· ביום 16.3.2025 נשלחה חשבונית עסקה עבור תשלום שני (8,000 ₪, כולל ההפרש עבור פברואר), וביום 18.3.2025 הודיע הנתבע לתובעת כי נמלך בדעתו והוא לא מרוצה מהתוצר ומההתאמה של שירותיה לציפיותיו, ועל כן הוא מבטל את ההתקשרות.

· התובעת דרשה את מלוא התשלום עבור חודש מרץ, והנתבע הציע - מבחינתו, לפנים משורת הדין - לשלם 1,000 ₪ עבור ימי העבודה הספורים שבין 12.3 ל-18.3 (באותו פרק זמן חל חג הפורים, וכן היה סוף שבוע).

3. התובעת טוענת, שהסיכום היה קלנדרי (דהיינו: לפי חודשי-לוח שלמים), וכי העבודה התחילה ב-11.2 רק מחמת העיכוב בהעברת התשלום הראשון (אין חולק כי החשבוניות הראשונות שנשלחו לא שיקפו את ההפחתה המוסכמת, והיו ע"ס 6,000 ₪ במקום 4,000 ₪), אולם המשיכה מאז במלוא המרץ, וכל התשומות שנעשו בשליש הראשון של חודש מרץ, לקראת פגישת הזום, כבר היו חלק מהעבודה שיש לזקוף לחודש מרץ. היא הסבירה, כי הסכימה לעבוד בימים אלה, חרף אי-ביצוע תשלום ב-1.3 (כנדרש בהסכם), בשל האמון שכבר התפתח, ורק ב-16.3 החלה בפניות אל הנתבע לבצע את התשלום שאמור היה להיות מועבר שבועיים קודם לכן. מבחינתה, החודש השני של ההתקשרות החל ביום 1.3, ובאותו מועד כבר חלה חובת תשלום ה-8000 ₪ המוסכמים. לטענתה, במהלך ימים אלה של תחילת מרץ דחתה לקוח אחר, שכן היתה כבר בתפוסה מלאה (צורף צילום תכתובת קצרה עם עורך-דין המתעניין בשירותיה).

4. הנתבע, מנגד, טוען שיש לראות את חודשי העבודה כנמדדים החל מתחילתה, 11.2, ועל כן כל הימים עד 11.3 שייכים לחודש הניסיון שבעבורו שולמה התמורה; חרף אישורו להמשיך עבודה ביום 12.3, כאמור (אותו תיאר כ"עשיתי טעות"), הרי שבפועל לא נעשה דבר בין מועד זה לבין המועד בו נמלך בדעתו והודיע על ביטול העסקה - 6 ימים בלבד אל תוך החודש השני של ההתקשרות (בספירה מיום 12.3, כאמור). בכתב ההגנה האריך לתאר את מה שנראה לו כניסיון חסר תום לב של התובעת להציג את עצמה כמי שעבדה במרץ, שעה שבפועל לא עשתה כן (הוא הפנה לכך שהגאנט - תכנית העבודה - שהועלה לספריית הענן שלו ("דרייב"), בחודש פברואר, הוא אותו דף אליו מגיעים דרך הקישור שנשלח במרץ, וכי שם הקובץ, שהיה בתחילה "גאנט פברואר-מרץ" שונה למפרע ל"גאנט פברואר", כדי לייצר רושם של תכנית נפרדת שתוכן עבור חודש מרץ), ועוד הפנה את תשומת הלב לכך שאת חשבונית העסקה - ואת דרישות התשלום - שלחה רק החל מ-16.3, ולא בתחילת החודש, למרות שחשבונית העסקה עצמה נושאת תאריך 1.3. מכל אלה הוא מבקש להסיק שההסכמות הן אכן כטענתו, ושאין כל הצדקה לראותו כמי שהתחייב לעוד חודש של התקשרות.

5. דעתי אינה כדעתו. אין צורך להכריע בחלק מהמחלוקות, ואפילו בשאלה אם החודש הוא קלנדרי או שיש לחשבו לפי מספר ימים החל מ-11.2, על מנת להגיע למסקנה המשפטית, לפיה נוצר מצג מפורש ומפורט ביום 12.3 (השייך, לכל הדעות, לחודש ההתקשרות השני), לפיו ממשיכים הלאה, ובו נקבעו תכניות וניתנו הוראות להמשך עבודה. התחבטות ששת הימים, עד 18.3, אינה יכולה לשנות עובדה זו למפרע. ההסכם, שהוא בר-חידוש מדי חודש, חודש לחודש נוסף, ובאותו רגע - לכל המאוחר - קמה חובת התשלום עבורו (והשלמת התשלום הרטרואקטיבי עבור החודש הראשון).

6. כמובן, שאם נלך לשיטת התובעת (וישנן לא מעט אינדיקציות התומכות בגרסתה, כגון: עצם הוצאת חשבונית העסקה ביום 1.3; המסרון בו נדרש התשלום, ובו נכתב כי זה היה אמור להיות משולם כבר ב-1.3 - ואשר נשלח לפני הודעת ביטול העסקה, ולפני שעלתה הטענה שאת החודש יש למדוד מ-11.2; המלל המפורש בהסכם ההתקשרות, כפי שצוטט לעיל; ועוד) - הרי שהשאלה כלל אינה עולה, ופרק הזמן שחלף מתוך חודש ההתקשרות השני ועד לביטול ההתקשרות הוא 18 יום (למעלה ממחצית החודש), שאז לבטח קמה החובה לשלם עבור החודש השני.

7. אעיר במאמר מוסגר, כי ההסכם גם כולל הוראה, לפיה את ההסכם ניתן לבטל בהתראה בת 30 יום מראש, אולם מאחר שהתובעת לא בקשה להישען על הוראה זו (ובצדק, לאור ההסכמה על תקופת מעין-ניסיון בחודש הראשון), אינני גוזר ממנה כל מסקנה אופרטיבית.

8. כפי שניתן לראות מהסקירה לעיל, טענותיו של הנתבע בדבר אי-ביצוע עבודה בששת הימים האמורים, על בסיס עניין הגאנט, שפורט לעיל, לא נעלמו מעיני, אך איני רואה כיצד יש בהן כדי לסייע לו - גם אם עובדתית הוא צודק. אין חובה לבצע עבודה ביום זה או אחר דווקא, מתוך החודש, ובלבד שמלוא השירות המובטח (40 שעות חודשיות) יינתן, ואי-ביצוע עבודה בימים האמורים אינו פוטר אותו מתשלום עבור החודש השני של ההתקשרות.

9. את שאר רכיבי התביעה לא אוכל לקבל: חרף חלופת המסרונים שצורפה, כמתואר, עם לקוח פוטנציאלי, אין כל ראיה שנמנעה מהתובעת הכנסה בפועל, הן משום שלא ניתן לדעת אם אותה התעניינות היתה אכן מובילה להתקשרות, והן משום שבפסק-דין זה ממילא נפסק שהיא זכאית לתקבול עבור החודש המדובר, כך שאכן לא היתה אמורה להיות מסוגלת לקבל לקוח נוסף; ולבד מכך, דווקא הפסקת ההתקשרות פתחה בפניה, לכאורה, הזדמנות לנסות ולקבל לקוחות נוספים, בשל השתחררות זמנה מהמחויבות כלפי הנתבע.

10. באופן דומה, איני רואה כי מדובר בארוע שאמור היה לגרום עגמת נפש או פגיעה במוניטין, באופן המצדיק לפסוק בעבורו פיצוי.

11. סיכומו של דבר, שאני מקבל את התביעה בחלקה החוזי, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 8,000 ₪, בצירוף הוצאות ההליך (בסכום המגלם הן את ההוצאות בפועל והזמן שהושקע, הן את השלכות קבלת התביעה באופן חלקי בלבד, והן את הפרשי השערוך על הסכום שנפסק) בסך של 800 ₪, ובסך-הכל: 8,800 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא ריבית שקלית מהיום.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 30 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.