המערער הוא יליד 1958 שעל-כן לעובדה שמדובר בסדרת מעשים אחת יש לתת את המשקל המירבי. לטענתו של הסנגור, די בכך כדי להביא את המערער אל גדר המקרים בהם יסתפק בימ"ש בסיום ההליך ללא הרשעה.

נימוק נוסף עליו הושם דגש עניינו הפגיעה האפשרית בפרנסתו של המערער. המערער הוא קניין בחברת IBM. הסנגור הציג בפני בימ"ש קמא את חוזה העסקה של המערער. אחד הסעיפים באותו חוזה דן בכך שאם המערער יבצע עבירה פלילית רשאית החברה לפטר אותו ללא פיצויים. לטענתו, ההרשעה תצוץ על פני השטח בבדיקה הבטחונית הקרובה והדעת נותנת כי המערער אכן יאבד את פרנסתו. מדובר בנזק קונקרטי וממשי וגם מטעם זה העתירה היא לסיים את ההליך באי הרשעה. אליבא דהסנגור, המערער שבפנינו עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בפרשת "כתב" לענין הימנעות מהרשעה.

המדינה מפנה לכל הממצאים המפורטים בגזר-דינו של בימ"ש קמא. ריבוי המעשים, חומרתם, מתחם הענישה הראוי לכל אחת מן העבירות, הנזק שאינו צפוי למערער (כך לשיטת התביעה), העתירה היא כפי שניתן לצפות, שלא להתערב בהחלטה.

שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא ולהלן נפרט בקליפת אגוז את נימוקינו:

נתחיל ממושכלת היסוד ולפיה, ככלל הליך פלילי מסתיים בהרשעה (בין אם על בסיס שמיעת ראיות ובין אם על בסיס הודאה), הימנעות מהרשעה היא החריג וחריג זה נעשה רק במסורה ובתי-משפט מקפידים מאוד שלא להפוך אותו לתוצאה יומיומית של הליכים פליליים.

לענייננו, הן ריבוי העבירות, הן אופיין מצביעים על כך שלא ניתן שלא להרשיע את המערער. עבירת הגניבה בפני עצמה היא עבירה קשה וחמורה. כיוון שהסנגור חזר, חזור והדגש, את הנורמטיביות בכל דרך חייו של המערער לפני ואחרי האירוע הנוכחי, אנו רואים לציין כי ההתנהגות, כפי שהיא משתקפת בעובדות כתב האישום שבהן הודה המערער, היא אנטי-תזה חמורה מנורמטיביות. אנשים עוברים תקופות קשות בחייהם בין אם בהיבט כלכלי ובין אם בהיבטים נוספים, אבוי לכולנו אם תקופות קשות יתורגמו לכלל גניבה מחנויות ומכל מקום אחר. לא מוצרי צריכה בסיסיים גנב המערער, כי אם מוצרי קוסמטיקה. הדעת נותנת כי אם היה שרוי במצוקה כלכלית ניתן היה לוותר על אלה האחרונים. המערער גם התנהג באופן מקצועי. אין מדובר בהיכנעות לדחף רגעי, אלא לצד הגניבה גם קילף את הזמזמים. מדובר במספר פריטים. לרוע מזלו של המערער הוא נתפס בכף. הגניבה הוחזרה לבעליה לא משום שהמערער חש נקיפות מצפון.

האירועים נושא כתב האישום השני אינם פחות חמורים בעיננו. המדובר בשלושה מקרים שונים, מכוערים במיוחד שבהם נתן המערער פורקן לזעמו על החלטות לא טובות (כך לטעמו) בענין תמ"א 38 בדרך של פגיעה ברכבי שכניו.

ושוב, איננו מוכנים להשלים עם נורמה שכזאת. למותר לציין, כי כל אירוע בפני עצמו סיפק למערער זמן ויכולת להתעשת ולחזור בו ממעשיו, לרוע המזל הוא חזר על המעשים.

שיקול נוסף שעומד לנגד עיננו הינו השילוב בין המקרים. גם אם מדובר באותה תקופה, מדובר בעבירות בעלות אופי שונה לחלוטין, לא הרי גניבה כהרי החבלה ברכב ונראה כי המערער פרק כל עול בהיבטים רבים ושונים.

אנו רואים להזכיר בקצרה גם את התסקיר, לצד השורה התחתונה יש בו בתסקיר גם שורות "אמצעיות" ושורות "אמצעיות" אלה אינן בהכרח משקפות נורמטיביות בחייו של המערער. שירות המבחן התרשם כי המערער: "מתקשה להתמודד באופן מיטבי במצבי דחק ומשבר שונים וכן לו סף תסכול נמוך, בהיעדר כלים אפקטיביים עם התמודדות". את המלצתו לסיים את ההליך באי הרשעה מבסס שירות המבחן אך ורק על דבריו של המערער, לפיהם עשויה להיות להרשעה השלכה על המשך העסקתו ולא על נימוקים אחרים.

ובאשר להשלכה על המשך תעסוקתו, בענין זה אנו רואים להעיר שתי הערות:

הערה ראשונה, החוזה שאותו הציג המערער בפנינו איננו מחייב את המעביד לעשות זאת, אלא מעלה זאת רק כאפשרות שהמעביד רשאי לנהוג לפיה. אנו יכולים להביע תקווה כי המעביד יראה לנגד עיניו את כל שנות עבודתו של המערער ואת שיקוליו יעשה בהיבט הכולל.

הערה נוספת אותה אנו רואים להעיר, מי שמשמש כקניין צריך לקחת בחשבון כי המעביד זכאי לדעת על גניבה מחנות, שהרי יש לכך קשר ישיר. לפיכך גם בהיבט זה איננו רואים כי הנזק איננו מידתי ואינו פרופורציונאלי.

התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור.

ניתן והודע היום ה' תשרי תשע"ה, 29/09/2014 במעמד הנוכחים.