נטען כי המנוח מרדכי (מוטי) חכים ז"ל (להלן: "המנוח"), התגורר באילת ובמועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עסק בין היתר בהלוואות כספים באילת. על רקע כספי ועסקי, התגלע בין הנאשם למנוח סכסוך. ביום 29.8.10, סמוך לפני השעה 12:00 בצהריים, הגיע הנאשם למקום עבודתו של המנוח במגן דוד אדום באילת, שם נפגש הנאשם עם המנוח והתנהל ביניהם ויכוח על רקע הסכסוך. סמוך לאחר מכן, כמתואר בכתב האישום, גמלה בליבו של הנאשם החלטה להמית את המנוח. הנאשם הכין עצמו לגרום למותו של המנוח בכך שהצטייד באקדח בקוטר 9 מ"מ חצי אוטומטי מסוג לא ידוע. בהמשך היום הצטייד הנאשם בטלפון נייד ובכרטיס זיכרון לטלפון הנייד שאינם ניתנים לאיתור (להלן: "הטלפון המבצעי") והתקשר למנוח בשעה 00:51 ביום 30.8.10. הנאשם ביקש מהמנוח להיפגש עימו והמנוח נענה לבקשה ויצא מביתו ברכבו מסוג יונדאי, לפגוש בנאשם בשכונת לוס אנג'לס ליד בניין 1107, סמוך לסמטת השיזף. כשהגיע המנוח למקום המפגש סמוך לפני השעה 01:18, בתיאום עם הנאשם, המתין לו שם הנאשם כשהוא מצויד באקדח שתואר לעיל. המנוח יצא מרכבו וניגש אל הנאשם לסמטה ליד החניה. במקום ובמועד הנ"ל שלף הנאשם את האקדח וירה מטווח קצר לעבר המנוח ארבע יריות בכוונה לגרום למותו של המנוח ואז נמלט מהמקום. היריות פגעו בגופו של המנוח באופן הבא: בכתפו הימנית ובשרירי גבו של המנוח, בזרועו הימנית ובריאה הימנית ונותר קליע בגבו מימין, בבטנו בכליה ובכבד ובצווארו של המנוח. זמן קצר לאחר מכן נפטר המנוח בבית החולים יוספטל מפצעיו.

נטען כי הנאשם גרם למותו של המנוח בכוונה תחילה בכך שהחליט להמיתו והמית אותו בדם קר, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכל לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו משהכין את האקדח שבו גרם למותו.

ב. גרסת התביעה וגרסת ההגנה, בקליפת אגוז

2. עיקר ראיות המאשימה מבוסס על עדויותיהם של עדים אשר מסרו בעדותם דברים שלגרסתם שמעו מפיו של המנוח טרם מותו. המנוח נפטר כשעה לאחר שנורה. גרסת המאשימה היא כי עלה מדברי העדים כי המנוח נקב בשמו של הנאשם כמי שירה בו. מעבר לראיות אלו- דברי שכיב מרע של המנוח, הובאו ראיות לכך שהנאשם ניתק את הטלפון הנייד שלו ולכך שנעשה שימוש בטלפון המבצעי אך ביום הרצח וכי בסמוך לשעת הרצח הנאשם התקשר עם המנוח וכתוצאה מאותה שיחה הגיע המנוח לזירת הרצח על פי תיאום מראש עם הנאשם. המאשימה הציגה במהלך הדיון איכונים שנעשו ל"טלפון המבצעי" ולטלפון של המנוח. כמו כן, בין היתר, הובאו ראיות באשר למפגש שהיה לנאשם עם המנוח ביום הרצח, בו נראה הנאשם כועס על המנוח, וכן גם לעניין כוונתו של הנאשם, מבעוד מועד, לפגוע במנוח, הכל כפי שיפורט להלן.

3. הנאשם העיד להגנתו. לגרסתו, בשעת הרצח היה על חוף ימה של אילת ועסק בדייג לילי. הובאו עדי הגנה לעניין קיומו של אוהל בחוף הים, כטענת הנאשם (העד יניב זינו), ולעניין מפגש שהיה לנאשם בבוקר למחרת הרצח עם חברו ואשתו (העדה פרנסין חסון). לטענת הסנגוריה, בין היתר, לא עלה בידי המאשימה להוכיח העובדות הנטענות בסעיפים 1-6 לכתב אישום- היינו, העובדות בכתב האישום המתארות את השתלשלות האירועים עד לרצח. כן נטען כי יש לדחות כבלתי מהימנות את עדויות עדי התביעה באשר לדברים ששמעו מהמנוח. עוד נטען כי הדברים ששמעו מהמנוח אינם חד משמעיים וכי לא ניתן לבסס עליהם הרשעה בפלילים. ההגנה אף טענה שמשלא עלה בידי המאשימה להוכיח את העובדות הנטענות בסעיפים 1-6, הרי שממילא לא עלה בידה להוכיח את הנטען בסעיפים 7-11, שכן הא בהא תליה.

4. אתייחס תחילה לעדויותיהם של העדים אשר נכחו בזירת הרצח בסמוך לאירוע וכן לעדויות העדים שהעידו לגבי דברי המנוח, בסמוך למותו.

ג. אמרות שכיב מרע מרגע הגעתו של המנוח לזירת הפשע ועד פטירתו:

טיגרן אסליקיאן

5. אחד מהעדים שנכחו ראשונים בזירת האירוע הינו טיגרן אסליקיאן (להלן: "טיגרן"), המתגורר בסמוך לזירת הרצח, ברחוב לוס אנג'לס 1103 באילת. בערב קרות האירוע מושא כתב האישום, שב טיגרן לביתו בשעה 01:00 ועמד בחלון ביתו הפונה לחניה של בלוק 1107 ועישן סיגריה (עמ' 59 לפרוט'). בשעה 01:20-01:30 ראה טיגרן רכב מסוג יונדאי I30בצבע בהיר נכנס לחנייה, נעצר באמצעה ובחור יצא מהרכב (להלן: "המנוח"). מאזור בלוק 1107 יצא בחור אחר וסימן בידו למנוח שיצא מהרכב, אז אמר המנוח "אה, הנה, זה פה. כנראה זה פה". לאחר מכן חזר הבחור אל בלוק 1107. המנוח שיצא מהרכב חזר לרכבו, החנה אותו צמוד לבלוק 1107 ונכנס אחרי הבחור השני לפינה של בלוק 1107. כעבור מספר שניות או דקה שמע טיגרן כמה יריות, בערך 4 יריות. לאחר כדקה ראה שכן מבלוק אחר המתקרב לאזור ושמע אותו משוחח בטלפון עם המשטרה, או אז הבין טיגרן שקרה משהו (עמ' 60-63 לפרוט'). טיגרן תיאר את הבחור אשר סימן למנוח בידו- בחור גבוה, לבוש מכנס ארוך כהה, כנראה ג'ינס, וחולצה כהה בצבע בורדו, אדום, מבנה גופו גדול (עמ' 63 לפרוט').

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

6. לטענת התביעה טיגרן העיד באופן ברור ואמין בבית המשפט והצביע על המקום בו ארע המקרה בביקור שערכה עימו המשטרה בזירה. כן טענה כי מביקור שנערך בזירה בנוכחות טיגרן וב"כ הצדדים, הוכח כי במקום בו עמד טיגרן, בחלון דירתו, ניתן היה לשמוע את דבריו של המנוח בהגיעו לזירה בטרם נורה (ת/45 הדיסק שתיעד הביקור).

7. ההגנה לא חלקה על מהימנותו של העד (עמ' 30 לסיכומי ההגנה).

י.פ.

8. העד הנוסף לאירוע מושא כתב האישום, הינו י. פ., אשר היה כבן 17 וחצי שנים בעת קרות האירוע, והתגורר בסמוך למקום קרות האירוע, בבלוק 1107 דירה 7 (עמ' 196 לפרוט'). פ. העיד כי בשעה 01:00 לערך נרדם והתעורר בשעה 01:20 לשמע קול "בום גדול", כשהסתכל דרך החלון הבחין במישהו רץ כשיד שמאל שלו קרובה לבטנו, לבוש בחולצה אדומה וג'ינס כחול (עמ' 196 לפרוט'). כן הוסיף כי יד ימין של הבחור שברח היתה חופשית, היינו לא צמודה לגופו (עמ' 215 לפרוט'). פ. ירד מדירתו לחנייה והבחין במנוח מתחת למשאית של "שיבולים", כשהוא פצוע. המנוח אמר לפ. כי ירו בו וביקש כי יעזור לו. לדברי פ., התקשר פעמיים למשטרה וכן למד"א (עמ' 197 לפרוט'). פ. העיד כי המנוח גמגם ולכן הבין חלק מדבריו בלבד (עמ' 199 לפרוט').

9. מתמלול השיחות המוקלטות למוקד 100, עולה כי תחילה המנוח התקשר למוקד 100 מהטלפון הנייד שלו, בשעה 01:18, ואמר למוקדן "ירו בי בלא ברור"...."ירו בי לוס אנג'לס"...."שמה ירו בי"...צויין בתמלול השיחה כי הדובר גונח וסובל מכאבים. לשאלת המוקדן באיזו עיר הוא נמצא, השיב המנוח באילת, אך לא הצליח להשיב באיזה רחוב. בשלב זה הצטרף לשיחה העד י. פ. אשר לקח לידיו את הטלפון הנייד של המנוח ושוחח עם המוקדן. (ת/70).

10. לכשהגיעה ניידת משטרה למקום, העיד פ. כי אחד השוטרים ניגש אליו והשני ניגש לפצוע, היינו, למנוח (עמ' 200 לפרוט'). פ. העיד כי השוטר שתחקר אותו שאל מה מספר תעודת הזהות שלו אך מאחר ולא זכר, עלה לביתו להביא את התעודה. כשחזר, מסר לשוטר את מספר תעודת הזהות (עמ' 201 לפרוט'). לאחר מכן, שאל אותו השוטר מה שמו של הפצוע ופ. ענה לטענתו "אמרתי לו שקוראים לו שטרית. חשבתי שקוראים לו שטרית... כי הוא אמר, כי הוא אמר שטרית", לשאלה למי הוא אמר זאת, השיב פ. "לי. בהתחלה, מתי שהזמנתי את המשטרה. כך הוא אמר גם לשוטר, אני לא הבנתי את זה פשוט"..."לשוטר שיצא אליו, לקראתו פעם ראשונה" (עמ' 202 לפרוט'). עוד טען פ. כי השוטר אשר שוחח עם המנוח שאל את המנוח האם קוראים לו שטרית (עמ' 203 לפרוט'). וכן "ואז הוא בא לשוטר, והוא אמר לו שטרית, הוא אמר לו קוראים לך שטרית" (עמ' 203 לפרוט'). בהמשך העיד פ. כי עמד ליד המנוח "ושאלתי אותו מי עשה לך את זה, והוא אמר לי שטרית. לא יודע. כל מילה שנייה שלו זאת היתה שטרית, אז חשבתי שקוראים לו שטרית." (עמ' 203 לפרוט'). לאחר שניתנה לפ. אמרתו במשטרה לעיון, טען כי לא אמר לחוקר מימון שקוראים למנוח דוד בן שטרית אלא רק שטרית (עמ' 204 לפרוט'). בהמשך עדותו מסר פ. כי הוא חושש ממה שיקרה לו לאחר שיצא מאולם בית המשפט וכי הוא מפחד (עמ' 205-206 לפרוט'). לשאלת ב"כ המאשימה האם שמע את השיחה בין המנוח לשוטר שהגיע לזירה, השיב פ. בשלילה. כשרוענן זכרונו על ידי ב"כ המאשימה, שב וטען פ. כי השוטר שאל את המנוח מה שמו והמנוח השיב "שטרית", ולכן סבר פ. כי זהו אכן שמו של המנוח (עמ' 230). פ. טען כי הוא מתקשה להעיד ומעוניין לסיים. (עמ 231 לפרוט'). בשלב זה ביקשה המאשימה להגיש את אמרתו של פ. במשטרה מיום 31.8.10 בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ולהעדיפה על פני עדותו בבית המשפט, ביחס למה שראה ושמע פ. בהקשר לפעילות השוטרים עם המנוח.

11. בחקירתו הנגדית, העיד פ. כי השוטר אשר תחקר אותו בזירת הרצח הינו אורון קריפס, וכי השוטר השני (היינו, קולר) ניגש אל המנוח, ולשאלה מה שמך השיב "שטרית". (עמ' 241 לפרוט'). לשאלה מה פשר ההבדל בין אמרתו במשטרה, שם נכתב מפיו "דוד בן שטרית" לבין עדותו בבית המשפט בה אמר "שטרית", הסביר פ. כי השוטר הקריא לו את הודעתו מהר ולכן לא הבין את דבריו ובשל היותו בלחץ באותו מעמד, הוא חתם על ההודעה (עמ' 242 לפרוט'). עוד העיד פ. כי לאחר ששמע את המנוח אומר "שטרית", הוא ניגש לשוטר אורון ואמר לו מה אמר המנוח, אך אורון תיקן אותו ואמר לו מה שמו של המנוח ולשאלת פ., מיהו היורה, השיב אורון "דוד בן שטרית" (עמ' 244, 246, 249 לפרוט').

12. אשר לתיאורו של האדם אשר ברח מהזירה, העיד פ. כי הוא לבש מכנס כחול וחולצה אדומה, משקפי שמש שחורים ובעל שיער שחור קצר, ולשאלת ב"כ הנאשם "עם קוצים," השיב "כן, קצוץ, קוצים" (עמ' 255-256 לפרוט') וכן השיב בחיוב לשאלת הסנגור האם השיער היה עומד - "שאתה שם ג'ל"...והוסיף "ספייקים" (עמ' 257 לפרוט').

13. בהודעתו במשטרה מיום 31.8.10 (ת/8(ב)), מסר פ. כי לאחר שתוחקר על ידי אחד השוטרים שהגיעו לזירה, הוא ניגש למנוח שהיה פצוע ולידו עמד שוטר נוסף, אשר שאל את המנוח "מה שמך?" ובתשובה ענה המנוח "דוד בן שטרית". לאחר מכן ניגש פ. לשוטר ואמר לו שקוראים לפצוע דוד בן שטרית, אך השוטר תיקן אותו ואמר לו מה שמו של הפצוע ועוד הוסיף "זה שירה בו קוראים לו דוד בן שטרית", ואז הבין פ. כי היורה הינו דוד בו שטרית. לאחר דברים אלו הגיעו לזירה ניידת נוספת ואמבולנס של מד"א.

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

14. המאשימה ביקשה להעדיף את אמרותיו של העד פ., אשר הוגשו בהסכמה, על פני עדותו, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), בכל הנוגע לחלק בעדותו בו הגיעו השוטרים למקום וכל שהתרחש עם המנוח ועימו. באמרתו, ת/8ב, אמר פ., לטענת המאשימה, כי שמע את המנוח אומר לשוטר כי שמו דוד בן שטרית ולא רק שטרית כפי שהעיד בבית המשפט. המאשימה טענה כי ניכר היה על העד כי הוא חושש ומפחד בעת שנתן עדותו בבית המשפט.

15. הסנגוריה טענה כי יש להעדיף את עדותו של פ. בבית המשפט על פני הודעתו ת/8 שנרשמה על ידי מימון וכי הינו עד אובייקטיבי אשר שיתף פעולה בעת הביקור בזירה ויש להעדיף עדותו על פני עדות אחרים. אשר לחשש אותו הפגין פ., טענה הסנגוריה כי מאחר וחשש זה היה גלוי ומבלי שפ. טען כי הופנו כנגדו איומים כלשהם מכיוון הנאשם, ולמרות זאת המשיך והעיד- הדבר מחזק את אמינות דבריו בבית המשפט. כן נטען כי שיתוף הפעולה של פ. במהלך הביקור בזירה מחזק את האמון שיש לתת לדבריו.

16. במהלך עדותו, כאשר נדרש פ. להתעמת אל מול אמרתו במשטרה בפני החוקר מימון , גילה סימני מצוקה- "כ.ה. חני סלוצקי: למה אתה עוצם את העיניים מידי פעם?

העד י. פ.: כי אני חושב מה הולך לקרות אחרי שאני אצא מפה...."... "כ.ה. חני סלוצקי: אתה במילים אחרות, אתה אומר לנו שאתה מפחד? העד י. פ.: כן." ...... " אני חושב האמת, כל הזמן על הפצוע הזה. שחשבתי שאני אוכל להציל אותו ובסוף הוא מת... כי אני מפחד שזה מה שיקרה לי אותו דבר כמוהו" (עמ' 205-206 לפרוט'). לאחר מעבר לדיון בעניין אחר המשיך פ. בעדותו. כאשר שוב נדרש לשאלה בדבר השם שאמר המנוח בפניו, שוב הביע פ. חשש- "אני יגיד הכי אמת. אני מצטער, כבוד השופטים, אבל אני לא בנוי למצב כזה. אני לא ילד לחברה כזאת. אני רואה שוטרים אני נבהל, אני רואה משפט אני נבהל, אני עוד שנייה מתעלף לך פה על השולחן.... אני לא יכול להמשיך עם זה. ... אני רוצה לחזור הביתה"(עמ' 231 לפרוט'). במהלך חקירתו הנגדית, כאשר נחקר על חילופי הדברים בינו לבין השוטר קריפס בזירת האירוע בעניין שמו של המנוח ושמו של היורה, צויין בפרוטוקול כי- "העד קם ממקומו והחל להתקרב לעבר עו"ד שפטל ואזי ביקש הפסקה ויצא יחד עם מתמחה מהפרקליטות מאולם בית המשפט."(עמ' 245 לפרוט'). נראה כי היה חשוב לפ. להדגיש כי הוא לא אמר את השם "דוד בן שטרית" אלא השוטר שהיה בשטח.

17. אין ספק כי פ. חשש מאוד מלהעיד בבית המשפט אודות שמו של האדם אותו אמר המנוח טרם מותו. היה חשוב מאוד לפ. להדגיש זאת בפני הסנגוריה, אף באמצעות קימה ממקומו וניסיונו להתקרב לסנגור. פ. הביע את חששו כי יקרה לו את שארע למנוח והיה נסער מאוד במהלך עדותו, ונזקק להפסקה על מנת להתעשת. נראה כי אכן ישנו קושי להסתמך על עדותו בבית המשפט, באשר לשם שנאמר מפי המנוח. יודגש כי כאשר התבקש להעיד אודות יתר פרטי האירוע- העיד פ. ביתר קלות וללא גילויי סימני מצוקה. משכך, יש מקום לפנות לאמרותיו במשטרה ולבחון את אופן גביית אמרתו על ידי מימון, אשר ציין כי העד אמר מפורשות את השם "דוד בן שטרית", ולא שטרית בלבד כפי שניסה העד לטעון מעל דוכן העדים. כמו כן יצויין כי האמרה נמסרה בסמוך לקרות אירוע הירי וישנה חשיבות לדברים שנאמרו מפי העד ממש בסמוך לקרות האירוע, אז יש להניח, זכר את הדברים היטב.

18. אייל מימון, חוקר ביחידת התשאול, העיד אודות גביית אמרתו של פ. מיום 30.8.10 בשעה 09:47 (ת/8ב). לדבריו זכר את חקירתו של פ. וכי "מה שרשום בעדות זה מה שנאמר לי מפיו של י. פ." (עמ' 360 לפרוט'). לו רצה מימון לשנות את עדותו של פ. ולסלפה, ניתן להניח כי היה מציין את שם היורה כ"דודו בן שטרית", בדומה לעדותם של יתר השוטרים, אלא שנקט בשם "דוד בן שטרית", משזהו אכן השם אשר מסר פ. באמרתו. כמו כן, ניתן להניח כי לא היה מציין כי המנוח אמר שזה שמו שלו, כפי שפ. העיד בחקירתו, אלא היה מציין שזה שמו של היורה.

19. עוד יצויין כי במהלך עדותו בבית המשפט העיד פ. כי לאחר שהקריא לו מימון את אמרתו, הוא שמע את השם "דוד בן שטרית" ובכל זאת חתם על האמרה. היינו, פ. לא טען כי לא שמע מה מימון אומר או כי מימון אמר את השם "שטרית" בלבד כפי שטען כי אמר לו, אלא טען שהיה בלחץ וחתם על האמרה. מכאן שחתם על אמרתו מתוך הבנה מלאה אודות משמעותה והאמור בה (עמ' 242 לפרוט'). אילו היה חשוב לו להדגיש כי שמו של היורה הינו "שטרית" בלבד, כפי שהיה חשוב לו להדגיש זאת בבית המשפט, יש להניח כי היה מציין זאת בפני מימון טרם חתם על הודאתו. יצויין כי השם דוד בן שטרית חזר באמרה שלוש פעמים ולא פעם אחת, ולא ניתן לטעון כי פ. לא שם לב לשם שהוקרא לו מהודעתו.

20. אשר לתיאור שערו של היורה שברח מהזירה, פ. הוסיף בבית המשפט, כי שערו של היורה היה קצר עם קוצים, היינו שערות עומדות. אף באמרתו במשטרה מסר פ. כי שיערו של היורה היה קצר עם קוצים. לנאשם אין שיער "קוצים" ולא נצפה כך במצלמות ביתו כשהוא יוצא מביתו, סמוך לפני קרות אירוע הירי. יחד עם זאת, התיאור אינו שולל כי המדובר בנאשם משהעד ראה את היורה כשהוא במנוסה בשעת לילה ותיאורו דומה מאוד לנאשם- אשר אף הוא בעל שיער שחור וקצר. כמו כן, העד מסר באמרתו כי ראה את היורה רק מחלקו האחורי (ת/8ב'), כך שאין להתייחס לתיאור השיער כתיאור וודאי ומדוייק.

21. בסיכומיו טען ב"כ הנאשם כי מעדותו של פ. עולה שלא הנאשם ירה במנוח שכן פ. העיד שהאדם שנמלט מזירת הרצח החזיק את ידו השמאלית קרובה לבטנו בעוד הנאשם הינו ימני. לא ניתן ללמוד מהדברים האמורים של פ. את שמבקש ללמוד ב"כ הנאשם. מיותר לציין כי לא היתה כל מניעה לירות במנוח תוך אחיזת האקדח ביד ימין ולאחר מכן להעביר האקדח, במהלך המנוסה, ליד שמאל.

22. על כן, ובהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות אני מעדיפה את אמרותיו של פ. בחקירותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. אמנם, פ. סבר, כעולה מאמרתו, כי השם דוד בן שטרית הוא שמו של המנוח, אך אין ספק כי אין זה שמו של המנוח אלא שמו של הנאשם. ניתן לייחס טעותו של פ. לכך שהיה נער צעיר בעת האירוע וכפי שמסר בעדותו חשש לחייו בעת שהעיד. לא מן הנמנע שבשל מצבו הנפשי, התרגשותו, סבר בטעות כי השם עליו חזר המנוח שוב ושוב הוא שמו של המנוח.

אורון קריפס

23. אורון קריפס הינו אחד משני השוטרים אשר הגיעו ראשונים לזירה. קריפס העיד כי הינו משמש כחוקר במרחב דן וכי בתקופה בה ארע האירוע נשוא כתב האישום, היה בקורס שוטרים בסיסי והגיע לאילת למשך כמה ימים לצורך תגבור בימי החופש הגדול. בערב קרות האירוע נסע יחד עם שוטר בשם איתן קולר בניידת במשמרת לילה לצורך סיור. בשעה 01:30 לערך הם קיבלו דיווח בקשר על יריות ומאחר והיו קרובים לזירה הם נסעו לשם והגיעו תוך דקות. כשהגיע לזירה, העיד קריפס כי הבחין באדם ללא חולצה ובידו טלפון נייד, אותו זיהה מאוחר יותר כי. פ.. קריפס ניגש לפ. ואז הבחין באדם פצוע השרוע על הרצפה. פ. מסר לו כי ראה את היורה בורח לכיוון מסוים, לפיכך הלך לכיוון אליו הצביע פ. אך מאחר ולא ניתן היה לדעת להיכן פנה היורה, שב לזירה וניסה לעזור לפצוע אך קולר אמר לו שעדיף שיחכה למד"א. אשר למצבו של המנוח, העיד קריפס כי המנוח התפתל וזז ואמר את השם "דודו בן שטרית" (עמ' 260 לפרוט'). לשאלה האם זהו שמו, הניד המנוח את ראשו בשלילה. לשאלה האם זהו האדם שירה בו, הניד המנוח בראשו בחיוב. לדברי קריפס "שאלתי אותו, עוד פעם, אם דודו בן שטרית זה מי שירה בו, הוא עשה לי כן, עם הראש שוב פעם, הוא לא אמר" (עמ' 261 לפרוט'). המנוח מלמל ונאנק מכאבים. קריפס עוד העיד כי היה קרוב למנוח וכי עמדו לידו פ. וקולר וככל הנראה גם הם שמעו את שאמר המנוח. (שם). לדבריו, קולר עמד לידו כששוחח עם המנוח, משצויין בהודעתו כי שאל את קולר האם להניח תחבושת על פצעיו של המנוח (עמ' 263 לפרוט'). לטענת קריפס הוא אינו מכיר את דודו בן שטרית וכי רק לאחר שמסר את עדותו נמסר לו שזה מישהו מוכר (עמ' 269-270 לפרוט').

24. בחקירתו הנגדית, ביקש קריפס לעדכן אודות שני אי דיוקים בהודעתו במשטרה- האחד, שאין מצויין בה כי הלך לכיוון אליו ברח היורה והשני לעניין האדם לו דיווח על מה שאמר לו המנוח- לדבריו לא דיווח לקולר אלא לקצין שהיה ממונה עליו באותה משמרת, ככל הנראה לחגי. לטענתו, לאחר שמסר עדותו הבחין בטעות והודיע על כך לקצין הממונה שהפנה אותו לקצינה האחראית על התיק, וזו אמרה לו כי פרט זה אינו רלוונטי או חשוב (עמ' 273-274 לפרוט'). לשאלת ב"כ הנאשם, כיצד בדיוק מלמל המנוח, כפי שציין קריפס בהודעתו במשטרה, השיב קריפס כי אינו יכול למלמל כפי שעשה המנוח אך יכול לתאר כי מלמל כפי שניתן לתאר שימלמל אדם שירו בו ונאנק מכאבים, והוסיף "שמעתי את השם ששמעתי"..."הוא אמר את זה ברמה שהבנתי את זה"..."אני שמעתי בצורה ברורה את השם הזה"...(עמ' 277-278 לפרוט'). לשאלת הסנגור האם המלמול היה בקול צלול וברור, השיב קריפס "מלמול מטעם הגדרתו הוא לא צלול וברור"והוסיף "אבל אני עדיין שמעתי בבירור" (שם). עוד העיד קריפס כי המנוח אף אמר מוטי למד"א (עמ' 278 לפרוט'). לשאלת ב"כ הנאשם, האם שמע את המנוח אומר לשוטר קולר "דודו בן שטרית ירה בי", השיב קריפס כי לא שמע את המנוח אומר "ירה בי" וכי יתכן וכשקולר שמע זאת, הוא לא היה לידו מאחר ובשלב כלשהו פ. מסר לו את הטלפון הנייד של המנוח והוא בדיוק התעסק בכך, מאחר והתקבלה לטלפון שיחה (עמ' 292-293 לפרוט'). מאוחר יותר בעדותו טען כי ראה על צג הטלפון שיחה שלא נענתה (עמ' 296 לפרוט').קריפס הוסיף כי הוא פ. וקולר היו שלושתם קרובים למנוח (עמ' 292-293 לפרוט').

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

25. לטענת המאשימה, אומנם נפלו מספר אי דיוקים בעדותו של קריפס אך קריפס הסביר את הסתירות והסברו הגיוני. מדובר בשוטר לא מנוסה, שהיה בקורס שוטרים בסיסי באותה עת, אינו רגיל במסירת הודעות ובעת מתן העדות היה עדיין שוטר צעיר. קריפס נתקל במצב אותו לא הכיר קודם לכן, של אדם פצוע קשה, וכן לא הכיר את הדמויות המוכרות באילת. עוד טענה המאשימה כי לא הוכח כי נעשה תאום עדויות, וכי הדברים אותם מסר בעדותו לא היוו "יישור קו" עם עדויות אחרות ולכן אין סיבה כי ישקר בבית המשפט. לעניין הדיווח או אי דיווח לשוטר אחר, לטענת ב"כ המאשימה, הדבר הינו שולי לעניין התרחשות האירועים ולעניין אמינות העד. במהלך הדיון בבית המשפט מסרה ב"כ המאשימה, בישיבה שלאחר מתן עדותו של קריפס, כי היא והמתמחה דיברו עם העד קריפס טרם מתן עדותו אך "לא שמעתי את הדברים האלה מפיו, שאותם הוא אמר בתחילת החקירה הנגדית. הדברים לא עודכנו אצלנו ואנחנו לא מצאנו לנכון לחקור אותו על זה בחקירה חוזרת לאור התנהלות הדיון" (עמ' 310 לפרוט').

26. לטענת הסנגוריה, קריפס הינו עד זומם ואין ליתן אמון בדבריו. בהודעתו (נ/5) מסר קריפס כי דיווח לקולר את אשר שמע מפי המנוח. מכאן ניתן ללמוד, לדברי הסנגוריה, כי קולר לא שמע דבר מפי המנוח אחרת לא היה צורך שקריפס ידווח לו על אשר שמע. כדי "לתקן" את הודעתו של קריפס, טענה הסנגוריה כי נעשה רענון לקריפס אשר בו לפתע העלה הטענה כי לאחר כשעה ממתן הודעתו במשטרה, שם לב לטעות באמרה, לפיה לא דיווח לקולר אלא לממונה עליו ולצורך תיקון הודעתו פנה לקצין הממונה אשר הפנה אותו לקצינה האמונה על התיק, אך קצינים אלו, לדברי הסנגוריה, לא הובאו ליתן עדות. כן נטען כי ב"כ המאשימה הודיעה בדיון שהתנהל לאחר חקירתו של קריפס, כי קריפס לא העלה הטענה בפניה או בפני המתמחה (עמ' 307-308 לפרוט'). לאור דברים אלו, סבורה הסנגוריה כי לא ניתן לתת אמון בדברי קריפס. עוד טען ב"כ הנאשם כי לא ניתן להסתמך על עדותו של קריפס משבהודעתו טען כי התקבלה שיחת טלפון לטלפון הנייד של המנוח, ואף העיד על כך, אך עולה מפלטי השיחות של המנוח כי לא קיבל שיחה בזמן האמור. בחקירתו הנגדית השיב קריפס כי ראה על הצג שיחה שלא נענתה ובכך שינה את עדותו. מכאן מבקש ב"כ הנאשם ללמוד כי לא ניתן אף לסמוך על דברי קריפס לפיהם שמע מפי המנוח כי דודו בן שטרית ירה בו, וכי קיימות סתירות בוטות בעדותו ביחס לאמרתו, ובין עדותו לבין עדות קולר.

27. לא מצאתי כי קיימות סתירות מהותיות בין אמרתו של קריפס לבין עדותו או בין עדותו לבין עדותו של קולר. השינויים אליהם הפנתה הסנגוריה בין אמרתו של קריפס במשטרה לבין עדותו בבית המשפט אינם מהותיים עד כדי פגיעה באמינותו. לעניין סקירת האזור אליו ברח היורה, אומנם קריפס הוסיף זאת במהלך עדותו אך אין פרט זה מהותי ויתכן ואכן לא ציין זאת בפני גובה ההודעה משזה לא נראה לו אז מהותי. הוספת מידע זה אינה מהווה סתירה לאמור בהודעתו. אשר לזהות הגורם, לו דיווח קריפס אודות דבריו של המנוח- קולר או הקצין הממונה- אף פרט זה הינו שולי משאין חשיבות למי דיווח באותה עת. עולה מעדותם של קריפס, קולר ופ. כי שלושתם היו בסמוך למנוח, לעיתים במקביל ולעיתים בזמנים שונים. כך או כך, אף אם אכן קריפס דיווח לקולר אודות הדברים אותם שמע מהמנוח, אין הדבר פוגע באמינותו משדבריו תואמים לדברים שנאמרו בעדותו של פ. באשר לתחקורו בשטח על ידי קריפס, וכן לעדותו של קולר לפיה קריפס ניסה להניח תחבושת על פצעיו של המנוח. כמו כן, לו אכן רצה קריפס לתאם עדותו עם יתר השוטרים, היה טוען כי שמע מפי המנוח כי דודו בן שטרית ירה בו, כפי שהעיד קולר, אך למרות זאת, העיד כי "אני לא שמעתי שהוא אמר ירה בי" (עמ' 292 לפרוט'). עובדה זו מחזקת את אמינות דבריו. יש לזכור כי בעת שמוסר עד את דבריו על אירוע שארע זמן מה לפני כן, אין הוא מדייק בכל הפרטים הידועים לו משבאותה עת אינו יודע איזו חשיבות יש לייחס לכל פרט הידוע לו. כמו כן, אופן תיאורו של קריפס את המנוח בעת שמסר לו את שם היורה, ובייחוד אמירתו כי המנוח הניד בראשו לחיוב לכששאל לשם האדם שירה בו, מוסיף נופך של אמינות לעדותו, ולו רצה לתאם עמדתו ליתר עמדות השוטרים, הרי שלא היה מתאר זאת כך.

28. אשר לטענת הסנגוריה לעניין הטלפון הנייד של המנוח אשר נמסר לקריפס על ידי פ., לא מצאתי אף לעניין זה סתירה בדבריו של קריפס. באמרתו (נ/5) מסר קריפס כי "י. פ. העביר לי מידו מכשיר טלפון נייד ואמר שזה של הפצוע שפצוע הביא לו את המכשיר טלפון כדי שיתקשר למשטרה, לציין כי באותה העת התקבלה שיחת טלפון למכשיר טלפון נייד אך לא עניתי לשיחה זו ואינני זוכר את המספר טלפון שהתקשר למכשיר טלפון". בבית המשפט העיד קריפס כי "אני ראיתי שהתקבלה שיחה שלא נענתה" (עמ' 296 לפרוט'). וכן "אני לא זוכר כרגע, אבל אני זוכר שנתתי את העדות, אז ראיתי שהתקבלה שיחה... יכול להיות שהיה כתוב גם, שיחה אחת שלא נענתה..."(עמ' 297 לפרוט'). על פי איכוני הטלפון הנייד של המנוח, בעת שהגיעו השוטרים לזירה לא התקבלה שיחה במכשיר הנייד של המנוח. יחד עם זאת, העובדה אותה ציין קריפס בהודעתו אודות קבלת שיחה בטלפון הנייד של המנוח בזירת האירוע- אינה חשובה ואינה מהותית לעניין עדותו או לעניין הראיות בתיק. יתכן וקריפס אכן ראה שהתקבלה שיחה שלא נענתה על ידי המנוח טרם מותו והודעה אודות כך הבהבה על הצג, ויתכן אחרת, וחשב כי עליו לציין זאת בפני גובה ההודעה. בין אם טעה ובין אם לא- אין הדבר פוגם באמינותו- וכי למה ימסור פרט זה לגבי הטלפון הנייד במידה ואינו נכון? במה הדבר יתרום לקונספירציה לה טוען ב"כ הנאשם?. משכך, נדחית טענת הסנגור לעניין זה.

איתן קולר

29. איתן קולר, שוטר סיור מאילת, אשר הגיע לזירת האירוע יחד עם השוטר קריפס, העיד כי הגיע לזירת האירוע מאזור חניית בניין 1102, בשעה 1:26, שם הבחין באדם המנופף לו בידיו ובפצוע שכוב על הרצפה. כשהתקרב לפצוע, הנ"ל סימן לו להתקרב אליו עם הידיים (עמ' 89 לפרוט'). ואז "כשהתקרבתי אליו למרחק סנטימטרים ספורים הוא אמר לי- דודו בן שטרית ירה בי" (עמ' 90 לפרוט'). קולר העיד כי דיווח על כך לשאר הניידות על מנת שיבצעו סריקה באזור. קולר העיד כי השוטר שעבד עימו, היינו, קריפס, ניסה לשים תחבושת למנוח, אך מאחר ולא ידע באם הוא מוסמך לביצוע עזרה ראשונה, הוא אמר לקריפס שלא ייגע במנוח (עמ' 92 לפרוט'). אשר לאופן בו אמר לו המנוח את הדברים, העיד קולר- "הייתי מאוד מאוד קרוב אליו והוא גם סימן להתקרב. כנראה הוא היה מודע לזה שהוא מדבר בצורה חלשה. שייתכן ואם הייתי רחוק, כמו שגם נתתי בעדות שלי, מטר או שניים, לא הייתי שומע. אבל הייתי מאוד קרוב. סמוך אליו במרחק של סנטימטרים". (עמ' 92 לפרוט'). קולר העיד כי הכיר את המנוח (שם). מאוחר יותר, בטרם הגעת ניידת מד"א למקום, הגיע לזירה הקצין הממונה עליו, חגי. לדברי קולר, חגי ניגש לפצוע ושוחח איתו אך הוא לא שמע את השיחה ביניהם מאחר ועמד מאחור (עמ' 94 לפרוט'). קולר העיד כי מכיר את דודו בן שטרית מהעיר אילת במסגרת עבודתו במשטרה (עמ' 96 לפרוט').לדבריו מכיר רק דודו בן שטרית אחד, אח של אילן בן שטרית (עמ' 110 לפרוט'). עוד העיד קולר כי מעבר לדברים "דודו בן שטרית ירה בי" לא דיבר עם המנוח "למה ראיתי שקשה לו לדבר. אז נמנעתי מלהעמיס" (עמ' 97 לפרוט'). קולר דיווח בקשר כי "דודו בן שטרית החשוד" (עמ' 99 לפרוט').

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

30. לטענת הסנגוריה, קולר כלל לא ניגש למנוח ולא שמע ממנו דבר ועדותו הינה "רמייה בוטה מתחילתה ועד סופה", משקריפס העיד כי הוא דיווח לקולר את שאמר לו המנוח בזירת הירי, ומשכך, עולה, לטענת הסנגוריה, כי קולר כלל לא שוחח עם המנוח. העובדה כי קריפס דיווח לקולר אינה שוללת האפשרות כי אף קולר שוחח עם המנוח. כפי שעולה מעדותו של פ., כאשר הגיעו שני השוטרים הראשונים לזירת הירי- קולר וקריפס, אחד מהם- היינו קריפס- ניגש אליו לתחקור ואחד מהם ניגש ישירות למנוח- היינו קולר. בשלב זה, כפי שאף מסר קולר בהודעתו, עם הגעתו למקום והתקרבותו למנוח הפצוע, סימן לו המנוח כי ייקרב אליו ואז סיפר לו מי ירה בו. בנקודה זו על ציר הזמן, קריפס לא עמד בסמוך לקולר אלא עמד עם פ. בצד ותחקר אותו. אין כל סתירה מהותית בין עדויותיהם של קולר, קריפס ופ.. יתרה מכך, אף פ., שאינו שוטר, מסר באמרתו כי שמע את המנוח אומר לקולר את השם "דוד בן שטרית", לעניין קולר העיד פ.- "כך הוא (היינו, המנוח) אמר גם לשוטר,..... לשוטר שיצא אליו, לקראתו פעם ראשונה", היינו קולר (עמ' 202 לפרוט').

31. קולר אף מסר מיד את הדברים שנאמרו לו מפורשות מפיו של המנוח- בקשר המשטרתי- "הפצוע אמר לי דודו בן שטרית החשוד" (ת/4(א)-(ב), עמ' 2), והדבר מחזק את אמינותו ואת אמינות קריפס.

חגי אל-על

32. חגי אל-על, קצין יחידת סיור במרחב אילת, שימש כראש משמרת ניידות הסיור בערב האירוע. יחד עימו עבדה שוטרת סיור ירדן אביטן. בערב האירוע, כאשר דווח על יריות, שלח אל על צוות למקום האירוע לדיווח. הצוות שהגיע דיווח על אדם ירוי אשר אמר "שמי שירה בו, זה דודו בן שטרית" (עמ' 144-145 לפרוט'). לדבריו מי שדיווח בקשר את הדברים האמורים היה השוטר איתן קולר (שם). חגי העיד כי הגיע למקום האירוע, הבחין באדם מוטל על הריצפה, הוא רץ אליו, כרע ברך ושאל אותו "מי ירה בך" והמנוח ענה לו "דודו בן שטרית", לשאלה מה לבש היורה השיב המנוח- חולצה אדומה ומכנס ג'ינס ומשקפי ראייה, ומעבר לכך לא יכול היה להשיב מאחר ואמר כי אינו מרגיש טוב (עמ' 146 לפרוט'). לשאלת ב"כ המאשימה מה בדיוק שאל את המנוח, השיב אל-על כי שאל מי ירה בך או מה קרה והמנוח השיב "ירה בי דודו בן שטרית" (עמ' 149 לפרוט'). עוד העיד כי המנוח דיבר בקול חלש (עמ' 150) וכי כאשר אמר את השם הוא ידע מי הוא מאחר ודודו בן שטרית מוכר לו מעבודתו באילת (שם). לאחר ששמע את דברי המנוח, העיד אל-על כי דיווח בקשר כי הבחור הנפגע הוא מוטי חכים והבחור הפוגע זה דודו בן שטרית (עמ' 4 שורה 2 לתמליל, עמ' 158 לפרוט'). בתמליל השיחות בקשר המשטרתי (ת/4 א-ב), בעמ' 4, נשמעו דבריו של אל-על- "הבחור, הנפגע, זה מוטי חכים, הבחור הפוגע זה ...לא ברור (דברי המתמלל), בן שטרית"...."הבחור שברח, דודו בן שטרית..." .

33. בחקירתו הנגדית, הדגיש אל-על כי על אף שהשוטר קולר אמר בקשר מהו שמו של החשוד בירי, היה חשוב לו, מבחינה מקצועית, לשאול את המנוח בעצמו מהו שמו של החשוד שירה בו (עמ' 161-162 לפרוט'). כמו כן, אל-על עמד על כך כי לכל אורך הערב שמע את השם דודו בן שטרית ולא דוד בן שטרית, היינו, בשונה ממה שהעיד פ. (עמ' 163 לפרוט').

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

34. לטענת המאשימה, אל על עמד לאורך כל עדותו על כך כי שמע את השם דודו ולא דוד וכך גם עלו הדברים בתקשורת המשטרתית.

35. לטענת הסנגוריה, אין להסתמך על עדותו של אל על, משהמנוח איבד יכולתו לדבר עוד בטרם הגיע לזירה וכי חזר על הדברים אותם שמע בקשר. ב"כ הנאשם אף טען כי אין הסבר לתוספות שנוספו לעדותו של אל על בבית המשפט. כן טען כי הסברו של אל על לסיבת פנייתו למנוח בשאלה מי ירה בו- רצה לשמוע זאת גם הוא- הינו מגוחך ואינו מהימן. לטענת הסנגור, אל על לא שאל את המנוח "מי ירה בך?" וכי הוסיף זאת בעדותו בלבד, ומשכך עדותו כבושה ושקרית.

36. טענת הסנגוריה, בדבר אי יכולתו של המנוח לדבר בשלב בו הגיעו אל על וירדן לזירה, אינה נכונה משהמנוח דיבר אף בשלב מאוחר יותר, עת הגיע צוות מד"א למקום וטיפל בו ואף בבית החולים, כפי שעולה מהעדויות השונות. יתכן שהמנוח התקשה לדבר מפאת הכאבים מהם סבל, אך אין לאמר כי המנוח איבד את יכולתו לדבר.

37. המניע אשר הוביל את אל על לגשת למנוח ולשאול אותו מי ירה בו, אינו מעלה ואינו מוריד מהעובדה כי העד אכן פנה למנוח. הדבר עולה אף מעדותה של ירדן אביטן, עימה הגיע לזירה ומעדותו של קולר אשר ראה את אל על ניגש למנוח לשוחח עימו - "הוא גם ניגש לדבר עם הפצוע... אני לא שמעתי" (עמ' 94 לפרוט'). מעבר לכך, אך טבעי כי שוטר המגיע לאירוע ורואה כי המנוח בהכרה, ובייחוד בדרגתו של אל על, ייגש למנוח ויישאל אותו מי ירה בו, אף אם היו שוטרים שהגיעו לפניו למקום וכבר שאלו את המנוח שאלה זו. תשובה נוספת מפי המנוח לגורם נוסף, אך מחדדת את דברי המנוח ואינה מותירה מקום לטעויות או השערות באשר לדבריו של המנוח. לו אך שוטר אחד שנכח בזירה מיני כמה שוטרים שהגיעו לזירה, היה שואל את המנוח מי ירה בו, אזי היתה הסנגוריה טוענת כי תמוה בעיניה כי אך שוטר אחד שמע את דברי המנוח, וכל היתר כלל לא טרחו לברר שאלה כה חשובה, כגון זהות היורה, מפי המנוח.

38. חיזוק לדבריו של אל על כי אכן שמע את הדברים מפיו של המנוח הינה העובדה כי מייד לאחר שניגש למנוח, ועל כך אין חולק, שמע את דבריו והעלה אותם לקשר- (ת/4(א)-(ב), עמ' 4)- "הבחור, הנפגע, זה מוטי חכים, הבחור הפוגע זה... לא ברור, בן שטרית" (שורה 2-3)... "הוא כרגע בהכרה..." (שורה 5) ולאחר מכן תיאר אל על את לבוש היורה- פרטים אותם מסר המנוח עצמו. מכאן שאל על ניגש למנוח ושוחח עימו, הודיע בקשר את הדברים שנאמרו לו מפי המנוח, ואף טרח לציין כי המנוח בהכרה- כך שיש לשלול טענת ב"כ הנאשם בדבר איבוד יכולתו של המנוח לדבר בשלב בו הגיע אל על לזירה. לו כה התקשה המנוח לדבר, כפי שמנסה להציג זאת ב"כ הנאשם, אזי הכיצד תיאר בפירוט רב את מראהו של היורה?. מכאן שהמנוח היה בהכרה באותה עת ובעל יכולת לדבר ברמה בה יהיה מובן לשומעיו.

39. לטענת הסנגור, באמרתו מסר אל על כי שאל את המנוח "מה קרה" ולא מי ירה בו כפי שהעיד. אל על העיד על כך- "שאלתי אותו מי ירה בך, או מה קרה, היי נוח (צ.ל.- היינו הך), הוא בא ואמר לי, ירה בי דודו בן שטרית" (עמ' 149 לפרוט'). מאחר שאמרתו של אל על לא הוגשה על ידי הסנגוריה, לא ניתן להתייחס לטענת הסנגור. אך כך או כך, כפי שהעיד אל על, אין הדבר משנה, משלדברי אל על- או ששאל מה קרה או ששאל מי ירה בך והמנוח השיב כי דודו בן שטרית ירה בו. אין לצפות כי אדם יחזור בעדותו מילה במילה על הדברים אותם מסר במשטרה באמרותיו ואף לא את הדברים אותם אמר או שמע בעת קרות האירוע, בצורה כה מדוייקת כפי שמצפה הסנגור- בייחוד אם לא נראים הם מהותיים לאותו אדם, כאשר, ניתן להיווכח כי מה שהיה חשוב לכל העדים הוא לשמוע מיהו היורה.

ירדן אביטן

40. ירדן אביטן, שימשה כסיירת שח"מ, עבדה בערב האירוע יחד עם הקצין חגי. לדבריה כאשר היתה בניידת במשמרת לילה יחד עם הקצין חגי, קיבלו קריאה במכשיר הקשר על מספר יריות באזור "לוס אנג'לס". בדרך לשם שלח חגי את קולר למקום (עמ' 171 לפרוט'). קולר דיווח להם שיש אדם ירוי על הריצפה וכי יזדרזו. כשהגיעו הבחינה ירדן בקולר, אורון והעד פ., כאשר קולר עומד ליד ראש הפצוע. לדבריה פ. עמד בצד והיא שאלה אותו לגילו. ירדן ניגשה לפצוע לכיוון הראש שלו, הבחינה בו כי הוא נורה- הרגישה צורך לגשת אליו- שאלה אותו "מי עשה לך את זה" והתכופפה אליו לשמוע תשובתו טוב יותר משחששה כי יתקשה לדבר, והמנוח אמר לה "דודו בן שטרית" בבירור. לדבריה, לא הכירה לפני כן את השם הזה. היא רשמה את השם על פנקס ושוב שאלה אותו מי עשה לו את זה והוא חזר על השם (עמ' 173). שאלה אותו מה הוא לבש והמנוח תאר- חולצה אדומה, ג'ינס כהה ומשקפיים. לדבריה, רשמה את דברי המנוח ושמו של פ. על פתק (ת/6) (עמ' 174). לטענתה, לא שמעה בקשר לפני כן מיהו החשוד (עמ' 182). עוד העידה כי באמרתה הראשונה כ- 12 שעות לאחר האירוע, לא ציינה כי המנוח דיבר בקול ברור וכי חששה שעומד למות (נ/4) (עמ' 186 לפרוט').

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

41. לטענת המאשימה, ירדן עמדה נחרצות בחקירתה הנגדית כי לא שמעה בקשר המשטרתי בדרכה לאירוע את שמו של החשוד וכי שמעה את שם החשוד מפי המנוח עצמו. ב"כ המאשימה הדגישה כי ירדן הינה צעירה ולא מנוסה באירועים מעין אלו והסבריה מספקים.

42. לטענת הסנגוריה, אין להסתמך על עדותה של ירדן. בעדותה ירדן מסרה כי את הפתק אותו רשמה בזירת האירוע, היא רשמה ביוזמתה מבלי שמישהו אמר לה לעשות כן. לטענת הסנגוריה, עצם האמירה הזו, מבלי שנשאלה על כך, מעלה תמיהה באשר לאמינות הפתק. כן טענה הסנגוריה לעניין הפתק כי ירדן רשמה על הפתק אף את שמו של המנוח וזאת מבלי שהעידה כי הוא מסר לה את שמו, ומכאן ששמו נמסר לה על ידי גורם אחר בשטח, ומכאן יש ללמוד כי אף את שם היורה קיבלה מאותו גורם ולא מפי המנוח. ב"כ הנאשם אף טען כי אין הסבר לתוספות שנוספו לעדותה של ירדן באמרתה השנייה ובעדותה בבית המשפט, וכי דבריה נוספו לאחר "רענון" שנעשה לעדה. עוד טען ב"כ הנאשם כי התירוץ ל"מהפך" בכל עדויות העדים לאחר ביצוע הרענון הינו זהה והוא כי העדים היו חשופים לאירוע חריג שהשפיע עליהם, וכי אין לקבל הסבר זה. כן טען כי הסברה של ירדן לסיבת פנייתה למנוח- לעזור לו- הינו מגוחך.

43. ירדן מסרה באמרתה מיום 30.8.10 בשעה 13:42 (נ/4) כי לאחר שחגי שוחח עם המנוח היא ניגשה אל המנוח שוב - "ואז שאלתי אותו עוד פעם מי עשה לך את זה, הוא אמר לי כואב לי, כואב לי, ואז הוא אמר לי דודו בן שטרית ירה בי." אמרתה השנייה, אשר נלקחה ממנה כחודשיים לאחר קרות האירוע, לא הוגשה. לטענת הסנגוריה, כאמור, העדה מסרה באמרה זו, בנוסף לדברים שנמסרו על ידה באמרתה הראשונה, כי המנוח דיבר בקול שקט כך שהיה עליה להתכופף כדי לשמוע אותו וכי שמעה את השם דודו בן שטרית מפי המנוח פעם אחת בלבד, וכל זאת בשונה מעדותה בבית המשפט. בשונה מהנטען על ידי הסנגוריה, איני מוצאת כי ישנו שוני או הבדל בין האמרות, מלבד הדגשת אופן הדברים אותם אמר המנוח. נטען כי העדה אמרה באמרתה השנייה כי המנוח אמר את הדברים בצורה שקטה והיא התכופפה אליו כדי לשמוע אותו. העובדה כי המנוח נורה אינה מנטרלת לחלוטין את יכולת הדיבור שלו. עולה מעדותה של ירדן ויתר השוטרים והעדים שנחשפו למנוח, כי אומנם המנוח התקשה לדבר וסבל מכאבים, אך כאשר דיבר, דבריו היו ברורים. יש להבדיל בין דברים ברורים לדברים הנאמרים בקול חזק- אף לחישה ניתן לאמר בקול ברור אך בשקט. מכאן שאין לשלול את האמור באמרותיה ועדותה של העדה באשר לאופן בו מסר המנוח את דבריו. אשר למספר הפעמים ששאלה את המנוח לשם היורה, אף אם אתעלם מאמרתה השנייה, עדיין די באמרתה הראשונה של ירדן, שם מסרה כי המנוח מסר לה את שם היורה ותאורו. אין חשיבות לכך שחשבה בעת מתן עדותה, כי שאלה את המנוח לשם היורה יותר מפעם אחת, אף אם בפועל לא עשתה כן.

44. אשר למניע אשר הוביל את ירדן לגשת למנוח ולשאול אותו מי ירה בו, ראו לעיל לעניין העד אל על.

45. אשר לת/6, הפתק אותו רשמה ירדן בעת הגעתה למקום האירוע, הרי שהפתק משקף את שארע בשטח ויש לקבל עדותה של ירדן באשר לאופן בו נכתב הפתק. כפי שהעדה העידה, היא לא שמעה בדרכה למקום את שם היורה אשר נמסר במכשיר הקשר- מכשיר הקשר המדובר היה מחובר לכתפו השמאלית של חגי אל על, ואילו היא ישבה מימינו, ולכן, לדבריה, לא שמעה את כל הנאמר דרך מכשיר הקשר. יש לזכור כי מדובר בחיילת בשירות סדיר במשטרה (שח"מ). כפי שניתן להיווכח מקריאת תמלול האמור בקשר בערב האירוע, לא כל הדברים שנאמרו בקשר בין השוטרים היה ברור ועובדה היא שאף השוטרים שאלו בקשר שוב ושוב שאלות הבהרה מאחר ולא שמעו את כל שנאמר בקשר. מכאן שיש להניח כי אף ירדן לא שמעה את השם בבירור. משירדן לא הכירה את שמו של הנאשם, היא מצאה לנכון לרשום זאת על פתק ואף את שמו של העד במקום, הוא י. פ.. משכך, יש לקבוע כי הפתק הינו אותנטי ומחזק את עדותה של ירדן ויתר השוטרים והעדים.

שמעון זוהר

46. שמעון זוהר, מפקד ימ"ר אילת, בליל ה-30.8.10, הגיע לבית החולים וראה את המנוח שוכב במיטה וסביבו צוות רפואי. זוהר הכיר את המנוח עוד קודם לכן. זוהר העיד כי שאל את המנוח "מי ירה בך" והמנוח השיב לו "דודו בן שטרית", שוב שאל את המנוח האם דודו בן שטרית ירה בו והמנוח השיב שכן. עמדה לצידו השוטרת בת אברהם, ממנה ביקש לכתוב דו"ח (עמ' 765), וכן שוטר תגבור בשם מיכאל חלפון (עמ' 770 לפרוט'). זוהר העיד כי הכיר את המנוח במסגרת עבודתו, ידע כי עסק בהלוואות של כספים בשוק האפור ובהימורים וכי הוא שקוע בחובות לאנשי עולם תחתון (עמ' 767). סביב מיטתו של המנוח נכחו צוות רפואי ורומאו, עובד במד"א (עמ' 768 לפרוט'). זוהר אינו זוכר אם המנוח היה עם מסיכת חמצן על פניו, ועמד על כך ששמע בוודאות את המנוח אומר כי דודו בן שטרית ירה בו וכי אמר לו זאת באופן מאוד ברור (עמ' 769). לדבריו, כשאילתי אומר לו דודו בן שטרית הכוונה לדודו מאילת וכאשר מתכוונים לדוד בן שטרית אחר- אומרים דוד בן שטרית מאור יהודה (עמ' 787). לאחר האירוע ערך דו"ח פעולה בעניין (נ/13).

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

47. לטענת המאשימה, זוהר העיד כי שמע דבריו של המנוח בצורה ברורה וכי ישנו הבדל בין דודו בן שטרית הנאשם לבין דוד בן שטרית מאור יהודה.

48. לטענת הסנגוריה, עדותו של זוהר אינה ראויה לאמון כלשהו. אין הסבר לדבריו מדוע ביקש זוהר מבת אברהם וחלפון להכין דוח על דבריו של המנוח, ואין איזכור בדוח נ/13 כי ביקש זאת מהם. כמו כן, זוהר לא איזכר כי המנוח היה עם מסכת חמצן על פניו ואינו זוכר אם היה עם מסיכה בעת ששוחח עימו, ובכל זאת מציין כי המנוח דיבר באופן ברור. זאת על אף שהרופא, ד"ר גיל טאובר לא שמע את המנוח אומר דבר.

עוד טען ב"כ הנאשם כי זוהר היה מצוייד בטלפון נייד אך לא הקליט או צילם את המנוח, ובכך נמנעה המאשימה מלהציג את הראיה הטובה ביותר וחזקה כי ראיה זו היתה פועלת נגדה, לו הוצגה.

49. אין בידי לקבל טענת ב"כ הנאשם כי העדר הסבר לבקשתו של זוהר לרישום דוח אודות דברי המנוח על ידי השוטרים שהיו עימו בבית החולים, פוגע באמינותו. זוהר העיד כי ביקש משוטרי התגבור שנכחו עימו ליד מיטת המנוח בבית החולים, כי ירשמו דו"ח על שנאמר על ידי המנוח "כי זה ראייה שצריכה להירשם"...(עמ' 765 לפרוט'). די בהסבר זה. עוד יצויין כי זוהר ציין בדוח הפעולה אותו ערך (נ/13), כי בעת שהגיע אל המנוח בבית החולים נכחו ליד מיטתו של המנוח השוטרים חלפון ובת אברהם.

50. אף שאלת היותו של המנוח עם מסכת חמצן אם לאו אינה רלוונטית לעניין אמינות דבריו של זוהר. מאמרתו של אלון חכים (נ/12) עולה כי הגיע לבית החולים לאחר שהשוטרים כבר הגיעו לשם. בעדותו (עמ' 722 לפרוט') אמר כי כאשר הגיע לבית חולים ראה את המנוח עם מסיכה על הפנים, הוא ראה אותו למספר שניות, והוצא מחדר המיון. להערכתו המנוח היה בהכרה. אין בדברי אלון חכים כדי לאושש את טענת ההגנה שבשעה שהמנוח אמר לעד זוהר את שמו של הנאשם כאשר זה שאל אותו מי ירה בו, היתה למנוח מסיכת חמצן על הפנים.

זוהר העיד כי אינו זוכר אם המנוח היה עם מסיכת חמצן על פניו (עמ' 769 לפרוט'). לדבריו, המנוח היה בהכרה טרם ניכנס לחדר הניתוח. ד"ר גיל טאובר, כמפורט להלן, אף ציין באמרתו כי המנוח תקשר עם סובביו. רומיאו רדולסקי, הפרמדיק אשר טיפל במנוח בזירה וליווהו לבית החולים, מסר אף הוא באמרתו (נ/3) כי המנוח היה בהכרה בהגיעו לבית החולים וענה לשאלות הקצין זוהר. מכאן שאין זה מעלה או מוריד באם היתה למנוח מסיכת חמצן אם לאו באשר לשאלת יכולתו לתקשר. זאת ועוד, לנוכח דברים אלה, דוחה אני את טענת ההגנה כי המנוח איבד את יכולתו לדבר עוד בטרם פונה לבית חולים. אזכיר כי באמרתו (נ/3) ציין הפרמדיק רומיאו רדולסקי כי כאשר הגיע לזירה וזיהה הוא המנוח אותו הכיר מעבודתו אמר לו המנוח "רומיאו תרדים אותי" וכן אמר לו "שכואב לו מאוד" (נ/3).

51. אשר לד"ר גיל טאובר, באמרתו (ת/15) מיום 30.8.10 בשעה 04:20, מסר כי כאשר הגיע המנוח לחדר המיון "בהגעתו היה בהכרה מלאה תקשר עם הסובבים איתו ויציב פרמטרים חיונים היו תקינים בהגעתו". כן מסר כי ראה בחור קירח שואל את המנוח "מי עשה מי ירה משהו כזה" אך לא שמע את המנוח עונה לו "הייתי עסוק בטיפול בו. אולי הפרמדיקים שמעו". ד"ר טאובר מסר באמרתו כי היו עימו ליד המנוח "האח פאדי והאח מארק, ד"ר תמיר ורומיאו ועוד פרמדיק הם שהביאו אותו". (ת/15). עולה מהאמור כי ד"ר טאובר מאשר כי זוהר שאל את המנוח מי ירה בו, כעדותו של זוהר. אומנם ד"ר טאובר לא שמע את תשובתו של המנוח- אך הוא נתן לכך הסבר מניח את הדעת- הוא עסק בטיפול במנוח ולא הקשיב לכל מילה שנאמרה בחדר. כן ציין ד"ר טאובר מפורשות בתחילת הודעתו כי המנוח תקשר עם הסובבים אותו. מכאן שהמנוח היה בהכרה ובעל יכולת לתקשר עם סובביו ויש לתת אמון בעדויותיהם של השוטרים אשר שוחחו עימו באותה עת.

52. זוהר הדגיש בעדותו כי "לכן כשפונים אלי, אילתי במטריה העבריינית יפנה אלי ויגיד לו דודו בן שטרית, אני יבין מיד במי מדובר דודו בן שטרית, כי אם אילתי יפנה אלי וירצה להגיד לי דוד בן שטרית, אז הוא יגיד לי דוד בן שטרית מאור יהודה..." (עמ' 787 לפרוט'). מכאן, ניתן להיווכח כי היה חשוב לזוהר לבחון כי אכן המנוח התכוון בדבריו לדודו בן שטרית ולא לדוד בן שטרית ולכן אף ווידא עימו פעמיים מי הוא זה שירה בו. בדוח הפעולה אותו ערך זוהר ביום 30.8.10 בשעה 7:38 (נ/13), ציין זוהר כי שאל את המנוח "...מי ירה בך?" והמנוח השיב "דודו בן שטרית". ואז ווידא זאת זוהר שוב- "ואז חזרתי על דבריו ושאלתי "דודו בן שטרית ירה בך" מוטי השיב: "כן".". אף חלפון מחזק דבריו של זוהר ומוסר באמרתו כי זוהר בדק עם המנוח פעמיים מיהו היורה (נ/6, אמרתו מיום 31.8.10). עולה בבירור מעדותם של זוהר וחלפון כי היה חשוב לזוהר להבחין בין דודו בן שטרית לבין דוד בן שטרית מאור יהודה. למנוח, כעולה מעדויות העדים שדיברו עימו לאחר שנורה, היה חשוב להגיד שוב ושוב את שמו של היורה וחזר על שם זה בכל הזדמנות בה נכח לידו אדם כלשהו- בין אם פ., אשר העיד כי המנוח חזר על השם שוב ושוב, ובין אם כל אחד מהשוטרים אשר שאל אותו מה ארע ומי ירה בו. לו המנוח היה רוצה להצביע על אדם אחר מלבד דודו בן שטרית כמי שירה בו, וודאי היה אומר זאת אחרת, משהמנוח הכיר את הדמויות הפועלות באילת ומחוץ לה, והכיר גם את דוד בן שטרית "האחר".

53. לעניין טענת ב"כ הנאשם בדבר הראייה הטובה ביותר, הרי שיש לדחות טענה זו. כלל הראייה הטובה ביותר, לפיו, הימנעות צד מהלביא את הראייה הטובה ביותר תפעל לרעתו, אינו מתקיים במקרה זה, משהראייה אליה מתכוון ב"כ הנאשם- הקלטת המנוח- אינה קיימת מאחר ואיש לא הקליטו, ועל כן אין מדובר במצב בו המאשימה נמנעת מלהציג הקלטה זו כראיה. אשר לשאלה מדוע לא הוקלטה אמרתו של המנוח טרם מותו, העיד זוהר- "אני איש מודיעין ואני לא מקליט"...."כשאתה ניגש לאירוע כזה, אתה מראש לא יודע מה הולך, אתה לא צופה מה הולך לקרות, ואני לא כל אירוע שאני מגיע מקליט" ובכל זאת, לאחר ששמע מה היה למנוח לאמר, דאג לכך שהדברים יתועדו אף על ידי השוטרים שהיו עימו במקום- אברהם וחלפון (עמ' 790 לפרוט'). כן הוסיף זוהר כי מיד לאחר שסיים לתשאל את המנוח הוא הובל לחדר הניתוח, כך שלא יכל שוב לשאול אותו את השאלות הנדרשות (עמ' 791 לפרוט').

בת אברהם

54. בת אברהם שוטרת במסגרת שח"מ, אבטחה את המנוח בבית החולים. שמעה את המנוח חוזר על השם דודו בן שטרית מספר פעמים. עמדה קרוב אליו. שמעה לפני כן את השם דודו בן שטרית בקשר כאשר השוטר קולר דיווח בקשר המשטרתי כי יש פצוע ירי ומדובר בדודו בן שטרית (עמ' 327 לפרוט'). לדבריה, היתה צמודה למיטתו של המנוח עד לרגע שהועבר מחדר המיון לחדר הניתוח. (שם). עו ד העידה לעניין זה "התקדמתי והוא קרא לי ואמר לי דודו בן שטרית, דודו בן שטרית" (עמ' 328 לפרוט'). לאחר מכן הגיע קצין המודיעין שמעון זוהר ושאל את המנוח "מי זה" והמנוח השיב "דודו בן שטרית". לדבריה שמעון זוהר המשיך לשאול את המנוח למה הוא עשה את זה אך לא שמעה את המשך הדברים מפני שהלכה משם. לטענתה, המנוח לא אמר לה מה עשה לו דודו בן שטרית אך היא הניחה כי הוא זה שירה בו כי חזר על כך מספר פעמים ובעצבים (עמ' 329 לפרוט'). בטוחה כי המנוח מסר לה את הדברים הללו, אף אם שותפה חלפון אינו זוכר כי המנוח דיבר אליה, וכי יתכן ובאותו הרגע בו המנוח דיבר אליה, חלפון לא היה לידה (עמ' 336 לפרוט').לפני מתן עדותה, מסרה בפני מתמחה בפרקליטות, כי השם אילן בן שטרית גם זכור לה בהקשר לתיק זה כחשוד. הסברה לכך הוא כי לאחר שקראה את התיק ודוחות הפעולה הבינה כי טעתה וכי דודו בן שטרית הוא השם אותו שמעה מפי המנוח (עמ' 343 לפרוט') (באותו ערב בו נרצח המנוח, המשטרה עקבה אף אחרי רכבו של אילן בן שטרית וככל הנראה שמעה את שמו של אילן גם בקשר באותו ערב (עמ' 340 לפרוט')).

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

55. לטענת המאשימה, אברהם אומנם לא זכרה את מלוא פרטי האירוע אך הדברים הועלו על ידה על הכתב בדו"ח אותו כתבה ובאמרה שנגבתה ממנה לאחר מכן. כמו כן, בעת ששמעה העדה את דברי המנוח, היא עמדה ליד ראשו של המנוח ואילו חלפון עמד ליד רגליו, אם נכח שם, ולכן ייתכן ולא שמע את הדברים.

56. לטענת ההגנה, אף אחד מהנוכחים ליד מיטת המנוח, בין אם הצוות הרפואי ובין אם השוטרים, לא שמע או ראה את המנוח פונה לאברהם ומדבר עימה. כן טען ב"כ הנאשם כי לפי עדות חלפון, אברהם היתה בסמוך אליו כל האירוע והמנוח לא שוחח עימה. כמו כן, בתחילת עדותה טענה כי שמעה את המנוח אומר לזוהר כי מי שעשה לו את זה הינו דודו בן שטרית, ובהמשך עדותה טענה כי לא שמעה את תשובת המנוח לזוהר.

57. עוד טענה הסנגוריה כי מהרענון שנערך לעדה, עולה כי חשבה כי החשוד הינו אילן בן שטרית, אח הנאשם, וכי ככל הנראה זהו השם ששמעה מפי המנוח, אך העדה מכחישה זאת וטוענת כי קראה את הדוחו"ת אותם ערכה והבינה כי דודו בן שטרית הוא השם אותו שמעה מפי המנוח, אך דברים אלו לא נזכרים ברענון שנערך לה. מכאן, לטענת הסנגוריה, עדותה של אברהם שקרית ובלתי אמינה לחלוטין.

58. אברהם העידה כי אכן שמעה לראשונה את השם דודו בן שטרית בקשר המשטרתי עת דיווח קולר על תיאור החשוד (עמ' 327 לפרוט'). העדה נשלחה לבית החולים לאבטח את המנוח ועמדה כל העת ליד מיטתו. לדברי העדה עמדה ממש קרוב אל המנוח ושמעה אותו חוזר על השם דודו בן שטרית פעמיים (עמ' 327 לפרוט'). מדבריה עולה כי בתחילה עמדה ליד רגליו של המנוח וכי "בשלב מאוחר יותר התקדמתי... כשהיה לי מקום לעבור... התקדמתי והוא קרא לי ואמר לי דודו בן שטרית, דודו בן שטרית" (עמ' 328 לפרוט'). בשלב זה הגיע זוהר למקום. חלפון העיד כי המנוח לא אמר את שם היורה לא לו ולא לבת אברהם אלא רק לזוהר (עמ' 325 לפרוט'). לדברי אברהם, יתכן וחלפון לא עמד לידה בעת שהמנוח דיבר אליה (עמ' 336 לפרוט'). בעדותו מסר חלפון כי עמד לרגליו של המנוח כאשר וילון חוצץ בינו לבין המנוח (עמ' 322 לפרוט'). אברהם לעומת זאת העידה כי "כשסגרו את הוילונות עמדתי לידו, ליד הרגליים. בשלב מאוחר יותר התקדמתי" (עמ' 328 לפרוט'). מכאן, שאף שחלפון העיד כי אברהם היתה בסמוך אליו לאורך כל זמן שהייתם בסמוך למיטת המנוח, יתכן ועמדה חלק מהזמן סמוך לחלפון אך מעבר לוילון צמוד למנוח, והתקרבה לעבר המנוח עד אשר שמעה את דבריו. כמו כן, אומנם חלפון העיד כי לא שמע את המנוח מדבר אל מישהו אחר למעט זוהר, אך יחד עם זאת העיד "אני לא הייתי צמוד למנוח 24 שעות" (עמ' 325 לפרוט'). מכאן שאין סתירה מהותית בין חלפון לאברהם.

59. לעניין הסתירה, לכאורה, אותה העלה ב"כ הנאשם, בדבריה של העדה באשר לשמיעת או אי שמיעת תשובתו של המנוח לשאלתו של זוהר, עולה מעדותה של העדה כי לא זכרה את כל האירוע לפרטיו. כל שזכרה בוודאות הוא דבריו של המנוח אליה. באשר לתשובתו של המנוח לשאלותיו של זוהר, הרי שבתחילה טענה כי לא שמעה את תשובת המנוח לזוהר מאחר והתרחקה מהמקום (עמ' 328 לפרוט'), ומאידך, בהמשך עדותה, לאחר שהופנתה להודעתה, זכרה כי זוהר שאל את המנוח "מי זה" והמנוח השיב "זה דודו בן שטרית", ולאחר מכן לא שמעה את המשך דבריו מאחר ועזבה את המקום (עמ' 329 לפרוט'). בשונה מטענת ב"כ הנאשם בסיכומיו, אף בהמשך עדותה מסרה כי אלו הדברים אותם שמעה את המנוח אומר לזוהר ולא חזרה בה (עמ' 337 לפרוט'). לא ניתן לייחס לעדה כוונה לסלף או לשקר אודות דברי המנוח, אך בשל כך שלא זכרה את כל פרטי האירוע. העדה העידה בצורה מהימנה עת הודתה כי השם אשר זכרה בעת שהחלה את הרענון עם גורם מטעם המאשימה, טרם עדותה בבית המשפט, הינו אילן בן שטרית. כן הודתה כי שמעה לראשונה את השם דודו בן שטרית כבר בקשר המשטרתי עוד בטרם פגשה במנוח. לו רצתה העדה לשקר ולהיטיב עם המאשימה, הרי שלא היתה מודה בפרטים אלו. המסמך אותו ערכה אודות שיחתו של זוהר עם המנוח נערך בסמוך לאחר קרות האירוע והינו אמין ונתמך בדוחותיהם של זוהר וחלפון, ואין כל סיבה להניח כי היא שיקרה בעת עריכתו. סביר להניח כי כעבור שנתיים מיום המקרה, ולאחר שכבר השתחררה משירותה במשטרה, לא זכרה את כל פרטי האירוע אלא את עיקרו, ובעיקר זכרה את דבריו של המנוח אשר נחרטו בזכרונה בשל אופי האירוע והדרך בה נאמרו על ידי המנוח, בכעס (עמ' 329 לפרוט'). העדה הסבירה כי זכרה את האירוע באופן כללי ואת פרטיו זכרה מהדוחות אותם ערכה (עמ' 344-345 לפרוט').

60. העובדה כי העדה זכרה את שמו של אילן בן שטרית ואמרה כי הינה חושבת, אך אינה בטוחה, כי זהו שמו של החשוד, אינה מעלה או מורידה. העדה כאמור העידה כי לא זכרה את כל פרטי התיק בשל חלוף הזמן ושם זה היה זכור לה (נ/7, עמ' 329 לפרוט'). אך הגיוני הוא שאף שמו של אילן בן שטרית יעלה בזכרונה של העדה כחשוד משלאחר הדיווח אודות קרות אירוע הירי בקשר המשטרתי, לו האזינה העדה עוד בטרם הגעתה לבית החולים, אף שמו של אילן בו שטרית הוזכר והועלה בקשר עת בוצע אחריו מרדף (ת/4א'-ב', עמ' 8- יצויין כי השוטרים ביצעו מרדף אחר רכבו של אילן בן שטרית ושמו הושמע בקשר אך בתמלול צויין כי השם לא ברור, כן ראו ת/31(ב)- דו"ח פעולה אודות מעצרו של אילן בן שטרית בסמוך למקום האירוע, וכן עמ' 339 לפרוט'- דברי העדה). יודגש כי לא היה לעדה ספק באשר לשם אותו שמעה מפי המנוח.

מיכאל חלפון

61. מיכאל חלפון, אשר היה בקורס שוטרים בעת האירוע, הגיע לבית החולים יחד עם השוטרת בת אברהם, לאבטח את המנוח. עמד בצמוד למיטת המנוח. לדבריו הבלש שמעון הגיע לבית החולים אל המנוח ושאל אותו "מי עשה לך את זה" והמנוח השיב "דוד בן שטרית" בצורה ברורה (עמ' 320), שמעון שאל אותו שוב האם שטרית או בן שטרית, והמנוח ענה שוב בן שטרית (עמ' 321), וכן - "שמעון שאל את המנוח מי זה, מי זה" והמנוח השיב דוד בן שטרית- "הוא ענה לו פשוט שזה דוד בן שטרית, הוא שאל אותו שאלת וידוא אתה בטוח, הוא אמר לו כן אני ראיתי אותו. המנוח ענה לו שכן הוא ראה אותו" (עמ' 323 לפרוט') והניד ראשו בחיוב (עמ' 324 לפרוט'). לאחר מכן שמעון שאל את חלפון האם שמע זאת וחלפון ענה לו שכן, אז ביקש ממנו שמעון שירשום מזכר על כך, אך חלפון העדיף למסור עדות בצורה מסודרת, יום-יומיים לאחר האירוע (עמ' 323). לטענת חלפון השוטרת בת היתה בסביבתו כל אותה עת אך המנוח פנה אך ורק לשמעון בדברים ולא אליו או לבת (עמ' 325).

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

62. לטענת ההגנה חלפון הינו עד זומם אשר עדותו רצופה סתירות מהותיות בינה לבין אמרתו נ/6 ובינה לבין עדותו של זוהר ומזכר נ/13. לטענת הסנגוריה, אף לפי גרסת חלפון, המנוח לא אומר מפורשות כי הנאשם הוא זה שירה בו וכי אך אמר את השם דוד בן שטרית ונענע בראשו, ומכאן שלא יכול היה לדבר. לעניין השוני בין עדות חלפון למזכר אותו ערך זוהר, נ/13, טוען ב"כ הנאשם כי זוהר אינו מזכיר במזכרו או בעדותו כי שאל את הנאשם שאלת וידוא כפי שהעיד חלפון וכן לא ציין כי המנוח ענה לו כי ראה את היורה. עוד טען ב"כ הנאשם כי חלפון שינה את שאלת הוידוא בין עדותו לבין אמרתו במשטרה.

63. לעניין מזכרו של זוהר, נ/13, הרי שעולה ממזכרו כי אכן שאל את המנוח שאלת וידוא- "פניתי למוטי ואמרתי לו "זה אני שמעון מי ירה בך?" מוטי השיב: "דודו בן שטרית" ואז חזרתי על דבריו ושאלתי "דודו בן שטרית ירה בך?" מוטי השיב: "כן"". וכך אף העיד. אין הבדל בין עדותו של זוהר ומזכרו לבין עדותו של חלפון, מששניהם מעידים כי זוהר שאל את המנוח שאלת וידוא. אין חשיבות לשאלה מה בדיוק היה ניסוחה של שאלת הוידוא. השוני היחיד בין דברי זוהר לבין דברי חלפון הינו, כי לטענת חלפון המנוח הוסיף כי ראה את היורה, כאשר אמירה זו אינה מוזכרת במזכרו של זוהר, אך אין לומר כי שוני זה פוגע באמינותו של חלפון, ובין אם אכן המנוח אמר מילים אלו אם לאו, אין הדבר מוריד או מעלה לעניין זהות היורה, אשר עולה בבירור מעדויות השכיב מרע. כאמור, אין לצפות כי עדים, וכן שוטרים, ייזכרו כל מילה ומילה שנאמרה במהלך סיטואציה מעין זו, אלא את עיקריה, כאשר יתכן וכל אדם זוכר פרט אחר מאותה שיחה אותה שמעו מספר אנשים. לצורך העניין, מוכנה אני שלא לייחס למנוח אמירה זו.

64. חלפון אמר כי שמע את השם דוד בן שטרית ולא דודו בן שטרית. בשים לב לעובדה כי הודעתו נלקחה ממנו יומיים לאחר קרות האירוע ולא מייד לאחריו, העובדה כי אמר את השם דוד, אך מוסיפה לאמינותו של חלפון, אשר אילו בחר לשקר ורצונו היה להפליל את הנאשם ולתמוך בעדויות יתר העדים, ניתן להניח כי היה מעיד כי שמע את השם דודו ולא דוד. השוני בין השם דודו בן שטרית לדוד בן שטרית אינו רב, ולכן לא מן הנמנע כי חלפון טעה באשר למה ששמע מפי המנוח. דעתי היא, בהסתמך על מכלול הראיות, כי המנוח אמר את שמו של הנאשם, דודו בן שטרית, כאשר נשאל מי ירה בו.

רומאו רדולסקי

65. רומאו רדולסקי, הינו פרמדיק ומנהל מד"א באילת, הכיר את המנוח מעבודתו במד"א. עלה מעדותו כי בערב קרות האירוע, הגיע רומאו לטפל במנוח בזירת הירי לאחר קבלת קריאה במד"א, במסגרת תפקידו כפרמדיק כשלצידו הנהג משה לזרוביץ'. לאחר בדיקה של המנוח ובשל היותו במצב יציב, הסיעו אותו השניים לבית החולים לקבלת טיפול. רומאו העיד כי הוא והנהג נשארו ליד מיטתו של המנוח בבית החולים וכי כל שהמנוח אמר לו עד להגעתו לבית החולים הוא כי כואב לו וביקש כי ירדים אותו (עמ' 115-116 לפרוט'). רומאו עוד העיד כי בעת שנלקח המנוח לכיוון חדר הניתוח, הגיע שוטר בשם שמעון ושאל את המנוח "מי עשה את זה" והמנוח השיב "דודו שטרית", לדברי העד הוא היה בסמוך למיטת המנוח כאשר אמר דברים אלו וכי המנוח אמר את הדברים בקול רגיל וברור אך היה חלש (עמ' 117 לפרוט'). במהלך חקירתו הציגה המאשימה לעד סרטון שנערך במצלמות מד"א ביום קרות האירוע, בשעות הבוקר, אך הלה לא הצליח לזהות בוודאות את התמונות שהוצגו לו (עמ' 124 לפרוט').

66. בחקירתו הנגדית העיד רומאו כי מרגע הגעתו לזירה, ב 01:24, ועד הגעתו לבית החולים, המנוח לא אמר מילה לאף אדם אחר מלבדו ומלבד הנהג אמבולנס שהיה עימו (עמ' 127 לפרוט'). אשר לקלטת אותה הראתה לו ב"כ המאשימה, העיד רומאו כי לא זיהה את הנאשם בקלטת מאחר ואינו מכיר אותו ולא ראה אותו אף פעם בתחנת מד"א (עמ' 134 לפרוט').

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

67. לטענת ההגנה, טענתו של רומאו כי שמע את המנוח אומר לזוהר כי מי שעשה לו את זה הוא דודו בן שטרית הינה שקרית משחלפון שמע את השם דוד בן שטרית ומשד"ר טאובר לא שמע כלל את תשובת המנוח. כן טענה ההגנה כי אמירתו של העד נכפתה עליו במהלך חקירתו.

68. אין בידי לקבל טענות ההגנה. העד נחקר מיד לאחר קרות האירוע, ביום 30.8.10 בשעה 03:40 (נ/3) ותאר את מצבו של המנוח בדומה ליתר העדים שסבבו אותו באותו ערב- כואב וחלש אך דיבר בקול ברור (עמ' 117 לפרוט'). מאמרתו של רומיאו עולה כי המנוח דיבר עם סובביו והיה בהכרה מלאה- "אמר לי שכואב לו מאוד ואמר לי "רומיאו תרדים אותי"..."הוא הגיע לבי"ח במצב יציב בהכרה מלאה ומתלונן על כאבים" (נ/3), מכאן שניסיונות ההגנה לתאר את המנוח כחסר יכולת דיבור, רחוקה מהמציאות. העד הדגיש כי שמע את המנוח עונה לשאלתו של זוהר- "קצין שמעון שאל אתו מי ירה בו שמעתי את מוטי אומר את השם דודו שטרית. זהו." (נ/3). רומיאו מסר את השם "דודו שטרית" כפי ששמע. העובדה כי טען כי זה השם ששמע מפי המנוח, ולא השם דודו בן שטרית מוסיפה למהימנותו. אף בעדותו חזר רומיאו על שם זה ולא שינה אותו (עמ' 117 לפרוט'). לכשרומאו נשאל על ידי ההגנה הכיצד שמע השוטר חלפון את השם דוד ולא דודו, עמד על כך כי זה מה ששמע (עמ' 128 לפרוט'). וכך אף העיד לעניין דבריו של העד פאדי גאנם כאשר נאמר לו שהלה שמע את השם דוד בן שטרית, ותשובתו היתה- "אין שום אפשרות שאני טועה לגבי מה ששמעתי" (עמ' 130 לפרוט'). כמו כן, כאמור לעיל, אין חשיבות לכך שחלפון (או גאנם) העיד כי שמע את השם דוד דווקא, כפי שפורט לעיל.

69. יצויין כי העד רומיאו אינו שוטר ואינו מכיר את הנאשם ואין לו כל אינטרס לנסות ולהפליל את הנאשם. יש לדחות טענת ההגנה כי הושמו דברים בפיו של העד בעת חקירתו. טענה זו לא הוכחה ואין לה כל ראיה וכן ניתן להיווכח כי העד חזר על דבריו במשטרה אף במהלך עדותו ועמד על כך כי אלו הדברים ששמע.

פאדי גאנם

70. פאדי גאנם, אח בבית החולים יוספטל, אליו הובהל המנוח לפני פטירתו, מסר בהודעתו מיום 30.8.10 בשעה 04:35, אשר הוגשה בהסכמה (ת/14), כי טיפל במנוח בעת שהתקבל באותו לילה בחדר טראומה בבית החולים. גאנם מסר כי כאשר רצה לקחת את המנוח לחדר הניתוח, הגיע לבית החולים בחור קירח "ששאל את הפצוע מוטי- "מי עשה את זה אתה מכיר אותו ומוטי ענה לו שם דוד בן שטרית או משהו כזה." ולאחר חילופי דברים אלו הוביל גאנם את המנוח לחדר הניתוח. לשאלת החוקר, באיזה מצב היה המנוח כאשר ענה לשאלה מי עשה לו את זה, השיב גאנם כי המנוח היה בהכרה, תקשר עם הסביבה והתלונן על כאבים וקושי לנשום. לשאלה האם זוכר בוודאות מה ענה המנוח לבחור הקירח, השיב גאנם "כן, אבל אני לא זוכר בדיוק את השם מה ששמעתי זה כמו בן דוד שטרית או שטרית בן דוד משהו כזה, הייתי תוך כדי טיפול בו".

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

71. לטענת המאשימה, גאנם, אשר טיפל במנוח ראה את זוהר ניגש למנוח ושואל אותו מי עשה לו את זה וכי המנוח השיב "דוד בן שטרית" או דומה לכך.

72. לטענת ההגנה, עדותו של גאנם חסרת כל ערך ראייתי מששמע שני שמות מהם לא ניתן להסיק כי כוונתו לנאשם. כן נטען כי לא יכול היה לשמוע מפי המנוח את אשר רופאיו לא שמעו והסיבה להודעתו הינה כי היא נכפתה עליו.

73. העד פאדי גאנם הינו עד ניטרלי לחלוטין ללא כל קרבה לא למנוח ולא לנאשם והוא מסר אמרתו מכוח דברים אותם שמע. האמרה הוגשה בהסכמה ומכאן שלא ניתן לטעון כעת כי נכפתה עליו, משהדבר לא הוכח וגאנם לא נחקר על כך.

74. גאנם מסר את השם אשר אמר המנוח בתשובה לשאלות זוהר, כפי שהוא זכר זאת- "זה כמו בן דוד שטרית או שטרית בן דוד משהו כזה" ונתן את הנימוק לכך שזה מה שזכר- "הייתי תוך כדי טיפול בו". אמרה זו תומכת ביתר אמרות העדים אשר שמעו את המנוח אומר את שמו של הנאשם. גאנם מודה כי "לא זוכר בדיוק את השם"ומכאן השוני בין מה ששמע לבין מה שיתר העדים שמעו, ברובם.

מעמדה של אמרת שכיב מרע מכוח החוק והפסיקה:

75. סעיף החוק המעגן את האפשרות לקבלת אמרת שכיב מרע הינו סעיף 10 לפקודת הראיות, הקובע כדלהלן:

"10. עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:

(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;

(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;

(3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות. ".

לעניין מעמדה של אמרת שכיב מרע, מציין י. קדמי "נראה כי לאימרה המתקבלת כראיה מכוחו של חריג זה משקל עצמאי משלה". (בספרו "על הראיות" חלק שני, עמ' 594). משכך, על פניו, די באמרת המנוח טרם מותו, אודות זהות היורה, כדי להוות ראייה מרשיעה נגד הנאשם.

נפסק כי:

"ההנחה - שמקורה בניסיון החיים - היא, כי כאשר אדם נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר, אלא מבקש הוא לספר את האמת ולגלות מי פגע בו. הנחה זו היא גם ביסוד הוראת סעיף 10לפקודה, המכשירה אמרה של קורבן מעשה אלימות המצוי במצב של גסיסה." (ע"פ 691/92 י. אהרון נ' מדינת ישראל, פד"י נ' 3 , 675).

יחד עם זאת, יש לנקוט במשנה זהירות בעת שימוש באמרת שכיב מרע (ראו ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' אושר ("אושרי") כהן (2007) (פורסם בנבו)), וכך אעשה.

לסיכום אמרות השכיב מרע:

76. כפי שפירטתי לעיל, עשרה עדים דיברו עם המנוח לאחר שנורה, או ששמעו דברים שאמר לשוטרים, בטרם הוכנס לחדר הניתוח שבמהלכו נפטר.

חלק מהעדים שמעו את המנוח נוקב בשמו של הנאשם, דודו בן שטרית, בתשובה לשאלתם "מי עשה לך את זה" או מי ירה בך".

הראשון שהגיע למנוח לאחר שנורה היה י. פ.. לאחריו הגיעו השוטרים קולר וקריפס. קולר, לאחר ששוחח עם המנוח, העביר בקשר הודעה - "דודו בן שטרית החשוד". דקות לאחר הגעת השוטרים קולר וקריפס, הגיעו לזירה השוטרים חגי אל על וירדן אביטן, ובהמשך הגיעו אנשי מד"א- רומיאו רדולסקי ומשה לזרוביץ'. המנוח הועבר לבית חולים. לבית החולים הגיעו השוטרים בת אברהם, מיכאל חלפון ושמעון זוהר ואף הם ניגשו למנוח, מיכאל חלפון ובת אברהם כדי לשמור עליו ומשעון זוהר תשאל אותו. בנוסף לשוטרים, היו בקרבת המנוח בבית חולים הרופא ד"ר גיל טאובר, הפרמדיק רומיאו רדולסקי והאח פאדי גאנם.

השוטרים קריפס ושמעון זוהר העידו כי המנוח נקב בשמו של הנאשם, דודו בן שטרית, בתשובה לשאלתם מי ירה בך, השוטרת ירדן אביטן העידה כי המנוח אמר לה את השם דודו בן שטרית בתשובה לשאלה מי עשה לך את זה. השוטר קולר העיד כי המנוח מיוזמתו אמר לו כי דודו בן שטרית ירה בו והשוטרת בת אברהם העידה כי שמעה את המנוח אומר את השם דודו בן שטרית. השוטר חגי אל על, אשר העיד כי אינו זוכר את ניסוח השאלה אותה שאל את המנוח, העיד כי המנוח אמר לו כי ירה בו דודו בן שטרית. השוטר מיכאל חלפון העיד כי שמע את המנוח עונה לשאלת השוטר זוהר "מי עשה לך את זה" את השם דוד בן שטרית.

פרט לשוטרים העיד רומאו כי לשאלת השוטר זוהר מי עשה לו את זה, השיב המנוח דודו שטרית ופאדי גאנם מסר באמרתו כי לשאלת השוטר שחקר את המנוח (היינו, זוהר)- מי עשה את זה- השיב המנוח בן דוד שטרית או שטרית בן דוד.

אזכיר כי י. פ., שכאמור היה הראשון שהגיע למנוח, העיד כי המנוח חזר שוב ושוב על השם דוד בן שטרית, כפי שעולה מאמרתו במשטרה (ת/8(ב)).

77. לנוכח עדויותיהם של העדים המפורטים לעיל אין לי כל ספק שהמנוח היה בעל יכולת לדבר לאחר שנורה ולמסור את שם היורה. כמו כן אין לי ספק באשר לשם שנאמר על ידו- הוא שמו של הנאשם- דודו בן שטרית. אין לייחס משמעות לאי דיוקים קלים, שעלו באשר לשם שהמנוח אמר, על ידי חלק מהעדים. ניתן להניח כי אלו אשר לא הכירו את השם דודו בן שטרית, לא יזכרו דווקא את השם "דודו", משנגזר הוא מהשם "דוד", ולכן לא ייחסו חשיבות גדולה לזכירת השם דודו או דוד.

78. אין ספק כי המנוח ראה את מי שירה בו, כפי שעוד יפורט בהמשך, ואמר את שמו של מי שירה בו, ולא התכוון לדוגמא אך למי ששלח את היורה, כפי שמנסה ההגנה לטעון. המנוח השיב לשאלתם של זוהר וקריפס כי הנאשם הוא זה שירה בו, וכך שמעו עדים נוספים וכך אף עלה מעדותו של חגי אל על וקולר. עוד יצויין כי המנוח מסר לחגי אל על תאור של לבוש היורה בו, כפי שעולה מעדותו של חגי אל על ומהקשר המשטרתי, בו מסר את תיאור בגדי היורה כפי שנמסר לו מהמנוח. תאור זה אף דומה לתאור אותו מסר פ. כתאור היורה אשר ברח מהזירה, וכן דומה לתאור שמסר טיגרן באשר ללבושו של אותו אדם שקרא למנוח כאשר זה הגיע למקום החניה. העובדה כי המנוח יכול היה למסור תיאור מדוייק של היורה בו, מלמדת הן על המצב בו היה המנוח, היינו, בהכרה ובעל יכולת למסור פרטים מדוייקים אודות האירוע, וכן שראה היטב את היורה בו ויכול היה לזהותו בבירור.

79. אין ספק כי המנוח ראה את היורה בו עוד בעת שהגיע לזירת הירי- בתנאי ראות טובים, כפי שעלה מעדותו של טיגרן שהעיד, כאמור, כי ראה את המנוח יוצא ממכוניתו ואדם יוצא מאזור בלוק 1107 ומסמן בידו למנוח, ואז אמר המנוח "אה, הנה, זה פה. כנראה זה פה". (עמ' 60 לפרוט').

בביקור בית המשפט בזירת העבירה, בנוכחות טיגרן, מסר טיגרן כי "האורות כמעט אותו דבר". הכוונה לתאורה במגרש החנייה. כמו כן, מהתרשמות חברי ההרכב, מביקור במקום, ניתן היה להיווכח כי הראות במקום היתה טובה.

מזהות תאור הלבוש על ידי טיגרן לגבי אותו אדם שקרא למנוח, לתאור המנוח באשר ללבוש שלבש היורה ודברי פ. באשר ללבוש האדם שנמלט מהזירה, אני למדה כי המדובר באותו אדם, היינו, שמי שקרא למנוח הוא היורה, ושהמנוח בדבריו האחרונים אמר כי שמו דודו בן שטרית.

ב"כ הנאשם הפנה בסיכומיו לת/7 א', ממנו עולה, לטענתו, כי ביום 13.9.10 בעת שבוצע שחזור בזירת הרצח על ידי טיגרן באשר לאירועים בהם צפה, ניתן היה לראות כי המקום חשוך מאוד, וכי לאחר ביקור זה, ובטרם ביקור בית המשפט במקום, הוחלפה התאורה. צילום השחזור בת/7 א' בוצע מחלון ביתו של טיגרן. המתמללת ציינה כי "חשוך מאוד בחוץ, ניתן לראות את הרכב שחנה מקודם אך לא ניתן לראות את השוטרים המשחזרים". לעניין הראות, טיגרן ציין כי קשה לזהות פנים מהמרחק בו צפה באירועים מחלון ביתו בשל מצב התאורה, יחד עם זאת ציין כי זה מה שראה באותו ערב וכי ראה מחלונו את השוטרים מסמנים ומחכים את תנועותיהם של המנוח והיורה כפי שתיאר אותם. בשל המרחק של טיגרן מההתרחשויות שתאר הוא לא ראה את פניהם של המנוח והאדם שפגש, אך יחד עם זאת, טיגרן מסר כי ראה בברור את הדמויות והתנועות אותן ביצעו, וגירסתו מקובלת עלי. המנוח והאדם שפגש, הוא היורה, עמדו בסמוך אחד לשני, במרחק של 5-6 מטר, כפי שציין טיגרן בשחזור הנוסף בנוכחות בית המשפט. מכאן שהמנוח יכול היה לזהות את אותו אדם שפגש, היינו את היורה. כמו כן, בדוח הפעולה ת/42 א', שחזור שנעשה ביום 3.11.10 על ידי שוטרים, צויין כי בשעה בה בוצע הרצח, היינו בשעה 01:18 לערך, תנאי התאורה במקום איפשרו זיהוי ממרחק של כ- 5 מטרים. יש לשלול טענת ב"כ הנאשם כי התאורה הוחלפה בזמן שבין השחזורים השונים. ממסמך שהוגש (ת/59 א', ב'), אשר נערך על ידי מבצע עבודות החשמל באזור, עולה כי לא היתה החלפה של נורות במקום במהלך הזמן שבין הרצח לבין ביצוע השחזור ביום 4.11.10, וכי יתכן ולאחר חצות חלק מהתאורה אינה עובדת. עובדה זו אינה מעלה או מורידה משהשוטרים ערכו את השחזור ביום 3.11.10 בשעה שהיא לאחר חצות ובדומה לשעה בה ארע הרצח.

מסקנתי מכל האמור היא שהמנוח ראה את האדם שפגש- היורה, עוד בטרם הגיע לפינה בחנייה בה נורה, וראה אותו היטב. כפי שיפורט להלן, עולה מעדות אלמנתו של המנוח כי המנוח ידע, קודם צאתו מביתו לפגישה ממנה לא שב, כי הוא יוצא לפגוש בנאשם. אשת המנוח, שלעדותה אתייחס בהמשך, העידה כי בטרם יצא המנוח לפגישתו האחרונה, הוא אמר לה- "אני צריך לצאת לשתי דקות...אני מבטיח, שתי דקות אני פה, דוד או דודו בן שטרית צריכים אותי" (עמ' 22 לפרוט'), וכי היא בטוחה ב-90% כי השם אותו אמר הינו דודו ולא דוד (עמ' 29 לפרוט'). כאמור, כאשר הגיע המנוח למגרש החנייה, כפי שטיגרן העיד, יצא אליו אדם שכאשר המנוח ראה אותו הגיב במילים ..."כנראה זה פה", היינו שפגש באדם שציפה לפגוש- הנאשם. לאחר שהחנה את מכוניתו ניגש המנוח לעבר אותו אדם ונורה בכניסה למעבר בין הבתים בין מגרשי החנייה במקום. מיד לאחר הירי ראה י. פ. אדם אחד נמלט מהזירה שלבש בגדים שהמנוח טען כי היורה לבש. משמע היה אדם אחד בזירת הירי. האדם הוא אותו אדם שהמנוח חזר ונקב בשמו שוב ושוב לאחר שנורה- היינו הנאשם.

80. ראייה נוספת לכך שהמנוח זיהה היטב את היורה בו, הינה העובדה כי המנוח נורה מטווח קצר מאוד. בחוות דעתה של המומחית אסיה וינוקורוב (ת/46), קבעה המומחית כי קיימת סבירות גבוהה מאוד שאחד מהקליעים נורה במנוח ממרחק הקטן מ- 50 ס"מ, וקליע אחר נורה ממרחק הקטן מ- 25 ס"מ. לדברי העדה בעדותה, סבירות גבוהה מאוד הינה "דרגה הכי גבוהה שלנו בבדיקות של שחזור מצב. כלומר ניתן ספק תיאורטי בלבד שזה לא ככה". (עמ' 692 לפרוט'). הבדיקה בוצעה על סמך בגדיו של המנוח והמסמכים אותם קיבלה מהמכון לרפואה משפטית בנוגע לבדיקת גופתו של המנוח. ב"כ הנאשם טען בסיכומיו כי יש לדחות את מסקנותיה של גב' וינוקורוב, משעולה מחוות דעתה כי המנוח נורה בידו במרחק קצר יותר מאשר נורה בחזהו, ואין זה יתכן, לדבריו של ב"כ הנאשם, כי היורה הצליח לפגוע בחזהו של המנוח במרחק רב יותר מאשר הירי בזרועו. אין לקבל טענה זו משאין אנו יודעים בדיוק את שארע בזירת האירוע. תרחיש אפשרי ביותר ומתקבל על הדעת, הינו כי תחילה, ממרחק של עד 50 ס"מ, כמצוין בחוות הדעת, נורה המנוח בחזהו, וכאשר התקרב היורה, הנאשם, אל המנוח, למרחק של עד 25 ס"מ, ירה בו שוב אך המנוח ניסה להגן על גופו באמצעות זרועו והקליע פגע בה, ממרחק קצר יותר מהקליע שפגע בחזהו. עוד יצויין כי לא הובאה חוות דעת נגדית לעדות מומחית התביעה, כך, שהיא לא נסתרה. משכך, טענת ב"כ הנאשם לעניין ראייה זו נדחית. מחוות דעתו ועדותו של פרופ' היס עולה כי שניים מפצעי הירי היו מקדימה, האחד פצע כניסת קליע בבטן והשני- פצע שפשוף בצוואר (עמ' 916 לפרוט' וכן ראה תמונות 7,8 ת/51ב'). מכאן, שהירי בוצע כאשר היורה עמד מול המנוח, וכאמור, במרחק קצר מאוד, של חצי מטר לכל היותר, באופן שאין ספק כי המנוח יכול היה לזהות את היורה.

81. הסנגוריה העלתה טענה נוספת ביחס לראיות המדעיות בתיק, באשר לחוות דעתו של המומחה עמיהוד לייפר (ת/53) אשר קבעה מיקומם של תרמילי התחמושת, בה נורה המנוח, בזירת האירוע. אחד מהתרמילים נמצא בתוך הסמטה בפיתחה עמדו המנוח והנאשם, ויתר התרמילים נמצאו בכניסה לסמטה ומחוצה לה, בסמוך לרכב המסחרי לידו נמצא המנוח כשהוא שרוי על המדרכה. לטענת הסנגוריה, על פי עדותו של טיגרן, הירי היה אך ורק בתוך הסמטה מאחר וטיגרן לא ראה את היריות. מאידך, חוות הדעת קובעת כי הירי היה לפני ומחוץ לסמטה, דבר העומד, לטענת ב"כ הנאשם, בניגוד לעדותו המהימנה של טיגרן, ולפיכך לא ניתן להסתמך על חוות הדעת המדעית הנ"ל. אין בידי לקבל טענת הסנגוריה לעניין משקלה של חוות הדעת, משלא נפלה כל סתירה בינה לבין עדותו המהימנה של טיגרן. טיגרן, כאמור, העיד כי ראה את המנוח נכנס אחר היורה לעבר הסמטה ממנה יצא קודם לכן היורה. לאחר מכן שמע יריות אך לא ראה את המנוח או היורה. הדבר עולה בקנה אחד עם מיקומם של התרמילים שנמצאו בשטח. אחד התרמילים, וככל הנראה של הירי הראשון שבוצע, נמצא בתוך הסמטה, היינו, מייד לאחר שהמנוח נכנס לסמטה, הוא נורה בה על ידי הנאשם. המנוח לא נמצא שרוע על הקרקע בתוך הסמטה אלא מחוץ לה, בפתחה של הסמטה, ומתחת לרכב המסחרי. מכאן שהמנוח ניסה להימלט אך הדבר לא צלח בידו. הנאשם רדף אחר המנוח כשהוא ממשיך לירות לעברו ולפיכך נמצאו יתר התרמילים מחוץ לסמטה ובסמוך לרכב המסחרי אשר בסמוך אליו נמצא המנוח שרוי על המדרכה, כאשר אף פנס הרכב נפגע מהירי, וכן נפגע רכב נוסף שחנה בסמוך לרכב המסחרי. העובדה כי טיגרן לא ראה את המנוח נורה, הינה, ככל הנראה בשל הזווית בה צפה לעבר הזירה, שהיתה בקצה מגרש החנייה והרחוק ביותר ממקומו, ואשר אינה מאפשרת לראות את כל המתרחש שם, וכן בשל העובדה כי הרכב המסחרי למרגלותיו נמצא מאוחר יותר המנוח, הינו רכב גבוה, אשר הסתיר את הנפשות הפועלות. המרחק בין הכניסה לסימטה, לבין המקום בו נמצא המנוח ליד הרכב המסחרי, כאשר בסמוך אליו נמצאו התרמילים, הינו קצר ביותר. משכך, הראיה המדעית שהוצגה על ידי התביעה, מתיישבת עם עדות טיגרן והעובדות בשטח. בנוסף, גם כאן לא הובאה חוות דעת מטעם ההגנה לסתור את עדות המומחה לייפר.

82. עוד יצויין כי בין המנוח לנאשם ישנה היכרות מוקדמת כפי שעלה מעדותו של הנאשם. הנאשם תיאר את יחסיו עם המנוח כיחסי חברות וכך אף העיד אחיו של המנוח אלון חכים. לדברי אלון, המנוח סיפק תרופות למשפחתו של הנאשם. כמו כן, הנאשם ביקר את המנוח במקום עבודתו של המנוח בתחנת מד"א באילת ביום 29.8.10, היינו פחות מיממה לפני קרות אירוע הרצח. מכאן שהמנוח הכיר היטב את הנאשם ויכל לזהות וזיהה אותו בוודאות כמי שירה בו (ראה לעיל). לעניין המניע, יוקדש להלן פרק נפרד.

83. חיזוק לאמרותיהם של השוטרים יש לראות, כאמור, בעובדה כי שמו של הנאשם דווח בזמן אמת בקשר, כחשוד במעשה, היינו, מיד לאחר ששמעו את שמו של הנאשם מפיו של המנוח. קולר אמר בקשר, כאמור, מייד עם הישמע שמו של החשוד מפי המנוח, כי -"הפצוע אמר לי דודו בן שטרית החשוד" (ת/4(א)) (הדגשות אינן במקור). אין זה סביר כלל וכלל, כנטען על ידי הסנגוריה, כי בעת שנאמר שמו של הנאשם בקשר- דקות ספורות לאחר שהמנוח נורה ואמר את שמו של היורה בו- כי תרקם קונספירציה למען הפללתו של הנאשם דווקא ברצח המנוח, וכאשר באותה עת המנוח כלל לא נפטר אלא היה עדיין בין החיים. העובדה כי שמו של הנאשם נאמר בקשר דקות מועטות לאחר הירי כמי שירה במנוח, הינה ראייה לאמינות דבריהם של השוטרים אשר העידו אודות דברי המנוח.

יש לדחות לדעתי, טענת ההגנה כי כל עשרת העדים אשר העידו כי שמעו את שמו של הנאשם מפי המנוח, או שם דומה לשמו, ישקרו ויעלילו על הנאשם עלילות שווא. והרי חלקם כלל לא הכירו את הנאשם באותה עת. כאמור, חלק מן השוטרים היו צעירים אשר שירתו במשטרה שירות חובה או הגיעו מחוץ לעיר אילת וכלל לא הכירו את הנאשם טרם קרות המקרה. כמו כן ישנם עדים (העד רדולסקי, העד אבו גאנם) אשר אינם שוטרים אשר העידו את ששמעו ולא הוכח כי יש להם אינטרס להפליל הנאשם או כי שוכנעו על ידי השוטרים להפלילו. הדברים נאמרו על ידי העדים בצורה משכנעת, אותנטית וכנה. טענה נוספת שהועלתה על ידי הסנגוריה הינה כי השוטרים לא שמעו מפיו של המנוח את שמו של הנאשם אלא אך חזרו על דבריו של קולר שנשמעו בקשר. אף דין טענה זו להידחות. לו רצו השוטרים להפליל את הנאשם ואך חזרו על דבריו של קולר, הרי שהיו חוזרים על שמו המדוייק של הנאשם ולא היה מצב, כמפורט לעיל, שחלק מהם מסרו שם מעט שונה. כמו כן, כמצויין לעיל, ישנם עדים שאינם שוטרים אשר העידו כי שמעו את המנוח חוזר על שם הנאשם או שם דומה לו.

84. באשר לאי דיוקים וסתירות קלות שעלו בין העדויות השונות ובעדויות העדים עצמם, ראו ספרו של הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון בעמוד 54:

"אולם אם הסתירות הן צדדיות, פעוטות ערך, חל סעיף 11 לפקודת העדות, ממנו נובע כי אין הסתירות כשלעצמן מחייבות תמיד אי התחשבות באותן עדויות. סתירות כאלה הן למעשה בלתי נמנעות. מטיבו של המין האנושי שאין בן- תמותה מכשיר דיוק אוטומטי. אנשים שונים מתרשמים התרשמות שונה מאותה תופעה, ואין שני בני אדם - ואפילו הם נביאים - מדברים (או מתנבאים) בסגנון אחד. לכן אין להתפלא שסתירות ואי דיוקי לשון שכיחים לא רק בדברי עדים שונים, אלא גם בדבריו של אותו עד, בין חקירה ראשית לחקירה שכנגד, ובהתחשב בדברים שכל בא-כח משתדל לשים בפיו. יתירה מזו, דווקא עדי שקר שנדברו ביניהם יפה יפה, מוכשרים למסור עדות מושלמת, ללא שום סתירה ביניהם. עדי אמת, אפשר שיכחישו זה את זה ואף יסתרו דברי עצמם, בפרטים בלתי חשובים, ביחס לנסיבות צדדיות."

וכן- "אכן, ניתוח דקדקני של העדויות עשוי לחשוף אי אילו אי התאמות ואף סתירות קלות בין העדויות השונות בתיק. תופעה כזו היא בלתי נמנעת כאשר מדובר בהתרחשות פתאומית, מהירה ואשר נצפית מזוויות שונות" (ע"פ 3251/05 אושרי מלול נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 201, סע' 22).

לא נעלמה מעיני טענת הסנגוריה כי הנאשם "קורבן למעצרי סרק רבים" (סעיף 26.ו' לתקציר סיכומי ההגנה), יחד עם זאת, לנוכח עדויות העדים הנזכרים לעיל, אשר שוחחו עם המנוח לאחר שנורה ובטרם נפטר, והאמון שנתתי בעדויותיהם, הנני ממליצה לחברי לקבוע כי המנוח נקב בשמו של הנאשם כמי שירה בו.

85. לטענת ההגנה, גם אם נקב המנוח בשמו של הנאשם כמי שירה בו, הרי שאין ליתן אמון בדברי המנוח, שלגרסתה לא היה אדם אמין. ב"כ הנאשם טען כי אין ליתן אמון בדברי המנוח, בין היתר, כיוון שנמצא כי בעבר חטא לאמת כאשר סיפר לחברתו ילנה אוסטוז'נין כי בעבר נזרק רימון עשן לעבר ביתו, טענה שהתבררה כלא נכונה. זאת ועוד, היתה למנוח חברה שלא ברור עד כמה אשתו ידעה על קיומה, וכן טען ב"כ הנאשם כי המנוח נתפס בשקר כאשר סיפר לחברתו כי איש משטרה התקשר אליו והזהירו מפני הנאשם, בעוד שממסמך משטרתי שהוגש עלה כי המנוח לא הוזהר כאמור. לטענה האחרונה אתייחס בהמשך.

גם אם אכן בעבר, כטענת ב"כ הנאשם, המנוח חטא לאמת, הרי שאין בכך כדי לכרסם בדבריו האחרונים, שהיו דברי שכיב מרע. כפי שעלה מהעדויות, המנוח חזר שוב ושוב על שמו של הנאשם, כפי שטענו חלק מהעדים, או שם דומה כפי שטענו אחרים. ברור היה כי המנוח חוזר על השם של מי שפגע בו מתוך רצון ליידע את הסובבים אותו לגבי זהותו של היורה. כאמור לעיל, ההלכה היא "כי כאשר אדם נתון בסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר, אלא מבקש הוא לספר את האמת ולגלות מי פגע בו." (שם). לפיכך, גם אם בעבר המנוח לא אמר אמת, הרי שבהיותו שכיב מרע ועל פי ההלכה, המבוססת על ניסיון החיים, מאמינה אני למנוח כי באומרו את שם הנאשם אמר את שמו של האדם שירה בו.

אוסיף, בהתייחס לגרסת חברתו של המנוח, שכאמור אתייחס אליה בהמשך, כי המנוח סיפר לה, כאמור, כי הוזהר שהנאשם עומד לפגוע בו, ותגובתו לאזהרה היתה שאינו מאמין כי הנאשם יפגע בו - כי יש בדברים אלה כדי להצביע על כך כי המנוח אמר אמת בדבריו האחרונים, שכן המנוח לא האמין לאפשרות שהנאשם יפגע בו ולא חשב שהנאשם יעשה כדבר הזה.

86. ההגנה בסיכומיה העלתה אפשרות היפוטתית כי יתכן שהמנוח התכוון לדוד בן שטרית עימו ניהל המנוח עסקי הלוואות כספים, אך טענה זו הופרכה מאחר ובעת קרות אירוע הירי דוד בן שטרית לא היה בגבולות המדינה. בהתאם למוצג ת/30, רשימת העוברים והשבים במעבר טאבה, דוד בן שטרית, עזב את הארץ ביום 29.8.10 בשעה 19:23 וחזר לארץ ביום 30.8.10 בשעה 04:13, כאשר ניתן לראות כי ביצע יציאות וכניסות דומות בימים הקודמים למועד קרות האירוע, ואין מדובר במעשה חריג. זאת ועוד, דוד בן שטרית ואחיו פיני בן שטרית העידו בפנינו. להלן אתייחס לעדותו של פיני בן שטרית. השניים הכחישו כל קשר לעבירת הרצח והתרשמתי מעדותם כי יש ממש בדבריהם לעניין זה. למעלה מן הצורך יצויין, כי לא נטען ולא הוכח כי ישנם אנשים נוספים אשר היו בקשר עם המנוח ושמם דודו או דוד בן שטרית. כמו כן, הנאשם אישר בעדותו כי באילת ישנם עוד שני אנשים בעלי שם זהה לשלו, היינו, דוד בן שטרית, אך אישר שהוא מוכר כדודו בן שטרית והאחרים מוכרים כדוד בן שטרית (עמ' 1224-1225 לפרוט').

87. משכך, לאור ההלכה הנוהגת, די באמרותיהם של העדים המפורטים לעיל כדי להוכיח, כנדרש בפלילים, כי המנוח, בטרם נפטר, נקב בשמו של הנאשם כמי שירה בו. די בעדויות האמורות כדי להביא להרשעתו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו, וזאת משדחיתי, כמפורט להלן, את עדות הנאשם כבלתי מהימנה בעליל. יחד עם זאת, ולמרות שדי בכך להרשעתו של הנאשם, הרי שקיימות ראיות נסיבתיות נוספות התומכות בכך שהנאשם הינו היורה. כפי שיפורט להלן, אשת המנוח העידה כי טרם צאתו של המנוח מהבית, דקות ספורות לפני מותו, קיבל המנוח שיחת טלפון ואמר לה כי דודו בן שטרית צריך אותו, ולכן יצא מהבית, לפגישה ממנה לא שב. כמו כן, ישנן ראיות נוספות שיפורטו להלן התומכות במסקנה כי הנאשם הוא זה אשר ירה במנוח, וזאת בנוסף למערכת עדויות ה"שכיב מרע" שפורטה לעיל.

ד. השעה שבה נצפה הנאשם במצלמות ביתו

88. אין מחלוקת כי הנאשם נצפה במצלמות ביתו ברחוב נבטים 51 באילת בלילה שבין ה- 29-30/8/2010, הוא הלילה שבו נרצח המנוח. המחלוקת היא בשאלה אם השעה שבה ביקר הנאשם בביתו היא בין השעות 23:35 ועד 23:57, כגרסת התביעה, או שהשעה היא בין השעות 00:35 ועד 00:57, כגרסת ההגנה.

89. כזכור, הרצח בוצע בין השעות 01:10 לבין 01:18, בלילה הנ"ל. בכל מקרה, גם על פי גרסת ההגנה, אין מדובר באליבי לשעת הרצח, אך על פי גרסת התביעה מדובר במרווח זמן יותר גדול בין השעה שבה היה הנאשם בביתו לבין שעת הרצח, מאשר על פי גרסת ההגנה, היינו במרווח של בין שעה ו- 13 דקות לפחות, כגרסת התביעה, לבין 13 דקות לפחות כגרסת ההגנה.

חשיבות נוספת לקביעת השעה בה נצפה הנאשם במצלמות ביתו, למעשה השעה שבה ביקר הנאשם בביתו, נודעת בשל טענת התביעה בסעיף 5 לכתב האישום לפיה בשעה 00:51 התקשר הנאשם למנוח באמצעות "הטלפון המבצעי" וביקש ממנו לשוחח עימו ובדרך זו הובילו לפגישה ביניהם בה נרצח המנוח. לטענת ההגנה, לא היה זה הנאשם שהתקשר למנוח שכן הטלפון המבצעי אוכן בשכונה אחרת מהשכונה בה מתגורר הנאשם וממילא גם לא היה זה הנאשם שירה במנוח.

90. בעניין זה העיד העד יניב רבוח, אשר ערך את דוחות הצפייה במצלמות האבטחה בביתו של הנאשם. תחילה העיד כעד מטעם התביעה והוגשו מטעם התביעה הדוחות שכתב בעניין זה: ת/32 ו-ת/33. באותו שלב התנגד הסנגור לכך שהתובעת תבקש מהעד להסביר את האמור בדוחות. בשל כך שכל אחד מהצדדים פרש את הדוחות על פי גרסתו האמורה לעיל, זומן העד, לבקשת התביעה, כעד מטעם בית המשפט והעיד לאחר שהוגשו הסיכומים מטעם התביעה.

91. בשל חשיבות האמור בדוחות יובא להלן ציטוט מדויק מתוכם, והצגתם כלשונם וכמראם.

הדגשים לא במקור.

מוצג ת/32:

" דו"ח צפייה - תקליטור - מ.ט.: 162/10

*[צ"ל: לבוש]

"

מוצג ת/33:

" דו"ח הורדת חומר ממקור דיגיטאלי

ביום 30.8.2010 שעה 10:00 העברתי חומר ממקור צילום דיגיטאלי של בניין צוקי השמש (נבטים 51) שם מתגורר דודו בן שטרית, מדובר במערכת האבטחה של הביניין מסוג 3100 LEשל חברת LG, המערכת מקליטה 24 שעות על פי תנועה במצלמות.

פניתי אל מנהל האחזקה בדרישה לצפות בחומרים שהוקלטו, הזמן אשר נצרב לתקליטור הוא בתאריך 29/8/10 בין השעות 23:35 ועד 23:57, לציין כי התקליטור נצרב במערכת עצמה ישירות וקיים פער של שעון חורף בין השעה שנשמרה לשעה שמופיעה על הסרטון בזמן הצפייה, כלומר על פי השעון שהוא מדוייק רואים את דוד בן שטרית מגיע לבניין בשעה 23:35 וכך גם נשמר שם הקובץ אך מונה הזמן בנגן הוא שעה לאחור כלומר השעה שתוצג במונה הזמן היא 00:35. אל תקליטור שקיבל את הסימון 162/10 מקור אשר ננעל בארון מתכתי במשרדי.

התוכן נצרב ללא כל שינוי או עריכה בתוכן או בקובץ.

לאחר מכן צרבתי העתק לתקליטור נוסף לשימוש תיק החקירה.

את העתק התקליטור מסרתי לשוטר אייל מימון מ"א 1006014 להמשך טיפול. "

92. על פי עדותו של העד רבוח נערך על ידו תחילה ת/33 ולאחר מכן נערך ת/32. על פי האמור בדוח ת/33, הגיע רבוח לביתו של הנאשם בבוקר שלאחר הרצח, וביקש ממנהל האחזקה בבניין לצפות בחומרים שהוקלטו במצלמות האבטחה שבביתו. אין מחלוקת בין הצדדים כי במערכת האבטחה, בעת שצפה בה העד רבוח וזיהה לראשונה את הנאשם מגיע לביתו בשעה 23:35 ויוצא ממנו לאחר מכן בשעה 23:57, אלה השעות שהופיעו בשעון המערכת. ואולם, על פי גרסת התביעה שעון זה היה מדוייק ומתאים למציאות ואילו לאחר שעל פי בקשת העד רבוח נצרב לתקליטור החומר שהוקלט, הופיעה שעה מאוחרת יותר בנגן התקליטור, השעה 00:35. לגרסת התביעה, כאשר צפה העד רבוח בתקליטור שנצרב מתוך מצלמות האבטחה, סבר העד בטעות כי הפער של שעה בין השעון של המערכת לבין השעון שהופיע בנגן, נובע מכך שהשעון בנגן הוא שעון חורף, וכך הוא גם כתב בדוח ת/33: "וקיים פער של שעון חורף בין השעה שנשמרה לשעה שמופיעה על הסרטון בזמן הצפייה". טעותו נובעת מכך שלשעון חורף מזיזים את השעון אחורה ולא קדימה. טעות נוספת של העד, על פי גרסת התביעה, שהעד טעה בת/33 כשכתב כי מונה הזמן בנגן הוא "שעה לאחור" בעוד שהיה צריך לכתוב: שעה קדימה, שכן בין 23:35 ל- 00:35, יש הפרש של שעה קדימה ולא שעה לאחור.

93. כאמור לעיל, התנגד הסנגור להבהרת הדוחות הנ"ל והעד העיד כעד מטעם בית משפט. בעדותו העיד, בניגוד לאמור בדוחות הנ"ל, כי השעה שבמערכת של הבניין היתה על פי שעון חורף, היינו, ומכיוון שהאירוע היה בקיץ, יש צורך להוסיף לשעה שנראתה במערכת האבטחה שעה נוספת. היינו, שהשעה הנכונה שהנאשם ביקר בביתו היא בין השעות 00:35 ל- 00:57. על פי עדותו, מסקנתו כי השעון במערכת כוון לשעון חורף עולה משיטת עבודתו להסתכל בשעון שלו, וכשראה שיש פער של שעה בין שעונו לשעון במערכת הבניין, קבע כי יש להוסיף שעה לשעון שנצפה במערכת.

הנני סבורה כי אין לקבל את עדותו של העד בבית המשפט וכי השעה שבה ביקר הנאשם בביתו היא כגרסת התביעה. להלן אנמק את מסקנתי זו:

א. העד לא ציין בדוחות שכתב כי השווה בין שעון המערכת לבין שעון המציאות ומצא פער של שעה ביניהם ואין לי ספק כי אילו היה מוצא פער של שעה בין שעון המערכת לשעון המציאות, היה מציין זאת בדוחות שכתב. לא רק זאת, שלא כתב שהיה פער שנבע מכך ששעון המערכת לא היה מדוייק, אלא שציין במפורש בדוח שכתב כי השעון במערכת היה מדוייק- "על פי השעון שהוא מדוייק רואים את דוד בן שטרית מגיע לבניין בשעה 23:35 וכך גם נשמר שם הקובץ אך מונה הזמן בנגן הוא שעה לאחור כלומר השעה שתוצג במונה הזמן היא 00:35.". היינו, שעל פי האמור בדוח שכתב, שעון המערכת היה מדוייק ורואים את הנאשם מגיע בשעה 23:35 לביתו. מכאן, מהציון בדוח ששעון המערכת היה מדוייק, ניתן להסיק כי העד השווה בין שעון המערכת לשעון המציאות ולא היה ביניהם כל פער, שאחרת מה משמעות המילים "על פי השעון שהוא מדוייק"....

ב. ב-ת/33 נאמר במפורש כי הפער של כביכול "שעון חורף" הוא בין השעה שנשמרה במערכת, היינו, השעה 23:35, לבין השעה שמופיעה "על הסרטון בזמן הצפייה". היינו שאין מדובר, כגרסת ההגנה, על פער בין שעון המערכת לשעון המציאות שהיתה בעת הצפייה במערכת אלא, על פי הדוחות מדובר על פער בין שעון המערכת שהיה מדוייק לבין השעון שנראה בנגן התקליטור לאחר שנצרב. פער שאין ספק כי הוא זה שגרם לעד לסבור בטעות כי מקורו בשעון חורף. כמו כן, נאמר במפורש ב-ת/33 "על פי השעון שהוא מדוייק רואים את דוד בן שטרית מגיע לבניין בשעה 23:35 וכך גם נשמר שם הקובץ אך מונה הזמן בנגן הוא שעה לאחור כלומר השעה שתוצג במונה הזמן היא 00:35.".

העד רבוח העיד-

"כבוד השופט לוי: השעה האמיתית היא?

ת. חצות ו-35.

כבוד השופט לוי: 00.35?

ת. כן. זה מה שכתבתי בדו"ח."

(עמ' 1344 לפרוט').

לא נמצא לכך כל זכר בדוחות אותן ערך רבוח כי השעה האמיתית והמדוייקת היא 00:35, אלא להיפך.

יצויין כי הן במעמד עדותו והן לקראת כתיבת הכרעת דין זו, צפיתי ב-ת/18א', שהוא התקליטור, וניתן לראות בו את השעה 23:35 שהיא השעה שבה נשמר שמו של הקובץ וכן ניתן לראות בו את השעה 00:35 שהיא השעה שהוצגה במונה הזמן בנגן. כאשר נשאל העד על ידי בית המשפט בעניין זה העיד כי לא התייחס לשעה שנראית ב-ת/18א' בנגן במונה הזמן, ושהיא 00:35.

"כבוד השופט לוי: למה זה 00:35 אתה יודע?

ת. אין לי הסבר, זה המערכת עושה את זה. זה המערכת עצמה."

(עמ' 1335 לפרוט').

"כבוד השופטת אבידע אב"ד: עד עכשיו לא ראית שיש פה טיים 00:35?

ת. לא, לא התייחסתי לזה.

כבוד השופט לוי: למה?

כבוד השופטת אבידע אב"ד: ומאיפה זה צץ?

ת. כי לא התייחסתי לזה.

כבוד השופטת אבידע אב"ד: אבל מאיפה זה צץ?

ת. ככה המערכת צורבת את זה.

כבוד השופט לוי: למה דווקא 00:35 ? אתה שם לב שזה שעה בדיוק אחרי?

ת. כן , אבל אין לי תשובה כי ככה המערכת בנויה."...

(עמ' 1337-1338 לפרוט').

ת. לא, כתבתי הזמן שהוצג במונה. זה טעות.

כבוד השופט לוי: מה? לכן אתה פה.

ת. ה- 00.35 זה טעות זה היה צריך להיות 23:35.

כבוד השופט לוי: איך? אם כתוב 23:35

ת. טעיתי , טעיתי טעות סופר.

כבוד השופטת סלוטקי: תסביר לנו מה הטעות שלך ומה היית צריך לכתוב?

ת. השעה 00:35 מבחינתי זה הזמן האמיתי, הייתי צריך לכתוב פה שהשעה. שתוצג במונה בסרט הרץ זה לפי 23:35.

כבוד השופט לוי: איפה שכתוב 00:35 צריך להיות 23:35?

ת. כן .

כבוד השופט לוי: אבל מה לעשות ש 00:35 רואים בסרט?

ת. אבל אני לא מתייחס לזה.

כבוד השופט לוי: אני הראיתי לך קודם ושאלתי אותך מה זה, וגם לזה לא נתת הסבר.

ת. זה לא שלא היה לי הסבר, זה הסבר שצריכים לתת המהנדסים של L.Gאני

לא מתכנת את המערכת. 00:35 שנראה בנגן של המערכת זה מספר שלא התייחסתי אליו , נתון שלא התייחסתי אליו וגם אם הייתי מסתכל עליו עוד כמה פעמים לא הייתי מתייחס אליו , לא התייחסתי אליו .

כבוד השופט לוי: ו 00:35 שב ת/ 33 זה טעות שלך?

ת. טעות, כן .

כבוד השופט לוי: וזה צריך להיות 23:35

ת. כן .

כבוד השופט לוי: השעה האמיתית היא?

ת. השעה האמיתית היא 00:35.

כבוד השופט לוי: שזה שעה קדימה ולא לאחור?

ת. כן .

(עמ' 1350 לפרוט').

אין לקבל את תשובותיו של העד כי לא התייחס למונה הזמן בנגן שכן המילים "מונה הזמן בנגן" מופיעות בשני הדוחות שכתב. כמו כן, בלתי סבירה "המקריות" שבין השעה במונה הזמן בנגן, שהיא 00:35, שאליה לכאורה העד לא התייחס, לבין השעה הנכונה, על פי גרסתו של העד בבית המשפט, שבה הגיע הנאשם לביתו.

אין זאת אלא כי, כגרסת התביעה, העד ראה במצלמות הבניין שהיו מדויקות ביחס למציאות, את הנאשם מגיע לביתו בשעה 23:35 וכך ביקש לצרוב את הצילומים בתקליטור, אשר קיבל את השם (FILE NAME) של שעת הגעת הנאשם. כאשר הגיע העד למשרדו וצפה בתקליטור שצרב, ראה כי בנגן התקליטור, מופיעה השעה 00:35. שעה זו היתה שעה שונה מהשעה שהעד ראה במערכת המצלמות. הפער של אותה שעה בין השעה שנצפתה במערכת המדויקת ביחס למציאות לבין השעה שנצפתה בתקליטור בעת הצפייה בו, גרם לעד לחשוב בטעות, כי מדובר בפער שנובע משעון חורף. (אילו הפער אכן נבע משעון חורף, היתה צריכה להופיע בנגן השעה 22:35 ולא 00:35, שהרי שעון חורף מזיזים לאחור).

ג. ודוק: בדו"ח הצפייה ת/32, שנכתב לאחר דו"ח ת/33, שהוא דו"ח הורדת חומר ממקור דיגיטאלי, מופיעות המילים: "בסרטון מופיע הזמן בשעון חורף" ולאחריהן פסיק, ואז "בשעה 23:35", הסרטון שאליו התייחס העד מוזכר גם בת/33, כסרטון שעליו, בזמן הצפייה בו, נראית שעה אחרת מהשעה 23:35 שבה נראה הנאשם מגיע לביתו. היינו, בזמן צפייה בסרטון נראית השעה 00:35 על הצג. מדובר אפוא, בפער של "שעון חורף" כביכול בין שעון המערכת לבין הסרטון בזמן הצפייה ולא כפי שהעד העיד בבית המשפט.

ד. כמו כן אין לקבל את עדותו של העד המצוטטת לעיל, ביחס למילים שכתב בת/33: " אך מונה הזמן בנגן הוא שעה לאחור כלומר השעה שתוצג במונה הזמן היא 00:35" כאילו מדובר ב"טעות סופר" וכאילו הטעות היא לא במילה "לאחור" כפי שניתן להבין מקריאת הדו"חות, אלא שטעותו היא שהייתה צריכה להופיע בנגן השעה 23:35, כפי שהעיד. הדבר אינו מתיישב עם האמור בדו"ח ולא עם ההיגיון. האמור בדו"ח הוא, שהנאשם הגיע לבניין 23:35 וכך גם נשמר שם הקובץ, אך מונה הזמן בנגן היה שונה. כבר ראינו כי צפייה בת/18א מלמדת שמונה הזמן בנגן הוא 00:35 וגם כאן ה"מקריות" בטעות על פי העדות, כאילו השעה שצריכה להופיע במונה הזמן בנגן היא 23:35 אינה מתקבלת על הדעת ולא מתיישבת עם משפט קודם שכתב העד בת/33 שהנאשם הגיע לבניין בשעה 23:35.

ה. בשני הדו"חות שהעד כתב מופיעה השעה 23:35 כשעה שהנאשם הגיע לבניין. עדותו, לפיה הנאשם הגיע לבניין בשעה 00:35 אינה עולה מהדו"חות שכתב והיא מנוגדת להם.

העד: "בשתי הדו"חות שסומנו ת/32, ת/33 למעשה כתוב כאן שהחשוד דודו נראה במצלמות בשעה חצות ו- 35 מגיע לבית, יוצא עשרים דקות אחרי זה בחצות ו- 37, זה מה שכתוב כאן בשני הדו"חות לפי הזמן האמיתי" (עמ' 1354 לפרוטוקול 9.11.12).

עדותו זו כאמור, עומדת בסתירה לאמור בדו"חות.

ו. העד נשאל מספר פעמים על ידי בית המשפט למה התכוון ברושמו "על פי השעון שהוא מדוייק רואים את דוד בן שטרית מגיע לבניין בשעה 23:35...", אך לא נתן לכך הסבר כלשהו המניח את הדעת. התייחסותו היחידה לשאלה זו היתה -

"כבוד השופטת סלוטקי: לא, זה שכתבת אנחנו יודעים מה כתבת, אנחנו רוצים להבין מה זה שכתבת. מה זה על פי השעון שהוא מדויק?

ת. שאני רואה ב- 23.35 אני רואה את דודו, אם הייתי מסתכל על השעון שלי ב- 00.35 לאחר חצות.". (עמ' 1346 לפרוט').

כאמור, לא ניתן כל הסבר לשאלה מדוע ציין כי השעה המדוייקת היא 23:35 וכן לא צויין בדוח כי הסתכל על שעונו והשעה הנכונה היא 00:35. וכן-

"ת. ....ואני מסתכל על השעון שלי ואני רואה שהשעה היא לא נכונה והיא שעה לאחור ולכן אני רושם בדו"חות שצריף להוסיף שעה,

כבוד השופטת סלוטקי: זה היום אתה אומר לנו שזה אתה זוכר?

ת. לא.

....

ת. זה כתוב בדוחות.

...

כבוד השופט לוי: אמרת היום שזאת שיטת העבודה שלך?

ת. ככה אני עובד היום וכך גם כתבתי בדו"חות.". (עמ' 1360-1361 לפרוט').

כאמור, אין זכר בדו"חות לכך שהשעה בשעון המערכת אינה נכונה וצריך להוסיף לה שעה.

94. אני סבורה כי הדו"חות שנכתבו מיד לאחר הצפייה במצלמות הבניין הן המשקפות את שארע ולא עדותו של העד שהעיד למעלה משנתיים לאחר מכן (11.9.12 לעומת 30.8.2010) ועל כן אני מקבלת את גרסת התביעה המבוססת על האמור בת/32 וב- ת/33 וזאת לאחר שצפיתי בתקליטור שנצרב, ת/18א, ולאור כל האמור לעיל.

95. אני סבורה כי, לא היה מקום לציין כי הפער בין השעה שבה נצפה הנאשם במצלמות הבניין לבין השעה שנראית במונה הזמן בנגן נבע משעון חורף, כפי שהעד ציין, בטעות, בדו"חות. העד נתן פרשנות מוטעית לפער ודי אם היה מציין שהיה פער בין השעות הנ"ל. כמו כן אני סבורה, כי העד טעה כשכתב שהפער בין השעה 23:35 שהיא השעה שבה הגיע הנאשם לביתו לבין מונה הזמן בנגן הוא "שעה לאחור". אין ספק, גם לאחר צפייה בת/18א , התקליטור, כי היה צריך לכתוב שהשעה במונה הזמן היא שעה קדימה. השעה המופיעה במונה הזמן בנגן הינה נתון עובדתי שאינו ניתן לפרשנות והיא 00:35, היינו, השעה שאינה השעה האמיתית בה נצפה הנאשם במצלמות האבטחה בביתו.

96. אשר לבגדים אותם לבש הנאשם בצאתו מביתו בשעה 23:57, כפי שנצפה במצלמות האבטחה, השונים מן הבגדים בהם נצפה היורה בורח מזירת האירוע, הרי שלא ניתן לראות בכך סתירה לקביעה בדבר השעה בה יצא הנאשם מביתו. בזמן שבין צאתו מביתו ועד הגיעו לזירת הרצח, יכל הנאשם להחליף את הבגדים, משהחלפת בגדים, מטיבעה, אינה מצריכה אלא מספר דקות של התארגנות. כמו כן, יש להניח כי הנאשם, אשר מודע לקיומן של מצלמות בביתו, לא ייצא מביתו לבוש בבגדים אותם יש חשש כי יזהו מאוחר יותר כבגדיו של הרוצח.

97. אסמכתא נוספת, חיצונית ואובייקטיבית, המאששת כי שעת הגעת הנאשם לביתו היתה 23:35, עולה מעדותו של הנאשם וממצלמות האבטחה בביתו של אחיו אילן בן שטרית. במצלמות האבטחה בביתו של אילן בן שטרית נראה אילן בן שטרית בשעה 23:48 חוזר לביתו לבדו (ת/19). הנאשם העיד, כמצוטט להלן, כי באותו ערב היה בביתו של אחיו אילן יחד עם שני בחורים נוספים, ומשם יצאו יחד (לטענה זו נמצא אישוש במצלמות האבטחה בבית האח (ת/19)). לאחר שיצאו מהבית, לטענת הנאשם, הוא היה בחברתו של אחיו והשניים האחרים, שי וזוהר, כל העת, הם הסתובבו בעיר עד שאחד הבחורים, שי, לקח אותו לביתו, בעוד אחיו אילן והבחור האחר, זוהר, נשארו בעיר. כאמור לעיל, האח אילן נראה נכנס לביתו בשעה 23:48 , היינו, שבסמוך לשעה זו, זמן מה לפני כן, הנאשם ושי נפרדו מאילן וזוהר והנאשם הגיע לביתו בשעה 23:35.

כאמור לעיל, הנאשם העיד באשר למעשיו לאחר שיצא מבית אחיו ביום 29.8.10 לאחר השעה 22:30 יחד עם אחרים- "יצאנו אני ואחי אילן ושי ובחור בשם זוהר, יצאנו, הלכנו להסתובב ככה... אז בשתיים עשרה וחצי, אני אכן הגעתי לבית שלי, אנחנו אמרתי לך, יצאנו מהבית של אחי... ואני התכוונתי ללכת לדוג... לקח אותי שי, הבחור השני שהיה איתנו באוטו, נשאר עם אח שלי אילן בעיר שמה, ושי לקח אותי לבית, עליתי לבית..." (עמ' 1195-1196 לפרוט'). וכן -

"ש: אוקי. עכשיו, בעצם אז מהזמן שיצאתם מהבית של אילן, אח שלך, ועד ששי לקח אותך לבית שלך, לא נפרדתם. הייתם כולכם ביחד, הסתובבתם.

ת: כן." (עמ' 1277 לפרוט').

עוד הוסיף הנאשם כי שי היה אמור לחזור, לאחר שהורידו בים, לפגוש באחיו אילן (עמ' 1196 לפרוט').

ממזכר אותו ערך אייל מימון (ת/19) אודות הצפייה במצלמות האבטחה בביתו של אילן, עולה כי בשעה 22:41 הנאשם עזב את ביתו של אילן יחד עם אחיו אילן, שי כהן ונואל אברג'ל. בשעה 23:48 אילן נצפה חוזר לביתו לבדו, ובשעה 23:49 נצפה יוצא מביתו כשבידו שקית שחורה.

לאור עדותו של הנאשם, ולאור המזכר אותו ערך מיימון, עולה כי הנאשם היה עם אחיו אילן משעה 22:41 ועד אשר חזר לביתו, על פי גרסתו, לקחת את חבילת הקרסים על מנת לצאת לדוג. הנאשם העיד כי נפרד מאחיו אך כאשר שי הסיעו לביתו. מאחר ואילן נצפה לבדו חוזר לביתו בשעה 23:48, ניתן לקבוע כי הנאשם חזר לביתו בשעה 23:35 ולא 00:35, כפי שטוענת ההגנה. ועובדה זו מתיישבת עם הדוחות ת/32 ת/33 כלשונם.

98. עניין נוסף התומך בקביעה כי הנאשם יצא מביתו בשעה 23:57, הינה העובדה כי לא ניתן היה לאתר את הנאשם לאחר קרות האירוע והוא הסתתר בדירה בערד עד אשר נתפס שם על ידי המשטרה. לו אכן היה הנאשם חף מפשע, כפי שטען, יש להניח כי היה ניגש מייד לתחנת המשטרה ומוסר אליבי או ראייה לחפותו לאור המצלמות שבביתו והיה אומר כי היה בביתו סמוך לשעת הרצח. והרי הנאשם ידע על קיומן של המצלמות ואף סיפר בחקירתו מיום 19.10.10 (ת/21ב', עמ' 11) כי בעבר נחקר אודות ביצוע מעשים פליליים אחרים בעיר אילת, אך הצליח להוכיח חפותו באמצעות מצלמות ביתו. אם כן, מדוע לא ניסה להוכיח חפותו אף במקרה זה באמצעות מצלמות ביתו אם אכן ידע כי יהיה מצולם בהן כי יצא מביתו דקות ספורות לפני הרצח?

99. אשר על כן, אני קובעת כי הנאשם הגיע לביתו בשעה 23:35 ועזב אותו בשעה 23:57.

ה. עדות אשת המנוח- אסנת חכים:

100. אשת המנוח, אסנת חכים (להלן: "אסנת"), העידה אודות עיסוקיו של המנוח. לדבריה מלבד עבודתו כנהג אמבולנס במד"א, החל המנוח כשלוש שנים לפני מותו, לעסוק בהלוואות בשוק השחור, כגובה, ועבד עם דוד ופיני בן שטרית. אשר לאירועי היום שקדם לרציחתו של המנוח, העידה אסנת כי בשעה 17:00 לערך, יצא המנוח מאילת צפונה לכיוון תל אביב, לצורך ביצוע עסקה עבור קרוב משפחתו, שהיה בפשיטת רגל, ועבורו. בשעה 18:00 לערך עצר המנוח בפונדק "כושי" והמתין לתשובה סופית, האם הפגישה אליה נסע אכן תתקיים. בזמן שהמתין לשיחה הנ"ל, התקשר אליה ועדכן אותה אודות מעשיו. המנוח קיבל תשובה כי הפגישה לא תתקיים ולכן חזר לאילת, כשבדרכו עצר אצל אחיו במפעל בו עבד, ועדכן את אסנת בדבר חזרתו לאילת. (עמ' 20-21 לפרוט'). בשעה 19:00 לערך הגיע המנוח לביתו. בשעה 20:00 שבה אסנת לביתם וראתה את המנוח משוחח בטלפון. בסיום השיחה אמר המנוח לאסנת כי הוא יוצא לפגישה עם דוד ופיני בן שטרית. אשתו העידה כי ככל שידעה, למנוח היו איתם "אי הבנות" בענייני כספים וכי הוא הפסיק לעבוד איתם והיה עליו לפגוש אותם על מנת לסיים את העניין. (עמ' 21 לפרוט').

101. לטענת אשת המנוח, המנוח שב לביתם בשעה 23:00-23:30 ושהה בבית בערך שעה. בעת שהתארגנו ללכת לישון העידה אשת המנוח- "הוא קיבל טלפון. אני לא שמעתי אפילו את הצלצול. הטלפון היה על שקט. רק ראיתי אותו יוצא לכיוון הדלת. ושאלתי מה קרה. הוא אמר- אני צריך לצאת לשתי דקות. כעסתי שזה בשעה מאוחרת. ואז הוא אמר- אני מבטיח, שתי דקות אני פה, דוד או דודו בן שטרית צריכים אותי" (עמ' 22 לפרוט'). בחקירתה הראשונה לאחר קרות הרצח, מסרה אסנת כי המנוח אמר לה כי "בן שטרית" צריך אותו, מבלי לנקוב בשם פרטי. אסנת העידה כי לא ידעה על קיומה של משפחת בן שטרית נוספת בעיר אילת עימה היו למנוח קשרים, מלבד דוד ופיני בן שטרית, שאינם הנאשם ואחיו (עמ' 23 לפרוט'). בעדותה הסבירה אסנת "אני חושבת שהעניין הזה נובע מזה שהבנתי שישנה עוד משפחה"..."ואני טועה. לגבי מי שאני חושבת שהוא הנאשם. וזה ערער את הביטחון שלי מה מוטי אמר בדיוק, דודו או דוד" וכי "למחרת. התחילו להגיע אנשים אלי הביתה, והתחילו לרוץ שמועות. והבנתי שקיימת עוד משפחה שמוטי היה איתה בקשר" (עמ' 25 לפרוט'). לדבריה, המנוח נקב בשם פרטי, אך אינה בטוחה במאה אחוז מהו השם הפרטי, דוד או דודו, ולא ייחסה לכך חשיבות מאחר והכירה רק את דוד בן שטרית (שאינו הנאשם) בשלב זה (עמ' 26 לפרוט').

לדברי אוסנת, הפעם השנייה בה יצא המנוח מביתם על מנת לפגוש באותו בן שטרית, היתה בשעה 00:30 או 01:00 לערך (עמ' 27 לפרוט'). לדבריה, שהה בבית כשעה (עמ' 33 לפרוט'). המנוח התעכב לחזור, אך הדבר לא נראה לאסנת חשוד משארע בעבר. בשלב מאוחר יותר קיבלה שיחת טלפון מאחיו של המנוח אשר סיפר לה כי המנוח נורה והוא בבית החולים. אסנת נסעה לבית החולים וחיכתה מחוץ לו. למקום הגיע באותה עת פיני בן שטרית ושאל אותה "מה העניינים?". לדברי אסנת, מאחר וחשבה באותה עת כי אחיו דוד אחראי לירי בבעלה, היא הטיחה בו האשמות. (עמ' 28 לפרוט').

בחקירתה השלישית מסרה אסנת כי המנוח אמר לה שם פרטי טרם יצא מהבית- דוד או דודו. בעדותה עמדה על כך שאכן אמר לה את אחד השמות, כאשר "אני כמעט משוכנעת שזה דודו. ב- 90%" (עמ' 29 לפרוט').

102. אשר למצבם הכלכלי, העידה אסנת כי הוא היה ירוד ביותר בעת קרות האירוע (עמ' 30 לפרוט'). אשר לאנשים עימם עבד, העידה אסנת כי שמעה מפיו של המנוח כי עובד עם פיני ודוד בן שטרית, ואף פגשה פעם אחת בפיני בביתה, וכן שמעה שמות נוספים במהלך שיחותיו של המנוח בטלפון, ביניהן שמעה את השם איאד (עמ' 31 לפרוט'). אשר לעסקיו עם פיני ודוד בן שטרית, העידה אסנת כי היה למנוח סכסוך או אי הבנה ביניהם, מאחר והמנוח הפסיק לעבוד עבורם והיה חייב להם כספים והיתה מחלוקת מהו הסכום אותו עליו להחזירו להם (עמ' 31-32 לפרוט').

103. בחקירתה הנגדית, עומתה אסנת אל מול איכוני שיחות הטלפון הנייד של המנוח. לטענת הסנגור, המנוח היה בביתו בשעה 23:49 והתקשר לפילגשו ילנה. כעבור 4 דקות היה בבית החולים יוספטל, כאשר פילגשו התקשרה אליו בשעה 23:53. מכאן, לטענת הסנגור, כי המנוח יצא מביתו כבר בשעה שדיבר עם פילגשו, ולא חזר עוד לביתו, ומכאן שלא שמעה את המנוח אומר כי יוצא לפגוש בבן שטרית, מאחר ובאותה עת, 00:50, לא היה בביתו (עמ' 34 לפרוט'). על אף הטחות הסנגור, עמדה על כך אסנת כי המנוח היה בביתו עת קיבל שיחה (בשעה 00:50) ויצא לפגוש בבן שטרית (עמ' 35 לפרוט'). יחד עם זאת, העידה כי אינה מדייקת בזמנים מאחר ויומה ויומו של המנוח היה עמוס וכי אכן יתכן ויצא מהבית בשעה 23:50. יחד עם זאת, העידה כי היא מעידה "על מה שנאמר לי ועל מה שאני העדתי" (עמ' 35 לפרוט'). אסנת עוד העידה כי לא שמעה צלצול או את המנוח מדבר אלא אך ראתה את המנוח יוצא מחדר השינה עם הטלפון באוזנו, המנוח סגר את הטלפון ואז אמר לה את שהעידה, היינו, שהוא יוצא לשתי דקות כי דוד או דודו בן שטרית צריך אותו (עמ' 36 לפרוט'). אסנת התעקשה כי היא העידה על הדברים אותם אמר לה בעלה המנוח לפני שעזב את הבית (עמ' 38 לפרוט'). לכשנשאלה אסנת האם שוכנעה על ידי המשטרה להגיד את שמו של הנאשם, העידה אסנת "המשטרה לא שכנעה אותי בכלום. המשטרה לא הציגה בפני שום שם. כל מה שאמרתי אני אמרתי למשטרה. לא קיבלתי שום שם מהמשטרה." (עמ' 39 לפרוט').

אסנת עוד הסבירה, באשר לשם אותו שמעה מהמנוח טרם צאתו בפעם האחרונה מהבית, כי "אני לא יכולתי להתחייב שזה דודו או דוד. כיוון שרק למחרת, באותו יום שנגבתה ממני עדות, הסתבר לי שקיימת משפחה נוספת ושיש בן אדם נוסף שקוראים לו דודו בן שטרית." וכי ידעה זאת עוד בעת מתן עדותה הראשונה- "בזמן שנתתי את העדות הזאת, זמן קצר קודם לכן גיליתי שקיימות שתי משפחות." (עמ' 46 לפרוט'). וכן- "וזה ערער לי את הביטחון וציינתי את זה מראש בפני השוטר. שאני לא יכולה להתחייב על השם הפרטי" וכי כל זה היה לפני מתן עדותה הראשונה במשטרה (עמ' 47 לפרוט'). לפיכך, לטענתה, בעדותה הראשונה לא יכלה להתחייב מהו השם הפרטי אותו שמעה אלא אך היתה בטוחה לגבי השם המשפחה ולכן בהודעתה הראשונה אמרה רק את השם "בן שטרית", ללא שם פרטי (עמ' 48 לפרוט').

יצויין כי באמרתה השלישית, שנגבתה כחודש וחצי לאחר קרות האירוע, ואשר אותה נמנע הסנגור מלהגיש ביחד עם האמרות הראשונות שהגיש, ציינה אסנת כי המנוח ציין את שמו הפרטי של בן שטרית- דוד או דודו, ונתנה הסבר זהה לזה שנתנה בבית המשפט באשר לאי מסירת השם הפרטי של הנאשם בחקירתה הראשונה (דברי ב"כ המאשימה-עמ' 55 לפרוט'). בסיום עדותה של אסנת, ניתנה החלטה לפיה הגשתה של האמרה השלישית כראייה לבית המשפט, לבקשת ב"כ המאשימה ועל אף התנגדות הסנגור, התייתרה משב"כ הנאשם הסכים, כי באמרתה השלישית של העדה היא מסרה במשטרה את אשר מסרה בחקירתה הראשית בבית המשפט (עמ' 58 לפרוט').

אסנת העידה כי ידעה שהמנוח הפסיק לעבוד עם פיני בן שטרית ומתחיל לעבוד עם איאד (עמ' 52 לפרוט').

104. לטענת הסנגוריה, עדותה של אשת המנוח הינה שקרית. אשת המנוח העידה, כאמור, כי המנוח יצא מביתו לפגישה עם פיני ודוד בן שטרית, חזר מהפגישה ויצא שוב מהבית כעבור זמן מה. היינו, יצא באותו הערב פעמיים מביתו. לגרסת ההגנה, המנוח יצא מביתו בשעה 23:49 ולא שב עוד לביתו, ומכאן, לטענת הסנגור, שאשת המנוח לא שמעה את המנוח מקבל שיחה בשעה 00:51, כפי שהעידה, מה גם שכלל לא נוהלה שיחה בשעה זו, משמונה הזמן של השיחה, על פי האיכונים, הינו 00 שניות. מכאן העלה הסנגור את האפשרות כי החוקר מימון כפה על אשת המנוח לשקר ולהעיד כי המנוח היה בביתו סמוך לשעת 00:51 וכי קיבל שיחה באותו הזמן מ"בן שטרית". אשר לסיבה בגינה האשימה אשת המנוח את פיני בן שטרית ברצח המנוח כבר בבית החולים, הסביר ב"כ הנאשם כי ידעה זאת מהשמועות שהתרוצצו באותה עת בבית החולים, ולא מפיו של המנוח (עמ' 13 לתקציר סיכומי הנאשם).

105. באמרתה הראשונה, מיום 30.8.10 בשעה 11:54 (נ/1, נ/1א') מסרה אסנת- "הוא אמר לי (המנוח) כי "בן שטרית", מוטי אמר לי כך/רק "בן שטרית צריך רגע את העזרה שלי ואני הולך בדיוק לשתי דקות וחוזר". בהמשך הודעתה מסרה כי מוקדם יותר באותו ערב המנוח יצא לפגוש בפיני ודוד בן שטרית. מכאן ניתן ללמוד כי אסנת עשתה הבחנה בהודעתה בין דוד אח של פיני בן שטרית, לבין אותו "בן שטרית" אשר הוציא את המנוח מביתו באותו הערב. לא ברור מההודעה האם אסנת אמרה "רק" לפני המילים "בן שטרית צריך..." כפי שטען הסנגור או אולי אמרה "כך", משכתב היד של החוקר אינו ברור, אך אין חשיבות לדבר משהמילה "רק" מתייחסת אל המשפט הבא אחריה בכללותו, היינו, שכל מה שאמר לה המנוח טרם צאתו הוא כי בן שטרית זקוק לו. היינו, אסנת לא אמרה כי המנוח אמר לה רק את השם בן שטרית ללא שם פרטי, אלא שבאותה עת לא אמרה כי המנוח מסר גם שם פרטי של אותו בן שטרית.

106. עיון באמרה הראשונה- נ/1, אותה מסרה האלמנה מספר שעות לאחר הרצח, מעלה כי השם בן שטרית בו נקבה העדה, כשמו של מי שהתקשר למנוח דקות ספורות לפני הרצח, הופיע בכל מקום ב-נ/1 במרכאות. גם מכך ברור כי העדה הבחינה בין דוד בן שטרית שאינו הנאשם, שעם אחיו פיני נפגש המנוח בתחילת הערב, לבין "בן שטרית" ממנו קיבל המנוח שיחה שהוציאה אותו מביתו עובר להירצחו. העדה לא היתה בטוחה אם בעלה המנוח אמר לה שמי שהתקשר הוא דוד או דודו ואמרה זאת, לדבריה, לשוטר- "וזה ערער לי את הביטחון וציינתי את זה מראש בפני השוטר. שאני לא יכולה להתחייב על השם הפרטי" (עמ' 47 לפרוט').

107. עדות האלמנה הותירה עלי רושם חיובי והיא נתמכת בעדויות ומסמכים שיפורטו להלן. הרושם החיובי וסימני האמת בעדותה עולים מתאורה את השיחה שהיתה סמוך לשעה 01:00 בלילה ושכעסה על המנוח שהיה מוכן לצאת בשעת לילה מאוחרת, אף שהיה צריך למחרת לנסוע צפונה והמנוח אמר לה שהוא יוצא לשתי דקות וחוזר. יש בתיאור חילופי הדברים ביניהם והכעס עליו העידה כדי להצביע על מהימנותה.

108. מהימנות העדה עולה גם מההסבר שנתנה לכך שבאמרתה הראשונה לא נקבה בשם פרטי בו נקב המנוח, הסבר שנתנה כבר בחקירתה במשטרה, חקירה שאותה נמנע הסנגור להגיש. אילו רצתה העדה להעליל על הנאשם עלילות שווא, היתה אומרת בביטחון כי השם בו נקב המנוח הוא "דודו" ולא כפי שהעידה בבית המשפט שרק ב- 90% היא בטוחה שהשם הפרטי בו נקב המנוח היה דודו. כך גם לגבי החוקר שגבה את אמרתה נ/1, אייל מימון, שלטענת הסנגור הוא ששם בפי העדה את דבריה כאילו המנוח דיווח לה על השיחה שקיבל. אילו רצה מימון לשים דברים בפי העדה ולהפליל את הנאשם, היה מלכתחילה, כבר באמרתה הראשונה, שם בפיה את שמו של הנאשם: "דודו בן שטרית". כאמור, העדה הסבירה, הן באמרה נוספת והן בעדותה, כי היא הכירה תחילה את דוד בן שטרית שאינו הנאשם, ואשר לו יש אח פיני, עימו נפגש המנוח בתחילת הערב בענייני הלוואות שהיו ביניהם. את הנאשם לא הכירה טרם הרצח, ובתחילה, בטרם מסרה את אמרתה הראשונה, סברה כי הרוצח הוא אותו דוד בן שטרית שאינו הנאשם. הדברים עולים מעדותו של אחיו של המנוח, אלון חכים (להלן: "אלון"), שיפורטו להלן ויש בהם חיזוק רב ומשמעותי לעדות האלמנה.

109. מעדותו של פיני בן שטרית עולה כי אחיו דוד בן שטרית, עבר את הגבול בטאבה מישראל למצרים בערב שקדם לרצח, ב- 29.8.10 לפני השעה 20:00, ומאחר ולא היה לו, לפיני, דרכון תקף, הוא נשאר בארץ (עמ' 950 לפרוט'). פיני העיד כי המנוח עבד אצלו בהלוואות כספים וכי היה חייב לו סכום של כ- 50,000 ₪. לפיכך ניפגש עימו בערב שקדם להירצחו (עמ' 948, 959 לפרוט'). לדבריו, שוחח בטלפון עם המנוח בשעה 21:52 ולאחר מכן נפגש עימו למשך כשעה (עמ' 949, 956 לפרוט').

110. מעדות אלון עולה כי כאשר הגיע לבית החולים, כאשר המנוח עדיין היה בהכרה, שוחח בבית החולים עם אלמנתו של המנוח, אסנת- "אסנת הגיעה, אני הודעתי לה שהוא נורה, שהמצב שלו בסדר. היא הגיעה לבית חולים סהרורית. אמרתי לה את יודעת משהו? היא אמרה לי שהוא קיבל טלפון והוא הלך להיפגש עם דוד. אמרתי לה מי? היא אומרת לי דוד, קיבל טלפון להיפגש עם דוד..... לפי מה שהבנתי זה דוד בן שטרית. אח של פיני. פיני הגיע לבית חולים, לכלכנו עליו שם. הוא ישר נסע משם...אחר כך נרגעו הרוחות. ישבתי עם גיסתי בבית ושאלתי אותה מה היה בדיוק.... היא הסבירה לי שהוא קיבל טלפון סביבות 00:30 01:00... אחר כך היא אמרה לי שהוא קיבל טלפון מדודו. אמרתי לה תסבירי לי דודו או דוד? היא אמרה לי מה זה משנה דודו או דוד? אמרתי לה לי זה משנה מה זה דודו או דוד. יש גם דודו וגם דוד. היא אומרת- דודו. זה כבר השתנתה התמונה. התקשרתי גם לפיני למחרת. אמרתי לו שאני מצטער על מה שעשיתי שכעסתי עליו..." (עמ' 706 לפרוט').

111. כפי שיפורט להלן, אלון, אחיו של המנוח, הותיר עלי רושם חיובי ועדותו תומכת ומחזקת את עדות האלמנה, לפיה המנוח נקב בשם הנאשם כמי שהתקשר אליו והוציא אותו מהבית, דקות ספורות לפני הרצח. אלא שבשלב הראשון האלמנה לא היתה מודעת לקשר שהיה לנאשם עם המנוח ולא הכירה את הנאשם, אלא רק את דוד בן שטרית האחר, ועל כן סברו בני המשפחה, בהיותם בבית החולים, כי דוד בן שטרית האחר הוא שירה במנוח ו"לכלכו" על אחיו פיני. לאחר שהמנוח נפטר, באותו לילה, מפצעיו, הוברר לאלמנה כי קיים דוד בן שטרית נוסף, הוא הנאשם. אין ספק כי המנוח נקב בדבריו לאשתו בשם פרטי של אותו "בן שטרית" שהתקשר, ואין ספק כי המנוח נקב בשם דודו, כפי שהעיד אלון. אומנם האלמנה זכרה את השם "דודו" רק בביטחון של 90% בעדותה בבית המשפט, אך לאחיו של המנוח, עוד בבית החולים, שעות ספורות לאחר האירוע, ולאחר אותה שיחה, נקבה בשם "דודו". מכל מקום, גם אם המנוח נקב בשם "דוד בן שטרית" ולא "דודו בן שטרית", אין ספק שנקב בשמו של הנאשם כמי שהתקשר אליו וכי הנאשם הוא שהתקשר אל המנוח, שהרי כאמור לעיל, דוד בן שטרית האחר לא היה באותה עת באילת, ולא יכול היה לקבוע פגישה עם המנוח באילת.

112. כאמור, הסנגור טוען, בהתבססו על האיכונים, כי המנוח יצא מביתו בשעה 23:49, ולא חזר עוד לביתו, כך שלא יכול היה לומר לאלמנה בביתו, בשעה 00:51, מי התקשר אליו. אומנם על פי האיכונים (נ/8) לא ניתן לקבוע כי המנוח היה בתוך ביתו בשעה 23:49, ואולם ניתן לקבוע כי היה באזור ביתו, בשכונת שחמון. לעומת טענתו של הסנגור, העיד המומחה רוני אברהמי, מהנדס רדיו ותקשורת בסלקום, כי הטלפון הנייד של המנוח, שמספרו 052-4643634, אוכן באתר המכסה את כתובת ביתו ברחוב משעול הזית 13 בשכונת שחמון, בתאריך 30.8.10 בין השעות 00:36 עד 01:10, וכי בשעה 01:04 קיבל המנוח שיחה באתר בשכונת שחמון מהטלפון המבצעי, שמספרו 054-7134554 (ראה ת/68, סעיף 7), היינו שהמנוח היה באיזור ביתו בשעה שקיבל את אותה שיחה.

בחוות דעתו זו של המומחה אברהמי יש כדי לתמוך בעדות האלמנה לפיה המנוח יכול היה להיות בביתו בעת שהתקבלה השיחה. כאן המקום לציין כי תחילה התקבלה מהטלפון המבצעי שיחה בשעה 00:51, לה המנוח לא ענה. בשעה 01:04 נשלחה הודעת טקסט מהטלפון המבצעי למנוח וזו לשונה (ת/58):

"למה אתה לא עונה לי אין לי שיחות זה אני צריך אותך". בעקבות הודעת טקסט זו, יצא המנוח מביתו ובדרכו לזירת הרצח התקשר לטלפון המבצעי בשעה 01:10 (ת/24ג'). שיחה זו נערכה ככל הנראה בסמוך לפגישתו עם בנו ובה, כפי שהבן העיד באמרתו (ת/26), המנוח, לפני הירצחו, פגש בו במרכז מסחרי ליד ביתו של המנוח והוא ראה אותו מסיים לשוחח בטלפון בהגיעו אליו. הודעת טקסט זו תומכת ומחזקת את עדות האלמנה אשר העידה, כזכור, כי המנוח אמר לה שדודו בן שטרית צריך מהמנוח עזרה. בהודעת הטקסט , שאוכנה באזור ביתו של המנוח, נאמר, כאמור, "אני צריך אותך", היינו שיש בלשון הודעת הטקסט כדי לתמוך בעדות האלמנה על לשון הדברים שהמנוח אמר לה. אומנם האלמנה העידה על שיחת טלפון ולא על הודעת טקסט, אך גם על פי עדותה הטלפון היה "על שקט", היינו שלא שמעה שיחה והדברים משתלבים זה בזה.

113. על פי עדות האלמנה, המנוח יצא מביתו בשעה 20:00 לערך לפגישה עם פיני בן שטרית . הפגישה ארכה מספר שעות ולאחר שחזר מהפגישה, שהה כשעה בבית, עד לשיחת הטלפון (למעשה הודעת הטקסט), שהוציאה אותו מביתו.

כפי שעולה מעדות חברתו של המנוח, ילנה, המהימנה עלי, שתפורט להלן, המנוח נפגש עימה ב"הרים", בין השעות סמוך לחצות ועד ל- 00:30. מכאן שלכאורה המנוח שהה בביתו כמחצית השעה ולא כשעה, כעדות האלמנה. לא מצאתי שיש בסתירה זו של כמחצית השעה, בין עדות האלמנה לעדות החברה, כדי לפגום בעדותה של האלמנה. האלמנה ידעה רק על הפגישה של המנוח עם פיני בן שטרית ומבחינתה, בכל שעות הערב בהן נעדר המנוח מביתו, הוא היה באותה פגישה עם פיני בן שטרית. מן הסתם, המנוח לא סיפר לאשתו על יחסיו האינטימיים עם ילנה או פגישותיו עימה. כאמור, בניגוד לגרסת הסנגור, אין כל ראיה, כי לאחר הפגישה עם פיני בן שטרית, חזר המנוח לביתו וממנו יצא לפגישה עם ילנה, שהיתה סמוך לחצות. יש כן ראיה, שבאזור ביתו, בשכונת שחמון (על פי האיכון), ערך המנוח שיחה עם ילנה ולאחר מכן נפגש עימה בטווח הזמנים האמור לעיל. אין זה גם סביר כי את השיחה לילנה, לתיאום הפגישה איתה, יעשה המנוח מביתו בנוכחות אשתו. מבחינת האלמנה, לא היתה חשיבות מיוחדת לשעה בה חזר המנוח לביתו, שעה שהיא חשבה שהוא חזר מהפגישה עם פיני בן שטרית, אך למעשה היתה השעה שהוא חזר בה מהפגישה עם ילנה, היינו, שלא חזר לביתו לאחר הפגישה עם פיני בן שטרית אלא שלאחריה, מבלי שחזר לביתו, המשיך לפגישה עם ילנה.

114. בע"פ 1275/95 חיים בן חיים נסים נ' מד"י, נא(5) 359( סעיף 3 לפסק הדין) נקבע-

"על האירועים שקדמו לאותה פגישה ועל הרקע לה, העידה האלמנה עפרה אמסלם. העדה הובאה מטעם התביעה בעיקר כדי להוכיח שהמנוח היה אמור להיפגש עם המערער בליל הרצח במטרה לבצע עיסקה ברכוש גנוב.

בבית-משפט קמא התנגד הסניגור לעדותה, ככל שהיא מתייחסת לדברים ששמעה מפי המנוח בסמוך למועד שבו נרצח, בשל היותם בגדר עדות שמיעה. בית-משפט קמא החליט לקבל את העדות במסגרת החריג לאיסור על עדות שמיעה הקבוע בסעיף 10(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-. בפסק-דינו עמד בית-המשפט על כך כי פירושו המרחיב לסעיף 10 הנ"ל משתלב במגמת הפסיקה לצמצם את הסייגים החלים על קבילות ראיות, תוך שימת דגש על משקלן ובדיקתן העניינית.

גישתו זו של בית-משפט קמא מקובלת עליי. אף אני סבורה כי עדותה של האלמנה בדבר כוונת בעלה המנוח להיפגש עם המערער ובדבר מטרת הפגישה קבילה היא, והיא נכללת בגדר החריג הסטטוטורי שאליו הפנה השופט קמא (ראו לעניין זה: א' הרנון דיני ראיות (כרך ב) [10], בעמ' 171, וכן ע"פ 158/66 בולקין נ' היועץ המשפטי לממשלה [1], בעמ' 404)."

בהתאם לאמור בפסק דין זה, אין ספק כי עדות האלמנה בדבר הדברים שהמנוח אמר לה היא עדות קבילה, ולפיהם, דודו בן שטרית צריך עזרה והמנוח יוצא לשתי דקות וחוזר. בעדותה של האלמנה חיזוק רב לעדויות "השכיב מרע" המהימנות עלי.

ו. עדות חברתו של המנוח- ילנה אוסטוז'נין:

115. במהלך החקירה, נחקרה אף חברתו של המנוח, הגב' ילנה אוסטוז'נין (להלן: "ילנה"). ילנה העידה כי הכירה את המנוח עת התחילה להתנדב במד"א בשנת 2002, וניהלה עימו קשר רומנטי במשך כשמונה וחצי שנים, עד ליום מותו (עמ' 816 לפרוט'). לדברי ילנה, כשלוש שנים לפני מותו של המנוח, הוא נקלע לבעיות כלכליות אשר בעקבותיהן החל לעסוק ב"הלבנת" שיקים ונכנס כשותף עם משפחת חרירי ופיני ודוד בן שטרית בתחום הלוואות כספים בשוק האפור, וניהל מעין בנק הלוואות משלו. בחצי שנה האחרונה, התקשה המנוח לגבות את כל הכספים והריביות, ובנק ההלוואות הועבר לניהולם של פיני ודוד בן שטרית. לדברי ילנה, החוסר בכספים גרם למנוח לעצבנות והוא חיפש דרכים שיסייעו לו להשיב את הכספים. בין היתר, כיומיים לפני קרות הרצח, ביקש המנוח מילנה הלוואה בסך של 30,000 ₪, אך היא סרבה (עמ' 818-819 לפרוט'). לדבריה המנוח כעס עליה, אך אמר כי יחפש דרך אחרת להשגת הסכום וכי יפנה לחברתו מתל אביב לצורך כך. ביום קרות האירוע, נסע המנוח לתל אביב, אך לדברי ילנה, הוא חש עייפות כאשר הגיע לפונדק "כושי" ולכן חזר לאילת. ילנה העידה כי באותו יום המנוח דיבר איתה מספר פעמים בטלפון ועידכן אותה (עמ' 820 לפרוט'). לאחר שחזר, בזמן היותה בעבודה, היא והמנוח קבעו כי ייפגשו כדי ללבן את הדברים. כאשר סיימה לעבוד, היא והמנוח נפגשו ב"הרים", שוחחו מעט ונפרדו. ילנה שבה לביתה ובבוקר למחרת שמעה על הירצחו (עמ' 821 לפרוט').

116. ילנה העידה כי היה לה חשוב למסור עדות במשטרה אודות שיחות טלפון של המנוח, אשר לדעתה קשורות להירצחו. ילנה העידה אודות כך כי כשבוע- שבוע וחצי לפני הירצחו של המנוח, הם נסעו יחד לצפון. בדרך לכפר מרר קיבל המנוח שיחת טלפון. בסיומה שאלה אותו מה פשר השיחה והמנוח סיפר לה, לטענתה, כי התקשרו להודיע לו כי יש עליו "חוזה", היינו, רוצים לפגוע בחייו וכי קיבל את המידע ממקור אמין. יחד עם זאת, אמר לה המנוח כי אינו מאמין שזה יקרה. בהגיעם לכפר מרר, העידה ילנה כי המנוח קיבל שיחה נוספת אשר גרמה לו להתעצבן, המנוח יצא החוצה ודיבר בצעקות. כשחזר פנימה שאלה אותו מה קרה והמנוח סיפר לה, לדבריה, כי תרשום מספר טלפון וכי אם יקרה לו משהו, זהו המספר של אותו אדם שיפגע בו וכי אם אי פעם יצטרך את המספר, אזי הוא יתקשר אליה שתיתן לו אותו. ילנה שאלה לפשר הדבר, והמנוח סיפר לה כי מדובר בחוב כספי למשפחת שטרית. ילנה שאלה האם מדובר בשטרית שהם מכירים והמנוח ענה לה שלא, "זה שטרית אחר". (עמ' 821-823 לפרוט'). לדברי ילנה, היא מכירה את דוד ופיני שטרית. כששאלה שוב ושוב את המנוח במי מדובר, ענה לה המנוח, לדבריה, כי זהו "דודו בן שטרית", אך הוא לא חושב שהוא יעשה זאת (עמ' 823 לפרוט'). ילנה אף שאלה האם יש חשש גם לחייה והמנוח צחק עימה, לדבריה, ואמר לה כי בצפון לא אך אולי כן באילת (עמ' 822 לפרוט').

117. לדברי ילנה, היא הכירה את דוד ופיני בן שטרית במסגרת עבודתו של המנוח בניכיון השיקים, וכי פגשה בהם בתחילת עבודתו של המנוח עימם, בביתם באור יהודה, כמה פעמים באילת, וכן היא והמנוח היו נפגשים בביתם של דוד ופיני שטרית באילת. (עמ' 825 לפרוט'). ילנה אף זיהתה את תמונתו של דוד בן שטרית מאור יהודה במהלך עדותה בית המשפט, כאשר זיהתה אותו בשם דוד שטרית. (עמ' 825 לפרוט').

118. ילנה העידה כי את רוב הדברים עליהם העידה, היא לא שמעה אלא מפיו של המנוח אשר נהג לספר לה הכל. כל ששמעה הוא את המנוח משוחח בטלפון על מכירות של שיש, שוקולד, על קאיזנו, מכונות וכו'. לדבריה, ראתה את המנוח נפגש עם רפי בודביקה, ריקו שירזי ועוד אך הם לא שוחחו בנוכחותה על נושאים פרטיים או על סגירת עסקאות, אלא הלכו הצידה לצורך כך (עמ' 826 לפרוט'). כמו כן, העידה כי בשנה שלפני הירצחו, המנוח היה מקבל כל יום שיחה לקראת השעה שמונה בערב, וכי לדברי המנוח היה זה איאד חרירי, אשר לו היה מדווח מה עשה באותו יום. לדבריה, חרירי היה מתקשר בשעה זו מאחר והיה במאסר וזו השעה בה יכול היה להתקשר. כן טענה כי המנוח סיפר לה שבחצי השנה האחרונה חרירי הצמיד לו שומר ראש לנסיעותיו (עמ' 828 לפרוט').

119. ילנה העידה כי כאשר נודע לה בשעות הבוקר כי המנוח נרצח, ניגשה מיוזמתה למשטרה למסור אמרתה, משהיה חשוב לה לספר על הטלפון אותו קיבל המנוח בו הוזהר כי רוצים לפגוע בו, ולמסור את המספר לשוטרים. ילנה העידה כי בעת מסירת אימרה זו, היתה במצב נפשי מאוד קשה, נסערת ורועדת. לעומת זאת, העידה כי לאמרתה השנייה, אליה הוזמנה על ידי השוטר בני לירון, כשבועיים לאחר מסירת האמרה הראשונה, הגיעה לאחר שנרגעה וחשבה מעט על פרטי האירועים שקדמו לרציחתו של המנוח (עמ' 829-830 לפרוט'). לדברי ילנה, היא הגיעה לחקירתה השנייה, לאחר שישבה במשך שבועיים והעלתה על הכתב את כל שזכרה בקשר למנוח והתנהלותו בתקופה האחרונה, כפי שיעץ לה החוקר בני לירון (עמ' 838 לפרוט'), וכי בין היתר עלה בזכרונה שמו של דודו בן שטרית בהקשר למספר הטלפון אותו מסר לה המנוח, וכי שאלה את המנוח האם מדובר בדוד ופיני אותם היא מכירה והמנוח השיב בשלילה ואמר לה כי מדובר באילתי, אך אינו חושב שהוא יעשה משהו (עמ' 839-840 לפרוט'). עוד העידה ילנה, כי המנוח אמר לה שמי שהתקשר אליו להזהירו היה שוטר (עמ' 840 לפרוט'). מועד הנסיעה צפונה היה ה- 18.8.10 (עמ' 846 לפרוט').

120. אשר לשעה בה פגשה במנוח בערב בו נרצח, העידה ילנה בתחילה כי היא סבורה כי השעה היתה לפני 23:30 (עמ' 835 לפרוט').

לדברי ילנה, במהלך פגישתם, בערב בו נרצח, היא והמנוח התפייסו והמנוח אמר לה כי למחרת בבוקר ייסע לת"א על מנת לקחת כסף מידידה שלו. את הפגישה ערכו לדבריה ב"הרים" במקום ללא קליטה (עמ' 842 לפרוט') וכי לא קיבל שיחות טלפון כאשר היו יחד, אך כאשר החזיר אותה לביתה, הם חיכו מעט מתחת לבית ואז שמעה את המנוח קובע בטלפון פגישה עם מישהו אחר, אך המנוח אמר לה שסביר להניח שלא ילך לפגישה זו מאחר ולמחרת בכוונתו לנסוע לתל אביב ולכן עליו ללכת לישון. המנוח אמר לה שהוא הולך לישון אצל אחיו אלון ונפרד ממנה (עמ' 844 לפרוט').

לדבריה, נפגשה עם המנוח למשך 20 דקות עד חצי שעה (עמ' 851, 867 לפרוט'). לכשנשאלה האם יתכן ופגישתם נערכה בין 00:00 ל- 00:30, כפי שמסרה באמרתה הראשונה, שאז קיימת חצי שעה בה אכן אין שיחות נכנסות ויוצאות לטלפון הנייד של המנוח, ענתה ילנה כי "יכול להיות" (עמ' 873 לפרוט'). וכן- "כנראה שזה זה, כנראה שהטעות היא שלי בעצם לא אחת עשרה, אלא זה שתים עשרה." (עמ' 888 לפרוט').

ילנה נשאלה מדוע לא מסרה את שמו של דודו בן שטרית כבר באמרתה הראשונה, והשיבה כי היתה מאוד נסערת (עמ' 874 לפרוט').

121. באמרתה מיום 30.8.10 בשעה 08:42 (נ/14) מסרה ילנה כי ברצונה לספר על אירוע שקרה בינה לבין המנוח בעת שהיו בצפון. ילנה מסרה כי המנוח אמר לה שמאיימים עליו ורוצים לירות בו, "להוריד אותו" וכי בעבר זרקו רימון עשן לעבר ביתו אך לא הודיע על כך. המנוח מסר לה לדבריה מספר של האדם אשר רוצה לפגוע בו אך לא נראה לו כי יעשה זאת. ילנה טענה כי אינה זוכרת את שמו של אותו אדם עליו דיבר המנוח. עוד מסרה ילנה כי למנוח היו חובות כספיים כלפי דוד ופיני שטרית עימם היה בשותפות במתן הלוואות כספים. לדבריה היא מכירה את דוד ופיני שטרית מאחר וביקרה בעבר בביתם באור יהודה. ילנה אף זיהתה את דוד בן שטרית בתמונה שהוצגה לה. עוד מסרה ילנה כי ידוע לה שהמנוח היה אמור להיפגש עם דוד ופיני ו"לסגור" עימם עניין החובות ולכן המנוח היה זקוק לכסף. עוד אמרה כי ידוע לה שהיה מעביר סך של 3,500 בכל חודש לבסון וכי סך הכל היה זקוק ל- 50,000 ₪ על מנת לסיים את חובותיו. לדברי ילנה, המנוח היה אמור למסור לידי דוד ופיני את "בנק" ההלוואות אותו ניהל.

אשר לפגישתה עם המנוח ערב קודם לכן, סיפרה ילנה כי סיימה עבודתה בשעה 23:30, חזרה לביתה ובדרכה שוחחה עם המנוח בטלפון והם קבעו להיפגש. המנוח אסף אותה בשעה 23:50 לערך מבית הוריה והם נסעו ל"הרים" לשבת ולדבר. סמוך לשעה 00:30 המנוח החזירה לביתה ואמר לה כי הוא הולך לישון אצל אחיו אלון. כן מסרה כי המנוח חש מאוים לאחרונה והיה עצבני. ביום שקדם לרציחתו, התכוון לנסוע לת"א על מנת ללוות כסף מידידה, אך בדרכו לת"א עצר ב"כושי" וחש עייפות ולכן ב- 17:30 חזר לאילת והתכוון לנסוע למחרת לת"א.

122. בעקבות דבריה של ילנה, נערכה בדיקה במשטרה אודות מקור השיחה במהלכה הוזהר המנוח, לטענת ילנה, ונמצא כי מקור השיחה הינו גורם במשטרה אשר התקשר למנוח אך לא נמצא אישור לקיומה של אזהרה, כפי שטענה ילנה. בדו"ח הבהרה שנערך בעקבות בדיקה זו צויין- "בוצעה שיחת טלפון למנוח על ידי איש משטרה ולגרסת איש המשטרה הנ"ל, לא בוצעה אזהרה למנוח ולא עלה בשיחה שמו של דודו בן שטרית" (נ/17).

אמרתה השנייה של ילנה לא הוגשה על ידי ההגנה אך ילנה העידה על האמור בה ועלה מעדותה כי באמרתה השנייה ציינה ילנה את שמו של דודו בן שטרית כמי שרוצה לפגוע במנוח, על פי דברי המנוח (עמ' 839 לפרוט'). לאמרה זו, העידה ילנה, כי הגיעה רגועה יותר ולאחר מחשבה ושחזור של האירועים אותם חוותה עם המנוח (עמ' 876-877 לפרוט').

123. לאחר שמיעת עדותה של ילנה, עיון באמרתה הראשונה שהוגשה על ידי ב"כ הנאשם והמסמך נ/17 המאשש כי אכן התקיימה שיחת הטלפון עליה העידה, מובילים אותי למתן אמון מלא בגרסתה, ולפיה המנוח הוזהר על ידי המשטרה מפני פגיעה בו על ידי הנאשם. ילנה חזרה בעדותה על אשר מסרה באמרתה הראשונה, אותה מסרה למשטרה מיוזמתה. יצויין כי על אף היותה עדות שמיעה, ב"כ הנאשם לא התנגד לעדותה של ילנה: "אני רוצה להעיר כאן שזה עדות שמיעה מובהקת שלא נכנסת לשום חריג, ואני לא מתנגד לה." (עמ' 822 לפרוט'). לעניין העדר התנגדות מודעת, המכשיר הגשת "עדות מפי השמועה", ראה ספרו של המלומד י. קדמי "על הראיות" חלק שני, עמ' 557 (סעיף קטן 7). ילנה בילתה עם המנוח שעות לא מועטות במהלך השנים האחרונות ונכחה במצבים רבים בהם הביע המנוח בפניה את מצוקותיו הכלכליות, נכחה בפגישות עסקיות של המנוח עם גורמים, כגון משפחת חרירי ודוד ופיני בן שטרית, והיתה חשופה לעיסוקיו ה"צדדיים". סימנים לאמינותה של ילנה ניתן למצוא בכך שפרטים אותם לא ידעה על המנוח, נזהרה מלמסור, כגון מה היו עסקיו בדיוק עם משפחת חרירי ובן שטרית. ילנה הדגישה כי לא שמעה אותם סוגרים עסקאותיהם בפניה וכן חזרה על כך כי כל שהעידה הוא מדברים שראתה או ששמעה מפי המנוח בלבד ולא משמיעת מלוא שיחותיו. ניתן אף להשוות בין דבריה של ילנה לדבריה של אשת המנוח, אסנת, אשר אף היא העידה, בדומה לילנה, אודות מצבו הכלכלי של המנוח ומעשיו ביום שקדם להירצחו.

אשר לשעה בה נפגשה ילנה עם המנוח בערב שקדם להירצחו, טענה הסנגוריה כי ילנה העידה עדות שקר, אך נשברה וחזרה בה במהלך עדותה. יש לדחות טענה זו מכל וכל. אומנם במהלך עדותה חשבה ילנה כי טעתה בשעה אותה מסרה במהלך חקירתה הראשונה, היא 23:50, אך עם התקדמות החקירה והשוואת הזמנים אל מול איכוני הטלפון הנייד של המנוח, חזרה בה ילנה משינוי גרסת השעות והודתה כי יתכן וטעתה וכי השעות אותן מסרה באמרתה הראשונה הן הנכונות. טעותה נבעה מעיונה בטלפון הנייד הישן שלה, אשר הובילה לחשוב כי שלחה למנוח הודעת טקסט בשעה מוקדמת יותר, מהשעה בה נשלחה באמת, על פי איכוני הטלפון הנייד של המנוח. השוואת אמרתה של ילנה אל מול איכוני הטלפון של המנוח, אכן מאששים את האמור בעדותה, כפי שיפורט להלן. מכאן שאין למצוא סתירה בין אמרתה ועדותה, ואין בסיס לאמור על ידי ב"כ הנאשם כי נעשה לעדה רענון לצורך ייצור "עדות שקרית".

124. איכוני שיחות הטלפון של המנוח מאותו ערב שקדם להירצחו, תואמים כאמור לעדותה של ילנה. ילנה העידה כי סיימה עבודתה ב- 23:30 ושבה לבית הוריה ודיברה עם המנוח להיפגש עימו. מהאיכונים עולה כי בשעה 23:48 התקשר המנוח לילנה ודיבר עימה 46 שניות, וכן בשעה 23:53 התקשר אליה ושוחח עימה 14 שניות. בשעה 23:57 התקשרה ילנה למנוח והשיחה ארכה 8 שניות, כאשר איכונו של המנוח הינו בשכונת ערבה ואופיר באילת (נ/8). לאחר מכן ישנה הפסקה בשיחות למשך חצי שעה- עובדה התואמת את עדותה של ילנה לפיה היא והמנוח ישבו יחד ב"הרים" באיזור ללא קליטה והמנוח לא קיבל או הוציא שיחות טלפון במשך מפגשם שערך כ-20 דקות עד חצי שעה. השיחה הבאה הינה שיחה יוצאת של המנוח ב- 00:33 למשך 17 שניות, כאשר הוא מאוכן במרכז מור. בשעה 00:36 שלחה ילנה הודעת טקסט למנוח, ההודעה אליה התכוונה בעדותה כי נשלחה לאחר שנפרדה מהמנוח. להודעה זו השיב אף המנוח בהודעת טקסט כעבור מספר שניות (ת/24ג'). איכוני שיחות והודעות הטקסט, תומכות, כאמור, בעדותה של ילנה ואמרותיה במשטרה, ומוכיחות כי עדותה אמינה ביותר, וניתן להתבסס עליה לצורך קביעת ממצאים בתיק.

125. טענת הסנגוריה לפיה המנוח שיקר לילנה בדבר האזהרה מהשוטר, ולכן אין אף להתייחס לכל אמרות השכיב מרע שנאמרו מפיו, דינה להידחות, כפי שיפורט להלן. אין להשליך מכאן לאמרותיו של המנוח טרם מותו. נקבע בפסיקה, כי אדם השוכב על ערש דווי, הנחת המוצא לגביו היא כי דבריו אמת הם ולא הוכח כל מניע מטעם המנוח להפליל דווקא את הנאשם במותו, כנטען על ידי ההגנה בעלמא.

ז. סיכום סדר יומו של המנוח:

126. עולה מהעדויות השונות המפורטות לעיל, ומאיכוני הטלפון של המנוח והטלפון המבצעי, כי סדר יומו של המנוח, טרם הירצחו, היה כמפורט להלן:

בשעה 17:00- המנוח נסע מאילת לכיוון תל אביב (עדות אשת המנוח וחברתו ילנה).

בשעה 18:00- המנוח עצר בפונדק "כושי" והסתובב חזרה לכיוון אילת (עדות אשת המנוח וחברתו ילנה).

בשעה 19:00- המנוח הגיע לביתו באילת (עדות אשת המנוח).

בשעה 20:00- המנוח יצא מביתו בשכונת שחמון באילת לצורך פגישה עם פיני בן שטרית (עדות אשת המנוח).

בשעה 21:52- משוחח עם פיני בן שטרית בטלפון וקובע להיפגש עימו (עדות פיני בן שטרית ואיכונים).

בשעה 22:00- המנוח ניפגש עם פיני בן שטרית

בשעה 23:20- המנוח מסיים פגישתו עם פיני בן שטרית ונוסע לכיוון ביתו בשכונת שחמון וקובע להיפגש עם ילנה (עדות ילנה ואיכונים).

בשעה 23:48- המנוח נוסע מאזור ביתו לפגישה עם ילנה.

בשעה 00:36- המנוח מתכתב בהודעת טקסט עם ילנה, לאחר שנפרדו.

משעה 00:36 עד 01:10- המנוח נמצא באיזור ביתו בשכונת שחמון (ת/68 חוות דעת אברהמי, איכונים, עדות אשת המנוח).

שעה 00:51- המנוח בביתו בשכונת שחמון, מקבל שיחה מהטלפון המבצעי, אך לא עונה (עדות אשת המנוח, איכונים).

שעה 01:04- המנוח מקבל הודעת טקסט מהטלפון המבצעי, אשר מוציאה אותו מביתו (איכונים).

לאחר השעה 01:00- המנוח נוסע לפיצרייה ליד ביתו ופוגש בבנו מתן למספר דקות (הודעת הבן מתן חכים).

בשעה 01:10- המנוח משוחח עם הטלפון המבצעי כשהוא באיזור שכונת שחמון עין נטפים, בסמוך לביתו.

בשעה 01:18- המנוח מתקשר למשטרה לאחר שנורה, באזור מרכז מור (איכונים וכן תמלול מוקד 100 ת/70).

ח. המניע:

127. לטענת ב"כ הנאשם, לא הוכח כי לנאשם היה מניע כלשהו לפגוע במנוח וכי הם היו חברים טובים כפי שעלה מהעדויות השונות, ביניהם, עדותו של אלון אחיו של המנוח וכן דוד בן שטרית, עימו עבד המנוח בעסקי ההלוואות. מנגד, טענה הסנגוריה, כי למנוח, אשר היה מהמר, עסק בהלוואות בשוק האפור וחב כספים לגורמים שונים, היו סכסוכים עם אנשי עולם תחתון, כגון דוד ופיני בן שטרית, אשר לגביהם העידה אשת המנוח כי הוא היה מסוכסך עימם במסגרת עסקי הלוואות הכספים שניהל עבורם. כן ניהל עסקיו עם משפחת חרירי, כפי שעלה מעדות חברתו ילנה, והיה חב להם כספים.

128. כידוע, אין המניע מהווה יסוד מיסודות העבירה ואין צורך להוכיח את המניע. יחד עם זאת, הובאו בפנינו ראיות, אליהן אתייחס להלן, בדבר אזהרת המנוח בדבר כוונתו של הנאשם לפגוע בו ובדבר כעסו של הנאשם על המנוח, שבא לידי ביטוי במפגש שהיה לנאשם עם המנוח בצהרי היום שקדם לרצח, מספר שעות לפני הרצח.

129. לעניין האזהרה בדבר כוונת הנאשם לפגוע במנוח, העידה, כאמור לעיל, ילנה, כי במהלך נסיעה מאילת לצפון, קיבל המנוח שיחת טלפון ואמר לה שנאמר לו באותה שיחה כי "יש עליו חוזה", היינו, רוצים לפגוע בחייו, וכי קיבל את השיחה ממקור אמין, אף כי אינו מאמין שזה יקרה. לאחר מכן, בהיותם בצפון, המנוח קיבל עוד שיחת טלפון אשר גרמה לו להתעצבן, לאחר אותה שיחה, אמר לה המנוח כי נמסר לו על ידי שוטר שהנאשם רוצה לפגוע בו, והוא מסר לה מספר טלפון, שהיא חשבה שהוא מספר הטלפון של אותו אדם שרוצה לפגוע בו. המנוח אמר לה שאם יצטרך את המספר אי פעם, יתקשר אליה והיא תיתן לו אותו.

אין חולקין כי מספר הטלפון שנמסר לילנה, אותו רשמה על פתק, אינו מספר הטלפון של הנאשם ואין ספק כי מדובר בהבנה לקויה של ילנה את דברי המנוח אליה, באשר לבעליו של הטלפון שמספרו נמסר לה. יחד עם זאת, עולה מעדותה בבירור, כי המנוח טען בפניה כי הוזהר על ידי המשטרה בדבר כוונתו של הנאשם לפגוע בו. עדותה זו של ילנה מהימנה עלי, בין היתר, בשל היותה מלאה בפרטים, הדברים המדויקים שנאמרו בשיחות הטלפון למנוח, שגרמו למנוח לסערת רגשות, החשש שהיא עצמה חשה לחייה בכך שהיא נמצאת יחד איתו והדברים שאמר לה בתשובה לחשש שהביעה. אומנם, כאמור לעיל, המשטרה אישרה רק את העובדה "כי בוצעה שיחת טלפון למנוח על ידי איש משטרה ולגרסת איש המשטרה הנ"ל, לא בוצעה אזהרה למנוח ולא עלה שמו של דודו בן שטרית" (נ/17). אני רואה באישור השיחה על ידי שוטר למנוח חיזוק לעדות ילנה. אשר לעובדה שאיש המשטרה שביצע שיחה למנוח, אינו מאשר על פי האמור ב-נ/17, כי המנוח הוזהר מפני פגיעה בו על ידי הנאשם, אני מעדיפה את גרסת ילנה. יודגש כי אותו איש משטרה לא העיד בפנינו. נ/17 חתום על ידי פקד שמעון זוהר, קצין מודיעין אילת, ולא על ידי מי שהתקשר אל המנוח.

130. מעדותו של אחי המנוח, אלון, עולה כי צפה בסרטון שצולם באמצעות המצלמות של מד"א מיום 29.8.10, היינו, בצילום מפגש שהיה לנאשם ולמנוח בצהרי היום, מספר שעות לפני הרצח. לדבריו "בהיכרות שלי עם אחי אני אף פעם לא ראיתי את דודו עצבני כל כך כמו באותו יום שראיתי במצלמה. הוא התעצבן. שהוא התנהג בצורה אגרסיבית עם הידיים והכל, נכנס לרכב שלו. אחי רדף אחריו. עוד פעם הוא התעצבן. זה פעם ראשונה שאני רואה את דודו מתעצבן ככה על אחי. אני לא יודע על מה ולמה." (עמ' 711 לפרוט'). מצפייה בסרטון (ת/35א') נראה אכן הנאשם מניף את ידיו, אך ללא עדות אלון, קשה היה להסיק ממנה מסקנות. אלון אשר מכיר את הנאשם ובוודאי את אחיו המנוח, העיד שהם היו חברים, שאחיו המנוח עזר למשפחת הנאשם ואף הציל, כדבריו, את אימו של הנאשם ממוות והיה מספק להם תרופות שלא יכלו לקבל בדרך אחרת. על כן יכול היה, מצפייה בסרטון, על רקע היחסים הטובים שהיו, לידיעתו, בין המנוח לנאשם, להסיק כי האירוע בו הגיע הנאשם למקום עבודתו של המנוח, היה אירוע שבו הנאשם "התנהג בצורה אגרסיבית "והתעצבן" על המנוח" (עמ' 711 לפרוט'). יודגש כי על אמרה שמסר אלון בעניין זה מיום 20.9.10 בחקירתו במשטרה, סרב אלון לחתום. אלון הסביר בעדותו כי כאשר צפה בסרטון "יצא לי בקטע שאני אמרתי ווי למה הוא מתעצבן, בסרט שראיתי. אמרתי למה הוא מתעצבן ככה? למה הוא עצבני? והם רשמו את זה ואמרתי להם לא לרשום את זה בעדות. והם אמרו שהם שמעו את זה הם חייבים לרשום. אז אמרתי להם שאני מסרב לחתום." (עמ' 718-719 לפרוט'). בחקירתו הנגדית הוגשה אמרתו הנ"ל של העד - נ/12- בה אמר תחילה כי הנאשם התעצבן על אחיו וכשנשאל מדוע לדעתו כעס הנאשם על אחיו, השיב "אני לא יודע הוא לא התעצבן". כשנשאל על כך בעדותו בבית המשפט, אישר כי בדבריו האחרונים לא אמר אמת. לדבריו, בעת מסירת נ/12, הוא פחד ממשפחת הנאשם. בעת עדותו, לאחר שהפך לסוכן משטרה, לא חשש מהנאשם ומשפחתו שכן היתה קיימת עליו שמירה ולאחר סיום עדותו, בקשר להיותו סוכן, על פי ההסכם עם המשטרה, הוא אמור לעזוב את הארץ (עמ' 742 לפרוט').

131. כאמור, אלון העיד כי המנוח והנאשם היו חברים והיתה ביניהם מערכת יחסים של חברות ועזרה הדדית (עמ' 751 לפרוט'). בכך תמך אלון בגרסת הנאשם על טיב היחסים בינו לבין המנוח, ועל כן דבריו באשר למפגש בו הנאשם "התעצבן" על המנוח, מהימנים עלי, כמו גם העובדה שסרב לחתום על אמרתו בעניין זה והסבריו על פחדו מהנאשם ומשפחתו שגרמו לכך שסרב לחתום. לא למותר להוסיף כי על פי עדותו של אלון, מסר תחילה עדות, כדי לא להסתבך עם משפחת הנאשם (עמ' 713 לפרוט'). אחיו של הנאשם, אילן בן שטרית, ראה את עדותו הראשונה של אלון, נרגע וגם אלון נרגע. לאחר שהפך לסוכן משטרה, כדי לנקום, לדבריו, את מות אחיו בדרך חיובית, ולפגוע באנשים שהיו קשורים עם הנאשם ואחיו, החליט לומר את האמת (עמ' 713-714 לפרוט'). לטענת ב"כ הנאשם, אין לראות בתנועות ידיו של הנאשם, במהלך המפגש בינו לבין המנוח במד"א ביום הרצח, כהוכחה לסכסוך בין המנוח לנאשם ולכעסו של הנאשם על המנוח, משזוהי צורת ההתנהגות של הנאשם- דיבור "עם הידיים". כתמיכה בטענה זו הפנה ב"כ הנאשם לת/66, זכ"ד של השוטר שגיא כהן, אשר ציין בזכרון הדברים כי הוא מכיר את הנאשם במסגרת עבודתו המשטרתית וכי מזהה בסרט את צורת הדיבור של הנאשם "עם הידיים" ותנועות הגוף שלו. יחד עם זאת, ציין שגיא כי "ניתן להבחין בתווי פניו של דודו בן שטרית ...דיבר עם המנוח...ונראה עצבני...", היינו, שאין לייחס את זיהוי מצב רוחו של הנאשם כלפי המנוח על פי תנועות ידיו, אלא באופן כללי בצפייה במצב רוחו והתנהגותו, אשר מעידים על כך שהתעצבן על המנוח.

לדברי אלון, לא ידוע לו על מניע אפשרי של הנאשם לפגוע במנוח. לא היה ידוע לו על סכסוך שהיה בין הנאשם לבין אחיו המנוח בנושא הימורים, אף שהיה קרוב לאחיו המנוח (עמ' 750 לפרוט'). יחד עם זאת העיד כי הנאשם כעס על המנוח על כך שהוא עבד עם ערבים (עמ' 735 לפרוט') וכי המניע ידוע רק לנאשם ולמנוח.(עמ' 736 לפרוט').

132. סממן נוסף לאמינותו של אלון, ניתן למצוא בעדותו של העד פאול פרטוש (להלן: "פרטוש"). פרטוש, אשר עבד במד"א בתקופה שקדמה למותו של המנוח, מסר באמרתו במשטרה מיום 12.9.10 (ת/50), כי היה קיים סכסוך בין המנוח לנאשם בעניין עסקי ההלוואות, וכי כחודש וחצי לפני מותו של המנוח, בעת שהמנוח ואחיו אלון היו בתחנת מד"א באילת, הגיע למקום הנאשם עם אחרים ובין הצדדים התנהל ויכוח אשר נגרר לקטטה. פרטוש סרב להגיע להעיד בבית המשפט, הוצא נגדו צו הבאה ובעת היותו על דוכן העדים, סרב להעיד, הוכרז כעד עוין ואמרתו הוגשה מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות. ב"כ הנאשם טען כי עדותו הינה עדות שמיעה בלבד וכן הינה שקרית. אלון העיד כי נכח בפגישה אותה תאר פרטוש, אך לדבריו כלל לא התנהל ויכוח בין המנוח לנאשם וכי השיחה אותה ניהלו היתה שיחה ידידותית (עמ' 747-748 לפרוט'). העובדה כי אלון שלל את דבריו של פרטוש בקשר למפגש, והעיד כי הנאשם לא התווכח עם המנוח באותו מפגש, מעידה על אמינותו של אלון, אשר לו רצה להפליל את הנאשם, הרי שהיה תומך בעדותו של פרטוש באשר לסכסוך קיים בין המנוח לנאשם.

133. כאמור, בכתב האישום נטען כי על רקע כספי ועסקי, התגלה סכסוך בין הנאשם למנוח. טענות פרטוש באמרתו (ת/50) בדבר סכסוך בין המנוח לנאשם על רקע כספי לא נשללו על ידי אלון, אשר אך טען כי אינו יודע על כך.

על קיומו של סכסוך עסקי כספי בין המנוח לנאשם, למדים אנו מעדותה של ילנה. כמפורט לעיל (סעיף ו' עדות חברתו של המנוח ילנה אוסטוז'נין) כשבוע וחצי לפני הירצחו של המנוח, היא נסעה עימו צפונה. בדרך קיבל המנוח שיחת טלפון, לטענתה מאיש משטרה שאמר לו כי נשקפת לו סכנת חיים מהנאשם- דודו בן שטרית. המנוח סיפר לה על כך, אמר לה שאינו מאמין כי דודו בן שטרית יפגע בו. ילנה הוסיפה כי המנוח סיפר לה כי יש לו חוב כספי לנאשם. לשאלתה של ילנה האם אותו דודו בן שטרית זה האדם שהיא מכירה , שכן היא הכירה את דוד בן שטרית ואחיו פיני בן שטרית, והמנוח השיב לה בשלילה ואמר כי מדובר בבן שטרית אחר.

ילנה סיפרה כי המנוח מסר לה מספר טלפון שביקש שתשמור וכי אותו מספר טלפון הוא של דודו בן שטרית. אין מחלוקת כי מספר הטלפון איננו ולא היה של הנאשם. בעניין זה של מספר הטלפון, ברור כי ילנה טעתה שכן אין זה הגיוני שהנאשם ימסור לה את מספר הטלפון של אותו אדם שזה עתה הודע לו לגביו שהוא רוצה לפגוע בו, יבקש ממנה לשמור את מספר הטלפון אצלה ושתמסור לו אותו לכשיזקק לכך, כיוון שהוא לא רוצה שהטלפון יהיה ברשותו. העובדה שילנה טעתה לגבי זהותו של האדם שאת מספר הטלפון שלו המנוח מסר לה, אין בה כדי להשליך על האמון שנתתי בגרסתה גם באשר לדברים שהמנוח אמר לה לגבי החוב הכספי שהיה לו לנאשם.

134. כאמור, טען ב"כ הנאשם כי אין ליתן אמון בדברי המנוח שהנאשם ירה בו, היה וכך יקבע, שכן נמצא שהמנוח, בנסיבות אחרות לא אמר את האמת, לטענתו. טענת ההגנה כי לא הוכח מניע אינה עולה בקנה אחד עם טענתה זו, שכן אילו פני הדברים היו כטענת ההגנה, היינו, ששררו יחסי חברות וקרבה בין המנוח לנאשם, אין הסבר הגיוני כלשהו, על שום מה יבחר המנוח להפליל דווקא את הנאשם כאשר, נטען, כי היו לו אויבים אחרים עד כי נזקק לשומר ראש כאשר נסע צפונה.

ט. יתר הראיות הנסיבתיות:

135. ראייה נסיבתית נוספת לאשמתו של הנאשם ברצח המנוח, מוצאת אני בכך שהנאשם השתמש בטלפון מבצעי לאחר המפגש בין הנאשם למנוח במד"א, בצהרים שקדמו להירצחו של המנוח, וכן בניתוק הטלפון הנייד הרגיל של הנאשם. כעולה מעדותה של אשת המנוח והראיות האחרות (פלטי שיחות הטלפון הנייד של המנוח והטלפון המבצעי), וכאמור בכתב האישום, המנוח קיבל שיחת טלפון בשעה 00:51 לטלפון הנייד שלו, שלה הוא לא ענה, מהטלפון המבצעי. בשעה 01:04 קיבל המנוח הודעת טקסט אשר גרמה לו לצאת מביתו ולהיפגש עם הרוצח. המנוח אמר לאשתו מי הוא זה שהתקשר אליו וזקוק לו, ואשר בו הוא הולך לפגוש- והוא לא אחר מאשר הנאשם. בשעה 01:10 שוחח המנוח עם הנאשם באמצעות הטלפון המבצעי, ובשיחה זו הוא הובל למקום אירוע הרצח. הנאשם החל להשתמש בטלפון המבצעי בערב שלאחר המפגש בינו לבין המנוח בצהרי היום בתחנת מד"א. במקביל, כבר בשעות הערב ניתק הנאשם את הטלפון הנייד הרגיל שלו, ולא השתמש בו עוד לאחר אותו ערב. השיחה האחרונה אותה ביצע הנאשם בערב שקדם לקרות האירוע, בטלפון הנייד, בוצעה כשלוש שעות לפני קרות הרצח ופחות משלוש שעות לפני השימוש בטלפון המבצעי (ת/34ד'). כפי שיפורט להלן, אין לנאשם הסבר מניח את הדעת ומהימן באשר לסיבת ניתוק הטלפון הרגיל שלו, ואי ביצוע שיחות על ידו למשך למעלה מחודש ימים.

136. ראייה נסיבתית נוספת הינה הימלטותו של הנאשם מפני כוחות המשטרה מיד לאחר מקרה הרצח, כמפורט להלן. נקבע בפסיקה כי הימנעות מהגעה לחקירה וכן הימלטות מן המשטרה, בידיעה כי נערכים חיפושים אחר הנאשם, מהווה התנהגות מפלילה. לענייננו, הימלטותו של הנאשם מהמשטרה והימנעותו מלהגיע לחקירה, על אף שידע כי הוא דרוש לחקירה (עמ' 1309, 1315 לפרוט'), מהווים ראייה נסיבתית להוכחת אשמתו. יש בהתנהגותו זו של הנאשם "ביטוי חיצוני לתחושת אשמה" (ראו י. קדמי בספרו על הראיות, חלק ראשון, עמ' 311-312, וכן בש"פ 1132/91 ג'רבי נגד מדינת ישראל, פ"ד מה(3)54)).

לעניין התנהגותו המפלילה של הנאשם, נקבע בע"פ 210/81 עקביוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 393, 400 (1982) כי- "מקובלת וידועה היא ההלכה, כי יש שהתנהגות מפלילה של נאשם, שאין לה הסבר אמין ומניח את הדעת, די בה כראיה נסיבתית, ועל אחת כמה וכמה כשאליה מצטרפות ראיות אחרות, ולו גם משניות, כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים".

137. עולה מהראיות, כי מיד לאחר קרות אירוע הרצח, בשל אמרת השכיב מרע של המנוח לשוטרים, נערכו חיפושים אחרי הנאשם, בין היתר, בביתו ברחוב נבטים 51 באילת (ת/ 40(ד)). כמו כן, נערך חיפוש אחריו אף בבית הוריו (ת/ 38, ת/39 (ד)). עולה מראיות אלו והן מעדות אשת הנאשם כי כבר מיד לאחר קרות הרצח, הנאשם לא היה בביתו ולא ניתן היה לאתרו אף בימים שלאחר מכן. היינו, לגרסת התביעה, הנאשם נעלם כבר משעת הרצח ונמלט (ת/40ד'), וכגרסת הנאשם, נמלט למחרת בבוקר. נערכו מספר ביקורים בביתו של הנאשם (ת/39). אשת הנאשם לא ידעה לאמר היכן הוא, אך מסרה כי היה בביתם לפני שהשוטרים ביקרו בביתה בליל הרצח, ומאז לא ראתה אותו עוד (ת/39 א).

הנאשם הסתתר במשך כחודש וחצי בדירת מסתור בעיר ערד, עד שנעצר על ידי המשטרה (ת/39 ה-ו, ת/28). על אף הוצאת זימונים לסור למשטרה שנמסרו לאשתו (ת/40 א-ג), הנאשם המשיך להסתתר עד אשר נתפס ונעצר בדירת המסתור.

גרסתו של הנאשם, כפי שתפורט להלן, הינה כי הנאשם והמנוח היו חברים ולא נפל ביניהם דבר, בניגוד לגרסת התביעה. לו גרסת הנאשם היתה נכונה, ולא נפל כל סכסוך בינו לבין המנוח עובר להירצחו של המנוח, הרי שהנאשם לא היה נמלט מאילת ומסתתר במשך כחודש וחצי מפני המשטרה, אלא, יש להניח, כי היה מציע למשטרה עזרה בחיפושיה אחר הרוצח. הסבריו של הנאשם לאי התייצבותו במשטרה בלתי מהימנים בעליל, ואף מצביעים על התנהגות מפלילה, שאיננה מאפיינת מי שהוא חף מפשע: "אני ששמעתי את הנושא הזה שקודם כל אח שלי עצור ושאני, ומחפשים אותי בקשר לירי של מוטי, אני נכנסתי להלם מוחלט מכל הנושא הזה. יעני גם מבחינה רגשית וגם מבחינה של שוק כזה.... שמוטי זה חבר שלי.... אמרתי רגע אני צריך לשבת רגע לחשוב" (עמ' 1197 לפרוט') ..."אמרתי אני יהיה שבוע ראשון, קודם כל נבין מה קורה, אני יראה עד שאח שלי ישתחרר..." (עמ' 1198 לפרוט'). וכן- "חיכיתי שאח שלי ישתחרר, בשביל שנבין מה קורה בכלל פה, בבתים, מי עוזר, מי לא עוזר..." (עמ' 1316 לפרוט'). אם רצה לעזור למשפחה- אזי מדוע ברח בזמן שאחיו עצור?

הנאשם התנהג כעבריין הממתין לראות מהן הראיות שיש בידי המשטרה על מנת לנסות ולהתאים את גרסתו לראיות אלו. התנהגות זו אינה מתאימה לאדם הטוען לחפותו.

הסבריו של הנאשם לעניין ההמלטות, כפי שיפורט להלן, אינם סבירים ואינם מהימנים עלי ועל כן יש לראות בהימלטות כראיה נסיבתית נוספת כנגד הנאשם ואשר מצטרפת ומשתלבת בראיות התביעה המובילות למסקנה המרשיעה.

138. ראייה נסיבתית נוספת לאשמתו של הנאשם, מצאתי בהימצאו של רכב היונדאי, אותו שכר הנאשם אך מספר ימים לפני קרות הרצח, בסמוך לזירת הרצח. הנאשם שכר רכב מסוג יונדאי I 30, מיום 24.8.10 ואמור היה להחזירו בסוף חודש דצמבר 2010. הנאשם העיד כי נסע ברכב זה במהלך כל אותו יום שקדם לרצח (עמ' 1267-1268 לפרוט'). הנאשם נסע ברכב זה באותו יום יחד עם אחיו אילן בן שטרית, שי כהן וזוהר אברג'יל (עמ' 1271 לפרוט'). רכב זה נעצר מיד לאחר הרצח ובסמוך לזירת העבירה. מדוח הפעולה אותו ערך השוטר אלון וילונטה עולה כי ביום 30.8.10 בשעה 01:28, במהלך ביצוע סריקות בעניין אירוע הירי באזור הקרוב לזירה, נתפס רכב היונדאי אותו שכר כאמור הנאשם, וברכב ישבו כל האחרים עימם הסתובב הנאשם באותו הערב, היינו אחיו, אילן בן שטרית, שי כהן וזוהר אברג'יל, פרט לנאשם עצמו. האחרים נעצרו במקום (ת/31ב'). כעולה מיתר הראיות המפורטות לעיל, הנאשם נמלט מזירת העבירה. כפי שיפורט להלן, עדות הנאשם לפיה שי (שנהרג לאחר מכן) הסיעו לביתו כדי לקחת קרסים לדיג, ומשם לשפת הים, וחזר לאילן וזוהר, אינה מהימנה עלי ועל כן המסקנה המתבקשת היא שיושבי הרכב שנעצרו, או שאחד מהם, הסיעו את הנאשם אל הזירה, שם ביצע הנאשם את זממו ולאחר מכן נמלט בדרך אחרת, ועל כן לא נעצר עימם.

י. סיכום סדר יומו של הנאשם:

139. עולה מהעדויות השונות ומאיכוני הטלפון המבצעי, כי סדר יומו של הנאשם היה כמופרט להלן:

בשעה 11:42- הנאשם פגש במנוח בתחנת מד"א והתנהלה ביניהם שיחה במהלכה נראה הנאשם כועס על המנוח (דוח צפייה בתקליטור, ת/35 ועדות אלון חכים).

בשעה 22:04- שיחה אחרונה אותה מבצע הנאשם מהטלפון הנייד שלו, ולאחריה הטלפון מנותק (איכונים ת/24 ד').

בשעה 22:29- הנאשם נכנס לבית אחיו אילן (מצלמות ביתו של אילן ת/19).

בשעה 22:41- הנאשם נראה יוצא יחד עם אחיו אילן, שי וזוהר מביתו של אילן (מצלמות ביתו של אילן ת/19).

בשעה 23:35- הנאשם נצפה נכנס לבניין מגוריו (ת/32, ת/33).

בשעה 23:57- הנאשם נצפה יוצא מבניין מגוריו (ת/32, ת/33).

בשעה 00:51- הנאשם התקשר מהטלפון המבצעי לטלפון הנייד של המנוח, אך המנוח לא ענה. מיקומו באזור זירת הרצח (איכונים מהטלפון המבצעי ת/25, ואיכוני הטלפון של המנוח ת/24ג').

בשעה 01:04- הנאשם שלח למנוח הודעת טקסט מהטלפון המבצעי בה שאל את המנוח מדוע לא עונה לו (איכונים ת/58).

בשעה 01:10- הנאשם שוחח עם המנוח באמצעות הטלפון המבצעי, מאזור זירת הרצח, בעקבות קשר טלפוני שיצר עימו המנוח (איכונים ת/25).

בין השעות 01:10-01:18- הנאשם ירה במנוח והמנוח התקשר למוקד 100 (איכוני טלפון נייד המנוח ת/24ג', תמלול מוקד 100 ת/70).

יא. עדות הנאשם:

140. הנאשם העיד כי מערכת היחסים בינו לבין המנוח היתה מעבר לחברית, כמו אח. לטענתו המנוח עזר לו רבות. במקרה שאמו היתה זקוקה לטיפול רפואי דחוף בבית חולים סורוקה, המנוח סידר לו אמבולנס לבאר שבע, והרגיע אותו שהוא ידאג לכך שיטפלו באימו. במקרה אחר, כשחברו נהרג, המנוח היה איתו בכל השבעה עזר, תמך ודאג. לטענתו, מערכת היחסים בינו לבין המנוח היתה טובה מאוד ולא התבססה על שום אינטרס עסקי או אחר, אלא "רק חברים". כשהמנוח ביקש ממנו עזרה הנאשם עזר לו וכשהנאשם היה זקוק לעזרה המנוח עזר לו. הנאשם אמר כי הוא אהב מאוד את המנוח והיה בהלם כששמע על המקרה (עמ' 1187 לפרוט', עמ' 1201 לפרוט'). עוד העיד כי אינו מכיר את חברתו של המנוח, ילנה, או את אשתו (עמ' 1221-1222 לפרוט').

141. אשר להגעתו למד"א ביום שקדם להירצחו של המנוח, העיד הנאשם כי נכון שהוא היה מגיע למד"א, הוא היה מקבל טיפול רפואי ולפעמים כשהוא נתקע בלי מרשם לתרופה שהוא צריך לקחת, הוא היה מתקשר למנוח, והמנוח היה מביא לו באותו יום את התרופה. הנאשם טען כי ביום שקדם להירצחו של המנוח, המנוח נתן לו בתחנת מד"א שישה כדורים של אסיוואל, והם התחבקו ונפרדו. לדבריו, המנוח היה עוזר לו גם כשבנותיו היו חולות והנאשם היה נעזר בו באמצעות שירות רפואה פרטי.

כשנשאל הנאשם אם רב עם המנוח באותה פגישה, השיב כי לא רב עימו (עמ' 1188-1189 לפרוט'). לשאלה מדוע אלון, אחיו של המנוח, אשר צפה בהקלטה של מפגש זה, טען כי הנאשם נראה עצבני, השיב הנאשם כי הוא נוהג לדבר עם הידיים אך אין הדבר אומר שהוא עצבני, וכי אלון אינו מכיר אותו עד כדי כך שיכול לפרש תנועות גופו (עמ' 1324 לפרוט'). אשר לפגישה נוספת שנערכה בין הנאשם למנוח במד"א, עליה העיד פרטוש, כחודש וחצי לפני הירצחו של המנוח, העיד הנאשם כי נקרא ליישב סכסוך שפ. בין אלון, אחיו של המנוח, לבין שותפו. לדבריו, באותו מעמד, לא היה כל עימות בינו לבין המנוח, אלא אך בא לעזור (עמ' 1190-1191 לפרוט'). לטענתו, אינו מוצא כל סיבה לכך שהמנוח יגיד את שמו כמי שפגע בו (עמ' 1204 לפרוט'), וכן אין בידו כל הסבר לדבריהם של פרטוש וחברתו של המנוח, ילנה, לפיהם המנוח סיפר על סכסוך בינו לבין הנאשם (עמ' 1029 לפרוט').

142. הנאשם העיד כי הוא מכיר אדם נוסף באילת בשם דוד בן שטרית וכי הוא, בניגוד למשפחה השנייה, מוכר בשם דודו (עמ' 1225 לפרוט').

143. לשאלה מדוע כיבה את הטלפון הנייד שלו בלילה לפני הירצחו של המנוח, ענה הנאשם "אני לא כיביתי את הטלפון .הטלפון ,נגמרה לי הסוללה, אז באופן טבעי, הטלפון היה כבוי ,זה לא שאני עשיתי משהו בזדון .הטלפון נגמרה לי הסוללה וככה זה נשאר לי הטלפון" ...."מכיוון שאני באותה תקופה הייתי , אחרי איזשהו סגירה של עסק, והיה לי קצת בעיה לחבר טלפון קבוע, כי אני עד היום בהסדר תשלומים איתם, על כל הנושא הזה. אז היה יותר נוח לי להחזיק טלפון של כרטיס חיו ג ודברים כאלה" (עמ' 1195 לפרוט'). כן העיד כי לא הטעין את הסוללה מאחר ולא היה לו מטען באוטו וכן לא מטען רגיל מאחר והשאירו במקום זו ישן לילה קודם ובמהלך התקופה האחרונה שקדמה לאירוע הרצח, אך סרב למסור היכן המקום בו ישן (עמ' 1294-1295 לפרוט'). כן העיד כי אינו יודע כיום היכן אותו הטלפון הנייד נמצא (עמ' 1305 לפרוט').

144. לשאלה "...רואים אותך במצלמות אבטחה בבית של אחיך אילן בסביבות עשר וחצי נכנס, ואחר כך יוצא יחד איתם מהבית של אילן , כלומר איתם זה אילן ועוד אחרים. לאן הלכתם ומי זה האחרים". השיב הנאשם:

"...יצאנו אני ואחי אילן ושי ובחור בשם זוהר, יצאנו , הלכנו להסתובב ככה, לא במקום ספציפי משהו מסוים, טיילנו ככה קצת באוטו , מדי פעם נפגשנו עם בן אדם פה בעיר, לזה אמרנו שלום , ככה לא משהו לא הסתובבנו באופן מהותי , או התיישבנו באיזה מקום משהו כזה. ככה הסתובבנו קצת, עברנו באוטו וזה הכל. לא היה איזה משהו שגרתי . משהו מיוחד שאני יכול להגיד, הייתי פה, או הייתי שם" (עמ' 1195 לפרוט').

145. אשר לשעה בה נצפה במצלמות יוצא מביתו בליל הרצח, העיד הנאשם: "אז בשתיים עשרה וחצי , אני אכן הגעתי לבית שלי , אנחנו אמרתי לך, יצאנו מהבית של אחי, אני לא זוכר את השעה המדויקת, שהסתובבנו קצת פה ושם טיילנו, לא משהו רציני, ואני התכוונתי ללכת לדוג עוד מהצהריים, ובשעה שאני נסעתי לבית שלי, אני הלכתי להביא חבילה שנקרא קרסים, זה בא בארנק שחור כזה.... לקח אותי שי, הבחור השני שהיה איתנו באוטו, נשאר עם אח שלי אילן בעיר שמה, ושי לקח אותי לבית, עליתי לבית, התעכבתי כמה זמן שהתעכבתי, ולקחתי את הקרסים האלה, הקרסים האלה בגלל שאני הלכתי לדוג באותו יום, .... קרסים, קרסים. קרס זה דברים לשימוש בדיג , באיזה סוג של דיג, למה אותו יום היה אולי אני חושב קצת רוח צפונית מכיוון הים צפונית, אז יש אי זה שיטה של דיג בסכין, אז לקחתי, הוא חיכה לי, ולקחתי את הקרסים, והוא לקח אותי לים, איפה שאנחנו דגים באופן קבוע שמה" (עמ' 1196 לפרוט'). ...."כשבאתי לשם, היו שמה כל מיני הומלסים שחיים שם, סביב האוהל הזה, זה חוף מפרץ השמש, ..... באותו רגע שאני הגעתי , לא היה אף אחד, רק שי הוריד אותי שמה והלך" (עמ' 1197 לפרוט'). לאחר מכן חזר שי לאחיו של הנאשם, אילן בן שטרית והחבר זוהר (עמ' 1249 לפרוט'). לדברי הנאשם, מרגע צאתו עם אחיו והאחרים מבית אחיו ועד ששי הסיעו לביתו, הם לא נפרדו (עמ' 1277 לפרוט'). הנאשם העיד כי יתכן וההומלסים ראו אותו כשהגיע לים. לדבריו נח באוהל לאחר שסיים לדוג בחמש בבוקר ועד שהגיע לבית חבריו פרנסין ואיציק. לטענתו, באוהל בו נח יש מקרר והוא מאובזר, אך יחד עם זאת ההומלסים אינם נכנסים אליו, למרות שאין עליו שמירה (עמ' 1306-1307 לפרוט').

146. לעניין הרכב בו נסע במהלך אותו יום, העיד הנאשם כי שכר אותו לצרכיו האישיים ולצרכי עבודה וכן לשימוש אשתו לצורך הסעת הילדים, וכי עם רכב זה נסע ביום שקדם לרצח לבקר את המנוח במקום עבודתו, וכן נסע בו עם אחיו וחבריו במהלך אותו הערב לאחר שיצאו מביתו של אחיו אילן בשעה 22:30 או 23:00 (עמ' 1267-1268 לפרוט'). לדברי, הנאשם, אחיו אילן נהג ברכב בעת שהסתובבו בעיר ומאחר ותכנן לדוג, ולאחיו אילן היתה פגישה, אילן ירד מהרכב יחד עם החבר זוהר לצורך הפגישה בעיר, ושי הסיע את הנאשם לביתו ומשם לדיג (עמ' 1269-1271 לפרוט'). לאחר מכן חזר שי, כאמור, לאסוף את אילן וזוהר מהפגישה (עמ' 1272 לפרוט'). על אף שהרכב הושכר למשך מספר חודשים, הרכב הוחזר לסוכנות יום או יומיים לאחר הרצח, אך הנאשם העיד כי לא ידע על כך מאחר והיה מנותק מכולם וכי לא התכוון להחזירו לאחר יומיים (עמ' 1281 לפרוט').

147. הנאשם העיד כי הוא זוכר את השעות בהן נכנס לביתו ויצא מביתו, לא על פי שעון שהחזיק בידו, אלא מאחר שאלו השעות בהן הוא יוצא לדוג (עמ' 1247 לפרוט') וכי באותו לילה יצא לדוג בשעה 01:00 (עמ' 1248 לפרוט'), לדבריו- "כי זה השעות שהולכים לדוג בלילה". יחד עם זאת גם בשעה שתיים עשרה זה טוב לדוג לטענתו, אך זוכר כי הלך לדוג ב 01:00 מאחר שזו השעה בה הוא הולך לדוג (עמ' 1273 לפרוט'). עוד העיד הנאשם כי "כשיוצאים לדוג, אף פעם לא יוצאים לבד" (עמ' 1335 לפרוט'), אך באותו לילה כן דג לבדו מאחר שלא דג על סירה בחכה אלא באוהל, בשיטה שנקראת "חוט" (עמ' 1336 לפרוט'). לדבריו התעכב בביתו לצורך הבאת הקרסים לדייג, למשך כעשרים דקות (עמ' 1263 לפרוט' מיום 15.5.12). כשנשאל באיזו שעה הגיע לביתו ובאיזו שעה יצא מביתו, השיב כי להערכתו הגיע לביתו ב- 12:15 ויצא ב- 01:00 (עמ' 1264 לפרוט' מיום 15.5.12). בזמן שביקר בבית בנותיו ישנו ואשתו נמנמה בחדרה (עמ' 1366 לפרוט').

148. לשאלה מדוע לא התייצב למחרת במשטרה ענה: "קודם כל, הרי הנושא הזה של ההתייצבות במשטרה. אני ששמעתי את הנושא הזה, שקודם כל אח שלי עצור ושאני, ומחפשים אותי בקשר לירי של מוטי , אני נכנסתי להלם מוחלט מכל הנושא הזה. יעני גם מבחינה רגשית וגם מבחינה של שוק כזה, שכאילו לא הסתדר לי , אין לי במוח שאני זה שמבוקש על הירי של מוטי, שמוטי זה חבר שלי ואני עזרתי לו והוא עזר לי מאות פעמים, וכל מה שחזרתי על זה כבר פעם אחת, נכנסתי למן כזה זעזוע עם עצמי , אמרתי רגע אני צריך לשבת רגע לחשוב, לא הבנתי מה, איך הגיע מצב כזה בכלל, שאח שלי יעני עצור, שאח שלי עצור ואני מבוקש" (עמ' 1197 לפרוט').

149. לשאלה כיצד ידע הנאשם שהוא מבוקש השיב: "בבוקר, בבוקר עליתי מהים, עליתי לזוג חברים שלי... שאני נפגש איתם הרבה פעמים, כמעט על בסיס יום יומי.... איציק ופרנסין , על בסיס יום יומי , ונכנסתי אליהם, ראיתי אותם כאלה המומים, אמרתי להם מה, בוקר טוב רגיל, מה לא שמעת מה קרה, אמרתי להם לא. אני בלילה כל הלילה הייתי בים, הייתי בדיג, אז היא אומרת תשמע, אח שלך אילן עצור וזה, כל העיר מספרים מדברים, שאתה חשוד בירי וחשוד בזה, ברגע שהיא סיפרה לי את זה, ישבתי שמה עוד קצת, הלכתי. ישבתי עם עצמי, אמרתי רגע, מה, מה, איך מסתדר פה המצב הזה עכשיו , אני קודם כל לא נעים לי מכל המצב של, עכשיו של המשפחה, שלי ושל מוטי וכל הקשר הזה שהיה לי איתו , אמרתי רגע, אני לוקח לי פסק זמן שבוע, קודם כל להבין מה קורה בכלל פה. מה, מה, לאן זה מוביל לאן לא מוביל, נכנסתי ממש למן שוק כזה, שלא הסתדר לי בכלל כל העניין הזה, שאני הוא זה שמבוקש על האירוע הזה של מוטי. אז נכנסתי, אמרתי אני יהיה שבוע ראשון , קודם כל יבין מה קורה, אני יראה עד שאח שלי ישתחרר, נראה בכלל מה, אני הייתי בטוח שאח שלי ישתחרר, ולא יפנו אלי בכלל. לא שיערתי לעצמי שאני, אין, כאילו מה לי ולכל הרעיון הזה בכלל. לא הסתדר לי בכלל העניין הזה שאני הוא זה שדרוש על הנושא הזה" (עמ' 1197, 1198 לפרוט'). את גרסתו זו, בדבר הסעתו לחוף הים על ידי שי כהן והגעתו לביתם של חבריו פרנסין ואיציק, בשעות הבוקר שלאחר הדייג הלילי, העלה הנאשם לראשונה אך בעדותו בבית המשפט (עמ' 1246 לפרוט').

הנאשם העיד כי לאחר ששמע כי הוא מבוקש לחקירה במשטרה בחשד לביצוע הרצח- "הלכתי לאיזה בית שלי, שאני נמצא בו, ושמה נשארתי", לשאלה האם הסתתר מהמשטרה, השיב הנאשם- "אם זה נקרא להסתתר מהמשטרה, אז זה להסתתר" ... "אני מבחינתי זה לא היה להסתתר" (עמ' 1312 לפרוט').

150. לדבריו, נעצר בעבר בחשד לביצוע רצח אחר, ושוחרר, וכי הוא נרדף על ידי המשטרה (עמ' 1198-1199 לפרוט', עמ' 1233 לפרוט'). לעניין זה העיד הנאשם כי נוהג לשמור על זכות השתיקה בחקירותיו במשטרה אלא אם כן עורך דינו מייעץ לו למסור גרסה (עמ' 1235 לפרוט').

151. הנאשם העיד כי לאחר שאחיו שוחרר ממעצר, הוא הגיע אליו לדירה בערד בה שהה כדי לשכנעו להסגיר עצמו, אך עם הגיעו למקום, פרצו שוטרים לדירה ועצרו אותו (עמ' 1200 לפרוט'). לדבריו, מישהו סיפר לו שאחיו השתחרר, אך סרב למסור מי מסר לו זאת, וכן העיד כי כל אותה תקופה לא היה בקשר עם אף אחד, גם לא באמצעות הטלפון (עמ' 1314 לפרוט'). הנאשם אף לא היה בקשר עם בנותיו מאחר ולדבריו רצה לקחת פסק זמן ולראות מה קורה (עמ' 1315 לפרוט').

152. לשאלה אם עסק במתן הלוואות כספיות, השיב הנאשם: "לא, לעולם לא. לעולם לא התעסקתי בהלוואות, אני לא מכיר את התחום הזה, לא עבדתי בתחום הזה, אני לא יודע, איך זה עובד אפילו .....לא התעסקתי עם מוטי, אפילו בשום דבר, שיכול להגיד משהו עסקי" (עמ' 1200 לפרוט'). לדבריו עוסק בשיווק פירות וירקות (עמ' 1232 לפרוט').

153. כתמיכה לטענתו כי יצא לדוג בלילה ולמחרת בבוקר שמע על הירצחו של המנוח, העיד הנאשם את פרנסין חסון, אשר העידה כי הנאשם ביקר אותה ואת בעלה בביתם בבוקר שלמחרת הרצח בין השעות 07:00-08:00, וכי לפני שהגיע שמעה בפיצוצייה שליד ביתה כי המנוח נרצח, כי אחיו של הנאשם אילן עצור וכי הנאשם חשוד. פרנסין העידה כי לא סיפרה לאף אחד שהנאשם ביקר בביתה למחרת הרצח. לדבריה הנאשם היה מופתע מדבריה, שתה קפה ושוחח כ-20 דקות עם בעלה והלך (עמ' 1421-1242, 1246, 1249 לפרוט'). בסיום עדותה נשאלה העדה בדבר רישום פלילי והעדה הודתה כי הורשעה בעבר בעבירות סמים בגין שימוש עצמי (עמ' 1257 לפרוט').

154. עדות הנאשם הותירה עלי רושם שלילי ביותר. המדובר בעדות כבושה, הן ביחס לחקירה במשטרה, והן ביחס למענה שניתן על ידי ב"כ הנאשם בתחילת המשפט. בחקירתו במשטרה שמר הנאשם על זכות השתיקה. אכן, כטענת הסנגור, אין בעצם השימוש בזכות השתיקה כדי להיזקף לחובת הנאשם. ואולם, הדעת נותנת, שאילו היה הנאשם יכול למסור בעת חקירתו במשטרה ראיות, כגון גרסת "במקום אחר הייתי", שהיו יכולות להוביל להוכחת חפותו ולשחרורו ממעצר כבר אז, היה עושה כן, כפי שעשה במקרה קודם. באותו מקרה נחקר הנאשם במשטרה בעניין פעוט בהרבה מחקירת רצח, בעניין של גניבת אופנוע בשנת 2009, אמר לשוטרים שיש בביתו מצלמות אבטחה שיכולות לתמוך בטענתו שאינו קשור לגניבה. השוטרים בדקו את טענתו והנאשם שוחרר (ראו עדותו של החוקר מימון בעמ' 396 לפרוט'). במהלך חקירתו במשטרה בענייננו, העלה הנאשם עניין זה בחקירתו, היינו, שלאחר בדיקה במצלמות האבטחה בביתו, שוחרר בשנת 2009 ממעצרו (ת/21 ב', עמ' 11). גם כשהעלה נושא זה, היינו שבעבר הציע לחוקרים לבדוק את המצלמות בביתו, לא אמר לחוקריו, שהיה בביתו דקות ספורות לפני הרצח, כגרסתו כעת בבית המשפט, והדבר מעלה תמיהה גדולה, ועל כן, בין היתר, קבעתי כמפורט לעיל, כי השעה שבה הגיע הנאשם לביתו היתה 23:35 ולא 00:35, כגרסתו.

כך גם לעניין עדותו כי חסרי הבית "ההומלסים" בחוף אילת ראו אותו בחוף הים. לו היה שמץ אמת בעובדה זו, הדעת נותנת שהיה אומר זאת לחוקריו, על מנת שיבדקו טענתו זו. המנעותו מלטעון זאת, מלמדת כי לא היו דברים מעולם. אשר להסברו בדבר בחירתו בזכות השתיקה בעצת סנגורו, הרי שבפנינו העיד הנאשם בניגוד לעצת סנגורו (ראו דבריו של עו"ד שפטל עמ' 1185-1186 לפרוט').

כמו כן, בתחילת המשפט, מסר אומנם הנאשם כי הלך לים בשעת הרצח, כמצויין במענה לכתב האישום- "הנאשם יצא מביתו לאחר חצות ביום 30/8/10 ופנה לחוף הים באילת שם היה ברציפות עד עלות השחר.", אך גרסת הדייג עלתה מפי הנאשם לראשונה רק בעדותו בבית המשפט. גם גרסתו לפיה שי כהן הוא שהסיעו תחילה לביתו ואחר כך לים ברכב השכור, ואחר כך חזר שי וחבר לשני האחרים שנעצרו ברכב השכור יחד עימו, כחשודים ברצח, היינו, לאחי הנאשם- אילן בן שטרית, וזוהר (נואל) אברג'יל, לא הוזכרה במענה שנמסר על ידי הנאשם. כאן המקום לציין כי אותו שי נרצח לאחר תחילת המשפט, אך קודם לכן, ניתן היה לחקור אותו לו היה הנאשם מזכיר את שמו כתמיכה לגרסת אליבי. משכך, יש לדחות מכל וכל את נסיונו של ב"כ הנאשם להטיל האחריות לאי העדתו של שי כהן, על בית המשפט, בשל אי סיום ההליך תוך 20 ימים בלבד כקבוע לטענתו בחוק, דבר אשר אינו אפשרי בעליל, ורצוי היה כי לא היה נטען על ידי הסנגוריה כלל.

יצויין כי אומנם שתיקה של נאשם במהלך חקירתו אינה יכולה לשמש כסיוע אך היא כן משמשת כחיזוק של הראיות הקיימות (ראו י. קדמי בספרו על הראיות, חלק ראשון, מהדורה 2009, עמ' 306), וכן -

"אין חולק על כך שעדותו של המערער הינה בגדר "עדות כבושה" היות והוא לא מסר את גרסתו בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. הלכה היא, כי ערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט, כאשר לא ניתן הסבר מספק לכבישת העדות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 284). בענייננו, לא נתן המערער הסבר מניח את הדעת לכך שהחליט לא לשתף פעולה עם חוקריו ולא למסור את גרסתו בעת חקירתו במשטרה." (ע"פ 395/06 חליסטוב נ' מד"י, (פורסם בנבו), עמ' 9).

בע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 789 [1985] נקבע- "אולם מששתק במקום שנתבקש הסבר, אין שתיקתו זו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו, כאשר יעלה את גרסתו לראשונה בשלב של עדויות הגנה. כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת, והוא מעומת על ידי חוקריו במשטרה עם חומר המעיד על מעורבותו בפשע, כיצד יצפה שיאמינו לו, אם נמנע מלפקוח עיני חוקריו כשמטיחים הם בפניו את העובדות...". הנאשם עומת על ידי חוקריו במשטרה עם חומר הראיות נגדו, אך המשיך בשתיקתו (ראו ת/22א').

155. תמיהה נוספת עולה מהימנעות הנאשם מלהביא עדים שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו. משנרצח שי, עדיין ניתן היה להביא עדות שתתמוך בגרסת הנאשם בדמות עדות אילן או זוהר. לו היתה נכונה טענתו כי תכנן כבר משעות הצהריים ללכת לדוג, וכל הערב היה יחד עם אחיו עד שהלך "לדוג", ושי "הקפיצו" לים וחזר אל אילן וזוהר על פי התכנון המקורי (עמ' 1338 לפרוט'), היעלה על הדעת כי אילן או זוהר לא יכלו לתמוך בגרסה זו? מהימנעות הנאשם להביאם יש להסיק כי אין בעדותם כדי לסייע לנאשם בגרסתו. בפסיקה נקבע לעניין זה- "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה (ע"פ 99/82 [2]; 28/49[3]; ע"פ 112/52 [4], בעמ' 254; ע"פ 531/80 [5])."

(ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל (1983) , לז (2) 085 (פורסם בנבו)).

156. בעדותו העיד תחילה הנאשם כי כשיוצאים לדייג, אף פעם לא יוצאים לבד (עמ' 1335 לפרוט'). כשנשאל על כך שהעיד שבאותו לילה יצא לדוג לבדו, השיב: "באותו לילה, לא דגתי בסירה, דגתי באוהל, לא בחכה. בשיטה שנקראת חוט, שקושרים שקית לחוט שיש רוח צפונית מערבית, שהיא באה הרוח שהיא מהצפון לדרום, אז היא צפונית, אז הים סוחף, זה קושרים, מכינים את כל מה שצריך, ויש כמו בלון, ממש כמו בלון כזה, ואתה, הבלון הולך עם הרוח, הולך, הולך עם הרוח, אתה בא הולך בא אתה בא הולך, נותן לו מכה הבלון נקרע והזה יורד לך לעומק ל 600 700 מטר, ותעשה פחות או יותר את החשבון של העומק, זה השיטה שאני אותו יום דגתי בה. ובגלל זה הייתי צריך את החלק מהקרסים האלה." (עמ' 1336 לפרוט' מיום 15.5.12).

157. גרסת הנאשם, לפיה הסוללה בטלפון שלו נגמרה ולא היה לו מטען להטעינה, היא גרסה שאין לקבלה, כמפורט להלן:

"ש: מה אתה עושה בדרך כלל כשנגמרת לך סוללה בטלפון?

ת:מטעין אותה.

ש:למה לא הטענת אותו באותו יום?

ת:למה לא הטענתי את הטלפון באותו יום?

ש:כן,

ת:אם היה לי מטען באוטו הייתי מטעין אותו.

.....

ש:רק באוטו אתה מטעין את הפלאפון?

ת: מה?

ש: רק באוטו אתה מטעין את הפלאפון?

ת:וגם בבית,אבל רוב הזמן באוטו,לא היה לי את המטען,אז לא הטענתי אותו.

....

ש:ולא היה לך מטען בשום מקום,

ת:בבית,

ש:איפה,איפה המטען שלך היה בעצם,

ת:במקום שהייתי ישן בו,

ש:איפה ישנת?

ת:אני לא רוצה להיכנס לנושא הזה,כי זה יהיה קצת רגשי כזה,לא רגשי,זה עניין,

ש:ישנת במקום שבו השארת את הדברים שלך ואת המטען שלך

ת:לא,ישנתי במקום שהייתי ,ישנתי שם בתקופה האחרונה,ששם היה המטען של הטלפון.

ש:על זה שאלתי,

ת:בקיצור ואני,עכשיו לא רוצה להיכנס ,לנקוב בשמות,של איפה ישנתי שמה.כי זה בכלל לפני האירוע כל הסיפור הזה,איפה ישנתי.

עו"ד שפטל:זה גם לא רלוונטי לחלוטין,

העד נאשם דוד בן שטרית:כאילו אין פה משהו עכשיו פה להסתיר או שאם אני ינקוב בשם של הבן אדם,אבל,

עו"ד דרנבוים:אבל?

ת:אני מעדיף שלא לנקוב בשם של הבן אדם.

ש:אוקי.אתה לא נוקב בשם שלו הבנתי,

ת:אוקי,

ש:ובעצם,

ת:אז בגדול המטען שמה נשאר,

ש:היה שם,

ת:כן,

ש:ולמה נגמרה לך הסוללה?

ת:למה נגמרה הסוללה?

ש:כן,למה?

ת:למה נגמרת סוללה בטלפון?

ש:הרבה שיחות,אני לא יודעת.באותו יום למה נגמרה לך הסוללה?

ת:איזה שאלה את שואלת אותי.למה משתמשים,אם השתמשתי בטלפון."

(עמ' 1294-1298 לפרוט').

158. עינינו הרואות כי הנאשם חזר על השאלות במקום להשיב עליהן מיד, מן הסתם כדי להרוויח זמן. משהשיב לבסוף ונשאל, היכן המטען שיכול היה להטעין את הטלפון הנייד, סרב לנקוב בשם האדם שאצלו לן בתקופה האחרונה, לגרסתו, ואצלו היה המטען. אין מדובר בשאלה "לא רלוונטית לחלוטין" כטענת הסנגור אלא בשאלה שהיא חשובה ומהותית לבירור האשמה, שהרי, לגרסת התביעה, וכעולה מפלטי שיחות הטלפון הנייד של הנאשם, הנאשם הפסיק לשוחח בטלפון בסמוך לרצח והשתמש בטלפון מבצעי.

יש לקבוע, איפוא, וכך אני מציעה לחברי לקבוע, כי משהסבריו של הנאשם לאי טעינת הטלפון הנייד שלו, נדחים בחוסר אמון, כי הנאשם ניתק את הטלפון הנייד, בסמוך לשעת הרצח ולא הטעינו עוד.

159. הנאשם העיד כי הוא זוכר שיצא מביתו לדוג בשעה 01:00 בלילה לערך. כשנשאל כיצד זוכר זאת כעבור למעלה משנה וחצי, ולא מסר גרסה זו תחילה במשטרה, העיד הנאשם כי אלה השעות הטובות לדוג, אף כי גם השעה 24:00 טובה לדייג- "כי זה השעה שאני הלכתי איתה לדוג, כי זה השעות שאנחנו הולכים, אנחנו לא הולכים לפני... כי זה לא ששתיים עשרה לא טוב, גם אחד עשרה טוב, אבל השעות שטובות לדיג, זה מאחד,..." , יחד עם זאת העיד כי היו פעמים בודדות בהן יצא לדוג בשעה 00:00 בלילה, אך זוכר שבאותו יום יצא בשעה עליה העיד כי כך תכנן מראש (עמ' 1274 לפרוט'). כבר התייחסתי לעיל לעניין השעה שבה נצפה הנאשם במצלמות ביתו. עדותו זו של הנאשם, גם בעניין זה, אינה מהימנה ואין בה כל הסבר מניח את הדעת מדוע הוא זוכר את השעה.

160. אשר לשאלת הימצאו של האוהל עליו העיד הנאשם, בחוף הים באילת, העידה התביעה בעדות הזמה את פקד אלון סוזנה, המשמש קצין מודיעין במרחב אילת, ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש כקצין נוער (עמ' 1278-1279 לפרוט'). סוזנה העיד כי לא מוכר לו אוהל הקיים בחוף מפרץ השמש הנמצא בשימוש הנאשם , משפחתו או חבריו, וכי לא מצא לכך כל אזכור במערכות המשטרתיות. יתרה מכך העיד כי לו היה ידוע על קיומו של אוהל כגון זה עליו העיד הנאשם, הרי שהיו מנסים לחפש אף שם את הנאשם (עמ' 1280 לפרוט'). לדבריו, בליל הרצח סייע בסריקת אזורים, וכי לא חיפש באזור הים (עמ' 1282 לפרוט'). בחקירתו הנגדית, הוצגו בפני העד תמונות של אוהל, אשר לדברי ב"כ הנאשם צולמו בפסח 2012 וכי הוא קיים בחוף מפרץ השמש משנת 2008. העד לא הכיר את האוהל שהוצג לו בתמונות (עמ' 1283 לפרוט').

ההגנה העידה מטעמה את יניב זינו, עובד עיריית אילת, אחראי פיתוח באזור התיירות, אשר העיד כי ישנה תופעה של של הקמת אוהלים בחופים באילת (עמ' 1373 לפרוט'). העד העיד כי מכיר את הנאשם וראה אותו הרבה באוהלים בחוף מפרץ השמש (עמ' 1374 לפרוט'). העד העיד כי נעצר במסגרת תיק זה משנחשד בקשירת קשר. לדבריו כיום האוהל המדובר אינו קיים משכל האוהלים בחוף פורקו, מייד לאחר ששוחרר ממעצר (עמ' 1378 לפרוט'). עוד העיד כי לחובתו רישום פלילי קודם מהשנים האחרונות (עמ' 1278-1379 לפרוט'), וכי הוא חבר של הנאשם ואחיו אילן (עמ' 1380 לפרוט').

161. משנקבע לעיל כי אין אני נותנת אמון בגרסתו של הנאשם באשר לנסיעתו לדייג סמוך לפני קרות הרצח, הרי שאין חשיבות בקביעת ממצא בשאלת הימצאותו של האוהל הנטען בחוף מפרץ השמש באילת. למעלה מן הצורך יצויין כי לא נתתי אמון בעדותו של עד ההגנה יניב זינו, אשר הודה בקשריו החברתיים עם הנאשם ואחיו. מנגד, עדותו של פקד סוזנה מהימנה עלי. עולה מעדותו כי לא ידוע על קיומו של אוהל בחוף מפרץ אילת, וכי יש להניח כי לו היה אוהל זה כה מוכר, כפי שהעידו הנאשם וחברו יניב זינו, הרי שהמשטרה היתה מחפשת אחר הנאשם אף שם, לאחר הרצח. יתרה מכך, אף העד יניב זינו העיד כי האוהל בו נהג לבקר הנאשם, פורק עוד מספר שנים קודם לעדותו, מיד לאחר שחרורו ממעצר, היינו, בשנת 2010, ומכאן שלא ברור מהן התמונות אשר הוצגו לפקד סוזנה, בטענה כי צולמו מספר חודשים קודם לעדותו בשנת 2012. לפיכך, עדותו של פקד סוזנה לא נסתרה ולא שוכנעתי כי אכן היה קיים אוהל בחוף מפרץ השמש באילת בו שהה הנאשם, לדבריו, בליל הרצח.

יצויין כי ההגנה לא הביאה את מצלם התמונות לעדות.

יב. סיכום:

162. אין בידי לקבל את טענת הסנגוריה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח העובדות הנטענות בסעיפים 1-6 לכתב האישום.

כזכור, בסעיף 1 לכתב האישום נטען כי "מרדכי )מוטי) חכים (להלן - המנוח) ,התגורר באילת,ובמועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עסק בין היתר בהלוואות כספים באילת.". כעולה מהעדויות השונות- ילנה, אלון חכים, דוד בן שטרית ופיני בן שטרית, המנוח עסק, בנוסף לעבודתו במד"א, בהלוואות כספים באילת. בסעיף 2 לכתב האישום נטען כי "על רקע כספי ועסקי, התגלע בין הנאשם למנוח סכסוך.". סעיף זה הוכח, כמפורט לעיל בפרק ח'- "המניע". כן הוכח כי הנאשם כעס על המנוח ביום שקדם להירצחו. בסעיף 3 לכתב האישום נטען כי "בתאריך 29.8.10, סמוך לפני השעה 12:00 בצהריים, הגיע הנאשם למקום עבודתו של המנוח במגן דוד אדום באילת, שם נפגש הנאשם עם המנוח והתנהל ביניהם ויכוח על רקע הסכסוך.". כעולה מסרט הצילום בתחנת מד"א ומעדותו של אלון חכים, אחיו של המנוח, הנאשם כעס על המנוח באותו המפגש. בסעיף 4 לכתב האישום נטען כי "סמוך לאחר מכן גמלה בליבו של הנאשם החלטה להמית את המנוח. הנאשם הכין עצמו לגרום למותו של המנוח בכך שהצטייד באקדח בקוטר 9 מ"מ חצי אוטומטי מסוג לא ידוע.". אף כי לא הוכח מתי גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה להמית את המנוח, הרי שמהראיות המדעיות שהוגשו עולה כי האקדח ממנו נורה המנוח היה מסוג 9 מ"מ וחצי אוטומטי. ממכלול הראיות הקיימות בתיק עולה כי הנאשם הוא זה שירה במנוח ומשכך, כפועל יוצא, הוכח הסעיף הנ"ל. בסעיף 5 לכתב האישום נטען כי "בהמשך היום הצטייד הנאשם בטלפון נייד ובכרטיס זיכרון לטלפון הנייד שאינם ניתנים לאיתור והתקשר למנוח בשעה 00:51 ביום 30.8.10.". אף סעיף זה הוכח במלואו. נקבע, כמפורט לעיל, כי הנאשם ניתק את הטלפון הנייד שלו סמוך לפני שעת הרצח, ומאז לא הפעילו. כמו כן, הוכח כי הנאשם התקשר אל המנוח מטלפון נייד שלא ניתן לאיתור, הטלפון המבצעי, וכי התקשר למנוח בשעה 00:51 ואף שלח לו לאחר מכן הודעת טקסט.

בסעיף 6 לכתב האישום נטען כי "הנאשם ביקש מהמנוח להיפגש עימו והמנוח נענה לבקשה ויצא מביתו ברכבו מסוג יונדאי, לפגוש בנאשם בשכונת לוס אנג'לס ליד בניין 1107, סמוך לסמטת השיזף." הוכח בהתאם לאיכונים ולהודעת הטקסט שנשלחה למנוח מהטלפון המבצעי, וכעולה מעדותה של אשת המנוח, כי בעקבות הודעת הטקסט מהנאשם, המנוח יצא מביתו לפגישה עימו בזירת הרצח.

163. על יסוד עדויות ה"שכיב מרע" המפורטות לעיל, המהימנות עלי, אני מציעה לחברי לקבוע כי המנוח נקב, סמוך למותו, בשמו של הנאשם "דודו בן שטרית" כמי שירה בו. עוד אני מציעה לקבוע, בין היתר, על סמך עדות הנאשם ויתר הראיות המפורטות לעיל, כי המנוח התכוון בציון שמו של הנאשם לנאשם עצמו, וזאת משדוד בן שטרית "האחר" לא שהה באילת בליל הרצח, וכעולה מהראיות לא היה לו כל קשר לרצח, ואין עוד "דודו בן שטרית" באילת עימו היתה למנוח היכרות.

164. כמו כן, אני מציעה לחברי לקבוע על יסוד עדות אלמנת המנוח, אסנת חכים, המהימנה עלי, כי הנאשם הוא שהתקשר טלפונית עם המנוח בטלפון המבצעי, שלח לו הודעת טקסט דקות ספורות לפני הרצח, וקבע עימו פגישה שגרמה למנוח לצאת מביתו,פגישה עם הנאשם ממנה לא שב המנוח. במקביל ניתק הנאשם את הטלפון הנייד שלו ולא שב להשתמש בו.

165. הנאשם נמלט מהמשטרה לאחר הרצח במשך תקופה ארוכה של מספר שבועות, אף שידע כי הוא מבוקש כחשוד בתיק זה, ונעצר על ידי המשטרה בדירת מסתור. כעולה מעדות ילנה, חברתו של המנוח, המהימנה עלי, היה למנוח סכסוך עם הנאשם והיה בכוונת הנאשם לפגוע במנוח מבעוד מועד.

166. כמו כן, אני מציעה לחברי לקבוע, על בסיס עדותו המהימנה עלי של אחי המנוח, אלון חכים, כי הנאשם פגש במנוח בתחנת מד"א במקום עבודת המנוח, בצהרים שלפני הרצח. מפגש בו הנאשם כעס על המנוח. אני דוחה בחוסר אמון את עדותו הכבושה של הנאשם.

167. שילובן של כל הראיות הנ"ל, אלה באלה, יוצר תמונה שלמה שאינה מותירה מקום לספק כלשהו בדבר אשמת הנאשם.

משכך, מעשי הנאשם מקיימים את יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, והם רכיב העדר קנטור, רכיב ההכנה, משהוכחה הצטיידותו של הנאשם באקדח שתכונתו הקטלנית ידועה היא, וזאת בטרם הגיעו לפגישה עם המנוח, וכן הוכח רכיב ההחלטה להמית, משקבע הנאשם מפגש עם המנוח, בסמטה חשוכה, אשר לקראתו הצטייד באקדח, ומייד עם הגיעו של המנוח למקום, ירה בו מספר יריות מטווח קצר לאזור חזהו ובטנו.

168. לאחר שעיינתי בחוות דעתו של חברי השופט לוי, אבקש להוסיף, אם כי למעלה מן הצורך לגישתי, כי גם לו הייתי סבורה, כחברי השופט לוי, כי קיימת אפשרות סבירה שהעד רבוח לא טעה בעדותו בפנינו כעד מטעם בית המשפט (הגם שכמפורט בחוות דעתי, אינני סבורה כך), עדיין הייתי מגיעה לאותה מסקנה סופית שלפיה יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וזאת מהטעמים הנוספים שפירט השופט לוי בפסקאות 12 ואילך לחוות דעתו.

169. על כן אני מציעה לחברי לקבוע כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום ולהרשיע אותו בעבירות בהן הואשם, היינו, בעבירת הרצח ובעבירת נשיאת נשק.

השופט מ' לוי:

1. אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת ח' סלוטקי ולכל ממצאי המהימנות הכלולים בחוות דעתה המפורטת והמקיפה וכן למסקנותיה העיקריות למעט מסקנותיה הנחרצות בעניין עדותו של יניב רבוח (להלן: "רבוח"), עת העיד כעד מטעם בית המשפט (להלן: "עדות רבוח"), בכל הנוגע לשעות שהייתו של הנאשם בביתו בלילה קודם לרצח של המנוח (להלן: "שעות שהיית הנאשם בביתו").

2. להלן אפרט, אפוא, מהן מסקנותיי, בעיקר בעניין עדות רבוח ובעניין שעות שהיית הנאשם בביתו; ולאחר מכן אתייחס לטענות ההגנה הנובעות ממסקנותיי בעניין שעות השהייה של הנאשם בביתו.

3. בטרם אתייחס לעדות רבוח ולשעות שהיית הנאשם בביתו אבקש להקדים ולהבהיר, כי גם לדעתי, כמו לדעת חברתי השופטת סלוטקי, ראיות המאשימה נגד הנאשם נסמכות על נדבכים אחדים, שהראשון והעיקרי שבהם הוא ראיות ה"רס גסטה" על דברי המנוח כשכיב מרע (להלן: "ראיות שכיב מרע" או "אמרות שכיב מרע"), אשר היו מהימנות גם בעיניי, כפי שאטעים להלן.

כידוע, אמרת שכיב מרע הינה ראיה קבילה, על פי החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה - חריג הקבוע בסעיף 10(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") - אם "היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות".

הפסיקה מייחסת לאמרת שכיב מרע מעמד של ראיה עצמאית בעלת משקל, לאור הרציונאל, המבוסס על ניסיון החיים, שלפיו בדרך כלל אדם גוסס אינו משקר בהיותו על ערש דווי; ועל כן, ניתן להרשיע אך על סמך אמרת שכיב מרע, אף בלא תוספת ראייתית; זאת, כל עוד בנסיבות המקרה הקונקרטי אין מקום לחשוד כי האמרה היא כוזבת או אינה נכונה (ראו והשוו: ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 566, 569 ואילך; ע"פ 5015/98 אקרישבסקי נ' מדינת ישראל (29/11/99); ע"פ 1424/02 טוטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 615, בפסקה 7).

במקרה דנן, הובאו לפנינו אמרות שכיב מרע למכביר, של המנוח, לפני מספר ניכר של עדים, שהיו מהימנים גם בעיניי, שרק חלקם שוטרים, והכול כפי שפירטה חברתי השופטת סלוטקי וכפי שיצוין גם להלן.

עם זאת, כפי שבצדק ציינה חברתי השופטת סלוטקי, יש להתייחס במשנה זהירות לאמרות שכיב מרע (ראו והשוו: ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן (19/9/07); ע"פ 4257/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5/3/08), בפסקה 12(ג)).

כך במיוחד בנסיבות המקרה דנן, המחייבות זהירות יתרה בהתייחסות לאמרות שכיב מרע של המנוח, עד כי נדרשת להן, לגישתי, תוספת ראייתית מחזקת, כפי שיוטעם להלן (בעיקר בפסקה 9).

בהתאם לכך בחנתי בקפידה ובזהירות רבה את אמרות השכיב מרע של המנוח, מכל הכיוונים וההיבטים האפשריים, וכך גם את הראיות המחזקות הנוספות.

4. וביתר פירוט - העדויות של עדי התביעה מלבד י. פ. ופאול פרטוש, היו מהימנות בעיניי.

יש לדחות, אפוא, את טענות ב"כ הנאשם כי כמעט כל עדי התביעה שיקרו בעדויותיהם - לרבות השוטרים; אשת המנוח, שהעידה, בין היתר, כי המנוח אמר לה שהוא יוצא מהבית לזמן קצר (לכשתי דקות) מכיוון שדוד או דודו בן שטרית צריך אותו; וחברתו של המנוח ילנה (להלן: "ילנה", וכפי שיובהר להלן).

כנזכר לעיל, מבין עדויות עדי התביעה העדויות היחידות שלא היו מהימנות בעיניי, כמו בעיני השופטת סלוטקי, הן אלו של י. פ. ושל פאול פרטוש, וגם אני בדעה שיש להעדיף את תוכן אמרותיהם שהוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, על פני תוכן עדויותיהם בבית המשפט, מקום שקיימות סתירות בין האמרות לבין העדויות, אף זאת מהנימוקים שפירטה השופטת סלוטקי.

יתרה מזו, התרשמתי כי לא ניתן לסמוך על דברי העד י. פ. - לא רק בעדותו, שכאמור הייתה בלתי מהימנה, אלא גם באמרותיו בחקירתו, שניתנו בהיותו כבן 17 שנים, סמוך לאחר שחווה אירוע טראומתי מבחינתו, כאשר נכח בקרבת המנוח בעת ששכב מדמם וגוסס, וזאת גם באשר העד הותיר בעדותו רושם של צעיר מבולבל, אף כאשר הוא העיד בהיותו כבן 19 שנים וכשנתיים לאחר אותו אירוע טראומתי.

אשר לעדותו של פאול פרטוש, אתייחס אליה בקצרה להלן, בפסקה 19.

5. מהעדויות הרבות והמהימנות שהובאו בפנינו על אמרות שכיב מרע של המנוח ניתן לקבוע, מעבר לספק סביר, כי המנוח מסר למספר ניכר של עדי תביעה כי מי שירה בו הנו דודו בן שטרית, כשהכוונה היא אל הנאשם.

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם, דוד בן שטרית, מכונה "דודו", וכן כי עד התביעה דוד בן שטרית (מאור יהודה) אינו מכונה "דודו" והוא לא שהה באילת בשעת הירי על המנוח, כי אם בטאבה שבמצרים.

ראיות השכיב מרע הן, כפי שפירטה השופטת סלוטקי בחוות דעתה, בין היתר העדויות של עדי התביעה אורון קריפס, איתן קולר, חגי אל על, שמעון זוהר, רומאו רדולסקי ושל עדי תביעה נוספים שחלקם יצוין להלן (הכוונה היא בעיקר אל ירדן אביטן ובת אברהם).

משקל מיוחד יש לייחס בעניין זה לתוכן הפתק (ת/6) שרשמה שוטרת שח"ם ירדן אביטן, בזמן אמת, ולעדותה, וכן לעדותה של שוטרת שח"ם לשעבר בת אברהם, שהעידה לאחר שחרורה משירותה כשוטרת, כאשר גם משתי העדויות האמורות עולה כי המנוח הזכיר, באופן ברור ויותר מפעם, את השם "דודו בן שטרית" כמי שירה בו.

כאן המקום להוסיף ולהזכיר כי פאדי גאנם, העובד כאח בבית החולים "יוספטל", מסר בהודעתו במשטרה (ת/14), שהוגשה בהסכמת הסנגור, כי המנוח מסר את השם "דוד בן שטרית או משהו כזה" כמי שירה בו (בשורות 16-15 להודעה), הגם שמספר שורות לאחר מכן הוא הזכיר את השם "בן דוד שטרית או משהו כזה" (בשורות 27-26).

6. יש לדחות, אפוא, את טענת ב"כ הנאשם שלפיה ראיות השכיב מרע הן "אסופת עדויות שאינן אלא...רמייה שקופה ובוטה", כלשונו של ב"כ הנאשם.

7. בחנתי, בזהירות רבה, בין היתר את האפשרות שמא המנוח לא ראה או לא היה יכול לראות מי היורה, אלא רק הסיק מיהו היורה בלי לראותו. אך גם אני, כמו חברתי השופטת סלוטקי, הגעתי למסקנה כי, ראשית, למנוח הייתה אפשרות לראות את היורה, חרף שעת הלילה שבה בוצע הירי, ושנית כי המנוח אף ראה אותו בפועל - לאור מכלול הראיות ובכלל זה עדותו של טיגרן אסליקיאן (להלן: "טיגרן"), העדויות של חגי אל על, של שמעון זוהר ושל מיכאל חלפון, חוות דעת המומחה בדבר המרחק הקצר של הירי, הראיות על מצב התאורה, וכן בשים לב להתרשמות בית המשפט מן הזירה, בעת הביקור במקום שנערך בחודש דצמבר 2011. זאת, בין השאר, שכן לפי חוות דעת המומחה (ת/46), שגם אני, כמו השופטת סלוטקי, סבור שיש ליתן לה משקל מלא, הירי היה מטווח קצר מאוד של עד חצי מטר, וכן בשים לב לעדותו של טיגרן שממנה עולה כי היה קשר עין בין היורה לבין המנוח עובר לירי, לעדותו של חגי אל על ששאל בזירה את המנוח מי ירה בו והמנוח השיב שירה בו "דודו בן שטרית", וכן לעדותו של שמעון זוהר יחד עם עדותו של מיכאל חלפון, שלפיהן המנוח נשאל בבית החולים על ידי זוהר מי ירה בו, נקב בשם "דודו בן שטרית" והוסיף כי הוא (המנוח) ראה אותו.

אכן, כפי שציינה השופטת סלוטקי בחוות דעתה, יש לדחות את טענת ההגנה שלפיה השתנה מצב התאורה לאחר הירי ולפני ה"שחזור" שנערך על ידי החוקרים (ת/42א), שממנו עלה כי ניתן להבחין ביורה בשעת לילה בזירת הירי. זאת, בשים לב, בין היתר, לתוכן המזכרים ת/59 שלפיהם לא היה שינוי של מצב התאורה בזירת הירי. כאן המקום להוסיף כי על פי עדותו (המהימנה) של החוקר עופר אילת, שנכח בזירת הירי גם ביום הרצח וכן ביקר בזירת הירי מספר ימים לפני הביקור במקום שנערך על ידי בית המשפט (בחודש דצמבר 2011), מצב התאורה בזירה לא השתנה (עמ' 671-673 לפרוטוקול).

כמו כן, יש לדחות את הסתמכותו של ב"כ הנאשם על האמור במסמך ת/7א, דהיינו על הערת המתמללת של ה"שחזור", בדבר הקושי להבחין בחושך בשוטרים שהשתתפו בשחזור; זאת, גם לאור ההבדל בין העין האנושית (של החוקרים שהשתתפו ב"שחזור") לבין המתועד באמצעות המצלמה (כפי שצפתה המתמללת הנ"ל), כאשר העיקר הוא כי החוקרים שהשתתפו ב"שחזור" כן הצליחו להבחין ב"יורה".

8. טענה נוספת של ב"כ הנאשם היא כי אף אם המנוח מסר את שמו של הנאשם כמי שירה בו - כי המנוח שיקר בכך. כתימוכין לטענה זו טען ב"כ הנאשם כי הוכח כביכול שהנאשם שיקר כעשרה ימים קודם למותו, עת טען באוזני ילנה שהוזהר על-ידי המשטרה כי הנאשם מבקש לפגוע בחייו. ב"כ הנאשם סבור כי גם ילנה שיקרה בעדותה אף בעניין זה, ולראיה על כך הוא מציין כי במזכר (שכותרתו "דו"ח הבהרה") ת/65 (נ/17) נאמר שהנאשם לא הוזהר על-ידי המשטרה.

כפי שהקדמתי וציינתי, אני מסכים לממצאי המהימנות הכלולים בחוות הדעת של חברתי השופטת סלוטקי, לרבות בעניין ילנה.

עדות ילנה הייתה מהימנה גם בעיניי, למרות אי ההתאמה לכאורה בין תוכן עדותה לבין תוכן המזכר הנ"ל.

כמו כן, אני מסכים עם השופטת סלוטקי כי אין בתוכן המזכר האמור, שעליו הסתמך הסנגור, כדי להעיד שהמנוח שיקר לילנה, והכול כמפורט בעניין זה בחוות דעתה של השופטת סלוטקי.

9. עם זאת, כאמור, יש לבחון בזהירות יתרה את דברי המנוח, בין אם לאשתו ובין אם לעדי השכיב מרע האחרים הנזכרים לעיל. הטעם העיקרי לכך הוא שהמנוח ניהל חיים כפולים ומורכבים - הן בחייו המשפחתיים, תוך שהסתיר מאשתו את הקשר שלו עם ילנה (וכן את קשריו עם הנאשם); והן בחייו התעסוקתיים, כאשר בפועל, לבד מעבודתו במד"א, אין חולק כי עסק, בין השאר, גם בגביית חובות עבור אחרים וביניהם עד התביעה דוד בן שטרית (מאור יהודה) ואחיו פיני בן שטרית, שלהם אף היה חייב כספים, וכן עבור ארגון הפשיעה של איאד אלחרירי (שבינתיים נהרג), אשר אף העמיד למנוח שומר ראש בנסיעותיו (של המנוח) למרכז הארץ.

על כן, כאמור, במקרה דנן לא ניתן, לגישתי, להרשיע את הנאשם אך על סמך אמרות השכיב מרע של המנוח לבדן, בלא תוספת ראייתית מחזקת.

10. אלא שלאמרות השכיב מרע של המנוח יש חיזוקים רבים ומספיקים בחומר הראיות ובהם ראיות נסיבתיות כמפורט להלן ובחוות דעתה של השופטת סלוטקי וביניהן התנהגותו המפלילה של הנאשם בהימלטותו מאילת לאחר הירי לעבר המנוח והסתתרותו במשך כחודש וחצי עד למעצרו בדירת מסתור בערד, למרות שידע כי הוא דרוש לחקירה כחשוד בירי לעבר המנוח - בהעדר הסבר סביר ומהימן לכך, כפי שיצוין בפסקה 17 להלן (ראו למשל והשוו: ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 329, 337; ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 359, 374-373; רע"פ 912/05 פלאח נ' מדינת ישראל, פדאור 05 (1) 542; ע"פ 2109/92 צדוק נ' מדינת ישראל (7/3/95), בפסקה 12; ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (17/1/08), בפסקה 5 לפסק דינו של השופט א' א' לוי).

כמו כן, מחזקת שתיקת הנאשם בחקירתו את הראיות המפלילות כנגדו, בהעדר הסבר סביר ומהימן לשתיקתו, כפי שיצוין בפסקה 17 להלן (ראו: סעיף 28(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996; ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (1), 785, 789; ע"פ 475/87 מנדלפרוסט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 818, 823; ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 760; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 589; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 230; ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (11/5/2011), בפסקה קמא-קמג).

עם זאת, למעשה, בניגוד למשתמע מטענות ב"כ המאשימה בסיכומיה (בעמ' 3) ולטענות ב"כ הנאשם בסיכומיו, ראיות המאשימה נגד הנאשם אינן נסיבתיות בעיקרן, כי אם נסמכות, כאמור, בראש ובראשונה ובעיקר על אמרות השכיב מרע של המנוח, אשר מתחזקות כאמור על-ידי התנהגותו המפלילה של הנאשם בהימלטותו, שתיקתו בחקירה וראיות נסיבתיות נוספות.

11. אשר לעדות רבוח ולשעות שהיית הנאשם בביתו, דעתי היא כי לא ניתן לקבוע האם רבוח טעה בעדותו כעד מטעם בית המשפט, כגרסת המאשימה המקובלת על חברתי השופטת סלוטקי, או שמא הוא לא טעה בעדותו, כגרסת ההגנה.

אמנם, כפי שפירטה השופטת סלוטקי בחוות דעתה, רבוח לא הצליח ליתן הסברים לחלק מהקשיים המתעוררים בעניין זה, ועל כן, (גם) לדעתי, קיימת אפשרות סבירה כי רבוח טעה בעדותו. האפשרות כי רבוח טעה בעדותו אכן נסמכת, כפי שפירטה השופטת סלוטקי בחוות דעתה, בין היתר, על דוח הצפייה במצלמות האבטחה בביתו של אחי הנאשם, אילן בן שטרית (ת/19), ועל גרסת הנאשם עצמו כי שהה עם אחיו אילן בשעות הערב עובר לירי במנוח, כמו גם על נימוקים נוספים, והכול כמפורט בחוות דעתה של השופטת סלוטקי.

עם זאת, לטעמי, לא ניתן לשלול את האפשרות האחרת, שלפיה רבוח לא טעה בעדותו, שגם היא אפשרות סבירה בנסיבות העניין, לא פחות מהאפשרות כי טעה.

למעשה, המחלוקת בעניין זה היא בין גרסת המאשימה, שלפיה שעות שהיית הנאשם בביתו היו בין 23.36 לבין 23.57.42, לבין גרסת ההגנה, שלפיה שעות השהייה היו בין 00.36 לבין 00.57.42 (להלן: "הגרסאות הסותרות" או "הנתונים הסותרים").

לגישתי, המסמכים ת/32 ות/33 שהכין רבוח לאחר שצפה במצלמות האבטחה בביתו של הנאשם למחרת הרצח - אינם חד-משמעיים מבחינת תוכנם, ויש בחלקים שונים מתוכנם תימוכין לכל אחת מהגרסאות הסותרות.

על כן, בית המשפט העלה את האפשרות כי נזמן את רבוח כעד מטעם בית המשפט, כדי שיבהיר למה התכוון במסמכים ת/32 ות/33, שהוגשו בהסכמה, וזאת לאחר שהתברר כי ב"כ הצדדים חלוקים לגבי פרשנותם.

בפועל, עוד בטרם החליט בית המשפט האם לזמן את רבוח כעד מטעמנו, הקדימה ב"כ המאשימה וביקשה, לאחר תום פרשת ההגנה, כי בית המשפט יזמן את רבוח כעד מטעם בית המשפט, ואנו קיבלנו את הבקשה, חרף התנגדות ב"כ הנאשם.

בדיעבד, בעדותו כעד מטעם בית המשפט תמך רבוח בגרסת ההגנה, דהיינו כי על פי שעון הקיץ שנהג בעת הירי במנוח, שעות השהייה של הנאשם בביתו היו בין 00.35 לבין 00.57 (ולא בין 23.35 לבין 23.57), כפי שעוד יובהר להלן.

כאמור, עדות רבוח לא נתנה הסבר לכל הקשיים המתעוררים.

כמו כן, הן הפרשנות של המאשימה והן הפרשנות של ההגנה למסמכים ת/32 ות/33 אינן חפות מקשיים.

לגישתי, במחלוקת שהתגלעה בין המאשימה להגנה בעניין שעות שהיית הנאשם בביתו, החל מהשעה שבה הגיע לביתו ועד השעה שבה יצא חזרה מביתו, בלילה שלפני הרצח (האם 00.35 עד 00.57, או שמא 23.35 עד 23.57) - אין לשלול את גרסת ההגנה כאפשרות סבירה שיש לה תימוכין בראיות שהוגשו ובעדות רבוח.

בהקשר זה יש לזכור כי:

א. רבוח הנו שוטר אובייקטיבי, אשר אף העיד כעד מטעם בית המשפט לבקשת המאשימה. אף צד, לא המאשימה ובוודאי לא ההגנה, לא טענו כי רבוח אינו מהימן, והמאשימה אך טוענת כי העד טעה בעדותו.

ב. ממכלול הראיות שהוגשו בפנינו, דהיינו ת/32, ת/33, דיסק הסרטון ת/18א והמזכר של החוקר אייל מימון ת/18 (המפנה אל דוח של רבוח, והכוונה היא לת/32 או לת/33), עולים נתוני יסוד אחדים:

1. שם הקובץ הוא 23.35

2. יש התייחסות לשעות 23.35-23.57 וכן לשעות 00.35-00.57

3. יש התייחסות לעניין שעון החורף

ג. אין מחלוקת כי האירוע הנדון היה בקיץ, בשעה שנהג שעון קיץ; וכן כי כשמונהג שעון קיץ מזיזים את השעון שעה אחת קדימה.

ד. קיים פער של שעה אחת בדיוק בין הנתונים הסותרים, כאשר הנתונים של שעות שהיית הנאשם בביתו על פי גרסת ההגנה הם שעה אחת אחרי הנתונים של שעות שהיית הנאשם בביתו על פי גרסת המאשימה, ולא להיפך, וזאת בהתאמה להפרש של שעה קדימה בין שעון הקיץ לשעון החורף.

ה. ההסבר שנתן העד רבוח בעדותו, בדבר ההבדל בין שעון החורף לעומת שעון הקיץ, ואשר לו כאמור תימוכין חלקיים גם בתוכן של ת/32 ושל ת/33, יכול ליישב את הפער של שעה אחת קדימה בין הנתונים הסותרים - בין הנתונים לפי גרסת ההגנה לבין אלו שעל פי גרסת המאשימה.

ו. למעשה, גרסת ההגנה מקבלת חיזוק לא רק מחלקים מהתוכן של ת/32-ת/33 ומעדותו של רבוח, אלא גם מכך שלדעתי אין בגרסת המאשימה הסבר מספיק לציון השעות 00.36-00.57 הן ב-ת/33 והן בסרטון עצמו ת/18א.

ז. רבוח הטעים בעדותו כי דרך העבודה שלו היא כזו שהוא נוהג לבדוק את השעה האמיתית כשהוא צופה בסרטון של המצלמות הרלוונטיות ולהשוות אותה לשעה שבסרטון הרלוונטי.

אף שכאמור רבוח לא ידע ליתן הסבר לחלק מהשאלות ומהקשיים המתעוררים בעניין זה, ההסברים שנתן רבוח לחלק מהשאלות שנשאל, דהיינו כי הוא צפה במשרדו בדיסק בעזרת מערכת של חברת LG, שלה שייכות מצלמות האבטחה בביתו של הנאשם, וכן שהוא נוהג לבדוק, עם הגעתו לצפות במצלמות אבטחה, מהו שעון המערכת לעומת השעה בפועל בעת הצפייה - הינם סבירים ומהימנים כאחד בעיניי.

תימוכין לכך שרבוח ערך השוואה בין שעון המערכת של מצלמות האבטחה לבין שעונו שלו, ניתן לטעמי למצוא בת/32, שבו צוין ש"בסרטון מופיע הזמן בשעון חורף, בשעה 23:35...". רבוח אף הסביר בעדותו כי התכוון לכך שהזמן שבו ראה את הנאשם במצלמות האבטחה הוא 23.35 ואילך, אך כדי לדעת מהי השעה הנכונה על פי שעון הקיץ יש להוסיף שעה, דהיינו 00.35 ואילך.

ח. עדותו של רבוח לא נסתרה; המאשימה לא הביאה (ולא ביקשה לזמן לעדות) מומחה של חברת LGאו את מנהל האחזקה של הבניין שבו גר הנאשם, כדי לסתור את העדות של רבוח.

ט. כידוע, "שעון החורף" הוא שעון הזמן התקני; ואילו "שעון הקיץ" הוא שינוי של השעון המקורי, כדי להאריך את שעות האור האפקטיביות בקיץ ולחסוך באנרגיה במהלך חודשי הקיץ.

על כן, אין תימה כי שעון מצלמות האבטחה מכוון דווקא לשעון חורף ולא לשעון הקיץ.

י. מן המפורסמות כי בחלק מהמערכות הממוחשבות, לרבות בחלק ממכשירי הטלפון הניידים, יש צורך, בהגיע המועד של תחילת שעון הקיץ, להזיז את השעה של המערכת הממוחשבת, או של מכשיר הטלפון הנייד, שעה אחת קדימה, כדי להתאימה לשעון הקיץ. בהעדר פעולה כאמור, או בהעדר עדכון אוטומטי הנהוג בחלק מן המערכות, נשאר פער של שעה בין שעון המערכת לשעון הקיץ.

למעלה מן הצורך ובמאמר מוסגר אוסיף כי כשצפיתי בלשכתי בדיסק ת/18א בחודש פברואר 2013, באמצעות מערכת המחשב אשר בבית המשפט, הופיעה, בין היתר, ליד שמות הקבצים של המצלמות השונות (כגון הקובץ של מצלמה מס' 1 מיום 29/08/2010: CH01_20100829_2335) וליד התאריך 30/8/10, גם השעה שבה הועתקו ונצרבו החלקים הרלוונטיים ממצלמות האבטחה בעת ביקורו של רבוח בבניין שבו גר הנאשם ביום 30/8/10, לצורך צפייה במצלמות, כ-09.36 (כגון 30/08/2010 09:36) (או 09.37); ולא 10.36 (או 10.37) כפי שהיה בעת שבית המשפט צפה בדיסק במהלך עדותו של רבוח בחודש ספטמבר 2012 (ראו בעמ' 1329-1330 לפרוטוקול). אפשר, אפוא, כי הבדל זה מקורו בכך שבמהלך עדותו של רבוח כעד מטעם בית המשפט (בחודש ספטמבר 2012) נהג "שעון קיץ", ואילו בעת הצפייה בדיסק בלשכתי (בחודש פברואר 2013) נהג "שעון חורף".

הדברים יכולים לעלות בקנה אחד עם התוכן של עדות רבוח, שכן נראה כי אכן במערכות שונות קיימים שעונים שונים, ולעתים השעונים אינם מסונכרנים, כאשר האחד מכוון לשעון קיץ והאחר לשעון חורף. לשון אחרת, נראה כי כאשר מידע מועתק ממערכת למערכת או ממדיה למדיה יש נתונים שנשמרים כפי שהם במקור (למשל שם הקובץ) ויש נתונים שמשתנים ומותאמים למערכת שאליה הועברו, ובכלל זה ל"שעון קיץ" או ל"שעון חורף" של אותה מערכת. כך גם לגבי החלקים הרלוונטיים שהועתקו ממצלמות האבטחה: רבוח העיד כי החלקים שהועתקו קיבלו את שם הקובץ "23.35", משום שזו השעה שממנה החלה ההעתקה, וזאת על פי שעון המערכת המכוון לשעון חורף. עוד העיד רבוח כי כשהוא צפה בסרטונים במערכת של חברת LGהתחיל מונה הזמן לרוץ בשעה 23.35. לעומת זאת, בעת הצפייה בסרטון באמצעות המחשב של המשטרה (כפי שעשה אייל מימון, כאמור בת/18) או בעת הצפייה של בית המשפט בסרטון באמצעות המחשב (הנייד של ב"כ המאשימה) במהלך המשפט, מונה הזמן שרץ התחיל בשעה 00.35.

על כן, שלא כדעתה של חברתי השופטת סלוטקי, לגישתי אין להעדיף את גרסת המאשימה, בעניין זה של שעות שהיית הנאשם בביתו, על פני גרסת ההגנה.

כפועל יוצא מכך, החלטתי לצאת בעניין זה מההנחה הנוחה להגנה, דהיינו כי הנאשם שהה בביתו בין השעות 00.36 ל- 00.57.42, כגרסת ההגנה, ויצא את ביתו בשעה 00.58 לערך, בלילה שבו נורה המנוח.

12. אין חולק כי הירי במנוח ארע בין השעה 01.12 לבין השעה 01.18.

בפועל, מחומר הראיות עולה כי הירי היה סמוך לפני השעה 01.18, השעה שבה המנוח התקשר למוקד המשטרתי בעקבות הירי.

נראה, אפוא, כי הירי לעבר המנוח ארע בשעה 01.16-01.17 לערך (ראו והשוו לדברי הסנגור, בעמ' 299 לפרוטוקול: "הירי באחד ושש עשרה דקות").

כאמור, החלטתי לצאת מההנחה הנוחה להגנה שלפיה הנאשם יצא מביתו בשעה 00.58 לערך.

מכאן שהנאשם יצא מביתו כ-18 דקות לפני הירי לעבר המנוח.

אף אם הירי היה כבר בשעה 01.12, הנאשם יצא את ביתו לפחות 14 דקות לפני כן.

אין חולק כי הנאשם יצא את ביתו ברכב שאחר נהג בו ושהמתין לו לנאשם ביציאה מביתו.

כמו כן, אין למעשה מחלוקת כי ניתן להגיע ברכב מביתו של הנאשם (בכתובת רחוב הנבטים 51 בשכונת שחמון באילת) לזירת הירי (סמטת שיזף שליד רחוב לוס אנג'לס) בתוך פרק זמן של פחות מ-14 דקות. ראו למשל דברי הסנגור בעמ' 1157: "יש לנו חלון הזדמנויות של 14 דקות ... אין ספק שבאמצעות רכב ניתן להגיע...".

עם זאת, אחת מטענות ההגנה היא כי בפרק הזמן האמור של כ-14 דקות (לגישת ההגנה), לא ניתן גם לנסוע מביתו של הנאשם לזירת הירי, גם להחליף בגדים וכן להחליף תסרוקת.

אלא שבפועל, אף מעדות הנאשם עצמו וכן מהעיון במפה הרשמית שהוגשה לנוחות בית המשפט בהסכמת הסנגור (ראו עמ' 1290; להלן: "המפה הרשמית") עולה, כי ניתן להגיע ברכב מביתו של הנאשם לזירת הירי בתוך פחות מעשר דקות, או לכל היותר בתוך כעשר דקות: ראשית, הנאשם ציין בעדותו כי ניתן להגיע בתוך 8-10 דקות מביתו למרכז העיר - שכונת הדקל/שדרות התמרים (ראו בעמ' 1337-1338). שנית, עיון במפה הרשמית מעלה כי מרחק הנסיעה מביתו של הנאשם לזירת הירי קרוב יותר, ומכל מקום אינו עולה על המרחק מביתו של הנאשם למרכז העיר/שכונת הדקל/שדרות התמרים. שלישית, יש לזכור כי מדובר בשעת לילה מאוחרת, שבה כידוע אין עומסי תנועה. רביעית, מחומר הראיות (לרבות הודעת בנו של המנוח במשטרה -ת/26) עולה כי לאחר שהמנוח יצא מביתו ברחוב משעול הזית בשכונת שחמון ובטרם הגיע לזירת הירי, הוא התעכב דקות אחדות בפיצרייה שבה עבד בנו, אשר במרכז שכונת שחמון, וזאת בסביבות השעה 01:00. לכך יש להוסיף כי על פי האיכון של הטלפון הנייד של המנוח (ת/24ג), בשעה 01:04, עת קיבל הודעת טקסט (ת/58) מהטלפון המבצעי, המנוח היה עדיין בשכונת שחמון, והוא הספיק להגיע לזירת הירי לפני השעה 01.16 לערך. עוד יצוין כי מעיון במפה הרשמית עולה כי המרחק מביתו של המנוח לזירת הירי הנו דומה למרחק מביתו של הנאשם לזירת הירי, וכי כתובות המגורים של שניהם הן בשכונת שחמון באילת.

מהמקובץ לעיל עולה, כי נוסף על זמן הנסיעה של כעשר דקות מביתו של הנאשם לזירת הירי, היו עוד בין כארבע דקות לכשמונה דקות בין שעת היציאה של הנאשם מביתו לבין שעת הירי.

מכיוון שכאמור אין מחלוקת כי הנאשם לא נהג ברכב ביציאה מביתו, כי אם עלה על רכב שהמתין לו ואסף אותו מביתו ושבו נהג אחר - לא יכולה להיות מחלוקת כי הנאשם היה יכול להחליף את בגדיו, שאיתם יצא מביתו (מכנסיים קצרים בצבע ירוק וחולצה בצבע שחור/כהה), לבגדים שבהם נצפה היורה בזירת הרצח (מכנסי ג'ינס ארוכים וחולצה בצבע אדום-בורדו), וזאת בין אם תוך כדי הנסיעה ברכב, לצד הנהג, ובין אם בעת עצירת הרכב לפני או אחרי הנסיעה לזירת הרצח.

כמו כן, ברי כי לא נדרשות יותר מדקות בודדות כדי להחליף בגדים.

בהקשר זה של טענת ההגנה דלעיל יש לציין כי רק העד י. פ. הזכיר כי היורה היה בעל שיער עם קוצים.

לעדותו של העד האמור התייחסתי לעיל וכך גם להתרשמותי מהעד עצמו, כעד מבולבל שלא ניתן לסמוך לא על עדותו ולא על תוכן אמרותיו בחקירתו, אשר התקיימה סמוך לאירוע הטראומתי שחווה, בהיותו כבן 17 שנים.

מכל מקום, אף אם היה מקום להתחשב בגרסתו של פ., יש לזכור, כי כפי שציינה חברתי השופטת סלוטקי בחוות דעתה, פ. מסר כי ראה את היורה רק מאחור, בעודו (של היורה) במנוסה; ומדובר בסיטואציה מפתיעה ומהירה אשר התרחשה למשך זמן קצר; כמו כן, פ. מסר באמרתו ת/8(ב) שליורה היה שיער קצר עם קוצים (ובעדותו טען כי היה ליורה שיער "קצוץ, קוצים", אם כי בהמשך העדות הוא טען כי היו לו "ספייקים" בשיער, שמשמעותם כנראה היא קוצים ארוכים), דהיינו - אף אם היו ליורה קוצים בשיער, מדובר (לפי האמרה הנ"ל, שאותה כאמור יש להעדיף על פני העדות של העד) בקוצים קצרים, שניתן לעצבם בקלות ובמהירות גם בשערו הקצר של הנאשם, כאשר מן המפורסמות הוא כי קיימים תכשירים שונים לשיער (בצורת ג'ל או תרסיס) שבאמצעותם ניתן ליצור או לעצב קוצים בשיער באופן עצמאי, ואין צורך לבקר במספרה לשם כך.

ב"כ הנאשם הדגיש עוד, בין היתר, כי הנאשם נצפה בצאתו מביתו בשעה 00.57.42 כשהוא אינו אוחז בבגדים להחלפה. אלא שאין זה הכרחי כי הנאשם יביא עמו מביתו את הבגדים להחלפה, כשהוא יודע כמובן שיש מצלמות אבטחה בבניין שבו הוא מתגורר, ואחת האפשרויות הסבירות היא כי הבגדים להחלפה (ואפשר גם כי תכשיר השיער) היו ברכב שבו נסע הנאשם מביתו.

מעבר לכך, התיאור של היורה, אליבא דעדי התביעה שראו אותו, מתאים מאוד לתיאור של הנאשם, מבחינת הגובה ומבנה הגוף (ואם יש להתחשב בגרסתו של פ. -אף מבחינת תנוחת הידיים, לעומת תנוחת ידיו של הנאשם עת יצא את ביתו כפי שתועד במצלמות האבטחה).

13. טענה נוספת של ב"כ הנאשם היא כי בעוד שעל פי העובדות הנטענות בכתב האישום התקשר הנאשם למנוח בשעה 00.51 (סעיף 5 לעובדות כתב האישום), הרי שמחומר הראיות עולה כי מדובר ב"שיחת 00 שניות" שאוכנה במרכז מור/מלון תמר/רחוב אילות - כאשר בשעה זו שהה הנאשם עדיין בביתו (בין 00.36 לבין 00.57). מכאן מסיק ב"כ הנאשם כי לא הנאשם הוא זה שהתקשר למנוח בשעה 00.51, כי אם אדם אחר, ומכאן שלטענת הסנגור, אדם אחר הוא שקבע להיפגש עם המנוח עובר לירי ואותו אדם אחר הוא שירה במנוח, ולא הנאשם.

בחנתי בזהירות ובקפידה גם את טענות ההגנה בעניין זה והגעתי למסקנה כי אין מקום לקבלן.

אמנם, כפי שציינתי לעיל, הנחת המוצא צריכה להיות, לגישתי, כי הנאשם שהה בביתו עד 00.57, דהיינו, לרבות גם בשעה 00.51, שעת ה"שיחה" של 00 שניות הנזכרת בסעיף 5 לעובדות כתב האישום.

אולם, כפי שכתב העד המומחה רוני אברהמי בחוות דעתו המתייחסת לאיכון של "הטלפון המבצעי" (המנוי על חברת "פרטנר") ביחס לכתובת ביתו של הנאשם (ת/69א), וכפי שציין העד גם בעדותו בפנינו - הגם שהסקטור הדומיננטי בביתו של הנאשם הנו "עין נטפים 20", יש אפשרות כי השיחה (של 00 שניות) בשעה 00.51 התבצעה מביתו של הנאשם למרות שהיא אוכנה כמרכז מור/מלון תמר דווקא; זאת, מכיוון שאמנם הסקטור במרכז מור אינו הסקטור הדומיננטי ביחס לביתו של הנאשם, אולם הסקטור במרכז מור "יכול להגיע/לכסות את הכתובת הנבטים 51, אילת", דהיינו את ביתו של הנאשם; ויש לזכור גם כי המרחק בין מרכז מור באילת לבין ביתו של הנאשם הנו מרחק קצר - כאלף וחמש מאות מטרים בלבד (ת/69/א).

14. על כן, נותרה על כנה האפשרות, גם אם לא האפשרות המסתברת ביותר, כי הנאשם הוא שהתקשר מביתו בשעה 00.51 למנוח.

יחד עם זאת, מכיוון שקיימת אפשרות מסתברת יותר, שלפיה לא הנאשם הוא שהתקשר אל המנוח בשעה 00.51, אבחן להלן את השלכותיה של אפשרות זו.

בהקשר זה יש להפנות לנתונים המצטברים דלהלן, העולים מחומר הראיות:

על פי עדותו של הנאשם, הוא שהה באותו ערב יחד עם שלושה: אחיו אילן בן שטרית, שי כהן ז"ל וזוהר/נואל אברג'יל.

על פי המסמך ת/24ב, איכון השיחות לטלפון המבצעי "חופף לאיכון השיחות של אילן בן שטרית ...054-2881782 (מלון תמר וזהרון 15)". מכאן שהטלפון המבצעי אוכן בהתאמה לאיכון הטלפון של אחי הנאשם, אילן בן שטרית.

אילן בו שטרית, שי כהן ז"ל ואברג'יל נתפסו ונעצרו בתוך ברכב מסוג יונדאי - הרכב שאותו שכר הנאשם ימים אחדים לפני הרצח - בסמוך לאחר הרצח, בשעה 01.27 לערך, באזור הקרוב לזירת הירי, במהלך ביצוע סריקות בעקבות הירי.

בפועל, אחיו של הנאשם, אילן בן שטרית, לא העיד מטעם ההגנה, וכך גם אברג'יל.

ככלל, אי-העדתו של עד רלוונטי יש בה כדי לתמוך בגרסה הנוגדת (ראו למשל: ע"פ 531/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 589, 598), או שלמצער היא מעוררת חשד לפיו בעל הדין שנמנע מהבאת העד חושש מהעדות ויוצרת הנחה לפיה עדותו של העד עלולה הייתה לחזק את עמדתו של הצד שכנגד (ראו למשל: ע"פ 6056/07 אלחמידי נ' מדינת ישראל (26/3/09), בפסקה 17), אם כי הנחה זו ניתנת לסתירה (ראו גם ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 453, 478). במקרה דנן הנחה זו לא נסתרה.

מחומר הראיות עולה עוד, כי לא רק שאילן בן שטרית לא הוזמן כעד מטעם ההגנה, כי אם גם הוא, כמו הנאשם, שמר על זכות השתיקה במהלך החקירה, עת היה עצור בגין חשד למעורבות ברצח של המנוח.

כפועל יוצא מהחלטתם של הנאשם ושל אחיו לשמור על זכות השתיקה במהלך החקירה ומאי-זימונו של אחי הנאשם או של אברג'יל כעד הגנה, נראה כי הן בחקירה והן במשפט לא התבררו כל הנסיבות לגבי שארע סמוך לפני הרצח ולאחריו, לרבות זהות האדם שהתקשר אל המנוח בשעה 00.51, אם לא הנאשם הוא זה שהתקשר למנוח בשעה 00.51.

מכל מקום, כזכור, לפני צאתו של המנוח מביתו, הוא אמר לאשתו שהוא הולך לפגוש את דודו (או דוד) בן שטרית מכיוון שהוא צריך אותו. משמע, המנוח הבין מהשיחה הנכנסת מהשעה 00.51, אף שלא ענה לה (ראו הסברו של העד המומחה אברהמי לגבי מהותה של שיחה זו בעמ' 1049-1053, 1064), שדווקא הנאשם צריך אותו. לעניין זה יש להפנות גם להודעת הטקסט שנשלחה בשעה 1.04 למנוח מהטלפון המבצעי (ת/58), ושבה נכתב "...זה אני...", ומכאן שלמנוח הייתה ידיעה מי המתקשר אליו ממספר הטלפון המבצעי (המצוין בשולי ההודעה), דהיינו - הנאשם או מי מטעמו.

מהמקובץ לעיל עולה, כי אף אם לא הנאשם הוא שהתקשר בשעה 00.51 למנוח, בנסיבות הראייתיות הכוללות אין הדבר מקים ספק סביר שמא לא הנאשם הוא שירה במנוח, כפי שיוטעם גם להלן.

ואכן בצדק טענה ב"כ המאשימה, אם כי לראשונה בסיכומיה המשלימים בעל פה (עמ' 1387, ש' 17 ואילך), כי אפשר שאחר התקשר אל המנוח בשעה 00.51, אך אין בכך כדי להקים ספק סביר שמא הנאשם לא ירה במנוח.

סיכומו של דבר, בחינה של מכלול הראיות מעלה כי הוכח מעבר לספק סביר שהנאשם הוא שירה במנוח - בין אם הנאשם הוא זה שהתקשר אליו בשעה 00.51 באמצעות הטלפון המבצעי, ובין אם מאן דהוא אחר התקשר למנוח באותה שעה.

לשון אחרת, אין באפשרות הנזכרת לעיל שלפיה לא הנאשם הוא שהתקשר למנוח בשעה 00.51, כדי להקים ספק סביר שמא הנאשם לא ירה במנוח (על הספק הסביר ראו גם בפסקה 21 להלן).

15. בחנתי, בין היתר, גם האם היה כאן "שינוי חזית" מצד המאשימה בסיכומיה המשלימים בעל פה, לאחר עדות רבוח מטעם בית המשפט (ראו גם עמ' 1397-1398 לפרוטוקול).

לאחר בחינת מכלול הראיות והטיעונים של הצדדים הגעתי למסקנה כי יש להשיב על כך בשלילה.

אמנם, כתב האישום מנוסח בצורה לקויה (כפי שיוטעם גם בפסקה 22 להלן), וזאת בהתבסס על הראיות הנסיבתיות, שכאמור אינן עיקר, ושבחלקן אינן חד-משמעיות.

אולם, כידוע, על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") ועל פי הפסיקה, ניתן להרשיע נאשם גם על סמך עובדות שלא נטענו בכתב האישום, כל עוד הייתה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

לטענת הסנגור, לא הייתה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני עובדות שלא נטענו בכתב האישום ובמיוחד מפני עובדות חדשות העומדות בניגוד לעובדות שנטענו בכתב האישום. לתימוכין בטענה זו הסתמך ב"כ הנאשם בעיקר על פרשת דמיאניוק (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (4) 221).

לאחר בחינה של הטענה האמורה הגעתי למסקנה כי יש לדחותה.

כידוע, המבחן לבחינת הטענה כי לנאשם לא הייתה הזדמנות סבירה להתגונן הוא מבחן כפול: ראשית, מבחן טכני-פרוצדוראלי; שנית, ובעיקר, מבחן מהותי; כאשר הקריטריון המכריע בעניין זה מצוי בתשובה לשאלה האם קו ההגנה של הנאשם היה משתנה; ואין די גם בעניין זה בהעלאת טענה ערטילאית גרידא מצד ההגנה, כי אם על הנאשם להצביע במה נתקפחה או נפגעה הגנתו וכיצד היה משתנה קו הגנתו (ראו למשל: דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 197, בפסקה 4 ואילך לפסק דינו של הנשיא א' ברק; ע"פ 729/06 רוטקביץ נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (8/11/06); ע"פ 4533/07 אזרי נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 (31/10/07); ע"פ 9090/09 חזן נ' מדינת ישראל, בפסקאות 49-51 (9/2/11)).

במקרה דנן קו ההגנה של הנאשם הנו כי הוא כלל לא ירה במנוח וכי כלל לא שהה בזירת הרצח בשעת הירי (אלא בחוף מפרץ השמש באילת).

כאן המקום להוסיף כי, בהבדל ממשפט דמיאניוק שעליו הסתמך כאמור הסנגור, במקרה דנן זירת הרצח היא אחת (ואין מדובר באירועים שונים בשתי זירות שונות, כמו במשפט דמיאניוק - מחנה סוביבור ומחנה טרבלינקה), האישום המיוחס לנאשם דנן נוגע למקרה קונקרטי מסוים של ירי לעבר המנוח, במועד מושא כתב האישום, והשיחה מהטלפון המבצעי בשעה 00.51 הנזכרת בכתב האישום היא טפלה לעיקר, כאשר ברי כי קו ההגנה של הנאשם צריך להתייחס לעיקר, דהיינו לאישום ברצח של המנוח.

בנסיבות כוללות אלה לא ניתן לומר שקו ההגנה של הנאשם היה משתנה או שנפגעה זכותו של הנאשם להתגונן כראוי, לנוכח האמור בעובדות כתב האישום, וזאת גם אם בניגוד למצוין בכתב האישום, לא הנאשם הוא זה שהתקשר למנוח בשעה 00.51.

16. כמו כן, נוכח האפשרות הנזכרת לעיל שלפיה היה זה אחר שהתקשר בשעה 00.51 מהטלפון המבצעי אל המנוח, הוספתי ובחנתי, שוב בזהירות רבה, את היתכנות האפשרות שמא המנוח ראה מי היורה, שכביכול איננו הנאשם, אך קישר בין היורה לבין הנאשם והסיק שמדובר בשלוח של הנאשם. אלא שכאמור מחומר הראיות עולה כי חלק מהעדים ששמעו את אמרות השכיב מרע של המנוח, אף שאלו אותו באופן מפורש מי ירה בו, המנוח מסר להם שהיורה הוא-הוא הנאשם וגם פירט לגבי לבושו של היורה וזאת בהיותו בהכרה מלאה ובדעה צלולה, מבלי להוסיף דבר שממנו אפשר להבין שהיורה בפועל אינו הנאשם.

מכאן שבאמרות השכיב מרע של המנוח אין מדובר בהסקת מסקנה בלבד מצד המנוח, אלא בזיהוי קונקרטי של הנאשם כמי שירה בו, במנוח.

זאת ועוד, כפי שיוטעם להלן, אין לנאשם כל הסבר מדוע יעליל עליו המנוח עלילת שווא; כך במיוחד לאור טענת הנאשם כי כביכול לא היה כל סכסוך ביניהם וכי אף היו חברים טובים.

17. לעומת עדי התביעה שהיו כאמור מהימנים בעיניי, מלבד י. פ. ופאול פרטוש - עדות הנאשם לא הייתה מהימנה גם בעיניי והייתה בלתי כנה ומתחמקת.

יתרה מזו, אין לנאשם כל הסבר, ומכל מקום אין לו הסבר מהימן ומניח את הדעת, לשורה של שאלות העולות מחומר הראיות:

א. מדוע עדים כה רבים, לא רק שוטרים אלא גם עדים נוספים, שעדויותיהם היו כאמור מהימנות בעיניי, מסרו כי המנוח ציין את שמו של הנאשם כמי שירה בו; ומדוע כל העדים האמורים כביכול שיקרו?

טענת ההגנה כי כביכול החוקרים "בישלו" את העדים - דינה להידחות, לאור מהימנות העדויות של עדי התביעה, הן החוקרים והן הנחקרים, בעיניי.

ב. מדוע המנוח שיקר, לטענת ההגנה, בכך שמסר את שמו של הנאשם כמי שירה בו, אם אמנם, כטענת הנאשם, הם לא היו מסוכסכים כלל כי אם אף היו חברים טובים?

ג. מדוע לא הסגיר עצמו הנאשם למשטרה מייד או בסמוך לאחר שנודע לו, לטענתו, שעות לאחר הירי, כי הוא חשוד בירי וכי הוא דרוש לחקירה, או לכל המאוחר ימים אחדים לאחר מכן, כי אם הסתתר שבועות אחדים עד למעצרו?

ברי כי טענת הנאשם כי היה בהלם כשנודע לו שהוא חשוד בירי על המנוח - אינה יכולה להסביר מדוע הסתתר במשך כחודש וחצי, אינה סבירה ואינה מהימנה. גם טענות הנאשם כי כביכול המתין במקום מסתורו עד אשר ישוחרר אחיו אילן מהמעצר וכן כי התכוון להסגיר עצמו למשטרה אלמלא הקדימו השוטרים ועצרוהו - אינן מהימנות ואינן סבירות.

ד. מדוע שתק הנאשם בחקירתו, אף שהוסבר לו כי השתיקה עלולה לחזק את ראיות התביעה, וכן אף שהוסבר לו במהלך החקירה שכאשר מסר אליבי בחקירות קודמות הוא שוחרר מהמעצר לאחר שהאליבי נבדק ונמצא נכון?

ה. מדוע הסכים הנאשם לענות על מקצת השאלות בחקירתו ואף שוחח עם החוקרים בענייני חולין, אך לא הסכים למסור במהלך החקירה את גרסתו ולא העלה בחקירה את טענת האליבי שאותה העלה רק במשפטו? (בעניין טענת האליבי ראו גם להלן, בפסקה 18).

18. טענת האליבי של הנאשם, שאותה כאמור העלה לראשונה במשפט, ושלפיה הוא לא נכח בזירת הירי אלא שהה בשעת הירי בחוף מפרץ השמש, לשם הסיעו שי כהן ז"ל (לאחר יציאת הנאשם מביתו בשעה 00.58 לערך) - אינה מהימנה; זאת, בין אם באותה עת היה לנאשם ולמשפחתו אוהל בחוף האמור, כפי שמסרו הנאשם ועד ההגנה יניב זינו בעדויותיהם, ובין אם לאו. גם טענת הנאשם כי כביכול נודע לו על הירי במנוח רק כאשר ביקר בבוקר שלמחרת הרצח בביתה של עדת ההגנה גב' פרנסיס - אינה מהימנה, בין אם אכן ביקר בביתה למחרת הרצח ובין אם לאו.

אמנם, מקום שמועלית טענת אליבי על ידי נאשם, על התביעה להוכיח, מעבר לספק סביר, (גם) כי הנאשם נכח בזירת העבירה בשעת ביצוע העבירה (ראו למשל והשוו: ע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 169-170; ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673).

אלא שבמקרה דנן לא הצליחה ההגנה להקים ספק סביר גם בעניין זה של טענת האליבי. יש לזכור כי טענת האליבי של הנאשם מהווה, למעשה, "גרסה כבושה", שהרי היא הועלתה לראשונה במענה לכתב האישום, ואילו בעת שנחקר במשטרה שמר הנאשם על זכות השתיקה, למרות אשר הובהר לו כמצוין לעיל בפסקה 17ד (ראו ע"פ 4297/98 הנ"ל בעניין הרשטיק: "על פי ההלכה הפסוקה, בהעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת, שואף משקלה הראייתי של טענת האליבי הכבושה לאפס...", שם, בפסקה 8ב(1)).

19. כפי שבצדק ציינה חברתי השופטת סלוטקי בחוות דעתה, המניע אינו יסוד מיסודות העבירה, ואין צורך להוכיח קיום מניע מצד נאשם לביצוע העבירה, מקום שמוכח ביצועה של העבירה על ידי הנאשם (ראו למשל: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 629; ע"פ 7386/96 יעקובוב נ' מדינת ישראל (1/9/98), בפסקה 13; ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל (29/3/07), בפסקה 27)).

עם זאת, טענת הנאשם כי לא היה בינו לבין המנוח כל סכסוך - אינה מהימנה גם בעיניי, כמו בעיני השופטת סלוטקי. כמו כן, כאמור, גם לדעתי יש להעדיף את אמרתו של פאול פרטוש על פני עדותו בבית המשפט; ומהראיות שהובאו בפנינו - לרבות עדות אחי המנוח, אמרת פאול פרטוש ועדותה של ילנה - עולה כי ככל הנראה המנוח והנאשם הסתכסכו בתקופה שקדמה לירי לעבר המנוח.

מנגד, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, לאור העולה מחומר הראיות כי המנוח עסק, בין היתר כאמור, בגביית חובות עבור אחרים וביניהם ארגון הפשיעה של איאד אלחרירי (שבינתיים נהרג), אשר אף העמיד למנוח שומר ראש בנסיעותיו של המנוח למרכז הארץ, וכי המנוח היה חייב כספים לאחרים (וביניהם העד דוד בן שטרית מאור יהודה) - אין לייחס משקל מיוחד למניע של הנאשם דווקא, דהיינו לסכסוך בין הנאשם לבין המנוח.

20. למעשה, בסופו של יום יש לבחון את התמונה הראייתית הכוללת, אשר כאמור נסמכת על מספר נדבכים, ובראשם אמרות השכיב מרע של המנוח, ולצדם חיזוקים וראיות נסיבתיות כמפורט לעיל ובחוות דעתה של השופטת סלוטקי; והשאלה המכרעת היא האם הוכיחה התביעה את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, אם לאו.

21. כידוע, אין די בהעלאת גרסה סתמית או תיאורטית בעלמא על מנת לעורר את הספק הסביר הנדרש לשם זיכויו של נאשם מעבירה פלילית, כי אם נדרש ספק רציונאלי וממשי, שיש לו אחיזה ממשית בחומר הראיות ואחיזה מעשית במציאות (על מהות הספק הסביר ראו, למשל, והשוו: דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אלעביד, פ"ד נא(1) 736, 817-818, 859; ע"פ 2316/98 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 797; ע"פ 5793/02 דוד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27/10/03), בפסקה 6; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25/1/07), בפסקה 49 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"פ 1651/10 פלוני נ' מדינת ישראל (8/11/10); ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25/11/10); ע"פ 3751/11 אבו טראש נ' מדינת ישראל (2/9/12); ע"פ 3676/10 חליל עלי נ' מדינת ישראל (9/10/12)).

במקרה דנן, כאמור, ההגנה לא הצליחה להצביע על ספק סביר לטובת הנאשם.

22. אשר לטענת ההגנה מן הצדק שהעלה ב"כ הנאשם, אמנם צודק ב"כ הנאשם כי המבחן לקבלתה של טענת ההגנה מן הצדק אינו עוד מבחן ההתנהגות השערורייתית של הרשות, ההתעמרות בנאשם או רדיפתו על-ידי הרשות (שנקבע בשעתו בפרשת הבנקאים, בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 221 (1996)), אשר (בין היתר) נזכר בסיכומי המאשימה (בעמ' 63); אלא האם כתב האישום או ניהולו של ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות, כפי שהם נתפסים בעיניו של בית המשפט (ראו: סעיף 140(10) לחסד"פ, שהוסף בתיקון מס' 51, התשס"ז-2007; ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 776 (2005); ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, בפסקאות 57-63 (ניתן ביום 4/9/07); ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 111 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר (ניתן ביום 21/10/07); ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 23 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (ניתן ביום 1/9/09); ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל, בפסקה 24 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (ניתן ביום 4/7/11); ע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל (30/12/12), בפסקה 40 ואילך).

אולם, במקרה דנן אין לקבל את טענת ההגנה מן הצדק, באשר לא הייתה בהעמדתו לדין של הנאשם ובניהול ההליך הפלילי נגדו כל פגיעה או סתירה - ובוודאי לא סתירה מהותית - לעקרונות של צדק והגינות.

בפועל, אין לקבל את טענות ב"כ הנאשם כי כביכול רשויות החוק רדפו את הנאשם, או כי הייתה התנכלות לנאשם מצד החוקרים או מצד ב"כ המאשימה וכי אלו הדיחו ו"בישלו" עדים ואף בדו ראיות.

להיפך, התרשמתי כי הן החוקרים והן ב"כ המאשימה פעלו בתום לב במלאם את תפקידיהם.

עם זאת, אכן מוטב היה אם ב"כ המאשימה הייתה משוחחת עם רבוח בעניין שעות השהייה של הנאשם בביתו - לפני הגשת כתב האישום, או לכל המאוחר לפני שהעיד (בפעם הראשונה בפנינו) כעד מטעם התביעה ולפני שהוגשו בהסכמה המסמכים ת/32 ו-ת/33.

כמו כן, מוטב היה אם כתב האישום היה מנוסח בקצרה, על בסיס אמרות השכיב מרע, ללא הסתמכות על ראיות נסיבתיות לאו-חד-משמעיות, כגון על "שיחת ה-00 שניות" משעה 00.51, שלמעשה לא הייתה שיחה של ממש ושלא ברור אם הנאשם הוא זה שהתקשר באותה שיחה אל המנוח.

בנוסף לכך, מוטב היה אם המאשימה הייתה מצהירה מראש, עוד בתחילת פרשת התביעה, את שאמרה רק בסיכומיה המשלימים בעל פה לאחר עדות רבוח כעד מטעם בית המשפט, היינו שלגישת המאשימה, גם אם הנאשם שהה בביתו עד 00.57, וגם אם לא הוא זה שהתקשר אל המנוח בשעה 00.51 - הנאשם הוא היורה/הרוצח.

אף על פי כן, בנסיבות הראייתיות הכוללות של המקרה דנן, הגעתי למסקנה כי לא היה בפגמים האמורים, בניסוח כתב האישום ובניהול התביעה במהלך המשפט, כדי לפגוע באפשרות של הנאשם להתגונן כראוי או כדי להקים הגנה מן הצדק; וכאמור, לא קם כל ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם.

23. סיכומם של דברים, גם אני בדעה, כמו חברתי השופטת סלוטקי, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

השופטת ר. אבידע:

1. מצטרפת אני לדעת חברי, ומנימוקיהם, כי הוכחה, במידה הנדרשת בפלילים, אשמת הנאשם כנטען בכתב האישום, וכי ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

2. באשר לעדות העד רבוח, מצטרפת אני לאמור בחוות דעתה של השופטת סלוטקי ומטעמיה. יחד עם זאת, אף לדעתי, כפי שסברו חברי, אשמת הנאשם בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הוכחה כנדרש, גם אם יש לקבל את עדותו של רבוח. כאמור, דעתי בעניין עדותו של רבוח היא כי אין לקבלה.

אשר על כן, לאחר שמצאנו כי הוכח, במידה הנדרשת בפלילים, כי הנאשם ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הננו מוצאים אותו אשם ומרשיעים אותו בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום, יג' ניסן תשע"ג , 24 מרץ 2013, במעמד הצדדים.