סיכום תיק בג"ץ 5239/11 - ליאת דאשט ואחרים נגד כנסת ישראל

התיק בג"ץ 5239/11 עוסק בוויכוח משפטי הנוגע לחופש הביטוי ותקנות שהכנסת חוקקה במטרה למנוע פגיעות מדינתיות באמצעות פעולות חרם. העותרים כללו אקטיביסטים פוליטיים ואנשים פרטיים, ביניהם אורי אבנרי ותנועות כמו גוש שלום, אשר טענו שחוק זה פוגע בחופש הביטוי ובזכויות דמוקרטיות בסיסיות.

העותרים ביקשו מבית המשפט לבטל חוק חדש המסדיר את הנושא, והם יצאו נגד סעיפיו המסוימים אשר לדעתם נתנו לקנסות על מי שפועל לקרוא לחרם על ישראל. הם טענו שהחוק פוגע בצורה חמורה בזכויות הדמוקרטיות לחופש הביטוי והמידע.

המשיבים בתיק כללו את כנסת ישראל ואת נשיאי הכנסת, כמו גם שר האוצר ושר המשפטים. כל אלו טענו שהחוק נחוץ כדי לשמור על שלום הציבור והסדר החברתי.

הליך זה נמשך מספר שנים וכלל דיונים רבים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. במהלך הדיונים, דנו שופטים מהחשובים בבית המשפט הישראלי בנושאים חוקתיים שבלב המקרה, בעיקר סביב ההגנה על חופש הביטוי בהקשר של קריאות לחרם על המדינה.

• ב-2014 דן ביהמ"ש בהרכב מורחב של שופטים על הסוגיות שהועלו בתיק, והשופט י' עמית החליף את השופטת א' חיות בהרכב זה.
• ב-2015 ניתנה ההחלטה הסופית, שבה הוחלט לבטל את סעיף 2(ג) לחוק, בהסכמה של כל השופטים, אך לשמר את שאר הסעיפים. רוב השופטים תמכו באי ביטול סעיפים נוספים לחוק, כמו סעיפים 2(א) ו-2(ב).

המחלוקות העיקריות נסבו סביב האם החוק מהווה פגיעה משמעותית בחופש הביטוי או שהוא בגדר אמצעי לגיטימי לשמירה על האינטרסים של המדינה. בסופו של דבר, החוק נותר ברובו על כנו, מלבד סעיף אחד שבוטל.

ההליך כולו מדגיש את המתח המתמיד שקיים במדינת ישראל בין חקיקה שמטרתה להגן על המדינה לבין שמירה על עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, כמו חופש הביטוי. אנשי ציבור מהעמיתה הביעו דעתם ותרומתם להליך המשפטי, כמו גם ארגוני חברה אזרחית שהציגו תמיכה בטענות העותרים.

בית המשפט הדגיש, בהחלטתו, את החשיבות הגדולה של חופש הביטוי כזכות חוקתית במדינה דמוקרטית, אך מנגד הוא גם הכיר בצרכי ביטחון ושמירה על הציבור, מה שהוביל לתוצאה שהתקבלה.

למרות ההחלטה, התיק מעלה שאלות מהותיות על האיזון בין שמירה על זכויות פרט במקרה של חקיקה שנועדה להגן על אינטרסים לאומיים, ומעניק מסגרת דיון פוליטית וחוקית לעתיד.