4. המבקש ערער על החלטתו זו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה. המבקש טען בערעורו, בין השאר, כי לא ידע כלל על הגשת הדו"ח נגדו, אלא עד שהתקבלה דרישת התשלום. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, שוכנע בית המשפט המחוזי, כי "הדו"ח נשלח אל [המבקש], לכתובתו בה הוא מתגורר, לדבריו הוא, מזה כ-14 שנים". ועוד הוכח, כי נשלחו אל המבקש, בדואר רשום, תגובתה של המשיבה לפניית המבקש; וכן מכתב התראה ובו דרישה לתשלום החוב, מחודש יולי 2014. צויין, בהקשר זה, כי דברי דואר אלו סווגו כדואר ש"לא נדרש", מאחר שהם לא נלקחו על-ידי המבקש. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אין בטענותיו של המבקש לגופו של עניין "משום הגנה כלשהי". עיון בצילום שהגישה המשיבה, מעלה כי המבקש החנה את האוטובוס במקום שאינו מסומן כמותר לחניית אוטובוסים, וחלק מסויים מן האוטובוס אף חנה במקום בו צבועות אבני השפה של הכביש באדום-לבן, "היינו - במקום בו גם לרכב פרטי אסור לחנות". בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, לפיה המבקש רשאי היה להעמיד את האוטובוס במקום, במשך כ-10 דקות, לצורך העלאה והורדת נוסעים. נקבע, בהקשר זה, כי: "סעיף 8(א) לחוק העזר, הוא סעיף שיוחד לאוטובוסים, ולכן הוא גובר על סעיף 5(א) לחוק העזר, שאליו התכוון [המבקש] בטענתו (ואשר גם בתנאיו לא עמד)".

הבקשה לרשות ערעור

5. בבקשה שלפניי חוזר המבקש על הטענה, כי האיחור בהגשת הבקשה לביטול הדו"ח, נגרם "באחריות [המשיבה], ולא באחריות המבקש". עוד נטען, כי היה על פקח החניה מטעם המשיבה למסור את הדו"ח שנרשם למבקש באופן ישיר. לשיטתו של המבקש, סעיף 8 לחוק העזר "מחייב חניה מוחלטת", וכי בנסיבות דנן, "היה צריך להבדיל בין זה [...] לבין לקחת נוסעים במשך עד 10 דקות". לפיכך, נטען על-ידי המבקש כי הוא היה רשאי להעמיד את האוטובוס במקום.

דיון והכרעה

6. דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי היעתרות לבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים חריגים ויוצאי דופן, המעוררים שאלה משפטית כבדת משקל ורחבת היקף, בעלת השלכות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר מתעורר חשש מפני עיוות דין או אי-צדק מהותי אשר נגרם למבקש (רע"פ 2472/15 שוורצמן נ' מדינת ישראל (21.5.2015); רע"פ 3208/15 הקרי נ' מדינת ישראל (11.5.2015); רע"פ 5166/14 קרופצקי נ' מדינת ישראל (5.5.2015)). לאחר עיון בבקשה שלפניי ובצרופותיה, לא מצאתי, כי בנסיבות העניין מתקיימת אחת (או יותר) מבין העילות המצדיקות מתן רשות ערעור, ודי בכך על מנת לדחות את הבקשה.

7. אתייחס, למעלה מן הנדרש, למקצת מטענותיו של המבקש. אשר לטענת המבקש, כי לא ידע על דבר הדו"ח שהוגש נגדו, שוכנעתי, כי המבקש לא הרים את הנטל לסתור את "חזקת המסירה", אשר קמה משהציגה המשיבה אישור אלקטרוני המעיד על משלוח הדו"ח בדואר רשום. על משמעה של "חזקת המסירה" עמדתי ברע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל (20.1.2015), באומרי כי:

"מחוקק המשנה קבע את 'חזקת המסירה', אשר לפיה, בעבירות מסויימות, משלוח הודעה או הזמנה למשפט, באמצעות דואר רשום, מעביר את הנטל אל כתפי הנמען, להוכיח כי הוא 'לא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן' (ראו גם: רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.2015)).

על יסוד האמור לעיל, נראה כי המבקש היה ער לקיומם של דברי הדואר הרשום שנשלחו אליו מאת המשיבה או מי מטעמה, אך הוא נמנע מלאסוף אותם, בכוונת מכוון. מכל מקום, המבקש לא העלה כל טענה, לפיה מחדלו נגרם "מסיבות שאינן תלויות בו".

8. עוד נטען על-ידי המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות בקביעתן, כי הוא לא היה רשאי להעמיד את האוטובוס במקום בו העמידוֹ, אף לצורך העלאה והורדת נוסעים. גם בטענה זו של המבקש אין ממש. סעיף 8(א) לחוק העזר, אוסר העמדת אוטובוס ברחוב, אלא במקום שהוגדר כמקום עצירה לאוטובוסים, בקובעו כי:

"לא יעמיד אדם ולא ירשה לאחר להעמיד אוטובוס ברחוב אלא במקום שנקבע כתחנת אוטובוסים והמסומן בתמרור כפי שנקבע בהודעה, הנושא עליו את מספרו של קו האוטובוסים או הודעה שהתחנה מיועדת להורדת נוסעים בלבד".

בניגוד לטענתו של המבקש, אין בסעיף זה כל הבחנה באשר לתכלית העמדת האוטובוס על-ידי הנהג ברחוב. כשם שאסורה חניה מלאה של האוטובוס שלא במקום שהותר לכך, כך, על-פי הסעיף האמור, אסורה גם עצירתו של האוטובוס במקום זה, ולו לפרק זמן קצר.

9. לפיכך, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

ניתנה היום, ‏כ"א בסיון התשע"ה (‏8.6.2015).