תקציר בג"ץ 1633/16 - פלוני ופלונית ואח' נגד המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית ואח'

במקרה זה מדובר בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בישראל כנגד החלטת המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון להרוס בית משפחה בכפר בית עמרא. ההחלטה להריסה באה בעקבות מעשה רצח שאירע בו קטין פלסטיני רצח באמצעות סכין את דפנה מאיר ז"ל.

בעתירה נטען כי ההחלטה להריסת הבית לא תשרת את מטרה של הרתעה ועונשיות וגם תפגע פגיעה לא מידתית בזכויות הדיירים, שהם בני משפחתו של הרוצח. העותרים, משפחתו של הנאשם בהריגה, הציגו טיעונים נגדיים שמטרתם למנוע את ההריסה המתוכננת. הם ביססו את טיעוניהם על כך שצו ההריסה לא מתחשב במצב המשפחתי והסוציאלי ושאינו שקול להיות עונש הוגן בהתאם למידתיות הנדרשת בחוק.

• בתאריך 17.01.2016, ביישוב עתניאל נרצחה דפנה מאיר על ידי קטין פלסטיני ממשפחת דעיס באמצעות דקירות סכין. הרצח בוצע לעיני ילדיה של הקורבן, והותיר את הקהילה והמכרים בהלם וכאב.
• המשטרה יחד עם גורמי ביטחון, ביצעו חקירה שהובילה להגשת כתב אישום בביתה המשפט הצבאי לנוער בעניין הנאשם, ילד שנולד ב-2000.
• העותרים—שכוללים ילידי אותה משפחה ומוקד להגנת הפרט—הגישו עתירה לבית המשפט העליון בכדי לבטל את החלטת ההחרמה וההריסה של המפקד הצבאי.
• בתאריך 31.05.2016, בית המשפט העליון דחה את העתירה. השופטים ח' מלצר, א' שהם וע' ברון דנו בעניין והגיעו למסקנה כי ההריסה היא הליך מידתי ונחוץ לשם הרתעה עתידית וכחלק מאסטרטגיה בטחונית אזורית.

עוד בהחלטה, השופטים הציעו כי אף יש משפחה אשר תמכה בקטין במעשיו וראו בכך תמיכה בטרור, ולכן אין זה המקום להקל בעונשו של הקטין או בתוצאת הפעולה הפלילית החמורה.

עורך הדין מטעם המשיבים, הסביר כי צו הביניים שהוצא לעיכוב ההריסה יפקע בתוך עשרה ימים מהחלטתו, על מנת לאפשר למשפחה זמן למסד את העניין.

השופטים קבעו כי למאמצי המשפחה לעכב את ההריסה יינתן מענה באמצעות הארכת תוקפו של צו הביניים במידת הצורך, אך בנסיבות שהוצגו בבית המשפט לא נמצא שניתן להאריך זאת מעל ומעבר להיבטים בטחוניים והרתעתיים.

חשוב לציין, כי בעת הטיפול במשפט ובקשות שהוגשו לאורך הדרך, ביקשו העותרים לחשוף חומרים כתובים רבים שיכולים לשפוך אור על אופן קבלת ההחלטות ודיונים שונים שנעשו בבית המשפט על ידי עו"ד מטעמם. חומרים אלה הם לרוב ראיונות עם המעורבים בפרשה או אסמכתאות אחרות שנאספו לצורך תמיכה בעתירה.

בסופו של יום, בג"ץ החליט לא להתערב יותר בהחלטות המפקד הצבאי, וקבע שמעשה ההריסה מהווה כלי מדיני ובטחוני השוקל גם את זכויות האדם של העותרים. מכאן הדרך המשיכה בצורה שתואמת את המימד המדיני של אזור יהודה ושומרון ואינטרסים רחבים אחרים במדינה.