סיפור עתירה בג"ץ 4466/16 וההחלטות המרכזיות

בשנת 2016, בני משפחות של מספר עצירים פנו לבית המשפט העליון בטענה כי המדינה מסרבת לשחרר את גופות יקיריהם לצורך קבורה. הבקשה העיקרית בעתירות הייתה להחזיר את הגופות למשפחות, משום שלתפיסתם זהו בסיס לזכות האוניברסלית לכבוד האדם.

עתירות אלו, בג"ץ 4466/16 ועתירות נוספות שנדונו עמה, כוונו נגד גופים כמו משטרת ישראל ופרקליטות המדינה וכן נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ומדינת ישראל. המקרה המרכזי נסב סביב השבת הגופות ושחרור לצורך קבורה, ונגעו לזכויות האדם וההגבלות המונחות עליהן במצבי חירום.

• העותרים טענו לזכות לקבל את הגופות של בני משפחתם כדי לקבור אותם בצורה מכובדת.
• המשיבים טענו כי שמירה על חלק מהגופות נדרשת מטעמי ביטחון, ולא תמיד ניתן לזרז את השבת הגופות למשפחות.
• העתירות המרכזיות כוונו כנגד שימוש בסעיף 133(3) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 להתאמת מקרים כאלו במסגרת המצב הביטחוני שעל הפרק.

דיונים שונים נערכו על ידי כמה משופטי בית המשפט העליון, בהם י' דנציגר, נ' הנדל וג' קרא, שחלקם השתתפו במספר ישיבות עוקבות בניסיון להגיע להחלטה סופית.

כבר בשלב מוקדם הוציא בג"ץ צו-על-תנאי למדינה, שהורה לה להתייצב ולהסביר מדוע לא ימסרו את הגופות למשפחות. דיונים נוספים נערכו, כשהמדינה טענה שהנסיבות השתנו מאז הוצאת הצו הראשון.

במהלך הדיונים, התקשו השופטים להגיע להחלטה פה אחד על רקע חילוקי דעות בין החברים בהרכב. במיוחד היו חילוקי דעות בשאלה של איזון בין זכותם הבסיסית של העותרים לקבור את יקיריהם לבין צורכי הביטחון כפי שהגדירו אותם רשויות המדינה.

לאורך כל הדיונים, המדינה ביקשה להאריך את משך ההחזקה בגופות במטרה לבצע בחינה מדוקדקת בטרם תשחרר את הגופות. לעיתים, הארכות אלו גרמו לחיכוכים נוספים בין הצדדים, והמשטרה והפרקליטות ביקשו שוב ושוב דחיות כדי לסיים את הבדיקה.

בסופו של דבר, רוב שופטי ההרכב קבעו כי הגופות צריכות להימסר למשפחות לצורך קנייה מכובדת. השופט נ' הנדל היה בדעת מיעוט וסבר כי יש לדחות את העתירות.

ההחלטה הזו נפלה לאחר מספר חודשים של דיונים וערעורים אחרים שהוגשו לבית המשפט, שבסופם נדחתה בקשה של המדינה להמשיך להחזיק בגופות מטעמי ביטחון ולבצע קבורה באמצעים מוגבלים.