את קביעותיו המרשיעות קבע בית משפט קמא תוך שהוא מייחס משקל משמעותי לעובדה שלא היתה למעשה במחלוקת ולפיה המערער שלא היה דבר שהפריע לו לראות את הולכת הרגל, כפי שהודה בעצמו במסגרת עדותו בבית המשפט, לא ראה אותה ואף אמר בעצמו "אני גם שואל את עצמי איך לא ראיתי אותה". לראשונה הבחין המערער בהולכת הרגל בזמן התאונה, כך אמר בעצמו בעדותו ואף באמרתו בחקירה (ת/4).

בית משפט קמא קבע אמנם כפי שטען הנאשם בתשובתו לאישום כי הולכת הרגל התרשלה בירידתה לכביש שלא במעבר חציה כשהיא משוחחת בטלפון ואיננה ערה לנעשה בכביש וכי לה היתה רשלנות תורמת שתרמה לקרות התאונה אך לא היתה ברשלנותה של זו לנתק את הקשר הסיבתי בין קרות התאונה לבין רשלנותו של המערער שכאמור למרות שצריך היה יכול היה לראות את הולכת הרגל יורדת לכביש לא ראה אותה עושה כן.

כך קבע בית משפט קמא בפיסקה 15 להכרעת דינו בעמ' 8 "עם זאת, בענייננו הנאשם כלל לא הבחין בהולכת הרגל - מקום היה עליו להבחין בה".

טוען המערער בערעורו בכתב והן בטיעון בעל פה שהיה על בית משפט קמא ללכת בעקבותיו של פסק הדין בעניין אשר מור שצוין לעיל ולפיכך לכל היותר להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 21.ג בלבד מבלי לעשות שימוש בסעיף 38.3 לפקודת התעבורה. לא מצאתי שיש בסיס לטיעון זה בנסיבותיו של מקרה זה. כל מקרה ונסיבותיו.

הנני דוחה את הערעור על הכרעת דינו הנכונה והמבוססת של ביהמ"ש קמא.

לעניין העונש בית משפט קמא גזר על המערער עונש מינימום של 3 חודשי פסילה בפועל, פסילה מותנת לא קשה יתר על המידה וקנס נמוך של 1,800 ₪. בנסיבות המקרה, גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, בעברו התעבורתי הלא מכביר וביתר הנסיבות בהן התחשב ביהמ"ש קמא אין עסקינן בעונש החורג באופן קיצוני מהעונש ההולם ובנסיבות אלה אין תפקידה של ערכאת הערעור להתערב בעונש.

הערעור על כל חלקיו נדחה.

ניתנה והודעה היום ד' תשרי תשע"ו, 17/09/2015 במעמד הנוכחים.