פסק דין

ערעור על חומרת העונש בגזר דין של בית משפט השלום לתעבורה באילת (כב' השופט לייבו), בפ"ל 1048/09 מיום 16.10.12.

המערער הורשע על פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בתוקף, לפי סעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנוע [נוסח חדש] תש"ל - 1970, אי ציות לשוטר במדים לפי תקנה 23(א)(2) לתקנות התעבורה, ונהיגה ללא חגורת בטיחות, לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, ונגזרו עליו עונשים של מאסר בפועל ל- 8 חודשים, פסילה בת 81 חודש ומאסר מותנה.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 25.2.09, נהג המערער ברכב בהיותו פסול לנהיגה, ללא חגורת בטיחות, וכשנתבקש על ידי שוטר לעצור, לא עשה כן. בנוסף, רישיון הנהיגה שלו פקע בשנת 1998.

למערער 35 הרשעות תעבורה קודמות בוותק נהיגה של 17 שנה. בית משפט קמא התייחס לעבר זה בגזר הדין, וציין כי הרשעות התעבורה הקודמות של המערער כוללות הרשעות בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (5 הרשעות), נהיגה ללא רישיון נהיגה משנת 2004, נהיגה בזמן פסילה משנת 1999. עוד אזכר בית משפט קמא את תסקיר שירות המבחן, לפיו למערער נטייה להשליך אחריות על גורמים חיצוניים.

ב"כ המערער טוען בכתב הערעור, כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה, הן בעונש המאסר והן בעונש הפסילה. לטענתו, שיקולי שיקום לא הובאו בחשבון כלל, והיה מקום לגזור עונש קל יותר, על מנת לעודד את המערער במאמצי השיקום שלו. בנוסף, עקרון השוויון בין נאשמים לא נשמר, היות והעונש חורג ממתחם העונש ההולם.