1. העתירה שלפנינו מכוונת לבקשת העותר, תושב האזור, לקבל מעמד חוקי בישראל על רקע טענתו כי הוא משמש סייען לכוחות הביטחון הישראליים וכי נשקפת לו בשל כך סכנת חיים במקום מגוריו. לטענתו, מזה שלוש שנים הוא מסייע לכוחות הביטחון השונים ולפני כשנה נחשפה פעילותו על ידי גורמים פלסטיניים. לאחר החשיפה עברו העותר ומשפחתו להתגורר בישראל כדי להגן על ביטחונם, תוך שהעותר ממשיך בפעולות הסיוע. על רקע זה טוען העותר כי פנה לפני מספר חודשים לוועדה לבחינת טענות למאוימות על רקע שיתוף פעולה (להלן: ועדת המאוימים) בבקשה לקבל היתרי שהייה בישראל, אך כי עד כה לא נתקבלה תשובה לפנייתו. לעתירה לא צורף העתק מפניית העותר לוועדת המאוימים ולפיכך בהחלטה מיום 10.9.2014 (השופט פוגלמן) נתבקש לצרף העתק כאמור. משהגיש העותר העתק פנייה הנושא תאריך 2.1.2014 נתבקשה תגובה מקדמית מטעם המשיבים תוך שניתן צו ארעי האוסר על הרחקת העותר עד להחלטה אחרת. בתגובתם המקדמית מסרו המשיבים כי הפנייה שאת העתקה מסר המשיב מעולם לא התקבלה במזכירות ועדת המאוימים; ואף לא צורף להעתק כל אישור מסירה. בצד האמור מסרו המשיבים כי משקיבלו את פניית העותר במסגרת העתירה דנן העבירו אותה למזכירות ועדת המאוימים. בהמשך לכך, כך נטען, ביום 27.11.2014 נשלחה לעותר הודעה מוועדת המאוימים שלפיה פנייתו התקבלה ותעלה לדיון בהתאם לסדרי העבודה, תוך שנתבקשו ממנו פרטים נוספים. לגופו של עניין סבורים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף הן בהיותה עתירה מוקדמת, הן בשל היעדר תמיכת העתירה בתצהיר. ביום 2.12.2014 ניתנה החלטה כדלקמן: "העותר רשאי להגיש תצהיר לתגובה בעתירה תוך 7 ימים. בתצהיר יפרט, בין היתר, אם יש בידיו אישור מסירה המתייחס לפניה לוועדה". עד למועד זה לא הגיש העותר תצהיר כאמור. ביני לביני נדחו שתי בקשות הצטרפות לעתירה על ידי בנו של העותר: האחת בשל אי צירוף תצהיר; והשנייה בשל אי מיצוי הליכים.

2. לאחר עיון בעתירה ובתגובה המקדמית לה באנו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח אי מיצוי הליכים. הלכה היא כי קודם שיגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שומה על מבקש הסעד לפנות לרשויות המוסמכות ולמצות את ההליכים מולן (בג"ץ 2973/10 קדיח נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (24.5.2010); בג"ץ 3129/14 פלוני נ' משרד הפנים, פסקה 5 (25.6.2014)). בענייננו, כל שהגיש העותר הוא העתק פנייה שנשלחה לכאורה לוועדת המאוימים הנושאת תאריך 2.1.2014. אף כי כאמור ניתנה לו אפשרות לעשות כן, בחר העותר שלא להגיש תצהיר המפרט אם יש בידו אישור מסירה לפנייה זו. במצב דברים זה, ומשהמשיבים טוענים כי פנייה כזו מעולם לא התקבלה, ברי כי העותר לא עמד בנטל להראות כי מיצה את ההליכים העומדים לרשותו טרם הגשת העתירה, באופן המצדיק את דחייתה (בג"ץ 8013/14 פלוני נ' משרד הפנים, פסקה 2 (4.12.2014)). יתרה מכך, כפי שעולה מהתגובה המקדמית לעתירה, עניינו של העותר תלוי ועומד לעת הזאת בוועדת המאוימים. בהעדר החלטה מאת הרשות המוסמכת אותה יכול לבחון בית משפט זה, לא קמה עילה לסעדים שנתבקשו. על העותר למצות תחילה הליכים אל מול הרשויות הרלוונטיות (וכידוע בידי ועדת המאוימים ליתן החלטת ביניים שתמנע את הרחקתו עד להשלמת בדיקתה). ככל שלא ייענו בקשותיו ותהא עילה לכך, יוכל הוא לשוב ולפנות לבית המשפט המוסמך (בג"ץ 7659/10 פלוני נ' משרד הביטחון - שירות הביטחון הכללי, פסקה 8 (13.3.2011)).

סיכומו של דבר: בכפוף לאמור בסיפה של פסקה 2 שלעיל, העתירה נדחית על הסף. למען הסר ספק, הצו הארעי שניתן ביום 17.9.2014 מבוטל בזאת.

ניתן היום, ‏כ"ה בכסלו התשע"ה (‏17.12.2014).