כלל יסוד הוא בשיטת משפטנו, כי הדיון המשפטי ייערך בפומבי, והוא מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, כמו גם בסעיף 68 לחוק בתי המשפט. עקרון זה מורנו, כי, ככלל, תוכנו של ההליך השיפוטי, כמו גם זהותם של בעלי הדין, יעמדו גלויים וחשופים לעיני הציבור. זאת, מתוך תפיסה רחבה המבקשת להבטיח שקיפות, בקרה על טוהר ההליך המשפטי, והגברת אמון הציבור במערכת השפיטה (ראו, ע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני (24.2.2013), וההפניות שם). ויפים בהקשר זה, דברי השופט א' מצא בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פד מה(2) 444 (1991):

"עקרון פומביות הדיון, הקבוע בסעיף 3לחוק-יסוד: השפיטה ובסעיף 68לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו. בשמירתו טמונה, כידוע, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה [...]. מכאן חשיבותו כ'גורם-בלעדיו-אין לאמון, שרוחש הציבור לרשות השופטת' [...]" (שם, בעמ' 450).

עינינו הרואות, כי עקרון פומביות הדיון הינו עקרון חוקתי מרכזי בשיטתנו, הנשען על עקרונות היסוד של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. יחד עם זאת, עקרון זה הוא אינו עקרון מוחלט, וייתכנו מקרים שבהם, יוחלט, מטעמים שונים, להורות על איסור פרסומם של פרטים שונים בקשר לדיוני בית-משפט או פסיקותיו (ראו, את הסיפא לסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה; סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט). בענייננו רלוונטית, כאמור, הוראת סעיף 70(ד) לחוק בית המשפט הקובעת:

"70 (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית [...]".

מכאן, שבמקרים כגון דא, מורנו המחוקק, כי עקרון פומביות הדיון ייסוג משני טעמים, והם בלבד. הראשון, עניינו "הגנה על בטחונו" של בעל דין, עֵד וכו', ואילו השני עניינו "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות". משמע, עלינו לשאול האם, במקרה שלפנינו, מתעוררת סכנה לביטחונה של המבקשת, או שמא, יש בפרסום פרטיה האישיים של המבקשת כדי לגרום לפגיעה חמורה בפרטיותה, עד כי ראוי שבית-משפט זה יורה על איסור על פרסום של פרטיה המזהים?

דומה, כי המענה לשתי שאלות אלה הוא בשלילה. מהאמור בבקשה שלפניי, עולה כי לגישת המבקשת פרסום פרטיה המזהים יפגע בפרטיותה, וזאת, כאמור, לנוכח "מהותו של הסכסוך", והעובדה שבִּתה העידה באמצעות חוקרת ילדים. אין בידי לקבל טענה זו.

למקרא האמור בהחלטתי מיום 26.2.2013, שבמסגרתה נדחתה בקשת רשות הערעור אשר בכותרת, סבורני שבצדק טענה המשיבה, כי אין בתוכנה של החלטה זו כדי לפגוע בפרטיותה של המבקשת באופן חמור דיו, המצדיק את איסור פרסומם של פרטיה המזהים. דברים אלה נכונים, הן בנוגע לטענה בדבר מהותו של הסכסוך שבין המבקשת לבין בן-זוגה לשעבר, והן בנוגע לטענות בדבר אופן העדת בִּתה של המבקשת. כך, למשל, אין בהחלטתי האמורה, ולוּ אזכור אחד או התייחסות לאופן בו העידה בִּתה של המבקשת בבית-משפט השלום. מכאן שאין כל יסוד לטענות המבקשת בעניין זה.

באשר לאפשרות הפגיעה בביטחונה של המבקשת, נראה כי, לא זו בלבד ששאלה זו כלל אינה מתעוררת בנדון דידן, אלא אף לא נעשה כל ניסיון לטעון זאת.

4. סיכומם של דברים, משלא מצאתי כי מתקיימות העילות הקבועות בחוק, המאפשרות להורות על איסור פרסומם של פרטים מזהים, הרי שאין בידי להיעתר לבקשת איסור הפרסום, והבקשה נדחית בזאת.

ניתנה היום, ל' בניסן התשע"ג (‏10.4.2013).