פסק דין

1. בפניי ערעור על החלטת בימ"ש לתעבורה בפתח תקווה מיום 20.9.16 (כב' השו' אוסטפלד נאווי), שדחתה בקשה לביטול גזר דינו של המערער שניתן בהעדרו ביום 3.9.13.

יצוין כי המערער נדון בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח ונדון לקנס בשיעור של 5,000 ₪, פסילה בפועל למשך 5 שנים ופסילה על תנאי בת 12 חודשים למשך 3 שנים.

2. בהודעת הערעור יפרט ב"כ המערער כי לטעמו יחול עיוות דין אם לא יבוטל גזר הדין - שהינו מפליג בחומרתו, בלתי מידתי וחורג מאופן קיצוני בענישה הראויה במצבים דומים.

עוד ציין כי עד כה ריצה המערער מעל 3 שנות פסילה, הקנס משמעותי, וקביעת בית המשפט הייתה בלתי מנומקת - בהתייחסו לעובדה כי הבקשה אינה מעלה כל עילה לביטול גזר הדין.

3. נדרשתי לטיעוני הצדדים כאשר ב"כ המערער סומך ידו בהודעת הערעור על בג"צ 305/89 כי בהפעלת סמכויותיו של שופט יש לפעול בשיקול דעת, סבירות בלא שרירות לב ותוך הנמקה ראויה כמתבקש בכל החלטה שיפוטית.

4. ב"כ המשיבה התייחס בעיקר לשיהוי בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, וזאת 3 שנים לאחר שניתן - וכן מציין כי למעשה אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא בנסיבות בהן ניתן, כאשר אין כל אינדיקציה לעיוות דין אם זה לא יבוטל.

5. נדרשתי לטיעוני הצדדים ואינני סבורה כי יש להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא. בית משפט קמא ציין בגוף גזר הדין את קביעתו הנוגעת לרכיבי הענישה כנגזרים מחומרת העבירה בה הורשע המערער, ולו סבר זה כי אכן היה מקום להתערב בשיקולי בימ"ש קמא, יכל לעשות כן בטרם חלפו 3 שנים מאז מתן גזר הדין.