בקשתו של עלי זיד למעמד קבע ואזרחות בישראל

עלי זיד, יליד טייבה שבישראל, נולך בשנת 1983, העלה מול משרד הפנים את בקשתו לקבל מעמד של קבע ואזרחות בישראל. הסיפור מתחיל כאשר עוד שהייתה עלי בן חמישה שנים, ויתרה אמו על אזרחותה הישראלית בעקבות נישואיה עם תושב שטחי יהודה ושומרון. לאחר מספר שנים, ביקשה לשוב ולהחזיר את מעמדה כאזרחית ישראלית וקיבלה מעמד של תושבת קבע. עלי ושאר ילדיה קיבלו אשרה זמנית הניתנת לחידוש על פי הוכחות למרכז החיים שלהם בישראל.

במשך השנים ניסו עלי ומשפחתו, במאמצים רבים, להשיג מעמד קבע או לפחות תעודת זהות ישראלית. בשנת 2002 הם פנו לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב - יפו כאשר היתה הסכמה להנפקה מחדש של אישור כניסה לעלי, בכפוף להוכחת מרכז חיים בישראל.

בית המשפט דוחה את העתירה

בשנת 2013, לאחר מאבקים נוספים, פנו עלי ואמו שוב לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה להעניק להם מעמד של תושבות קבע ותעודת זהות ישראלית. בית המשפט הורה להנפיק לעלי אשרת שהייה על פי סעיף א/5, אך סרב להעניק את מעמד הקבע המבוקש תוך שהוא מציין שהסעדים המבוקשים חורגים מסמכותו במתן מעמד קבע או אזרחות וגומלים אותם לסמכות משרד הפנים.

• בעתירה נוספת בשנת 2013, פסק בית המשפט העליון בראשות השופט נ' הנדל לדחות את העתירה על הסף בשל כך שקיימה לעותר סעד חלופי תחת השיפוט המנהלי.
• על אף שדרשת עלי למעמד קבוע נדחתה פעמים רבות, הותיר לו החוק את האפשרות להגיש בקשות נוספות למשרד הפנים תוך הצגת עדויות חדשות על מרכז חיים בישראל.

ערעור להחזר אגרה

בנפרד מהדיונים לקבלת האזרחות, ביקש עלי להחזיר את האגרה ששולמה בגין ההליך בבית המשפט, בקשה שנדחתה מאחר והעתירה נדחתה על הסף ולא התקיימה אף אחת מהעילות המפורטות בתקנות האגרות.

בעקבות ההחלטה, עלי היה צריך להחליט האם להמשיך להיאבק על מעמדה החוקי אצלו באמצעות האמצעים המשפטיים הקיימים, או לפנות לדרכי פעולה אחרות מול משרד הפנים או בתחום המשפטי שיביאו לשינוי במעמדו החוקי.

בשורה התחתונה, המקרה של עלי זיד מדגיש את המורכבויות סביב קבלת וסטטוס אזרחות בישראל, הניתנת במקרים רבים לסמכות שיקול הדעת של הרשויות והשופטים.