3. בית משפט קמא אף דחה את גרסתו של המבקש, לפיה לאחר שהתבקש לחתום על הדו"ח בדבר סירובו לעבור את בדיקת הינשוף, הוא התעקש שסימונה תערוך לו את הבדיקה, ולשם כך הוא המתין לה, בלווית אשתו וחברו, זמן רב. לפי גרסה זו, משחלפה כשעה עד כשעה וחצי, והבדיקה טרם בוצעה, חזר המבקש לביתו. בית המשפט לתעבורה התקשה להאמין כי המבקש, אשתו וחברו המתינו במקום במשך שעה ארוכה "באוירה פסטורלית של שיחת חולין..בשעה 02:00 בלילה, כשילדיו מחכים לו בבית" ואף אחד מהם לא ניגש לשוטרת לברר מדוע עדיין לא בוצעה לו בדיקת הינשוף. בית משפט קמא אף הבהיר, כי הוא התרשם שהמבקש אינו "מן הביישניים", וסביר להניח כי כאשר התבקש לחתום על הדו"ח אודות סירובו לביצוע הבדיקה, הוא היה מנצל את ההזדמנות כדי לכתוב שהוא מבקש להבדק, אך לא כך היה.

בנוסף, מיאן בית המשפט לתעבורה לקבל את גרסת המבקש, אשר נשמעה לראשונה בשלב הראיות, לפיה לא הוא שסירב לבצע את בדיקת הינשוף אלא אדם אחר, כאשר לאורך תקופה של למעלה משנתיים ימים, מאז בוצעה העבירה, הוא לא הביא את עדיו למשטרה, ולא ניסה להעמיד את השוטרים על טעותם בדבר זהות העבריין. המבקש אף לא נטל פרטים מהאדם האחר, שלטענתו נכח במקום הבדיקה, ועבר את העבירה המיוחסת, בטעות, למבקש.

לעניין עדי ההגנה, ציין בית משפט קמא, כי אשת המבקש העידה ש"הייתה מבולבלת, קשה לה להגדיר זמן, והיא נלחצה" ועל כן הוא התקשה ליתן אמון בעדותה בבית המשפט, ובאשר לעד ההגנה הנוסף, נקבע שעדותו "היתה מגמתית, בלתי סבירה ובלתי הגיונית".

לאור זאת, המבקש הורשע, כאמור, בעבירות המנויות בכתב האישום.

גזר דינו של בית המשפט לתעבורה

4. במסגרת גזר הדין, שקל בית המשפט את עברו הפלילי של המבקש, ובפרט את עברו התעבורתי, והבהיר כי במהלך 13 השנים, בהן מחזיק המבקש ברשיון נהיגה, הוא צבר לחובתו 17 הרשעות קודמות בתעבורה, וכי כשנתיים עובר לביצוע העבירות הנדונות הוא הורשע, על פי הודאתו, בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב (פ"ל 982/07) בגין נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש וסירוב להבדק בדיקות דם ונשיפה. בגין עבירות אלו נשפט המבקש ל -11 חודשי פסילת רשיון, וכן הושתו עליו קנס כספי וששה חודש מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. העבירות, מושא גזר דין הנוכחי, כך הובהר, בוצעו טרם חלפה שנה מאז שהוחזר למבקש רשיון הנהיגה.

בהמשך, פירט בית המשפט את עברו הפלילי של המבקש גם בתחומים אחרים, הכולל, בין היתר, עבירות של העלבת עובד ציבור, נסיון לקבל דבר במרמה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והחזקה ושימוש בסמים, שלא לצריכה עצמית. כמו כן, נדרש בית המשפט לתסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, אשר נמנע ממתן המלצה טיפולית כלשהי "שכן הנאשם הבהיר כי אינו זקוק להתייחסות טיפולית או סיוע כלשהו".

בית משפט קמא התייחס לעובדה, כי בסוף שנת 2010 נפתח נגד המבקש תיק פלילי, אשר בירורו טרם הסתיים, בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (להלן: תיק מב"ד). בנוסף, נתן בית המשפט את דעתו לטיעוני המבקש לעונש בתיק פ"ל 982/07 הנזכר, והתרשם כי "הנאשם משתמש בכל הטענות האפשריות הנטענות בבתי משפט במקרה של סירוב להיבדק בדיקת ינשוף". בתיק האמור, כך צויין, כפר המבקש באשמתו, ורק בשלב הסיכומים חזר בו מכפירתו , והודה במיוחס לו.

5. לאור המפורט לעיל, הסיק בית המשפט כי המבקש אינו נרתע מאימת הדין, ואף אינו מראה נכונות להתחיל בהליך שיקומי, ומשום כך, קבע, כי אין הצדקה להאריך את עונש המאסר על תנאי, העומד לחובתו. לאחר זאת, ועל אף הנסיבות האישיות המתוארות בתסקיר המבחן, נגזרו על המבקש העונשים הבאים:

ששה חודשי מאסר לריצוי בפועל המורכבים משלושה חודשי מאסר בפועל, בגין העבירות בתיק זה ומהפעלת עונש המאסר על תנאי, למשך ששה חודשים, אשר הושת על הנאשם בתיק פ"ל 982/07, ואשר ירוצו בחופף לעונש שנגזר עליו בתיק זה; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות או תחת השפעת אלכוהול, אי ציות לשוטר במילוי תפקידו והפרעה לשוטר במילוי תפקידו; פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, החל מיום שחרורו של המבקש מהכלא; ותשלום קנס בסכום של 2,000 ₪ או 200 ימי מאסר תמורתו.

המבקש ערער על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה וכן על העונש שהושת עליו, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6. בית המשפט המחוזי דחה את מרבית השגותיו של המבקש בנוגע להכרעת הדין של בית משפט קמא, וקבע, כי זו מושתתת על ממצאי מהימנות, שמקורם בהתרשמות הערכאה הדיונית מהעדים שנשמעו בפניה, וכי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלו. לעניין טענותיו הפרטניות של המבקש, אשר הועלו במסגרת הערעור, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי הסתירה בין דברי המתנדב שלהב לעדותה של סימונה אינה מהותית, וכי הטענות בדבר חוסר מקצועיותה של סימונה נטענו בעלמא. באשר לשאלת זיהויו של המבקש, כמי שביצע את העבירות בהן הורשע, ציינה ערכאת הערעור, כי אין מקום להטיל ספק במהימנות עדותה של סימונה, לפיה המבקש הוא שסרב לעבור את בדיקת הינשוף, כפי שגם עולה מהמזכר שכתבה והטפסים השונים שמילאה בנוגע לאירוע. עוד קיבל בית משפט המחוזי את קביעת בית משפט קמא, כי סימונה ניסתה להסביר למבקש מספר פעמים את השלכות סירובו להבדק, אך הוא מיאן להקשיב לה, וכי בהגיע תורו להבדק, סירב לעשות כן.

באשר למהימנות גרסת המבקש, נקבע, כי דרישת בית משפט קמא, לפיה היה עליו לבקש פרטים מאותו אחר, שלטענתו ביצע את העבירה המיוחסת לו, "היא דרישה שיש קושי לעמוד בה", וכי העובדה שהמבקש לא הביא את עדיו למשטרה עד כה, אינה מכריעה את גורל גרסתו. יחד עם זאת, אישר בית המחוזי את קביעת בית המשפט לתעבורה, כי הגרסה, לפיה המבקש, אשתו וחברם המתינו שעה ארוכה במקום, מבלי שהמבקש עמד על רצונו להבדק, אינה הגיונית. אין זה גם סביר, כך נקבע, כי נהג יבקש להבדק בבדיקת ינשוף, בקשתו לא תענה, ותחת זאת, יירשם לו דו"ח כוזב. לאחר זאת, אישר בית משפט המחוזי את מסקנות בית משפט קמא בדבר מהימנותה הירודה של גרסת המבקש, וכן של העדים אשר העידו מטעמו.

בנוגע לטענה, כי היה על המאשימה לזמן לעדות את פקד ליבוביץ', קבעה ערכאת הערעור, כי מאחר שלפי עדותה של סימונה, המבקש הביע את סירובו להבדק גם בפני העד האמור, היה מקום כי זה יערוך מזכר בנושא, ויעיד בעקבותיו. בית המשפט המחוזי אף הגדיר את העדרו של המזכר כמחדל חקירתי, ואולם, הוא הבהיר אין במחדל האמור כדי לקפח את הגנת המבקש, וכי "די היה במסכת הראיות שהובאה כדי לבסס את הרשעתו". משכך, נדחה ערעורו של המבקש לעניין הכרעת הדין.

7. בית המשפט המחוזי בחן את חומרת העונשים אשר הושתו על המבקש בבית המשפט לתעבורה, וקבע, כי מאז נגזר דינו של המבקש בערכאה הדיונית, הוא הורשע בכתב האישום, מושא תיק המב"ד שנזכר לעיל, ועל כן, בעת שקילת הערעור על גזר הדין, ניתן להתחשב בהרשעתו האמורה, על אף השגתו של המערער לעניין זה. ערכאת הערעור הוסיפה וקבעה, כי גם אלמלא ההרשעה בתיק המב"ד, אין מקום להתערב בגזר הדין שהושת על המבקש, וזאת, בין היתר, לנוכח עברו הפלילי והתעבורתי הנכבד. בית המשפט המחוזי אף ייחס חומרה יתרה לעובדה שהעבירה הנוכחית, בה הורשע המבקש, נעברה כשנה לאחר שנסתיימה תקופת פסילת רשיונו של המבקש, בגין ביצוע עבירה זהה, ובעוד תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, בעקבות אותה עבירה. עוד נתנה ערכאת הערעור את דעתה לחומרת העבירה של נהיגה בשכרות ולסכנות הכרוכות בביצועה, ולאור כלל הנסיבות, החליטה לדחות את ערעור המבקש גם בנוגע לגזר דינו.

הבקשה

8. לא בכדי פירטתי בהרחבה את קביעותיה של ערכאת הערעור בעניינו של המבקש, שכן בבקשה שלפניי, חזר המבקש על כל הטענות שהעלה בפני ערכאה זו, אחת לאחת. לעמדת בא כוח המבקש, טענות אלו מעוררות שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת, וכי דחייתן על ידי הערכאות הקודמות מצדיקה את קבלת רשות הערעור, ולו משיקולי צדק. לעניין גזר דינו של המבקש, נטען, כי בענייננו מתקיימות נסיבות חריגות המגולמות ב"סוגיה אנושית- מצפונית", ובגינה יש ליתן למבקש רשות לערער גם על חומרת העונש, אשר לדידו, נוגדת את "חוש הצדק". בא כוחו של המבקש הבהיר כי האירוע, מושא הבקשה, התרחש לפני כשלוש שנים, והמבקש הינו אדם חיובי אשר עובד ומתפרנס מעסק שהקים במו ידיו, ועל כן יש ליתן לו רשות לערער לבית משפט זה, ולהסתפק בהארכת המאסר המותנה שהושת עליו בהליך הפלילי הקודם, בעניינו.

דיון והכרעה

9. כלל נקוט הוא בידינו כי בקשת רשות ערעור לבית משפט זה לא תתקבל אלא במקרים חריגים, בהם מעוררת הבקשה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או כאשר עולה חשש לעיוות דין בעניינו של המבקש (רע"פ 3799/13 והאדנה נ' מדינת ישראל (25.7.2013); רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013); רע"פ 4798/13 נחום נ' מדינת ישראל (4.7.2013)).

בית משפט זה אף חזר וקבע, ובכך אין כל חידוש, כי טענות בדבר חומרת העונש בלבד, לא ישמשו טעם למתן רשות לערער, אלא אם הוכיח המבקש כי גזר דינו סוטה במידה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דומות (רע"פ 4522/13 נעיסי נ' מדינת ישראל (16.7.2013); רע"פ 2401/13 חפר נ' מדינת ישראל (8.7.2013); רע"פ 4088/13 הדרי נ' מדינת ישראל (11.3.2013)).

10. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להענות לה. המבקש אינו מתכחש לעובדה, כי בקשתו הוגשה על מנת שבית משפט זה יבחן, בשלישית, את טענותיו השונות לעניין הרשעתו ולעניין העונש הראוי לו, והדברים צויינו מפורשות בגוף הבקשה. אלא שאין זו מטרתו של הליך הבקשה לרשות הערעור (רע"פ 3743/13 שיליאן נ' מדינת ישראל (11.7.2013); רע"פ 2222/13 חיחאשוילי נ' מדינת ישראל (2.5.2013)). רשות לערער לבית משפט זה תינתן, כאמור, רק בהתקיים טעמים מיוחדים ומוגדרים, ולא מצאתי כי אלו מתקיימים בענייננו, הלכה למעשה. השתכנעתי, כי המבקש מנסה להשתמש בהליך שבכותרת על מנת לערוך "מקצה שיפורים" לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הא ותו לא. מטעם זה, יש לדחות את הבקשה שלפניי (רע"פ 4919/13 ידרמן נ' מדינת ישראל (28.7.2013); רע"פ 2470/13 פרוגה נ' מדינת ישראל (5.5.2013)).

11. למעלה מן הדרוש, אבהיר, כי הרשעתו של המבקש מבוססת על קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר ערכאת הערעור, ככלל, אינה נוטה להתערב בהן, והדברים נאמרו מפורשות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כלל זה חל ביתר שאת, עת עסקינן בבקשה לבחון את ממצאי הערכאה הדיונית במסגרת "גלגול שלישי" (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013); רע"פ 3525/13 אבולפיה נ' עיריית תל אביב-יפו (24.6.2013)) וממילא לא סברתי, כפי מסקנתה של ערכאת הערעור, כי בענייננו מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מהכלל האמור.

מסקנתי בדבר דחיית הבקשה תקפה גם באשר לגזר דינו של המבקש. לאור העבר הפלילי והתעבורתי המשמעותי של המבקש; העובדה שזמן לא רב קודם לכן הוא קיבל את רשיונו, לאחר שהורשע בעבירות דומות, ורשיונו נפסל; ומסקנותיו של שירות המבחן באשר לאפשרות שיקומו, אינני רואה בגזר הדין משום פגיעה ב"חוש הצדק", וממילא, לא נטען על-ידי המבקש, כי עונשו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דומות, באופן המצדיק הענות לבקשתו.

12. הבקשה למתן רשות הערעור, נדחית בזאת.

ניתנה היום, ‏כ"ב באב התשע"ג (‏29.7.2013).