פסק דין

נגד המערער, ליתר דיוק, לאור הוראות סעיף 27ב לפקודת התעבורה נגד רכבו של המערער, מונית רשומה על שמו, נרשם דו"ח נהיגה במהירות מופרזת 71 קמ"ש במקום 50 קמ"ש ביום 22.3.13.

משקיבל המערער את הודעת הקנס, צריך היה או לשלמו או תוך 90 יום לפנות לרשות המוסמכת, למשטרה, בבקשה להישפט. במקרה שבפנינו בהינתן גרסתו של המערער שהמונית הושכרה על פי הסכם שהוצג, הן בבקשה בפני בית משפט קמא והן לערעור הנוכחי, לאחר אשר לוקח אחריות לנהיגת המונית באותו מועד, כך גם על פי תצהיר שנערך על ידו.

המערער, כך על פי טענתו, בשל בעיות בחלוקת הדואר באזור מגוריו, לא קיבל את הודעת הקנס, על פי המסמכים שהוצגו דבר הדואר לא נדרש בכתובתו רח' נס לגויים 53 תל אביב.

בית משפט קמא עמד לפני בקשה של המערער, שכותרתה "בקשה להארכת מועד להישפט על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי", ולאחר שבחן את טענותיו וקיבל את תגובת המדינה בכתב (בצירוף גיליון הרשעותיו של המערער שנמסרו לבית המשפט על פי דרישת מזכירות בית משפט קמא), החליט בית משפט קמא לדחות את הבקשה.

בית משפט קמא החליט את החלטתו בהתאם לפסיקה הנוהגת ובהתייחס לרע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, וכן רע"פ 2757/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל, אשר קובעים כי בנסיבות דומות אין הצדקה להיעתר לבקשה מסוג הבקשה שהוגשה בפני בית משפט קמא. בית משפט קמא הפנה להוראות סעיף 229(ה) לחסד"פ (נוסח משולב) תשמ"ב 1982 המורה שיש לבחון אם הבקשה הוגשה באיחור בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש, ומנעו ממנו להגיש בקשה במועד.