2. התובעת 2 הייתה נשואה בעבר ליוסף מלכי ז"ל (להלן - המנוח) ונולדו להם 3 בנות. לאחר מכן נישאה התובעת 2 לתובע 1 ולשניים נולדו שני ילדים נוספים. התובע 3 הוא אחיו של הנתבע 1.

3. הנתבעת הגישה בת"א 832-01-15 תביעה לסילוק יד מהמקרקעין של התובעים וגורמים נוספים אשר החזיקו במקרקעין (להלן - ההליך הראשון ו - הפולשים הנוספים). במסגרת תביעה זו נדרש גם תשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו התובעים במקרקעין שלא כדין, עליהם בנו יחידות מגורים, לרבות להשכרה, בית עסק לשטיפת מכוניות ומוסך, שטח תחזוקה ואחסנה, בית עסק לקרמיקה, חנות ממכר מזגנים ועוד.

ביום 25.1.17 ניתן בהליך הראשון פסק דין (נספח 8 לכתב התביעה שכנגד המתוקן; להלן - פסק הדין). במסגרתו, נקבע בין היתר כי ניתנה לתובעים רשות מכללא להחזיק במקרקעין, ורשות זו לא הייתה אלא רשות חינם הדירה, הניתנת לביטול, אשר הנתבעת ביטלה כדין (סעיפים 72 ו - 74 לפסק הדין). כן נפסק כי על התובעים לפנות את המקרקעין בתוך 90 ימים מפסק הדין, אך אלו לא חויבו להרוס את המבנים (סעיף 107). פסק הדין אף חייב את התובעים בתשלום דמי שימוש משנת 2012 (מועד ביטול הרשות, סעיף 105).

לעניין פיצוי בגין השקעות התובעים במקרקעין, נקבע בסעיף 82 לפסק הדין כי: "אינני סבורה כי יש להתנות את פינוי מי מהנתבעים משטח הפלישה בפיצוי כלשהוא. אין באמור כדי למנוע מהם להגיש בעניין זה תובענה נפרדת ולעשות להוכחתה, אולם אין לקשור בין הפינוי לפיצוי."

4. התובעים והפולשים הנוספים ערערו על פסק הדין, בשני ערעורים נפרדים שאוחדו: ע"א 24355-03-17 פלד נ' עיריית תל אביב, וע"א 15654-03-17 אבו טאלב ואח' נ' עיריית תל אביב.

ביום 27.8.18 ניתן פסק דין בהליכי הערעור (נספח 9 לכתב התביעה שכנגד המתוקן; להלן - פסק הדין בערעור) בו בעיקרו של דבר אושר פסק הדין ונקבע כי כלל הנתבעים עושים שימוש שלא כדין במקרקעי ציבור ועליהם לפנות את המקרקעין עד ליום 1.12.18. באשר לדמי השימוש, נקבע כי הואיל ומועד ביטול הרשות משתנה בין התובעים לפולשים הנוספים, והואיל והנתבעת תבעה את דמי השימוש ביחד ולחוד מבלי לעשות אבחנה ביניהם, הערעור בעניין זה התקבל במובן זה שעל הנתבעת להגיש תביעה נפרדת לתשלום דמי שימוש. כן אומצה הקביעה בפסק הדין לפיה התובעים רשאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים (סעיפים 16-20 ופיסקה אחרונה).

התובעים הגישו בקשות רשות ערעור ובקשות למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הערעור - רע"א 7215/18 קלמונטין נ' עיריית תל אביב; בש"א 7312/18 פלד נ' עיריית תל אביב ורע"א 7151/18 אבו טאלב נ' עירית תל אביב, שנדחו על ידי בית המשפט העליון.

5. למען שלמות התמונה יצוין, כי לאורך השנים הוגשו נגד התובעים כתבי אישום פליליים והוצאו צווי הריסה מנהליים בגין בנייה לא חוקית במקרקעין.

בסעיף 18 לכתב התביעה שכנגד המתוקן פורטו הליכים אלה. התובעים הכחישו סעיף זה באופן גורף, ביחד עם סעיפים נוספים, ללא הבחנה וללא פירוט כנדרש (סעיף 9 לכתב ההגנה). בנסיבות אלה מצאתי להתעלם מהכחשה סתמית זו. הליכים אלה הינם בין היתר: בשנת 2008 הוצא צו הריסה בגין סככה; בשנת 2012 נתבקש לבטל צו הריסה מנהלי בגין קונסטרוקציית מתכת; בשנת 2012 הוטל קנס בגין אי קיום צו הריסה; בשנת 2008 הוצא צו הריסה בגין גדרות וסככה; בשנת 2009 הוצא צו שיפוטי לפינוי המקרקעין.

6. בהמשך להליכים אלו, הגישו התובעים את התביעה דנא להחזר השקעות במקרקעין בסך 1,947,000 ₪ וכן 560,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

7. כמוסבר בסעיפים 13-27 לכתב התביעה המתוקן, המתחם המבונה על המקרקעין תחום בגדרות מכל עבריו, וקיר בטון בגבול הדרום מזרחי. המתחם בחלקו סלול אספלט ובחלקו אינו מפותח ומשמש למגורים וכולל מספר מבנים, המתוארים בחוות דעת שמאי מקרקעין והנדסאי בנין מר אייל טיליוף מיום 14.11.21 (נספח א' לכתב התביעה המתוקן; להלן - חוות דעת טיליוף):

א. מבנה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית, אך שופץ במהלך השנים על ידי התובעים, בשטח מקורי של כ-100 מ"ר שהורחב בכ-25 מ"ר נוספים, בנוי בלוקים ובטון עם גג רעפים (להלן - מבנה הסוכנות). מבנה זה כולל חדר מגורים, מטבח, פינת אוכל, 4 חדרים, 2 חדרי רחצה עם שירותים וחדר שירות;

ב. מצפון למבנה הסוכנות, ניצב מבנה מגורים טורי ובחלקו המערבי כולל 4 יחידות דיור - יחידה מזרחית בשטח של כ-60 מ"ר, בנוי קירות בלוקים עם גג איסכורית, עם כניסה מקורה מדרום, הכוללת פרגולה מעל משטח דק בשטח של כ-8 מ"ר, וכניסה צפונית משטח מרוצף משותף ליחידות נוספות, בשטח של כ-77 מ"ר. היחידה כוללת חדר מגורים, מטבח, 2 חדרים וחדר רחצה עם שירותים;

ג. יחידה קטנה מזרחית (ממערב ליחידה המזרחית) בשטח של כ-26 מ"ר, בנויה איסכורית בשילוב בלוקים ובטון עם גג איסכורית הכוללת חדר מגורים עם מטבח, חדר וחדר רחצה עם שירותים;

ד. יחידה קטנה מערבית בשטח של כ-28 מ"ר, בנויה איסכורית בשילוב בלוקים ובטון עם גג איסכורית;

ה. יחידה קטנה צפונית בשטח של כ-19 מ"ר, בנויה בלוקים בטון עם גג פנלים מבודדים.

ו. יחידת מגורים עורפית ממוקמת בפינה הצפון מזרחית של המתחם המוגבהת ממפלס המתחם, בשטח כולל של כ-87 מ"ר, בנוי בלוקים בטון בשילוב עץ, רשת וגבס עם גג איסכורית בשילוב עץ, רשת וגבס;

ז. יחידת דיור הממוקמת צפונית ליחידת מגורים עורפית, בשטח של כ-18 מ"ר, בנויה בבניה קלה מפנלים מבודדים, ותקרת איסכורית מחופה בתוכה בלוחות גבס;

ח. יחידת דיור הממוקמת צפונית למבנה הסוכנות, בשטח של כ-9 מ"ר, בנויה בבניה קלה מפנלים מבודדים, ותקרת איסכורית מחופה בתוכה בלוחות גבס;

ט. מחסן בשטח של כ-20 מ"ר בסמוך למבנה הסוכנות, בנוי בבניה קלה מפנלים מבודדים, ותקרת איסכורית;

י. משרד בשטח של כ-16 מ"ר, בנוי בבניה קלה מפנלים מבודדים, ותקרת איסכורית מחופה בתוכו בלוחות גבס.

8. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד לדמי שימוש ראויים שהועמדה לצרכי אגרה על סך 3,000,000 ₪, בהסתמך על חוות דעת של השמאית סיגל יואלי (להלן - חוות דעת יואלי): לגבי התובעים 1-2 - סך של 3,048,510 ₪, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק; לגבי התובע 1 סכום נוסף של 1,013,475 ₪, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק; לגבי התובע 3 - סך של 643,458 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק. כן עתרה לתשלום דמי שימוש לאחר מועד הגשת התביעה ועד לפינוי בפועל, כאמור בתביעה.

9. נוכח חוות הדעת הסותרות, מונה ביום 7.12.21 על ידי המותב הקודם השמאי שאול רוזנברג כמומחה מטעם בית המשפט, אשר הגיש חוות דעת ביום 31.8.23 וכן חוות משלימה ביום 3.4.25 (להלן - מומחה בית המשפט, חוות הדעת ו - חוות הדעת המשלימה, בהתאמה). חוות הדעת המשלימה נדרשה לאור המחלוקת בין הצדדים האם יש לקבוע את דמי השימוש רק ביחס לערך המקרקעין או ביחס לערך המקרקעין וערך המבנים יחדיו. חוות הדעת נערכה לפי שווי המקרקעין בלבד, ללא שהביא בחשבון את שווי המבנים ולכן נתבקש להוסיף בחוות הדעת המשלימה את שווי הקרקע בצרוף המבנים, לעניין דמי השימוש.

10. עוד להשלמת התמונה הדיונית, בהתאם להצעת בית המשפט בדיון מיום 16.9.24, הסכימו הצדדים כי הכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד תתבסס על כלל כתבי הטענות וחוות הדעת, תוך ויתור על שלב ההוכחות. כמו כן, הנתבעת ביקשה לתקן את כתב הגנתה להוספת טענת קיזוז בגין הוצאות הריסת המבנים המקרקעין, אך חזרה בה בהודעתה מיום 19.2.25. בהתאם נקצבו מועדים לסיכומים, שהוגשו בהתאם.

טענות התובעים בכתב התביעה

11. בתמצית, טוענים התובעים כי:

א. כפי שהתברר בהליך הראשון, הסוכנות יישבה במקרקעין עולים חדשים, ביניהם ניצול שואה שאימץ לבן את המנוח. זה טיפל בו ופירנס את שניהם מעסקים שהקים במקרקעין. לאחר נישואי המנוח לתובעת 2, הם שיפצו את הבית, הקימו תשתיות חשמל, ביוב ומים, והקימו סככות ומחסנים להשכרה. לתובעת 2 לא היה מעולם מקום מגורים ופרנסה אחרים ולהבנתה ניצול השואה היה בעל המקרקעין והוריש להם אותם. כך המשיכה לאחר שהמנוח נפטר והיא נישאה לתובע 1.

ב. כל עבודות השיפוץ והפיתוח היו בידיעת הרשויות, ללא התנגדות, דבר המהווה הסכמה בשתיקה שאף גרמה לתובעים להמשיך ולהשקיע במקרקעין בהסתמך על מצגי הנתבעת.

ג. במהלך השנים נוהלו הליכים משפטיים, לרבות משא ומתן לפינוי בתשלום פיצוי, שלא הבשיל, ולהבנתם משמעות הדבר הייתה כי זכותם במקרקעין אינה שנויה במחלוקת.

ד. התובעים שילמו ארנונה וכל היטל נדרש אחר במשך השנים על מלוא השטחים שבחזקתם.

ה. ככל שייקבע שעליהם לפנות את המקרקעין, הרי שיש להתנות את הפינוי בתשלום פיצוי ראוי. על פי העדויות בהליך הראשון, הנתבעת פיצתה דיירים אחרים באותו מתחם, אך מסרבת לפצות את התובעים.

ו. על פי חוות דעת טיליוף, שווי המחוברים למקרקעין הוא 1,940,000 ₪. ההליכים המשפטיים גורמים לתובעים לעוגמת נפש רבה, אותה העריכו ב - 560,000 ₪.

טענות הנתבעת בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד

12. בכתב ההגנה טענה הנתבעת בתמצית כי:

א. ראשית, כי יש לדחות את כתב התביעה שכן כל טענותיו הן מחזור של הטענות שנדונו והוכרעו בהליך הקודם ובפסק הדין נתקבלו כל טענות הנתבעת בנוגע לזכותה במקרקעין.

ב. כן נפסק כי הנתבעת לא נתנה לנתבעים הסכמה מפורשת להשקעות, אין לה עניין ב"השבחה" הנטענת ולכן אין בסיס להסתמכות התובעים. הנתבעת לא נתנה לתובעים הסכמה לביצוע השקעות במקרקעין וכלל המבנים במקרקעין נבנו ללא היתר. יתירה מזו, במהלך השנים (2008-2009) הוגשו כתבי אישום פליליים והוצאו צווי הריסה מנהליים בגין בנייה לא חוקית במקרקעין. התובעים אף שבו לבנות במקרקעין לאחר שנהרסו על פי צווים אלה. לא זו בלבד שהתובעים פלשו למקרקעי ציבור, הם אף תובעים כי הציבור יממן עבורם את ההשקעות שביצעו במקרקעין, מבלי שהציבור עצמו נזקק להשקעות אלו.

ג. נפסק במפורש בפסק הדין כי אין להתנות את הפינוי בפיצוי.

ד. כל דיון בהחזר השקעות אפשרי צריך להתנהל בכפוף לקביעה בפסק הדין, המהווה מעשה בית דין, כי התובעים הינם פולשים שלא קיבלו אישור להשתמש במקרקעי ציבור ופולשים אינם זכאים להחזר השקעות.

ה. יתירה מזו, לנתבעת נגרמו הוצאות בגין הליכי הפינוי של התובעים והריסת המבנים.

ו. האפשרות להגיש תביעה לפיצוי שניתנה בפסק הדין לא כללה פיצוי בגין עוגמת נפש ומכל מקום, התובעים הם אלו שפגעו באינטרס הציבורי שבאחריות הנתבעת, התעלמו מפסקי דין מפורשים, בנו ללא היתר ולא שילמו בגין השימוש במקרקעין וגרמו לעיכוב של שנים רבות בתוכניות החלות על המקרקעין המיועדות לצורכי ציבור.

ז. התובעים עצמם מודים כי הפיקו רווחים רבים במהלך השנים מפעילותם הבלתי חוקית במקרקעין.

ח. התובעים אינם תמי לב ולא טרחו לפנות את המקרקעין במועד שנקבע בפסק הדין ולא שילמו לנתבעת את הוצאות משפט.

ט. מכל מקום יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעים חובות ארנונה ודמי שימוש על פי פסק הדין.

13. בכתב התביעה שכנגד, טענה הנתבעת בתמצית כי:

א. בפסק הדין בערעור אושר כי דרישת הנתבעת לדמי שימוש ראויים מבוססת, וכי הפולשים עשו שימוש במקרקעין לא להם תוך עשיית עושר ולא במשפט על חשבון הנתבעת וציבור תושבי העיר ולכן עליהם לשלם דמי שימוש לנתבעת החל ממועד ביטולה של הרשות ועד למועד הפינוי בפועל.

ב. הרווח שמפיקים התובעים מהמקרקעין חמור עוד יותר בשל השכרת המבנים השונים הבלתי חוקיים במקרקעין לצדדים שלישיים (הסכמי שכירות עם שוכרים שונים במתחם החתומים על חוזה שכירות מול התובעים 1 - 2 צורפו כנספח 11 לכתב התביעה שכנגד).

ג. דמי השימוש חושבו לכל אחד מהתובעים בהתאם למבנה המוחזק על ידו ובהתאם למידע שהציגו התובעים בפני הנתבעת במהלך הביקורים שבוצעו במקרקעין, ובהתאם לשימוש בפועל שהתובעים עושים במקרקעין, על פי חוות דעת יואלי.

14. בהתאם להסכמה הדיונית, עמדו לצורך הכרעה זו חוות דעת מכל אחד מהצדדים, חוות דעת מומחה בית המשפט וסיכומי הצדדים.

אי זכאות התובעים להחזר השקעות

15. בע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף (21.07.15) (להלן - עניין היפר חלף), נקבע כי אין עוד רישיון מכללא במקרקעי ציבור ו"צריכות להתקיים לטעמי נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור" (פיסקאות ל' - לא').

16. בפסק הדין נקבע כי "הנתבעים היו בעלי רישיון מכללא להשתמש במקרקעין", רשות הדירה שבוטלה החל משנת 2012 (סעיפים 102-103). עם זאת, בפסק הדין בערעור נקבע כי יש לראות בהודעה על ביטול הרשות שנשלחה לתובע 1 (אלי פלד) ככזו שנועדה לו בלבד ולא ליתר המחזיקים, ולגביהם יש לראות בהגשת תביעת הפינוי בחודש ינואר 2015, כהודעה על ביטול הרשות (סעיף 16).

עוד נקבע בפסק הדין בערעור כי הנתבעת ביססה את זכויותיה במקרקעין לצורך דרישת פינוי התובעים וכי אין לתובעים טענה מהותית המעניקה להם הגנה מפני פינוי (סעיפים 12-13). כן אוזכרה בפסק הדין בו הקביעה בעניין היפר חלף כי: "מחדלי המדינה בהקשרי זכויותיה במקרקעין אינם צריכים לעמוד לה לרועץ משנתעשתה והחלה לפעול וכי כאשר מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין בסיס להכיר בקיומו של "רישיון מכללא", המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו, ודאי לא רישיון בלתי הדיר" (פסקה 14).

17. עולה איפוא כי פסק הדין בערעור לא ביטל את הקביעה בפסק הדין לפיה התובעים בעלי רשות מכללא במקרקעין, שבוטלה כדין, לגבי התובע 1 מר פלד בשנת 2012 ולגבי התובעים 2-3 בשנת 2015.

18. ההלכה קובעת כי זכות הפיצויים לבר רשות, ככל שקיימת, הינה עבור השקעות בלבד (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי (11.05.03) (להלן - עניין חיר); רע"א 9212/05 מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ (23.11.06); בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלוני (10.5.17)).

באופן כללי ניתן לומר כי פיצוי עבור השקעות ייפסק משיקולי צדק (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל (21.3.07); להלן - עניין דיאמנשטיין).

בין היתר, יש מקום לבחון למה שימשו המקרקעין את בר הרשות, האם הופקה טובת הנאה מעסק, כבעניין דנא, דבר המהווה שיקול נגד פסיקת פיצוי עבור ההשקעות והאם יש היתר למבנים ותועלת בהם לבעל המקרקעין (ע"א (מחוזי ת"א) 1187/09‏ ‏ רמ-נח בע"מ נ' עבודי (7.2.11); להלן - עניין רמ-נח); בקשת רשות ערעור נדחתה: רע"א 2060/11 עבודי נ' רמ-נח (6.10.11); כן ראו ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403 (1982)).

בעניין התועלת מהמבנים נאמר:

"כך גם יש לבחון אם מדובר בנכס שהבעלים אמורים ליהנות ממנו או היפוכם של דברים, דהיינו, כי אותה השבחה נטענת, לא רק שאינה בגדר השבחה לבעלים, אלא בגדר עלויות נוספות להריסת אותה השבחה" (עניין רמ-נח, סעיף 39); ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 48909-10-19‏ רחמים נ' עיריית הרצליה (15.3.21)).

כך, בע"א (מחוזי ת"א) 1766/00 אברגיל נ' מנהל מקרקעי ישראל (26.6.05):

"המערערים השתמשו במקרקעין נשוא התביעה והפיקו הנאה ממנו משך שנים רבות, מבלי לשלם כל תמורה. הם הקימו עסק כלכלי על זה השטח וזכו להפיק רווחים מהחזקתו. אשר על כן אין אנו מוצאים כי זה המקרה בו נדרשת הפעלתם של שיקולי הצדק ופסיקת פיצויים בגין ההשקעה שנעשתה לטובתם של המערערים בלבד, ואין היא משביחה את הנכס עצמו" (בקשת רשות ערעור נדחתה: רע"א 9057/05 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל (2.3.06)).

19. מהכלל אל הפרט. כפי שהוסבר ברקע הכרעה זו, העובדות הרלבנטיות נקבעו בפסק הדין ובפסק הדין בערעור וכן עולות מהראיות או מכתבי טענות. אלו בתמצית:

א. הנתבעת הוכיחה את זכויותיה במקרקעין והיא רשאית לדרוש בהם חזקה (סעיפים 33-47 לפסק הדין, קביעה שאושרה בפסק הדין בערעור).

ב. כלל המבנים המצויים במקרקעין נבנו ללא היתר (סעיף 81 לפסק הדין);

ג. הנתבעת נקטה פעולות שנועדו להביא להריסתם (סעיף 81 לפסק הדין);

ד. הנתבעת לא נתנה לתובעים הסכמה מפורשת לביצוע השקעותיהם במקרקעין (סעיף 81 לפסק הדין);

ה. אין במבנים כדי להועיל לנתבעת הזקוקה למקרקעין לצרכי ציבור כשהם פנויים (סעיף 81 לפסק הדין);

ו. בכללו של השימוש נכללו מגורי כלל הנתבעים וכן שימוש נרחב ביותר במבנים לצרכי הפקת רווח, הן מיחידות למגורים והן מעסקים (אף הם ללא רישיון). כך נקבע בסעיף 81 לפסק הדין. גם בפסק הערעור נקבע כי התובעים מתגוררים ומפעילים מספר עסקים במקרקעין (סעיף 2 לפסק דינו של כב' השופט אטדגי; סעיף 10 לפסק דינה של כב' השופטת שבח).

כך גם הודו התובעים בחקירתם בהליך הקודם: התובע 1 הודה כי הוא מחזיק בלא פחות משש יחידות למגורים (עמ' 114 לפרוטוקול מיום 8.11.16, ש' 17); התובעת 2 הודתה כי השכירה לחתנה חלק מהמקרקעין לצורך מסחרי (עמ' 125 לפרוטוקול ההליך הראשון מיום 8.11.16, ש' 1) וכי השכירה מספר מבנים לאנשים נוספים (עמ' 126 לפרוטוקול זה, ש' 8; כן ראו חוזי השכירות נספח 10 לכתב ההגנה המתוקן). אף בסיכומיהם הודו התובעים כי התפרנסו מהמבנים שהוקמו במקרקעין (סעיף 37).

במאמר מוסגר יצוין כי התובעים טענו בסעיף 83 לסיכומיהם כי בהליך הראשון הוכרעה שאלה משפטית - קרי אם הנתבעת טוענת כי הופעל עסק ללא רישיון היא מנועה לתבוע רווחים בגינו. התובעים לא הפנו למראה מקום ל"הכרעה משפטית" נטענת זו ולא מצאתיה בפסק הדין.

ז. משך החזקה ואינטרס ההסתמכות: נקבע בפסק הדין כי התובעת 2 התגוררה במקרקעין מאז 1975-1976 והתובע 1 הצטרף אליה במהלך השנים (סעיף 65). במסגרת החקירות בהליך הראשון, הודה התובע 1 כי הוא מחזיק במקרקעין רק משנת 1998 (עמ' 110 לפרוטוקול ההליך הראשון, ש' 25-26 ונספח 9 לכתב ההגנה).

בחקירות אלה עלה כי גם התובע 3 הגיע למקרקעין יחד עם אחיו, התובע 1, רק בשנת 1998 (עמ' 102 ש' 24-32 לפרוטוקול ההליך הראשון).

התובעים מבקשים לפרוש את החזקתם במקרקעין מאז ימי המנוח. אלא שאף אם הייתי מקבל זאת (ואיני קובע כך), הרי שאין בכך כדי להועיל להם, שכן הנתבעת יידעה את המנוח עוד בשנת 1993 על אודות ההפקעה (ראו המכתב שנשלח למנוח ביום 15.3.93, נספח 3 לכתב ההגנה).

ולא רק זו, ביום 23.4.98 שלחה הנתבעת למנוח מכתב בו הודיעה כי בקשתו לשימוש בקרקע נדחתה נוכח ההפקעה וייעודה הציבורי: "העיריה הפקיעה את החלק הנדון שייעודו דרך + שצ"פ, לצערי לא נוכל לאשר את בקשתך לשימוש והואיל והינו נוגד את ייעוד הקרקע" (נספח 4 לכתב ההגנה).

ח. פסק הדין בערעור הורה לתובעים לפנות את המקרקעין ביום 1.12.18. התובעים לא קיימו את פסק הדין, ללא כל פנייה לבית המשפט בבקשת ארכה ומיאנו לפנות את המקרקעין, תוך הפרת הצו השיפוטי.

כעולה מדברי ב"כ הנתבעת בדיון מיום 16.9.24 הנתבעת נאלצה לנקוט הליכי הוצאה לפועל לפנות את התובעים והם פונו בכפיה רק בסוף שנת 2021 (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 1). כעולה מפרוטוקול זה, הדברים לא הוכחשו על ידי ב"כ התובעים. עובדה זו נזכרת גם בסעיף 4.1 לבקשת הנתבעת לתיקון כתב התביעה שכנגד בעניינים שונים לרבות הוספת הוצאות הריסה. התובעים אמנם התנגדו לבקשה אך לא הכחישו את הדבר.

ט. חוות דעת מומחה תצלומי האוויר אליצור שהוגשה מטעם הנתבעת, ואשר לא נסתרה על ידי התובעים, תומכת במסקנה האמורה. חוות הדעת נסמכה על 9 תצלומי אויר, החל מתאריך 30.10.75 ועד לתאריך 22.7.15 (עמ' 6 לחוות הדעת). סעיף 4 לחוות הדעת סוקר את התפתחות הבנייה הנלמדת מתצלומי האוויר ועקב חשיבות העניין, אביאו כלשונו:

"1975 - במתחם א' נראה מבנה, שטח החקלאי מדרום וממערב למבנה. מתחם ב' ללא מבנים;

1986 - נראה יישור השטח ותוספת מבנים סביב למבנה. במתחם ב' עדיין אין שימוש ואין גידור.

1995 - נראה לראשונה במתחם הדרומי-מבנה חדש וגדול במקום מבנים קטנים שהוסרו. וכן פלישה בשטח הצפוני ע"י גידור ואחסנה פתוחה.

1999 - המשך התבססות בשטח ע"י שלילת השטח ותוספת בניה בעיקר בחלק הדרומי.

18.8.2012 - בנית סככות שטיפה ובנית משטח ממזרח לסככות.

4.9.2012 - תוספת גדר.

25.12.2014 - הוסרו סככות השטיפה.

19.1.2015 - תוספות משטח ומבנה במתחם הדרומי, והשלמת מבנה בצפון."

20. יש לציין כי גם חוות דעת טיליוף שהוגשה על ידי התובעים עצמם, מציינת כי חלק מהמבנים עברו שיפוץ "במהלך השנים האחרונות": כך למשל בעמ' 9 לגבי מבנה הסוכנות (ש' 5); עמ' 12 לגבי מבנה המגורים הטורי (ש' 13); עמ' 16 לגבי יחידת דיור מזרחית קטנה (ש' 7).

תיאור זה מצביע על כך שרוב הבנייה במקרקעין, בגינה נתבעת השבת השקעות על ידי התובעים, בוצעה לאחר הודעות הנתבעת על אי חוקיות השימוש במקרקעין בשנת 1993. פולש אינו יכול לטעון להסתמכות בביצוע השקעות במקרקעין המוחזקים על ידו, לאחר שקיבל הודעה מבעל הקרקע כי המקרקעין הופקעו על פי דין והם בייעוד ציבורי. ברי כי במצב דברים מעין זה אין מקום לפצותו בגין השקעות אלה במקרקעין.

21. אי חוקיות המבנים: כאמור, העדר היתר בניה למבנים מהווה שיקול נגד פסיקת פיצוי עבור השקעות. כפי שנקבע בפסק הדין, המבנים במקרקעין נבנו ללא היתר והנתבעת פעלה להוצאת צווי הריסה לגביהם במהלך השנים ולהריסתם בפועל (סעיף 81 לפסק הדין). אין כל מקום לפסוק החזר השקעות לתובעים אשר פעלו בחוסר תום לב ובנו במקרקעין ללא היתר בניה והתעלמו מצווים שיפוטיים.

יתרה מזו: בנייה בלתי חוקית אינה משביחה את המקרקעין. כאמור בסעיף 66 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, המבנים נבנו על שטח המיועד לשמש לדרכים לתנועה מהירה, אמצעי הסעה המונית/רכבת ומגרשים ציבוריים. המבנים הבלתי חוקיים אינם מסייעים בקידום התוכנית החלה על המקרקעין.

נהפוך הוא, הנתבעת אף נדרשה להרוס את המבנים לאחר פינוי המקרקעין ולשאת בהוצאות נוספות לשם כך. אף מסיבה זו אין לתגמל את הפולשים על הבנייה הבלתי חוקית המקרקעין. אין חובת פיצוי על בנייה שנעשתה תוך הפרת החוק כשלא הייתה מצויה בידי המערערים זכות להחזקה ושימוש במקרקעין (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 95/93 מינהל מקרקעי ישראל נ' ג'אבר, תשנ"ג (3) 509 (1993); ע"א (מחוזי ת"א) 36576-07-15 ברוך נ' עיריית תל-אביב (8.3.17)).

22. חלק מהמבנים שימשו כעסק: כאמור בסעיף 81 לפסק הדין, חלק מהמבנים שבמקרקעין שימשו כעסק, אף זאת ללא רישיון. הנתבעת צירפה כנספח 8 לכתב הגנתה העתקים של הסכמי שכירות של התובעים 1-2 עם שוכרים שונים במתחם מהשנים 2014-2017, המוכיחים הפקת הרווחים מהשכרות אלו וגם מטעם זה אין לפצות בגין הקמתם.

בענין דיאמנשטיין נקבע כי "אם בפרשת חיר בה דובר על נכס אשר שימש למגורים נקבע כי אין מקום לשלם פיצויים, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בענייננו, היות והשטח נשוא הערעור שימש את המערער לצרכים עסקיים בלבד" (פסקה 14).

ולא רק זו, נקבע בעניין דיאמנשטיין כי "בנסיבות אלו, בהן השתמש המערער בשטח השייך לרשות הפיתוח במשך למעלה מ-40 שנה ללא תשלום, אינני סבור כי קמה לו זכות לקבל פיצויים בגין הפקעת השטח" (שם). אף בענייננו, התובעים עשו שימוש במקרקעין שנים רבות ללא תשלום.

23. כאמור, התובעים עשו שימוש במקרקעין שנים רבות ללא כל תשלום והפיקו רווחים מהם. וכאילו לא די בכך, התובעים נמנעו מתשלום ארנונה לנתבעת וצברו חוב עתק של לא פחות מ - 13.5 מיליון ₪, כולל ריביות, נכון ליום הגשת סיכומי הנתבעת (ראו תדפיס הארנונה נספח 12 לכתב ההגנה ותדפיס מעודכן שצורף לסיכומים).

דומה כי אין צורך להוסיף על החומרה שבכך. לא יעלה על הדעת כי חוטא יצא נשכר, בעשותו שנים ארוכות שימוש ללא תשלום במקרקעי ציבור, יבנה בניה בלתי חוקית ולא יכבד צווים שיפוטיים, מהין שלא לשלם ארנונה בסכומי עתק תקופה כה ארוכה ובכך פוגע קשות בקופה הציבורית, מזלזל בשלטון החוק - ולאחר כל זאת דורש השבת השקעות במקרקעין.

24. מנימוקים אלה, לא מצאתי כי התובעים יכולים להסתמך על פסקי הדין שנזכרים על ידם בסעיף 30 לסיכומיהם. בת"א (שלום הרצ') 7264-05-13 עיריית תל-אביב-יפו נ' שובלי (10.7.15) נפסקו פיצויים בשל מגוון שיקולים המבוססים על ממצאים פרטניים לאותו הליך והתובעים לא הראו כי אלה רלוונטיים להליך דנא, מה גם שהחלק בפסק דין זה שהעניק פיצויים בוטל על ידי ערכאת הערעור (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 43018-10-15 עירית תל-אביב-יפו נ' שובלי, פסקה 82 (8.3.17), בהסתמך על עניין היפר חלף).

נוכח הכרעות אלה, אין צורך לדון בטענת התובעים בסעיף 35 לסיכומיהם, כי חוות דעת טיליוף צריכה להתקבל, בהיעדר חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת. ברי כי בהיעדר זכאות לפיצוי, אין נפקות לסכומים הנזכרים בחוות הדעת.

25. בטרם סיום הדיון בסוגיה זו, אתייחס לטענה בסעיפים 31-34 ו - 35 לסיכומי התובעים, לפיה הנתבעת שילמה בעבר פיצויים לתושבים שגרו באותו מתחם ופונו ממנו, ועליה לנהוג בשוויון גם ביחס לתובעים.

התובעים לא הציגו ראיות לטענה זו והיא נטענה בעלמא. בסעיפים 31-32 נטען כי הדברים עולים מעדות התובעים ועדות נציג חברת נתיבי איילון בבית המשפט קמא. עדות התובעים, כבעלי דין, אינה מספקת בהיעדר ראיות חיצוניות ופירוט מקרים ספציפיים והתובעים אף לא טרחו להפנות בסיכומים למראה מקום עדות נטענת זו. לגבי דברי נציג חברת נתיבי אילון, גם לטענה זו לא הוסיפו התובעים מראה מקום, כך שנותרה בעלמא.

למצער, אציין כי בסעיף 49 לכתב הגנתה, הוסיפה הנתבעת כי ביום 9.3.17 ניתנו שורה של פסקי דין על ידי בית המשפט של ערעור ב"תיקי פארק דרום" (בערעורים ובערעורים שכנגד), העוסקים בנסיבות דומות להליך דנן, בהם התקבלו טענות הנתבעת ובוטלו הפיצויים אשר נפסקו לפולשים שונים בפסקי הדין בבתי משפט השלום, פסקי דין שהפכו לחלוטים.

26. באשר למרכיב עוגמת הנפש בתביעת התובעים, משנדחתה תביעתם להחזר השקעות, שכן החזיקו ובנו במקרקעין באופן בלתי חוקי, נדחית גם תביעתם לפיצוי בשל עוגמת נפש. תביעת התובעים לפיצוי כזה מופרכת עוד יותר משפעלו בחוסר תום לב טרם פסק הדין, כשלא שילמו דמי שימוש לנתבעת במשך כל השנים, הקימו מבנים ללא היתר וניהלו עסק ללא רישיון, שנים רבות, ואף לאחר מתן פסק הדין, לא פינו את המקרקעין במועד שנקבע.

27. נוכח האמור, תביעת התובעים להחזר ההשקעות ועוגמת הנפש נדחית.

התביעה שכנגד

28. אפנה את הילוכי לתביעה שכנגד שעניינה הדרישה לדמי שימוש במקרקעין (למען הפשטות והנוחות אתייחס לצדדים כ"תובעים" ו"נתבעת" אף במסגרת הדיון בתביעה שכנגד).

29. בדומה לכתב התביעה, אף כתב ההגנה שכנגד וסיכומי התובעים כללו טענות רבות אשר כבר הוכרעו במסגרת פסק הדין ולכן לא אדון בהן שנית (ראו למשל הטענות לעניין היעדר בעלות הנתבעת במקרקעין, ויתורה על זכות התביעה כנגדם והסכמתה לשימוש התובעים במקרקעין, פטור מתשלום דמי שימוש כבני רשות לשימוש, הסכמה להשקעות במקרקעין ודרישת פיצוי כפי שהנתבעת נהגה כלפי מפונים אחרים).

בדומה לסוגיות שעלו בתביעה העיקרית, אף בנוגע לתביעה שכנגד נקבעו עובדות בפסק הדין ובפסק הערעור, עליהן עמדתי לעיל.

אזכיר רק את מועד ביטול הרשות: ביחס לתובע 1 - מועד משלוח הודעת ביטול הרשות - 20.8.12, וביחס לתובעים 2-3 - 1.1.15, מועד הגשת התביעה בהליך הראשון, כאמור בפסקה הנושאת את הכותרת "תוצאה" בסיפת פסק הערעור.

30. ההלכה קובעת כי ככלל יש ליתן לבר רשות הודעה על ביטול הרשות ופינוי תוך מתן זמן סביר, וככל שתקופת הרשות ארוכה יותר כך מועד הפינוי יהא ממושך יותר (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977)). במקרה מסוים נקבע כי 3 חודשים ממועד ביטול הרשות הינם זמן מספק לצורך קביעת דמי השימוש, תוך שנדחתה טענת המחזיק כי יש לחייבו ממועד פסק הדין שכן הדבר עלול להוות תמריץ לשוהה שלא כדין להאריך את שהייתו (ע"א (מחוזי ת"א) 1368/06 מירום נ' עירית חולון (27.11.06)).

בענייננו, התובעת 2 התגוררה במקרקעין מאמצע שנות השבעים, כך שעד הגשת התביעה בהליך הראשון בשנת 2015 חלפו כארבעים שנה. לגבי התובעים 1 ו-3 הרי שכאמור אלו התגוררו במקרקעין החל משנת 1998. הודעת ביטול הרשות ניתנה לתובע 1 בשנת 2012 ולתובע 3 עם הגשת תביעת הפינוי בתחילת שנת 2015. לפיכך משך החזקתם עד להודעות הינו בין 14 שנה ל - 17 שנה.

31. הבאתי בחשבון את כלל הנסיבות, לרבות משך החזקה, העובדה כי המקרקעין שימשו הן למגורים והן לעסק, העובדה שהתובעים לא שילמו לנתבעת דמי שימוש והתעלמו מדרישות הפינוי וצווי ההריסה במהלך השנים, ואף לא הרסו את המבנים בעת פינויים, תוך גרימת הוצאות לנתבעת. הבאתי בחשבון כי הנתבעת מחתה על השימוש במקרקעין ופעלה להריסת המבנים, כמו גם שהוצאו צווים שיפוטיים להריסה מבנים ופינוי מהמקרקעין כאמור לעיל, שלא כובדו.

עוד הבאתי בחשבון כי חלק מהמבנים במקרקעין נבנו לאחר הודעות ההפקעה והוצאת חלק מצווי ההריסה הנזכרים, כלומר בעת שהתובעים היו מודעים באופן מלא להתנגדות הנתבעת לשימושם במקרקעין.

בנסיבות אלה ראיתי לנכון להעמיד לצורך החיוב בדמי שימוש את תקופת ההודעה הראויה לגבי התובעת 2 על שנתיים ימים, כלומר החל מיום 1.1.17, ולגבי התובעים 1 ו-3 על שנה, כלומר לתובע 1 החל מיום 20.8.13 ולתובע 3 החל מיום 1.1.16.

32. בסעיף 37.2 לתביעה שכנגד ובסעיף 35 לתביעה שכנגד המתוקנת נתבקש חיוב בדמי שכירות גם לאחר הגשתה ועד לפינוי בפועל, כלומר בסוף שנת 2021 ובנסיבות, במיוחד כאשר התובעים לא קיימו את פסק הדין בערעור והנתבעת נאלצה לפנותם בהליך הוצאה לפועל, מן הראוי להורות כך (לפסיקת דמי שכירות לתקופה שלאחר הגשת התביעה ראו: ע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ נ' עיזבון מורטנפלד, פ"ד מה(2) 36 (1991)).

33. אשר לטענות התובעים בסעיפים 64-79 לסיכומיהם, לפיהם לנתבעת אין זכות לדרוש דמי שימוש כיוון שהיא "נעדרת כוח קנייני המקנה לה זכות לתבוע את התובעים" (רישא סעיף 79 לסיכומי התובעים). כל הטענות המועלות בסעיפים אלה הינן למעשה מחזור של טענות שהועלו במסגרת ההליך הראשון ונדחו - הן בפסק הדין והן בפסק הדין בערעור. לכן אין מקום לדון בהן מחדש.

34. בנוגע לטענות התובעים בסיכומי התשובה לפיהם אין להתחשב לצורך דמי השימוש במבנים שכן נבנו ללא היתר וללא הסכמת הנתבעת, הרי שכמפורט להלן אלו יחושבו ללא הבאה בחשבון של המבנים.

35. אשר לטענות המועלות בסעיפים 6-21 לסיכומי התובעים בתביעה שכנגד. סעיפים אלה כוללים שני ראשי טענות: האחד, טענות בקשר לזכויות הנתבעת במקרקעין, לרבות הליכי ההפקעה. השני, לגבי חלקה 10, אחת מתוך ארבע חלקות המרכיבות את ה"מקרקעין", עליה רשומה הפקעה גם לטובת רכבת ישראל.

אשר לטענה הראשונה, הרי שכפי שנטען בסיכומי התשובה מטעם הנתבעת, סוגיה זו כבר הוכרעה בפסק הדין, בו נקבע בין היתר כי חלקות 37, 35 ו-70 הופקעו לטובת הנתבעת וכי על חלקה 10 רשומה הפקעה גם לטובת הנתבעת (סעיף 31), כי זכויות הנתבעת נרשמו בלשכת רישום המקרקעין והתובעים לא נקטו בהליך כלשהו בהקשר לכך ולכן קמה לנתבעת הזכות להגיש תביעת פינוי (סעיף 32) וכי טענות התובעים בנוגע להפקעות דינן דחיה (סעיפים 34-46). כאמור, קביעות אלה אושרו בפסק הדין בערעור. פשיטא, התובעים מנועים מלהעלות כל טענה בהקשר לכך נוכח מעשה בית דין.

אשר לטענה בסעיף 11 לסיכומי התובעים בדבר הערה על הפקעה על ידי רכבת ישראל בחלקה 10: כאמור, בפסק הדין נקבעה זכות הנתבעת לתבוע פינוי אף לגבי החלק המסוים בו אוחזים התובעים בחלקה 10. קביעה זו אומצה בפסק הדין בערעור. מקביעה זו משתמע כי התובעים אוחזים בחלק מחלקה זו שהופקע על ידי הנתבעת, ולכן נגזרת מכך זכותה של הנתבעת לתבוע דמי שימוש גם לגבי חלק זה.

36. אשר לשיעור דמי השימוש. כאמור, מומחה בית המשפט הגיש חוות דעת וחוות דעת משלימה, ביחס לשווי השימוש, הראשונה על שווי דמי השימוש הראויים בגין המקרקעין בלבד, והשנייה דמי השימוש הראויים במקרקעין בצירוף המבנים.

בחוות הדעת המשלימה קבע מומחה בית המשפט כי דמי השימוש במקרקעין כולל המבנים נמוך מדמי השימוש שנקבעו בחוות דעתו הראשונה שהתייחסה למרכיב הקרקע בלבד שכן שווי הקרקע מהוה את עיקר שווי הנכס "וזאת בהתייחס לגיל המבנים ומצבם הפיזי". עוד הסביר כי התשואה לקרקע היא 6% בעוד התשואה לשטח בנוי כולל הקרקע היא 2.5% בלבד ולכן השימוש המיטבי לקרקע הוא כפנויה. מכאן שדמי השימוש הראויים להילקח בחשבון הינם כאמור בחוות דעתו הראשונה.

בסיכומי הנתבעת נטען כי אין לקבל קביעה זו של מומחה בית המשפט שכן איננה נכונה ואיננה הגיונית. לדבריה ברי כי שווי השימוש בקרקע כולל מבנים עולה על שווי השימוש בקרקע ריקה בלבד, תוך הפניה לחוות דעת מטעמה.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בהקשר לכך. הכלל הוא כי בהעדר נסיבות חריגות תאומץ חוו"ד מומחה בית משפט (ראו למשל רע"א 7034/21 לוביצקי נ' דור. קי פיתוח ושיווק בע"מ (11.11.21), פסקה 9 וההפניות המופיעות שם). הנתבעת ויתרה על חקירת מומחה בית המשפט והדבר מהווה חיזוק לכך שיש לקבלה. המדובר בקביעה שמאית גרידא, ולפיכך בהעדר טעמים מיוחדים והעדר חקירה, ראיתי לאמצה.

37. חוות הדעת נקבה בשווי השימוש לשנים 2012 עד אמצע שנת 2019. המומחה לא התייחס לשנים שלאחר מכן. בחוות דעת יואלי ננקב שווי שימוש לשנת 2020 הזהה לשנה שקדמה לה. ניתן לומר מבחינת הגיון הדברים כי השנה שלאחריה לא נפלה ממנה.

לפיכך מצאתי לנכון לקבוע כי שווי השימוש למחצית השנייה של שנת 2019 ולשנים 2020 - 2021 הינו אותם סכומים שננקבו בחוות דעת המומחה לשנת 2019. בהינתן זאת, להלן דמי השימוש שישלמו התובעים לנתבעת, שהינם ממועד התקופה שנקצבה לפינוי על ידי כאמור לעיל:

א. התובע 1 - מיום 20.8.13 ועד סוף השנה - 55,608 ₪ (4.33 חודשים) + 162,210 ₪ (2014) + 170,416 ₪ (2015) + 182,139 ₪ (2016) + 158,585 ₪ (2017) + 170,746 ₪ (2018) + 170,746 ₪ (2019; המומחה חישב חצי שנה) + 170,746 ₪ (2020) + 170,746 ₪ (2021).

ב. התובעת 2 - + 158,585 ₪ (2017) + 170,746 ₪ (2018) + 170,746 ₪ (2019; המומחה חישב חצי שנה) + 170,746 ₪ (2020) + 170,746 ₪ (2021).

ג. התובע 3 - 35,012 ₪ (2016) + 42,221 ₪ (2017) + 45,237 ₪ (2018) + 45,238 ₪ (2019; המומחה חישב חצי שנה) + 45,238 ש"ח (2020) + 45,238 ₪ (2021).

לפי הטבלה המופיעה בחוות הדעת, חיובי התובעים 1 ו-2 לשנים 2017 ו - 2018 הינם יחד ולחוד ומן הסתם כך גם לגבי השנים שלאחר מכן.

לסכומים האמורים תתווסף ריבית שקלית כדין מאמצע כל שנה רלבנטית (1.7) ועד התשלום בפועל.

38. סיכומו של דבר, התביעה נדחית. התביעה הנגדית מתקבלת כאמור לעיל.

בהינתן כלל הנסיבות ובהן הממצאים לחובת התובעים, סכום התביעה העיקרית שנדחתה, הסכומים בהם חויבו התובעים בתביעה שכנגד, חוות הדעת שבעלותן נשאה הנתבעת (שלה ושל מומחה בית המשפט) וכן האגרה ששילמה בתביעה שכנגד, ישלמו התובעים יחד ולחוד לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 230,000 ש"ח.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, י"ז שבט תשפ"ו, 04 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.