סיכום תיק בג"ץ 2684/12 ו-2688/12

בתיק זה מדובר על שתי עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. העתירות הוגשו על ידי קבוצות ועמותות שונות, הכוללות את "י"ב בחשוון – התנועה לחיזוק הסובלנות בחינוך הדתי", "המרכז הרפורמי לדת ומדינה", "בית הספר אליהו ללימוד חכמת הדתות", ופרופסור אסא כשר, כמו גם עותרים בודדים כמו רחל רבין יעקב מטעם המאבק בגזענות בישראל.

העותרים טוענים כי המשיבים, הכוללים את היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה, משטרת ישראל, והרבנים יצחק שפירא, יוסף ירמיהו אליצור, יצחק גינזבורג, ודב ליאור, אחראים לכתיבה ואישור לפרסום של כתבים בעלי אופי גזעני ומסית.

• העתירה מתמקדת בין היתר בפרסום הספר "תורת המלך - חלק ראשון: דיני נפשות בין ישראל לעמים" על ידי הרבנים שפירא ואליצור, ובמאמר "ערבות הדדית: האסטרטגיה" על ידי הרב אליצור.
• העתירה טוענת שהמדינה לא נקטה בצעדים מספיקים לאיסור פרסום הכתבים, ודורשת לראות את היועץ המשפטי נוקט צעדים משפטיים נגד הכותבים.

בעתירות נטען כי הספר והמאמר מביעים עמדות קיצוניות וקריאות לפגיעה במי שאינו "בן ישראל", והדבר מחמיר את התחושות והמתחים בין האוכלוסיות הדתיות והחילוניות בישראל.

מהלכי בית המשפט והחלטות הביניים

במהלך הדיונים, בית המשפט העליון קיים מספר דיונים בראשות הנשיאה מרים נאור, המשנה לנשיאה אליעזר רובינשטיין והשופט סלים ג׳ובראן. במהלך הדיונים התנהלו מספר הליכים והתדיינויות בנוגע לאופן הטיפול של היועץ המשפטי לממשלה בפרשה, ובעצם החלטתו שלא להעמיד את הרבנים לדין באשמת ההסתה והפצת שנאה.

מחוללות העתירות ביקשו להפעיל פיקוח שיפוטי על החלטות היועץ המשפטי והטענו כי ההחלטות אינן מספיקות לאור חומרת הדברים שנכתבו. בהחלטה סופית, בית המשפט קבע שמבצעי הכתיבה, הרבנים, לא יועמדו לדין בהיעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין.

בית המשפט גם דן בבקשה של הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים לקבל מעמד של "ידיד בית משפט" כדי להוסיף מידע ומסמכים לדיונים, אף שהוא לא קיבל החלטה מיידית אם לצרף את הארגון.

תגובות המשיבים והחלטות נוספות

במהלך הדיונים נדחו בקשות לדחות את התאריכים להגשת תצהירי תשובה מספר פעמים, ובית המשפט קבע מועדים חדשים להגשתם.

עם זאת, העתירות גרמו לערעור משמעתי וחברתי רחב יותר, שבו הדגישו העותרים את החשש מהגדלת הקיטוב החברתי והדתיות הפוליטית במדינה. העותרים טענו כי לא רק שהיועץ המשפטי נכשל במילוי תפקידו להגן על הציבור, אלא שגם הליך משפטי שיקוף לא היה מספיק כדי להתמודד עם אופי ותוכן הפרסומים הבעייתיים.

לסיכום, החלטות בית המשפט בסופו של דבר לא היו מספקות לטענת העותרים, שהרגישו כי נדרש מהם יותר מאשר החלטה טכנית על בסיס ראייתי - אלא יותר מגישה ערכית ואקטיבית כנגד תכנים המזיקים לדו-קיום וההרמוניה החברתית במדינה.