פסק דין

המשיב, נאשם 3 בת"פ 7770-02-13 (בית משפט השלום ברחובות) הורשע על פי הודאתו בעבירה של שהייה בישראל שלא כחוק ונידון לשלושה ימי מאסר בפועל, הם ימי מעצרו, ולשלושה חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין.

הערעור מכוון כלפי קולת עונש המאסר בפועל וב"כ המערערת טוען בהודעת הערעור ובפנינו כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן ביטוי לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב ולתכליתן, בכך שחרג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלה כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקת בתי המשפט המחוזיים שצורפה להודעת הערעור ובכך שנתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב ולא נתן ביטוי הולם לצורך להרתיע אותו ואחרים שכמותו מביצוע עבירות דומות.

ב"כ המשיב טוען כי בית משפט קמא לא חרג ממדיניות הענישה שכן מדובר במי שהועמד פעם ראשונה לדין בגין כניסה לישראל ללא היתר וההבחנה שנעשתה בינו לבין הנאשמים האחרים היא הבחנה מוצדקת לאור נתוניהם השונים.

ב"כ המערערת טוען כי לא מדובר בכניסה ראשונה של המשיב לתחומי מדינת ישראל שלא כדין, שכן על פי גיליון הרישום הפלילי הוא עשה כן בחמש הזדמנויות קודמות ולא הועמד לדין בשל המדיניות הנוהגת שלא להעמיד לדין אלא רק לאחר מספר כניסות לישראל ללא היתר שהייה.

עיון בפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שצורפו להודעת הערעור אכן מעלה כי מתחם הענישה שנקבע למי שהועמד לדין פעם ראשונה בגין כניסה למדינת ישראל שלא כדין, ללא ביצוע עבירות נלוות, הוא מאסר לתקופה של חודש ימים עד שישה חודשים. כך נקבע בהתחשב בכך שלא מדובר בפועל בכניסה ראשונה אלא בהעמדה ראשונה לדין, כפי שהיה גם במקרה שלפנינו.

לאור האמור לעיל, וגם אם אנו מתחשבים בכל הנסיבות המקלות שהועלו על ידי בית משפט קמא בגזר הדין נושא הערעור, לא נראה לנו כי יש בהן כדי לחרוג מהרף התחתון של מתחם הענישה שנקבע על ידי בתי המשפט המחוזיים, גם בהתחשב בכלל שערכאת ערעור לא ממצה את הדין עם מי שהחליטה להחמיר בעונשו.

לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי על המערער לרצות 30 ימי מאסר בניכוי 3 ימי מעצר.