2. מכאן הבקשה שלפניי. נטען כי לא היה מקום לגזור על המבקש עונש של מאסר בפועל, בשל הנסיבות המצטברות הבאות: המבקש מצוי בהליכים לקבלת היתר בנייה ביחס למבנה נושא פסק הדין; הודאתו בעבירה וחיסכון זמן שיפוטי; חומרת העבירה הפחותה; נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש - אב ל-12 ילדים, המצוי בקשיים כלכליים כבדים ואינו עובד. על כן, עותר המבקש להמרת עונש המאסר בפועל בעונש מאסר מותנה. בד בבד עם הגשת הבקשה, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

3. דין הבקשה להידחות. כידוע, טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה משמעותית וניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 4156/13 אפרים בוחניק נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (‏12.6.2013). לאחר בחינת פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור כאמור. כפי שציין בית משפט השלום, כאשר מדובר בהפרה של צו שיפוטי, מדיניות בתי המשפט היא להחמיר בענישה, ובנסיבות המתאימות - להטיל עונש של מאסר בפועל (רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל (2.1.2013)). זאת, כאשר מתרשם בית המשפט כי הטלת קנסות ועונשים מותנים אינה משיגה את מטרת ההרתעה, ונדרשת פנייה לאפיקי ענישה חמורים יותר. בענייננו, על אף שניתנה למבקש הזדמנות להסדיר את הפרות החוק שביצע, במסגרת פסק הדין משנת 2002, הוא התעלם מהצווים השיפוטיים והמשיך בסורו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי גזר הדין סוטה לחומרה במידה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית אפוא, המבקש יתייצב לנשיאה בעונשו במועד ובתנאים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, ‏כ"ב בתמוז התשע"ג (‏30.6.2013).