סיכום תיק בג"ץ 2211/14 - עיסאם שוויקי ואח' נגד מדינת ישראל - יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים

תיק זה עוסק בניסיון משפטי של עיסאם שוויקי ואחלאם אבו גאליה למנוע את הריסת ביתם בשכונת א-טור שבירושלים על ידי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים. הרקע לסיפור הוא צו הריסה מינהלי שהוציאה המדינה לביתם של העותרים בשנת 2011, אשר בגינו פנו לבית המשפט לעניינים מקומיים וזכו לצו עיכוב זמני.

המאבק המשפטי הזה כלל מספר ערכאות ורמות, כאשר העותרים הגישו התנגדויות לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן אף לבית המשפט העליון, אך בכל המקרים נדחו בקשותיהם. בעקבות דחיית הבקשות ולמרות ניסיונותיהם, בית המשפט המחוזי לא נענה לתחינתם לעכב את ההריסה עד לדיון בערעור שהגישו, ובהמשך גם בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה לו.

• במסמך הראשון, מתואר כיצד בג"ץ בשבתו כערכאה לעתירות מנהליות, דחה את העתירה לעיכוב מיידי של ההריסה. נימוקי הדחייה היו משום שההליך הנדרש עבר כבר מספר בחינות שיפוטיות וסופיות מבחינת ערעורים והליכי פלילים, ולפיכך, בית המשפט לא ראה מקום להתערב שוב בהחלטות שהתקבלו.
• במסמך השני, ניתנה החלטה אשר חזרה על הטענה כי בג"ץ אינו מהווה ערכאת ערעור ביחס להחלטות פליליות ואזרחיות שכבר התקבלו בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון עצמו.
• במסמך השלישי, מובהרת הדחיפות שהופעלה על מנת לנסות לעצור את ההריסה, כאשר העתירה עצמה הוגשה בשעת לילה מאוחרת ללא מידע מפורט על העילות המדויקות וההחלטות הקודמות - דבר שהוביל לדחיית הבקשות.

הדיון בבית המשפט העליון הדגיש את עקרון הדיווניות והסופיות של החלטות משפטיות. לטענת השופטת חיות ולצדדים האחרים בבית המשפט, התיקים וההליכים הקודמים לא לא השאירו מקום לערעור נוסף או בחינה מחודשת של החלטות שניתנו פעם אחר פעם בדרגות המשפט השונות.

שוויקי ואבו גאליה מצאו את עצמם במצב שבו, למרות מאמציהם, ההחלטות השיפוטיות נותרו בעינן והצו להריסת ביתם עומד להתממש. הם נדרשים לשאת בתוצאות כלכליות של שכר טרחת עורך דין שעליהם לשלם לצד השני בגלל דחיית העתירה.

סיום המקרה מעלה שאלות על מדיניות התכנון והבניה, זכויות הפרט במיוחד בסכסוכים אזרחיים כמו במקרה זה, ואיזון בין האינטרס הציבורי שמיוצג על ידי הוועדות לתכנון לבין זכויותיהם של תושבים המתגוררים באזורים מורכבים מבחינה משפטית ומודרנית כמו ירושלים.

לסיכום, הסיפור המשפטי של שוויקי ואבו גאליה מדגיש את הקושי האישי והמשפטי בהיערכות למערכת המשפט בישראל, כשהדבר נוגע להסדרת מגורים וענייני בניה במקומות רגישים במדינה.