בשם המבקש: עו"ד ויסאם גנאים

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן על-ידי כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן, בע"פ 62336-12-12, מיום 17.3.2013. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אשר ניתנה על-ידי כב' השופטת ש' לארי-בבלי, בב"ש 3426/12, מיום 19.12.2012.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוצא צו הריסה מינהלי, אשר נחתם ביום 7.5.2012, על-ידי מ"מ יושב ראש הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז ירושלים, מכח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק). הצו מכוון להריסת בניין, אשר הוקם על מקרקעין בנ.צ. 222990/634928, בשולי שכונת "הגבעה הצרפתית" בירושלים.

3. צו ההריסה המינהלי שהוצא נגד המבקש, נתמך בראיות אלה: תצהירו של המהנדס, מר פרנקל, אשר הוסמך לכך; מידע שהתקבל ממפקח הבניה, מר בן-עמי, אשר ביקר בשטח ביום 6.5.2012; ותצהירו של מר דייגי, מלשכת התכנון במחוז ירושלים, ושעל פיו "מדובר בתחום אזור פתוח אשר אינו מיועד לבינוי מסוג כלשהוא (בהתאם לתכנית המתאר החדשה לירושלים (2000))".

הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים

4. ביום 28.5.2012, הגיש המבקש בקשה דחופה לביטולו או לעיכובו של צו ההריסה המינהלי, לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. בבקשה נטען, כי במועד מתן תצהיר המהנדס, הבניה כבר הושלמה והמבנה אף אוכלס. עוד טען המבקש, כי מדובר במבנה שהוקם לפני שנים, וכל שבוצע בו הוא שיפוץ בלבד, ואין מדובר בבניה הדורשת היתר. בין כך ובין כך, טען המבקש, אין מדובר במבנה המשמש אותו למגורים, כי אם עסקינן במרפסת סגורה, ללא פתחים וללא חלונות, אשר נועדה לשמש כחדר משחקים לילדיו.

בנוסף העלה המבקש שלל טענות, בגינן יש, לגישתו, לבטל את צו ההריסה המינהלי שהוצא נגדו, וביניהן: כי נפלה טעות בזיהוי המבנה; כי נפל פגם בתצהיר המהנדס; כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת בפני המשיבה, בבואה לחתום על צו ההריסה; וכי יש לבטל את הצו מחמת שיהוי. נוסף על כך, כפר המבקש בנתוני הזיהוי המופיעים בצו.

5. ביום 19.12.2012, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשת המבקש לביטול או לעיכוב צו ההריסה. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי, בהתאם לתצהיריהם של מר דייגי, ומפקח הבנייה, מר בן-עמי, הבניה, מושא הצו, נעשתה ללא היתר בניה, ועל כך אין מחלוקת. אשר למצב הבניין, בעת מתן תצהיר המהנדס, קבע בית המשפט, על סמך העדויות וחומר הראיות שהובאו בפניו, כי במועד הרלוונטי, טרם הושלמה בניית המבנה. בהקשר זה, התייחס בית המשפט, לתצהירו ולעדותו של מפקח הבנייה, מהם עולה, כי בעת ביקורו בנכס, ביום 6.5.2012, היו עדיין מפוזרים במקום חומרי בניה; הצביעה החיצונית לא הושלמה; וטרם הותקנו חלונות ודלתות במבנה. בית המשפט אף נתן דעתו לתמונות שצולמו, ואשר הצביעו על כך, כי מדובר ב"אתר בניה".

בהחלטתו המנומקת והמפורטת, דן בית המשפט לעניינים מקומיים, בעילות הביקורת השיפוטית, הקבועות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, הקובע בזו הלשון: "לא יבטל בית המשפט צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". אשר לעילה הראשונה, קבע בית המשפט, כאמור, כי הבניה בוצעה מבלי שניתן היתר בניה, ולפיכך מדובר בבניה שבוצעה שלא כדין. מכאן, נפנה בית המשפט לדון בעילת ההתערבות השניה, ולפיה יש לבחון את השאלה, האם הצו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. בית המשפט ציין כי ניתן, אמנם, לעשות שימוש במבנה כמרפסת מקורה, אך עבודות הבניה עודן מצויות בעיצומן, וכפועל יוצא מכך, "שימוש זמני, קודם שהושלמה הבניה, לא הופך את המבנה לכזה שבנייתו הסתיימה". לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה, כי במועד שבו ניתן תצהירו של המהנדס, בניית המבנה טרם הושלמה. בית המשפט קבע עוד כי לא הוכח בפניו, שהבניה הסתיימה למעלה משישים ימים, עובר למתן התצהיר, או שהמבנה אוכלס למעלה משלושים יום קודם לכן, בהתאם למועדים הקבועים בסעיף 238א(א) לחוק.

בהמשך, דן בית המשפט בטענותיו הנוספות של המבקש. אשר לטענה כי נפלה טעות בזיהוי הנכס, קבע בית המשפט, כי טענה זו נזנחה במהלך דיוני ההוכחות. כמו כן קבע בית המשפט, כי לא נפל פגם בתצהירו של המהנדס, ואף דחה את כל יתר טענותיו של המבקש בעניין הליך ההיוועצות; טענת השיהוי; וטענות לגבי אי עמידה בקריטריונים להוצאת צו הריסה מינהלי.

לאחר זאת, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקש לא הראה כל עילה המצדיקה את ביטולו של הצו, ודחה את בקשתו לבטל את צו ההריסה.

כמו כן, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי אין גם עילה לעכב את ביצועו של צו ההריסה, משאין מדובר "במצב שבו היתר בניה מצוי בהישג ידו של המבקש", ואין בנמצא הליך תכנוני, אשר יוכל להכשיר את עבודת הבניה הבלתי חוקית.

הדיון בבית המשפט המחוזי

6. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, וטען, בשנית, כי יש לבטל את צו ההריסה המינהלי. במסגרת הערעור נטען, כי טעה בית משפט קמא משקבע כי בניית הנכס טרם הושלמה והוא אף לא אוכלס, במועד ביקורו של מפקח הבניה במקום. לטענתו של המבקש, לא הותקנו במבנה חלונות ודלתות, כיוון שהוא משמש כמעין מרפסת. עוד נטען, כי הוצג תצלום אוויר, משנת 2009, המלמד כי המבנה היה קיים באותו מועד, וכי הימנעות המשיבה מלהביא חוות-דעת מומחה סותרת לעניין זה, פועלת לרעתה. עוד נטען על-ידי המבקש, כי נפלו בצו ההריסה פגמים, שיש בהם כדי להביא לביטולו.

7. ביום 17.3.2013, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורו של המבקש, וקבע, כי לא נמצאו במקרה דנן, נסיבות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. זאת, שכן מדובר בערעור על קביעות עובדתיות שנעשו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, היינו: כי בנייתו של המבנה טרם הושלמה, כאשר לא היתה מחלוקת כי לא ניתן היתר לבניה זו; וכי המבנה טרם אוכלס. לעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי כי "הנחת כיסאות בתוך המבנה, שבנייתו טרם הושלמה, איננה מהווה 'איכלוס' של המבנה".

אשר לטענתו של המבקש, בנוגע לתצלום האוויר משנת 2009, ציין בית המשפט המחוזי, כי בית המשפט לעניינים מקומיים שמע את עדותו של מפקח הבניה, אשר העיד כי הוא מבחין בתצלום במשטח בטון ולא מבנה. עוד הסביר המפקח בעדותו, כי בתצלום נוסף, נראה צל של מבנה הסמוך, דבר הסותר את הטענה, כי מצוי באתר מבנה כלשהו. בית המשפט המחוזי, קבע, בהקשר זה, כי "די היה בעדות זו ולא היתה חובה על המשיבה להביא עד מומחה מטעמה [...]. משחלק ב"כ המערער [המבקש] על עדותו של המפקח, היה רשאי להביא עדות מומחה מטעמו לגבי פענוח התצ"א, אך הוא לא עשה כן, ולפיכך רשאי היה בית המשפט להסתמך על עדותו של המפקח".

בהתייחס לטענת המבקש, בנוגע לתקינות ההליך, אשר הוביל להוצאת צו ההריסה המינהלי, קבע בית המשפט המחוזי, כי "קיימת חזקת תקינות ההליך המינהלי", והמבקש לא הביא כל ראיה לסתור חזקה זו.

לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי, לדחות את הערעור.

הבקשה לרשות ערעור

8. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו עו"ד גנאים, נטען, כי נטל ההוכחה בהליך של ביטול צו הריסה מנהלי "רובץ על שכמי המשיבה, לאורך כל ההליך, וכי רמת ההוכחה הנדרשת היא כרמת ההוכחה בהליך פלילי, מעל לכל ספק סביר". לטענת המבקש, מדובר בשאלה משפטית בעלת חשיבות יתרה, והשלכה משפטית רחבה "על עשרות בתים ומאות נפשות העלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג".

לגופו של עניין, חזר המבקש על עיקרי טענותיו, כפי שאלו הועלו בפני בית המשפט המחוזי. לגישתו, אין מדובר בבניה חדשה, אלא במבנה הקיים מזה שנים רבות, אשר שופץ לאחרונה. המבקש הוסיף וטען, כי סוגיית האכלוס צריכה להיות מוכרעת "לפי השימוש לו מיועד המבנה", כאשר במקרה דנן, המקום משמש לפעילות פנאי ואף הגימור הפנימי של המבנה מעיד על כך. המבקש חזר והעלה את טענותיו, בדבר קיומו של שיהוי, ופגם היורד לשורשו של עניין, שנפל לטענתו, בצו ההריסה. כמו כן, נטען כי בהחלטתו של בית משפט קמא נפלו טעויות, אשר גרמו למבקש עיוות דין חמור.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר המצורף לה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. כלל הוא, כי רשות ערעור לבית-משפט זה, ניתנת במשורה, ורק בנסיבות בהן מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, אשר מצדיקה ליבון ב"גלגול שלישי" וחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה, וכן במקרים נדירים וייחודיים, המגלים אי-צדק, או חשש מפני עיוות דין (ראו, רע"פ 9454/12 טקאטקה נ' מדינת ישראל (7.1.2013); רע"פ 1967/13 חסן נ' מדינת ישראל (24.3.2013); רע"פ 2744/13 אברמוב נ' מדינת ישראל (30.4.2013)). בנסיבות העניין שלפנינו, ועל אף האצטלה המשפטית – עקרונית, אשר עוטה הבקשה, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

10. יתרה מזאת, עיון בבקשה מלמד, כי טענותיו של המבקש מופנות ברובן, כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, אליהן הגיעה הערכאה הדיונית, ואשר אושרו על-ידי ערכאת הערעור. הלכה מושרשת היא, כי ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאים שבעובדה, כפי שאלה נתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ומצומצמים. זאת, לנוכח היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה המבררת, המתרשמת, ישירות, מן העדים ומחומר הראיות, המונח בפניה. הלכה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר מדובר בבקשה לדיון ב"גלגול שלישי" בפני בית-משפט זה (ראו, רע"פ 9273/12 לגו נ' מדינת ישראל (26.12.2012); רע"פ 964/13 אורי נ' מדינת ישראל (12.2.2013); רע"פ 1374/13 נחושתן נ' מדינת ישראל (26.2.2013)).

11. אם בכך לא סגי, מעיון בטענותיו של המבקש, עולה המסקנה, כי מדובר בניסיון לערעור נוסף על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ואף מסיבה זו, אין הבקשה עומדת בתנאים הנהוגים למתן רשות ערעור. כפי שקבעתי, לא אחת, אין בידי לאפשר מעין "מקצה שיפורים", במסגרת הליך משפטי נוסף בפני ערכאה זו (ראו, לעניין זה, רע"פ 378/13 חאג יחיא נ' מדינת ישראל (27.1.2013); רע"פ 2129/13 זכרי נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 2966/13 נעאמנה נ' מדינת ישראל (5.5.2013)).

12. למעלה מן הצורך, אציין, כי גם לגופו של עניין, לא נפל כל פגם בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות. ממצאיו של בית המשפט לעניינים מקומיים, בעניינו של המבקש, מבוססים, בין היתר, על תצהירו של המהנדס; על תצהירו ועדותו של מפקח הבניה, אשר ביקר בנכס; וכן על תצלומים עדכניים, אשר העידו על כי עבודות הבניה במקום טרם הושלמו. בית המשפט לעניינים מקומיים ציין כי אין מחלוקת כי המבנה, מושא הבקשה, נבנה ללא היתר ובשטח פתוח, והוסיף כי "כל עוד על-פי מבחנים אובייקטיביים המבנה אינו ראוי לשמש לייעודו, אין לומר כי בנייתו הושלמה". סבורני, כי אין כל בסיס להתערב בקביעה זו, כמו גם בקביעה העובדתית כי המבנה טרם אוכלס.

אשר לטענתו של המבקש, הנוגעת לנטל ההוכחה בהליך לביטול צו הריסה מינהלי, אבקש לחזור ולהזכיר מושכלות ראשונים. הצו שבו עסקינן הינו "צו הריסה מינהלי" וכפי ששמו מעיד עליו, אין הוא בגדר אקט עונשי, אלא שמדובר בצו שחלים עליו כללי המשפט המינהלי (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417 (1990); ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המרכזי, פ"ד לה (1) 678 (1980)). ככלל, עומדת לרשות המינהלית חזקת התקינות, אשר משמעה כי הפעולה המינהלית נעשתה כדין, אלא אם הוכח אחרת. ככל שהמבקש סבור כי צו ההריסה המינהלי הוצא שלא כדין, או שנפל בו פגם, עליו הנטל להוכיח טענה זו (ראו, לעניין זה, רע"פ 9174/08 פרץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (16.11.2008); רע"פ 8720/09 אבו רנה נ' ראש עיריית חיפה (1.11.2009)).

גישתו של בא כוח המבקש, לפיה הנטל רובץ על כתפי המשיבה להוכיח את טענותיה מעבר לספק סביר, כנדרש במשפט פלילי, הינה גישה מופרכת ואין לה כל אחיזה בחוק או בפסיקה. נזכיר, כי בהתאם לעילות המנויות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מינהליים, באופן מצומצם למדיי. העילה הראשונה, דורשת כי יוכח לבית המשפט כי הבניה נעשתה כדין, והעילה השנייה, עניינה בכך, כי ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת (רע"פ 5285/12 מורחי נ' יו"ר הועדה לתכנון ובניה תל אביב-יפו (21.8.2012)). בנידון דידן, נקבע עובדתית, על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, כי הבניה בוצעה שלא כדין, וללא היתר כנדרש, ואין מדובר בבניה שהסתיימה, אלא שהמבנה מצוי, עדיין, בשלבי בניה. לאור זאת, לא נמצאה כל עילה לבטל את צו ההריסה או לעכב את ביצועו.

עוד רואה אני להוסיף ולהדגיש, כי הסמכות להוצאת צו הריסה מינהלי, לפי סעיף 238א לחוק, נולדה מתוך הצורך הדחוף ליצירת כלי אכיפה יעיל, מהיר ומעשי, בדרך של תגובה מיידית, לבניה בלתי חוקית, וזאת, תוך שמירה על שלטון החוק בכלל, ועל דיני התכנון והבניה בפרט (רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577 (2004)). יפים לענייננו, הדברים שנאמרו בר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494, 500 (1984):

"בניה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבניה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק, והשיקול של בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי, כי יש למנוע עובדות מוגמרות, המעוגנות במעשה בלתי חוקי, אין לגלות בו פגם" (ההדגשה במקור – א.ש.).

13. סוף דבר, משלא מצאתי כל עילה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

ניתנה היום, ‏כ"ח באייר התשע"ג (‏8.5.2013).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13029580_I01.doc עפ+הג