ב. ההגנה:

8. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את הטענות המועלות נגדה בכתב התביעה והפנתה לכך, כי היא רשות ציבורית אשר פועלת עפ"י דין גם בעניין אכיפה ומתן דו"חות חניה בהתאם לחקיקת העזר.

9. לטענת הנתבעת פקח מטעמה רשם דו"ח חניה ביום 26.6.24 עבור רכב שמספרו *******, ואותו מספר רכב נשלח להלבשת פרטים במשרד התחבורה, אז התברר כי הרכב רשום על שם התובעת.

10. המשיכה וטענה, כי ביום 28.11.24 שלחה הודעת תשלום לקנס בהתאם לכתובת שנמסרה ע"י משרד התחבורה ומשלא שולם הדו"ח תוך 90 ימים הוא הפך לחלוט.

11. הנתבעת הפנתה לכך, כי היא שלחה דרישות תשלום ומשלא שולם החוב בוצע ביום 11.9.25 עיקול על חשבון הבנק של התובעת.

12. המשיכה וטענה, כי התובעת פנתה אליה לראשונה ביום 17.9.25 בחלוף המועדים לתשלום החוב או המועד להגשת בקשה לביטול הדו"ח, וכבר ביום 18.9.25 בוטל הדו"ח, דהיינו בחלוף 7 ימים לאחר הטלתו, זאת לאחר שהתברר כי הדו"ח נרשם על מספר רכב לא נכון.

13. הנתבעת הפנתה לכך, כי התובעת יכלה לפנות אליה עת קיבלה את מכתבי ההתראה ובכך למנוע את טענותיה ולא להמתין עד להטלת העיקול על חשבונה. בכל מקרה הכחישה הנתבעת כי נגרם כל נזק לתובעת והפנתה שוב לתקופה הקצרה שחלפה מאז הטלת העיקול עד לביטולו.

ג. ההכרעה בהליך על יסוד הכתובים:

14. לאחר שהונחו בפניי כתב התביעה וכתב ההגנה סברתי, כי יכול ובאפשרות בית המשפט להכריע על סמך האמור בכתבי הטענות ללא צורך בקיומו של דיון פרונטלי.

15. משום האמור הודעתי את הצדדים, כי בית המשפט שוקל להפעיל את סמכותו בהתאם לתקנה 13(ג) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 (להלן: "התקנות"), ונתתי להם הזדמנות להשלים טיעון טרם מתן הכרעה בתובענה.

16. שתי בעלות הדין הגישו השלמת טיעון מטעמן, כאשר התובעת חזרה שוב על הטענה, כי לא קיבלה כל התראה טרם הטלת העיקול ועמדה על הנזקים שנגרמו לה, ואילו הנתבעת שבה על עמדתה כי פעלה עפ"י דין, הפנתה להתראות ששלחה לתובעת ולהיעדר קיומו של נזק.

ד. דיון והכרעה:

17. לאחר שעיינתי בכלל החומר אשר הונח לפני בכתובים ולאחר ששקלתי בדבר ונתתי את דעתי, בין היתר, לאופי המחלוקת שבין הצדדים, עמדת הצדדים, התרשמותי מהכתובים בדבר מסוגלות התובעת לבטא את עצמה ולנהל את ההליך המשפטי באופן ענייני, הגעתי למסקנה, כי ההליך מתאים להכרעה על סמך הכתובים ואין בהכרעה כאמור כדי לפגוע בעשיית צדק עם מי מבעלות הדין.

18. לגוף התביעה הגעתי למסקנה, כי יש לקבלה באופן חלקי. אביא להלן את עיקר נימוקיי תוך הידרשות לטענות בעלות הדין, מזאת ומזאת, ככל שהן רלוונטיות להכרעה.

19. הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי דו"ח החניה שבעקבותיו הוטל העיקול אינו שייך לתובעת, מאחר וצוין בו מספר הרכב של הנתבעת כאשר בפועל ובהתאם לתמונות שצורפו לדו"ח, היה מדובר ברכב אחר מסוג שאינו שייך לתובעת.

20. עוד הגעתי למסקנה, כי הנתבעת לא הניחה כל תשתית בדבר נסיבות קרות הטעות אשר הובילה בסופו של דבר לשרבוב שמה של התובעת לאותו דו"ח חניה. הנתבעת לא צירפה את דו"ח החניה והראיות הנלוות אליו, כאשר מתמונת הרכב שצירפה התובעת היה ניתן ללמוד על סוג הרכב בלבד, אך לא אודות מספר הרישוי שלו, כך שלא ברור אם הרכב שביצע את עבירת החניה נשא אותו מספר רישוי של רכב התובעת או שהטעות של הפקח הייתה בהזנת מספר הרישוי.

21. בין כה וכה, משנאותה הנתבעת לבטל את העיקול לאחר פניית התובעת, הרי שעובדה זאת מלמדת, כי התקלה והטעות אשר הובילו לתובעת מקורם במשרדיה של הראשונה.

22. הנתבעת טענה כי נשלחו לתובעת שלוש הודעות תשלום שנמסרו כדין לכתובתה בביר אל מכסור, היא כתובת מגוריה. בעיקרי הטיעון הפנתה הנתבעת לדו"ח משלוחים שמראה לכאורה, כי הודעת הקנס נשלחה בדואר רשום ביום 28.11.24, דרישת תשלום ראשונה נשלחה בדואר רגיל ביום 29.5.25 ודרישת תשלום שניה נשלחה בדואר רשום ביום 17.7.25.

23. דא עקא, הנתבעת לא הניחה תשתית מספקת בדבר משלוח אותם דברי דואר נטענים. הנתבעת נמנעה מלצרף את ההודעות ששלחה כאמור וכן את אישורי המסירה בדבר משלוח ההודעות שנשלחו עפ"י הטענה בדואר רשום. בנסיבות שכאלה לא הונחה תשתית מספקת המלמדת על משלוח ההודעות האמורות, וודאי לא הוכח כי התובעת קיבלה אותן או נמנעה מלקבלן בנסיבות היוצרות חזקת המצאה.

24. דו"ח המשלוחים הכולל הפניה למספרי הברקודים של דברי הדואר שעל פי הטענה נשלחו לכתובת התובעת אינם מלמדים, כי הם אכן נשלחו בפועל. כאן המקום לציין, כי הנתבעת הייתה מודעת לטענת התובעת בדבר אי קבלת התראה טרם הטלת העיקול וכאמור הייתה בפניה ההזדמנות להניח תשתית עובדתית המלמדת על משלוח אותם דברי דואר.

25. על רקע האמור לעיל, הרי שיש לקבוע כי הנתבעת התרשלה בתפקידה עת הטילה עיקול על חשבון הבנק של התובעת, וכי אין היא הוכיחה את משלוח ההתראות הנטענות או קבלתן ע"י התובעת.

26. יש לציין, כי מעבר לכך, שהטלת העיקול מהווה עוולה נזיקית כלפי התובעת הרי שניתן לראות בה משום פרסום לשון הרע עפ"י חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. יפים לעניינו הדברים שלהלן:

" עם זאת, נפסק זה לא אחת כי הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובע יכולה להשפילו בעיני הבריות ולתארו כאדם המתחמק מחובותיו וכן לפגוע בעסקו, במשלח ידו או במקצועו שכן לאחר שפקידי הבנק בו מנהל התובע את חשבונו נוכחו כי הוטל עיקול על חשבונו, יכול הדבר לפגוע בו במידה ויבקש לקבל אשראי בעתיד" (ראו נא: תא"מ (חיפה) 2150-01-14 גיא דויטש נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו 31.05.2015)).

27. אשר לשיעור הפיצוי. עיון בפסיקה מלמד, כי סכומי הפיצוי אשר נקבעים במקרים כגון דא משתנים בהתאם לנסיבות והמנעד הינו די רחב. כך למשל בתק (נצרת) 54057-05-22 מחאמיד נ' עירית נוף הגליל (ניתן ביום 23.10.22) שעניינו בנסיבות דומות של הטלת עיקול בעקבות דו"ח שגוי, נקבע פיצוי כספי בשיעור 10,000 ₪ כאשר באותו העניין, העיקול על חשבון התובע באותו התיק בוטל לאחר כחודשיים מיום הטלתו; בתא (ראשל"צ) 27585-12-21 יום טוב לוי נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (ניתן ביום 15.04.2025) נפסק פיצוי בשיעור 7,000 ₪. באותו העניין נקבע כי "העיקולים היו על סכום נמוך יחסית ובוטלו לאחר זמן קצר מיד לאחר שהתובע פנה לנתבעת" (פסקה 69 לפסק הדין); בת"ק (פ"ת) 53290-11-21 דגנית זגדון נ' עיריית תל-אביב-יפו (ניתן ביום 31.03.2022), נפסק פיצוי של 3,000 ₪, בעקבות עיקול שהוטל על סכום נמוך בשיעור 191 ₪ בטענה כי הוטל בשל תקלה במחשב הנתבעת ולאחר שהדו"ח שולם.

28. במכלול השיקולים, ובין היתר, מידת הפגיעה בשמה הטוב של התובעת, מהות ההליך שבמסגרתו הוטל העיקול - גביה מנהלית, סכום העיקול, מפח הנפש שנגרם לתובעת כפי שתואר על ידה, הטרחה שנגרמה לה בעקבות הטלת העיקול ופועלה לביטולו, פעולת הנתבעת להסרת העיקול מיד לאחר פניית התובעת, מהות בעלות הדין והיעדרן של ראיות לפגיעה בדירוג האשראי, ראיתי לפסוק לה פיצוי כספי בשיעור 3,500 ₪.

ה. התוצאה:

29. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 600 ₪.

30. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית שקלית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנוף הגליל - נצרת, תוך 30 יום מיום המצאתו.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק בסיווג האמור.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ו, 06 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.