי עז רצונו של הנאשם 1 להשתחרר ממעצר ורמזו לו לא אחת כי שחרורו תלוי במה שיאמר (למשל, כבר בליל האירוע נאמר לו שרוצים "לעזור לו" - ת/20ב עמ' 5). קשה לקבל את הכחשותיהם בעניין זה, או את דבריהם כי משהביע הנאשם 1 רצון להשתחרר לא העמידו אותו על טעותו כדי שלא לשבור את רוחו. הדברים אמורים במשנה תוקף לנוכח העובדה שלרוב החקירות קדם "תשאול נעלם", כמתואר לעיל, והנאשם 1 הטעים שאז איימו עליו החוקרים במעצר.

בנוסף, איימו החוקרים על הנאשם 1 כי אם לא ישתף פעולה - דינו יהיה כרוצח הצפוי למאסר עולם. כך נאמר לו ביום 11.10.09: "אתה לא אחד שהוא סיים את הכול בחיים שלו... אתה לא יודע לאן אתה הולך...אתה לא יודע גם לכמה שנים אתה הולך" (ת/26ב עמ' 2 ש' 17, עמ' 35 ש' 3-8). באותו יום לאחר תרגיל הפתקים, אמר תומר כהן לנאשם 1:

...האמת פה עכשיו תציל אותך, אתה נמצא במצב שאתה חשוד בתיק רצח...ואתה ילד...ואתה יכול לשבת במאסר עולם...ההזדמנות שלך והפתח שלך החוצה זה הדברים שאתה תגיד מהפה שלך, אל תהסס ואל תפחד...אתה צריך להגיד את כל האמת... כל מה שאתה יודע.

(ת/27ד, עמ' 14 ש' 22-16).

366. עד כה נטלתי דוגמאות מהחקירות שקדמו ליום 20.10.09, יום מתן האמרה המפלילה. נראה שביום זה חברו יחדיו שיטות שונות של הפעלת לחץ נפשי קשה על הנאשם, כדי שיודה בסיפור שאותו ביקשו החוקרים לשמוע. לחץ זה כלל איומים, הבטחות, מונולוגים ארוכים וסוגסטיביים, עד שנראה כי נשברה רוחו של הנאשם ונוצרה אצלו תחושה שאין לו מוצא זולת הודאה מפלילה המאששת את עמדת החוקרים (כך אישר מוהנא, בעמ' 1693, כי לא היה לו ספק שהנאשם 1 היה בין יושבי הרכב שבו נסעה החבורה בדרכה לזירת הרצח - נקודה מרכזית בחקירה באותו יום).

367. באותו יום, לאחר 12 ימי מעצר, הובא הנאשם 1 לימ"ר מרכז ושהה שעות ארוכות בתא ההמתנה כשהוא אזוק בידיו וברגליו (נושא תא ההמתנה ונושא האיזוק יידונו בהמשך). בשלב כלשהו הוא הוצא למפגש עם חמודי שוואהנה (מפגש שאעמוד עליו בנפרד, להלן ס' 487-484). ואולם, החקירה המרכזית החלה אחר הצהריים - ת/27ד. אתרכז עתה ב"תשאול המקדים" שלפני מסירת ההודעה.

185

ככל שהחוקרים לא היו שבעי רצון מתשובותיו של הנאשם 1, הפכה החקירה להיות דורסנית ומלחיצה. אחרי שהנאשם 1 אמר שלא היה יחד עם חבריו ברצח, אמר לו מוהנא שהוא כן היה, נפנף בנייר שנחזה להיות כתב אישום - וכזו הייתה כותרתו - ונשא מונולוג מלחיץ, שאיים בין השאר על הנאשם בעונש של מאסר עולם:

אם אתה לא תגמור את הסיפור...אתה אחד מאלה שירו, אתה היית איתם, נכון שהראיתי לך את זה עכשיו? אתה רואה את זה? מה אני אגיד לך...הנה כתב האישום ברצח לארבעתכם, אמרתי לך היום איפה היינו, ארבעתכם, כתב אישום ברצח, בגלל זה אני רוצה אותך...אם אתה לא רוצה, אני אצא עכשיו מחוץ לחדר, אגיד לך בי, שלום, בבקשה, מחר...קח כתב אישום, מחר אתה הולך לבית משפט, כבודך, קח אותו ושחק בו, תעשה ממנו מטוס, לא מעניין אותי מה תעשה בו, אבל אני יודע שעל כתב אישום כזה יש פסק דין...אתה יודע מה הפסק דין של זה? מאסר עולם...

(עמ' 8 ש' 31 עד עמ' 9 ש' 10).

תגובתו של הנאשם 1 למונולוג זה הייתה: "אלוהים ישמור".

מונולוג דומה נשא מוהנא בהמשך, כשגרסה נוספת שמסר הנאשם 1 לא מצאה חן בעיניו. שוב נעשה שימוש בתגובותיו של מיודענו, "כבוד השופט", כאשר מוצגות לנאשם שתי אפשרויות, אך ברור שאחת מהן אינה קיימת בפועל:

זאת ההזדמנות שלך להגיד עכשיו, אם לא, רצח, כתב אישום על רצח, מה המשמעות של זה? מאסר עולם, גזר דין...מחר בית משפט, אמרתי לך, אתה תעמוד מול השופט...יגיד לך וואלה בוא, חתיכת מטומטם...לקלל אותך, זה שופט כי הוא בן אדם, אבל אם תעמוד מול השופט נגיד לו אדוני השופט זה בן אדם שטעה...והוא מוכן לשלם...אז השופט יגיד בוא, בוא בני...אתה רוצה שהשופט יקלל אותך או שאתה רוצה שהשופט יגיד לך בוא חביבי, בסדר, טעית, נראה מה אפשר לתקן.

(עמ' 23).

אין תמה שהנאשם 1 "בחר" באפשרות השנייה, והמועקה שבה נמצא ניכרת לצופה גם בשפת גופו.

368. גם תומר כהן נטל חלק בלחץ על הנאשם 1, ובאמירה שהוא צפוי למאסר עולם. הוא אמר לנאשם 1: "תעזור לעצמך ע' [הנאשם 1], תעזור לעצמך ותעזור לנו לעזור לך..." (עמ' 24), וכן: "אתה רק יכול לצאת החוצה, רק לעלות למעלה מפה" (עמ' 25).

186

חלקו של תומר כהן הפך להיות דומיננטי יותר בהמשך התשאול, לאחר שהנאשם נשבר והודה כי היה ברכב עם הארבעה. ראש צוות החוקרים נשא אז מונולוגים ארוכים, שלפיהם אמור היה להבין הנאשם 1 שאם הוא לא ירה, וטביעת אצבעו אינה על כלי הנשק, הרי שהוא "נקי" וישתחרר מיד(!):

לא סתם אנחנו באים ושואלים אותך את השאלה הזאת היא, לא סתם, אם אתה רוצה להציל את עצמך זה ההזדמנות שלך, כל הסיפורים האלה זה יפה, זה חשוב, זה טוב מה שאתה אומר, אני מעריך את זה שאתה משתף פעולה, אבל זה לא מחדש לנו, זה כולם אומרים...וואללה שתהיה בריא אנשאללה, אתה כמו שאמרתי לך, ילד, ואתה אין לך יד ברצח הזה, תעזור לעצמך ותציל את עצמך וזה ההזדמנות שלך, הגדולה שלך שאתה תביא יחד איתנו את מה שזה לא יהיה...רובה, זה נכון, אבל לא M-16, סוג אחר...אבל עכשיו זה ההזדמנות שלך, פה אתה נבחן, פה אתה מראה את עצמך שיצאת גבר, פה אתה מראה שאתה מציל את עצמך ע' [הנאשם 1], זה לא פשוט, אבל אתה פה יושב בחשד לזה שאתה מעורב ברצח, ואיך תציל...למה אני אומר לך שאתה תציל את עצמך, אתה יודע למה? כי הסיפור הזה יפה אבל אנחנו צריכים ראיות. (עמ' 44 ש' 5-24).

לאחר מכן אמר תומר כהן:

נראה שאין טביעת אצבע שלך ...איפה שיורה, וחאלס, ואתה נקי. זה ההזדמנות שלך ע' [הנאשם 1], אם אתה הסיפור שלך אמיתי, ואם הסיפור שלך נכון ואם אתה לא מעורב ברצח הזה, ואם אתה לא ירית מהשיחים, ואתה כולה ישבת במזדה ודפקת ריצה, זה ההזדמנות שלך, אל תפספס אותה יא ע'...אתה חייב את זה לך, ולאמא שלך, אתה חייב את זה למשפחה שלך, אתה חייב את זה לעתיד שלך, אתה צריך את זה, אתה צריך את החיים שלך בחזרה, ע' [הנאשם 1], מחר זה הבית משפט...אל תפספס את ההזדמנות הזאת...אני בצד שלך...אם מישהו יושב בכלא או עצור יום אחד על סתם, תאמין לי זה כואב, אנחנו בני אדם, אנחנו לא רוצים שאף אחד יהיה במעצר על סתם, אם אתה יש לך עכשיו את ההזדמנות...אל תתבייש, אל תחשוב פעמיים, אתה מציל את הנשמה שלך ע'...תן לנו לעזור, תן לנו תושיט יד שנציל אותך, ע'...אל תיתן לעצמך לשקוע בבוץ הזה, זה לא מגיע לך...אני מבטיח שאני אעשה את כל מה שאני יכול כדי לעזור לך.

(עמ' 45).

187

369. בעניין זה נראית בעיניי עמדתו של הסנגור כי מדובר הן במונולוגים סוגסטיביים, והן במתן ייעוץ משפטי מטעה ופסול. והרי תומר כהן לא באמת חשב שאם הנאשם 1 היה שותף למעשה הרצח, ורק לא ירה - הרי הוא בחזקת "נקי" שאין טעם בהמשך כליאתו! עובדה היא שלמחרת אותו יום חקירה, כתב תומר כהן עצמו את ת/55, שבו ביקש את הפרדתו של הנאשם 1 מחבריו העצורים, תוך שציין כי צוות החקירה יהיה אחראי לליוויו "עד להגשת כתב האישום בעניינו". אני ער לכך שבשלב זה מטרתו של תומר כהן הייתה לנסות ולשים יד על הנשק, ויש במטרה חשובה זו כדי להקהות מחומרת הדברים. ואולם יש לזכור שהנאשם 1 עדיין נמצא בשלב החקירה, וחקירתו אמורה גם להימשך לאחר מכן (באותו יום נערכו גם הובלה ושחזור, והנאשם 1 נחקר שוב כעבור שבוע).

תומר כהן הסביר עוד לנאשם 1 כי אם לא יימצאו טביעות האצבע של היורה על הנשק, הרי שהוא יהיה חשוד כמי שירה על האוטובוס (עמ' 47). לעומת זאת, אם יתברר שהוא לא ירה, הוא יהיה "מבסוט" ולא יתחרט על דבריו (עמ' 56). הנאשם 1 אומר שבעוד שלושה ימים חל יום ההולדת שלו, ומוהנא אמר: "אנחנו נחגוג". הנאשם 1 אמר: "אם אני אצא בעזרת השם", ומוהנא הגיב: "בעזרת השם" (עמ' 65).

370. ייתכן כי הלחצים הנפשיים לסוגיהם שהופעלו על הנאשם 1, כשלעצמם, לא היה בהם כדי להביא לפסילתן של אמרותיו - והכוונה במיוחד לאמרה המפלילה ביום 20.10.09. ואולם, משמדובר במקרה זה בעניינו של הנאשם 1, הקטין, נראה לי שגם הלחץ הנפשי שננקט במידה העולה על המותר, ובדרכים שונות כמפורט, צריך להוות שיקול חשוב בבחינת קבילותן של אמרותיו.במקרה דנן נוסף עניין הלחץ הנפשי על פגמי התשאול ומתן זכויות הנחקר שנסקרו לעיל, ועל ליקויי החקירה הנוספים שיפורטו להלן.

"תא ההמתנה"

371. בין אמצעי החקירה הפסולים שעניינם יצירת לחץ נפשי מוגזם על הנחקר, מנה המלומד קדמי את קבוצת הגורמים שנועדו ליצור לחץ נפשי בלתי הוגן. הכוונה איננה לשיטת תחקור בלתי הוגנת, אלא לאמצעים המאיימים לשבור את רוחו של הנחקר "מבפנים", כגון כליאתו בתא בודד. אעבור עתה לשני אמצעים שעלו בענייננו בהקשר זה, והכוונה לשימוש שנעשה ב"תא ההמתנה", וכן בכבילת הנאשם 1.

188

372. תא ההמתנה הוא חדרון במשרדי הימ"ר, אשר משמש לדברי רפ"ק תומר כהן להמתנה של עצורים בין חקירה וחקירה. ראש הצוות אישר שמדובר בחדר קטן ובלתי מואר, ללא חלונות ואוורור. הוא הוסיף כי הוא מבין שהחדר לא נעים ויוצר תחושה לא נוחה, אולם לדבריו החוקרים אינם "מנסים למנף אותו" כאמצעי הפחדה (עמ' 1195). במקרה זה, עיקרה של התחושה הלא נוחה נבע לדבריו מעצם השהייה במתקן משטרתי, בחשד לרצח, ובאיזוק ידיים ורגליים. כן צוין שאין מקום אחר שיכול לשמש לשהיית הנחקרים במתקן החקירה באופן שיאפשר השגחה עליהם ובידודם (עדות מונקר, עמ' 565).

דעתו של ב"כ הנאשם 1 שונה. הוא עמד על הפער הגדול בין חדר חקירה מאוורר, ממוזג ומואר, לבין תא ההמתנה הקטן, הדחוס, החשוך והבלתי מאוורר. אילו רצתה היחידה החוקרת להשתמש בחדר לשם המתנה, הייתה דואגת שייראה ככל החדרים האחרים. לדידו, מטרתו של התא ברורה: "ליצור תחושות של פחד/חשש/לחץ/מחנק/מצוקה" אצל הממתין, ומקל וחומר בעת תשאולים, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. לדעתו שימש תא ההמתנה את החוקרים כאמצעי לחץ על הנחקר, ובמיוחד עובר למתן אמרתו המפלילה.

אעיר כי גם מדברי החוקרים עלו הבדלי השקפה באשר לתא זה. הייתה מי שראתה בו כ"תא מעצר" (קוסינובסקי), והיה מי שראה אותו כתא שבו יכול הנחקר לנוח מהחקירה, לחשוב ולהירגע (מונקר).

גם אנחנו צפינו בתא ההמתנה, ותחושתנו לא הייתה נוחה. זהו חדרון קטן וצר הנראה כתא מעצר. יש בו ספסל בטון. אין בו חלונות. לא אוכל לקבוע כי מטרת השמתו של הנאשם 1 בתא זה הייתה לשבור את רוחו, ואולם נראה כי בפועל אין לבטל את השפעתו לרעה על הנאשם הקטין, המצוי בו שעות ארוכות כשהוא אזוק בידיו וברגליו.

כבילת הנחקר

373. לפי עדויותיהם של רפ"ק תומר כהן ואבי מונקר, הנוהל הוא שהעצורים חייבים להיות אזוקים כל העת בידיהם וברגליהם. ואולם, התברר כי לפי נוהל הכבילה המשטרתי, אין לכבול את העציר בעת חקירתו בחדר החקירה, למעט במקרה של התפרעות או חשש להימלטות. נראה אפוא כי הנוהל לא נשמר, וקשה לקבל את הטענה שנשקפה במקרה זה סכנת הימלטות. יתר על כן, מפקד הצוות אישר כי יש בעניין זה שיקול דעת לחוקר בחדר החקירות, וכי שחרורו של הנחקר מאזיקי ידיים משמש את החוקרים כ"סוג של מנוף שניתן להשתמש בו. יש לחוקר שיקול דעת להסיר אזיקי ידיים, או לחילופין כשעצור יושב מולו והוא אינו משתף פעולה, אז אפשר להחזיר את אזיקי הידיים" (עמ' 2029 ש' 18-12). הכבילה הפכה אפוא - גם בחקירה זו - כאמצעי חקירה. אכן, תומר כהן הודה, שהחוקר מוהנא למשל, הבין שהכבילה באזיקים או השחרור מהכבילה הם חלק מאמצעי החקירה שברשות החוקר (עמ' 2030 ש' 28-23).

189

יצוין כי בתיקון לחוק הנוער נקבע כי בקבלת החלטה על כבילתו של קטין במקום ציבורי "יובאו בחשבון גילו והשפעת הכבילה על שלומו הגופני והנפשי" - ומכאן שגם המחוקק הכיר במשמעות שיש לכבילת קטין (אמנם הוראת החוק אינה נוגעת לכבילה במתקן חקירה).

יחד עם זאת, ברוב חקירותיו של הנאשם 1 הוסרו אזיקי הידיים, ולא מסתבר הקשר הישיר שבין הודאתו לבין החשש מאיזוק. איני סבור שיש להביא את נושא הכבילה בין העילות לפסלות אמרותיו של הנאשם 1.

טענות בדבר אמצעי לחץ נוספים - שימוש מקפיא במזגן, עיכוב ביציאה לשירותים, מניעת אוכל

374. טענות הסנגור בנושאים אלה מבקשות להיסמך על התיעוד החזותי של החקירה. הצפייה בדיסק מלמדת על תלונות של הנאשם 1 במהלך חקירתו לגבי השימוש במזגן, וכן על רצונו להיפנות. החוקרים הכחישו את טענות הסנגור בדבר שיטתיות מכוונת בנושא המזגן והשירותים - כאמצעי לחץ. אני סבור שטענות אלה של ההגנה לא הוכחו.

נראה כי טענה ממשית הנוגעת לאוכל מתמקדת ביום 20.10.09, יום מתן האמרה המפלילה. הנאשם 1 ציין כזכור בעת חקירתו אחר הצהריים כי הוצא באמצע הארוחה. לאחר חקירה זו נעשו ההובלה והשחזור, ובסופם, בשעת לילה מאוחרת, ציין הנאשם בפני חוקריו כי הוא רעב וצמא. גם בעניין זה, ככל שאמנם נמנעו מזון ושתייה זמן רב מהנאשם 1, אין הוכחה שהדבר נעשה כאמצעי לחץ, אם כי יש למתוח ביקורת על כך. יצוין כי רפ"ק תומר כהן ציין בעדותו כי עודכן באותו לילה שהנאשם 1 אכל (עמ' 2089 ש' 10), ואולם אין מסמך המעיד על כך.

כיוצא בזה לא הוכח שמוהנא עשה שימוש מניפולטיבי בהספקת סיגריות לנאשם 1 לצורך דיבובו, ואין לשלול את דברי מוהנא כי נתן סיגריות לנאשם כחלק מהקשר שנוצר בין חוקר (מרכזי) לנחקר.

שפת החקירה

375. על חקירה להתנהל בשפה המובנת לנחקר (וגם לחוקר). הדבר קבוע בחוק חקירת חשודים ובחוק הנוער, וחשיבות הדבר לניהול חקירה הוגנת ומועילה הובהרה היטב בפסיקה. אכן, אי הבנות ומתן גרסה חלקית ועילגת עלולים לגרום נזקים ממשיים ולפגוע בחקר האמת.

190

כנגד טענותיו של הסנגור בעניין זה, ציינה המאשימה בסיכומיה כי רוב החקירות של הנאשם 1 נוהלו על ידי החוקר מוהנא בשפה הערבית ורק מקצתן נערכו בשפה העברית, כאשר ניתן להתרשם כי הנאשם מבין את שנשאל (ס' 260 לסיכומים). ברם, נראה כי סיכום דברים זה הוא פשטני מדי, והכוונה בעיקר היא לגבי חקירותיו הראשונות של הנאשם 1.

376. תחילה יצוין כי בניגוד למה שנאמר על ידי חלק מהחוקרים, לנאשם 1 היה קושי בשפה העברית, ומוהנא ציין זאת במפורש (עמ' 806 ש' 10). ואכן, החל מיום א', 11.10.09, "הוצמד" מוהנא לנאשם 1 וניהל את רוב חקירתו. לעומת זאת, חוקריו בסמוך לאירוע (אבי מונקר, אילן לוי ותומר כהן) אינם שולטים בשפה הערבית. קשיי השפה ניכרו היטב בחקירותיו הראשונות של הנאשם, ונראה שהדבר גם הזיק להמשך החקירה, כפי שעוד יובן בפרק הבא שיוקדש למשקלן של אמרות הנאשם.

אין בידינו תיעוד חזותי או קולי של חקירתו הראשונה של הנאשם, שהייתה בליל האירוע ונוהלה על ידי אבי מונקר בשפה העברית. גם התשאול שנערך לאחר מכן לנאשם 1, בעברית, על ידי אילן לוי - איננו מתועד. ואולם בתשאולו של הנאשם 1 לאחר מכן (מונקר ואילן לוי, ת/20ב), ובהפגשה עם א' לפנות בוקר (תומר כהן, אילן לוי ומונקר, ת/21ב)) - ניכרים קשיי השפה שלו. הבנת הקושי בעניין זה מגיעה לשיא בעת שהנאשם 1 נחקר והופגש עם ג'יהאד ביום א', 11.10.09 (ת/26ב). מוהנא נכח בתחילת החקירה ויצא. קשיי השפה ניכרים, וחשוב יותר - הנאשם 1 אמר במפורש לג'יהאד שאינו יודע לדבר עברית, ושאינו מבין את דברי החוקר. ג'יהאד הסביר לנאשם 1 את דברי החוקר, ולבסוף אף הנחה את הנאשם 1 כי עליו לבקש להיחקר על ידי חוקר ערבי בלבד (ראו לעיל, ס' 69). ראש הצוות גם נתן לג'יהאד תפקיד של מתורגמן בחקירה זו...

377. סבורני אפוא שבבחינת השאלה בדבר קבילותן של אמרות הנאשם 1, יש להביא בחשבון גם את קשיי השפה של הנאשם. לכך יש לצרף את שפע פעולות החקירה המלחיצות של הנחקר הקטין, שנוהלו ברובן על ידי מספר חוקרים, ולאורך כל הלילה (וראו להלן, ס' 381).

378. שונה הדבר לגבי החקירות מיום 11.10.09 ואילך, שבכולן נוכח מוהנא (ת/27, ת/28, ת/29, ת/30, ת/31, ת/33). הגם שפה ושם עלו בחקירות אלה קשיי שפה, הרי שאלה נפתרו במקום, ואיני סבור כי היה בקשיים בנושא השפה כדי להשליך על קבילות אמרותיו של הנאשם בחקירות אלה, או על משקלן.

191

החקירה בלילה

379. שונה היא חקירה בשעות לילה מאוחרות מחקירה בשעות היום, ועל נושא זה להישקל גם כשמדובר בהודאות של בגירים. מכל מקום, לגבי קטין מעל גיל 14 - נאסרה בחוק הנוער חקירתו לאחר השעה 22:00. קצין מוסמך רשאי להורות על סטייה ממגבלה זו, בהחלטה מנומקת בכתב, כאשר העבירה שהקטין חשוד בביצועה נעברה בסמוך למועד מעצרו, או אם שוכנע הקצין שדחיית החקירה עלולה לשבש חקירת פשע (נמנו בחוק גם טעמים אחרים לכך).

380. מבין חמשת המועדים שבהם נחקר הנאשם 1, גלשה חקירתו מעבר לשעה 22:00 - ביום מעצרו, 8.10.09, וכן ביום 20.10.09.

ביום מעצרו נחקר הנאשם תחילה על ידי מונקר, וחקירתו הסתיימה סמוך לשעה 22:00. כל חקירותיו לאחר מכן נערכו לאחר השעה 22:00, ומדובר בשש פעולות חקירה שהסתיימו לפנות בוקר. תומר כהן הסביר שמדובר באירוע שהתרחש באותו יום אחר הצהריים, ועל המשטרה היה לבצע מיד מספר רב של פעולות מעצר וחקירה, מה עוד שלגבי הנאשם 1 נוצר מומנטום חקירתי. עם זאת, לא הוא ולא קצין מוסמך אחר התירו זאת בהחלטה מנומקת בכתב.

381. הצורך בחקירה נמרצת של פשע כה חמור, הכרוך גם במעצרם המיידי של מספר חשודים - מובן לחלוטין. אין ספק שצוות החקירה נרתם למאמץ מוגבר בחקירה אינטנסיבית של האירוע החמור. אילו ניתנה החלטה של קצין מוסמך לבצע את חקירת הקטינים, והנאשם 1 בכללם, גם לאחר השעה 22:00 - הייתה זו החלטה סבירה ומוצדקת בעיניי. אני גם מסכים עם ב"כ המאשימה כי הליקוי - שאמנם קיים - באי מתן החלטה מנומקת בכתב כחוק, אין בו כדי להביא לפסילת אמרותיו של הנאשם בנסיבותיה של חקירה זו. ברם, אין להתעלם מהבעייתיות שבחקירות הנאשם 1 באותו לילה, לנוכח מספרן הרב, לאורך כל הלילה, ניהולן בשפה העברית שהנאשם התקשה בה, והלחץ הנפשי שהופעל על הנאשם 1 בן ה-16 באותו לילה.

192

382. ביום 20.10.09 הוצא הנאשם 1 מבית המעצר בבוקר והוחזר אליו בחצות הלילה. לאחר מתן אמרתו המפלילה, בסמוך לשעה 20:30, יצאו תומר כהן ומוהנא יחד עם הנאשם לפעולת הובלה שנועדה לנסות ולמצוא את כלי הנשק הקטלני; ומשלא נמצא הנשק, נסעו החוקרים עם הנאשם 1, לאחר השעה 22:00, מג'לג'וליה לזירת האירוע למטרת שחזור. לאחר הביקור בדרך הקיצור, בשעה 22:39, יצאו החוקרים עם הנאשם 1, להמשך השחזור בכפר ברא שאליו ברח לדבריו לאחר האירוע, ולשם הגיעו בשעה 22:47. לא נטען כי ניתנה הוראה מנומקת בכתב לחריגה האמורה משעת החקירה המותרת. הצדדים אמנם לא התייחסו בסיכומיהם לחריגה זו, אך מן הראוי להעיר גם על תקלה זו, מה עוד שהדבר היה כרוך כנראה במניעת מזון לנאשם הקטין, כמפורט לעיל.

אוסיף ואעיר כי היציאה הדחופה לג'לג'וליה בשעת לילה, בסמוך לאחר סיום החקירה שבה "נשבר" הנאשם 1, נראית בעיניי מוצדקת לחלוטין, משסבר ראש צוות החקירה כי עלה באותו זמן הסיכוי לאיתור כלי הנשק הקטלני - פעולה שיש לה חשיבות רבה בפענוח הרצח. אכן, החוק עצמו ציין סיבה זו של "תפיסת חפץ הקשור לעבירה" - כטעם המצדיק לשקול סטייה ממגבלת שעות החקירה בלילה (ראו ס' 9י(2) בצירוף לסעיף 9ח(ג)(2)(ג) לחוק הנוער). הוראה כזו אילו ניתנה - הייתה אפוא מוצדקת. שונה הדבר לדעתי בכל הנוגע ליציאה לשחזור, בזירת האירוע ובהמשך בכפר ברא, לאחר השעה 22:00, שאותה היה ראוי לדחות למועד אחר.

נוכחות הורה בחקירה

383. חידוש בחוק הנוער הוא זכותו של קטין לנוכחות הורה בחקירתו, וזכותו להיוועץ בו לפני החקירה. חובה גם להודיע לנחקר את זכותו זו. גם לזכות זו יש סייגים, כגון כאשר הקצין המוסמך החליט בהחלטה מנומקת שהדבר עלול להביא לשיבוש החקירה.

רפ"ק תומר כהן היה מודע להוראה זו, וביום 10.10.09 כתב במזכר לראש מפלג תשאול, ת/55, כי הנחה את החוקרים שלא לאפשר נוכחות הורים בחקירה, לנוכח החשש שנוכחותם תשבש את החקירה. כטעמים להנחייתו ציין שמדובר במספר רב של עצורים וקיים חשש לתיאום גרסאות, וכן יש חשש שההורים ישפיעו על הקטינים שלא לשתף פעולה בחקירה. לדברי תומר כהן, הגם שהמזכר נכתב בדיעבד, הרי את החלטתו בעניין זה קיבל מיד עם תחילת החקירה. לקטינים לא הודעה זכותם לנוכחות הורים בחקירה, מאחר שהוא לא סבר שיש טעם להודיע להם על הזכות, אם הוחלט לשלול אותה.

לדעת המאשימה מדובר בהחלטה סבירה ואף מתבקשת, בהתחשב בעובדה שמדובר במספר נחקרים בני אותו כפר וחלקם אף בני אותה משפחה (ס' 256 לסיכומים).

193

384. גם לי נראית כסבירה החלטה זו בדבר שלילת הזכות לנוכחות הורה בחקירה, ככל שמדובר בתחילת החקירה. עם זאת, גם אז הייתה חובה להודיע לקטין הנחקר, בכל חקירה, על עצם זכותו וההחלטה, כדין, שלא לקיימה. ואולם, איני סבור כי הייתה הצדקה לחריגה זו ככל שמדובר בחקירות המאוחרות ביום 20.10.09 וביום 29.10.09. והרי החוקרים לא חששו להפגיש את הנאשם 1 עם אביו ביחידות, ביום 11.10.09, במסגרת תרגיל חקירה. לא ברור גם כיצד האב דווקא היה עלול לשבש את החקירה, כאשר הנחקרים העצורים עצמם ישבו יחד במעצר, בידיעת החוקרים (ולכך אשוב גם בהמשך).

נראה כי החידוש האמור של חוק הנוער לא הופנם בצוות החקירה, וכי לחוקרים בתיק רצח רגיש זה, שלא התנסו בעבר בחקירת קטינים בתיק רצח, היה ברור שאין מקום לנוכחות אביו של הנאשם 1 בחקירתו של בנו.

חקירה בידי עובד נוער

385. הנושאים האחרונים שנדונו היו זכויות של קטינים שנחקרים, וחובות החוקרים בהתאם - מכוח חוק. הנושא הבא עניינו חובות שנקבעו בפקודות המשטרה. נקודת המוצא בעניין זה היא דברי ראש צוות החוקרים כי לפי פקודות אלה - חקירה של קטין צריכה להיות ככלל באמצעות חוקר נוער (עמ' 1758 ש' 18-17).

ביום 12.10.09, מספר ימים לאחר תחילת החקירה, כתב תומר כהן מכתב לראש מפלג תשאול, ת/55, ובו ציין כי חמישה קטינים נעצרו בחשד למעורבות ברצח, וכי לפי הנחייתו לא נחקרו החשודים על ידי חוקר נוער. הוא מנה לכך ארבעה טעמים:

א. הנחקרים זקוקים בחלק מהחקירות לסיוע מתורגמן, ובימ"ר מרכז אין חוקר עובד נוער דובר השפה הערבית.

ב. מדובר במספר רב של נחקרים, ולא ניתן בו זמנית לחקור אותם על ידי עובד נוער.

ג. בצוות החקירה יש שני חוקרים בעלי הכשרת נוער (אורית זילברשטיין ויניב גולן).

ד. תומר כהן עצמו הוא בעל הכשרת נוער ומפקח על כלל החקירה.

בעדותו ציין תומר כהן כי הסתייע בשלושה חוקרים דוברי ערבית משלוחת רמלה, שאחד מהם הוא עובד נוער. תומר כהן עצמו הוא בוגר קרימינולוגיה, לשעבר מ"מ ראש מחלק נוער חשיפה, שעבד בין השאר כמדריך של נוער במצוקה.

מן הראוי לציין שבחקירתו של הנאשם 1 לא השתתפו שני החוקרים בעלי הכשרת נוער מהימ"ר ולא החוקר שהובא כסיוע.

194

386. ב"כ הנאשם 1 תקף בחריפות את העדרם של חוקרי נוער בחקירתו של הנאשם 1. הוא ציין כי כללים מחייבים וחקירה הוגנת אינם נסוגים מפני חוסר בכוח אדם מתאים, ואת המסמך ת/55 ראה כ"תעודת ביטוח" בלתי הולמת. לדידו, לא ניתנה תשובה לשאלה מדוע בחקירתו של הנאשם 1, לא שולבו חוקרי הנוער המצויים בימ"ר, או לחלופין מדוע לא סופחו חוקרים כאלה ממחוזות אחרים. לדעתו, החקירה הייתה נראית אחרת אילו השתתפו בחקירה חוקרי נוער מיומנים (ראו במיוחד ס' 110-109 לסיכומיו).

387. דומני כי עם כל ההבנה לקשייה של המשטרה, ולצורך בחקירה נמרצת של תיק רצח חמור, ביקורתו של הסנגור מוצדקת ברמה המהותית ולאו דווקא הפורמלית. צוות החקירה מנה חוקרים ותיקים המורגלים בחקירות של עבריינים קשים. מונקר, אילן לוי, וכן מוהנא, לא עסקו בעבר בחקירת תיק רצח שבו החשודים הם קטינים. נראה שלא הכירו את זכויותיהם המיוחדות של קטינים בחקירה, הנובעות מגילם הצעיר. על כן, אופי החקירה של הקטין בן ה-16 שנעצר ונחקר לראשונה, לא התאים לגילו ולמידת בגרותו. מדובר בליקוי בסיסי ובעל משמעות בחקירה.

המסלול הפסיקתי

388. ציינתי את הפגמים הלא מעטים שהתגלו בחקירתו של הנאשם 1. כשיקולים עיקריים לפסילת אמרותיו הטעמתי את פגמי התשאול הנעלם והתשאול המקדים, העדר אזהרה כדין והודעה כדין לנאשם על זכויותיו, וכן את הלחץ הנפשי המוגזם שהופעל עליו בדרכים שונות. כל אלה מתעצמים כאשר מדובר בקטין בן 16. מניתי גם ליקויים נוספים בחקירה זו, שאיני מקל בהם ראש, אך הם בדרגות חומרה פחותות, ולדעתי לא היו אמורות כשלעצמם להביא לפסלות אמרותיו של הנאשם.

סבורני כי המסקנה בדבר אי קבילות האמרות נכונה גם בבחינת הדברים לפי המסלול הפסיקתי שהתחדש בהלכת יששכרוב, וכי לענייננו אין הבדל מהותי בין שני מסלולי הבחינה השיפוטית (השוו עניין אבו עצא, ס' 139). על כן, אדרש לבחינה זו בקצרה, תוך שאתבסס על מסקנותיי שפורטו לעיל בבחינת המסלול החקיקתי.

195

389. הקווים המנחים שהוזכרו בהלכת יששכרוב לעניין הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית - הם אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה, מידת השפעתו של אמצעי החקירה על הראיה שהושגה, ובחינת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה. ואולם אין זו רשימה סגורה, ולעולם על בית המשפט להגיע למסקנה כי קבלת הראיה שהושגה שלא כדין תוביל לפגיעה ממשית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן (ס' 69 לפסק הדין).

ככל שמדובר בשיקול הראשון, הרי שבענייננו אין מדובר בהפרות זניחות של כללי החקירה התקינה, אלא בשורה של הפרות חמורות של זכויות יסוד מרכזיות, לאורך כל החקירה. זהו שיקול מרכזי לפסילתן של אמרות הנאשם 1. זאת ועוד, ככל שמדובר בעניין התשאולים הנעלמים שהיו לאורך כל החקירה, הרי שמדובר בהפרה מכוונת וקשה, שאינה מאפשרת לבית המשפט לעמוד על האינטראקציה המלאה שבין החוקרים לנחקר. יפים לכאן דברי הנשיאה ביניש בעניין יששכרוב:

ראוי לבחון האם רשויות אכיפת החוק עשו שימוש באמצעי החקירה הבלתי כשרים במכוון ובזדון או שמא בתום-לב. כאשר גורמי החקירה הפרו במכוון את הוראות הדין המחייבות אותם, או פגעו ביודעין בזכות מוגנת של הנחקר, יש בכך כדי להעצים את חומרת ההפרה של כללי החקירה התקינה ואת הפגיעה האפשרית בהגינות ההליך אם תתקבל הראיה במשפט. התנהגות פוגענית מכוונת מצד גורמי החקירה עשויה אפוא להוות נסיבה כבדת-משקל בעד פסילת הראיה, גם כאשר הפגם אינו חמור (ס' 70 לפסק הדין).

קל וחומר - כשמדובר בפגמים חמורים כאמור.

באשר לשיקול השני, נראה כי החקירה הבלתי הוגנת השפיעה על התנהגותו של הנאשם 1 בחקירותיו, כפי שפורט בהרחבה, ועל ערכם ההוכחתי של דבריו. עניין זה יתבאר יותר משאדון במשקל דבריו בחקירותיו הרבות שעברו שינויים רבים. כמו כן, מדובר בענייננו באמרות שנתן הנאשם, ולא בראיות חפציות, כגון נשק או סם, שיש להן קיום עצמאי ונפרד מאי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגתן.

196

באשר לשיקול השלישי, שעניינו שיקולי נזק ותועלת חברתיים, סבורני כי התועלת בפסילת האמרות במקרה זה עולה על הנזק הכרוך בכך. ידועים בעניין זה דבריה של הנשיאה ביניש כי אפשר שפסילת ראיה עשויה לפגוע יתר על המידה באינטרסים של ההגנה על שלום הציבור - כאשר מדובר בנאשם שמיוחסות לו עבירות חמורות מאוד. ואולם, הנשיאה ביניש הייתה ערה שדברים אלה אינם נקיים מקשיים והותירה סוגיה זו "לימים שיבואו" (ס' 73 לפסק הדין). נראה כי הפסיקה שלאחר הלכת יששכרוב דחתה את ההשקפה האמורה, וכיום חומרת העבירה המיוחסת לנאשם כשלעצמה אינה מצדיקה את קבלת הראיה שהושגה שלא כדין (ראו למשל, ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (1.8.2011, ס' 19 לפסק הדין של השופט א' לוי; ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (23.11.2011), ס' 12 לחוות דעתו של השופט הנדל, וס' 6 לחוות דעתו של השופט דנציגר; ע"פ 6144/10 גטצאו נ' מדינת ישראל (10.4.2013, ס' 30 לפסק הדין של השופט ג'ובראן).

אעיר עוד, כי הגם שמיוחסת לנאשם 1 עבירת רצח, הרי שניתוח אמרותיו ובחינת מכלול החומר מעלים ספק רב אם מלכתחילה נכון היה לייחס לנאשם 1 עבירת רצח להבדיל מעבירות אחרות קלות יותר. לעניין זה ראו ס'...להלן.

סיכום

390. כללו של דבר, מן הראוי לפסול את קבילות אמרותיו של הנאשם 1 - הן מבחינת התכלית של הגנה על אמינותן של הודאות נאשמים, הן מבחינת התכלית של זכות הנחקר לאוטונומיה של הרצון החופשי (תכליות המסלול החקיקתי), הן מבחינת התכלית של הזכות להליך פלילי הוגן (תכלית המסלול הפסיקתי), והן מבחינת התכלית ההרתעתית-חינוכית, כתכלית לוואי רצויה של שני המסלולים.

פרק ח - אמרותיו של הנאשם 1 - משקל

כללי

391. אי קבילות אמרותיו של נאשם עשויה לכאורה לייתר את בחינת המשקל של אמרותיו. ואולם, נראה לי כחיוני במסגרת הכרעת דין זו לעמוד על משקל אמרותיו של הנאשם 1 - הן כהשלמה לפרק הדן בקבילות האמרות, הן כפרק העומד בפני עצמו. מסקנתי הברורה לאחר בחינת הדברים היא כי משקל אמרותיו המפלילות של הנאשם הוא אפסי, וזאת מפאת טעמים כבדי משקל שיפורטו להלן. לשון אחר, אפילו נקבע היה שיש לקבל את האמרות - מן הראוי היה שלא לקבוע ממצאים לפיהן, לנוכח העדר משקלן. וכפי שפורט בפרק המשפטי, אפשר שהודאה תתקבל, אך בחינת משקלה במבחן פנימי וחיצוני יביאו לכך שאי אפשר יהיה לקבוע ממצאים על פיה.

197

392. הסנגור טוען כי ניתוח גרסתו של הנאשם 1, לאורך חקירותיו השונות, מגלה סתירות עצמיות בנושאים מהותיים. כמו כן, לפי הנטען, בנקודות רבות סותרים דבריו של הנאשם 1 את הממצאים האובייקטיביים בשטח או עדויות אחרות. בנקודות אחרות גרסת הנאשם 1 היא מופרכת. לדעת הסנגור, כל אלה פוגעים פגיעה קשה במשקל אמרותיו של הנאשם 1, במיוחד במשקל אמרותיו המפלילות. לכך יש להוסיף את הטענה בדבר סתירות מהותיות בין הנאמר בגרסתם המפלילה של שני הנאשמים, שמשליך לדעת הסנגור הן על משקל האמרות והן על כך שלא ניתן לומר שגרסאותיהם של השניים מחזקות אחת את רעותה, כטענת המאשימה.

לעומת זאת סבורה המאשימה כי את הסתירות העצמיות יש להסביר בכך שגרסתו של הנאשם 1 היא גרסה "מתפתחת"; בכל פעם הוסיף הנאשם 1 נדבך לדבריו עד שהגיע לגרסתו הסופית. המאשימה מודה כי יש בגרסתו המפלילה של הנאשם 1 פרטים שאינם מתיישבים עם ראיות חיצוניות וכן אי דיוקים, אלא שלטענת המאשימה אין מדובר בנקודות מהותיות, ואין פגיעה בגרעין גרסתו של הנאשם 1 (ס' 286 לסיכומים). המאשימה גם מודה ב"אי התאמות מסוימות" בגרסאות שני הנאשמים, אך גם בעניין זה הטענה היא ש"גרעין הגרסה הוא זהה" (ס' 499 לסיכומים).

שני נושאים נוספים נוגעים ישירות לעניין משקל האמרות. האחד, העובדה שאין עליה חולק כי הנאשם 1 פגש פעמים רבות בהיותו עצור בעת החקירה את הנאשם 2 ואת העצורים הנוספים. השני הוא טענת התביעה, שההגנה מבקשת לדחות אותה, כי הנאשם 1 ידע פרטים "מוכמנים".

393. לאור זאת, יחולק הדיון בנושא משקל אמרותיו של הנאשם 1 - לחמישה נושאי משנה כדלקמן:

א. סתירות עצמיות בדברי הנאשם 1.

ב. אי התאמות בין גרסת הנאשם 1 לבין ממצאים אובייקטיביים; גרסה תמוהה.

ג. סתירות בין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2.

ד. מפגשי הנאשם 1 בעת מעצרו עם הנאשם 2, א' וע'.

ה. פרטים מוכמנים?

א. סתירות עצמיות בדברי הנאשם 1

198

המפגשים עם א' לפני האירוע ואחריו

394. בעניין זה מופיע שלל גרסאות מביך של הנאשם 1, בתשובה לשאלות חוקריו במועדי החקירה השונים. נפריד בעניין זה בין כל חקירותיו הראשונות לבין החקירה המפלילה ת/30ג.

בחקירותיו הראשונות יש להבחין בין תשובות שונות של הנאשם 1 בנוגע למפגשים עם א' - בארבעה עניינים:

א. האם א', ג'יהאד והנאשם 1 נפגשו בביתו של א' ביום רביעי בערב?

ב. האם א' והנאשם נפגשו בבית קפה בג'לג'וליה ביום רביעי לפני האירוע?

ג. האם א' והנאשם נפגשו בבית קפה ביום חמישי, לפני האירוע?

ד. האם א' והנאשם נפגשו בבית קפה ביום חמישי, לאחר האירוע?

395. בלילה שלאחר האירוע, ב-ת/19ב (שהוא מזכר בלבד של אילן לוי, ללא הקלטה), מסר הנאשם 1 כי נפגש עם א', הנאשם 2 וסודרי עודה בביתו של א'. ג'יהאד הגיע למקום ברכבו, וא' ביקש ממנו בנוכחות הנאשם 1 כי למחרת יבצע את הרצח (הסנגור סבור כי שיחה זאת, בלתי מוקלטת, בעברית, הייתה מקור לאי הבנה גדולה בהמשך החקירות).

מיד לאחר מכן (ת/20ב) שינה הנאשם 1 טעמו ומסר כי היה לבדו אצל א' (עמ' 5), וכי א' שוחח עם ג'יהאד בטלפון כשהמטרה היא "אולי לרצח" (עמ' 8).

לפנות בוקר, בחקירה ת/23ג, שוב מסר הנאשם 1 לחוקרים כי ג'יהאד היה עמו בביתו של א' (עמ' 8-7).

לעומת זאת, בחקירה ת/27ד סיפר הנאשם 1 כי ביום רביעי עובר לאירוע נפגש בבית קפה עם א', חסן עודה וחברים נוספים. א' ניגש אליו, ביקש פרטים אודות הבחור עימו רבו, קילל את הבחור ואמר שבכוונתו לפגוע בו. יצוין כי מדברי העד חסן עודה עולה שהנאשם 1 לא היה בפגישה ביום רביעי בערב (עמ' 4549, ש' 12-5).

באותו תשאול מסר תחילה הנאשם 1 כי נפגש עם א', וחברים נוספים, גם אחרי האירוע, בבית קפה, סמוך לשעה 16:30. בהמשך, שינה הנאשם 1 פעם נוספת את גרסתו ואמר כי ביום חמישי לאחר האירוע נפגש עם א' בשעות אחה"צ בתחנת אוטובוס מחוץ לבית עלמין, ולאחר מכן בסמוך לשעה 20:00 נפגשו בבית קפה (דבר שאינו אפשרי, כיוון שבמועד זה כבר היה נאשם 1 עצור).

בת/28ג סיפר הנאשם 1 לראשונה כי ביום האירוע, מספר שעות עובר לאירוע, נפגש עם א' בבית קפה, והלה הציע לו להצטרף אליו.

199

ואולם, בת/29ג, משלא הזכיר הנאשם 1 את הפגישה שנערכה לכאורה בבית הקפה ביום חמישי עובר לאירוע (בהתאם לדבריו בת/28ג), עימת אותו החוקר עם נקודה זו, והנאשם 1 הגיב: "זה ביום רביעי...למה בלבלת אותי...(עמ' 8).

הקורא הסביר יכול, בצדק, להיות מבולבל משפע גרסאות זה, כאשר הנאשם הולך קדימה ואחורה לגבי אותם נושאים. אין לקבל כלל בעניין זה את טענתה, הכללית, של המאשימה שגרסתו של הנאשם 1 הייתה "מתפתחת".

396. בגרסה המפלילה ת/30ג - אין התייחסות לשני העניינים הראשונים, שעניינם יום רביעי. הנאשם 1 מסר כי ביום חמישי ראה את חבריו בסמוך לשעה 13:00. הוא נסע עם ע' והנאשם 2 ברכבו של ע', והם אספו את א' מביתו. כלומר, לא מוזכר כלל מפגש בבית קפה באותו יום לפני האירוע (העניין השלישי).

לגבי העניין הרביעי, היינו פגישה בין הנאשם לא' בבית קפה בג'לג'וליה לאחר האירוע - צוין אמנם המפגש בבית קפה לאחר האירוע, אך יש לציין שבעמ' 108, סיפר הנאשם כי חזר לג'לג'וליה בשעה 17:45 , נכנס לביתו, יצא ודיבר עם חבריו 10 דקות ואז נעצר - ללא סיפור בית הקפה (שחזר אליו בהמשך).

זאת ועוד, בהמשך אותו יום חקירות, בעת השחזור, סיפר הנאשם 1 כי בשעה 18:30 יצא (עם הנאשם 2) מבית דודתו של בלאל לג'לג'וליה, ושם ראה את א' בשעה 19:00. כשנשאל איך נפגשו, השיב הנאשם 1 כי א' התקשר לביתו, ואז נפגשו בבית קפה והחלו לצעוד לכיוון הבית שלו (ת/31ב עמ' 30). לוחות הזמנים אינם מתיישבים זה עם זה - בכל הגרסאות השונות, וכן אין הדברים עולים בקנה אחד עם נסיעתו של א' לניחום אבלים ברמלה באותו יום בשעה 17:00, ועם עיכובו של הנאשם 1 בשעה 18:50.

שעת היציאה מכפר ברא לג'לג'וליה

397. בהקשר זה, יש לציין שגם לגבי שעת היציאה של הנאשם 1 מכפר ברא לג'לג'וליה - מסר הנאשם 1 מספר גרסאות. כזכור, לדבריו הוא נמלט מזירת האירוע לכפר ברא, שם התחבאו הוא והנאשם 2, ולאחר מכן חזרו מכפר ברא לג'לג'וליה. ב-ת/30ג מסר הנאשם 1 שיצא מכפר ברא בשעה 17:00. לאחר מכן, בשחזור, ציין שהיו בכפר ברא עד שעה 16:00, ואז הלכו לביתם (ת/31ב עמ' 27). שעה זו השתנתה מיד לאחר מכן, משנוסף סיפור פציעתו של הנאשם 1 מבורג שננעץ ברגלו, ובשלב זה אמר הנאשם 1 כי הם יצאו מכפר ברא לג'לג'וליה בשעה 18:30 (שם, עמ' 30).

"חילופי" ג'יהאד בע'

200

398. זו נקודה מהותית נוספת, הנוגעת לזהות המעורבים ברצח ולתכנונו. בכל החקירות הראשונות הזכיר הנאשם 1 את ג'יהאד, שנעצר גם הוא בלב האירוע, כמעורב מרכזי בפרשה זו. כך עולה מחקירותיו השונות של הנאשם 1, בניואנסים שונים, והדברים פורטו בחלק העובדות. והנה, בחקירה ת/27ד (13.10.09) כבר נעלם ג'יהאד מן התמונה, ובת/30ג, האמרה המפלילה, מופיע לראשונה - במקומו של ג'יהאד - ע' ח' כשותפו של א'. לעיל הזכרתי עניין מרכזי זה בכל הנוגע לקבילות אמרותיו של הנאשם 1, ובהקשר של שיטת התשאול הפסולה. תמהתי כיצד אין הסבר לכך מצד החוקרים, ומה משמעות הדבר. בפרק זה - חשוב להזכיר נקודה זו כמפחיתה מאוד ממשקל הדברים. לא למותר לציין בהקשר זה, כי גם שאלתו של הנאשם 1 את החוקרים בסוף אמרתו המפלילה, האם ג'יהאד הודה בדבר מה - מפחיתה ממשקל גרסתו, שלפיהה אין לג'יהאד חלק במה שאירע.

אעיר כי לעניין זה אין משנה העובדה שהמאשימה רמזה "מפורשות" על ספיקותיה לגבי מידת מעורבותו או ידיעתו של ג'יהאד בנוגע לירי על האוטובוס או תכנונו.

זמן הגעת האוטובוס לדרך הקיצור וזמן יציאת א' מהרכב

399. ביחס לזמן ההגעה של האוטובוס לדרך הקיצור, מסר הנאשם 1 תחילה כי האוטובוס הגיע בשעה 15:10-15:15 (ת/30ג עמ' 27). זהו נתון שגוי על פניו, משום שהירי היה בשעה 14:40 בערך. לאחר מכן, "בעזרתו" של מוהנא, תיקן הנאשם 1 את דבריו ואמר שהאוטובוס הגיע בשעה 14:45 (ת/30ג עמ' 28).

400. ביחס לזמן יציאת א' מהרכב, ימצא המדייק כי הנאשם 1 נקב ארבעה זמנים שונים במסגרת אמרתו המפלילה ת/30ג: 14:30 (עמ' 32); 14:00 (עמ' 88); 15:00 (עמ' 89); 14:15 (עמ' 94). והצופה בדיסק יבחין במעורבותו הפעילה של החוקר בנושא סדר הזמנים (בעמ' 28-27; 94-88).

גם נושאים אלה נוגעים למשקל גרסתו של הנאשם 1 בנקודות ליבה, וגם לגביהם אין לומר שמדובר בגרסה "מתפתחת". זאת ועוד, הסנגור מצביע, בצדק, על נקודה זו כאחת הנקודות שבהן בלטה מעורבותו הפעילה של החוקר בהשפעה על דברי הנאשם 1 בעת מתן אמרתו המפלילה, וכיוצא בזה בעת השחזור באותו יום (ראו לעניין זה עמ' 82-80 לסיכומי ב"כ הנאשם 1).

הסיבות לסכסוך

201

401. הנאשם 1 מסר תחילה כי הסכסוך פרץ בגין הלשנה על כך שא' מעשן (ת/18, ת/19, ת/21ב). בהמשך נערך עימות עם ג'יהאד, שבמהלכו אמר ג'יהאד כי הסכסוך פרץ כיוון שמישהו הסתכל על החברה של הנאשם 2 (ת/26ב עמ' 39). ואז שינה הנאשם 1 את גרסתו, וציין כי הסכסוך נבע מכך ש"בדואי מזבארקה" דחף את אהובתו של הנאשם 2 (ת/26ב עמ' 48, ת/27ד, ת/28ג).

כלי הנשק

402. בחקירה ת/27ג מסר הנאשם 1 כי א' אמר לו שביצע את הירי באמצעות אקדח קטן. בת/30ג מסר הנאשם 1 כי א' מסר לו שהירי בוצע באמצעות אקדח או M-16, ולא זכר בוודאות (עמ' 36). לאחר מכן כבר ידע הנאשם שמדובר ב-M- 16 .

מקום הסתרת הנשק

403. במסגרת אמרתו המפלילה ת/30ג, התעניינו החוקרים לדעת, כזכור, היכן מוחבא הנשק הקטלני. משנשאל הנאשם 1 היכן הנשק (לפי מה שאמר לו א'), הוא הגיב: "משוגע שהוא יגיד לי איפה הוא גם?" (עמ' 43). אלא שאז הטיח בפניו מוהנא שהוא יודע היכן הנשק, ורפ"ק תומר כהן נשא בפניו מונולוגים ארוכים שהובאו לעיל (ס' 368). בעקבות זאת "ידע" הנאשם 1 לומר היכן הנשק (לפי דברי א'). תחילה אמר שהנשק נמצא ביער בכביש קלקיליה הישן, מוחבא באדמה בעומק של שני אגרופים (עמ' 51-50). לאחר מכן מסר שאם הנשק לא הוטמן שם, הוא הוטמן בבית קברות (עמ' 55-53). לאחר מכן טען כי הנשק נמצא במקום "הישיבה השנייה" שנמצא "בין הכביש לעץ" (עמ' 120). הרושם הוא שאותו "מונולוג סוגסטיבי" הוא שהשפיע על הנאשם 1 להמציא לחוקרים הלוחצים את מיקום הנשק. כעבור שבוע, מיד בפתח חקירתו בעניין הנשק, ציין הנאשם 1 שאינו יודע היכן הנשק (ת/33ג עמ' 4).

שיחות טלפון מא' לנאשם 1 ביום האירוע

202

404. בחקירות שלפני מתן האמרה המפלילה אמר הנאשם 1 כי א' התקשר אליו ביום האירוע בצהריים מספר פעמים וכי קבעו להיפגש (ב-ת/27ד, בעמ' 13, מדובר על כך שא' התקשר אליו 5 פעמים, ובת/28ג, בעמ' 6, דובר על 4 התקשרויות). לעומת זאת באמרה המפלילה מדובר על כך שא' התקשר אליו פעם אחת בלבד בשעה 18:15 (ת/30ג עמ' 39; לפני כן, בעמ' 33, ציין את השעה 17:15). מאוחר יותר באותה חקירה, בעמ' 121, נאמר כי א' התקשר אליו פעם נוספת, לאחר המפגש בבית הקפה. מעבר לשלל הגרסאות, חשוב לציין כי לא נמצאו תימוכין לשיחות אלה בפלטי השיחות, ואזכיר זאת בהמשך כאשר אתייחס לסתירות בין דברי הנאשם לבין הממצאים האובייקטיביים.

בכפר ברא - מסגד או שני מסגדים?

405. באמרתו המפלילה מיום 20.10.09, ת/30ג, סיפר הנאשם 1 כי ברח מזירת האירוע למסגד בכפר ברא. לעומת זאת בשלב השחזור באותו לילה סיפר הנאשם 1 על מסגד נוסף בכפר ברא שבו הסתתרו הוא והנאשם 2. יוזכר כי לגרסתו של הנאשם 2, הוא כלל לא ברח יחד עם הנאשם 1, ועניין זה יצוין להלן בעת שאדון בסתירות שבין גרסת הנאשם 1 לגרסת הנאשם 2.

סתירות עצמיות - סיכום

406. נמנו סתירות רבות בדברי הנאשם 1 - בנושאים מהותיים, כמו דרך הקשר בין א' לנאשם 1 ביום האירוע ולפני כן, זהות המעורבים באירוע, וכלי הנשק. הסברה של המאשימה כי מדובר בגרסה "מתפתחת" - הוא כוללני ופשטני. אין לקבלו. הרושם המתקבל מריבוין של הסתירות בדברי הנאשם 1 עצמו הוא שאין לסמוך על דבריו; דומה שכך גם סברו החוקרים, וגם המאשימה, לפחות לגבי חלק מהדברים שאמר, לרבות באמרותיו המפלילות. מדוע אפוא לסמוך רק על מה שקוראת המאשימה "גרעין" הגרסה?

ב. אי התאמה בין דברי הנאשם 1 לבין ממצאים חיצוניים; גרסה תמוהה

407. בשלב זה של בחינת משקל אמרותיו המפלילות של הנאשם 1, אעמוד על עיקר הסתירות בין גרסתו של הנאשם 1 לבין ממצאים אובייקטיביים, וכן על נקודות חשובות בגרסתו הנראות תמוהות או בלתי מתקבלות על הדעת:

א. בפלטי השיחות (נ/23) אין אינדיקציה לקיומן של שיחות בין הנאשם 1 לבין א', כגרסתו של הנאשם 1. בכך מודה גם המאשימה. הנאשם 1 גם ציין שא' דיבר עם אחיו ע' ש', אך הדבר נשלל בהודעתו של ע' (נ/24). כמו כן אין אינדיקציה בפלטי השיחות לקיום שיחה בין א' לבין ג'יהאד (לגבי המריבה באוטובוס), כגרסתו של הנאשם 1.

203

ב. הנשק היורה היה רוס"ר מסוג קלצ'ניקוב. ואולם כזכור, באמרתו המפלילה של הנאשם 1 הוא סיפר תחילה על "נשק קטן" ולאחר מכן על M-16. עצם אזכורו של אקדח ממי שהיה לדבריו ברכב בעת שא' יצא לביצוע זממו מצויד בקלצ'ניקוב - מתמיהה מאוד. אעיר בעניין זה כי גם מוהנא ציין בעדותו, שכאשר הנאשם 1 דיבר על "נשק קטן", נדלקה אצלו נורה אדומה (עמ' 940 ש' 32-13). עוד אעיר שכבר ב"תרגיל הפתקים", ביום 11.10.09, כתב הנאשם 1: "זה שהביא את האקדח א'". בחקירה נוספת באותו יום נשאל הנאשם 1 באיזה כלי נשק בוצע הירי, והשיב: "אקדח...נשק קטן" (ת/27ד, עמ' 14).

ג. לעיל צוין כי לנאשם 1 היו מספר גרסאות באשר למקום הימצאו של הנשק הקטלני. כאן יצוין כי גרסתו של הנאשם 1 שלפיה הוא יודע היכן נמצא הנשק לא התאמתה בעת ההובלה בשטח. אכן, בנקודה זו גם המאשימה איננה שוללת את האפשרות שהנאשם 1 ביקש "להצטייר כמי שמסייע למשטרה במציאת הנשק על מנת להיטיב את מצבו" (ס' 176 לסיכומים).

יחד עם זאת אעיר בעניין זה כי "הידיעה" של הנאשם 1 על מקום הימצאו של הנשק מבוססת על דברים שאמר לו (כביכול) א'.

ד. לדברי הנאשם 1, באמרותיו המפלילות, ע' ברח במזדה והשאיר את א' שחזר לבדו לג'לג'וליה (ת/30ג עמ' 35, 58). א' היה ממורמר על כך שעשו לו "קטע" (ת/32ב עמ' 31). דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם גרסת המאשימה, שמצאה גם ביטוי בכתב האישום, ושלפיה ברחו ע' וא' יחדיו מזירת האירוע.

ה. קשורים לכך גם דבריו של הנאשם 1 באמרתו המפלילה, שלפיהם א' החזיר את הנשק "בשקית, הוא מחזיר אותו בתיק, רגיל, איך שלקח אותו הוא יחזיר אותו" (ת/30ג עמ' 59). האמירה שלפיה עזב היורה רגלית את מקום האירוע כשהוא נושא עמו בצהרי היום נשק ארוך היא בלתי מתקבלת על הדעת. כמו כן יש לזכור שלגרסת הנאשם 1 לא לקח א' את הנשק בשקית או בתיק, אלא שהנשק היה בתא המטען עטוף בחולצה.

204

ו. אין כל אינדיקציה לכך שהנאשם 1 היה פצוע ברגלו, כפי שעלה מגרסתו באמרתו המפלילה, שלפיה חדר לו מסמר (או בורג) לרגל והוא נחבש בהיותו בכפר ברא. יצוין כי לדברי הנאשם 1 עזר לו באותו זמן חברו בילאל (נזאל). בילאל עצמו נחקר בעניין זה, אך שלל את הדבר, וציין שכלל לא ראה את הנאשם 1 באותו יום (נ/19). לדברי מוהנא, כשהגיע הנאשם 1 לתחנת המשטרה, הוא לא ראה שרגלו חבושה (עמ' 1427 ש' 29). באמרה המפלילה הוזכר גם מורה בבית ספר, שהובא לנאשם 1 בכפר ברא כדי לחלץ, במספרי ברזל, את המסמר שנתקע ברגלו. נראה כי המשטרה לא ניסתה לאתר אותו מורה, ייתכן משום שלא התייחסה ברצינות לסיפור על אודות הפציעה ברגל.

יצוין בהקשר זה כי באמרה המפלילה, קשורה הפציעה לכך שנפל לנאשם 1 כפכף במהלך בריחתו, כאשר לטענתו החזיר לו הנאשם 2 את הכפכף (ת/30ג עמ' 104). לעומת זאת במהלך השחזור באותו לילה אמר הנאשם 1 כי הוא הוריד את שני הכפכפים, והנאשם 2 הביא לו אותם (ת/31ב עמ' 38).

ז. באמרתו ת/30ג (בעמ' 71) ציין הנאשם 1 כי לפני שפגש את הנאשם 2 ואת ע' בהיותם ברכב, ביום האירוע, הלך לבית דודתו, ושם ראה את חברו בשם ראבי ראבי ודיבר איתו. ראבי ראבי נחקר (נ/27), אך כלל לא נשאל לגבי אותו מפגש עם הנאשם 1.

ח. נושא הנשק ועטיפתו אינו מפורט באמרתו המפלילה של הנאשם 1 מיום 20.10.09, אלא עלה בחקירתו האחרונה (ת/33ג), שהייתה יום לאחר מתן אמרתו המפלילה של הנאשם 2. הנאשם 1 ציין כי הנשק היה עטוף בסמרטוט כמו שטיח תפילה (עמ' 6-5). לדבריו, הניח ע' את ה"סמרטוט" מתחת לכיסא הנהג (עמ' 8-7). בהמשך דיבר הנאשם 1 על סמרטוט בצבע שחור עם פרח אדום (עמ' 8, 13).

לעומת זאת, במזדה נמצאה חולצה כהה בצבע כחול (ת/45, ת/46), ועליה איור של עץ או פרח בצבע לבן). לא נמצא דבר מתחת לכיסא הנהג. כלומר, הממצא האובייקטיבי שונה בכמה היבטים ממה שאמר הנאשם 1. יצוין גם שהחולצה נשלחה לבדיקה של מעבדת סימנים וחומרים, אך חוות דעת המעבדה הייתה שלילית.

ט. הנאשם 1 הבחין באמרתו המפלילה בין שתי היריות הראשונות שהיו ב"בודדת" ("טא טא") לבין הצרור שלאחר מכן (ת/33ג עמ' 103; ראו גם בהודעה ת/33 ש' 47: "...זאת אומרת שני כדורים ואחר כך אוטומטי", ש' 47). לעומת זאת, הן מעדותו של רפ"ק דורון אביגדורי, הן מעדויות נהג האוטובוס והן מדברי עדים נוספים (ס' ע', איסלאם סרסור, מוהנד עיסא) עולה שמדובר בצרור בלבד. לעיל גם עמדתי על מה שנראה כמעורבות החוקר בנקודה זו (ראו סוף ס' 104).

205

י. במהלך השחזור, בהיות הנאשם 1 וחוקריו בדרך הקיצור שבין כפר ברא לכפר קאסם, נשאל הנאשם היכן היו היריות, והכיוון שאליו הצביע היה לצד ימין (היינו לכיוון כפר ברא). הוא גם אמר: "ימין" (ת/31ב עמ' 25). אין חולק כי הירי בוצע מצד שמאל דווקא מבחינת מיצובו של הנאשם כשאמר זאת בשחזור (היינו לכיוון כפר קאסם).

יא. לפי גרסת הנאשם 1, עצר רכב המזדה בדרך הקיצור, ואז ירד א' בדרכו לירות על האוטובוס. באותו זמן המשיך הרכב לעמוד במקום העצירה, באותה דרך, דקות ארוכות, שהרי לגרסת הנאשם 1, ירד א' מהרכב כחצי שעה לפני הירי. גם בגרסה זו יש קושי לנוכח העובדה שאין חולק כי מדובר בכביש צר (ראו גם ת/51א), והשעה הייתה שעת צהריים שבה התנועה בדרך היא ערה, כפי שהתרשם בית המשפט במהלך הביקור במקום.

יב. לדבריו של הנאשם 1, צבע חולצתו של ע' ח' היה בורדו. כזכור, גרסת המאשימה היא כי מזירת האירוע נסע הרכב הנהוג בידי ע' לג'לג'וליה, ושם "השתולל" הרכב. המאשימה נסמכת בעניין זה על עדותו של איימן כרמאטה, אלא שהאחרון ציין כי צבע חולצתו של נהג הרכב היה לבן. לעניין זה אחזור כאשר אדון בעדותו של כרמאטה (להלן, ס' 474-472).

יג. הנאשם 1 ציין כי כאשר עבר האוטובוס, הוא ראה את המנוח היושב באמצע האוטובוס (ת/30ג עמ' 101). לעומת זאת, נראה מדברי ס' ע' בעדותו בפנינו ובהודעתו ת/2 כי המנוח ישב בחלקו האחורי של האוטובוס. כמו כן, אמר הנאשם 1 כי ראה את איסלאם סרסור בעת שהאוטובוס עבר בדרך הקיצור, ולדבריו ישב איסלאם בכיסא האחרון שבאוטובוס (ת/30ג עמ' 102). ואולם, מדברי איסלאם עולה כי ישב בקדמת האוטובוס, בשורה השלישית אחרי הנהג (ת/10 ש' 18). באי התאמות אלה מודה המאשימה (ס' 284 לסיכומיה).

יד. מאמרתו המפלילה של הנאשם 1 עולה כי דחיפתה של חנין סולטאן הייתה מקור הריב בין התלמידים משני הכפרים (ת/30ג עמ' 134). ואולם, חנין העידה כי אף אחד לא דחף אותה באוטובוס (עמ' 3885, ש' 23-19).

206

אי התאמות לממצאים אובייקטיביים - סיכום

408. פורטו אפוא עניינים רבים, ברובם מהותיים, שבהם גרסתו של הנאשם 1 עומדת בניגוד לממצאים אובייקטיביים, או שהיא בלתי מתקבלת על הדעת ואף מתמיהה. רק לחלק מהם התייחסה המאשימה, בין אם בהסכמה ובין אם לאו. איני מקבל את הטענה שמדובר בנקודות בלתי מהותיות, ואת הטענה המשלימה שגרעין הגרסה נותר על כנו. נראה שה"גרעין" הוא לדעת המאשימה נסיעתם של הארבעה לדרך הקיצור, יציאת א' מהרכב, והיריות שנורו לאחר מכן. דא עקא, שכאשר מדובר במשקל האמרה המפלילה, יש חשיבות לכל אותם נושאים נוספים, שאינם שוליים - אותם סימני אמת שבאמצעותם ניתן לשקול את הגיונה של הגרסה ואת אמיתותה. כאשר יש שפע כזה של סתירות לממצאים אובייקטיביים, או כשהגרסה מתמיהה כשלעצמה, נפגע ממילא משמעותית משקל האמרות המפלילות. אכן, "אחד המבחנים החשובים להערכת משקלה של הודיה הוא מידת ההתאמה או אי ההתאמה בין תוכן ההודיה לבין פרטי האירוע העברייני" (עניין וולקוב, דברי השופט (כתוארו אז), גרוניס, בס' 24 לפסק דינו). לכך יש לצרף את הסתירות העצמיות שבדברי הנאשם, וכמו כן את הסתירות הרבות, מהותיות אף הן, בין גרסתו לבין גרסת הנאשם 2.

ג. סתירות בין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2

409. כאמור, לטענת המאשימה, הגרעין העומד בבסיס הגרסאות של שני הנאשמים הוא זהה. המאשימה גם טוענת שאמרותיהם המפלילות של שני הנאשמים מחזקות זו את זו. ואולם, בחינת הגרסאות מלמדת על הבדלים משמעותיים ביניהן, גם בנושאים חשובים. אמנה את העיקריים שבהם:

א. סדר העלייה לרכב - לדברי הנאשם 1, היו ע' והנאשם 2 במזדה, כאשר פגש אותם בלכתו לבית דודתו, והשניים הציעו לו לעלות לרכב, ויחד אספו את א' מביתו (ת/30ג עמ' 4 ועמ' 13). לעומת זאת, מסר הנאשם 2 באמרתו כי א', ע' והנאשם 1 אספו אותו ברכב, לאחר שקודם לכן הוא ראה אותם, או שניים מהם, בבית קפה (ת/37ב עמ' 5-4).

207

ב. זמני הנסיעה ברכב - הנאשם 1 ציין כי עלה לרכב בשעה 12:30 (ת/30ג עמ' 13). הנאשם 2 מסר כי הנסיעה ברכב החלה בשעה 14:30 (ת/37ב עמ' 5). הנאשם 1 ציין כי הגיעו לדרך הקיצור בשעה 13:45 (ת/30ג עמ' 87). הנאשם 2 מסר כי הורידו אותו בכניסה לדרך הקיצור בשעה 14:15.

ג. סדר הישיבה ברכב - הנאשם 1 ציין כי הנאשם 2 ישב במושב הקדמי ליד הנהג, ואילו א' ישב מאחור (ת/30ג עמ' 27). לעומת זאת, הנאשם 2 ציין כי ישב מאחור (יחד עם הנאשם 1), ואילו א' ישב במושב הקדמי (ת/37ב עמ' 6).

ד. קיומה של שיחה בתוך הרכב - לדברי הנאשם 1, בהיותם ברכב אמרו א' וע' כי צפויה "הפתעה" (ת/30ג עמ' 62, 93). לעומת זאת, הנאשם 2 לא מסר דבר בעניין זה, וגם לא נשאל על כך על ידי חוקריו.

ה. מקומו של הנאשם 2 בעת הירי ותפקידו - הנאשם 1 מסר כי בעת הירי היה עימו הנאשם 2 ברכב או בסמוך לו (ת/33ג עמ' 18 ואילך). לעומת זאת, הנאשם 2 אמר כי הורידו אותו מהרכב בכניסה לכביש הקיצור, ותפקידו היה תצפיתן (ת/37ב עמ' 10). בעניין זה נשאל הנאשם 1, והוא הטעים שדברי הנאשם 2 הם שקר (ת/33ג עמ' 22-19).

ו. היכן ראו שני הנאשמים את הנשק לראשונה? - הנאשם 2 ציין כי ראה את הנשק (ואת המחסנית) בהיותם בג'לג'וליה (ת/37ב עמ' 7 ועמ' 9). לעומת זאת, הנאשם 1 לא מסר דבר לעניין ראיית הנשק באמרתו המפלילה ת/30ג (ואף ציין שלא ראה את הנשק, בעמ' 26); לעניין הנשק הוא התייחס שבוע לאחר מכן באמרתו ת/33ג, ואז מסר כי ראה את הנשק רק כאשר הגיעו לדרך הקיצור, וע' פתח את תא המטען (בעמ' 6). באותה אמרה הוא גם ציין כי לא הבחין במחסנית (בעמ' 15).

ז. במה היה הנשק עטוף? - לדבריו של הנאשם 1 היה הנשק עטוף בסמרטוט כמו "שטיח תפילה" (ת/33ג עמ' 6-5). לדבריו של הנאשם 2 היה הנשק עטוף בחולצה (ת/37ב עמ' 14). לדבריו של הנאשם 1 הסמרטוט היה מתחת למושב הנהג (ת/33ג עמ' 8). לדבריו של הנאשם 2 הייתה החולצה מונחת בתא המטען (ת/37ב עמ' 14).

208

ח. תיאור הירי - הנאשם 1 תיאר כאמור ירי בבודדת, ולאחריו ירי בצרור (ת/30ג עמ' 103). לעומת זאת הנאשם 2 טען תחילה כי שמע צרור, ורק לאחר התערבות החוקר שינה את גרסתו (ת/37ב עמ' 11). וראו לעניין זה בהרחבה, סעיף 190 לעיל.

ט. בגדיו של א' - הנאשם 1 מסר שא' לבש ג'קט אפור (ת/30ג עמ' 130). הנאשם 2 אמר שא' לבש חולצה צהובה (ת/37ב עמ' 23).

י. להיכן ברחו? - הנאשם 1 ציין כי לאחר האירוע ברח יחד עם הנאשם 2 לכפר ברא, בעוד שהנאשם 2 ציין כי ברח לבד לג'לג'וליה (ת/37ב עמ' 13). לאחר שהוצגה לו גרסת הנאשם 1, מסר הנאשם 2 כי הנאשם 1 ברח לכפר ברא, בעוד שהוא ברח לג'לג'וליה (ת/37ב עמ' 18).

סתירות בין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2 - סיכום

410. הפער הרב שבין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2 - באמרותיהם המפלילות - אומר דרשני. אכן, גם המאשימה נדרשה לפער שבין הגרסאות, וזאת בשלושה נושאים בלבד: סדר הישיבה ברכב, המקום שבו ראו כל אחד מהשניים את הנשק, ותפקידו של הנאשם 2 כתצפיתן (ס' 502-499 לסיכומיה). לדעת ב"כ המאשימה, מדובר ב"אי התאמות מסוימות", והיא העלתה השערות שונות בניסיון לתרץ את הפערים, שעיקרם הרצון של מי מהשניים למזער את חלקו. איני מקבל זאת. ראשית, המאשימה התייחסה לחלק קטן מההבדלים. היא לא התייחסה להבדלים, ממשיים, נוספים, כגון סדר העלייה לרכב, זמני הנסיעה ברכב, הבריחה לכפר ברא, ועוד. טול למשל, את הנושא האחרון - הבריחה מהמקום; כיצד זה שני אנשים שהיו שותפים יחדיו לאירוע כה טראומטי מתארים בדרך כה שונה את הימלטותם; האחד מספר שברח עם חברו לכפר ברא (ומספר על כך בתיאור גדוש בפרטים - פציעה, חבישה, שני מסגדים וכו'...), והשני מספר שברח ישירות לג'לג'וליה). שנית, להבדלים שצוינו, או לרובם, אין להתייחס כאל "אי התאמות מסוימות", הנרפאות בניסיונות הסבר שמכלל ספקולציה לא יצאו. כיצד זה הנאשם 1 מספר שהוא וחברו הנאשם 2 הגיעו יחדיו עם המכונית למקום עצירתה בדרך הקיצור ושהו שם עד הירי, בעוד הנאשם 2 מספר סיפור אחר לחלוטין שלפיו הורד בכניסה לדרך הקיצור, ושתפקידו היה תצפיתן. שלישית, בעוד אשר בנקודה האחרונה עומת הנאשם 1 עם גרסת התצפיתן, הרי שלגבי ההבדלים האחרים, לא נעשה ניסיון ממשי של החוקרים לעמת את שני הנאשמים בנקודות מחלוקת אחרות (וראו שאלות בית המשפט ותשובותיו של תומר כהן, בעמ' 2099-2095).

209

לשון אחר, שניים שהיו שותפים לאותה "חוויה" דרמטית של ירי על אוטובוס ורציחתו של נער - לא היה מצופה מהם למסור בחקירתם גרסאות כה שונות, משל לא היו השניים באותו רכב באותה זירה ובאותו זמן. לנוכח זאת, נגרע ממילא משקל האמרות, ומכל מקום בוודאי שאין לראות את האמרות של השניים כמחזקות זו את זו.

ד. מפגשים בעת המעצר בין הנאשם 1 לבין חבריו העצורים

411. בעת היותו במעצר בתקופת החקירה, שהה הנאשם 1 פרקי זמן ניכרים יחד עם הנאשם 2, וכן עם העצורים האחרים בפרשה זו. בעניין זה, אין מחלוקת שמדובר בתקלה קשה שעלולה להפחית ממשקל אמרותיהם של הנחקרים. יש מחלוקת בין הצדדים בשאלה כיצד אירעה התקלה, ובדבר מידת השפעתה במקרה זה.

412. מדו"ח "תנועות אסיר" לגבי שני הנאשמים וא' (נ/6) - עולה כי הנאשם 1 והנאשם 2 שהו יחד בבית המעצר באבו-כביר בימים הראשונים של החקירה (9.10 - 11.10), וכן ששניהם שהו יחד עם א' במעבר השרון בימים 15.10 - 18.10. גם בלילה שבין 20.10 - 21.10 שהו הנאשם 1 והנאשם 2 יחדיו באותו בית מעצר. כמו כן נפגשו עצורי פרשה זו בהסעות להארכות מעצר בבית המשפט. המאשימה מסכימה שמצב דברים זה אינו תקין, ואכן אין צורך להכביר מילים שיש בכך חשש כבד לזיהום החקירה.

המאשימה נסמכת על עדותו של רפ"ק תומר כהן שציין כי כליאתם יחדיו של העצורים לא הייתה מעשה מכוון מבחינתו. אדרבה, לדבריו מעשה זה הוא פסול, עלול לשבש את החקירה ולהחליש את התשתית הראייתית. הכליאה יחדיו נגדה את רצונו, כך העיד, ונבעה כנראה מבעיה הקשורה למקומות מעצר לקטינים.

הוגש לנו ת/70, מסמך שנכתב בסמוך למעצר הקטינים, ביום 9.10.09 (על ידי ערן מליח מימ"ר מרכז) לקצין האג"ם, רפ"ק יצחק פרץ, ובו התבקש האחרון להחזיק "בהפרדה מוחלטת" את עצורי הפרשה באותה עת. לדברי תומר כהן, גם במערכת ה"פלא" המשטרתית נרשם מלכתחילה כי נדרשת הפרדה מלאה בין העצורים, וכך נדרשו שב"ס לעשות. אכן, רפ"ק תומר כהן הודה כי מרגע שהתגלה לצוות החקירה כי העצורים שוהים יחדיו, הוא ניסה למנף זאת לטובת החקירה, וכך נשאלו העצירים על השיחות ביניהם בעת שהותם יחד במעצר.

210

כמו כן הוגש לנו ת/56, מסמך שכתב תומר כהן למחלקת האסיר (ריקי) לגבי הנאשם 1, ביום 21.10.09. מחלקת האסיר התבקשה להעביר את הנאשם 1 למעצר בירושלים, וזאת משום שהפליל בחקירתו את שלושת החשודים הנוספים "ולכן יש צורך בהפרדה מוחלטת בינו לבין שאר החשודים". תומר כהן הטעים, שבשלב זה, לאחר מתן אמרתו המפלילה של הנאשם 1, נוסף טעם להפרדה, והוא הדאגה לשלומו של נאשם זה לאחר שהפליל את חבריו.

413. הסנגור אינו מקבל הסברים אלה, ותוקף קשות בנקודה זו את צוות החוקרים בכלל, ואת ראש הצוות בפרט. לדעתו הייתה כאן יד מכוונת שדאגה לשהותם יחדיו של העצירים, במקום להפרידם; המטרה הייתה ליצור אצל הקטינים תחושה שכולם מדברים עם כולם, כדי לגרום להם לדבר בחקירתם, ומטרה נוספת, לפי הנטען, הייתה להעביר מסרים של המשטרה מנחקר לנחקר. לדעת הסנגור, המסמך ת/70 הנ"ל נועד "לזרות חול" בעיני בית המשפט, שכן מהראיות עולה שכבר בשלבים הראשונים של החקירה היה מודע תומר כהן, וכן חוקריו, לכך שהקטינים נמצאים יחד במעצר (ולא שלמד זאת מהנאשם 1). כך עולה בבירור מ-ת/27ד מיום 11.10.09, בעמ' 23-21). ואילו המסמך ת/56 נכתב בשלב מאוחר, ורק לאחר שהנאשם 1 מסר את גרסתו המפלילה. הסנגור מפנה למקרה בולט שבו שלח מוהנא את הנאשם 1 לדבר בכלא עם הנאשם 2 ולספר לו מה שאמר בחקירה (ת/30ג עמ' 136) - כשם שנשלח גם לג'יהאד. עוד מבקש הסנגור להיסמך על דברי איש המשטרה טריגלו, שהעיד כי ההנחיה של ראש צוות החקירה, תומר כהן, הייתה שכל העצורים ישהו בתום חקירתם בבית המעצר באבו כביר (עמ' 3800). הדברים גם נכתבו במפורש ב-נ/16, שהוא הדיווח המיידי של הימ"ר לסנגוריה הציבורית בדבר המעצר (נכתב בכתב ידו של טריגלו). בתשובה לשאלת הסנגור אישר טריגלו, שאם תומר כהן היה מנחה אותו לכתוב בדבר הצורך להפריד בין העצורים, הוא היה כותב זאת (עמ' 3800 ש' 21).

ב"כ הנאשם 1 גם הפנה לאמרתו של הנאשם 2, ת/37ב, המלמדת לדעתו על היקף הזיהום החקירתי, שכן מאמרה זו עולה כי הנאשם 2 שוחח, בשלבים שונים של החקירה, עם הנאשם 1 ועם א' וע' - בהיותם יחדיו במעצר באבו-כביר, או במעברים, או בבית המשפט (בעמ' 5, 14-13, 25-24 לאמרה).

הסנגור גורס כי התנהלות זו של גורמי החקירה הסבה לחקירה נזק כבד ובלתי הפיך, שכן קשה מאוד - עקב השהות יחדיו במעצר - להבחין בין דברים שהעצור ידע מידיעה אישית לבין דברים ששמע.

ראו לעניין זה, סיכומי ב"כ הנאשם 1, בעיקר בעמ' 33, 43, 118, 130-129.

211

414. כאמור, אין מחלוקת כי אי ההפרדה בין עצורי הפרשה היא מחדל משמעותי, וזאת בין אם האחריות לכך נופלת על כתפי היחידה החוקרת ובין אם היא נופלת על כתפי שב"ס. ראש צוות החוקרים עצמו הודה כי מדובר בתקלה חמורה, שיכולה להביא לשיבוש החקירה ולהחלשת התשתית הראייתית. מובן שלאי הפרדה זו יש השפעה שלילית על משקל הדברים שאמרו הנחקרים.

אכן, החוקרים ידעו כבר בשלב מוקדם שהנחקרים לא הופרדו בעת שהותם במעצר, ויש קושי לקבל את הטענה כי הופתעו מכך. מכל מקום, ביום 11.10.09, ידעו בוודאי החוקרים ומפקדם, שהנאשם 1 נמצא באותו תא מעצר עם הנאשם 2, ולא נראה כי בשלב זה פעלו באופן תקיף לביצוע ההפרדה. המסמך ת/56 כבר נכתב לאחר שהנאשם 1 מסר את גרסתו המפלילה, ועלה חשש כי חבריו יפגעו בו עקב זאת.

תומר כהן מסר בעצמו כי מרגע שהתברר לצוות החקירה שהעצורים שוהים יחדיו, הוא ניסה למנף זאת לטובת החקירה. דא עקא ששליחת הנאשם 1 להעביר מסרים לחבריו שבמעצר, מבלי שהדבר נשלט ומבוקר על ידי הגוף החוקר, היא בעייתית כשלעצמה.

ודוקו, אין בכוונתי לקבוע בנקודה זו שהחוקרים תכננו מלכתחילה את שהותם של הקטינים העצירים יחדיו - כפי שטען עו"ד צלניקר. המסמך ת/56 מלמד דווקא כי מלכתחילה הייתה כוונה של הפרדה. המסמך נ/16 מלמד אמנם על הכוונה שהעצורים יהיו באותו בית מעצר (באבו-כביר), אך נראה שגם באותו בית מעצר קיימת אפשרות לוודא שהעצירים לא ייפגשו (אם כי הדבר לא נכתב במסמך זה). בכל מקרה, החוקרים לא הקפידו על ההפרדה הנדרשת, לאחר שכבר היה ברור להם כי העצירים הנחקרים נפגשים, ואף ביקשו להיעזר בעצם השהות במעצר בצוותא לצורך החקירה. אי הפרדה זו בין העצורים גורעת אף היא ממשקל האמרות המפלילות, מכל מקום באשר לאותן נקודות שלגביהן עולים ספקות באשר לאותנטיות של דברי הנחקרים.

ה. פרטים מוכמנים?

212

415. כאמור, מסכימה המאשימה לכך שבגרסתו המפלילה של הנאשם 1 מצויים פרטים עובדתיים שאינם מתיישבים עם ראיות חיצוניות אחרות, וכן מסכימה המאשימה שנפלו בדבריו "אי דיוקים". אלא שמעבר לכך שמדובר לדעת המאשימה בעניינים בלתי מהותיים - ועניין זה כבר נדון למעלה - טוענת המאשימה כי בגרסתו המפלילה של הנאשם 1 יש מספר "פרטים מוכמנים", שרק מי שנכח בזירה והיה בסוד העניינים יכול היה לדעת עליהם. לעומת זאת סבור הסנגור, כי אותם פרטים, מעטים, שציינה המאשימה אינם יכולים לבוא בגדר "פרטים מוכמנים"; וזאת, בין אם מדובר בפרטים שהיו ידועים לנאשם 1 עובר למעצרו, בין אם נודעו לו בעת מעצרו מחבריו שהיו יחד עמו או מהשוטרים עצמם, ובין אם מדובר בפרט שאינו יכול להיחשב כלל כפרט מוכמן.

416. אכן, לידיעתם של פרטים מוכמנים יש חשיבות מובנת - הן במהלך חקירת המשטרה והן בשלבים שלאחר מכן. מי שבהודייתו נכללים פרטים שרק המעורב באירוע העברייני אמור לדעת אותם - יש בידיעת אותם פרטים משום חיזוק חשוב לאמיתותה של ההודיה. ואולם, יש לנקוט בעניין זה זהירות רבה. ראשית, נקבע כי יש להקפיד על כך שאותה בקיאות בפרטים תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק, כמו גם שיוכח כי הפרט המוכמן לא היה אמור להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה (ע"פ 2109/06 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 673, 719 (1997). שנית:

חשוב להבהיר, כי עשויות להיות דרגות שונות של ידיעת פרטים מוכמנים, ובהתאם עשוי להשתנות משקלו של נתון זה. בגדר הערכת משקלם של הפרטים המוכמנים יש חשיבות הן למרכיב הכמותי והן למרכיב האיכותי. מן הבחינה הכמותית, ככל שמספרם של הפרטים המוכמנים שמכילה ההודיה גדול יותר, כך קטן החשש שמקור ידיעתו של המודה אינו מעורבותו באירוע...מן הבחינה האיכותית, ככל שהפרט הינו "מוכמן" יותר - קרי, ייחודי לאירוע העברייני המסוים ולידיעתו של העושה הספציפי - כך גדל המשקל שיש לייחס לו.

(עניין וולקוב, ס' 23 לפסק דינו של השופט, כתוארו אז, גרוניס)

שלישית, יש לבחון האם לגוף החוקר יש קשר, ישיר או משתמע, מכוון או רשלני, לכך שהנחקר ידע למסור אותם פרטים "מוכמנים". כך, בהמשך פסק דינו בעניין וולקוב, הטעים השופט גרוניס (בס' 36) כי על גורמי החקירה להיזהר שלא ידלפו במהלך החקירה פרטים שונים לנחקר. בעניין אחר ציין השופט גרוניס, כי לנוכח העובדה שחלק מהחקירות לא הוקלטו, הרי לגבי ידיעת הפרטים המוכמנים יש לקחת בחשבון אפשרות "שהייתה זליגת מידע מהחוקרים, אשר לא תועדה" (ע"פ 7443/06 רועי ארקה נ' מדינת ישראל, ס' 44 לפסק הדין (28.9.2008) (להלן: עניין ארקה"). רביעית, גם ידיעתם של פרטים מוכמנים אינה סוף פסוק לגבי משקל ההודיה, ויש לבחון שאלה זו במשולב עם היסודות האחרים הנוגעים להערכת משקל ההודיה.

213

417. על יסוד האמור לעיל, נראה לי שאין למצוא במקרה זה חיזוק למשקל אמרותיו המפלילות של הנאשם 1 - בכך שידע פרטים מוכמנים. לפני שאעבור לבחינת אותם פרטים שציינה המאשימה, אציין באופן כללי כי בכל מקרה אין לפנינו דרגה גבוהה של ידיעת פרטים מוכמנים - לא מבחינת המרכיב האיכותי ולא מבחינת המרכיב הכמותי. בנוסף, חשוב במקרה זה להצביע על שני פגמים מהותיים בחקירה המחלישים את הטענה בדבר ידיעתם של פרטים מוכמנים: האחד, אותו חשש שעליו עמד בית המשפט העליון בעניין ארקה, היינו שאי הקלטת החקירה מעלה את הספק שמא הייתה זליגת מידע מהחוקרים. חשש זה נכון במשנה תוקף לפרשה שלפנינו, שבה נעשה, למרבית הצער, שימוש רב בתשאול הנעלם, כפי שפורט בהרחבה רבה לעיל. לא למותר להוסיף שגם בחקירה המוקלטת של הנאשם 1 נוכחנו לדעת כיצד מתוך השאלות ניתן היה להבין פרטים "מוכמנים" מסוימים, והדברים פורטו בחלק העובדתי (כגון לגבי סוג הנשק ואופן הישמע היריות). הפגם השני, שהייתם יחדיו של הקטינים העצורים פרקי זמן ניכרים - שאין חולק על אי תקינותה - העשויה להסביר מעבר פרטים מנחקר לנחקר.

418. אעבור לדון בפרטים המוכמנים הנטענים עצמם. באשר לבד שעטף את הנשק, סבורה המאשימה כי העובדה שנמצאה בתא המטען של המזדה חולצה ועליה איור של עץ או פרח - מהווה פרט מוכמן; הנאשם 1 לא היה יכול לדעת זאת, כך נטען, אילולא נסע ברכבו של ע' וראה את החולצה. ואולם, כפי שצוין לעיל, אין התאמה בין דברי הנאשם 1 בעניין זה לבין החולצה שנתפסה, וזאת בכמה מישורים. הנאשם 1 דיבר על "סמרטוט כמו שטיח תפילה" בצבע שחור עם איור של פרח אדום. מה שנמצא הוא חולצה בצבע כחול עם איור של צמח לבן. בנוסף, הטענה של הנאשם 1 שהבד העוטף את הנשק הושם מתחת לכיסא הנהג לא התאמתה כלל בחקירה. קשה אפוא לראות בכך פרט מוכמן, ובוודאי שלא איכותי (כמו שגרס רפ"ק תומר כהן, ראו עמ' 1741-1736 לעדותו).

המאשימה סבורה כי אופן שמיעת הירי היא פרט מוכמן. איני סבור שכך הדבר, ומכל מקום אין לדבר על פרט מוכמן של ממש, לנוכח דרך התיאור של הנאשם 1 בחקירתו - בעניין זה - שהשתנתה תוך כדי מעורבותו של החוקר, כפי שהתברר בסעיף 105 לעיל. לא זו אף זו, מסתבר לומר שיש פער בין תיאורו של הנאשם 1 את הירי (בבודדת תחילה) לבין הירי במציאות שהיה אוטומטי (ראו ס' 407. ט. לעיל)

214

המאשימה סבורה כי העובדה שהנאשם ציין מפי א' שהנשק "עשה הרבה דברים" (ת/30ג עמ' 48) מהווה פרט מוכמן, וזאת לנוכח ממצאי המשטרה שיש קשר בין התרמילים שנמצאו בזירה לבין ביצוע ירי נוסף באותו נשק מספרחודשים קודם לכן. ואולם, נראה בעניין זה כי צודק הסנגור שידיעת פרט זה יכולה אולי להיות פרט מוכמן לגבי א', אך לא לגבי הנאשם 1, שרק שמע מא' על כך.

העובדה שהנאשם 1 שרטט במהלך חקירתו ת/30ג את הדרך מתחנת הדלק "מנטה", שבפאתי ג'לג'וליה, לכפר ברא, וכן את דרך הקיצור שבין כפר ברא לכפר קאסם, שבה "הציב" את רכבו של ע' - אינה יכולה להיחשב כפרט מוכמן ממשי.

ולבסוף, העובדה שהנאשם 1 שילב פה ושם בגרסתו גם רגשות ומחשבות (כמו, "איך ששמעתי, ברחתי"; או "אני עכשיו ברוך השם רגוע") - אין מסתבר לראות בה במקרה זה פרט מוכמן.

419. סיכומו של דבר, איני סבור כי לפנינו מקרה שבו ידע הנאשם 1 פרטים מוכמנים ממשיים, ומכל מקום, לא כאלה שיש בכוחם לחזק את משקל אמרותיו המפלילות.

420. לסיום פרק זה, אביא מקבץ נוסף של התבטאויות הנאשם 1 בחקירותיו הרבות, שיש להן משמעות בעת שנבחנת שאלת משקל אמרותיו. בפרק על הקבילות הבאתי מקבץ של דברי הנאשם ביום חקירות אחד (11.10.09), שהיו אמורות להדליק נורות אדומות אצל החוקרים, וציינתי כי לאמירות אלה יש משמעות גם לעניין משקל אמרותיו המפלילות, והבחינה האם ניתן לסמוך על מוצא פיו (לעיל, ס' 364). המקבץ הבא ישלים זאת:

9.10.09

א. הנאשם 1 שאל את א' במפגש עמו (בעת שהחוקרים יצאו): "בחיים שלך למה אנחנו נמצאים כאן?...איך הוא נרצח ביום שאחרי?" (ת/21ב עמ' 8).

ב. הנאשם 1 אמר לג'יהאד כשהופגש עמו ברכב: "אבל יא זלמי, זה לא אנחנו שרצחנו" (ת/22ג עמ' 8).

215

ג. במפגש מוקלט נוסף עם ג'יהאד, אמר לו הנאשם 1: "מה לנו ולכל זה? כוס אחותו" (ת/ 24ג עמ' 2). ובהמשך, בהתייחסו לחוקר: "אני עוד מעט מתפוצץ, כל פעם כשהוא יגיד משהו, אני אגיד לו כן כן כן..." (שם, עמ' 3).

ד. באותו מפגש: " טוב, אבל אני אמרתי להם יא עמי זה לא אני זה לא אני זה לא אני הם אומרים לי לא! אתה צריך להגיד את זה...אם אתה תמשיך להגיד שזה לא אתה זה לא אתה אזי הכול הלך עליך...(שם, עמ' 9). ובהמשך: " ילד שמת וזה לא אנחנו ואנחנו לא יודעים שום דבר עליו, הלבישו לנו את זה...איך זה קרה אני לא מצליח להבין...(שם, עמ' 10).

11.10.09 -דברי הנאשם 1 הובאו במרוכז בס' 364 לעיל

13.10.09

ה. הנאשם 1 נשאל מדוע הפליל את א', ואומר לחוקר: "אתם הכרחתם אותי" (ת/28ג, עמ' 10). מוהנא אמר לו: "אבל זאת האמת". תשובת הנאשם: "כן, אז מה...אתם אמרתם...כאילו זאת האמת, אני חייב להגיד (שם)

ו. באותה חקירה לאחר מכן, שאל הנאשם 1 את החוקר אם מצא חן בעיני החוקר, והאחרון השיב בחיוב (שם, עמ' 21). הנאשם ביקש שלא להמשיך ולהיחקר והוסיף: "נכון שאתה אומר שיודע באיזה מכונית הלך ו...איפה נרצחו ואיפה עשו ואיפה...ואללה אני נשבע לך "במסחף" שאני לא יודע...אני לא יודע כלום...אם אתה רוצה להאמין בבקשה (שם, עמ' 22).

20.10.09

ז. אמרתו המפלילה של הנאשם 1 מיום 20.10.09 נדונה בהרחבה. לעניינו כאן, אזכיר שוב את שאלתו המפתיעה של הנאשם 1 בתום החקירה, האם ג'יהאד (שאותו לא הזכיר כלל בחקירתו) הודה בדבר מה (ת/30ג, עמ'138).

ח. באותו יום, בתום השחזור, אישר הנאשם 1 לשאלת החוקר כי גרסתו נכונה. הוא נשאל מדוע מסר עתה את כל גרסתו והשיב: למה אני סיפרתי את כל זה? כי התעייפתי מהכלא, אני מת שם..." (ת/31ב, עמ' 37).

216

אכן, ער אני לכך שעשויים להיות הסברים לגבי חלק מההתבטאויות של הנאשם 1, במיוחד לגבי החקירות המוקדמות שבהן שלל את מעורבותו. ואולם הצבר ההתבטאויות מרשים.

משקל האמרות - סיכום

421. לאחר בחינה מפורטת של משקל אמרותיו המפלילות של הנאשם 1 - דעתי היא שמשקל אמרותיו המפלילות של הנאשם 1 הוא נמוך ביותר. הסתירות העצמיות בדברי הנאשם 1 בולטות לאורך כל חקירותיו; קיימות אי התאמות מהותיות בין גרסתו המפלילה לבין ממצאים אובייקטיביים. חלקים של האמרות הם תמוהים על פניהם. בנוסף, קיימות סתירות רציניות בין גרסתו של הנאשם 1 לגרסתו של הנאשם 2. משקל האמרות נגרע לנוכח שהותו של הנאשם 1 יחדיו במעצר עם חבריו הנחקרים באותה פרשה. אין לחזק את המשקל בטענה של ידיעת פרטים מוכמנים. כל זאת, מעבר לפגמי החקירה הנוגעים לקבילות האמרה, ושיש להן זיקה גם לנושא המשקל. הווה אומר, גם אילו התקבלו אמרותיו המפלילות של הנאשם 1 - אין ניתן היה לקבוע ממצא עובדתי לפיהן לגבי שני הנאשמים שלפנינו, וזאת גם בטרם נפנה למבחן החיצוני של ההודיה.

פרק ט - אמרתו המפלילה של הנאשם 2 - קבילות ומשקל

כללי

422. המסגרת הנורמטיבית שפורטה בתחילת חלק זה, בפרק ו של הכרעת הדין, יפה מטבע הדברים גם לגבי הנאשם 2. גם בעניינו - המחלוקת העיקרית היא בשאלת קבילות הודייתו ובשאלת משקלה.

הנאשם 2 נחקר כזכור שלוש פעמים בלבד - מיד לאחר מעצרו (ת/34), כעבור מספר ימים ביום 12.10.09 (ת/35), וביום 28.10.09 (ת/37). הגם שפורמלית חלק בא כוחו על קבילותן של כל אמרותיו, הרי למעשה הוא התמקד באמרתו האחרונה של הנאשם 2 מיום 28.10.09. אין תמה בכך, שהרי בניגוד לנאשם 1 שהפליל עצמו ואחרים, במידה זו או אחרת, גם באמרותיו הראשונות, הרי הנאשם 2 עשה זאת רק באמרתו האחרונה. ניתוח הדברים כאן יתמקד אפוא באמרה האחרונה. כמו כן יאוחד הדיון בשאלת קבילותה ומשקלה של האמרה - לפרק אחד.

217

יש הבדל נוסף, מהותי, בין שני הנאשמים. לגבי הנאשם 1, הרי שבסיומו של תשאול, ארוך ככל שיהיה, מסר הנאשם 1 הודעה מסודרת שעליה חתם. לעומת זאת, לאחר התשאול שעבר הנאשם 2 ביום 28.10.09, הוא לא הסכים לכך שתיגבה ממנו הודעה. על כן, אמרתו המפלילה היא למעשה התשאול המוקלט מאותו יום, שתמלולו הוא ת/37ב. הא - ותו לא.

הערת הבהרה מקדימה: נקטתי כאן לשון "הודיה" ו"אמרה מפלילה". הכוונה היא לסיפורו העובדתי של הנאשם 2, שבו קשר עצמו לאירוע הרצח. אין הכוונה שהודה בביצוע או בשותפות לעבירת רצח, ועניין משפטי זה יידון בנפרד.

423. באמרתו הראשונה של הנאשם 2 הוא לא קשר עצמו כלל, במעשה או בידע, לאירוע הרצח ביום חמישי, 8.10.09. הוא סיפר על הקטטה באוטובוס, וכן על מעשיו ביום האירוע, כאשר לדבריו הוא היה בביתו ובבית סבתו בג'לג'וליה. הוא הוסיף כי לא ראה כלל את הנאשם 1 באותו יום. במהלך חקירתו נכנס חוקר נוסף לחדר, שהטיח בפני הנאשם 2 כי הוא מואשם בביצוע הרצח, וכי על כל פנים הוא יודע מי עשה זאת. הנאשם 2 הכחיש האשמות אלה.

כעבור מספר ימים, ביום 12.10.09, נחקר הנאשם 2 בפעם השנייה וחזר על גרסתו. לדבריו שמע על האירוע מאימו בסמוך לשעה 16:30, ואת א' ראה לדבריו באותו יום בסמוך לשעה 17:00, בעת שזה יצא לניחום אבלים ברמלה.

424. חלפו כשבועיים וחצי, ואז נחקר כאמור הנאשם 2 בפעם האחרונה ומסר דברים המפלילים גם אותו, שעיקרם הצטרפותו אל א', ע' והנאשם 1 בנסיעה לזירת הרצח. סנגורו ביקש כי נפסול אמרה זו, וזאת ממספר טעמים. בהתבסס על דברי הנאשם 2, טען הסנגור כי לתשאול המוקלט קדמו שיחות עם מספר חוקרים, בעת שהנאשם 2 הובל ברכב אל מתקן החקירה וכן בתא ההמתנה במתקן, שבהן איימו החוקרים על הנאשם 2 כי יקבל עונש מאסר עולם על רצח, ומצד שני הובטח לו כי אם יודה, הוא ישוחרר ממעצר. בעקבות זאת, לפי הנטען, הסכים וסיפר לחוקרים דברים המבוססים על מה ששמע מהנאשם 1 בעת שהשניים היו עצורים יחדיו קודם לכן.

הסנגור יצא בראש ובראשונה כנגד תופעות התשאול הנעלם והתשאול המוקדם שהתקיימו (גם) בחקירת הנאשם 2, כאשר, לפי הנטען, באותם פרקי זמן הנעלמים מעינינו, איימו החוקרים על הנאשם 2 וגם הבטיחו לו כי ישוחרר ממעצר אם יודה. כמו כן נטען כי החקירה הייתה ללא אזהרה כדין וללא מתן זכות להיוועצות בעורך דין.

218

עוד נטען על הפעלת לחץ נפשי בלתי הוגן על הנחקר, על חקירתו בשפה העברית ולא בשפה הערבית, על כבילתו בידיו וברגליו, על הפרת זכויות הנחקר לפי חוק הנוער, ועל חקירתו שלא בידי חוקר נוער. המאשימה התייחסה לטענות אלה, והדברים יפורטו בהמשך.

כמוזכר לעיל, הוסיף וטען הסנגור כי אין לייחס משקל לאמרתו המפלילה של הנאשם 2, אם יוחלט על קבילותה. אדון בסוגיית הקבילות תחילה ולאחר מכן בסוגיית המשקל.

קבילות

התשאול הנעלם

425. העיון בחומר הרב שלפנינו מלמד כי לפני תשאולו של הנאשם 2 המצוי בפנינו (התמלול - ת/37ב), קדמו מספר שיחות עם חוקרים שאינן מתועדות חזותית וקולית.

אין חולק כי בבוקר יום 28.10.09 הועבר הנאשם 2 על ידי החוקרים מוהנא ויניב גולן מכלא "ניצן" למתקן הימ"ר בכפר סבא, וכי במהלך הנסיעה ברכב, שנמשכה כ-40 דקות, התנהלה שיחה עם הנאשם 2 אשר לא הוקלטה (התעוררה מחלוקת, שאיננה משמעותית, בשאלה אם ברכב היה גם החוקר רוזוליו). לגבי נסיעה זו נרשם מזכר תמציתי בלבד (ת/36), שעולה ממנו כי דובר באותה נסיעה על החקירה והתפתחותה. נאמר לנאשם 2 כי יוצגו בפניו ראיות הקושרות אותו לרצח, וכי חבריו הודו בחקירותיהם. המזכר נכתב בדיעבד. אין חולק כי הנאשם 2 לא הוזהר לפני ששוחחו עמו, הגם שחלפו 16 יום מאז חקירתו האחרונה.

יניב גולן אישר כי המזכר ת/36 מביא את רוח הדברים בלבד, וכי ייתכן שנאמרו דברים נוספים במהלך הנסיעה הלא קצרה. החוקר גם לא שלל את האפשרות שמוהנא שוחח עם הנאשם 2 בערבית. הדברים פורטו בהרחבה בחלק העובדתי (סע' 213-209). מן הראוי היה לתעד את השיחה בהקלטה, ויניב גולן הודה למעשה כי טעה בעניין זה. זאת ועוד, כאשר הטיח הסנגור בפני יניב גולן כי באותו פרק זמן נאמר לנאשם 2 שאם לא יודה הוא יקבל מאסר עולם, הכחיש זאת גולן תחילה, אך כשנשאל אם אמירה כזו היא פסולה, התחמק גולן בציינו שכל מי שרצח צריך לקבל מאסר עולם.

219

ציינתי לעיל כי נראה שבמהלך אותה נסיעה התקיימה שיחה בין החוקרים לבין הנאשם 2 שלא התמצתה באותן שורות ספורות שפורטו ב-ת/36, וכי מתעורר סימן שאלה לגבי חילופי הדברים האמיתיים שנאמרו במהלך הנסיעה. יצוין כי בסיכומי המאשימה נאמר שהנאשם 2 לא העלה את גרסת האיום ברכב בעדותו בבית המשפט (ס' 309); ואולם בעדותו בפנינו ציין הנאשם 2 כי מוהנא אמר לו בהיותם ברכב: "אתה תלך עכשיו למאסר עולם. 25 שנה לא תצא מהכלא" (ס' 204 לעיל). אינני שולל שאכן מוהנא הטיח זאת בפני הנאשם 2 ברכב, וגם בעניין זה אי הקלטת הדברים פועלת כנגד המאשימה.

426. לדברי הנאשם 2, הרי לאחר שהובא למתקן החקירה, הושם בתא המעצר הקטן (תא ההמתנה) פרק זמן ניכר, כשעמו היו חוקרים נוספים. ושם הובטח לו כי ישוחרר אם יודה בחלקו (או יחזור על מה שסיפר לו הנאשם 1 - נושא שיידון בהמשך). לפי הנטען, הבטחת השחרור ממעצר, במצבו הנתון של הנאשם הקטין, לאחר שלושה שבועות של מעצר, הביאו אותו למתן האמרה המפלילה, שהתבססה בעיקרה על מה שסיפר לו הנאשם 1. הנאשם 2 שולל את גרסתו של תומר כהן באשר לנסיבות "שבירתו".

גרסת המאשימה שונה. לטענתה, הנאשם 2 החל במסירת דבריו המפלילים לראש צוות החקירה, מיד לאחר שהובא למתקן החקירה. לא קדם לכך תשאול בתא ההמתנה שבו נכחו חוקרים נוספים. לתשאול על ידי תומר כהן קדמה אזהרה בדבר זכות השתיקה והודעה על זכות ההיוועצות בעו"ד. אכן, אין בידינו תיעוד על כל זאת, אך הטענה היא שהדבר נבע מחמת המהירות הרבה שבה החל הנאשם 2, במפתיע, להתוודות על חלקו ועל חלקם של חבריו באירוע הרצח.

220

427. אפתח בגרסת המאשימה, ואצא בשלב זה מנקודת מוצא עובדתית הנשענת על דברי תומר כהן. ואולם, יש לומר שגם לשיטה זו, מדובר בתשאול נעלם. כזכור הבחנתי לעיל (תחילת פרק ז) בין התשאול הנעלם "ממש", לבין אותם מקרים שבהם נערך מזכר לגבי פעולת החוקר מול הנחקר שלא תועדה חזותית או קולית. ענייננו כאן בסוג השני, שכן נמצא לפנינו המזכר שחיבר תומר כהן (ת/37), בדיעבד, על השיחה בינו לבין הנאשם 2 אשר הביאה ל"שבירתו" של הנאשם 2. אכן, תומר כהן היה ער לבעייתיות שבאי התיעוד החזותי, וניסה להציג את הדברים שאמר לנאשם 2 כ"מישוש דופק", "יצירת הלוך חשיבה", "הכנת החקירה", היינו לא כפעולת חקירה מובהקת. פשיטא שאין לקבל זאת. תומר כהן יזם את השיחה עם העציר, הקטין, המצוי בתא ההמתנה, ושלא נחקר כלל מזה כשבועיים וחצי. הוא שאל אותו האם יש לו מה לחדש לחוקרים בנושא החקירה. הוא אמר לנאשם 2 ש"חבל על הזמן", התיק סגור, ומעורבותו של הנחקר ידועה לחוקרים. אם לא די בכך, הוא מסר לנאשם 2 שהחוקרים דיברו כבר עם סאהר נזאל, בידיעה שהדבר ילחיץ את הנאשם 2. מדובר כאן בפעולה מובהקת של חקירה או תשאול. תגובה של הנאשם 2 לדברי החוקר היא מתבקשת. לפי החוק, הפסיקה, הנחיות המשטרה והגיונם של דברים - חובה היה להקליט מראש את הדברים. הדבר לא נעשה. כזכור, אף תומר כהן עצמו קיבל את דברי הביקורת שהשמענו בעניין זה והבטיח להפיק לקחים.

428. האם הוזהר הנאשם 2 ונמסר לו על זכות ההיוועצות בעו"ד? לגרסת תומר כהן, זה הדבר הראשון שעשה כשנפגש עם הנאשם 2 בתא ההמתנה. הוא הסביר זאת בפנינו כפעולה טבעית "כפי שאני עושה את זה תמיד". ניתן לתהות על דבריו אלה. ראינו כבר כי שיטתו של צוות החקירה, מכל מקום בחקירה זו, היה להקדים תשאול לגביית ההודעה, כאשר ההודעה בדבר זכות השתיקה וזכות ההיוועצות ניתנת רק בתום התשאול המוקדם. תומר כהן עצמו גרס בפנינו שדרך זו היא מועילה (לעיל, ס' 357). אם כך נעשה בתשאול המתועד חזותית, מדוע דווקא בתשאול הבלתי מתועד חזותית - תהיה האזהרה תחילה? יושם אל לב, כי אפילו בתשאולו המתועד של נאשם 2 עצמו, לאחר שהוכנס מחד ההמתנה ל"לובי", לא נפתח התשאול, שהיה במעמד מספר חוקרים - באזהרה!

זאת ועוד, תומר כהן עצמו ניסה כאמור להסביר כי אין לראות בשיח ושיג שהיה לו עם הנאשם 2 כפעולת חקירה ממשית. ב-ת/37 הוא כתב כי המליץ לנאשם 2 לחשוב היטב "טרם שהחקירה שלו תחל". לפי תפיסה כזו, נראה יותר שלא למסור מיד לנחקר על זכויותיו, שהרי אין מדובר בחקירה. אוסיף כי תומר כהן עצמו שיתף את בית המשפט בכך שהוא כראש המחלק מרשה לעצמו לפנות לנחקר, במעמדים שונים, ולעדכן אותו קצרות במצבו ("תשמע ידידי, המצב שלך הולך ומסתבך, אתה הולך לשבת בכלא" - עמ' 1618 ובמקומות נוספים). מסתבר לומר שלא יקדים לפניות כאלה הודעה על זכויות הנחקר! אכן, לדברי תומר כהן (שם), המקרה הפעם היה שונה כי חלף פרק זמן ארוך מהחקירה האחרונה של הנאשם 2, אך "דיוק" זה נראה מאולץ.

ניתן לשאול,שמא דווקא "מהירות ההתוודות" של הנאשם 2 - היא זו שהביאה את תומר כהן להזהיר את הנחקר, ככל שעשה כן. מכל מקום, הטעמתי לעיל בדיון בתופעת התשאול הנעלם, כי תשאול שאינו מתועד מרע את חזקת תקינותה של החקירה. בנסיבות מקרה זה, לא אוכל לשלול את האפשרות שלתחילת אמרתו המפלילה של הנאשם 2 - לא קדמו אזהרתו והודעה על זכות ההיוועצות בעו"ד. על כן, גם זכות זו של הנאשם 2 הופרה. הדברים אמורים במשנה תוקף משמדובר בקטין, כמבואר בהרחבה למעלה.

221

429. עד כאן יצאתי מנקודת הנחה שלשיחתו של תומר כהן עם הנאשם 2 לא קדם כל תשאול במתקן החקירה. ואולם, כאמור גרסת הנאשם 2 היא - שהוא הובא לתא ההמתנה תחילה, ושם שהה פרק זמן ניכר, כבול בידיו וברגליו, והובטח לו על ידי החוקרים כי ישוחרר אם יודה. הניתן לשלול גרסה זו, לנוכח הראיות שבפנינו?

עו"ד פרידמן היה משוכנע בסיכומיו (ראו עמ' 20-19), כי "ההגנה הוכיחה" שהנאשם 2 שהה בתא ההמתנה בין השעה 09:00 לבין השעה 10:30, וכי בפרק זמן ארוך זה ניהלו החוקרים - כגרסת מרשו - שיחות עם הנאשם 2 (הוא הזכיר את תומר כהן, יניב גולן ואילן לוי); היינו, תשאול נעלם מובהק, לא מתועד, שלא נוכל לדעת עליו.

אציין תחילה כי בכל הכבוד, איני יודע על מה נשען הסנגור בכותבו כי הוכיח טענתו זו. אכן, כזאת טען הסנגור לאורך כל הדרך, וזמן רב הוקדש בדיונים לבירור הסוגיה. בשלב מסוים גרס הסנגור כי תחילת התשאול המוקלט הייתה בשעה 11:45 (ראו עמ' 1612), אך עתה הוא מקבל שהשעה הנכונה היא 10:35, כגרסת המאשימה (אעיר כי משום מה לא הוגש לנו לגבי תשאול זה דו"ח ביצוע שבו רשומה שעת תחילת ההקלטה). אכן, עו"ד פרידמן טען כי הנאשם 2 הגיע לימ"ר באותו יום בשעה 09:00, ומכאן שנותר פרק זמן ניכר לפני התשאול המוקלט. ואולם, מניין ההוכחה לכך?

כנגד דברי הסנגור, טוענת ב"כ המאשימה כי התשאול המוקלט היה בשעה 10:35, ואילו הנאשם 2 הובא לימ"ר 5 דקות קודם לכן. זאת בהתבסס על המזכר האמור של תומר כהן (ת/37), שלפיו הובא הנאשם 2 למחלק השרון "בשעה 10:30 לערך".

430. איני סבור כי הסנגור הוכיח שהנאשם 2 הגיע לימ"ר והושם בתא ההמתנה שעה וחצי לפני התשאול המוקלט. ואולם, יחד עם זאת אינני מוכן לשלול את האפשרות שאכן הנאשם 2 הובא לימ"ר בשעה מוקדמת יותר מהשעה 10:30 ושהה פרק זמן מסוים עם חוקרים - גם לפני ששוחח עמו תומר כהן (השיחה נשוא המזכר ת/37). באופן ספציפי יותר, אינני מוכן לשלול לחלוטין את גרסת הנאשם 2, שלפיה הובטח לו באותו בוקר שחרור ממעצר תמורת הודאה - בין אם היה הדבר בדרך למתקן החקירה, ובין אם בימ"ר עצמו, בתא ההמתנה או מחוצה לו. להלן טעמיי, המצטברים, לכך:

222

א. הטענה שהנאשם 2 הובא למתקן החקירה כבר בשעה 09:00 בבוקר או בסמוך לה, נשענת על ההנחה כי הוצא ממעבר "ניצן" בשעת בוקר "רגילה" והוסע כ-40 דקות לימ"ר בכפר סבא. הנחה זו היא סבירה. הגם שנאמר בבית המשפט כי ניתן לאתר את שעת היציאה באמצעות "טופס שליפה" - אין בידינו מסמך כאמור (וגם מנתוני נ/6 אין ללמוד על שעת היציאה). דומה כי ה"שליטה" על הנתון הרלוונטי מצויה בידי המאשימה, וכך למשל נעשה מאמץ כדי להוכיח ששעת כתיבת המזכר ת/37 הייתה בצהריים ולא מאוחר יותר (ראו עמ' 1709).

ב. לפי דברי תומר כהן, הוא "שלט" על הקורה עם הנאשם 2 - מעת שהוכנס לתא ההמתנה עם הגעתו. ואולם התיאור של "כניסת" הנאשם 2 לתא ההמתנה אינו מופיע במזכר ת/37 (שם נאמר: "בסמוך להגעתו פניתי אליו ושאלתי אותו..."). תומר כהן גם הבהיר שהשעה 10:30 הכתובה במזכר היא "בערך", ככתוב, ואפשר שהדבר היה מוקדם יותר ("זה יכול להיות 10:15, זה יכול להיות 10:45" - עמ' 1638, ש' 3-2).

ג. מיד בפתיחת התשאול המוקלט (ההנחה כאמור היא שהדבר היה ב-10:35 לערך), כאשר אבי מונקר ביקש מהנאשם 2 לספר מה היה, ענה הנאשם 2: "אמרתי לכם", ולפי פשט הדברים - מסירתם של הדברים המפלילים קודם לכן לא הייתה בפני אדם אחד בלבד. תומר כהן נשאל האם היה לבדו עם הנאשם 2 בתא ההמתנה, והשיב שכך היה "בשלב הראשוני" (עמ' 1610, ש' 8). יניב גולן שהוזכר על ידי הנאשם 2 כמי שהיה עמו בחדר ההמתנה - אינו זוכר זאת (ס' 211 לעיל).

ד. ניתן להבין את דברי הסנגור בדבר הקושי לקבל את הגרסה שהנאשם 2 החליט לשנות טעמו ולספר לראשונה על מעורבותו באירוע - בעקבות שני משפטים בלבד שנאמרו לו ברכב ושני משפטים שנאמרו לו בתא ההמתנה. אכן, לגבי המתרחש ברכב כבר הערכתי כי השיחה הייתה ארוכה יותר מהמתואר במזכר ת/36.

ה. צוות החקירה הראה בחקירה זו כי הוא לא נמנע מלהטיח בפני מי שאינו חשוד בירי עצמו - כי הוא צפוי לעונש מאסר עולם. אין חולק גם כי הובטח למעשה לנאשם 2 עצמו, בהמשך חקירתו באותו יום, שחרור ממעצר, אם אכן לא ירה או נגע בנשק. הדבר היה בתשאול המוקלט (על הספה ב"לובי"), ותומר כהן הסביר שדבריו אלה לנאשם 2 נאמרו לאחר שכבר סיפר על מעורבותו באירוע, וכאמצעי להגיע אל כלי הנשק הקטלני. אלא שלדברי הנאשם 2 נאמרו דברים אלה בתא ההמתנה לפני כן (ועו"ד פרידמן טען כי ההבטחה המוקלטת מלמדת גם על ההבטחה בתשאול הבלתי מוקלט).

223

ו. לדברי הנאשם 2 היה שלב שבו הוצגו בפניו מפתחות כסימן או כרמז לשחרור ממעצר. לטענת הסנגור, המובנת, קשה להניח שהנאשם 2 בדה זאת. התשאול המוקלט חזותית אינו מראה הצגת מפתחות כאמור. אכן, לא לגמרי ברור באיזה שלב נעשה הדבר, אם נעשה, ואולם גם עניין זה מחזק את הספק.

ז. אעיר לבסוף, שגם אם מתקבלים דברי תומר כהן כי ראה את הנאשם 2 מרגע כניסתו לתא ההמתנה, ייתכן שחילופי הדברים בין החוקרים לנאשם 2 לא היו דווקא בחדר ההמתנה אלא קודם לכן.

431. סיכומו של דבר, שאינני מוכן, מחמת הספק, לשלול הבטחה שקיבל הנאשם 2, כגרסתו, כי ישתחרר ממעצר אם יספר על מעורבותו ומעורבות חבריו באירוע הנדון - וזאת בין אם היה הדבר במתקן החקירה בכפר סבא ובין אם בעת הנסיעה לשם.

432. אבקש להטעים כי אין בדבריי אלה משום דחיית גרסתו של תומר כהן כבלתי מהימנה. מקבל אני את דברי תומר כהן בדבר התוודותו המפתיעה של הנאשם 2 בפניו, ואיני מקבל את דברי הנאשם 2 ששלל זאת. בוודאי שאינני מקבל את טענת הנאשם 2 בעדותו בפנינו, כי התבקש על ידי החוקרים לספר את מה שסיפר לו הנאשם 1 כאילו נחוו על ידיו; אני דוחה טענה זו אשר מבקשת למעשה להפוך את החוקרים כשותפים ביודעין ל"הצגה" שקרית, ומקבל בעניין זה את עמדת המאשימה בסיכומיה - ראו, ס' 348. ובכלל, כפי שיובהר בהמשך, עדותו של הנאשם 2 לגבי מעורבותו באירוע - לא הותירה רושם טוב. אפשר שתומר כהן אכן "שלט" על כל המהלך מעת שהנאשם 2 הובא למתקן החקירה ועד לתשאולו המוקלט (ולאחר מכן). יש טעם גם בדברי תומר כהן כי הזכרת הנושא של סאהר נזאל שימש כטריגר ממשי למחשבה חדשה של הנאשם 2 על מצבו בחקירה.

ואולם, לנוכח הטעמים דלעיל, בהצטברותם, ובנוסף מחמת אי תקינות החקירה בנושא התשאולים, כפי שהתבאר כבר בהרחבה, נראה לי כי זהיר יותר שלא לשלול, מחמת הספק, את האפשרות שאכן הובטח לנאשם 2 כי ישוחרר ממעצר תמורת הודאה במעורבותו באירוע הרצח.

224

433. אעבור עתה לתשאול המוקדם, המוקלט. השאלה הראשונה העולה היא מדוע בכלל היה מקום לקיומו של תשאול כזה; זאת במיוחד מפני שכבר קודם לכן נערך שיח ושיג בין הנאשם לחוקרים - גם לגרסת המאשימה - בעת הסעתו של הנאשם 2 לחקירה, ולאחר מכן בתא ההמתנה. כאן חוזרים אנו לפגם המובנה שבשיטת העבודה השיגרתית של הצוות - גם בחקירת נחקרים נוספים - להקדים תשאול ארוך לגביית ההודעה. על כך הרחבתי דברים - ומתחתי ביקורת - בעת הדיון בעניינו של הנאשם 1 (במיוחד בס' 361-357 לעיל). בעניינו של הנאשם 2 הובהר הדבר היטב בעדותו של החוקר יניב גולן:

עו"ד פרידמן: ...אתם יושבים שם 4, לא ראוי שלפחות אחד ירשום מה שהוא אומר?

גולן: יש דבר שנקרא תשאול.

עו"ד פרידמן: האם כשאתם יושבים שם 4 חוקרים ומתשאלים אותו, האם לא ראוי שלפחות אחד ישב וירשום את ההודעה בכתב, הרי כבר היה תשאול של תומר, אז בואו תקחו ממנו הודעה מסודרת.

גולן: יש דבר שנקרא תשאול וזה מה שנעשה. אחר כך, בדרך כלל מגיע השלב של החקירה הכתובה.

עו"ד פרידמן: אבל אני שואל אותך יניב, הרי תומר כבר תשאל אותו, ריבונו של עולם, תומר כבר תשאל אותו. עכשיו תקחו ממנו עדות.

גולן: תומר תשאל אותו בצורה לא מקיפה ולא ממצה, ולכן התחיל התשאול השני המונצח, אוקיי? ברגע שהסתיים התשאול המונצח, גם רשום פה שרוצים לקחת אותו ועכשיו לכתוב את כל הדברים...

(עמ' 2183 ש' 22-10)

דא עקא, שעם סיומו של התשאול המוקדם, התבקש מוהנא לרשום הודעה כמקובל ("מוהנא יכין דף, ירשום כמה מילים צ'יק צ'יק צ'יק ויאללה. נסיים עם זה. חאלס"). אלא שהנאשם 2 לא הסכים לכך, והיחידה החוקרת נותרה ללא הודעה כתובה (מעצרו של הנאשם הוארך, וגם כתב האישום הוגש על יסוד המזכר ת/37). גם למחרת התבקשו החוקרים לגבות הודעה מהנאשם 2, אך הוא סירב לעשות כן.

434. הפגם שבשיטת התשאול המוקדם שנהג בה צוות החקירה בולט בהימנעות מלפתוח את התשאול, שהוא כחקירה לכל דבר, באזהרת הנחקר ובהודעה על זכויותיו. כך אירע גם כאן. מונקר פתח מיד בדרישה מהנאשם 2 להתנצל ולספר מה קרה, אך לא מסר לו על זכות השתיקה וזכותו להיוועץ בעורך דין. לדעת מונקר, הדברים פשוטים, ואין כל צורך למסור לנאשם "כל פעם מחדש" על זכויותיו, גם אם חלפו למעלה משבועיים מאז חקירתו האחרונה! (לעיל, ס' 216). יניב גולן, שנכח בתשאול ב"לובי" אף הוא, סיפק הסבר מתוחכם יותר, בציינו כי מאחר שתומר כהן תשאל את הנאשם 2 קודם לכן, הוא (גולן) יצא על כן מתוך הנחה שהנחקר הוזהר (לעיל, ס' 215). האומנם סמך גולן על כך שדווקא בתשאול הלא מוקלט הוזהר הנאשם? קשה לקבל זאת (אגב, תומר כהן לא ראה כזכור את שיחתו הקצרה עם הנאשם 2 כתשאול, אך אצל יניב גולן כבר מדובר על תשאול שערך תומר כהן, הכולל מן הסתם אזהרה).

225

מסתבר יותר להניח שלצוות החקירה אצה הדרך לאחר "שבירתו" של הנאשם 2 בתא ההמתנה. חשוב היה שלא "יתקרר ויחזור בו" - כהתבטאותו של תומר כהן עצמו (עמ' 1201). עד עתה לא הייתה בידי הצוות הודיה של הנאשם 2, והדיון בהארכת מעצרו בבית המשפט היה למחרת. הדבר גם מסביר את הימצאותם של ארבעה חוקרים ולעיתים חמישה במעמד התשאול (תומר כהן, אילן לוי, מונקר, יניב גולן, מוהנא). מן הראוי גם לציין שאף לא אחד מהחוקרים העיד כי תומר כהן מסר לו שהזהיר את הנאשם 2 דקות ספורות קודם לכן.

למען הסר ספק, מן הראוי היה לפתוח את התשאול באזהרת הנאשם 2 - וזאת גם אילו החוקר היחיד היה תומר כהן, שלגרסתו הזהיר את הנאשם 2 קודם לכן. והרי הוא עצמו לא ראה את שיחתו עם הנאשם 2 כחקירה, ומכל מקום ידע שאין תיעוד לשיחה זו (לרבות האזהרה). וברור שהבין את חשיבות התיעוד של פתיחת החקירה כנדרש. כזכור, לדברי תומר כהן, הנאשם 2 הפתיע בכך שאמר: "תשמע אני לא יריתי, זה א',
וכו' "; תומר כהן הבין כי חל המפנה המיוחל, והנאשם 2 החל למסור גרסה מפלילה, ועל כן הפסיק לשוחח עם הנאשם 2 ודרש הקלטה מיידית. ברור לחלוטין שבמצב דברים זה, היו החוקרים חייבים להזהירו בפתח התשאול המוקלט.

לפיכך לא אוכל לקבל את טענת המאשימה כי לא הופרה במקרה זה זכות השתיקה וזכות ההיוועצות.

435. ברם, בכך לא תמו פגמי החקירה באותו יום. כזכור, התשאול המוקדם לא הסתיים בגביית הודעה מסודרת וחתומה מהנאשם 2, כפי שתוכנן. מעדותו של מוהנא שהתבקש לגבות את העדות, עולה חשש ממשי שהנאשם 2 חזר בו מהדברים המפלילים שמסר, מיד לאחר אמירתם ("יכול להיות שהיה מצב שכאילו, הוא שינה דברים"), והחוקרים העדיפו שלא לתעד את דבר ה"שינוי" בגרסה - בניגוד למה שחייבים היו לעשות.

פגם נוסף אירע לאחר מכן. החוקרים יצאו עם הנאשם 2 לזירת האירוע כדי לבצע שחזור. זאת, למרות סירובו לעשות כן. הנאשם 2 לא שיתף פעולה, והשחזור לא בוצע בפועל. חמורים בעניין זה - הן הרצון לכפות שחזור על הנאשם 2, חרף סירובו, והן העדר כל רישום ותיעוד של הפעולה! אכן, העניין התגלה באקראי בעת הראיון המוקדם של מוהנא בפרקליטות. גם ראש צוות החקירה הסכים לביקורת על החוקרים בעניין זה.

226

פגמי התשאול, התיעוד, אי מתן זכויות והבטחה לשחרור - סיכום

436. לדעתי, הפגמים שנסקרו לעיל בחקירת הנאשם 2 ביום 28.10.09 מצדיקים את פסילת קבילותה של אמרתו המפלילה מאותו יום.

גם בחקירתו של הנאשם 2 נחשפו התופעות של התשאול הנעלם והתשאול מוקדם; דברי הביקורת שנכתבו בעניין זה בדיון בעניינו של הנאשם 1 - יפים גם לכאן (ראו במיוחד ס' 361-354 לעיל). אין מקום לחזור עליהם. הנאשם 2 נחשף, מכל מקום, לקשר עם החוקרים - הן ברכב בדרכו למתקן החקירה והן בתא ההמתנה במתקן. החוקרים דיברו עמו על החקירה, והדבר לא תועד - לא חזותית ולא קולית. אלה תשאולים נעלמים, ואין לקבל את הטענה שלא מדובר בחקירה או בתשאול. לא שללתי גם אפשרות שהיה תשאול נעלם נוסף שלא תועד כלל (גם בדיעבד), שבו הובטח לנאשם 2 שחרור ממעצר, אם יספר על מעורבותו ומעורבות חבריו באירוע.

זאת ועוד, ציינתי גם שאין לקבל את הטענה שהנאשם 2 הוזהר כדין ונמסרה לו זכות ההיוועצות כדין. באשר לגרסה כי הדבר נאמר לו על ידי תומר כהן בתא ההמתנה, לא שללתי את האפשרות כי לתחילת דבריו המפלילים של הנאשם 2 לא קדמו אזהרה ויידוע בדבר זכות ההיוועצות. באשר לתשאול המוקלט, ודאי שהיה צריך לפתוח אותו בהודעה על זכות השתיקה ןזכות ההיוועצות באופן שיובן לנאשם 2.

כל הפגמים האלה מתעצמים כאשר מדובר בחקירתו של קטין, שבה חלות חובות מוגברות (וגם נוספות) על החוקרים.

פגמי התשאולים - הנעלם והמוקדם - יחד עם העדר אזהרה ומתן זכות ההיוועצות כדין, ובנוסף הבטחת השחרור ממעצר תמורת גילוי מעורבותו של הנאשם 2 והמעורבים הנוספים - והכול כלפי נחקר קטין - מצדיקים לדעתי את פסילת קבילותה של האמרה המפלילה מיום 28.10.09. זאת, הן לפי המסלול החקיקתי הן לפי המסלול הפסיקתי. לפגמים אלה נוספו בחקירה פגמים נוספים בדרגות חומרה שונות.

אעבור עתה לדון, בקצרה, בטענות הזוטא הנוספות שנטענו לפנינו לגבי האמרה המפלילה מיום 28.10.09.

שיטת חקירה בלתי הוגנת ויצירת לחץ נפשי קשה, פיתוי והשאה

227

437. בעת סקירת המסגרת הנורמטיבית, הפניתי לדברי המחבר קדמי, שהבחין בין שיטת התחקור הבלתי הוגנת שעיקרה אמצעים הנועדים לשבור את רוחו של הנחקר "מבחוץ" (שעת חקירה, משך חקירה, תחקור דורסני), לבין יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן, שעניינה שבירת רוחו של הנחקר "מבפנים" (השפלה, כליאה בתא בודד, איום במעצר). ראו לעניין זה - ס' 319 לעיל.

אבחין בעניינו של הנאשם 2 בין החלק הגלוי לעינינו לבין החלק הנעלם. לגבי החלק הגלוי, איני סבור כי נמצאה בתשאול (המוקלט) עילת פסלות הנוגעת לדרך החקירה. אכן, ב"לובי" שהו בעת התשאול 5-4 חוקרים, דבר שאינו שיגרתי, אולם כמבואר לעיל, נבע הדבר לדעתי מהמפנה בחקירה, ולא כאמצעי חקירה דורסני. הצפייה בחקירה אינה מלמדת על שאלות המוטחות לנחקר תדיר מכל עבר. שלא כבעניינו של הנאשם 1 - אשר בתשאולו נישאו מונולוגים ארוכים סוגסטיביים, המלווים באיומים במאסר עולם ובמתן ייעוץ משפטי מטעה (לעיל, ס' 369-366) - הרי בעניינו של הנאשם 2 הדבר לא נעשה (הייתה התנהגות בוטה של חוקר בעת שהנאשם 2 נחקר ביום 8.10.09, ואולם ההתמקדות כאן היא באמרה המפלילה). אכן, קיים אותו קטע בתשאול שבו תומר כהן הבטיח לנאשם "עזרה" "התנצלות", ואולם, אין להשוות את עוצמת הדברים (לחקירת הנאשם 1), ומה שחשוב יותר, הדבר היה לאחר שהנאשם 2 מסר את עיקר גרסתו, והמטרה של תומר כהן הייתה לנסות ולהגיע אל הנשק הקטלני.

לעניין החלק הנעלם, העובדה שלא נשללו טענות הנאשם 2 בדבר איומי החוקרים באותו יום כי יקבל עונש מאסר עולם מחד גיסא, והבטחה לשחררו ממעצר תמורת סיפור מעורבותו וידיעתו מאידך גיסא - בדרך למתקן החקירה ובתא ההמתנה - יש לה משמעות בבחינת קבילות האמרה, כפי שפורט לעיל בסמוך.

לגבי תא ההמתנה והשפעתו - ראו מה שצוין לעיל, בס' 372. אוסיף כי יש מחלוקת ניכרת בין הצדדים כמה זמן שהה הנאשם 2 בתא ההמתנה עובר למתן אמרתו (בין שעה-שעה וחצי לבין 5 דקות...), ואין בידינו מסמכים אותנטיים שיכולים לסייע להכרעה בעניין זה. ציינתי כי הסנגור לא "הוכיח", כטענתו, שמדובר בשעה-שעה וחצי, אך מצד שני לא שללתי שמדובר היה ביותר מ-5 דקות.

לעניין החקירה בלילה - סוגיה זו אינה מתעוררת לגבי האמרה המפלילה, אשר נמסרה בשעות היום (28.10.09). באשר לחקירה הראשונה - הנאשם 2 נחקר בחצות הלילה, לאחר שנעצר קודם לכן באותו לילה, ואולם היה זה חלק מהמאמץ המיידי, והמוצדק, של צוות החקירה לקדם חקירתו של רצח קטין שאירע בצהרי אותו יום.

228

כבילת הנחקר

438. המאשימה מפנה בעניין זה לדבריה בעניינו של הנאשם 1. ואולם, בעוד אשר שבחקירתו של הנאשם 1 הוסרו בדרך כלל אזיקי הידיים, הרי שבחקירתו של הנאשם 2 הוא היה אזוק בידיו וברגליו. אין מקום לקבל את הטענה בדבר החשש להימלטותו של הנאשם 2 - במצב שהוא אזוק ברגליו. נוכחנו גם לדעת שהכבילה שימשה את צוות החוקרים - בניגוד להוראות המשטרה - כאמצעי חקירה ("סוג של מנוף"), כפי שהודה ראש צוות החקירה עצמו (לעיל, ס' 373).

יחד עם זאת, איני סבור שיש לתת משקל ממשי לפגם זה - בבחינת קבילות האמרה המפלילה.

שפת החקירה

439. בשתי חקירותיו הראשונות נחקר הנאשם 2 בעברית (החוקרים רוזוליו ומונקר), והערתי שניכר כי לא שלט בשפה זו (לעיל, ס' 172). לנושא השפה הייתה חשיבות בעת התשאול ביום 28.10.09 שבו ניתנה האמרה המפלילה. כך, בשלביה הראשונים של החקירה, עלתה שאלה חשובה, האם כוונת א' הייתה "לעשות רצח" או "ליירט" או "לירות"/"ליתוח" על האוטובוס (ת/37ב עמ' 4-3). תומר כהן ראה חשיבות לבירור נקודה זו, אך דווקא בנקודת זמן זאת, משום מה, לא היה מוהנא בחדר החקירה, הגם שנכנס לחקירה כעבור מספר דקות. מהתפתחות הדיאלוג בין החוקרים לנחקר בנקודה זו, עולה שגרסת הנאשם 2 הייתה שא' דיבר על רצון לירות על האוטובוס, להבדיל מלרצוח.

לאחר שנכנס מוהנא, עלתה שאלה חשובה נוספת - כיצד נשמע הירי. אחרי שמונקר אמר כי לא הבין את דברי הנאשם 2 בנקודה זו, אמר תומר כהן: "מוהנא, תעזור לו עם השפה, תשאל אותו..."(עמ' 12) - ומוהנא ניסה לברר זאת מול הנאשם 2 בערבית ובעברית. גם בהמשך נכח מוהנא ועזר בנושא השפה. מעמ' 12 לתמליל ועד לסוף התמליל (עמ' 31) אין כמעט עמוד שבו לא דיבר מוהנא בערבית - בשאלה או בתרגום.

לעניין השפה, סבור אני שהנאשם 2 לא שלט בשפה העברית בעת הרלוונטית. ואולם, לגבי הקושי שעלה כאמור, באשר לכוונתו של א' (לפי דברי א') - יש פתרון; ואילו לגבי המשך התשאול, נוכחותו של מוהנא סייעה להבהרת קשיי השפה. איני סבור אפוא שנושא השפה משפיע בסוגיית קבילותה של האמרה המפלילה.

חקירה בידי עובד נוער, נוכחות הורה בחקירה

229

440. הדברים שנאמרו בשני נושאים אלה בעניינו של הנאשם 1 - יפים גם לעניינו של הנאשם 2.

גם הנאשם 2 לא נחקר בידי חוקר נוער (אא"כ מחשיבים את תומר כהן עצמו כחוקר נוער). הדגשתי בעת הדיון בעניינו של הנאשם 1 כי הקושי בעניין זה הוא ברמה המהותית ולאו דווקא הפורמלית, והכוונה במיוחד לכך שצוות החוקרים בחקירה זו לא עסק בעבר בחקירת תיק רצח שבו החשודים הם קטינים, ועל כן לא הכירו החוקרים את זכויותיהם המיוחדות של קטינים בחקירה (ראו ס' 387-385 לעיל).

לגבי נוכחות הורה בחקירה - מקובלת עליי חקירתו של הנאשם 2 בלילה שבו אירע הרצח ללא נוכחות ההורים בחקירה, אם כי הייתה חובה להודיע לקטין הן על זכותו העקרונית והן על ההחלטה שלא לממשה. איני סבור כי הייתה הצדקה לשלילת הזכות לנוכחות הורה בחקירה לאחר שלושה שבועות מעצר של הנאשם 2 (ראו לעיל, ס' 384).

סיכום

441. מסקנתי היא כי בעיקר מחמת הפגמים שנסקרו לעיל (פגמי התשאול הנעלם והמוקדם, התיעוד, אי מתן הזכויות לנאשם 2 והבטחה לשחרורו) - מן הראוי לפסול את קבילות אמרתו המפלילה של הנאשם 2, הן לפי המסלול החקיקתי הן לפי המסלול הפסיקתי.

משקל

כללי

442. אעבור עתה לדון במשקל אמרתו המפלילה של הנאשם 2. כפי שציינתי בעניינו של הנאשם 1, הגם שההכרעה בדבר אי קבילות האמרה עשוי לכאורה לייתר את הצורך בבחינת משקלה, חיוני הדבר להכריע במסגרת הכרעת דין זו -גם לנוכח טענות הצדדים - בסוגיית המשקל. זאת, הן כהשלמה לדיון בקבילות האמרה והן כסוגיה העומדת בפני עצמה. ראוי גם להזכיר שלנושאים הנוגעים לקבילות הודאה עשויה להיות השפעה על משקל ההודאה. יש היזון חוזר בין שתי הסוגיות.

230

כזכור, המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לבחינת משקלה של הודאה פורטה בפרק ו של הכרעת הדין, בתחילת חלק זה. המאשימה סבורה כי יש לתת משקל מלא לאמרתו של הנאשם 2 מיום 28.10.15. לפי הנטען, האמרה היא מרובת פרטים ומשתלבת עם אמרותיו המפלילות של הנאשם 1. אין לקבל את דברי הנאשם 2 כי הדברים שאמר בחקירתו מבוססים על מה שאמר לו הנאשם 1, מה עוד שיש הבדל בין הגרסאות. כמו כן, אין לקבל שהוא ביקש לרצות את חוקריו. הנאשם 2 הבחין במהלך האמרה בין דברים ששמע מא' או מהנאשם 1, לבין דברים שחווה בעצמו. הנאשם 2 החליט למסור את גרסתו, רק לאחר שלמד מהנאשם 1 ומא' שגם הם עשו זאת. היחשפותו לכך שהחוקרים הגיעו לסאהר נזאל פעלה אף היא את פעולתה.

ההגנה גורסת כי גם אם לא תיפסל קבילותה של האמרה המפלילה, מן הראוי לקבוע שמשקלה אפסי. לפי הנטען, הנאשם 2 מסר את דבריו המפלילים לאחר שהופעל עליו לחץ מצד החוקרים, ועדותו "בושלה" בתא ההמתנה לפני המעבר לתשאול המוקלט ב"לובי". מה שמסר הנאשם 2 היה מבוסס על מה שהנאשם 1 סיפר לו בעת ששהו יחדיו במעצר תקופות ארוכות, ובנוסף נעזר הנאשם 2 בחוקרים עצמם, וגם המציא דברים מליבו. הוא היה תחת הרושם שאם ימסור על ביצוע הירי על ידי א' בלבד, לא תיוחס לו מעורבות בעבירת הרצח. אין ליישב בין הסתירות הרבות בגרסאותיהם של שני הנאשמים לגבי אירועי אותו היום. הנאשם 2 התעשת מיד, ולא היה מוכן למסור הודעה ולצאת לשחזור לאחר התשאול וגם למחרת.

443. בעוברי לדון ולהכריע בסוגיית משקל אמרתו של הנאשם 2, מן הראוי לפתוח ולהזכיר, לענייננו, את המשותף והשונה - ברמה הכללית - בין שני הנאשמים. שני הנאשמים מסרו באמרותיהם המפלילות כי הצטרפו לא' ולע' בנסיעה לכביש הקיצור לכפר קאסם ביום האירוע, לפי "הזמנתו" של א' אשר ביקש "לפעול" כנגד תלמידי כפר קאסם בעקבות הקטטה עם תלמידי ג'לג'וליה בימים הקודמים. שניהם מסרו שראו את א' יוצא מהרכב עם כלי נשק, ושלאחר פרק זמן נשמעו יריות. לאחר מכן נמלטו שניהם.

הנאשם 1 מסר מספר אמרות מפלילות, ברמה כזו או אחרת, אך את עצמו ואת חבריו קשר לאירוע בחקירותיו מיום 20.10.09 ומיום 29.10.09. בשני המקרים הוא מסר הודעות לאחר תשאולו. הוא גם השתתף בשחזור. לעומת זאת, הנאשם 2 הפליל את עצמו ואת חבריו במהלך תשאולו ביום 28.10.09, אך בסיום התשאול סירב למסור הודעה, וכן סירב לצאת לשחזור. גם ברמה ה"כמותית" יש הבדל ניכר בין השניים. כך, תשאולו של הנאשם 1 מיום 20.10 מחזיק 144 עמ'; תשאולו של הנאשם 2 מיום 28.10 מחזיק 31 עמ'. יש לכך משמעות שתתבהר בהמשך, אך הדבר ישפיע גם על היקף הדיון, שבעניינו של הנאשם 2 יהיה מטבע הדברים קצר יותר. כיוצא בזה, אוכל להפנות לדיון בעניינו של הנאשם 1 בסוגיות משקל המשותפות לשני הנאשמים, וגם הפניות אלה יועילו לקיצור הדיון כאן (כזכור פרק הדיון במשקל אמרותיו של הנאשם 1 היה מפורט מאוד - ס' 421-391 לעיל).

231

בחינת הדברים מלמדת לדעתי כי אין להעניק משקל ממשי לאמרתו המפלילה של הנאשם 2, ולהלן יפורטו הטעמים לכך.

המפגשים בעת המעצר בין הנאשם 2 לבין חבריו העצורים

444. אפתח בפגם המשפיע לרעה על משקל האמרה, ושאינו שנוי במחלוקת. הכוונה היא לעובדה שהנאשם 2 שהה בתקופת החקירה פרקי זמן ניכרים יחד עם הנאשם 1 ועם העצורים האחרים בפרשה זו. הדברים פורטו לעיל (ס' 414-411), ואין ספק שמדובר במחדל משמעותי, בין אם האחריות לכך נופלת על כתפי היחידה החוקרת ובין אם על כתפי שב"ס. תומר כהן עצמו הודה כי מדובר בתקלה חמורה, שיכולה להביא לשיבוש החקירה ולהחלשת התשתית הראייתית. פשיטא, שהשיחות הרבות בין הנאשמים בעת שהיו עצורים - וגם על כך אין חולק - הביאו ל"זיהום" חקירתי שיש לו השפעה שלילית על משקל הדברים שאמרו הנחקרים. כך לגבי הנאשם 1, וכך גם לגבי הנאשם 2.

445. ראוי לציין כי "זליגה" זו בין סיפור הדברים כחוויה עצמית לבין הבאת דברים בשמם של אחרים - התרחשה באופן "טבעי", במהלך תשאולו של הנאשם 2 ביום 28.10.09 (ת/37ב). בתחילת התשאול סיפר הנאשם 2 על מפגש שהיה בקפה "24" בג'לג'וליה ביום הרצח לפני האירוע, שבו נוכח א', אשר סיפר על כך לנאשם 2 (שלא היה בבית הקפה). החוקרים רצו לדעת מה סיפר לו א':

תומר: אתה לא הלכת? אז איך אתה יודע שנפגשו שם?

נחקר: הוא אמר לי, א'.

תומר: אה, א' אמר, או. קיי.

נחקר: אמר לי והוא אמר ככה, בא שהוא ירצח...אמרתי לו תסביר לי מה היה באמת, אמר לי ככה וככה, בבית סוהר במעבר, השרון, אמר לי ככה וככה.

תומר: רגע, אבל איך קפצת עכשיו למעבר השרון, אנחנו מדברים על אותו יום של הרצח...

(עמ' 5 ש' 18-11)

גם לאחר מכן המשיך הנאשם 2 לספר על השיחות שהיו לו במתקני המעצר עם הנאשם 1 ועם א' (ראו עמ' 26-24 לתמליל).

יחד עם זאת, ציינתי כבר לעיל כי דוחה אני את טענת הנאשם 2, שלפיה ביקשו חוקריו כי "יתוודה" על דברים שסיפר לו הנאשם 1, כאילו הנאשם 2 חווה אותם בעצמו, בעוד שהנאשם 2 עצמו - בידיעת החוקרים כביכול - לא ידע עליהם כלל.

232

סתירות בין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2

446. אין ספק שיש פער בין גרסאות שני הנאשמים לגבי מה שאירע ביום הרצח. בחינת הדברים מלמדת שמדובר בהבדלים משמעותיים. העיקריים שבהם, עשרה במספר, נמנו בעת הדיון במשקל אמרתו של הנאשם 1 (לעיל, ס' 409).

גם המאשימה נדרשה להבדלים אלה, אך זאת במספר בודד של נושאים. דחיתי את עמדת המאשימה שמדובר באי התאמות מסוימות, ואת ההשערות שהועלו כדי ליישב את הסתירות. הדגשתי כי לא היה מצופה משניים שהיו שותפים לחוויה כה דרמטית למסור גרסאות כה שונות בפרטיהן, משל לא היו באותו רכב באותה זירה ובאותו זמן. ממילא נגרע משקל האמרות, ובוודאי שאין לראות אמרותיהם של השניים כמחזקות זו את זו, כעמדת המאשימה.

447. המאשימה התייחסה באופן ספציפי לגרסתו של הנאשם 2 ב-ת/37ב, שלפיה שימש כתצפיתן בריחוק מקום מהמזדה (בעוד שלגרסת הנאשם 1 לא שימש הנאשם 2 ב"תפקיד" זה, אלא שהיה יחד עם הנאשם 1 - ברכב או לידו). מכך ביקשה המאשימה להסיק שאין לקבל את טענת הנאשם 2, שלפיה סיפר בחקירתו על דברים ששמע מהנאשם 1. זאת ועוד, החוקרים עימתו את הנאשם 2 בעת התשאול עם גרסת הנאשם 1 ששלל את תפקידו של הנאשם 2 כתצפיתן - והדבר מלמד על כוונתם להגיע לחקר האמת, ולא לחלץ הודאה גרידא - ראו ס' 356-353 לסיכומי המאשימה (ב"כ המאשימה הוסיפה שאין זה סביר שהנאשם 1 יאמר לנאשם 2 כי סיבך אותו בגרסה המפלילה אותו (את הנאשם 2) יותר, היינו תפקיד אקטיבי כתצפיתן; לעומת זאת, ב"כ הנאשם התפלפל בסיכומיו בנקודה זו, והעריך כי המאשימה העדיפה בכתב האישום את גרסת הנאשם 1 על גרסת "התצפיתן" של הנאשם 2, כדי שלא "להפיל" את גרסת הנאשם 1 שעליה הושתת כתב האישום - ראו עמ' 29 לסיכומי ההגנה).

233

ואולם, העיון ב-ת/37ב מלמד כי גם אם בנושא "התצפיתן" הוצגו לנאשם 2 דבריו השונים של הנאשם 1 (וכן הוצג הפער בגרסתם של השניים לגבי דרך בריחתם), הרי לא נעשה ניסיון ממשי של החוקרים לעמת את הנאשם 2 עם גרסת הנאשם 1 בנקודות המחלוקת האחרות, הגם שאמרתו של הנאשם 2 מאוחרת לאמרתו המפלילה של הנאשם 1. עמדתי על כך לעיל בעת הדיון בעניינו של נאשם 1 (לעיל, ס' 410), והוא הדין לגבי הנאשם 2. דומה כי החוקרים "ויתרו" על בחינה מעמיקה יותר, ועובדה היא שתשאולו של הנאשם 2 מיום 28.10.09 קצר בהרבה (פי ארבעה!) מתשאולו של הנאשם 1 שבוע קודם לכן. שמא חששו החוקרים כי העמקת יתר תחשוף יותר את הסתירות את אי ההתאמות בין שתי הגרסאות?

448. העניין האחרון נוגע לנקודה נוספת שעליה עמדו שני הסנגורים, והיא דרך חיבורו של כתב האישום. לאחר תיאור הנסיעה והירי נאמר בכתב האישום, בסעיף 14, כדלקמן:

לאחר הירי, חזר א' אל הרכב, שם המתינו לו הנאשמים וע'. א' וע' נמלטו מן המקום במזדה הנהוגה בידי ע'. הנאשמים נמלטו מן המקום בריצה.

ב"כ הנאשם 2 עמד כאמור על כך שהמאשימה העדיפה את גרסת הנאשם 1, שלפיה היו שני הנאשמים ברכב בעת הירי, בניגוד לגרסת "התצפיתן" של הנאשם 2 שלפיה היה בריחוק מקום. ב"כ הנאשם 1 הצביע על נקודה אחרת, חשובה. בעוד אשר יתר כתב האישום מבוסס על גרסת הנאשם 1, הרי לגבי הקורה לאחר הירי זנחה המאשימה את גרסתו של הנאשם 1 שלפיה א' וע' נמלטו בנפרד ולא יחדיו.

משקל האמרה - שתי נקודות נוספות

449. עמדתי לעיל - בדיון על משקל אמרתו של הנאשם 2 - על נושא המפגשים בין הנחקרים וחילופי המידע ביניהם בעת החקירה, וכן על הסתירות בגרסאות שני הנאשמים. אוסיף בקצרה שתי נקודות נוספות, הגורעות לדעתי ממשקל האמרה:

א. בתום האמרה סירב הנאשם 2 למסור הודעה ולצאת לשחזור. לנקודה זו עצמה יש משמעות מסוימת בבחינת סוגיית המשקל. אך למעלה מכך, כפי שצוין לעיל עולה מדברי מוהנא האפשרות שבתום התשאול הנאשם 2 "שינה דברים", והדבר לא תועד. ברור שאפשרות זו גורעת יותר ממשקל הדברים שמסר הנאשם 2 בתשאול.

ב. לגבי הנאשם 1 גרסה המאשימה שטעם חשוב לחיזוק משקלן של אמרותיו נעוץ בפרטים "מוכמנים" שידע. עמדתי על כך בהרחבה לעיל (ס' 419-415). ואולם, בולטת העובדה שלא נטענה טענה כזו לגבי הנאשם 2, וכידוע יש חשיבות לסוגיית הפרטים המוכמנים בעת הדיון במשקלה של הודאה (כמו כן, הדיון של המאשימה במשקלה של האמרה ת/37ב קצר מאוד - חצי עמוד בלבד (בעמ' 88) - הגם שעינינו הרואות כי סוגיה זו מצדיקה דיון במספר שאלות בעלות חשיבות).

234

משקל האמרה - השפעת החוקרים על הנאשם 2

450. הצפייה בתשאול, כמו גם העיון בתמלילו ת/37ב, מלמדים בעליל על מספר נקודות, חשובות, שבהן הבינו החוקרים שיש קושי בגרסת הנאשם 2, והדבר מסביר את "התערבותם" במהלך התשאול. אני סבור כי, בין היתר, גורע הדבר מהמשקל שיש לייחס לדברי הנאשם 2. נקודות אלה פורטו בחלק העובדתי, ולהלן אזכירן בקצרה:

א. הירי על האוטובוס נעשה ברובה קלצ'ניקוב שהמחסנית שלו מעוקלת, לא ישרה. להלן השיג והשיח בין הנאשם 2 לחוקריו משעלתה השאלה באשר לצורת המחסנית:

מונקר: איזה צורה ראית? ישר או בננה...או ירח?

הנאשם 2: ישר, ישר

מונקר: מחסנית

הנאשם 2: ישר

תומר: לא בטוח?

הנאשם 2: לא בטוח, לא יודע.

תומר: קשה לדעת.

(עמ' 15)

ב. סוגיה חשובה נוספת היא האופן שבו שמע הנאשם 2 את היריות. חילופי הדברים בנקודה זו הובאו במלואם בחלק העובדתי (ס' 191), וניכרת בהם השפעת מוהנא בכיוון של שמיעת שתי יריות בודדות ולאחריהן שמיעת ירי אוטומטי.

ג. כשנשאל הנאשם 2 כמה זמן חלף מאז ששמע את היריות ועד שהבחין בנאשם 1 הנמלט, השיב שמדובר בעשר דקות ואף רבע שעה. ואולם, לאחר התערבות החוקרים, השיב כי חלפו "שניות" בלבד. להלן חילופי הדברים, המדברים בעד עצמם:

יניב: כמה זמן לקח מאז ששמעת יריות עד שראית את ע' [הנאשם 1]?

נחקר: אה... בערך עשר דקות.

מוהנה: כמה? (ערבית)

נחקר: רבע שעה בערך.

תומר: עשר דקות? יעני מה...

...............

מוהנה: אומר רבע שעה וכולה ריצה של דקה.

תומר: דקה שתיים

נחקר: אין יותר מכמה שניות והיה לידי (ערבית) שניות היה לידי.

(עמ' 19)

235

משקל האמרה - קשיים נוספים

451. לסיום הדיון בסוגיית המשקל, אעמוד על קשיים נוספים העולים מהעיון בדברי הנאשם 2 בתשאולו:

א. גרסתו של הנאשם 2 לגבי המפגש עם חבריו לפני הנסיעה לזירת האירוע - אינה ברורה כל צורכה. הנאשם 2 מסר תחילה כי פגש את א' ביום האירוע בשעה 14:00, בחצר בית המשפחה (של שניהם), ואז סיפר א' שבכוונתו לירות על האוטובוס (עמ' 4-2). לאחר מכן דיבר על הליכה לבית קפה "24"; פעם אחת נאמר "הלכנו לבית קפה", אך גם לפני וגם אחרי נאמר שא' והנאשם 1 הלכו לבית הקפה, והוא עצמו לא הלך אלא שמע על כך מא' (עמ' 5-4). לאחר מכן מסר הנאשם 2 גרסה שאינה מתיישבת כל כך עם קודמתה, שכן לדבריו פגש בסמוך לשעה 14:00 את א', ע' והנאשם 1 ברכב של ע', כשהם לקחו אותו ליד התחנה שליד ביתו (עמ' 9-7).

ב. גרסת הנאשם 2 היא כי הוא הורד מהרכב בנקודה מסוימת בדרך הקיצור (כשברכב נשארו הנהג ע', וכן א' והנאשם 1), ותפקידו היה להתקשר אם "מישהו יעבור". אמר לו זאת ע', והוא היה אמור להתקשר למספר הנייד של א'. המטרה הייתה ש"לא אף אחד לראות מי עשה את זה", ובתרגומו של מונקר: "שאף אחד לא יראה מה הם עושים" (עמ' 10; וכל הנושא בעמ' 11-5). הוא הורד באותה נקודה בשעה 14:15 ושהה שם 15 דקות, עד שנשמעו היריות.

הגם שהחוקרים הקדישו זמן לבירור הנושא, הוא נותר די בלתי ברור. היכן הורד הנאשם 2? כיצד הוא יוכל למנוע שאחרים יראו מה קורה? והרי מדובר בדרך בשעת צהריים שבו התנועה ערה? והתנועה היא משני כיוונים ולא מכיוון אחד? האם באמת התבקש הנאשם 2 להתקשר לא' כשזה נמצא בדרכו לביצוע זממו?

ג. הנאשם 2 נשאל אם ראה את האוטובוס עובר והשיב בשלילה. החוקר מונקר שאל אותו "איך לא ראית?", והתשובה היא: "אני ראיתי שעבר מהגובה...(לא ברור)" (עמ' 7). לאחר מכן אמר הנאשם 2 שוב שלא ראה את האוטובוס עובר (עמ' 11). נקודה זו אינה ברורה. זאת ועוד, אם הורד הנאשם 2 בדרך הקיצור או בצומת בתחילת הדרך, ושאר השלושה המשיכו בדרך הקיצור - כיצד לא ראה הנאשם 2 את האוטובוס?

236

ד. עצם תיאור המחסנית כישרה מעורר כמובן קושי, שהרי הנשק היורה היה בעל מחסנית לא ישרה. באחד המקומות בתשאול אמר הנאשם 2 כי שאל באיזה נשק מדובר, ו"הם אמרו לי שש עשרה, לא יודע ככה" (עמ' 8). נראה כמובן שהכוונה לרוס"ר מ-16, וגם נקודה זו תמוהה.

משקל האמרה - סיכום

452. דעתי היא אפוא שמשקל אמרתו של הנאשם מיום 28.10.09 הוא נמוך מאוד. דברי הנאשם 2 מעוררים על פניהם קשיים לא מעטים. הסתירות הרבות בין גרסתו לבין גרסת הנאשם 1 - בולטות. משקל האמרה נפגע מהותית לנוכח העובדה שבעת החקירה שהה הנאשם 2 יחדיו עם העצורים הנוספים, והנאשם 1 בכללם. ניכרת השפעת החוקרים על גרסתו של הנאשם 2 במספר נקודות. הוא סירב בתום התשאול למסור הודעה מסודרת, וכזו לא נגבתה. לא ניתן לחזק את משקל האמרה בידיעת פרטים מוכמנים. כל זאת, מעבר לפגמי החקירה הנוגעים לקבילות האמרה, ושיש להם זיקה גם לנושא המשקל.

לשון אחר, גם אילו התקבלה אמרתו המפלילה של הנאשם 2 - אין ניתן היה לקבוע לפיה ממצא עובדתי לגבי שני הנאשמים.

הערה: פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין א' וע'

453. בשלב זה, לאחר שפירטתי את מסקנותיי הנוגעות לקבילות האמרות ולמשקלן, אבקש להפנות בקצרה לפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור א', שהזכרתי בתחילת הכרעת הדין (לעיל, סעיף 8). כזכור, אישר בית המשפט העליון את הרשעתו של א' ואת זיכויו של ע', שהועמדו לדין בתיק המקביל. בפסק הדין יש מספר קביעות משפטיות הנוגעות לפגמים שונים בחקירת השניים ולמשמעותן המשפטית. מדובר באותה חקירה שנוהלה על ידי אותם חוקרים. אני ער כמובן לכך שמדובר בשני נאשמים אחרים, ושקביעות בית המשפט העליון נסמכות על הראיות שהובאו באותו הליך. ברם, ככל שהדבר נוגע לקביעות משפטיות הנוגעות לפגמים בחקירה, איני סבור שניתן להתעלם מהן.

237

454. לגבי חקירתו של ע' ביום 13.10.09, עמד בית המשפט המחוזי על פגמים שונים שנפלו בחקירה, והגיע למסקנה שיש לתת משקל לפגמים אלה, אם כי אין לפסול את האמרות. עמדתו של בית המשפט העליון הייתה מחמירה יותר. נקבע כי מדובר היה ב"חקירה אינטנסיבית וארוכה, שנערכה למערער, שהיה קטין, בשעת לילה מאוחרת על ידי שלושה חוקרים במקביל, כאשר עייפותו של המערער ניכרת לעין" (סעיף 23 לפסק הדין). השילוב של עייפות הנחקר, וכן הלחץ והאינטנסיביות של החקירה - בצד העובדה שלא היו בה אינדיקציות ברורות להפללה עצמית - הובילו את בית המשפט העליון למסקנה שאין מקום ליתן לאמרות המפלילות "משקל של ממש" (לשון אחר, נקבע שאין להסתמך על אמרות אלה כנגד א').

455. בפני בית המשפט העליון עלו טענות כלפי הפרת קביעותיו של חוק הנוער בדבר שעות חקירתם של קטינים, נוכחות הורים בחקירה, וחובת החקירה באמצעות חוקר נוער. בית המשפט העליון ציין בהקשר זה כי הוראות חוק הנוער הן יחסיות ומאפשרות לחרוג מהכללים בהתקיימן של נסיבות מסוימות (סעיף 30 לפסק הדין). ואולם בית המשפט העליון מצא להדגיש כי "אל למשטרה לחרוג מהוראות אלו כדבר שבשגרה ולהופכן לאות מתה" (שם). זאת ועוד, בית המשפט העליון הוסיף: "אכן, קיים ספק בענייננו, אם החריגות הרבות מהגבלות אלו היו נחוצות והאם לא היה ניתן להימנע מהן ולדבוק בהוראות חוק הנוער בדבר חקירתם של קטינים" (שם).

456. ולבסוף, השופט זילברטל, שכתב את פסק הדין, הדגיש כי הוטרד מאוד מהפגמים "הפוגעים פגיעה עמוקה ביכולתה של המשטרה, כרשות החוקרת, לרדת לחקר האמת" (סעיף 31). השופט הבהיר כי כוונתו לשני פגמים: האחד, העובדה שחלקן של החקירות נוהל בעברית, הגם ששפת האם של כל הקטינים המעורבים היא השפה ערבית: "במצב בו נחקר אינו יכול למסור את גרסתו בצורה בהירה ויכולת ההבנה של הצדדים (החוקר והנחקר) היא חלקית בלבד, הגרסאות המצויות בידי המשטרה הן עילגות וחלקיות, וממילא נפגעת יכולתה של המשטרה להוביל ולנהל את החקירה באופן אפקטיבי, אשר יוביל לתוצאות ממשיות" (שם). השני, השמתם של עצורים בפרשה אחת באותו תא מעצר. פגם זה עלול להביא לתיאום גרסאות בין המעורבים ולסיכול החקירה, ולא מן הנמנע שהדבר יוביל לכך ש"לא ניתן יהיה ליתן משקל של ממש לגרסאותיהם של אותם המעורבים" (שם). ואכן בסעיף 18 לפסק הדין החליט בית המשפט העליון, לנוכח פגם זה, שלא לתת משקל משמעותי להודעתו של הנאשם 2 כמחזקת את גרסת הנאשם 1 (שני הנאשמים שלפנינו אשר העידו כזכור בתיק המקביל).

בית המשפט קבע שהתנהלות החוקרים בחקירה זו "צריכה להטריד את פיקוד המשטרה" והורה להעביר את הערותיו לפיקוד המשטרה. ולא זו בלבד, אלא שבית המשפט העליון החליט להקל בעונשו של א' מחמת מחדלי החקירה, שכן "ללא מתן ביטוי מוחשי להתנהלות הבעייתית יש חשש שלא יופקו הלקחים הנדרשים" (סעיף 35).

238

457. אין צורך לומר שלקביעותיו ולהערותיו אלה של בית המשפט העליון יש כוח משפטי, וניתן להסתמך גם עליהן. עם זאת, לא אמנע מלהעיר, כי לא פחות, ולמעשה יותר, מאותם פגמים שצוינו, הוטרדתי מאותו פגם קשה של התשאול הנעלם הפוגע באופן מהותי ביכולתו של בית המשפט לדעת כיצד התנהלו באמת חלקים מהותיים של החקירה, וזאת בניגוד לכוונתו הברורה של המחוקק. לכך אדרש גם בסיומה של הכרעת הדין.

פרק י - ראיות החיזוק

כללי

458. בשלב זה אעבור לדון בראיות שהביאה התביעה לחיזוק אמרותיהם המפלילות של שני הנאשמים. הכוונה היא לעדויותיהם של ג'יהאד, ג'יוסי, כרמאטה וסאהר ניזאל. להשקפת התביעה, הדברים שאמרו ארבעה עדים אלה, בעיקר במסגרת חקירותיהם במשטרה, מהווים חיזוק חיצוני ממשי להודיותיהם בחקירה של כל אחד משני הנאשמים, ובוודאי לנוכח השתלבותן של הראיות יחדיו. תימוכין אלה נועדו אפוא גם להעצים את אמינות דבריהם של הנאשמים.

459. אכן, השקפתי שלפיה מן הראוי לפסול ולא לקבל כראיה את אמרות החוץ המפלילות של הנאשמים, וכן שגם אילו התקבלו האמרות, לא היה מקום לתת להן משקל ממשי - הייתה אמורה לכאורה לייתר את הדיון בראיות החיזוק החיצוניות. בהעדר "יש" - אין צורך לבחון מה שנועד לחזקו, גם אם מדובר בראיות חיצוניות בעלות משקל: "שהרי המבחן החיצוני בא לתמוך בהודאה העומדת בזכות עצמה לאור משקלה העצמי. נפלה ההודאה לאור היעדרו של משקל עצמי, נפל ה'דבר מה' יחד עמה" - ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979).

אף המאשימה לא טענה בפנינו כי ניתן להרשיע את שני הנאשמים בלא להישען על אמרותיהם המפלילות (אך ראו פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור א', שממנו עולה כי ניתן היה להרשיע את א' גם ללא אמרותיו המפלילות של הנאשם 1).

ואולם, נראה לי שיש מקום לדון בראיות החיזוק הללו, שהוקדש להן זמן רב בהליך שלפנינו, ושלהשקפת המאשימה יש להן חשיבות להשלמתה של תמונת הראיות הכוללת בתיק זה.

239

460. אדון תחילה בעדויותיהם של ג'יהאד, ג'יוסי וכרמאטה, ולאחר מכן בדבריו של סאהר ניזאל.

להשקפת המאשימה, עדויותיהם של השלושה עולות בקנה אחד, במיוחד בכל הנוגע לעובדה אחת שאנו מתבקשים לקבוע, לאמור - הימצאותם יחדיו של א' וע' ברכב המזדה שברשות ע', בסמוך לזירת האירוע; ע' שימש כנהג, וא' ישב לידו. על כן, ביקשה המאשימה כי נעדיף את אמרותיו של ג'יהאד במשטרה מיום 11.10.09 על פני הגרסה בבית המשפט שבה חזר בו מדבריו במשטרה, שלפיה ראה את השניים (יוזכר גם שמעורבותו של ע' כמי שנהג במזדה עלתה בחקירה לראשונה מפיו של ג'יהאד).

כיוצא בזה ביקשה המאשימה כי נעדיף את אמרותיו במשטרה של ג'יוסי על פני דבריו בבית המשפט, שבהם חזר בו - באותו עניין - מגרסתו הקודמת.

461. דיווחו של כרמאטה על הרכב "המשתולל" בחוצות ג'לג'וליה משתלב היטב לדעת המאשימה בדבריהם של ג'יהאד וג'יוסי. גם בעניין זה סבורה המאשימה כי יש לקבל במלואם את מה שנאמר בדיווח והסברו של כרמאטה בתשאולו בעניין זה במסגרת החקירה - ולדחות את ההסתייגויות המסוימות שהיו לעד בבית המשפט. הדיווח היה בשעה 14:59 לגבי רכב מזדה שמספרו כמספר הרכב של אמו של ע', ונקל לקבוע אפוא שרכב זה היה בג'לג'וליה באותה שעה. לדעת המאשימה, מבחינה נסיבתית יש מקום לקבוע קיומו של קשר הכרחי בין שתי העובדות - האחת, הימצאותם של ע' וא' יחדיו ברכב של ע' באזור הירי (שביל הקיצור); השנייה, הימצאותם של שני צעירים ברכב של ע' כ-20 דקות לאחר הירי בג'לג'וליה הסמוכה. על כן, דיווחו של כרמאטה עולה בקנה אחד עם דבריהם של ג'יהאד וג'יוסי, ויש בכך משום ראיות חיזוק ממשי לגרסת המאשימה.

240

462. בבואי לדון בעמדת המאשימה בעניין זה, סבורני כי יש להפריד את הדיון בדבריהם של השלושה, ואולם יש להעיר תחילה הערה חשובה כוללת. הווה אומר, התמיכה המתבקשת כאמור - גם להשקפת המאשימה - היא עקיפה מאוד. אף אחד מהשלושה אינו מייחס כל אמירה או מעשה לנאשם 1 או לנאשם 2 (למעט אמירתו של ג'יהאד כי ראה את הנאשם 1 ביום שלישי, יומיים לפני האירוע, ונתן לו סיגריה). אכן, לדעת ההגנה אין כל צורך משום כך "להיכנס לפלפולי סעיף 10א". יחד עם זאת יש לומר שקביעה עובדתית כמבוקש על ידי התביעה הייתה יכולה לתמוך במידה מסוימת בגרסתם המפלילה של שני הנאשמים בדבר הגעת רכב המזדה - שבו נמצאו שניהם יחד עם ע' וא' - לדרך הקיצור סמוך לפני האירוע. אכן, גם האמירה האחרונה - שוברה בצידה: אם ניטל מסיבות שונות משקלן של אמרות החוץ ככל שהן מפלילות את שני הנאשמים שלפנינו - תיתכן למעשה קביעה עובדתית בדבר הימצאותם יחדיו של א' וע' ברכב המזדה בזירת האירוע, וסמוך לאחר מכן בג'לג'וליה הסמוכה. קביעה כזאת כשלעצמה אינה מערבת בהכרח באירוע את שני הנאשמים שלפנינו. על רקע הערה כללית זו, אעבור לדון בגרסתם כל אחד מהשלושה.

ג'יהאד

463. איני סבור כי עלינו להחליט בדבר העדפתן של אמרות החוץ של ג'יהאד על פני דבריו בבית המשפט. קביעה כאמור - משמעותה בין היתר במקרה שלפנינו היא החלטה שלפיה איננו חוששים מהשפעתה של החקירה הקשה על תוכן דבריו של ג'יהאד. ברם, אין חולק על התנהגותה הבוטה והמשפילה של המשטרה כלפי ג'יהאד, כפי שזו עלתה מחקירתו הראשונה ת/24ג , ולכך יש משמעות - וגם כשמדובר בעד.

464. ב"כ המאשימה ביקשה אמנם למעט מחומרת העניין וטענה שדברי החוקר לנחקר כי "יוסיף לגילו" 33 שנים (כתקופת מאסר צפויה) היא הבהרה "לגיטימית" לנחקר בתיק רצח. ואולם התנהגות החוקר חרגה הרבה מעבר לכך: "אתה מבחינתנו אפס...אפס, אפס, אפס...אצלנו כאן זה כמו הביטחון בגדה...דודה שלך או אמא שלך...אנחנו נביא את כולן כאן...אנחנו רוצים לבדוק אם אמא שלך מדבר מילה אחת לא מתאימה לך, אז גם אמא שלך תהיה בפנים או אחותך. לא איכפת לנו בת כמה...לאחר עשרים וחמש שנה אני אבוא לבקר אותך...איפה שלא תהיה בישראל אני אבוא אליך... " (מתוך ת/24ג). חקירת ג'יהאד הייתה בוטה מאוד, ולדבריו איימו עליו החוקרים גם בחקירותיו הנוספות.

241

465. זאת ועוד, גם אילו קיבלנו את אמרותיו של ג'יהאד במשטרה - לא היה בכך כדי להוסיף משקל ממשי לאמרותיהן המפלילות של שני הנאשמים. ראשית, ג'יהאד סיפר ביום 11.10.09 לראשונה כי ראה את א' ואת ע' במזדה ביום האירוע, ואולם לדבריו הדבר היה במוסך (פואד) שבג'לג'וליה בין 15:20 ל-16:00, היינו לא ממש בסמיכות לאירוע - הן מבחינת מקום הן מבחינת הזמן. יש גם להעיר כי בהמשך אותה חקירה נסוג ג'יהאד מדבריו שראה את השניים ברכב ביום האירוע. כמו כן, גרסתו אינה תואמת לגרסת ג'יוסי (למשל, לדברי ג'יוסי, לא ראה את ג'יהאד במוסך פואד כפי שטוען ג'יהאד). שנית, לגרסת ג'יהאד לא נפגש עם א' ועם הנאשם 1 ביום רביעי לפני האירוע - כפי שאמר הנאשם 1 בגרסתו המפלילה. קבלת גרסתו של ג'יהאד, מעמידה את דבריו של הנאשם 1 כבלתי אמינים בנקודה חשובה מאוד (מפגש בדבר תכנון הרצח).צודק אפוא עו"ד צלניקרהמטעיםכיהרצון להצביע על עקביות ואמינות גרסתו של ג'יהאד - מוליך מיניה וביה לפגיעה ממשית באמינות גרסתו המפלילה של הנאשם 1. שלישית, פורטו לעיל הפרטים על אודות המפגשים בחקירה בין ג'יהאד לנאשם 1 המלמדים אף הם על אי אמינות גרסתו של הנאשם 1 - לגבי מה ששמע כביכול מג'יהאד בדבר מעורבותו של א' ברצח (לעיל, ס' 69-68). רביעית, יש לזכור כי דברי ג'יהאד בחקירתו - שגרסתו מערבת במישרין את א' וע' ולא את הנאשמים 1 ו-2 - באו לאחר שהוטעה על ידי הנאשם 1 לחשוב שא' כרך את ג'יהאד עצמו באירוע הרצח, והדבר מעלה תהייה לגבי כוונותיו בעת מתן גרסתו המפלילה. חמישית, מן הראוי להדגיש שוב שאפילו ב"כ המאשימה בהגינותה לא הכחישה את ספיקותיה וספיקות צוות החקירה - גם לאחר תום החקירה! - באשר למעורבותו של ג'יהאד באירוע הירי או תכנונו. יש טעם בדברי ההגנה כי לאניגמה זו יש משמעות רבה, והדבר יכול להשליך גם לגבי שאלת מעורבותם בפרשה זו של שני הנאשמים שלפנינו.

466. איני בא לקבוע שהתרשמתי מעדות מהימנה של ג'יהאד בפנינו, אדרבה. צוינו לעיל עניינים שבהם הסתבך בתשובותיו לשאלות שנשאל (לעיל, ס' 259-257). ואולם, לנוכח הטעמים שפורטו, איני סבור - בראייה כוללת - שהיה בדבריו של ג'יהאד כדי לתמוך באמרות הנאשמים.

ג'יוסי

467. מבחינות רבות דומה עניינו של ג'יוסי לעניינו של ג'יהאד. ג'יוסי מסר אמרה מפלילה שלפיה ראה את א' וע' ברכב מזדה סמוך לזירת האירוע, וחזר בו מדברים אלה בעדותו בבית המשפט, כשהוא טוען שמסר את דבריו בעקבות לחץ החוקרים. המאשימה מבקשת להעדיף את אמרות החוץ ולראות בהן חיזוק לאמרותיהם המפלילות של שני הנאשמים. ההגנה סבורה שאין צורך להכריע כלל בבקשת המאשימה; עדותו של ג'יוסי הייתה רלוונטית אולי לעניינם של א' וע', אך אין בה תמיכה לאמרותיהם של הנאשם 1 והנאשם 2. בנוסף סבורה ההגנה שגם אילו התקבלו דבריו של ג'יוסי במסגרת חקירתו - לא היה בכך כדי להוות תמיכה לגרסת המאשימה.

242

468. אקדים ואומר כי גם ג'יוסי אינו מעיד במישרין כנגד שני הנאשמים, וכל מה שנאמר לעיל - בעניינו של ג'יהאד - לגבי התמיכה העקיפה, אם בכלל, חל גם לגבי ג'יוסי. זאת ועוד, דומה שגם לגבי ג'יוסי ניתן לומר שאפילו התקבלה גרסתו - לא היה בכך כדי להוסיף משקל לאמינות אמרותיהם המפלילות של שני הנאשמים. במוקד מצויה כאמור הגרסה שלפיה ראה ג'יוסי את א' וע' במזדה לבנה לאחר הרצח בסמוך לזירת האירוע, היינו כשפני הרכב ליציאה משביל הקיצור שבין כפר ברא לכפר קאסם. ברם, ג'יוסי הדגיש כי ראה את הרכב בעת שהמסוק שהוזעק היה באוויר. מאחר שהמסוק הגיע לזירה בשעה 15:30 - משמעות הדברים היא שג'יוסי ראה את השניים בשביל הקיצור כשעה לאחר הירי. הווה אומר, השניים חזרו למקום ביצוע הפשע כשכוחות משטרה רבים במקום. נראה כי יש צדק בעמדת הסנגורים שהדבר הוא מאוד בלתי הגיוני, וקשה לקבל את עמדת המאשימה שהדבר מתקבל על הדעת משמדובר בקטינים הפועלים מתוך מניעים רגשיים.

469. יתר על כן, אפילו היינו "מתגברים" על הגרסה שהרכב נראה בדרך הקיצור בעוד המסוק באוויר, ומניחים שהשניים נראו יחדיו באותו מקום בסמוך לאחר הירי - גם אז צודק הסנגור שהדבר סותר את אמרתו המפלילה של הנאשם 1 שלפיה חזר א' רגלית לג'לג'וליה, וע' לבדו היה ברכב הנמלט מן המקום. שמע מינה - קושי משמעותי לפי כל נקודת מוצא ("ממה נפשך").

470. כמו כן, סבור אני שיש קושי בהעדפת גרסתו של ג'יוסי בחקירתו על גרסתו בבית המשפט. במקרה זה חלפו שעות מעת שג'יוסי הובא לימ"ר ועד לחקירתו המוקלטת. בזמן זה תושאל ג'יוסי בלא שהוקלט, ולדבריו אמר מה שאמר בלחץ של מספר חוקרים - שאותו תיאר בעדותו. צודקת ב"כ המאשימה כי הצפייה בדיסק החקירה ת/11א אינה מלמדת על כך, אלא שלטענת ההגנה הייתה החקירה המוקלטת לאחר התשאול "הנעלם" - כשיטתו של צוות החקירה פעמים רבות. כך ידע ג'יוסי בהיכנסו לחקירה המוקלטת מה סיפר ג'יהאד לגבי השיחה ביניהם, והחוקרת קוסינובסקי אישרה כי מקור המידע של ג'יוסי היה רוזוליו (לעיל ס' 274.ב.).

471. ניכרת הייתה מצוקתו הרבה של ג'יוסי בעת שהעיד, וברור שהוא חשש פן יבולע לו בעקבות דבריו במשטרה. הוא הגיע לבית המשפט בצו הבאה. רחוק אני מההתרשמות שמדובר בעד מהימן. ואולם, כאמור, איני סבור בנסיבות הכוללות שיש לקבל את עמדת המאשימה בדבר כוחה התומך של גרסתו.

כרמאטה

243

472. שונה הוא בעיניי - עניינו של העד כרמאטה. עד זה דיווח בשעה 14:59 למוקד 100 על מזדה לבנה משתוללת בג'לג'וליה ומסר את מספרה. זהו דיווח אותנטי שהתקבל בזמן אמת ("אני עומד במרפסת"), ואין גם לקבל טענה (של עו"ד פרידמן) בדבר אפשרות של טעות במספר. נקל גם לקבוע, כפי שכבר ציינתי, שכרמאטה רשם את מספר הרכב, כפי שאף אמר במפורש בעת שתושאל (ת/9א). לפי מספר הרכב מדובר ברכב השייך לאימו של ע'. אכן, ב"כ הנאשם 1 לא חלק על כך שרכבו של ע' הוא שנצפה על ידי כרמאטה בג'לג'וליה, וגם ב"כ הנאשם 2 לא שלל זאת (הוא העלה רק אפשרות שאין מדובר ברכבו של ע').

טענת הגנה מרכזית הנוגעת לדיווחו של כרמאטה מבקשת לנתק את הקשר שבין אירוע זה לבין הנקודה האחרת על ציר הזמן והמקום, היינו זמן ומקום הרצח. הטענה היא שאין היתכנות לכך שבאותה מזדה שנצפתה בג'לג'וליה נמצאו א' וע' קודם לכן בדרך הקיצור - מיד לאחר ביצוע הירי (וגם קודם לכן, כשהגיעו למקום עם שני הנאשמים כטענת המאשימה). טענת אי ההיתכנות מבקשת להיסמך על חישובי זמנים שונים החל משעת הרצח, בסמוך לשעה 14:40 ועד לשעה 14:59. לפי הטענה לא הוכח, כמחדל בחקירה, זמן הנסיעה ממקום הירי לג'לג'וליה, וכן יש לקחת בחשבון משכי זמן נוספים: זמן הנסיעות של הרכב הלוך וחזור בתוך ג'לג'וליה (מספר סיבובים והפרשי הזמן ביניהם), זמן צלצולי הטלפון למוקד 100, הזמן מהראייה ועד לדיווח (האפשרות שהדיווח לא היה בזמן אמת).

473. אקדים ואדגיש בעניין זה כי אין מקובלת עליי כלל הפנייתו של עו"ד פרידמן בסיכומיו לקביעה של הרכב השופטים האחר שדן בעניינם של א' וע' - שלפיה, לפי הנאמר, "לא יתכן כי הרכב השייך לע' שהשתולל בג'לג'וליה הוא אותו רכב שהיה בזירת האירוע" (עמ' 47 לסיכומיו; וכן במקומות נוספים בסיכומים). זאת - משום שכלל הוא כי אין לייחס במסגרת הליך פלילי אחד משקל ראייתי לממצא עובדתי שנקבע בהליך משפטי אחד: ע"פ 648/87 סבן נ' מדינת ישראל פ"ד מב(3) 669 (1988); ע"פ 8589/13 רמילאת נ' מדינת ישראל (27.1.2015), ס' 39 לחוות דעתו של השופט דנציגר (גם בית המשפט העליון נדרש לנושא זה של דיווח כרמאטה ומשמעותו - בסע' 6 ו-13 לפסק הדין בעניין א' - ואולם דבריו נסמכו על הממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי, וממילא אין הם מעלים ומורידים לענייננו).

244

474. לגופו של עניין, הרי שאיני סבור כי לגבי זמן הנסיעה שבין מקום הירי לג'לג'וליה יש חוסר ראייתי השולל את ההיתכנות האמורה. הווה אומר, אילו הוכח שא' וע' היו במזדה בדרך הקיצור מיד לאחר הירי - לא היה מקום לקבוע שעובדה זו אינה מתיישבת עם דיווחו של כרמאטה כ-20 דקות לאחר מכן על רכב המזדה ה"משתולל" בג'לג'וליה. כזכור, מותב זה ערך ביקור במקום, שכלל את תחנת הדלק בפאתי ג'לג'וליה, וגם את דרך הקיצור שבין כפר ברא לכפר קאסם ומקום ביצוע הרצח. ניתן בנקל להעריך כי זמן הנסיעה בין שתי הנקודות הוא פחות מ-20 דקות. במיוחד תצוין העובדה שלבקשת ההגנה מדדנו את זמן הנסיעה ברכב בין כפר ברא (מה"מסגד הראשון") ועד לדרום ג'לג'וליה (תחנת "מנטה") ונמצא שמשך הזמן הוא 3 דקות בלבד! (לעיל, סוף סעיף 35). אכן, ער אני לטענה שיש משכי זמן נוספים שצריך לקחת בחשבון, אלא שגם לגביהם יש אפשרויות שונות, קצרות וארוכות יותר, שאין בהן לדעתי לשלול כממצא עובדתי את ההיתכנות האמורה. אוכל גם להפנות לעדותו של נהג האוטובוס, שהעריך את זמן הנסיעה הכולל בין ג'לג'וליה לכפר קאסם בכ-15 דקות (לעיל, ס' 24), ואת עדותו של אחראי המתנ"ס בג'לג'וליה שהעריך את זמן הנסיעה ממקום האירוע למתנ"ס בג'לג'וליה כ-7-5 דקות (לעיל, ס' 299)

דא עקא, שמה שחסר במקרה זה - בהקשר הנקודתי הנדון עתה - הוא ההוכחה שע' וא' ישבו במזדה בדרך הקיצור מיד לאחר הירי. גם אילו התקבלה עדות ג'יוסי במשטרה בנקודה זו, הרי הזמן שבו נצפו השניים בזירת האירוע הוא זמן לא מועט לאחר הרצח (ובהכרח גם לאחר "השתוללות" הרכב בג'לג'וליה). לפי דברי ג'יהאד הוא צפה בשניים בג'לג'וליה - ולא בדרך הקיצור - וגם זאת כשעה לאחר הרצח. על כל אלה יש להזכיר את מה שנאמר בפתח הדברים, שבכל מקרה מדובר כאן בתמיכה עקיפה בלבד, אם בכלל, לאמרותיהם של שני הנאשמים בפנינו.

אעיר עוד, שציינתי בחלק העובדתי (סעיף 30) כי מצלמות האבטחה שתיעדו את קטע הכביש הסמוך לכניסה לדרך הקיצור (מכפר ברא לכפר קאסם) לא קלטו ככל הנראה בשעות הרלוונטיות את רכב המזדה המסוים השייך לאמו של ע' על אפיוניו המיוחדים (צבע לבן, "פס קישוט" לבן בצידיו, ללא חלון בגג הרכב, ללא "פס קישוט" שחור בפגוש). ואולם, מאחר שהנושא לא נדון לפנינו, ומאחר שלא נדונה גם האפשרות שהרכב נסע בדרך חלופית - לא מצאתי לייחס כל משקל לראיה זו.

מסקנת ביניים

245

475. המסקנה היוצאת מכל האמור היא, שבחינה מהותית של שלוש ראיות החיזוק בדמותם של שלושת העדים (ג'יהאד, ג'יוסי, כרמאטה) - מלמדת כי אין לראות בהן, בכל מקרה, ראיות חיזוק ממשיות לאמרותיהם של הנאשמים 1 ו-2. אמרות הנאשמים אינן עומדות אפוא גם במבחן החיצוני - ככל שהדבר נוגע לדבריהם במשטרה של ג'יהאד, ג'יוסי וכרמאטה.

נותר אפוא לדון בעדותו של מי שהיה אמור לשמש כראיית חיזוק נוספת, והכוונה היא לסאהר נזאל. אם עדויותיהם של שלושת העדים האחרונים היו שלובות אהדדי, הרי עדותו של סאהר נזאל עומדת בפני עצמה.

סאהר נזאל

476. כראיית חיזוק נוספת ראתה המאשימה את מה שראתה כהתוודותו של הנאשם 2 בפני סאהר. מאמרותיו של סאהר במשטרה עולה כי ביום האירוע הוא שמע מחבר שירו על האוטובוס, ואז התקשר לנאשם 2, וכששאל אותו אם הוא יודע מי עשה זאת - השיב לו הנאשם 2: "זה אני". גם לאחר מכן, באותו יום, פגש לדבריו את הנאשם 2 ואת א', והנאשם 2 ביקש ממנו שלא יספר לאף אחד. זאת ועוד, לדברי סאהר בחקירתו במשטרה, מסר לו הנאשם 2, לפני מעצרו, את מכשיר הטלפון הנייד שלו, משום שהנאשם 2 חשש כי השיחה שבה התוודה בפניו "נשארה" במכשיר הטלפון, והמשטרה תוכל לשמוע אותה. יודגש כי מכשיר הפלאפון של הנאשם 2 נתפס בביתו של סאהר, ביום 26.10.09, והיה בכך משום התפתחות חשובה בחקירה. לפי המזכר ת/52, סאהר נשאל בביתו על ידי החוקרים אם הנאשם 2 מסר לו פריט כלשהו; תחילה הכחיש זאת סאהר, אך לאחר מכן ניגש לחדר והביא את הסלולרי, תוך שאמר לשוטרים כי לאחר הירי על האוטובוס, ובאותו יום, נתן לו הנאשם 2 את הסלולרי וביקש ממנו לא לתת אותו לאף אחד.

בעדותו בפנינו חזר בו העד מדבריו וטען שאין הדברים נכונים, וכי אמר אותם עקב לחץ ואיומים שהופעלו עליו מצד החוקרים, ובמיוחד על ידי אבי מונקר. המאשימה ביקשה להעדיף את אמרותיו של סאהר במשטרה, ולראות בהם כראיית חיזוק חשובה, מכל מקום לגבי הנאשם 2. ואילו סנגורו של הנאשם 2 העלה בעניין זה טענות שונות כנגד בקשת המאשימה.

יוער כי ההתפתחות האמורה בחקירה החלה בחקירתו של הנאשם 1, אשר מסר כי הנאשם 2 סיפר לו שנתן לסאהר את הפלאפון. ואולם, צודק ב"כ הנאשם 1 כי מבחינתו של הנאשם 1 מדובר בדברים שנאמרו לו כאשר שהה במעצר יחד עם הנאשם 2.

246

477. כבר בחלק העובדות התייחסתי למרבית טענותיו העובדתיות של הסנגור. כך דחיתי את הטענה שלפיה לא הייתה כלל אפשרות להוציא שיחות טלפון מהנייד של הנאשם 2 (שמספרו 054-6827170), וכי פלט השיחות ת/76 אשר מתייחס למספר האמור אינו שייך למכשיר הנייד שהיה בידי הנאשם 2. אמנם מבדיקת כרטיס הסים שהיה באותו מכשיר לא נמצאו שיחות ב-48 השעות עובר לתפיסתו, אלא שכידוע יש אפשרות גם להחליף כרטיסי סים. מה שחשוב הוא שביום האירוע, 8.10.09, בוצעו מספר שיחות מהסלולרי של סאהר (שמספרו 052-7422380) לסלולרי של הנאשם 2, וזאת בשעות שלאחר האירוע.

כיוצא בזה, דחיתי גם את גרסתו של אחמד אבו ראס, חברו של הנאשם 2, שלדבריו קיבל מידי הנאשם 2 את הפלאפון שלו (של הנאשם 2) כדי לתקן אותו ולרכוש אותו, אך לנוכח בעיות בקליטה ביקש להחזיר את המכשיר לנאשם 2, וזאת עשה באמצעות מסירת המכשיר לסאהר כדי שהאחרון יחזירו לנאשם 2. דברי אחמד אבו ראס אינם מתיישבים אפילו עם גרסתו של סאהר בבית המשפט, שלפיה נתן לו הנאשם 2 עצמו את המכשיר הסלולרי (וגם לגרסת הנאשם 2 בבית המשפט - הוא שנתן את הסלולרי לסהאר כדי שימסור אותו לאבו ראס, ולא להיפך).

האם יש מקום לקבל את דברי העד במשטרה, ומה משמעות הדבר?

478. אכן, שיטת התשאול "הנעלם", ולאחריה התשאול "המוקדם" - נהגה גם לגבי סאהר, כפי שפורט בהרחבה בחלק העובדתי (סעיף 233 ואילך). יצוין כי לפי הדו"ח ת/52, סיפר סאהר על דברי "ההתוודות" של הנאשם 2 במהלך הנסיעה בניידת המשטרה בדרך מביתו של סאהר לתחנת המשטרה. הדברים לא תועדו בהקלטה. יתר על כן, החוקר מונקר ציין בעדותו שכבר בביתו אמר סאהר לחוקרים כי הנאשם 2 נתן לו את הטלפון בגלל אותה התוודות. דברים אלה לא צוינו אפילו בדו"ח ת/52.

בסיכומי ב"כ המאשימה צוין כי העד היה במשטרה כ-3 שעות לכל היותר, ולא 7 שעות כדברי העד עצמו. ואולם נראה כי הערכה זו מבקשת להיסמך על כך שחוקרי המשטרה הגיעו לביתו של העד סמוך לשעה 10:00, וחקירתו (ת/13א) הסתיימה בשעה 12:50. ברם, יש לזכור כי העד נחקר פעם שנייה אחרי הצהריים באותו היום, ת/14 (בשעות 15:13 - 16:00). מכאן שהעד שהה במשטרה יותר מ-3 שעות. אין לשלול אפוא את האפשרות כי היו חילופי דברים בין החוקרים לבין העד - כשיטת אנשי צוות החקירה - גם לפני חקירתו המוקלטת הראשונה (החל משעה 12:25), וגם לאחר סיום חקירה זו (12:50) ולפני חקירתו הבאה (החל משעה 15:13). ייתכן גם שהחוקרים התנהגו בבוטות כלפי העד כפי שציין.

247

479. יחד עם זאת, אני נוטה לדעה כי יש מקום לקבל בעניינו של סאהר את אמרותיו במשטרה. יש לזכור כי תחילת ההליך החקירתי הייתה בביתו של סאהר, וסאהר אינו חולק על עיקרי העובדות, היינו מסירת הפלאפון של הנאשם 2 לידיו, השארתו אצלו, וכי הנאשם 2 אמר לו שהוא "עשה את זה", או ש"הם" "עשו את זה". הוא חולק בעיקר על פרשנות המעשים, היינו על מטרת מסירת הסלולרי, ועל כך שדברי ההתוודות של הנאשם 2 נאמרו ברצינות. בעניין הראשון, אין לקבל את דברי סאהר בבית המשפט, שלפיהם נתן לו הנאשם 2 את הסלולרי לאור חברותם, וכן את דבריו שהיה מעוניין לקנות מהנאשם 2 את המכשיר. גרסתו זו היא תמוהה, והעד גם הסתבך בדבריו בעניין זה בבית המשפט (בין השאר גם אמר שהם לא סיכמו על מחיר ה"עיסקה"). בעניין השני, העלה העד עוד בחקירתו את האפשרות שהנאשם 2 "הסתלבט" עליו (וכן א'), כשאמר ש"עשה את זה", ואולם כבר ציינתי שלא כך עולה ממכלול החקירה (לעיל, סעיף 237). כיוצא בזה, גם כשחזר בבית המשפט שהדברים נאמרו "בצחוק", הדבר לא עולה בקנה אחד עם הקללה שקילל את הנאשם 2 בתגובה, כפי שאף מסר בבית המשפט. אעיר כי נטייתי לקבל את דברי סאהר בחקירתו ולהעדיף את דבריו בחקירה על דבריו בבית המשפט (בדגש על פרשנות המעשים כמבואר) באה גם לאחר שצפיתי בקלטות התשאול. יש לזכור גם שסאהר הוא חברו הטוב של הנאשם 2, ודבריו כוונו נגד הנאשם 2 בלבד, כאשר אף בחקירתו במשטרה ציין שלא ידועה לו מעורבותם של א' וע'.

480. אכן, אין להכחיש שאילו התקבלו אמרותיו המפלילות של הנאשם 2 וניתן היה להן משקל מלא, כי אז אפשר היה לראות בדבריו של סאהר כחיזוק - בכל הנוגע לנאשם 2 (ולגביו בלבד). דא עקא, שחיזוק זה היה מוגבל מאוד, וזאת משום שבין אם אמר "זה אני" ובין אם אמר ש"הם עשו את זה" - הדברים הם כלליים ולא ברורים. לגבי הנוסח הראשון - ודאי שהוא לא ירה, כך שהאמירה יכולה להתפרש כדברי התגאות על דבר שלא הוא עשה. לגבי הנוסח השני - הדבר יכול להצביע על מעורבות מסוימת (בתכנון או בידיעה על מה שזוממים), אך גם כאן חסרה המסוימות. כך, אין בדברי סאהר חיזוק לכך שהנאשם 2 הצטרף אל א' והשניים הנוספים - כמי שנסעו לדרך הקיצור עובר לאירוע. אכן, בהמשך אבהיר כי לדעתי קיים חשד שלנאשם 2 וגם לנאשם 1 הייתה מעורבות מסוימת בתוכנית לפגוע בתלמידי כפר קאסם - בידיעה או בתכנון.

ראיות החיזוק - סיכום

248

481. למעט דבריו המפלילים של סאהר נזאל, אין לראות את דבריהם של שלושת העדים האחרים כראיות חיזוק לאמרותיהם של שני הנאשמים אילו התקבלו - והכול כמבואר לעיל. באשר לדברי סאהר, ניתן היה לראות את דבריו במשטרה כחיזוק לדברי הנאשם 2, אילו היו אמרותיו המפלילות של האחרון קבילות ובעלות משקל, אלא שחיזוק זה היה מוגבל מאוד, כמוסבר.

פרק יא -ראיות ההגנה

כללי

482. האשמתו של כל אחד משני הנאשמיםוהבקשה להרשיעו - התבססו למעשה על שלושה אדנים: קבלת אמרותיהם המפלילות של שני הנאשמים, מתן משקל לתוכנן, ותימוכין חיצוני לאמור בהן. אדנים אלה נפלו: סבור אני שאין לקבל את האמרות המפלילות; הוספתי שגם אילו התקבלו - משקלן היה נמוך ביותר; וכן הטעמתי שאין לקבל את עמדת המאשימה בדבר קיומן של ראיות חיזוק (למעט דבריו המפלילים של סאהר נזאל, שגם כוחם מוגבל). די והותר בכל זאת כדי לזכות את הנאשמים.

יחד עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ויש מקום לדעתי להתייחס לראיות ההגנה, אם כי אין צורך להאריך בכך, לאחר שנשמטו בסיסיו של ה"יש" הראייתי.

בראיות ההגנה יש למנות את עדויות הנאשמים עצמם, עדי האליבי הרבים שהובאו מטעמם, וכן עדים נוספים.

הנאשם 1 - ראיות ההגנה

כללי

483. את הדיון בראיות ההגנה מטעם הנאשם 1 אפתח בדיון בעדותו של חמודי (מוחמד שוואהנה). הצדדים התייחסו באריכות יחסית לעדותו ולמשמעותה, והמחלוקת ביניהם היא משמעותית. לאחר מכן אתייחס לעדותו של העד המומחה, ד"ר שפיק מסאלחה. אמשיך בדיון בעדותו של הנאשם 1 בבית המשפט, ולבסוף אתייחס לעדי האליבי שהובאו מטעמו.

249

חמודי

484. בחלק העובדתי הובאו בהרחבה דבריו של העד בהודעותיו במשטרה, בהפגשתו במהלך החקירה עם הנאשם 1, וכן בעדותו בבית המשפט (ראו לעיל, ס' 93-91, וכן ס' 292). הסנגור סבור כי עדותו של חמודי ראויה לאמון, וככזו יש בה משום חיזוק חשוב לאליבי של הנאשם 1. ב"כ המאשימה סבורה שאין לתת אמון בעדותו של חמודי, וכן שעדותו "אינה תורמת להגעה לחקר האמת". מן הראוי לציין שחמודי שונה משאר עדי האליבי בכך שעדותו התבקשה במהלך חקירת המשטרה בנושא מסוים (שהותו של הנאשם 1 בבית קפה לאחר האירוע), ובאקראי עלה כי ראה לדבריו את הנאשם 1 באותו יום סמוך לביתו בג'לג'וליה לפני הרצח, בשעה 14:15. שלא כמו שאר עדי האליבי - רובם בני משפחה וחברים - חמודי היה רשום ברשימת עדי התביעה, ובשלב מסוים ויתרה ב"כ המאשימה על העדתו מטעמה. החלטה דיונית זו של התביעה זכתה למנת ביקורת גדושה מצד ב"כ הנאשם 1.

485. חמודי הוא בן דודו של הנאשם 1, והיה כבן 14.5 שנים בעת האירוע. גרסתו הבסיסית היא שביום האירוע פגש פעמיים בג'לג'וליה את הנאשם 1 - בשעה 14:15 בסמוך לביתם, ובשעה 16:00 במתנ"ס. אם מתקבלת עדותו - יש בכך אישור לטענת האליבי של הנאשם 1, ולפיה היה בביתו בעת האירוע (ועזר לאביו בריצוף הבית); זאת, בניגוד לעמדת המאשימה, שבשעה 14:15 היה יחד עם שלושת חבריו - א', ע' והנאשם 2 - בזירת האירוע. ואולם, לפי הרשום בהודעותיו של חמודי במשטרה, בעת המפגש הראשון סיפר לו הנאשם 1 על אירוע הרצח הנדון - דבר שלכל הדעות לא יכול להיות, שכן הירי על האוטובוס היה כחצי שעה לאחר מכן. כאן נקודת הפיצול בין עמדות הצדדים.

250

עמדת המאשימה היא שאין לתת אימון בגרסת חמודי, בדבר מפגש עם הנאשם 1 בשעה 14:15 בג'לג'וליה; אם דיבר עם הנאשם 1 על הרצח, היה זה מאוחר יותר, לאחר שחזר מזירת האירוע. לעומת זאת, עמדת ההגנה היא שיש לתת אימון בגרסת חמודי בדבר המפגשים האמורים, ובכללם זה המפגש הראשון בשעה 14:15. אם כך, כיצד תוסבר השיחה על הרצח באותה שעה? תשובת ההגנה היא שהשיחה לא הייתה על הרצח אלא על הקטטה בתחילת אותו שבוע באוטובוס. מקור הטעות לדעת ההגנה הוא במילה "קטלה" שאותה נקט חמודי, אשר פירושה הוא "קטטה", אך היא קרובה ל"רצח" ("קטל" בערבית). חמודי העיד בפנינו שכך אכן היה, היינו ששיחתו עם הנאשם 1 בשעה 14:15 הייתה על הקטטה ולא על הרצח. ואולם, מהודעתו השנייה של חמודי עולה שהוא נשאל בעניין זה מפורשות, ולא ידע להסביר כך את פשר התעלומה. אדרבה, הוא חזר על כך שהשיחה בשעה 14:15 הייתה על רצח. על קושי זה, תשובת ההגנה, הנשענת על עדות חמודי בפנינו היא, שבהודעה השנייה אכן דיבר על רצח כדי לספק את רצון מוהנא אשר איים עליו קשות אם ישוב לגרסת ה"קטטה". בכך לא מסתיימת השקלא וטריא בין הצדדים; עמדות הצדדים וראיותיהם השונות פורטו כאמור בחלק העובדתי.

486. אין הדבר קל להכריע במחלוקת זו. אם ההודעה השנייה תומכת לכאורה בעמדת המאשימה, באה ההפגשה בין הנאשם 1 וחמודי ומלמדת כי חמודי דיבר תחילה על "קטטה" ("אמר לי שהיתה קטטה בזה..."). הוא ניסה אמנם מיד לשוב לכיוון ה"רצח", אך לדבריו, שוב נבע הדבר מהתערבות מוהנא; ובנוסף, כשנותרו חמודי והנאשם 1 לבדם, ללא חוקר, הטיח בפניו הנאשם 1 כיצד אמר שדיברו בשעה 14:15 על רצח, וחמודי האשים בכך את החוקר.

מצד שני, מטעימה המאשימה שכאשר העד תיאר במפגש קטטה, הוא אמר "טושה", בעוד שאת המילה "רצח" אמר בעברית. על כך עונה הסנגור, כי העובדה שנאמר "טושה" אינה גורעת מכך שגם "קטלה" פירושה קטטה, וחמודי יכול היה לעשות שימוש בשתי המילים. אכן, המאשימה לא עימתה את חמודי עם טענתה האחרונה. דא עקא שמוהנא כלל לא נחקר על כל מה שהוטח בו. אלא שאפשר מאוד שהסיבה שמוהנא לא נחקר בשעתו בנקודות אלה נעוצה בכך שחמודי היה באותה עת עד תביעה, כך שהסנגור לא היה יכול לשוחח איתו. כך יכול היה ה"פינג-פונג" להימשך עוד, וגם לזלוג למחלוקת הנוגעת למפגש השני במתנ"ס, שגם היא תוארה בחלק העובדתי.

487. מחלוקת זו - באשר לעצם המפגש בשעה 14:15 ולנאמר בו - אכן מסובכת למדי, ורבים הגורמים שמטים בה את הכף. לא אוכל להכריע בה החלטית. ואולם, נראה לי שבמצב דברים כזה, ולנוכח הראיות כולן בנקודה זו, מתחזק במידה מסוימת הספק ביחס לטענת האליבי של הנאשם 1 - הנסמכת על עדים נוספים. וכמוסבר לעיל, שונה הוא חמודי משאר עדי האליבי "הרגילים".

יצוין כי בנוסף לחמודי, העידו עדים נוספים על שהותו של הנאשם 1 במתנ"ס בג'לג'וליה ביום האירוע בשעה 16:00 בערך. עובדה זו עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם 1 בפנינו, שלפיה היה אכן במתנ"ס בשעה 16:00 בערך, אך כלל אינה מתיישבת עם דברי הנאשם 1 עצמו באמרתו המפלילה, שלפיה הוא נמצא באותו זמן בכפר ברא לאחר שברח מזירת האירוע. לשון אחר, גם נקודה זו מלמדת כמה לא בטוח להסתמך על אמרתו המפלילה של הנאשם 1.

251

לעומת זאת, איני סבור שהיה מקום לביקורת החריפה שנקט בא כוחו של הנאשם 1 על ב"כ המאשימה, עקב החלטתה שלא לזמן את חמודי כעד מטעמה. לדעתו של עו"ד צלניקר, חשיבות "עצומה" הייתה בהצבתו של חמודי ברשימת עדי התביעה , וההחלטה שהתקבלה, בסוף פרשת התביעה, לוותר על העדתו, היא לדעת הסנגור בלתי ראויה, וגובלת בחוסר תום לב (סיכומיו, עמ' 122-121, 125). ברם, הדעת נותנת שב"כ המאשימה העריכה כי עד זה יעיד בבית המשפט בניגוד לפשט הדברים העולים מהודעותיו - כמו עדי תביעה רבים בפרשה זו - ולסברתה לא היה מקום לסמוך על עדותו. לגבי עד זה, איני סבור כי הכרחי היה להביאו כעד תביעה, ואז להכריז עליו כעד עוין. ממילא רשאי היה הסנגור לחוקרו חקירה נגדית, מה שאכן עשה.

ד"ר שפיק מסאלחה

488. תמצית חוות דעתו (נ/28) ועדותו של הפסיכולוג הקליני, ד"ר מסאלחה, צוינו בחלק העובדתי (ס' 291-290 לעיל). הוא הובא כעד מומחה לצורך מתן תמיכה מקצועית לעמדת ההגנה, ולפיה נער בגילו של הנאשם 1 ועם נתונים אישיותיים כשלו - מסוגל היה בלחצי החקירה, כפי שזו התנהלה, לרצות את הסמכות ולמסור הודאת שווא. כך אמנם העיד ד"ר מסאלחה. לצורך מתן עדותו הוא נעזר בין השאר במסמך שחיבר הסנגור, ובו "תמצית חקירותיו" של הנאשם 1 במשטרה (ת/84).

ב"כ המאשימה ביקשה בסיכומיה (בעמ' 125-122) שלא לייחס משקל לחוות דעתו של העד, אשר נגועה לדעתה במגמתיות. העד, כך נטען, לא צפה בכל החקירות, אלא התבסס על מסמך לא אובייקטיבי שחיבר הסנגור, וכן על מצג מניפולטיבי שהציג בפניו הנאשם 1. מאפייני האישיות של הנאשם 1 אשר תוארו על ידי העד יכולים להתיישב באותה מידה עם נטייה לפעול באופן אימפולסיבי מצד אחד ולמסור בחקירה דברי אמת מצד שני.

לעומת זאת, סבור הסנגור כי מדובר בעד אמין ומקצועי, אשר השיב היטב לשאלותיה של ב"כ המאשימה. בסיכומיו התייחס הסנגור במפורט לטענותיה של ב"כ המאשימה בעניין זה (בעמ' 153-147). בין השאר ציין הסנגור כי המאשימה לא הגישה מטעמה חוות דעת נגדית של עד מומחה.

252

489. נראה לי כי חרף נקודות חולשה מסוימות בחוות דעתו של ד"ר מסאלחה, שעליהן הצביעה ב"כ המאשימה, אין להתעלם ממנה, ויש לראותה כחלק מנתוני הרקע לגבי אישיותו של הנאשם 1. העד צפה בעצמו בחלק מהחקירות, והגם שהתבסס על נתוני המסמך ת/84, ה"צבוע" ומועצם במשקפי ההגנה, הרי שהנתונים הבסיסיים במסמך זה הם נכונים. והרי גם אנו התרשמנו, שקשה לסמוך על מוצא פיו של הנאשם 1.

דרך דומה נקט בית המשפט העליון בעניין ארקה שהוזכר לעיל (בס' 416). גם שם הוגשה חוות דעת של פסיכולוג קליני, שלפיה מחמת נתוניו האישיותיים, היה המערער רגיש ללחצי החוקרים, עד כדי אמונה במצג שווא שהוצג לו; ומשם קצרה הדרך להודאה ולשחזור (ס' 14 ו-17 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי דחה את עדות המומחה, אך בית המשפט העליון החליט אחרת. השופט (כתוארו אז) גרוניס ציין שתוקפה של חוות הדעת הוא אמנם מוגבל, משום שהתבססה על גרסתו של המערער בנוגע למהלך החקירה; יחד עם זאת, כך קבע, אין הצדקה להתעלם ממנה (שם, ס' 37 לפסק הדין).

הנאשם 1

490. פירוט עדותו של הנאשם 1 בבית המשפט, לרבות תשובותיו בחקירה הנגדית, הובאו בחלק הראשון (ס' 135-115). עדותו כוללת את גרסתו לאירוע, ואת תשובותיו לשאלות בדבר גרסאותיו השונות שניתנו במהלך חקירותיו הרבות. הדברים כרוכים בטענותיו בדבר התנהגות החוקרים כלפיו לאורך החקירה בכלל, ובימים שבהם מסר את אמרותיו המפלילות בפרט.

253

גרסתו הבסיסית של הנאשם 1 היא שהוא לא השתתף כלל בנסיעה לזירת אירוע הרצח. לדבריו, באותו יום הוא שהה בביתו יחד עם אביו ועזר לו בריצוף הבית עד סמוך לשעה 16:00, למעט יציאה מספר פעמים למכולת, ונסיעה בבוקר עם אביו לכפר קאסם ובחזרה לקניית מרצפות. בסמוך לשעה 16:00 הוא יצא למתנ"ס, ושם פגש מספר אנשים שנקב בשמותיהם . זוהי טענת האליבי (על העדים שבאו לתמוך בטענת האליבי, היינו שלדבריהם פגשו את הנאשם 1 לאורך היום, בג'לג'וליה, ידובר להלן). גרסתו של הנאשם 1 כרוכה כזכור בטענות קשות כנגד החוקרים, שלדבריו איימו עליו מצד אחד והבטיחו לו שחרור ממעצר מצד שני. בעקבות לחצי החוקרים, הוא אמר להם מה שברצונם לשמוע, ובכלל זה דברים רבים שאינם נכונים. "מקורותיו" לאותם פרטים שמסר היו לדבריו הפרטים שידע על האירוע, הפרטים שמסרו לו חבריו שהיו עצורים עמו, וגם דברים שאמרו לו החוקרים; דברי החוקרים נאמרו לו בהיותם מחוץ לחדר החקירות, כך שאינם מתועדים, והיו גם פעמים שהבין מהחוקרים במהלך החקירה (המתועדת) מה הם רוצים לשמוע. לעיתים שינה גרסאותיו, כאשר תשובותיו לא נשאו חן בעיני החוקרים. כך בכלל, וכך לגבי יום 20.10.09 בפרט, שבו לדבריו הגיעו אליו החוקרים מדי פעם, בהיותו בתא ההמתנה, ואמרו לו מה לומר בחקירתו. בין השאר צעקו עליו ואיימו עליו. פרטים רבים שמסר, כך ציין, נודעו לו ממוהנא, כגון מקום האירוע, זמן האירוע והפרטים על הרכב ונוסעיו.

ב"כ המאשימה, עו"ד וקסלר, חקרה את הנאשם 1 חקירה טובה, ממוקדת ויעילה, והותירה אותו לא אחת ללא מענה, או שהשיב תשובות כלליות או מתחמקות. לא אחת התייחס הנאשם 1 לדברים שאינם מובנים בגרסתו לשיטתו, והשיב תשובות כמו "התבלבלתי", או "החוקרים אמרו לי", וכן "שיחקו איתי". חלק מהדברים יצוין שוב להלן. הנאשם 1 הבין שהתשובות אינן טובות, ועל כן ביקש מדי פעם הפסקות בחקירה, שניתנו לו. גם סנגורו חש בכך, וכבר ציינתי לעיל שהתערב לא אחת בחקירה, שלא כראוי.

אכן, לכשנדייק בטענות הצדדים, נמצא שככל שב"כ המאשימה עמדה על חוסר מהימנותו של הנאשם 1, הרי סנגורו אינו מכחיש כי הנאשם 1 המציא דברים לכל אורך חקירותיו. לפי הנטען, אין לסמוך על מוצא פיו של הנאשם 1 מסיבות שונות הנעוצות באופיו ובאישיותו, ואין לתמוה על כשלונו בחקירתו הנגדית, שכן מדובר בעד "האידיאלי לחקירה נגדית, קל לתמרון וקל לשבירה" (עמ' 146 לסיכומים). והרי לגרסת ההגנה, אין לסמוך גם על דבריו של הנאשם 1 המפלילים אותו ואת חבריו.

491. באשר לגרסת האליבי, ציין הנאשם 1 בחקירותיו המוקדמות כי עבד עם אביו בביתם עד השעה 18:00 ולא עד 16:00 כגרסתו עתה. הנאשם 1 מסר כי דבריו לא היו נכונים מפני שחוקריו בלבלו אותו. הוא גם לא הסביר מדוע לא נקב בשמות אנשים שראו אותו בג'לג'וליה בעת האירוע או בסמוך לכך (עדי האליבי). אזכיר בהקשר זה כי גם טענתו של הנאשם 1 שלפיה היה באותו יום במתנ"ס בשעה 16:00, סותרת את גרסתו באמרתו המפלילה (גם את עצמו), מיום 20.10.09, שבה סיפר את סיפור הבריחה בעקבות האירוע לכפר ברא והחזרה לג'לג'וליה שהייתה לדבריו זמן רב לאחר השעה 16:00.

254

אחת מטענותיו של הנאשם 1 היא שמסר ביודעין פרטים שאינם נכונים, וזאת במטרה שהחוקרים יבדקו זאת וייווכחו לדעת בעצמם שהדבר אינו נכון. כך, למשל, הסביר את דבריו ביום 11.10.09 (ת/27ד) בדבר התקשרותו של א' לביתו אחרי הרצח. קשה כמובן לקבל טענה כזו, בדבר תחכומו הגדול של הנאשם 1 (ראו גם סיכומי המאשימה, ס' 197). הוא הדין לגבי דברי הנאשם 1 כי היה עם א' בבית קפה לאחר האירוע (וראו מה שכתבתי על כך בס' 117 לעיל). ובכלל, הטענה הכללית שהנאשם 1 אמר בחקירתו דברים שרצו החוקרים לשמוע אינה מתאימה למתן גרסה שהשתנתה מספר פעמים. כך, למשל, מסר הנאשם 1 בחקירתו מיום 13.10.09, כי שמע מא' שע' הצטרף אליו בביצוע הירי. בחקירתו הנגדית טען תחילה , כי עשה זאת ביוזמתו, אך לאחר מכן ציין שאמר זאת בחקירתו כי כך רצו החוקרים, ובהמשך מסר גרסאות נוספות (ראו עמ' 4218-4211).

אחד מהנושאים האלה הוא שאלת מעורבותו של ג'יהאד באירוע. אכן, העובדה שהנאשם 1 עירב את ג'יהאד בתחילת חקירותיו, ולאחר מכן "עבר" לע' - נותרה בלתי פתורה, ובעניין זה יש גם לב"כ הנאשם 1 קושיות טובות (ראו בין היתר בנקודה זו - סיכומי המאשימה, ס' 204-202, 209-207; סיכומי ב"כ הנאשם 1, עמ' 145-143; וכן ס' 123 וס' 126 לעיל).

492. גם בהתייחסותו של הנאשם 1 לחקירה ביום 20.10.09, כשל הנאשם 1 בתשובותיו בנושאים מרכזיים. אם לשיטתו מסר את הדברים המפלילים את עצמו כהיענות לרצון חוקריו, ובמיוחד מוהנא, מדוע סיפר בתחילת אותה חקירה מספר סיפורים שאינם מערבים אותו באירוע? אם אכן נאמר לו שא' ירה על האוטובוס מתוך הרכב - מדוע סיפר שא' ירה שלא מתוך הרכב (ראו לעיל ס' 128)? היאך ידע להיכנס לפרטי פרטים באמרתו ת/30ג? כיצד ידע להרחיב בסיפור מסירת הסלולרי של הנאשם 2 לסאהר נזאל (ראו לעיל, ס' 132)?

לגבי טענות הזוטא - יש לומר כי צודקת ב"כ המאשימה, בציינה שחלק מטענות הנאשם 1 במהלך עדותו, בדבר התנהלות בלתי ראויה כלפיו בחקירה מצד חוקרים מסוימים - לא הוטחו כלל באותם חוקרים עת העידו כעדי תביעה. אחד מאלה הוא אילן לוי, שהנאשם 1 העלה מספר טענות לגבי התנהגותו. בין השאר טען הנאשם 1 כי למחרת אמרתו המפלילה ראה את החוקר בבית המשפט, וביקש ממנו שיאמר לתומר כהן ולמוהנא שכל דבריו בחקירה מהיום הקודם הם שקריים. לטענת הנאשם 1, תפס אותו אילן לוי למשמע הדברים, ואיים עליו שיכניס אותו לחדר ההמתנה עד שימות. טענה זו לא הועלתה בין טענות הזוטא, ועלתה לראשונה בעדותו של הנאשם 1 בבית המשפט.

255

493. הסנגור ניסה בסיכומיו ליישב את סימני השאלה שנותרו בעקבות עדותו בפנינו של הנאשם 1, והציע להתייחס בזהירות רבה לסתירות שבדבריו. הסנגור הדגיש כי אין במתן עדות בלתי מהימנה מצד הנאשם כדי להועיל למאשימה שלא הצליחה לבסס את ה"יש" הראייתי הנדרש. יתר על כן: "בל נשכח כי קו ההגנה הנו כי [הנאשם 1) שיקר במשטרה לכל אורך הדרך, ומשכך השקר הנו חלק אינטגרלי מקו ההגנה, ועל מנת לתור אחר הסיבות והרקע הובאה בפני בית המשפט חוות דעתו ועדותו של הפסיכולוג..." (עמ' 146 לסיכומים). הסנגור גם הטעים שלעניין הערכת משקל דבריו של הנאשם 1 - אין די בציון פרטים רבים באמרתו המפלילה; חשובה הימנה העובדה שבבדיקת פרטי הגרסה והתאמתה למציאות עלו סימני שאלה משמעותיים (שפורטו לעיל, בפרק ח).

494. כללו של דבר, הנאשם 1 לא הותיר רושם של עד מהימן. בנסיבות הכוללות, כשלונו בחקירה הנגדית מעלה לדעתי חשד ממשי בדבר מעורבותו בתוכנית לפגוע בתלמידי כפר קאסם בעקבות הקטטה - בידיעה או בתכנון. ואולם אין בכך כדי לשנות את התוצאה הנובעת מנפילת האדנים שעליהם נסמכים האישומים שיוחסו לו.

יש גם להבדיל בין הערכת דברי הנאשם 1 באשר לאירועים עצמם, לבין הערכת דבריו לגבי התנהגות החוקרים כלפיו. בנושא האחרון יש לפנינו שעות חקירה רבות מתועדות, וגם עדויות מפורטות של החוקרים. ובאשר לחקירות הבלתי מתועדות חזותית או קולית, כבר התייחסתי בהרחבה לעיל, לרבות העובדה שאחת מתוצאותיו של התיעוד הנעלם היא אי שלילת גרסתו של הנאשם ביחס לאמצעים בלתי חוקיים שנקטו כלפיו החוקרים בחקירתו (ראו במיוחד ס' 355 ו-361 לעיל).

אפנה עוד, וזאת בהתייחס להערת המאשימה בדבר מתן גרסה מפורטת מאוד על ידי הנאשם 1 - וכן לעניין השחזור באותו יום - לדבריו של השופט הנדל בעניין וולקוב, שם, בסעיף 7 לחוות דעתו. השופט הפנה למאמר שפורסם בארה"ב בשנת 2010, אשר הצביע על כך שנאשמים אשר התברר בדיעבד כי הורשעו בטעות, מסרו גרסאות קוהרנטיות, על אף שלא היו כלל בזירת הפשע; ומסתבר כי המידע הגיע אליהם, כנראה שלא במכוון, מהמשטרה תוך כדי החקירה, לרבות ביקור במקום הפשע.

עדי האליבי

256

495. עדי הגנה רבים הובאו על ידי ההגנה כדי להוכיח את טענת האליבי של הנאשם 1, או מכל מקום כדי לעורר ספק סביר בעניין זה. עיקרי עדויותיהם בפנינו פורטו לעיל (ס' 304-292 לעיל). טענת האליבי המרכזית היא שהנאשם לא יכול היה להיות בעת הרצח בזירת האירוע - כאמרתו המפלילה - משום שבאותה עת היה בביתו בג'לג'וליה או בסמוך לביתו. עדים אלה נחקרו על ידי ב"כ המאשימה בניסיון להעלות בקיעים, תמיהות או סתירות בעדויותיהם. המאשימה טענה בסיכומיה כי עדי האליבי לא הצליחו לעורר ולו ספק בעניין זה, וכן התבקשנו שלא לתת אמון בדברי בני משפחתו שלפיהן היה הנאשם 1 בביתו בעת האירוע (ס' 533 לסיכומי התביעה). לעומת זאת, סבורה ההגנה כי עדותם של עדי ההגנה לא קועקעה כלל, וכי חוסר היכולת להפריך את העדויות ניכר היטב בסיכומי המאשימה. בסוף דבריו הזכיר הסנגור כי די לנאשם 1 אם יעורר ספק סביר בעניין זה (עמ' 159 לסיכומיו).

496. את עדי האליבי יש לחלק כדלקמן:

א. בני המשפחה של הנאשם 1 - אביו של הנאשם, אכרם, שמסר כי בנו היה צמוד אליו למעשה מהבוקר ועד לשעה 15:30 (למעט יציאות קצרות מועד למכולת ולעישון); אמו של הנאשם 1, רנדא, שתמכה בעדות האב, והוסיפה כי בסמוך לשעה 14:00 יצאה לקנות אוכל, ראתה אז את אוטובוס התלמידים וסיפרה על כך לבנה, הנאשם 1, מיד כשחזרה לביתה; מוחמד וע', שני אחיו של הנאשם 1, שתמכו בדברי הוריהם בדבר שהותו של הנאשם 1 בביתם.

ב. חמודי שוואהנה - בן דודו של הנאשם 1. עדותו נסקרה בהרחבה בסמוך לעיל(ס'487-484). עמדתי שם על ייחודיות עדותו של עד זה, שאף נחקר במשטרה במסגרת החקירה, להבדיל משאר בני המשפחה (העיד גם אביו של עד זה, מרואן, אך לא מסר דברים הרלוונטיים לענייננו).

ג. סאלח שמלי - חברו לספסל הלימודים של הנאשם 1. לדבריו, נסע ביום הרצח באוטובוס התלמידים וירד ממנו בתחנה ברחוב הראשי בג'לג'וליה. בדרך לביתו עבר ליד ביתו של הנאשם, קרא לו, והם עישנו יחד בחצר הבית. קבלת עדותו - משמעה ביסוס האליבי של הנאשם 1. ב"כ המאשימה ציינה שלדברי העד נודע לו על הרצח רק בשעת לילה מאוחרת, וכי הדבר אינו סביר.

ד. עדי המתנ"ס - המדובר במספר עדים שהעידו כי ראו ביום האירוע את הנאשם 1 במתנ"ס בשעות אחרי הצהריים: חוסני עראר, מנהל מחלקת הספורט בג'לג'וליה ואחראי על המתנ"ס, ובנו חסן עראר, מדריך במתנ"ס. הראשון ציין שהיה במקום בשעה 16:45, והשני ציין שהיה במקום בשעה 15:45. על כך שראו את הנאשם 1 בשעות אלה במתנ"ס - העידו גם חבריו של הנאשם 1 עיסא גבעאס ועבד-אל-רחים נסים עודה.

257

ה. נעים משאייך - עובד בחנות מכולת הסמוכה לביתו של הנאשם 1. לדבריו, נכנס הנאשם 1 למכולת בשעות הבוקר של יום האירוע כדי לרכוש שתייה וחטיפים. בשעה 13:30 הלך העד לביתו של הנאשם 1 (כדי להתייעץ עם אביו של הנאשם 1), והבחין כי הנאשם 1 ואביו ביצעו עבודות ריצוף.

497. התמונה העובדתית לגבי פעילותו של הנאשם 1 ביום האירוע - שאותה ביקש הסנגור לקבוע בהתאם לעדי ההגנה - היא זו: הנאשם 1 עבד עם אביו בעבודת ריצוף הבית משעת בוקר ועד 14:30 בערך, שאז התכנסה המשפחה לאכול. בפרקי זמן קצרים הלך הנאשם למכולת הקרובה. מלבד בני המשפחה, ראו אותו בשעות אלה בן דודו חמודי, חברו סאלח שמלי ובעל המכולת נעים משאייך. לאחר ארוחת הצהריים שהה הנאשם בבית פרק זמן נוסף, ואז הלך למתנ"ס, שם שיחק כדורגל ועישן עם חברים. הנאשם נצפה במתנ"ס בין השעות 16:00 - 17:00 על ידי חברים ועל ידי כאלה שאינם קרובי משפחה או חברים (חוסני עראר ובנו חסן). בשלב מסוים נקרא הנאשם 1 לחזור לביתו על ידי אביו, ולשם כך נשלח אחיו למתנ"ס. לפי תמונה "צפופה" למדי זו, הנאשם לא היה בזירת האירוע בסביבות השעה 14:30 - 15:00, ואף לא בבריחה לכפר ברא עד הערב.

498. כאמור, ביקשה המאשימה שלא נקבל את עדויות עדי האליבי, תוך שביקשה להעלות קשיים ותמיהות בדבריהם. ואולם, נראה כי הקשיים השונים שהעלתה המאשימה אינם כה מהותיים. כך הועלתה תמיהה כאמור לגבי חוסר הידע של סאלח שמלי על הרצח עד לשעה מאוחרת; ועל תשובה שונה לשאלה מי האח שאותו שלח האב לקרוא לנאשם 1. כיוצא בזה נשאלה שאלה כיצד זוכרים העדים פרטים על סדר פעולותיהם ביום שקדם במספר שנים למתן עדויותיהם; אלא שאותו יום שבו נהרג הנער ונעצרו אותם נערים תושבי ג'לג'וליה - היה בוודאי יום מיוחד. אכן, לא נעלם מעינינו הקושי לחקור עדי אליבי שגרסתם עולה לראשונה בבית המשפט. גם אנחנו הקשינו על העדים בשאלות שונות. ואולם בסופו של דבר, עדויות ההגנה בדבר האליבי מעלות אף הן ספק מסוים הפועל אף הוא לרעת המאשימה.

258

אכן, ב"כ המאשימה ניסתה ליישב את העדויות בדרך נוספת שלא תהפוך את כולן לבלתי אמינות; הווה אומר, לפי דרך זו: הנאשם עבד עם אביו בשעות הבוקר, אך בזמן הרלוונטי לאירוע הצטרף לחבריו ברכבו של ע' בדרכם לזירת הרצח. לאחר מכן, בשעת ערב (לאחר 17:30) הוא חזר לג'לג'וליה, וייתכן שגם נפגש עם חברים (ראו ס' 534 לסיכומי המאשימה). דא עקא, שגם לפי דרך זו, שומה על בית המשפט לדחות את כל העדויות הרבות שלפיהן היה הנאשם בביתו בשעה הרלוונטית לביצוע הרצח, ובמתנ"ס סמוך לשעה 16:00 (שהרי לפי "הצעת" ב"כ המאשימה, יש לקבל את דברי הנאשם 1 לגבי בריחתו והסתתרותו בכפר ברא).

499. מן הראוי לעמוד בהקשר זה על נקודה נוספת, חשובה, הפועלת לדעתי אף היא במקרה זה לרעת המאשימה. כוונתי היא להימנעותו של צוות החקירה לחקור בזמן אמת את טענת האליבי של הנאשם 1. דומה שב"כ המאשימה עצמה סבורה שלא היה מקום להימנע מחקירה מהירה של נושא האליבי, אלא שלדעתה קושי זה "נרפא":

המאשימה תטען כי אף אם רצוי היה לבצע את פעולות החקירה הללו כבר בשלב הראשון, הרי שמחד - לאור גרסתו של הנאשם 1 מיום 20.10.09 שזנח את טענת האליבי שלו, ולאור העובדה כי בסופו של דבר הובאו עדי האליבי לעדות כעדי הגנה - מאידך, לא היה בכך כדי לפגוע בהגנת הנאשמים (עמ' 131, ס' 584)

גרסתו של הנאשם 1 בחקירותיו הרבות מיום האירוע ועד ליום 13.10.09 הייתה שבעת האירוע הוא היה בביתו. מעדותו של תומר כהן עולה כי החליט שלא לבדוק את טענת האליבי - תחילה לנוכח הרושם שגרסתו של הנאשם 1 היא "מתפתחת", ולאחר מכן משום שהדבר התייתר לנוכח זניחת האליבי (זאת, בהתחשב גם ביתר הפעולות שהיה צורך לבצען). למשמע הדברים הערנו לראש צוות החקירה כי נכון היה שלא להמתין עם בדיקה זו, וכי חקירת הטענה במהירות מול הנוגעים בדבר חשובה גם לגורמי החקירה עצמם.

דברים אלה אמורים ביתר שאת לגבי אכרם, אביו של הנאשם 1, שהיה ציר מרכזי בטענת האליבי של בנו. אכרם העיד כי ביום חמישי בלילה שבו נעצר בנו, היה בתחנה עד השעה 03:00. ביום ראשון שלאחר מכן הוא הוזמן למתקן החקירה לשם קיום הפגשה בינו לבין בנו. לדבריו, אמר לחוקרים שבנו היה איתו בבית בעת האירוע. אכרם הוסיף שגם כשמוהנא בא לגבות עדות מבנו הקטן (ביום 26.10.09), אמר לו האב כי בנו העצור היה בבית ביום האירוע, וכי יש עדים לכך (עמ' 4469). מן הראוי היה לגבות מאכרם עדות במסגרת החקירה.

הנאשם 2 - ראיות ההגנה

כללי

259

500. אפתח בגרסתו של הנאשם 2 בבית המשפט. לאחר מכן אדון בעדי האליבי. בהמשך אתייחס לעדויות בעניין המחשב, שלפי הנטען השתמש בו הנאשם 2 בבית בסמוך לשעה 14:40 ביום האירוע. לבסוף תידון עדות חברו של הנאשם 2, אחמד אבו-ראס.

הנאשם 2

501. פירוט גרסתו של הנאשם 2 בפנינו הובא בחלק העובדתי - לעיל, ס' 207-197. הנאשם 2 כפר גם הוא במעורבות באירוע הרצח. גרסתו הבסיסית לגבי מעשיו ביום האירוע היא - שביום זה היה בביתו שבג'לג'וליה מזמן שהתעורר (בשעה 12:00 בערך) ועד לשעה 17:00, כך שלא השתתף כלל בנסיעה לזירת האירוע. עד השעה 14:00 הוא השגיח לדבריו על אחיו התינוק, ואז קרא לאימו - שהייתה אצל חברתה כיראם דאוד - וביקש ממנה לשוב הביתה. בסמוך לשעה 14:45 ישב בביתו מול מחשב והחליף סיסמה לחשבון דואר אלקטרוני. לאחר מכן הלך לסבתו עם אחיו, ובשעה 16:00 הגיעה גם אימו לבית הסבתא וסיפרה שבוצע ירי לעבר האוטובוס. כדי לבסס טענת אליבי זו הובאו שתי עדות, שדבריהן יידונו להלן.

יצוין שהנאשם 2 ציין כבר באמרתו בלילה שלאחר האירוע (ת/34/ג), כי שיחק במחשב, בתוכנת מסנג'ר, בשעה 14:00 באותו יום, וכן שלאחר מכן הלך לבקר את סבתו. לעניין המשחק במחשב הובאה בפרשת התביעה עדותו של רס"ב בועז יהב (לעיל, ס' 285). הסבתא לא נחקרה, לפי החלטת ראש צוות החקירה (לעניין זה, ראו ביקורתנו בס' 499 לעיל).

גרסת הנאשם 2 כרוכה בטענות קשות כנגד החוקרים. כזכור מסר הנאשם 2 אמרה מפלילה רק ביום 28.10.09. תמצית טענותיו היא שהחוקרים איימו עליו הן בנסיעה מבית המעצר למתקן החקירה והן בתא ההמתנה לפני שנלקח ל"לובי" ותושאל. כמו כן הובטח לו שאם יספר על מעורבותו ומעורבות חבריו הוא ישוחרר ממעצר. באשר לפרטים שמסר באמרתו, טען הנאשם 2 כי חלק מהפרטים נאמרו לו על ידי הנאשם 1 וחלק מהפרטים המציא.

260

502. ב"כ המאשימה, עו"ד וקסלר, חקרה את הנאשם 2 היטב, ומספר שאלות ששאלה לא זכו למענה, או שהמענה היה בלתי משכנע. אחת מטענותיו של הנאשם 2 הייתה כזכור כי התבקש על ידי החוקרים לספר בחקירתו את מה שסיפר לו הנאשם 1 (בהיותם במעברים) - כאילו נחוו הדברים על ידיו. לעיל דחיתי כבר טענה זו (ראו ס' 432). אכן, בחקירתו הנגדית ציין תחילה הנאשם 2 כי רק חזר על דברים ששמע מהנאשם 1, והבהיר לחוקרים שהוא לא חווה את הדברים בעצמו. ואולם, בהמשך החקירה הנגדית ציין כי ייתכן שהציג את הדברים כאילו הם מידיעתו האישית, משום שהבין מתומר כהן שכך עדיף. לתומר כהן לא הוצגה שאלה בעניין זה, ויש לדחות כאמור את גרסת הנאשם 2 בנקודה זו. גם הצפייה בווידאו (או העיון בתמליל) מלמדים כי אין מדובר בגרסה שכולה חזרה על סיפור של חבר. הנאשם 2 נשאל ישירות בעניין זה וציין שאכן לא זכר את כל מה שהנאשם 1 סיפר לו, אך הוא המציא דברים משל עצמו; ואין הוא יכול בעת עדותו להבדיל בין אלה לאלה (עמ' 4385-4383).

כך כשנשאל הנאשם 2 לגבי פגישה שהתקיימה (לפי הנטען) בין א' לנאשם 1, ציין הנאשם 2 בתשאולו ת/37ב (עמ' 5) כי ידע עליה מא' אשר סיפר לו זאת במעבר שרון. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען כי שמע זאת מהנאשם 1 ולא מא', ולא הצליח להסביר מדוע בתשאול טען אחרת (עמ' 4375). כיוצא בזה ציין הנאשם 2 בתשאולו כי שוחח בעצמו עם א' שסיפר לו על רצונו "לעשות ככה לכפר קאסם" בגלל מה שהנער מכפר קאסם "דיבר על האמא שלו" (ת/37ב, עמ' 10),; ואולם בעדותו בפנינו אמר הנאשם 2, כי הנאשם 1 הוא ששוחח עם א' וסיפר לו (לנאשם 2) על שיחה זו (עמ' 4383).

הנאשם 2 טען בעדותו בפנינו כי כל הרשום במזכרו של תומר כהן ת/37 אינו נכון, ואולם משעומת בחקירתו הנגדית עם העובדה שאמר בתשאולו המוקלט דברים דומים, לא עלה בידו לתת מענה, וטען כי הדבר נעוץ באי הבנת השפה - טענה שחזר עליה גם בהקשרים אחרים. גם בעניין זה יש לדחות את גרסת הנאשם 2, וכבר הטעמתי לעיל כי יש לקבל את עדות תומר כהן בדבר התוודותו המפתיעה של הנאשם 2 בפניו (לעיל, ס' 432).

503. יש לדחות גם את גרסת הנאשם 2 בכל הנוגע למסירת הטלפון שלו לסאהר נזאל. בעניין זה הרחבתי בחלק העובדתי, ושם עמדתי על ריבוי גרסאותיו של הנאשם 2 בנקודה זו (לעיל, ס' 200). אין לקבל את גרסת הנאשם 2 בפנינו, כי התוודותו בפני סאהר היא רק חזרה על דברים ששמע מפי הנאשם 1; והרי הנאשם 1 כלל לא סיפר במשטרה שהנאשם 2 התוודה בפני סאהר על אודות הרצח, אלא רק סיפר שהנאשם 2 החביא את מכשיר הטלפון אצל סאהר! (להשלמת נושא זה - ראו בהרחבה ס' 244-231, וכן ס' 480-476 לעיל). יצוין כי בעוד שבתשאול ציין הנאשם 2 כי לא שוחח עם איש אחרי הרצח, הרי בעדותו בפנינו מסר כי ייתכן ששוחח עם סאהר. גם בעניין זה תלה את הסיבה לגרסה השונה - בקשיי שפה.

261

504. כפי שציינתי לגבי עדותו של הנאשם 1, גם בעניינו של הנאשם 2 יש להבדיל בין הערכת דבריו באשר לאירועים עצמם, לבין הערכת דבריו באשר להתנהגות החוקרים כלפיו. הנושא האחרון נדון בפירוט רב, לרבות עניין התשאול הנעלם, שאחת מתוצאותיו היא אי שלילת גרסתו של הנחקר ביחס לאמצעים בלתי חוקיים שננקטו כלפיו בחקירתו. כך לא שללתי את גרסת הנאשם 2, שלפיה הובטח לו באותו בוקר שחרור ממעצר תמורת הודאה - בין אם היה הדבר בדרך למתקן החקירה, ובין אם בימ"ר עצמו, בתא ההמתנה או מחוצה לו (ראו ס' 431-425 לעיל).

505. לסיכום, התרשמותי מעדות הנאשם 2 הייתה שלילית, ובנסיבות הכוללות עולה לדעתי גם לגביו חשד ממשי בדבר מעורבות כלשהי שלו - בידיעה או בתכנון - בתוכנית לפגוע בתלמידי כפר קאסם בעקבות הקטטה. בעניינו שלו מתגבר החשד, לנוכח דבריו של סאהר (ראו ס' 480-479 לעיל). אין בכך כדי לשנות את התוצאה של זיכויו בדין, לנוכח פסילת אמרתו ואי מתן משקל ממשי לאמרתו.

עדי האליבי

506. לתמיכה בטענת האליבי של הנאשם 2, שלפיה היה בביתו בעת האירוע, הובאו העדות כיראם דאוד ונאסרין עודה. הראשונה היא אמו של ע' (שנאשם כזכור עם א' בתיק המקביל וזוכה). השנייה היא אמו של הנאשם 2.

כיראם דאוד - העידה שביום האירוע פגשה את אמו של הנאשם 2 והזמינה אותה לביתה הנמצא בסמוך לביתו של הנאשם 2. הדבר היה בסביבות 14:00 - 14:15, וסמוך לאחר מכן שמעה את הנאשם 2 קורא לאמו, נאסרין, ממרפסת ביתו, וזאת משום שאחיו הקטן בכה. לדברי העדה, היא מסרה על כך כשנחקרה במשטרה. דא עקא ששלוש הודעותיה של העדה בחקירה הוגשו לנו (ופעמיים היא אף הוקלטה), וגרסה זו לגבי הנאשם 2 אינה מופיעה. זאת ועוד, בהודעתה הראשונה ת/82, ציינה העדה (ש' 64) כי אמו של הנאשם 2 הייתה אצלה ביום האירוע בשעה 14:00, אך לא נאמר שם שהנאשם 2 קרא לה. העדה גם הסתבכה בתשובותיה בפנינו בעניינו של ע' בנה (לעיל, ס' 308). אינני סבור שניתן לסמוך על עדות האליבי שביקשה לספק לנאשם 2.

507. נאסרין עודה, אימו של הנאשם 2 העידה אף היא כי הנאשם 2 קרא לה לשוב לביתה. לדבריה, היא חזרה לבית בסמוך לשעה 14:30, ושם הייתה עם בנה עד לשעה 16:30. נודע לה אז מאחותה כי היה ירי על האוטובוס שבו נוהג לנסוע בנה. לדבריה של העדה, היא עידכנה את אחותה שבנה לא הלך לבית הספר באותו יום.

ב"כ המאשימה מבקשת שלא לסמוך על עדותה של העדה, אשר באה לספק אליבי לבנה הנאשם 2 (אם כי לא נטען שדבריה הופרכו). אעיר שהעדה נכחה בבית המשפט בחלק מעדותה של חברתה, כיראם דאוד.

262

העדויות לגבי השימוש במחשב

508. נ/2 הוא מייל שנשלח לפי הנטען לנאשם 2 מחברת מייקרוסופט, כדי לאשר שינוי סיסמה ביום האירוע בשעה 14:41. חוות דעתו של ד"ר אהוד רופא, נ/2א, מומחה בתחום המחשוב, נועדה לאמת את האותנטיות של המסמך, והוא גם העיד בפנינו.

לפי חוות דעתו של המומחה, ניתן לקבוע במידה סבירה כי לא בוצע שינוי בתוכן המסמך, והוא נוטה להאמין שהמסמך הוא מקורי. מדובר במייל שיצא מתיבת הדואר של המחשב לשרתי הדוא"ל של הוטמייל, ולפי מסקנת המומחה חולפות שניות בודדות בין החלפת הסיסמה בתיבת הדוא"ל לבין קבלת ההודעה בדבר ביצוע הפעולה. כמו כן, השעה המופיעה במסמך נקבעת בהתאם לשעה הנכונה, ואין היא מושפעת מהשעה המופיעה בשעון המחשב. מסקנות העד הודגמו בנספחים של חוות דעתו.

ב"כ המאשימה ביקשה שלא לייחס משקל לחוות דעת זו, משום שהעד קיבל לבדיקתו את המסמך נ/2 ולא את הקובץ הדיגיטלי, וכן משום שאישר כי הבקשה להחלפת הסיסמה יכולה הייתה להיעשות על ידי אדם אחר או ממחשב אחר (ראו ס' 314 לעיל, וס' 573 לסיכומי המאשימה). ב"כ הנאשם 2 ביקש לדחות טענות אלה. יתר על כן, בעוד שהמאשימה ביקשה להתבסס על דברי רס"ב בועז יהב, שלפיהם לא מצא תכתובת של שיחות במסנג'ר (ראו ס' 285 לעיל), הרי שהסנגור מפנה לדברי יהב בחקירתו הנגדית (עמ' 3845), שלפיהם לא התבקש לבדוק האם התכתב הנאשם 2 באמצעות מיילים כטענת ההגנה (סיכומי הסנגור, בעמ' 35-34, 40-39).

509. יצוין שצידקי עודה, אביו של הנאשם 2, הוא שיזם את הבדיקה במחשב, לנוכח טענת בנו שבאותו יום בזמן הרלוונטי השתמש במחשבו. הוא גם מי שמצא את המסמך נ/2 - בסביבות יולי 2010 - לאחר שנכנס להיסטוריה של דפדפן האינטרנט. העד הסתבך רבות בחקירתו הנגדית, והדברים פורטו לעיל (ס' 312 לעיל). גם הסנגור מודה שעדותו של האב בבית המשפט הייתה מבולבלת (לפי הנטען, מחמת התרגשות ורצון לסייע לבנו). ואולם, העיקר לטעמו של הסנגור הוא האותנטיות של המסמך נ/2, כעולה מחוות דעתו של המומחה (ראו סיכומי הסנגור בעמ' 40, וסיכומי המאשימה בעמ' 128-127.

510. הטענה בדבר השימוש במחשב על ידי הנאשם 2 במועד הנטען לא התחוורה עד תום, ואין לדעתי הכרח להכריע בנקודה זו - לנוכח המסקנות לעניין אי קבילות אמרתו של הנאשם 2 ומשקלה הנמוך של אמרתו המפלילה.

263

אחמד אבו ראס

511. עדותו של אחמד אבו ראס, חברו של הנאשם 2, נועדה לתמוך בגרסתו של הנאשם 2 בפנינו, שלפיה נתן תחילה את הסלולרי שלו לעד. העד ציין שניסה לתקן את המכשיר, אך משלא הצליח לעשות זאת ביקש להשיב את המכשיר לנאשם 2; מאחר שהאחרון לא היה בבית הספר, מסר את הסלולרי לסאהר נזאל במטרה שהוא יחזיר זאת לנאשם 2.

מן הראוי לדחות את עדותו של עד זה. יוטעם כי גרסתו עומדת בניגוד לדברי סאהר שטען בעדותו בפנינו (שבה הוכרז כעד עוין), כי הנאשם 2 נתן לו את הטלפון משום שרצה לקנות אותו. ואף הנאשם 2 עצמו טען כי הוא זה שנתן את המכשיר לסאהר (כדי למוסרו לאחמד אבו ראס).

ראיות ההגנה - סיכום

512. דנתי בעדויותיהם של שני הנאשמים, וכן בראיות ההגנה שהובאו מטעמם. עדויותיהם של שני הנאשמים לא הותירו רושם טוב, והם נכשלו במתן תשובות מספקות לשאלות טובות שהפנו אליהם. ציינתי כי לנוכח התמונה הראייתית הכוללת, עולה חשד בדבר מעורבותם - בידיעה או בתכנון - בכוונה לפגוע בתלמידי כפר קאסם בעקבות הקטטה. ואולם, אין בכך כדי לשנות את מסקנת הזיכוי, הנובעת מאי קבלת אמרותיהם המפלילות וממתן משקל נמוך מאוד לאמרות אלה.

יצוין כי ספקות מסוימים עולים גם מחלק מעדויות האליבי, כפי שצוין לעיל. נקודה זו טעונה הבהרה מסוימת. עדויות האליבי התרכזו מטבע הדברים בשעת הצהריים, שבה היו - לפי גרסת המאשימה - שני הנאשמים בזירת האירוע, ברכבו של ע'. אכן, נפילת אמרותיהם של הנאשמים, כשלעצמה, שומטת את האפשרות לקבוע כי הנאשמים היו בזירת האירוע באותה שעה; לא היה הכרחי משום כך לדון בעדויות האליבי. ואולם, החשדות בדבר מעורבות מסוימת בתכנון פגיעה בנערים מכפר קאסם - שטיבה אינו ידוע - אינה מחייבת כמובן את שהותם של הנאשמים בזירת האירוע בעת הרצח. ולעניין זה, אין בעדויות האליבי כדי לגרוע מהחשדות האמורים.

פרק יב: נושאים שונים

513. פרק זה יעסוק בנושאים הבאים:

א. משמעות זיכויו של ע'

264

ב. טענה חלופית - עבירת הרצח שיוחסה לשני הנאשמים

ג. טיבו של הזיכוי

ד. הערה לעניין דרכי חקירה

משמעות זיכויו של ע'

514. כזכור התנהל במקביל לתיק שלפנינו הליך פלילי שבו הועמדו לדין א' וע' בעבירת רצח. א' הורשע. ע' זוכה. א' ערער על הרשעתו, וזו אושרה בבית המשפט העליון. כנגד זיכויו של ע' לא הוגש ערעור מטעם המאשימה, כך שזיכויו הוא חלוט.

ב"כ הנאשם 1, עו"ד צלניקר, הפנה לעניין ארקה שם (לעיל, ס' 416), שבו שימש זיכויו של נאשם בהליך נפרד - כנימוק לזיכוים של המערערים. בה במידה, כך נטען, העובדה שע' זוכה בהליך המקביל מלמדת שגרסתו של הנאשם 1 באמרותיו המפלילות לא התקבלה, והדבר משליך בהכרח על אמינותה של אמרתו ועל עצם אשמתו (עמ' 161-160 לסיכומיו). גם עו"ד פרידמן הצטרף למעשה לטענה זו (עמ' 51 לסיכומיו).

515. דין טענה זו - להידחות. בעניין ארקה הנזכר, שימש כאחד מראשי הערעור בעניינם של שני מערערים שהורשעו בעבירת אינוס - זיכויו של קטין, ב', שהואשם אף הוא (יחד עם קטין אחר) בעבירה זו - בהליך נפרד. הטענה הייתה שזיכויו של ב', על אף ששמו נזכר על ידי שלושת החשודים האחרים כשותף למעשה, מעלה סימן שאלה לגבי מהימנותן של הודיות המערערים. השופט (כתוארו אז) גרוניס קבע כי ממצאים עובדתיים ומסקנות שנקבעו בפסק דין מסוים אינם קבילים כראיה בגדרו של הליך משפטי אחר. אי הקבילות של פסק הדין אינה מתפרסת רק על המסקנות העובדתיות של פסק הדין, אלא גם על נתונים עובדתיים המוזכרים בו. על כן "מהבחינה העקרונית הכרעת הדין בעניין הקטינים לא אמורה להיות קבילה" (ס' 40 לחוות דעתו).

265

ברם, באותו מקרה לא העלתה המדינה טענת חוסר קבילות, ומהתנהלותה עלה כי מקובל עליה שפסק הדין בעניינם של הקטינים יהיה חלק מחומר הראיות שעל בסיסו יוכרע הערעור. בנסיבות אלה, סבר השופט גרוניס כי ערכאת הערעור רשאית לקבל כתשתית עובדתית מוסכמת את הנתונים העובדתיים שפירט בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין של הקטינים ("גם אם לא את התרשמותו ומסקנותיו"). בחינתם של אותם נתונים הביאה למסקנה בדבר קושי באמינותן של הודיות המערערים (ס' 41 לחוות הדעת; וראו גם את חוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין).

ברם, בענייננו הדגישה ב"כ המאשימה בתוקף, כי שני ההליכים המשפטיים היו נפרדים לחלוטין, וכי אין מקובל עליה כלל שפסק הדין בעניינם של א' וע' יהיה כחלק מחומר הראיות שבפנינו. על כן חל כאן ללא ספק הכלל - ולא היוצא מהכלל - לאמור: איננו יכולים להסיק מסקנות לקולא מתוצאת הזיכוי בעניינו של ע'; כשם, אגב, שאיננו יכולים להסיק מסקנות לחומרא מהרשעתו של א' באותו הליך.

אזכיר בהקשר זה את התייחסותי בפרק אחר של הכרעת דין זו לנסיונו של עו"ד פרידמן להתבסס בסיכומיו, לא אחת, על קביעותיו של המותב האחר (בעניין הרכב ש"השתולל" בג'לג'וליה). הדגשתי כי הכלל הוא שאין לייחס במסגרת הליך פלילי אחד משקל ראייתי לממצא עובדתי שנקבע בהליך משפטי אחר, והפניתי לפסיקה בעניין זה (לעיל, ס' 473).

516. אכן, מבחינה זו שונה הייתה השאלה שעמדה לפני בית המשפט העליון, כאשר דן בערעור בעניין א'. שם מדובר היה באותו הליך, וכתב האישום שהוגש נגד א' וע', על בסיס ראייתי משותף בעיקרו, הביא לתוצאה שונה ביחס לשני הנאשמים. בית המשפט העליון הדגיש שזהו "מצב מורכב המעלה סימני שאלה לא פשוטים בדבר איתנות ההרשעה ותקפותה"; ואולם, בסופו של דבר החליט בית המשפט העליון לדחות את הערעור ולקיים את ההרשעה של א' (הדברים פורטו בתחילת הכרעת דין זו, בסעיף 8 לעיל).

בהקשר זה - אזכיר שוב שתי נקודות שעלו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין א':

א. הערתו של השופט זילברטל, כי הוא קרוב למסקנה שאף ללא מתן משקל ראייתי לגרסתו של החבר (היינו הנאשם 1 בתיק שלפנינו) - ניתן היה להרשיע את א', על בסיס יתר הראיות שהובאו בעניינו.

ב. ההבחנה שהוזכרה (על דרך של הפניה לפסק הדין דלמטה) בין אמרות של נאשם במשפטו שלו - לבין אותה אמרה כאשר אותו אדם משמש כעד. כידוע יש להבחין בין אמרת נאשם במשפטו שלו, לבין אותה אמרה במשפטו של אחר - ראו למשל ע"פ חזן נ' מדינת ישראל פ"ד מא(1) 512, בעמ' 518-517 (השופט בך); עמ' 526 (השופט ש' לוין); עמ' 527 (השופט ברק).

טענה חלופית - עבירת הרצח שיוחסה לשני הנאשמים

266

517. המאשימה ביססה את כתב האישום על אמרות הנאשמים, והניחה כי אלה יתקבלו ויינתן להן מלוא המשקל, וכן שייקבע כי יש תימוכין חיצוניים לאמרות אלה. טענתה הייתה שקביעת ממצאים עובדתיים על יסוד האמרות המפלילות - מצדיקה הרשעתו של כל אחד מהשניים בעבירה של רצח. ההגנה ביקשהשלא נקבל את האמרות המפלילות, ולחלופין כי נקבע שהן חסרות משקל פנימי וחיזוק חיצוני. ואולם, ב"כ הנאשמים נערכו גם לאפשרות כי יידחו טענותיהם העיקריות, ועל כן טענו, לחלופי חלופין, שגם אם יתקבלו האמרות וגם אם נבסס את ממצאינו עליהן - גם אז אין מקום להרשעתם של הנאשמים בעבירה של רצח.

משקיבלנו בסופו של "יום" את טענות ההגנה המרכזיות - מתייתר לכאורה ההכרח לדון בטענה חלופית זו. ואולם, דומני כי יש הצדקה, ואף חשיבות, לדיון קצר בסוגיה זו גם כן. השאלה שאדון בה עתה היא אפוא, האם היה מקום לשקול את הרשעתם של הנאשמים בעבירת רצח - בהינתן החלטה כי הממצאים העובדתיים ייקבעו על יסוד אמרותיהם המפלילות של הנאשמים?

518. להשקפת ב"כ המאשימה - התשובה היא חיובית. שני הנאשמים היו "מבצעים בצוותא". הם נסעו ברכב בהיותם מודעים להימצאותו של נשק התקפי ברכב, ולכוונתם של א' וע' לבצע ירי. נוכחותם ברכב לא הייתה מקרית. הם ידעו על הכוונה לנקום בתלמידי כפר קאסם. אין ספק, כך נכתב, שנוכחותם ברכב הייתה במסגרת הקשר שרקמו ארבעת השותפים "לרצוח ולפגוע" בתלמידי כפר קאסם, "ולא עולה על הדעת כי א' וע' צרפו אליהם שני טרמפיסטים אקראיים, צופים תמימים, בבואם לבצע עבירה של רצח, ללא תאום ותכנון" (ס' 595 לסיכומיה). כמו כן, יסוד ההכנה התמלא במקרה זה, שכן "אין ספק שבוצעה הכנה שכללה התארגנות ותיאום מראש, הצטיידות בנשק ובתחמושת, הגעה למקום, מארב, ורק אז ירי לעבר האוטובוס" (ס' 596 לסיכומים). למעשה ההמתה לא קדם קנטור, ולעניין ההחלטה להמית יש מקום לבחון את צפיית התוצאה הקטלנית והרצון בהתקיימותה. אלה מתמלאים לפי הנטען, משום שהנאשם 2 איים על ס' ואמר לו לשמור על עצמו, ואילו א' אמר לו שאמו תבכה עליו. לכך יש להוסיף את הירי המסיבי של 10 כדורים לעבר האוטובוס (ס' 598-597 לסיכומים)

267

519. ב"כ הנאשם 1 חולק על עמדה זו מכול וכול. ראשית, הוא חולק על "זגזוג" המאשימה לפי בחירתה מאמרתו של הנאשם 1 לאמרתו של הנאשם 2. כיצד טוענת המאשימה שהשניים נסעו ברכב כשהם מודעים להימצאותו בו של נשק התקפי, כאשר הנאשם 1 ציין באמרתו שראה את הנשק רק בכביש הקיצור, וממש לפני שא' יצא לדרכו? שנית, מאמרתו של הנאשם 1 לא עולה כי ידע על החלטתו של א' להמית. שלישית, ספק גם אם יסוד ההכנה התמלא כאן. רביעית, לפי אמרתו של הנאשם 1, אין לראות בו מבצע בצוותא. למעשה לא היה לו כל תפקיד בביצוע תוכנית עבריינית, ככל שזו הייתה. חמישית, אין לראות את הנאשם 1 אפילו כמסייע.הסיוע חייב להתבטא במעשי עזר לפעילות העבריינית.נוכחותסתמיתבזירה אינה נחשבת כסיוע. שישית, לא הונחה כאן תשתית ראייתית אפילו לעבירה של קשירת קשר. גם אם בחקירות הקודמות של הנאשם 1 דובר על מפגש בינו לבין א' ביום רביעי, הרי באמרתו המפלילה של הנאשם 1 נשלל הדבר. שביעית, המאשימה אינה רשאית להתבסס על דברים שאמרו הנאשם 2, או א', לס', כשלא הוכחה מודעותו לכך של הנאשם 1 (ראו עמ' 164-161 לסיכומיו).

520. גם עו"ד פרידמן טען לחלופין כי הנאשם 2 היה "חסר תפקיד לחלוטין" באירוע הנדון, וכמוהו גם הנאשם 1. באשר ליסוד העובדתי, הרי שהמאשימה לא טענה שתפקידו של הנאשם 2 היה לשמור. הוא לא הביא את כלי הנשק הקטלני, לא ירה, ולמעשה הופתע מהירי, וכן לא סייע להימלטות האחרים. באשר ליסוד הנפשי, הרי באמרתו המפלילה דובר על ירי, אך ירי יכול לשמש לצורך הפחדה בלבד, וזו למעשה מרבית המקרים של שימוש בלתי חוקי בנשק, במיוחד במגזר הערבי. אין כל ראיה שא' אמר לנאשם 2 כי בכוונתו להרוג תלמידים, או לירות ירי לא מכוון לעבר אוטובוס. נוכחות כשלעצמה בזירה - אין די בה כדי לקשור את הנאשם 2 לעבירת הרצח (עמ' 53-52 לסיכומיו).

521. לאחר עיון ושיקול, נראה לי כי הצדק עם ב"כ הנאשמים בטענתם (החלופית), שגם אילו התקבלו אמרותיהם המפלילות של הנאשמים, לא היה ניתן להרשיעם בעבירה שעניינה רצח - בין בביצוע משותף, בין בסיוע, בין בניסיון ובין בקשירת קשר. אכן, לאורכו של ההליך שאלנו לא אחת את המאשימה כיצד ניתן לקשור את הנאשמים לעבירת רצח דווקא, גם אם יתקבלו אמרותיהם. וכבר ציינתי לשבח את עמדת המאשימה, שהסכימה החל משלב מסוים להסתפק בהרשעת הנאשמים, אם יודו, בעבירה מינורית שאיננה תוצאתית.

522. נקודת המוצא בניתוח הדברים היא שבמצב הראייתי בתיק זה - קביעת ממצאים לחובתם של הנאשמים והרשעתם בדין, חייבת הייתה להתבסס על אמרותיהם. יצוין שא' וע' כלל לא הובאו כעדים מטעם המאשימה (ולא מטעם ההגנה). וכבר עמדתי לעיל על הבעייתיות בניסוח של כתב האישום, באופן שחלקו מתבסס על אמרת הנאשם 1 וחלקו על אמרת הנאשם 2 (לעיל, ס' 448-447).

268

טול למשל, את גרסת ה"תצפיתן" שאותה העלה באמרתו הנאשם 2, בניגוד מפורש לאמור באמרתו של הנאשם 1. נניח שגרסה זו יכולה לעלות כדי "סיוע" בעבירה (כלשהי). ואולם המאשימה החליטה שלא לקבל גרסה זו בציינה בכתב האישום כי שני הנאשמים שלפנינו המתינו בסמוך לרכב המזדה.

523. אבחן אפוא תחילה את עניינו של הנאשם 1, ואפתח בשאלת ידיעתו על אודות "התוכנית העבריינית". אפנה לאמרתו המפלילה של הנאשם 1, ת/30ג, ואלקוט ממנה דברים שאמר:

בעמ' 25 אמר הנאשם 1, שלא הוא ולא אף אחד רצו במותו של המנוח.

בעמ' 26 אמר הנאשם 1, כי לא הוא ולא הנאשם 2 ידעו "מה הם הולכים לעשות".

בעמ' 27 ציין הנאשם 1, שא' אמר: "עוד מעט אתה תראה מה יהיה".

בעמ' 30 אמר הנאשם 1: "אנחנו לא חשבנו שיקרה כך"; וכשנשאל מה הבין מדברי א', אמר הנאשם 1 כי חשב: "שהם הולכים לעשות איזה קטטה עם מישהו מכפר ברא, מישהו מהשטחים או מישהו מכפר קאסם".

בעמ' 61 נשאל הנאשם 1, אם ידע מה הולך לקרות ואמר: "אני אומר לך אני ו- ע' [הנאשם 2] לא היינו יודעים כלום, יא גבר". ואז שאל אותו החוקר, שמא גילה לו מי שלקח אותו ברכב מה הוא עומד לעשות, כדי שהנאשם 1 לא יופתע. תשובת הנאשם 1: "אני הייתי בהלם, יא גבר".

בעמ' 62-61 סיפר הנאשם 1 שכאשר עלתה השאלה מה הולך א' לעשות, אמר א' לע' לשתוק ו"להשאיר זאת כהפתעה". הנאשם 2 שאל את הנאשם 1 מה הם הולכים לעשות, והנאשם 1 השיב לדבריו שאינו יודע, אך "הם אמרו לנו אבל אתם תיכנסו... לקטטה".

בעמ' 64-63 יש פסקה שבה אמר הנאשם 1 כי ע' דיבר על דקירה במברגים, אך הנאשם 1 עצמו חשב: "שהם יתקשרו למישהו לבוא לפה יעני, ירביצו לו או יעשו לו משהו, זה מה שאני חשבתי..."

269

בעמ' 93-91 כשהדברים מועלים על הכתב, צוין שא' אמר לנאשם 2: "עכשיו אתה תראה מה יהיה", וע' הוסיף: "משהו שאתה לא ראית בחיים שלך". א' התערב אז ואמר: "תשתוק, תשאיר את זה הפתעה". הנאשם 2 שאל את ע' מה הכוונה, וע' השיב "רוצים נדגורו". מילה זו בערבית קיבלה בהמשך אותה חקירה פירוש מפי הנאשם 1, שהכוונה היא לשימוש באלימות, מתן מכות (עמ' 127).

מן הראוי להוסיף שבאותו יום, בעת השחזור, חזרו תומר כהן ומוהנא בפני הנאשם 1 על חילופי הדברים בין ע' וא' ("תראה משהו שבחיים לא ראית"; "תשתוק אנחנו נשאיר את זה כהפתעה"), והנאשם 1 נשאל מה הוא הבין באותו רגע. תשובת הנאשם 1 הייתה: "אמרתי הם בטח התקשרו למישהו שיבוא לפה ויכו אותו, החשיבה שלי הגיעה עד כאן שיכו אותו" (ת/31ב, עמ' 34).

524. דברי הנאשם 1 הובאו בהרחבה, כדי להראות שמאמרתו המפלילה לא עולה כי הוא ידע "מה הולכים לעשות". יש גם לזכור כי את הנשק הוא ראה לפי אמרתו רק עובר ליציאתו של א' מהרכב לביצוע זממו. בוודאי שאין להסיק מדברים אלה שאמר הנאשם 1, וחזר עליהם, כי ידע על כוונתו של א' לבצע רצח, שלא לדבר על שאיפת רצח שלו עצמו. כוונה לשימוש באלימות איננה כוונה לרצוח. צודק גם הסנגור שציין, כי אין לשלול את האפשרות שכוונת הקטילה התגבשה אצל א' רק עובר לביצוע הירי, והדבר משליך מיניה וביה על כך שאין לקשור את הנאשם 1, לפי אמרתו, לעבירת רצח (השוו ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל , ס' 18 לפסק הדין (14.11.11) - בנסיבות חמורות בהרבה מענייננו).

במבט רחב יותר אפשר לחבר את דבריו אלה של הנאשם 1 לדבריו באמרותיו הקודמות, שבהן סיפר על כוונת א' לנקוט אלימות פיסית. כך, למשל, ביום 13.10.09 נחקר הנאשם 1 לגבי דברים שאמר לו א', ולפיהם בכוונתו "לאהברהם"; הנאשם 1 הסביר כי הכוונה היא לשימוש באלימות פיסית (ראו בהרחבה ס' 87 לעיל); ולאחר שהסתיימה ההקלטה, הסביר הנאשם 1 כי כשנה לפני כן, המתינו א' וחבריו לאוטובוס ההסעות, בעקבות סכסוך, הורידו את התלמידים והיכו אותם. על כן הבין הנאשם 1 מדברי א': "אתה תראה מה יהיה" - שגם הפעם הכוונה היא למכות (ראו ת/29ה, המובא לעיל, בס' 90).

525. קיימת סיבה נוספת לכך שהבאתי כאן את דברי הנאשם 1 בהרחבה מתוך תמלול אמרתו

המפלילה ת/30ג. ספק בעיניי אם מוגש היה נגד הנאשם 1 כתב אישום בעבירות רצח, ניסיון לרצח וקשירת קשר לרצח - אילו מובאות אלה מתוך אמרתו המפלילה היו מונחות בפני מקבלי ההחלטות. אכן, בסיום התשאול המוקדם, נגבתה הודעה מהנאשם 1, ת/30. ואולם, עיון ב-ת/30 מעלה כי אותן אמירות המלמדות על אי ידיעת הנאשם 1 בדבר כוונתו של א', או מחשבתו שהכוונה היא לנקיטת אלימות פיסית בלבד - לא באו לביטוי בהודעה. הדבר מחזק את ההמלצה למחשבה מחודשת בעניין הפער הרב העלול להיווצר בין התשאול הארוך לבין רישומו הקצר (לעיל, ס' 358)

526. לאחר שנדרשתי ליסוד הנפשי, אציין כי לדעתי צודק גם הסנגור בהשקפתו שלפי אמרתו של הנאשם 1 - קשה לראותו כשייך למעגל הפנימי של ביצוע העבירה, וכנראה שאפילו לא למעגל החיצוני. כמו כן, יש קושי לראות את הנאשם 1 כעובר עבירת קשר כלשהי, הנסמכת על פגישתו עם א' לפני יום האירוע - וזאת על יסוד דברים שאמר הנאשם 1 באמרה מוקדמת, אך נשללו על ידיו במפורש באמרתו המפלילה מיום 20.10.09. אעיר גם בהקשר זה, כי גורם מקשה נוסף במקרה דנן הוא אי הידיעה למקרא אמרותיו הרבות של נאשם 1 - אלו מהפרטים שהופיעו באמרות הראשונות נשארו "בתוקפם" ואלו "נמוגו" לנוכח האמרה המפלילה ביותר ת/30ג (עמד על כך, בצדק , עו"ד צלניקר, בעמ' 90 לסיכומיו).

527. אנקוט מהלך דומה בעניינו של הנאשם 2, ואפתח גם כאן ביסוד הנפשי. התשאול המוקלט (ת/37ב) נפתח בכך שלדברי הנאשם 2 אמר א' שהוא "רוצה לעשות רצח על האוטובוס", אך במהרה התברר שמדובר ב"ליירט" או "לירות" ("ליתוח") על האוטובוס (עמ' 4-3). בהמשך אמר הנאשם 2, שכאשר ראה את הנשק, הודיע שאינו רוצה לנסוע עם חבריו, ואז אמרו לו שהוא יהיה שומר (עמ' 10-9). כמו כן אמר לדבריו לא': "למה אתה רוצה לעשות ככה" (עמ' 10). בסוף אמרתו ציין שוב הנאשם 2 את דבר השיחה לגבי ירי על האוטובוס בבוקר אותו יום. הוא נשאל אם היו לו הצעות אופרטיביות כלשהן שהעלה בעניין זה ("לא כדאי לבוא מפה, אולי כדאי ככה") - והשיב בשלילה (עמ' 28).

528. אכן, שונה הוא, לעניין הנדון, הנאשם 2 מהנאשם 1. לפי אמרתו המפלילה של הנאשם 2, הוא ראה את הנשק כבר בג'לג'וליה כאשר הצטרף לנסיעה. להבדיל מהנאשם 1, הוא גם ידע, לדבריו, שבכוונת א' לירות על האוטובוס. חרף זאת, דומני שגם לגבי הנאשם 2, קשירתו לעבירת רצח דווקא - להבדיל מעבירה אחרת - אינה פשוטה, הן מבחינת היסוד הנפשי והן מבחינת מקומו של הנאשם 2 במעגל העברייני. ייתכן שניתן היה לקושרו לעבירת המתה אחרת כמסייע, אילו התקבלו דבריו לגבי תפקידו כ"תצפיתן" (לדברי הנאשם 2 באמרתו, הוטל עליו תפקיד זה משסירב להמשיך בנסיעה). אלא שנראה כאמור כי המאשימה לא ראתה לנכון לייחס תפקיד זה לנאשם 2, בין אם מפני שהעדיפה בנקודה זו את דברי הנאשם 1, ובין אם מטעמים אחרים.

גם בעניין זה אעיר לגבי החומר שהיה כנראה בשלבים המוקדמים בפני הגורמים הרלוונטיים. במקרה זה לא מסר הנאשם 2 בחקירתו דברים מפלילים - אלא רק באמרתו מיום 28.10.09. האמרה לא גובתה ברישום הודעה כמקובל, נוכח סירובו של הנאשם 2 לעשות כן. בפני מקבלי ההחלטות היה אפוא המזכר ת/37 שחיבר ראש הצוות, רפ"ק תומר כהן (בדיעבד). במסמך זה ציין תומר כהן כי במפגש המוקדם ביניהם (שלא תועד חזותית), אמר לו הנאשם 2 כי א' אמר לו "שהוא רוצה לבצע רצח באוטובוס". באותו מזכר, בתמצות התשאול (שתועד חזותית) הוסיף תומר כהן ניסוח דומה, היינו שא' פנה אליו ביום הרצח ואמר לו: "שהוא מתכנן לבצע רצח ולירות על האוטובוס". בירור הדברים בתחילת התשאול, שלפיו לא היה מדובר ב"רצח" אלא ב"ירי" - לא מצא אפוא את ביטויו במזכרו של תומר כהן.

טיבו של הזיכוי

529. כאמור הועמדו שני הנאשמים לדין בעבירות רצח (של אמג'ד), נסיון לרצח (של סולימאן) וקשירת קשר לרצח (של מי מתלמידי כפר קאסם בכלל, ושל סולימאן בפרט). לנוכח הקביעות שבהכרעת הדין, וכן לנוכח הנאמר זה עתה, מתחייב זיכוים המלא. אכן, במהלך הכרעת הדין ציינתי שעולה החשד לגבי כל אחד משני הנאשמים כי היה מעורב באופן כלשהו -בתכנון או בידיעה - בתוכנית לפגוע בתלמידי כפר קאסם בעקבות הקטטה. אילו היו השניים מועמדים לדין בעבירה של קשירת קשר לפגוע בתלמידי כפר קאסם, הייתי ממליץ לחבריי לזכות אותם "מפני הספק". על ההבחנה בין זיכוי מלא לזיכוי מפני הספק, ראו יניב ואקי ומאיה רוזנשיין, "בין זיכוי 'מחמת הספק הסביר' לזיכוי 'מחמת הספק הסביר' ", ספר דיויד וינר - על משפט פלילי ואתיקה, 489, 498-491 (2009).

הערה לעניין דרכי חקירה

530. פגמים שהתגלו בחקירת אירוע הרצח החמור שלפנינו עלו בפני בית המשפט העליון (במסגרת הערעור על פסק הדין בתיק המקביל). בית המשפט העליון הדגיש את הליקויים שעניינם שפת החקירה, והעובדה שעצורים באותה פרשה הושמו באותו תא מעצר, והוסיף שהתנהלות החוקרים בחקירה זו "צריכה להטריד את פיקוד המשטרה"; על כן הורה להעביר את הערותיו לפיקוד המשטרה (ראו פירוט ב-ס' 456-453).

לנוכח הראיות שעלו בתיק שבפנינו, יש מקום לדעתי להתריע על פגם נוסף, קשה, של "התשאול הנעלם". הוכחה לפנינו, למרבית הצער, שיטת חקירה הכוללת חקירתם של חשודים בביצוע עבירות חמורות, באופן שאינו מתועד חזותית כלל, שלא כדין. דרך חקירה כזו פוגעת באופן מהותי ביכולתו של בית המשפט לדעת כיצד התנהלו באמת חלקים מהותיים של החקירה, וזאת בניגוד לכוונתו הברורה של המחוקק. עמדתי בהרחבה על דרך ביטויו של פגם זה בחקירה שלפנינו, משמעותו ותוצאותיו. מאחר שמדובר בחקירות הנעלמות מעינינו, אין אנו יכולים לדעת מה היה אורכן, והאם הופעלו בהן לחצים, איומים, או אמצעי פיתוי והשאה אסורים. החשש הוא שאם נקטו החוקרים אמצעי חקירה פסולים על פניהם, נעשה הדבר בחלק הסמוי מן העין, ולא בחלק הגלוי של החקירה. חשיפתו של התשאול הנעלם מערערת את ההנחה בדבר תקינותה של החקירה כולה. מובנת לי לחלוטין חשיבותה של המשימה לחקור היטב אירוע רצח כה חמור, ואולם כידוע המטרה איננה מקדשת את כל האמצעים. יתר על כן, חשיפתו של תשאול נעלם עלולה להביא לכך שבית המשפט לא יוכל לשלול, ולו מפני הספק, את טענת הנחקר בדבר אמצעים בלתי חוקיים שננקטו נגדו באותו פרק זמן של חקירה, כפי שנעשה במקרה זה, ולכך יש משמעות רבה.

חושש אני כי דרך זו של תשאול נעלם אינה נהוגה על ידי צוות חקירה זה בלבד.

על כן, רואה אני לנכון שהעתק מפסק דין זה יועבר לעיון ולטיפול של היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ופרקליטת מחוז המרכז.

תשומת לב הגורמים הנכבדים מופנית גם להערה הנוגעת לפער שבין אורכו של התשאול המוקדם המתועד לבין ביטויו בהודעה קצרה, והצורך בחשיבה בנושא זה (ראו ס' 358 לעיל).

התוצאה

לאור כל האמור, אציע לחבריי לזכות את שני הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

כב' השופטת ליאורה ברודי

אני מסכימה לפסק דינו המנומק של חברי.

כב' השופט עופר גרוסקופף:

אני מסכים לפסק דינו היפה והמנומק היטב של חברי.

התוצאה:

אנו מזכים את שני הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

המזכירות תעביר עותק מהכרעת הדין ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המדינה ולפרקליטת מחוז המרכז (פלילי).

ניתנה והודעה היום, י"ז כסלו תשע"ו, 29 נובמבר 2015, במעמד הנאשמים ובאי כוחם.

[