מרכז התקציר: התיק של אריאל פורמנובסקי נגד בית הדין לעבודה והמוסד לביטוח לאומי

מדובר בפרשה משפטית מורכבת בה העותר, אריאל פורמנובסקי, פעל כנגד מוסדות שונים הקשורים לשוק העבודה בישראל. הפורמטים המשפטיים בהם בחר להתגייס כללו עתירות ובקשות לפסיקה ולשינוי החלטות קיימות בבתי המשפט. מקרה זה משלב מספר הליכים וכולל בתיקון המקור צעדי פעולה שונים מצד העותר ומשיבי התיק.

הפרשה מתחילה בבקשה של פורמנובסקי לפטור מתשלום אגרה לטיפול בעתירתו בבית המשפט העליון, זאת לאחר שנדחתה בקשתו לערעור על ידי בתי הדין לעבודה. בעתירה, פורמנובסקי ביקש לבטל החלטה של בית הדין הארצי לעבודה שאישרה את דחיית ערעורו על פסק דין קודם של בית הדין האזורי לעבודה. פסק הדין המקורי היה קשור להחלטת המוסד לביטוח לאומי בדבר נכות זמנית שהוענקה לו בעקבות תאונת דרכים שחווה.

בנוסף, המוסד לביטוח לאומי הגיש בקשה למחיקת הערעור של העותר בטענה כי התקבלה החלטה סופית ולא ניתן לערער עליה, זאת מפני שחלף פרק זמן ניכר מאז ניתנה ההחלטה המקורית ומבלי שהציג העותר נימוקים סבירים לשיהוי בהגשת הערעור.

• בחודש ספטמבר 2018, פורמנובסקי ערער על החלטת הביטוח הלאומי להעניק לו נכות זמנית על רקע התאונה. הערעור נדחה במחמת איחור בהגשתו.
• במהלך דיונים שנערכו בבית הדין האזורי, פארמובוסקי טען כי ההחלטה לא נמסרה לו בזמן אך זאת לא הוכח לטענת בית המשפט.
• העותר חווה דחיות נוספות לערעורו, כולל שלבקת דינו על ידי בית הדין הארצי לעבודה.

בעקבות דחיות אלה, פנה פורמנובסקי לבית המשפט הגבוה לצדק על מנת להשיג צו על-תנאי שנועד לנסות ולחייב את בית הדין הארצי לשנות את החלטתו. בן בלבר, השופט סולברג, שדן בעתירה, קבע כי לא נמצאה טעות משפטית מהותית בהחלטת בית הדין הארצי שמצריכה התערבות של בג"ץ. כמו כן, האפשרות להשתמש בעתירה זו הייתה כפופה למבחנים מחמירים של הצדק והחוק, ומקרים כאלה דורשים תנאים ברורים להוכחת שינוי נסיבות קיצוני אשר לא חל במקרה זה.

החלטה נוספת ניתנה לטובת המוסד לביטוח לאומי שלא חוייב בהוצאות וזאת משום שלא נדרשה התייחסותו הרשמית של המשיב לכך. פורמנובסקי ביקש את ביטול החיוב שלו בתשלום האגרה לבית המשפט העליון, ובמקרה זה הרשמת שרית עבדיאן פטרה אותו מהתשלום. עם זאת, נומקה החלטתה כי אין לראות בכך הוכחה למצב כלכלי ירוד, אלא מדובר בהחלטה נקודתית בנסיבות המסוימות של התיק.

בשורה התחתונה, תביעותיו של פורמנובסקי נדחו עקב היעדר הצדקה לשינוי בהחלטות קודמות בשדה המשפטי והמנהלי, וצעדיו המשפטיים לא נשאו פרי, בין אם מדובר בערעורים, בקשות לפטור מאגרה או עתירות לבג"ץ. עוד עומד כחוט השני בנימוקי הדחייה, עמידת בתי המשפט על כך שבזמן שמתבצע ערעור או פעולה משפטית כלשהי, יש לפעול במסגרת הזמנים שהחוק קובע למניעת שיהוי ופגיעה בפסיקה תקינה וקיימת.