4. בכתב התביעה מבקש התובע פיצוי בגין אובדן דמי שכירות בגין איחור במסירת הדירות לפי שווי השוק של הדירות החל מחודש פברואר 2022 ועד למועד מסירת הדירות, ולחלופין לתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם הפשרה; עוד מבקש התובע פיצוי בגין תשלומי ארנונה, מים והיטל שמירה; פיצוי בגין נזקי תשואה חלופית וריבית על הלוואה שהוא יאלץ ליטול; וכן פיצוי בגין לשון הרע בשל נזקי עיקול שהוטל על חשבונו ואי הסרת עיקול שהוטל על הדירות, שכר טרחה ששולם לעו"ד של התובע לצורך ביטול העיקול ועגמת נפש.

במועד הגשת התביעה, ביום 14.8.2022, טרם נמסרו הדירות.

5. תביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד התובע נמחקה בהתאם להחלטה מתאריך 28.5.2023, למעט לגבי סך של 5,545 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד דרישת הנתבעים מיום 28.3.2022. זאת, לאחר שהתובע הודיע על קיזוז הסכום שהיה עליו לשלם על פי הסכם הפשרה, בין היתר, מהתשלום לו הוא זכאי בגין 'זיכוי מטבחים'.

6. יתרת התביעה שכנגד נמחקה בהחלטה מיום 2.3.2024.

7. בגין אותו הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (למעט סכום דמי השכירות וסכום חוב התובע) וכן בגין אותן טענות ועילות, הגיש אחיו של התובע, מנחם אביגדור, תביעה נגד הנתבעת במסגרת ת.א 49806-07-22 (להלן: "ההליך המקביל"). התביעה בהליך המקביל נדונה והוכרעה בפסק דין שניתן ביום 16.3.2025, אשר חייב את הנתבעת לשלם לתובע כספים.

8. בפסק הדין בהליך המקביל נקבע, בין היתר, כי התובע בהליך המקביל זכאי לפיצוי בגין איחור במסירות 2 דירותיו לתקופה שמיום 2.2.2020 (מועד המסירה שנקבע בהסכם הפשרה) ועד ליום 2.9.2023 (סמוך לקבלת טופס 4 שניתן ביום 30.8.2023) בהתאם לדמי השכירות שנקבעו בהסכם הפשרה בסך של 6,000 ₪ לחודש לכל דירה ולא על פי שווי השוק של דמי השכירות, וכן לפיצוי בגין עגמת נפש; טענת הנתבעת כי התשלומים שיש לשלם לה על פי הסכם הפשרה שלובים במועד המסירה נדחתה; ונקבע שיעור יתרת התשלום שעל התובע המקביל לשלם לנתבעת בהתאם להסכם הפשרה.

9. התובע בהליך המקביל (מנחם) הגיש ערעור על פסק הדין במסגרת ע"א 32614-05-26, שעיקרו כנגד מנגנון חישוב הפיצוי שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל על פי דמי השכירות שנקבעו בהסכם הפשרה ולא לפי שווי השוק של דמי השכירות. הערעור נגע גם לתקופת האיחור שנקבעה בפסק הדין בטענה כי הדירות לא נמסרו ראויות למגורים.

10. הנתבעת הגישה ערעור שכנגדרק לעניין ההוצאות שנפסקו לחובתה בפסק הדין.

11. דיון בערעור על פסק הדין בהליך המקביל התקיים בבית המשפט המחוזי ביום 12.11.2025. הצדדים הסכימו לקבל את הצעת בית המשפט בדיון להסמיך את בית המשפט למתן פסק דין על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, לקבוע סכום נוסף שישולם לתובע המקביל מעבר לפיצוי שנקבע לזכותו בפסק הדין בהליך המקביל, כולל פיצוי בגין איחור במסירה לתקופה שלא נפסקה, אך למעט תביעה בגין ליקויי בנייה וזאת בטווח הסכומים שבין 100,000 ₪ ל-150.000 ₪.

12. בפסק הדין שניתן בערעור ביום 16.11.2025, חויבה הנתבעת לשלם לתובע בהליך המקביל סך נוסף של 130,000 ₪ מעבר לסכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין.

13. הצדדים הגישו את ראיותיהם ולאחר שניתן פסק הדין בהליך המקביל, בטרם התקיים דיון בערעור על פסק הדין שניתן בהליך המקביל ובטרם ניתן פסק הדין בערעור, הסכימו הצדדים שקביעות פסק הדין בהליך המקביל לעניין איחור במסירת הדירות יחייבו בהליך זה, כפוף לתוצאות הערעור על פסק הדין. לגבי יתר רכיבי התביעה הסכימו הצדדים לוותר על חקירת העדים, ולהכרעה על דרך הכתב לאחר הגשת סיכומים (לעניין ההסכמה הדיונית, ראו החלטות מיום 20.8.2025, ומיום 12.9.2025).

14. על יסוד הסכמה הדיונית הגיש התובע בקשה למתן פסק דין חלקי בתביעה בגין איחור במסירה, הוגשה תשובת הנתבעים לבקשה וכן סיכומי הצדדים.

15. בחנתי את טענות הצדדים בכתבי הטענות, בבקשה למתן פסק דין חלקי, בתשובה וכן בסיכומים. נתתי דעתי לתוצאות ההליך המקביל, לפסק הדין שניתן בערעור בהליך המקביל ולהסכמות הדיוניות של הצדדים, והגעתי למסקנות הבאות;

התביעה בגין איחור במסירת הדירות

16. בפסק הדין בהליך המקביל, אשר הצדדים הסכימו שיחייב אותם בהליך זה כפוף לתוצאות הערעור על פסק הדין, נקבע שעל הנתבעת לשלם פיצוי בגין האיחור במסירת הדירות בהתאם לדמי השכירות שהוסכמו בהסכם הפשרה וזאת לתקופה שמחודש פברואר 2022 ועד ליום 2.9.2023 (מועד הסמוך לקבלת טופס 4). לגבי התקופה שלאחר קבלת טופס 4 ועד למועד מסירת הדירות בפועל וכן ביחס לטענה למסירת דירות שאינן ראויות למגורים, נקבע כי אלה חורגים מהתביעה.

17. התובע בהליך זה מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בגין איחור במסירת 2 הדירות למשך אותה תקופה שנקבעה בפסק הדין בהליך המקביל, היינו תקופה של 19 חודשים שתחילתם ביום 2.2.2022 ועד ליום 2.9.2023 וזאת במכפלת דמי שכירות לפי שווי שוק בהתאם לחוות דעת שמאי מקרקעין שצורפה לראיותיו - בסך של 7,400 ₪ לחודש בגין דירה אחת וסך של 7,500 ₪ לחודש בגין דירה שניה (סך של 14,900 ₪ בגין 2 הדירות) ובצירוף ריבית שקלית לכל חודש מיום 2.2.2022 וכל שני לחודש שלאחריו כפי שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל. סה"כ 341,071 ₪ נכון ליום 15.12.2025.

הנתבעים מצדם אינם חולקים על תקופת האיחור, אלא על מנגנון חישוב הפיצוי לפי שווי השוק של דמי השכירות ובהסתמך על פסק הדין שניתן בהליך המקביל הם מבקשים לחשב את הפיצוי בהתאם לדמי השכירות שנקבעו בהסכם הפשרה בסך של 5,000 ₪ לחודש לכל דירה.

18. דרישת התובע בתצהיר עדותו תשלום לגבי התקופה שלאחר קבלת טופס 4 ועד למסירת הדירות ראויות למגורים (אותה דרישה שעמדה ביסוד הודעת התובע מיום 20.7.25 ו-20.10.25 לעניין ההסכמה הדיונית החלת תוצאות ההליך המקביל), כפי שקבעתי בהחלטה מיום 20.8.2025 חורגת מכתב התביעה. ממילא דרישה לפיצוי בגין תקופה שלאחר קבלת טופס 4 נזנחה בבקשת התובע למתן פסק דין חלקי ובסיכומים שיוחדו לתקופת אישור שממועד המסירה שהוסכם בהסכם הפשרה (2.2.2022) ועד ליום 3.9.2023, אותה תקופת איחור שנקבעה בפסק הדין בהליך המקביל.

19. בבסיס דרישת התובע חישוב הפיצוי בגין האיחור במסירה על פי שווי השוק של דמי השכירות, טענתו כי בערעור על פסק הדין המקביל קיבל בית המשפט המחוזי את העמדה שהפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם הפשרה אינו מונע תביעה לפי שווי השוק של דמי השכירות, וכי כך גם עולה מאמירות בית המשפט בפרוטוקול הדיון בערעור וכן בפסיקת פיצוי נוסף של 130,000 ₪ בפסק הדין בערעור מעבר לפיצוי שנפסק בפסק הדין בהליך המקביל.

הנתבעים טוענים מנגד שאין לסטות ממנגנון חישוב הפיצוי שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל לאור ההסכמה הדיונית בהליך זה, ומשעה שפסק הדין בערעור לא הכריע בשאלת מנגנון חישוב הפיצוי ולא קבע ממצאים, אלא ניתן על דרך הפשרה וללא הנמקה, פסק הדין בערעור אינו מקים השתק פלוגתא. הנתבעים טוענים עוד שאין בידי התובע להסתמך על דברי בית המשפט המחוזי בפרוטוקול הדיון בערעור, אמירות שיש בהן קושי ואשר קדמו למתווה שהוצע על ידי בית המשפט לפסוק בערעור על דרך פשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט והפכו את הנאמר בפרוטוקול הדיון לתיאורטי.

20. פסק דין הניתן על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984,ככלל, מקים ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא (ראו; רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (נבו, 21.6.2007)). במקרה זה, הצדדים הסכימו שפסק הדין בהליך המקביל יחייב אותם גם בהליך זה, כפוף לתוצאות הערעור על פסק הדין.

התובע כאן הוא אחיו של התובע בהליך המקביל, ומי שעל פי פסק הדין בהליך המקביל סייע לאחיו באופן צמוד ברכישת דירותיו ובהתנהלות מול הנתבעת. התובע והתובע המקביל יוצגו על ידי אותם עורכי דין בהליך זה, בהליך המקביל ובערעור על פסק הדין בהליך המקביל. בהודעה שהגישו הנתבעים לתיק ביום 20.7.2025 אישרו הנתבעים הסכמתם להצעת בית המשפט שפסק הדין בהליך המקביל כפוף לתוצאות הערעור יחויבו אותם והודיעו "... כי הם מסכימים להצעת בית המשפט באופן שתוצאות הערעור בהליך המקביל (ת"א 49806-07-22) יחויבו את הצדדים בהליך דנן", למעט לעניין פסיקת ההוצאות ושכר טרחת עו"ד".

21. הנתבעים, כמו התובע כמייצג התובע בהליך המקביל וכמי שמיוצג על ידי אותם עורכי דין כמו מייצגי התובע המקביל בערעור, בחרו שלא יינתן פסק דין מנומק בערעור שיכריע במחלוקות ויקבע ממצאים. הם נתנו הסכמתם למתווה שהציע בית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין בהליך המקביל ולפיו ייפסק פיצוי נוסף מעבר לסכום הפיצוי שנפסק בפסק הדין בהליך המקביל בגין האיחור במסירה, וזאת בטווח הסכומים שבין 100,000 ₪ ועד 150,000 ₪. מועד הסכמה זה היה מאוחר למועד ההסכמה הדיונית של הצדדים כאן (והנתבעים בכלל זה) להחלת תוצאות הערעור על פסק הדין בהליך המקביל גם בהליך זה. הנתבעים שקטו על השמרים ולא ביקשו לחזור בהם מההסכמה הדיונית שתוצאות הערעור בהליך המקביל יחייבו אותם בהליך זה, ואין להם אלא על עצמם להלין.

בנסיבות אלה, אין בכוחם של הנתבעים להתעלם מתוצאות הערעור על פסק הדין בהליך המקביל אשר קבע פיצוי נוסף בגין האיחור במסירה, ולאמץ אך ורק את מנגנון חישוב הפיצוי שנפסק בפסק הדין בהליך המקביל.

22. גם אם פסק הדין בהליך המקביל לא בוטל בערעור וממצאיו נותרו על מכונם, דברי בית המשפט בדיון בערעור בשילוב הפיצוי הנוסף שנפסק בפסק הדין שניתן בערעור, יש בהם ביטוי מובהק לכך שלא ניתן בהליך זה להסתפק במנגנון חישוב הפיצוי שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל בהתאם לדמי השכירות שהוסכמו בהסכם הפשרה וכי תוצאות פסק הדין בהליך המקביל שהוסכם תוקנו אופרטיבית.

סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע " הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת חוזה". בדיון בערעור במענה לדברי ב"כ הנתבעת כי דמי השכירות שנקבעו בהסכם הפשרה מהווים פיצוי מוסכם ספציפי בגין האיחור במסירת הדירות, נאמר על ידי בית המשפט: "מה זה עוזר לאדוני? אם זה סעיף ספציפי או לא. עדיין חל על כך סעיף 15ב' לחוק החוזים תרופות שאומר שעדיין הנפגע מהפרת חוזה לא חייב לתבוע את הפיצוי המוסכם. הוא יכול לתבוע נזק אחר שנגרם לו, את הנזק הריאלי שנגרם לו. למה פה אי אפשר היה לתבוע את הפיצוי בגין דמי שכירות?" עוד הוסיף בית המשפט: "לא צריך לציין במפורש זכות שיש לו לפי החוק. הוא לא צריך להוכיח אומד דעת. (עמ' 6 שו' 1-4, 14)

23. בפסק הדין בהליך המקביל נפסק פיצוי בסך של 228,000 ₪ בתוספת ריבית שקלית על בסיס חיוב חודשי החל מיום 2.2.2022, לתקופת איחור של 19 חודשים במכפלת דמי השכירות בסך של 12,000 ₪ לחודש שנקבעו בהסכם הפשרה עבור שתי דירות התובע המקביל. בפסק הדין בערעור נפסק פיצוי נוסף בסך כולל של 130,000 ₪, מעבר לפיצוי שנפסק. עצם פסיקת סכום פיצוי נוסף בערעור לצד שיעור הפיצוי הנוסף שנפסק, מצביע על כך שקביעת פסק הדין המקביל שאת הפיצוי בגין איחור במסירה יש לחשב רק בהתאם לדמי השכירות שנקבעו בהסכם הפשרה תוקנה אופרטיבית בפסק הדין שניתן בערעור.

24. בעוד שהתובע הגיש חוות דעת שמאי מקרקעין מומחה לעניין שווי השוק של דמי השכירות בסך של 14,900 ₪ לחודש לשתי דירותיו, הנתבעים לא הגישו חוות דעת מומחה מטעמם. הצדדים, בהתאם להסכמה הדיונית שאושרה גם לא עמדו על הבאת עדים. יחד עם לאור תוצאות הערעור על פסק הדין המקביל, יש קושי בדרישת התובע פיצוי בגין האיחור במסירה בהתאם לדמי השכירות שקבע השמאי מטעמו בסך 14,900 ₪ לחודש.

25. חישוב הפיצוי בפסק הדין בהליך המקביל נעשה לפי דמי שכירות בסך של 12,000 ₪ לחודש ל-2 הדירות, כפי שנקבע בהסכם הפשרה. דמי שכירות שהוסכמו בהסכם הפשרה עם התובע במקרה של איחור במסירה עמדו על סך של 10,000 ₪ לחודש ל-2 דירות התובעת (83% מדמי השכירות שנקבעו לגבי דירות התובע המקביל). פסק הדין שניתן על דרך פשרה בערעור לא פסק את מלוא הפיצוי בהתאם לדמי השכירות לפי שווי השוק שנתבעו בהליך המקביל, בסך של 17,750 ₪ לחודש בתוספת מנגנון השערוך החודשי שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל (הפרשי הצמדה וריבית כחוק על בסיס חישוב חודשי החל מיום 2.2.2022). הסכום הנוסף בסך של 130,000 ₪ שנפסק בפסק הדין בערעור כולל את שערוך תוספת הסכומים וכן תקופה נוספת של איחור שבגינה לא נפסק פיצוי בהליך המקביל. מה היא אותה תקופה נוספת, ומה הוא סכום דמי השכירות שכלל הסכום הנוסף שנפסק לא פורט בפסק הדין שניתן בערעור, לאור הסכמת הצדדים שם להכרעה על דרך פשרה וללא הנמקה.

התובע כבול בהסכמה הדיונית כי תוצאות הליך הערעור יחולו גם בהליך זה. גם התובע למעשה, כמו הנתבעים לא עמד בערעור על מתן פסק דין מנומק, והסכים על מתן פסק דין על דרך הפשרה ולהחיל את תוצאות הערעור גם בהליך זה והוא מנוע מלטעון שבערעור על פסק הדין בהליך המקביל התקבלה טענתו במלואה כך שחישוב הפיצוי בהליך זה ייעשה על פי שווי השוק של דמי השכירות במלואם.

26. מכל האמור ובהיעדר נתונים בדבר דרך הילוכו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין שניתן בערעור ביחס לאופן חישוב הפיצוי הנוסף, גובה דמי השכירות והתקופה הנוספת שכלל בפסיקתו - אני סבורה כי את הסכום הפיצוי בגין האיחור במסירת דירות התובע בהליך זה לרבות לתקופה שלאחר הגשת התביעה - יש לחשב לפי המנגנון הבא: 19 חודשי איחור במכפלת דמי השכירות שנקבעו בהסכם הפשרה בסך של 10,000 ₪ לחודש (סה"כ 190,000 ₪) כאשר חישוב יהיה חודשי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק לכל תשלום חודשי החל מיום 2.2.2022 ובכל 2 לחודש שלאחר מכן, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי. לסכום זה יש להוסיף סך של 109,126 ₪ נכון למועד פסק הדין, סכום המהווה חלק יחסי של הסכום הנוסף שנקבע בפסק הדין בערעור על פסק הדין בהליך המקביל כיחס שבין גובה שווי השוק של דמי השכירות של דירות התובע ודירות התובע המקביל על פי חוות דעת השמאים, קרי 83% (14,900/17,750 ₪). אותו היחס בין דמי השכירות שנקבעו בהסכם הפשרה בגין דירות התובע והתובע המקביל.

התביעה בגין חיובי ארנונה, מים והיטל שמירה

27. את התביעה לתשלום חשבונות ארנונה, היטל שמירה ומים בגין הדירות, לא מצאתי לקבל.

28. בפסק הדין בהליך המקביל נדחתה התביעה בגין ראש נזק זה, ונקבע כי התביעה לא בוססה כדבעי. לא ברור מדוע נדרש להשיב תשלומים שמועדם לפני מועד המסירה המוסכם שנקבע בהסכם הפשרה וכי מאסופת המסמכים שהוצגו לא ניתן לבסס את התביעה. לאותה מסקנה אני מגיעה גם בהליך זה.

29. גרסת התובע בנוגע לתשלומים הנתבעים, לא הייתה עקבית. בתצהיר עדותו טען התובע שהוא שילם סך קרן של 12,537 ₪ בגין ארנונה והיטל שמירה וסך של 285 ₪ בגין חשבון מים לפי הפרוט הבא: עד לחודש יולי 2022 סך קרן 4,709.27 ₪ בגין ארנונה, מים והיטל שמירה ולאחר חודש יולי 2022 סך של 7828.74 ₪ ארנונה ושמירה וסך של 285.5 מים ₪. בסיכומים "התכווצה" דרישת התובע לסך של 6,636 ₪ בגין ארנונה והיטל שמירה.

30. חשבונות הארנונה והיטל השמירה שצורפו לתצהיר עדות התובע כוללים תקופה שקדמה למועד המסירה המוסכם בהסכם הפשרה (2.2.2022) וכן לתקופת שלאחר מועד תקופת האיחור במסירה לגביה יוחדה התביעה (2.9.2023), לרבות בשנת 2024. התובע אינו מציג עיגון בדין או בהסכם שעל הנתבעת לשאת בתשלומים לרשויות בגין התקופה שקדמה למועד המסירה המוסכם ובחלוף תקופת האיחור במסירה. בהסכם הפשרה אין הוראה כזו. לא מדובר בדירות חדשות, אלא בדירה קיימת שרכש התובע ואשר הנתבעת התחייבה לפצל אותה ל-2 יחידות.

31. התובע אינו מציג תימוכין לכך שחשבונות הארנונה, המים והיטל השמירה בגינם הוא מבקש תשלום שולמו בפועל על ידו. הכרטסת שצורפה לתצהיר התובע (נספח יט') היא כרטסת של התובע בחברה בבעלותו, כמוה כתדפיס עצמי שערך התובע ואין בה ללמד כי התובע שהוא זה ששילם. לא ניתן לשייך תשלומים המצוינים בה לחשבונות שהתובע הציג, לא ברור מהכרטסת לאיזה נכס מתייחסים התשלומים, והתקופה המציינת במסמך מתייחסת לחשבונות עירייה משנת 2020 ועד לחודש יוני 2021, תקופה שאינה נכללת בחשבונות החיוב שצורפו לתצהיר התובע ואשר קדמה למועד המסירה שהוסכם בהסכם הפשרה.

הטענה שהנתבעים עשו שימוש בדירות, נטענת ללא תימוכין. לגבי התמונות שהתובע מציג במצורף לתצהירו לא ברור מתי והיכן צולמו. אישור הנתבעת בשנת 2024 קבלת מפתחות הדירות לצורך תיקון ליקויים (נספח יח' לתצהיר התובע) אין בו כשלעצמו ללמד על שימוש הנתבעים או מי מהם בדירות באופן שיש לחייב מי מהם בתשלומים לרשויות, לרבות בתקופת האיחור. אישור העירייה (נספח 29 לתצהיר הנתבע) המופנה לתובע על פטור מנכס ריק לתקופה שמיום 1.5.2021 ועד ליום 31.8.2021, מחזק את המסקנה שאין מקום לדרישת התובע מהנתבעים.

32. חשבון המים שצורף לתצהיר התובע הוא משנת 2024, הרבה לאחר מועד המסירה. הדרישה בעניין חשבון המים, אף נזנחה בסכומי התובע. בכתב התביעה לא נתבעו תשלומי חשמל וועד בית, אותם דרש התובע בתצהיר עדותו, ולא אדרש לרכיבים אלה.

התביעה בגין נזקי תשואה חלופית וריבית

33. בכתב התביעה מבקש התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין ריבית בשיעור של 10% לשנה על הלוואה שהוא יאלץ ליטול בשל האיחור במסירת הדירות וכן בגין נזקיו בשל אובדן תשואה חלופית והזדמנויות עסקיות בטענה להעדר יכולת למנף תקבולים קבועים של דמי שכירות בגין הדירות לעסקאות נוספות. טענות התובע התפתחו בתצהיר עדותו והוא טען לנזק בסך של 48,430 ₪ (ולכל הפחות סך של 32,500 ₪) בגין אובדן הזדמנויות עסקיות ותשואה חלופית וכן להפסדי ריבית בסך שלא פחות מ- 110,217 ₪ בגין הלוואות שנטל. בסיכומים שוב השתנה דרישת התובע ביחס סכום הנזק הנטען בגין אובדן תשואה והפסד הזדמנויות עסקיות, וזו הועמדה על סך של 28,310 ₪, ולכל הפחות לסך של 19,000 ₪.

לא מצאתי לקבל את התביעה בגין נזקים נטענים אלה. בהליך המקביל, השכיל התובע לוותר על ראשי נזק אלה.

34. טענות התובע לאובדן תשואה והזדמנויות עסקיות נטענת בעלמא, ללא תימוכין. התובע אינו מציג בדל של ראייה לתמיכת הסכומים המשתנים להם הוא טוען, לעצם קיומה של הזדמנות עסקית ותשואה חלופית שנמנעו ממנו ולקשר לאיחור במסירת הדירות ואי תשלום דמי השכירות. בכך די לדחות את תביעתו. טענת התובע שהוא נטל 2 הלוואות במאות אלפי ₪, אינה בהלימה לטענתו כי חסרו לו משאבים להשקעה אם וככל שהייתה כזו (דבר שלא הוכח).

35. התובע אינו עומד בנטל להוכיח קשר בין ההלוואות שנטל אשר בגינן הוא תובע מהנתבעים לשאת בתשלומי הריבית, לבין האיחור במסירת הדירות ואי תשלום דמי השכירות. טענת התובע שהוא נאלץ ליטול הלוואות בשל האיחור במסירה, נטענת בעלמא ללא בדל של תימוכין. מדובר בשתי הלוואות (הלוואה מסוף חודש דצמבר 2022 ומחודש אוגוסט 2023) בסכומים של מאות אלפי ₪, פי כמה מסך כל דמי השכירות עד לתקופות בהן ניטלו ההלוואות. מועד ההלוואות, בהתאם לנספחים ח' לתצהיר התובע, מאוחר למועד הגשת התביעה. הריבית הנתבעת בגין ההלוואה מבנק מזרחי טפחות עד לסוף 2026, למעלה משלוש שנים לאחר תום תקופת האיחור במסירה. ההלוואה הנטענת מבנק הפועלים עניינה הסכם אשראי מסוף חודש אוגוסט 2023, לאחר תום תקופת האיחור, הקשר שלה לאיחור לא ברור ותשלומי הריבית הנתבעים בגינה הם עד שנת 2027 - לאחר מועד פסק הדין.

התביעה בגין נזקי עיקול

36. לתביעה בראש נזק זה שני אדנים: אדן אחד הוא בטענת התובע כי בשל אי תשלום הנתבעים את חשבונות הארנונה לעירייה הוטל עיקול על חשבון התובע בבנק; אדן שני עניינו בטענת התובע כי הנתבעים הפרו את התחייבותם בהסכם הפשרה להסרת העיקול על זכויותיו בדירות, והוא נאלץ לפעול להסרת העיקול על חשבונו. על רקע זה טוען התובע לפגיעה בשמו הטוב והוא מבקש לחייב בכתב התביעה את הנתבעים בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בכוונה לפגוע ולחלופין לפיצוי הסטטוטורי בגין פרסום לשון הרע וכן לשאת בהוצאות שכר טרחת עורך הדין מטעמו לצורך הסרת העיקול ומשלוח מכתב התראה לנתבעים בסך של 11,700 ₪.

בהתאם לפסק הדין בהליך המקביל, התובע בהליך המקביל וויתר על התביעה בגין ראש נזק זה.

37. אין בידי לקבל את התביעה בגין הטלת עיקול על חשבון התובע בבנק. על פי תצהירו של התובע מדובר בעיקול בסך של 762.53 לפי פקודת המיסים (גבייה) שהוטל על ידי העיריה בתאריך 25.5.2021 בשל אי תשלום חשבונות ארנונה עד לחודש מאי 2021 (נספח ג' לתצהיר התובע). מועד זה קדם למועד המסירה המוסכם על פי הסכם הפשרה. התובע לא השכיל להוכיח שהיה על הנתבעים לשלם את התשלומים בגינם הטילה העירייה עיקול על חשבונו בגין תקופה זו, ובכך די לדחות את התביעה.

38. טענת התובע לפגיעה בשמו הטוב בשל עיקול העירייה, היא טענה מלאכותית. העיקול מחודש מאי 2021 בגינו מבקש התובע פיצוי איננו העיקול הראשון שהטילה העירייה, ולא ברור מדוע התובע סבור שדווקא עיקול זה פגע בשמו הטוב. הכרטסת שצורפה לתצהיר התובע (נספח יט') מלמדת שעוד בשנת 2020 - קודם למועד המסירה שנקבע בהסכם הפשרה - נקטה העירייה בהליכי גבייה נגד התובע, במסגרתם הטילה עיקולים. כך במועדים 14.12.20, 21.12.20, 3.5.21, 19.5.21, 24.5.21, 25.5.21, 26.5.21, 27.5.21, 31.5.21, 1.6.21, 2.6.21. מכל מקום אני סבורה כי מדובר ב'זוטי דברים', ושיש לדחות את התביעה בגין טענה זו.

39. הפניית התובע בסיכומים לפנייתו לנתבעים ביום 26.5.2021 לשלם חשבונות ארנונה (עמ' 254-253 למוצגי הנתבעים) אין בה להועיל לתובע שאינו מצביע על עיגון לטענתו כי היה על הנתבעים לשלם את חשבונות הארנונה נושא פנייתו. העיקול נושא התביעה הוטל על ידי העירייה בחודש מאי 2021, קודם למועד המסירה שהוסכם. בהסכם הפשרה הוסכם על מסירת הדירות לתובע בחודש פברואר 2022. אין התחייבות לתשלום חשבונות ארנונה של התובע בתקופה שקדמה למועד זה ובידי התובע היה לשלם את החשבונות שקדמו למועד המסירה המוסכם ובכך למנוע את הליכי הגבייה של העירייה ובכללם הטלת עיקול על חשבונו.

40. אשר לעיקול שהוטל על זכויות התובע בדירות; על פי נסח המקרקעין שצורף לתצהיר התובע, מדובר בעיקול שהוטל על ידי הנתבעת בחודש יולי שנת 2020 על נכס מקרקעין של התובע במסגרת הליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי. הליכים שהסתיימו בהסכם הפשרה שקיבל ביום 13.10.2020 תוקף של פסק דין. בסעיף 11 להסכם הפשרה התחייבה הנתבעת (והנתבעת בלבד) להסיר את העיקול לאחר חתימת הסכם הפשרה. בפועל העיקול הוסר רק ביום 29.8.2022, כשנתיים לאחר מועד חתימת הסכם הפשרה.

41. עיון בתיק במסגרתו ניתן צו העיקול (ת"א 224454-06-19) מעלה כי ביום 29.10.2020, סמוך לאחר שניתן פסק דין המאשר את הסכם הפשרה, הגיש התובע (יחד עם התובע המקביל) בקשה לביטול העיקול וכי בתחילת חודש נובמבר 2020 הונפק לבקשתו צו לביטול העיקול. למרות זאת, והגם שצו לביטול העיקול ניתן לבקשתו, התובע לא פעל להסרת העיקול בלשכת המקרקעין ואף לא פנה לנתבעת על מנת שתמלא את התחייבותה ותסיר את העיקול. המסד הראייתי מעלה כי רק ביום 3.8.2022 פנה התובע, באמצעות בא כוחו, לנתבעים בדרישה להסרת העיקול. פנייה קודמת לא הוצגה. הנתבעים מאשרים בסיכומים שרק ביום 22.8.2022 (כשלושה שבועות לאחר פניית התובע בדרישה להסרת העיקול) הם החלו לפעול להסרת העיקול. על פי תצהיר הנתבע בא כוח הנתבעים פעל לקבלת צו לביטול העיקול, הפקיד בקשה לביטול עיקול בלשכת המקרקעין ופעל להפקדה חוזרת של בקשת הביטול (נספחים 23 ו-24 לתצהיר). טענת הנתבעים שבא כוחם הוא מי שהסיר לבסוף את העיקול, יש בה קושי שעה שאישור רשם המקרקעין לביצוע פעולת הסרת העיקול (נספח 26 לתצהיר הנתבע) מופנה לבא כוח התובע דווקא והבקשות לביטול צו העיקול בתיק בית המשפט הן של התובע.

42. אינני סבורה כי בכך שהנתבעת לא מילאה את התחייבותה להסרת העיקול סמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה בשנת 2020, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין פרסום לשון הרע. ערה אני לכך שהותרת עיקול על נכס מקרקעין במרשם המקרקעין, מרשם פומבי הגלוי לכל ולכל הפחות לבעלי הזכויות האחרים בנכס, במשך שנתיים יכול להקים עילה לתביעה בגין פרסום לשון הרע. אולם ענייננו שונה. מדובר בעיקול שנרשם בשנת 2020 בפנקסי המקרקעין בהתאם לצו שיפוטי. התובע לא הצביע על שינוי בזהות בעלי הזכויות בנכס, מאז נרשם העיקול ועד למועד הסרתו בפועל ולא הצביע על מעמדו בפני בעלי הזכויות האחרים בנכס כך שהותרת העיקול עלולה לפגוע בו. התובע עצמו ביקש להסיר את העיקול בשנת 2020, וברי שהחזיק בצו ביטול העיקול מאז. התובע ישב בשב ואל תעשה שנתיים, ולא הציג ולו פנייה לנתבעת. עניין תא"מ (ת"א) 56726-02-17 חימי צוריאלי נ' נועם קוריס (נבו, 9.11.17) אליו מפנה התובע שונה מענייננו משמדובר באותו הליך בעיקול שהוטל שלא כדין. בנסיבות אלה, מדובר בזוטי דברים שאינם מצדיקים חיוב בפיצוי.

43. את התביעה לתשלום שכר טרחת בא כוח התובע לטיפול בהסרת העיקול, אני מקבלת בחלקה. בהסכם שכר הטרחה מיום 3.8.2022 שהציג התובע הוסכם על תשלום שכר בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור הסרת העיקול ופנייה לנתבעים. התובע מציג פנייה לנתבעים, בעקבותיה טוענים הנתבעים שהם פעלו להסרת העיקול. בין אם בא כוח התובע הוא זה שבפועל הסיר את העיקול ובין אם לאו, התובע מציג אסמכתא לתשלום סך של 3,824 ₪ בלבד לעורך דינו. בהיעדר אסמכתא לתשלומים נוספים, על הנתבעת לשאת בתשלום זה בתוספת ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה.

התביעה בגין עגמת נפש

44. בפסק הדין בהליך המקביל נפסק לטובת התובע המקביל פיצוי בסך של 7,000 ₪ בגין עגמת נפש בשל האיחור הניכר במסירת הדירות ואי תשלום דמי שכירות בגין האיחור לאורך התקופה. התובע מבקש לפסוק לזכותו פיצוי בגין נזק לא ממוני באותו השיעור שנקבע בפסק הדין בהליך המקביל, לאור ההסכמה הדיונית בין הצדדים וכן לאור התנהלות הנתבעת בערעור על פסק הדין המקביל. אין בידי לקבל את התביעה.

45. הסכמת הנתבעת כי פסק הדין בהליך המקביל יחול בהליך זה כפוף לתוצאות הערעור, סויגה על ידי הנתבעת אך ורק לעניין חיוב ההוצאות שנפסק בפסק הדין המקביל. הנתבעת לא העלתה כל טענה לעניין הפיצוי שנפסק בפסק הדין לעניין עוגמת נפש. הנתבעים אף לא הגישו ערעור על פסק הדין בהליך המקביל, אלא לעניין ההוצאות שנפסקו לחובתם ובתשובה להודעת הערעור שהגיש התובע המקביל ובהודעה על ערעור שכנגד שהגישה הנתבעת, אישרה הנתבעת שהיא מקבלת את כל ההכרעות בפסק הדין החלקי. בסעיף 1 לתשובה לערעור מאשרת הנתבעת כי פסק הדין "נכון". בסעיף 1 להודעת הערעור שכנגד מבהירה הנתבעת כי הערעור שכנגד מתייחס רק לשאלת ההוצאות וכי "משמעות הדבר הינה כי המערערת שכנגד קיבלה במלואן את כל ההכרעות העובדתיות והמשפטיות המצויות בפסה"ד, כולל גם כאחו שנגדו את טענותיה".

לצד זאת, התובע בהודעה שהגיש ביום 20.7.2025 בהתייחס להסכמה הדיונית ביחס לתביעה בגין האיחור במסירת הדירות, לא כלל ברכיבים הנוספים לגביהם דרש פיצוי תביעה בגין עגמת נפש. בהחלטה מיום 12.9.2025 נקבע כי כל שנותר לברר היא התביעה בגין זיכוי המטבח, ארנונה היטל שמירה ומים, הוצאות מימון/תשואה ואובדן הזדמנות עסקית, נזקי עיקול ושאלת ההוצאות". התובע לא חלק על כך בהודעה נוספת שהגיש לאחר ההחלטה.

46. אינני סבורה כי בנסיבות אלה יש מקום להחיל את תוצאות פסק הדין לעניין התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש. אני סבורה כי בענייננו אין לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני. להתנהלות הנתבעת בשל האיחור במסירת הדירות ואי תשלום דמי השכירות בתקופת האיחור, ניתן ביטוי בפיצוי שנקבע בגין האיחור במסירה ובשערוך דמי השכירות על בסיס חודש מחודש פברואר 2022. לא מדובר בדירות למגורים, אלא בדירות להשקעה ובפסק הדין בהליך המקביל נקבע לשלתובע לא נגרמה מצוקה או קושי מיוחדים או שהתובע נדרש להשקיע תשומות ומשאבים לא ממוניים אחרים בשל האיחור במסירת הדירות.

לצד זאת יש לקחת בחשבון את התנהלות התובע בהליך. תביעת התובע בנוגע לרכיבים שאינם פיצוי בגין איחור במסירה, נדחתה בעיקרה. התובע הגדיל ושינה את סכומי התביעה בכתב התביעה, בתצהירו ובהמשך בסיכומים. התובע צירף אותם חשבונות עירייה בכפילות וחשבונות של אחרים, ולא גילה כי משנת 2020 הטילה העירייה עיקול על חשבונו.התובע אף התנגד לאיחוד התביעה בתיק זה עם ההליך המקביל, הגם שהמשמעות הייתה ניהול כפל הליכים, כפל הוצאות וזמן והוא מי שעל פי פסק הדין המקביל ייצג את התובע המקביל, אחיו.

זיכוי המטבחים

47. התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 6,262.54 ₪ בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה בגין 'זיכוי מטבחים' בטענה שבכתב ההגנה אישרו הנתבעים שהוא זכאי לזיכוי בסך של 11,314 ₪ בגין מטבחים ובהחלטה מיום 28.5.2025 נקבע כי הסכום לו זכאים הנתבעים בגין יתרת התמורה על פי הסכם הפשרה עומד על 5,545 ₪. התובע טוען שיש להעמיד את זיכוי המטבחים לו הוא זכאי על סך 23,121.54 ₪ וכי לאחר הפחתת הזיכוי שאושר על ידי הנתבעים בסך 11,314 ₪ והסך של 5,545 ₪ שנקבע בהחלטה מיום 28.5.2025, לזכות התובע יתרה בסך 6,262 ₪.

אין בידי לקבל את טענות התובע. אין מחלוקת כי התובע זכאי לזיכוי בסך של 11,314 ₪ בגין 'מטבחים'. טענת התובע כי הזיכוי עומד על סך של 23,121 ₪ לא הוכחה. התובע נתפס לכלל טעות באופן בו הוא מפרש את ההחלטה מיום 28.5.2025 בבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, מה גם שהתביעה שכנגד נמחקה. אם לא די בכך, התובע אישר בבקשה לסילוק התביעה שכנגד וכן בתצהיר עדותו שלפני הגשת התביעה הוא קיזז קוזז מחובותיו על פי הסכם הפשרה 'זיכוי מטבחים' בסך של 11,314 ₪, ואין בידי התובע לדרוש כפל תשלום זה.

התביעה נגד הנתבע 2

48. התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום, יחד ולחוד, של כל הכספים שעל הנתבעת לשלם לו בטענה לחבות ואחריות אישית של הנתבע בהיותו צד להסכם הפשרה ומי שנטל על עצמו את ההתחייבויות בהסכם הפשרה כלפיו וכן בשל מצגי השווא שהציג, התנהלות בחוסר תום לב ורשלנות. עוד מבוקש לחייב את הנתבע, מכוח הרמת מסך בהיותו הבעלים של הנתבעת ומנהלה, הרוח החיה בנתבעת באמצעותה פעל.

טענות התובע כנגד הנתבע נטענות בעלמא, ללא תשתית ראייתית תומכת. התובע אינו מפרט מה הם אותם מצגי שווא, חוסר תום לב ורשלנות אישית שהוא מבקש לייחס לנתבע וממילא אינו מוכיח טענות אלה. בהיות הנתבע בעל מניות ונושא משרה בנתבעת ואף הרוח החיה בחברה, אין די להרמת מסך ההתאגדות ולייחוס התנהלות הנתבעת לנתבע (ראו למשל; ת.א (מחוזי-ת"א) 43136-12-17 אברהם פרץ נ' חברת דיירי רחוב העצמאות בקרית שמריהו בת"א (נבו, 20.8.2024)).

49. הנתבע, אף ששמו מופיע בכותרת הסכם הפשרה, אינו צד להתחייבויות כלפי התובע בהסכם הפשרה. הנתבע אינו חתום באופן אישי על הסכם הפשרה. ההתחייבויות בהסכם הפשרה לסיום הבנייה ולמסירת הדירות, לתשלום פיצוי בגין איחור במסירה ולהסרת עיקול (נשוא התביעה) על פי לשונו הברורה והחד משמעית של הסכם הפשרה, הן של "בר נכסים" החברה הנתבעת בלבד. הנתבע חתום על שטר החוב שצורף להסכם הפשרה, בו ערב, ערבות אוואל, לתשלום סך של 20,000 ₪ בלבד וחיובו לא יעלה על סכום זה בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה.

לסיכום:

50. מכל האמור הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים בגין האיחור במסירה: סכום השווה ל- 19 חודשי איחור במסירת הדירות במכפלת דמי שכירות בסך של 10,000 ₪ לחודש (סה"כ 190,000 ₪), כאשר חישוב יהיה חודשי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק לכל תשלום חודשי החל מיום 2.2.2022 ובכל 2 לחודש שלאחר מכן, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי. לסכום זה יתווסף סך נוסף של 109,126 ₪ בתוספת ריבית שקולה ממועד פסק הדין.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת סך של 3,824 ₪ בצירוף ריבית שקולה ממועד הגשת התביעה.

51. הנתבע ערב לתשלום סך של 20,000 ₪ מתוך הסכומים לעיל, בצירוף ריבית שקולה ממועד הגשת התביעה.

52. ככל שתחשיב הסכום הפסוק יעלה על סכום התביעה, ישלים התובע את הפרש האגרה, בהתאם לסכומים שפסקתי לעיל בתוך 20 יום.

53. אין בידי להידרש לבקשת הנתבעים בסיכומים להפחתת יתרת חוב התובע לנתבעת על פי הסכם הפשרה בסך של 25,366 ₪ כולל מע"מ לחודש פברואר 2021, מהסכומים שייפסקו לזכותו. טענת קיזוז לא נטענה בכתב ההגנה, ולא ניתן בדלת האחורית לקבל את בקשת הנתבעים. זכויות הנתבעים שמורות עמם ובטוחני שידעו לכלכל את צעדיהם לגביית כספים שלטענתם מגיעים להם, ככל שמגיעים.

54. אשר לשאלת ההוצאות; התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות ריאליות בסך של 70,000 ₪ בגין ניהול הליך למעלה מ-3 שנים, מחיקת סכומים מכתב התביעה שכנגד, קיום מספר דיונים, הליכי גילוי ועיון הגשת תצהירים וראיות בהיקף גדול, ובגין חוות דעת מטעמו. מדובר בדרישה מופרזת, שאין לה מקום. התובע אף אינו מציג תימוכין להוצאה בעין של הסכומים אותם הוא מכנה כהוצאות ריאליות.

בפסק בהליך המקביל שהתנהל 3 שנים ונשמעו בו עדים, פסק בית המשפט הוצאות בסך של 50,000 ₪ לזכות התובע המקביל. בהליך זה הצדדים הגיעו להסדר דיוני ועל חקירת עדים, ולא ברור מניין עזות המצח של התובע לדרוש הוצאות בשיעור שהתבקש. הגם שעניינה של התביעה דומה לתביעה בהליך המקביל, מדובר באחיו של התובע שאישר שהוא מייצגו ובאותם עורכי דין. למרות זאת בחר התובע להגיש תביעה נפרדת ואף התנגד לאיחוד התביעה דנן עם ההליך המקביל, תוך גרירת הנתבעת ואת עצמו לכפל התדיינויות בנושאים שהוכרעו, לכפל הוצאות ותשומות זמן. בעוד שהתביעה בגין איחור במסירה התקבלה, יתר רכיבי התביעה שהגיש התובע נדחה וכן נדחתה התביעה כנגד הנתבע למעט סך של 20,000 ₪ כאמור לעיל. לצד זאת, חלק הארי של התביעה התקבל. הצדדים הסכימו שפסק הדין בהליך המקביל יחול גם בהליך זה, כפוף לערעור ולהסתייגות הנתבעים בשאלת ההוצאות, ובכך נחסך זמן.

לאחר ששקלתי כה וכה את הדברים, נתתי דעתי לכל השיקולים הצריכים לעניין לרבות להתנהלות התובע, מצאתי לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט לתובע, לרבות שכר טרחת עו"ד והוצאות המומחים בסך כולל של 20,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תדוור לצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, בי"ז שבט תשפ"ו, ב04 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.