פסק דין

בפניי ערעור על חומרת העונש שגזר בית משפט מחוז מרכז בתיק תעבורה 264-12-11 (כב' השופטת רז) לפיו הורשעה המערערת בעבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיפים 62(3) 64ב(א) ו- 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ותקנה 169א לתקנות התעבורה תשכ"א-1961. (ב"כ המערערת חזר בו מכל טענותיו לעניין הכרעת הדין).

העונש שגזר בית משפט קמא - קנס בסך 1,500 ₪, פסילה בפועל לתקופה של 24 חודשים, פסילה על תנאי בת 4 חודשים למשך 3 שנים, מאסר על תנאי בן 6 חודשים ל- 3 שנים.

לטענת ב"כ המערערת זה המקרה שעל בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולחרוג מעונש המינימום שנקבע בחוק. מדובר במערערת העובדת בשתי משרות לפרנסתה, בכוונתה להתחיל בלימודים, זקוקה נואשות לרישיון הנהיגה לצרכי ניידות. לא מדובר בעניינה של המערערת בעבירה של סירוב קלאסי, שכן המערערת שיתפה פעולה ועל כן מבוקש לראות במקרה זה חריג. בנסיבותיה האישיות המערערת גרושה, עברה תלאות בחייה.

באת-כוח המשיבה מתנגדת לעונש מופחת מעונש המינימום. אין מקום לנסיבות אישיות. מפנה לפסקי דין.

לגופו של עניין דין הערעור להידחות.

לא מצאתי כי ניתן לחלק עבירות הסירוב לעבירת סירוב קלאסית או עבירת סירוב חריגה, עבירת סירוב הינה עבירת סירוב.

בעברה של המערערת עבירות פליליות בעניין איומים, תקיפה סתם, החזקת נכס חשוד כגנוב, החזקת אגרופן ועבירות תעבורה, שימוש בטלפון, אי ציות לתמרור 815, עבירת מהירות והעבירה שלפנינו.

וותק נהיגה משנת 2003. מדובר באישה צעירה.