3. ב"כ המערער טען, בין היתר, כי אינו חולק על המתחם אשר נקבע על ידי בית משפט קמא, אולם נטען כי מתחם זה נכון לגבי מי שפרץ בפועל ואילו המערער לא עשה כן. מעורבותו היא בהסעה ובשהות ברכב, וקיים שוני מהותי בין מי שפרץ בפועל לדירה וגנב רכוש לבין המערער. שירות המבחן המליץ על מאסר בעבודות שירות, עונש המאסר האחרון אותו ריצה המערער היה לפני למעלה מעשור, אין טעם לשלוח את המערער אל מאחורי סורג ובריח, שכן תקופת המאסר בפועל תהא קצרה ממאסר בעבודות שירות, וכן, המערער לא הכניס את השוהים הבלתי חוקיים לגבולות המדינה.

4. ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור. נטען כי המתחם שנקבע ראוי גם למערער, שאינו בגדר מסייע. הסעת שוהים פוגעת בביטחון המדינה. עונש המאסר אמור להציב גבולות למערער. בסופו של דבר מדובר בעונש מקל, אין הליך שיקומי, נסיבותיו האישיות נלקחו בחשבון, באה הפניה להחלטות שנטען כי הן תומכות בדחיית הערעור ואילו ההחלטות אליהן הפנה המערער, כך נטען, אינן מתאימות למקרה זה. על כן יש לדחות הערעור.

5. דין הערעור להידחות: אמנם העונש שהוטל על המערער אינו קל, אך גם כאלה הם מעשיו. המערער לא נכנס באופן פיזי לדירה, אולם מעשיו היו חלק משרשרת הפעולות העברייניות אשר אפשרו זאת, ולתפקידו היה משמעות ותרומה רבה, כמו גם העובדה שהסיע את בני החבורה. לכך יש לצרף את עברו, שאמנם הנו ישן, אך מכביד. במכלול, לא נמצאה טעות בגדר גזר דינו של בית משפט קמא המחייבת התערבות ערכאת הערעור.

על כן, הערעור נדחה.

ניתן היום, טז' בשבט, תש"פ, 11 בפברואר, 2020, במעמד ב"כ המערער, המערער וב"כ המשיבה.