המערער העיד בפני בית משפט קמא כי הנכס בבעלות אביו, כבן 91, כי אביו מתגורר בכתובת הנכס, כי הוא מתגורר בכתובת אחרת, וכי הוא אינו מעורה בעבודות הבניה בנכס. המערער הסביר לבית משפט קמא כי הגיש את הבקשה לאור גילו של אביו שאינו יכול להגיע לבית המשפט (פרוטוקול, עמוד 2, שורות 1-13).

6. על יסוד דבריו אלו של המערער עצמו, בדין קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח שהוא בעל זיקה לנכס ועלול להיפגע מביצוע הצו. בית משפט קמא נתן אמון בדברי המערער שהנכס בבעלות אביו, כבן 91, על אף שלא הוצגה כל ראיה בדבר זכות הקנין בנכס.

7. המערער לא הציג בפני בית משפט קמא, ואף לא בפני בית משפט זה, יפוי כח המתיר לו להגיש את הבקשה בשם האב, או צו על פיו מונה כאפוטרופוס של האב, וכן לא הוצגו בפני איזו מהערכאות, ראיות כלשהן לפיהן נבצר מהאב להתייצב לדיון, או בדל ראיה בדבר מגבלה רפואית או אחרת של האב.

מקובלת עלי החלטת בית משפט קמאכי יחסי אב ובנו אין משמעם, באופן אוטומטי, הסכמה ואחידות דעים באופן המאפשר למערער לייצג את אביו.

8. יתרה מזו, במהלך הדיון בערעור, שאל המערער, כביכול בתמימות, האם אינו יכול לייצג את אביו באמצעות ייפוי כח?. המערער הוסיף כי האב מרותק למיטה, וכי יש לו אפוטרופוס השוהה בחו"ל.

למותר לציין כי אף בשלב זה לא הציג המערער ייפוי כח מטעם האב או כל ראיה לביסוס איזו מטענותיו האחרות.

לאור דבריו המפורשים של בית משפט קמא בהחלטה, בדבר היעדר הזיקה של המערער לנכס, התנהגותו ודבריו המתוארים של המערער, מעוררים, למצער, תמיהה, וספק ביחס למניעים העומדים מאחרי הפניה לערכאות.

9. לאור כל האמור סבורני שלא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא לפיה המערער לא

עמד בנטל להוכיח שהוא בעל זיקה לנכס ועלול להיפגע מביצוע הצו.

10. לטעמי, די בנימוק זה, לכשעצמו, כדי להצדיק את דחיית הערעור.

מניעת עובדה מוגמרת

11. סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, קובע 2 עילות מכוחן רשאי בית המשפט לבטל את צו ההריסה המינהלי: האחת, שהבניה בוצעה כדין, והשניה, שביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת.

12. אין חולק שהעילה הראשונה לא מתקיימת בענייננו, והמחלוקת מתמקדת בקיומה של העילה השניה.

המערער שב על טענותיו לפיהן מדובר בבניה ישנה, לצורך בריכות עמודים שמכניסים לשם בקיץ. לדברי המערער, "הבור קיים למעלה מ-20 שנה" (פרוטוקול, עמוד 5, שורה 26); "החפירה הגדולה קיימת מ-2008 למעלה מ-15 שנה על פי נתוני העיריה" (פרוטוקול, עמוד 5, שורה 18).

המערער לא תמך איזה מטענותיו בראיות.

כפי שציין בית משפט קמא, בהליך מסוג זה, "הנטל מוטל על המבקש...המבקש לא הוכיח מתי בוצעה העבודה, לא הוכיח כי המשיב היה מודע לביצועה והשתהה שלא צידוק בביצוע אכיפה, ולא הוכיח כי מדובר בחפירה לשם חפירה, שהיא עובדה מוגמרת וככזו היתה כבר שנים רבות"

(סעיף 18 להחלטת בית משפט קמא).

13. מעבר לכך, מהנדס הפיקוח שביקר בנכס, העיד בפני בית משפט קמא כי בביקור מיום 24/1/2013 נצפו עבודות בניה, כגון חפירה בשטח, המשך חפירה בשטח והתקנת קונסטרוקציה לצורך יציקת בטון. המהנדס הוסיף כי העבודות טרם הסתיימו (פרוטוקול, עמוד 4, שורות 12-15).

14. בנוסף, במסגרת הערעור, בהוראת בית המשפט, ערך מהנדס האזור ביקור במקום יחד עם המערער.

כפי שניתן לראות מהתמונות שצולמו במהלך הביקור (מש/3) אל מול תמונות ישנות (מש/1, מש/2), קיימת התקדמות בחפירה, באופן המחזק את טענת המשיבה שמדובר בבניה שאינה מוגמרת ואינו מתיישב עם טענת המערער שמדובר בבניה ישנה - מוגמרת.

15. בנסיבות המתוארות, עשו הערכאות מעל ומעבר לנדרש על מנת לוודא שצו ההריסה בדין

יסודו.

עיכוב ביצוע והוצאות

16. ביום 10/10/2013 נעתר בית משפט זה (כבוד השופט ד"ר ע. מודריק, סגן נשיא) לבקשת המערער והורה על עיכוב ביצוע הצו עד מועד הדיון בערעור, 16/10/2013.

17. ביום 16/10/2013, במועד הדיון בערעור ,הורה מותב זה על הארכת עיכוב ביצוע הצו עד החלטה אחרת. ביום 8/12/2013 נקבע כי פסק הדין יינתן היום, 31/12/2013.

18. ביום 10/12/2013, הגיש המערער "בקשה לעיכוב ביצוע דחופה ביותר ובקשה למיקוד טיעוני הערעור".

בית המשפט (כבוד השופט ד"ר ע. מודריק, סגן נשיא) דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, בקבעו, בין היתר, כי "הבקשה לעיכוב ביצוע עד להחלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור מוקדמת, שכן טרם ניתן פסק הדין של בית משפט זה, האמור להינתן ביום 31/12/2013, ובינתיים שרירה וקיימת החלטת עיכוב ביצוע "עד החלטה אחרת".

לפיכך, אין מקום לבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, וממילא גם אין צורך "ללוות" בקשה שטרם בא זמנה בסעד זמני של עיכוב ביצוע". לגופה של הבקשה נקבע כי "הבקשה במהותה ובנסיבותיה מופרכת. אופן הגשת הבקשה (ללא תיאור השתלשלות העניינים, בלי צירוף החלטות קודמות ובחוסר מתאם (קוהרנטיות) פנימי הצריך השקעת זמן ניכר כדי להבין את הבקשה ולבדוק את הנסיבות. לזמן יש מחיר".

נוכח נסיבות אלה, חייב בית המשפט את המערער בהוצאות בסך 1,500 ₪.

19. מהנימוקים המפורטים בפסק הדין, ניתן לומר כי הטעמים העומדים ביסוד החלטת בית המשפט לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע והטלת הוצאות על המערער יפים גם להליך הערעור שבפניי, ומצדיקים הטלת הוצאות אף בגין הליך הערעור.

אך מהטעם שכבר הושתו על המערער הוצאות במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, לפנים משורת הדין, אמנע מהטלת הוצאות נוספות.

סוף דבר

20. לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה.

למען הסר ספק, אין כל עיכוב ביצוע של צו ההריסה.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ד, 31 דצמבר 2013, במעמד ב"כ המשיבה ובהיעדר המערער.

ה