ההגנה

הנתבע הינו בעל זכות החזקה בנכס. הנכס פורסם על ידו להשכרה באמצעות שלט שניתלה על חזית הנכס ובפרסום באתר יד2. הנתבע לא פנה לשירותי תיווך.

זמן קצר לאחר הפרסום, התובעת 2 פנתה לנתבע והציעה את שירותיה כמתווכת להשכרת הנכס, בתמורה לתשלום דמי התיווך ע"י השוכרים בלבד ולא ע"י הנתבע. הנתבע נענה להצעה וכך סוכם.

בשום שלב לא נחתם הסכם בין הצדדים והחתימה המופיעה על גבי המסמך נספח א' אינה של הנתבע והיא זויפה.

הנתבע שילם את כלל חיוביו לבעלי המקצוע הקשורים להשבחת הנכס, על פי ההסכם הנוסף, וחיוביו בהסכם הנוסף אינם קשורים לשכר התיווך.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק ולאחר ששמעתי העדויות, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות ולהלן נימוקיי.

עילת התביעה מיוסדת על הטענה לקשירת עסקת תיווך בין הצדדים.

סעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המתווכים), מסדיר את זכאותו של מתווך לקבלת דמי התיווך מהלקוח בהתקיים התנאים הבאים: המתווך בעל רישיון בתוקף; המתווך מילא אחר סעיף 9; המתווך היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.

הוראת סעיף 9 לחוק מעגנת את חובת המתווך להחתים את הלקוח על הסכם בכתב וזו לשונו:

"מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה".

שר המשפטים בתוקף סמכותו מכוח סעיף זה התקין את תקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997, שם נקבעו בסעיף 1 הפרטים ההכרחיים שחובה להכלילם בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א).

בהקשר זה כבר נפסק כי דרישת הכתב והחתימה היא מהותית וקוגנטית ומטרתה להגן על צרכן שירותי התיווך ולהבטיח גמירות דעת לחובת התשלום: "בסופו של דבר, מתווך שזהו עיסוקו אמור להיות מודע לחובתו להחתים את לקוחותיו על חוזה תיווך כדין, דרישה שאינה מורכבת כל עיקר. אם אינו עושה כן הסיכון הכרוך בכך אמור להיות מונח לפתחו" (ראו ע"א 3384/16 עמית מזרחי נ' אהוד מרקוביץ (ניתן ביום 5.7.18)).

התובעות מבקשות לסמוך ידיהן על ר"ע 628/83 דליה תל אביב בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד לח(3) 462 וע"א 803/75 נתן מונרוף נ' משה ואסתר קלינמינץ, פ"ד ל(3) 179, שם נקבע כי מתווך שהוזמן וגרם לגמר העסקה אינו זקוק לשום ראיה בכתב או בעל-פה כדי לדרוש את שכרו, שכן הדין והנוהג משמשים לו ראיה מספקת.

פסקי דין אלו קדמו לחוק המתווכים אשר נכנס לתוקפו בחודש אפריל 1997 וכאמור עיגן במסגרתו חובת כתב קוגנטית. מעבר לכך יפים דבריו של בית המשפט העליון בר"ע 628/83 שם הובהר כי כל מקרה לנסיבותיו ולשם המחשה "לקוח, הנכנס למשרדו של מתווך ומבקש שירותיו. במקרה של התקשרות כמתואר אכן ברור מראש לכל הנוגעים בדבר, כי המתווך לא יעשה מלאכתו בחינם. אולם המצב יכול להיות שונה, כמוזכר כבר לעיל, כאשר המתווך פונה אל הקונה או אל המוכר המיועדים ומציע להם להיכנס למשא ומתן עם צד שלישי, אשר אותו הוא כבר מייצג ואשר מטעמו הוא בא. בנסיבות כאלה כלל אינו ברור בכל מקרה, שהמתווך ישרת את האדם, אשר אליו הוא פונה".

בהקשר זה ראוי גם להפנות לדברים שנכתבו בספרם של פרופ' דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט - כרך ב' (מהדורה 3, 2017), עמ' 767. כוונת המחוקק בחוק המתווכים הייתה למנוע מצב, שבמקרים הנכללים במסגרתו, תגרור שיחה מקרית עם מתווך טענה שנוצר חיוב בתשלום. תפקידו של המתווך, בהיותו איש מקצוע, לדאוג לכך שדרישות החוק יקוימו ובכך ליצור סדר וודאות בשוק התיווך. זאת לשם הגנה על הנזקקים לשירותי התיווך ועל המתווך שמטבע מקצועו מספק את שירותיו מראש בטרם שולם לו שכרו וללא בטוחה ממשית.

הנתבע מתכחש בהגנתו לחתימה הנחזית להיות חתימתו על גבי הסכם התיווך (עמ' 16, שורות 16, 21 לפרוטוקול).

על פי הנטען עם היוודע לו דבר הזיוף לאחר קבלת מכתב הדרישה ביום 17.9.20 הגיש תלונה במשטרה (סעיפים 22-23 לכתב התביעה וסעיף 33 לכתב ההגנה). העתק מן התלונה או כל מסמך אחר מתיק המשטרה לא הוגש לעיוני אך הגשת התלונה אינה שנויה במחלוקת והיא אף מהווה אחת מן העילות נשוא התביעה.

כמו כן לפי טענת הנתבע, מלבד זיוף החתימה, הסכם התיווך (נספח א') לוקה בסתירות ורצוף פרטים שאינם נכונים. במסמך מצוין כי הוא "נחתם ב- פינסקר 71 פתח תקווה ביום 4 לחודש 8 שנת 2019" ובאופן דומה נרשם התאריך "4.8.19" בשני מקומות נוספים בעמודות הנכסים ובתחתית המסמך. זאת בעוד שלפי תצהיר התובעת 2 (סעיף 4) ובתצהירו של מר סעדון (סעיף 3), הסכם התיווך נחתם ע"י הנתבע במשרדי התובעת 1 ברחוב סטרומה 8 פתח תקווה בתאריך 10.9.19.

התובעת 2 נשאלה על כך בחקירתה ובתשובתה אישרה כי המסמך נחתם ברחוב סטרומה בתאריך אחר מזה שצוין בו (עמ' 12, שורות 24, 34 לפרוטוקול).

מתיאור השלשלות העניינים בעדותה עולה כי התובעת 2 מילאה את הפרטים בטופס הזמנת שירותי התיווך בעת שהנתבע נכח במשרדים אך "הוא לא חתם באותו רגע והוא משך אותי" [...] "והוא משך אותי כל יום אמר לי אחר כך אחר כך אני אבוא" (עמ' 13, שורות 6-7, 11-12 לפרוטוקול).

הסכם הזמנת שירותי התיווך משמש "עמוד התווך" של התביעה ומשהועלתה טענת הזיוף לגביו על התובעות להוכיח את אמיתות החתימה:

"כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימת הנתבע. כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיבי התביעה מוטל על התובע"(ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993)).

הנתבע הגיש חוות דעת של מומחה בגרפולוגיה מטעמו, של ד"ר מדרכי ורדי. כפי שעולה מחוות הדעת, המומחה בחן את הסכם התיווך (נספח א') והשווה את החתימה השנויה במחלוקת הנחזית להיות של הנתבע, מול מסמכים אחרים הנושאים חתימות אותנטיות ובכללם הסכם השכירות משנת 2018, תצהיריהם של הנתבע והתובעת 2, וכן חתימות של הנתבע שהודגמו לצורך ההשוואה.

על פי ממצאיו, קיים דמיון רב בהרבה בין החתימה השנויה במחלוקת לחתימתה של התובעת 2, מזו של הנתבע, שאין בה לולאה או קו העולה ויורד המסיים כלפי מטה את החתימה. השוואת החתימות מלמדת על זיוף רשלני של חתימת הנתבע בדרך של שרבוט כלאחר יד תוך הסגרת ההרגל העיצובי של חתימת התובעת 2, הבא לידי ביטוי במשיכה שמאלה, עליה תוך יצירת לולאה, ומסוף העלייה קו היורד ומסיים את החתימה.

המומחה מוצא להעיר כי המסמך שהועבר לבדיקתו הינו העתק צילומי של הסכם התיווך אך אין בכך כדי לפגוע במסקנה אליה הגיע, מאחר והצילום אינו מסתיר או מעוות את הממצאים שאוזכרו.

בסיכום חוות הדעת קובע המומחה כי "לאור הממצאים שהוצגו לעיל הגעתי למסקנה כי בסבירות גבוהה בפנינו זיוף של החתימה של מר אקשטיין שמואל. יחד עם זאת לאור הדמיון בשרבוט החתימה נשוא הדיון לחתימה של נעמי אלמליח ייתכן שהיא זאת שביצעה את השרבוט השנוי במחלוקת".

התובעת 2 שוללת את הטענה כי מדובר בחתימתה (עמ' 14, שורה 14 לפרוטוקול).

התובעות לא הגישו חוות דעת מומחה מטעמן לסתירת חוות הדעת של ד"ר ורדי, אך הן תוקפות את אופן הבדיקה של המומחה ומשיגות על הממצאים והמסקנות שבחוות הדעת.

לפי טענתן, המומחה ד"ר ורדי נעדר את הניטראליות המצופה ממומחה מקצועי ומעדותו עולה כי ערך בדיקה שטחית ומוגבלת עד כדי שמסקנותיו אינן עולות על אדם מהרחוב.

אין בידי לקבל טענה זו. חוות הדעת של המומחה ד"ר ורדי הינה מקצועית ומבוססת על פניה ומסקנותיו לא נסתרו בחקירתו בבית המשפט, ובהעדר חוות דעת נגדית לא מצאתי שלא לאמצה.

המומחה ד"ר ורדי התבקש לתאר בחקירתו את הבדיקה שביצע ומהסבריו עולה כי הוא השווה את החתימה השנויה במחלוקת למספר חתימות אחרות של הנתבע ממועדים שונים - הסכם שכירות משנת 2018, התצהיר שהוגש בהליך זה וחתימות של הנתבע שהודגמו באותו המעמד: "יש חתימה שנויה במחלוקת ויש חתימות לצורך ההשוואה שאינן שנויות במחלוקת. לגבי החתימות שאינן שנויות במחלוקת באופן טבעי, יש הבדלים, יש גוון טבעי מאחר ובני אדם אינם מכונות אז יש גוון טבעי. יחד עם זאת, יש הבדלים שמקורם בגיוון טבעי, לעומת זאת ההבדל של החתימה השנויה במחלוקת היא לא גיוון טבעי, רואים פער צורני מאוד בולט לעין שלא מותיר ספק שמדובר בזיוף ולא גיוון טבעי" (עמ' 10, שורות 9-13, עמ' 11, שורות 8,14 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו נשאל המומחה ד"ר ורדי האם היה די בהעתק צילומי של הסכם התיווך לצורך הבדיקה ולכך השיב: "התחום של השוואת חתימות מבוסס בעיקר על יכולת להבחין בין עיקר לתפל. המומחה לא אמור לבצע את כל המדידות האפשריות אלא את כל המדידות ההכרחיות שיביאו אותו למסקנה בדרגת סבירות גבוהה". לדבריו כך פעל במקרה דנן.

המומחה מוסיף ומסביר כי "הפער הצורני כה בולט לעין שאין צורך, כך שלבדוק מקור או צילום, הפער כמעט ולא קיים. אין פה עניין של לבדוק לחץ, שגם זה כאומדן לא מודדים, בודקים. בכל אופן הפער הצורני מדבר בעד עצמו, הזיוף בולט לעין ולא צריך להיות מומחה מנוסה כדי לקבוע שיש פה זיוף" (עמ' 10, שורות 1-3 לפרוטוקול).

לאור תשובותיו נשאל המומחה האם מסקנותיו היו משתנות לו היה מקבל לידיו את מסמך המקור ולכך השיב בשלילה, אם כי לא שלל את האפשרות כי מומחה אחר היה מגיע למסקנות אחרות (עמ' 14, שורות 15-17 ועמ' 15, שורות 4-7 לפרוטוקול).

לפי עמדת התובעות בסיכומיהן, הנתבע הציג מגוון חתימות שונות מבלי לספק הסבר מניח את הדעת לכך. לא מצאתי אחיזה לטענה זו בחומר המצוי בפני. אדרבה, מומחה הנתבע ד"ר ורדי עומת בחקירתו עם הטענה כי החתימה הנחזית להיות של הנתבע היא חתימה פשוטה הניתנת לזיוף.

בהתייחס לטענה זו המומחה מבאר ומפרט את אופן הבדיקה לזיהוי חתימה: "נניח שאני לא מוצא פער בין חתימה שנויה במחלוקת לאותנטית, נניח אני רואה שיש התאמה אז אני אומר אין זיוף, אבל יכול להיות שזה זייפן מקצועי או שהחתימה קלה לזיוף ואז אין סימן לזיוף. התשובה לסוגיה הזו זה שהתופעות של זייפן מקצועי וחתימה שהמומחה לא רואה הבדלים, יש עניין של להבדיל בין עניין לתפל, הם נדירים והם קיימים ומעמידים סימן שאלה לגבי כל התחום של הגרפולוגיה אבל מאחר והם נדירים, אנחנו הולכים לפי מה שסביר יותר, הוא סטטיסטי, ואם הסבירות גבוהה, אנחנו בוחרים בסבירות הגבוהה ולא בתופעות הנדירות יותר, הסביר ולא הנדיר" (עמ' 13, 11-17 לפרוטוקול).

הסבריו אלו של המומחה מספקים תשובה מניחה את הדעת. מעבר לכך, התיאוריה של "זיוף עצמי" אשר מעלות התובעות בסיכומים, היא סוגיה שבמומחיות אשר טענות לגביה צריכות להיתמך בחוות דעת מקצועית של מומחה, תוך מתן אפשרות להגיש חוות דעת נגדית בעניין זה ולחוקרו בבית המשפט.

לאור המקובץ לא הוכח קיומו של הסכם בכתב חתום ומשאין מסמך מחייב לשירותי התיווך די באמור כדי לדחות את התביעה.

התובעות מבקשות למצוא את הראיה הנדרשת להוכחת ההתקשרות עם הנתבע בהסכם התיווך, בכך שהנתבע השאיר את תעודת הזהות שלו במשרדיה כערובה לתשלום דמי התיווך. לפי גרסת התובעות, במעמד החתימה לא היה בידי הנתבע הסכום לתשלום דמי התיווך ועל כן "הוא השאיר אותה הוא אמר אני אין לי כרגע פנקס שיקים אני הולך להביא אני אבוא להביא" (עמ' 15, שורות 18-19 לפרוטוקול).

הנתבע מכחיש טענה זו ובעדותו הוא מתאר כי הנכס פורסם על ידו להשכרה ובעקבות הפרסום התובעת 2 יצרה עמו קשר "התקשרה אליי ואמרה לי שיש לה שוכר והיא רוצה להציע את הנכס". באותה השיחה הנתבע הבהיר כי הוא לא משלם דמי תיווך (עמ' 15, שורות 26-30 ועמ' 19, שורה 21 לפרוטוקול). הנתבע חזר על הדברים בחלופת התכתובות בין הצדדים: "אני לא סיכמתי על עמלת תיווך וגם לא חתמתי" [..] "את עמלת התיווך את מקבלת מהשוכרים" (עמ' 4 לנספח ג' בתכתובות מיום 17.9.19 ומיום 20.9.19).

לאחר שהנכס הוצג לשוכרים "היא ביקשה ממני תעודת זהות כדי למלא את הפרטים המלאים" לשם הכנת הסכם השכירות, ותעודת הזהות הושארה במשרדי התובעות (עמ' 17, שורות 30-31 לפרוטוקול). תימוכין לכפירתו הוא מוצא בהשמטה המכוונת של המשפטים הבאים מן התמליל שהגישו התובעות לבית המשפט: "דרך אגב התז שלך נשארה אצלי במשרד" [...] "שמרתי אותה" (תמלול שיחה מיום 16.9.19). כמו כן הוא מפנה לתכתובות ה-WhatsApp, תמלולי השיחות (נספח ג') ומכתב התשובה למכתב התובעת מיום 5.10.20.

לפי טענתו, כל ההתכתבויות בין הצדדים בהתייחס לסכומים שעליו לשלם ושולמו על ידו, עניינן בתשלומים לבעלי מקצוע שנשכרו לצורך השבחת הנכס (עמ' 19, שורה 5 לפרוטוקול). כך מודה הנתבע בחיוביו לאדריכלית ולמודד "יש לשלם כפי שאני יודע - לאדריכלית שעובר דרכך ולמודד" (עמ' 4 לנספח ג' בתכתובות מיום 17.9.19 ומיום 20.9.19). כל התשלומים לבעלי המקצוע שולמו על ידו וככל שידוע לו השוכרים של הנכס שילמו את דמי התיווך לתובעות.

התובעת 2 עומתה בחקירתה עם טענה זו ולשאלת בית המשפט מדוע שורות אלו חסרות בתמלול שצורף לכתב התביעה השיבה: "אין לי שום מושג, אני עשיתי ייצוג של כל המלל של ההודעות לעו"ד" (עמ' 17, שורה 6 ועמ' 19, שורות 4-7 לפרוטוקול).

בנוסף התובעות מוצאות חיזוק לגרסתן בהצהרת הנתבע בדבר היותו איש עסקים מתוחכם בסעיף 3 לתצהירו ("אני איש עסקים וותיק ומוכר מזה כ- 50 שנה"). טענת הנתבע כי הסתמך על אמירה בעל פה של מתווכת אינה מתיישבת עם הסטנדרט המקובל בעולם העסקי כי דמי תיווך הם חלק אינהרנטי מעסקת נדל"ן.

גם טענה זו אין לה על מה לסמוך. חוק המתווכים אינו מבחין בין עסקאות תיווך של גורמים פרטים וגורמים עסקיים. סעיף 9(א) קובע דרישה מהותית וקוגנטית להעלאת ההסכמות על הכתב ולחובת חתימה, ולא מצאתי עיגון לטענת התובעות המבקשת להחריג את הצורך בהסכם תיווך חתום בהצהרת הנתבע.

התובעות מנסות אף להיבנות מן הטענה כי צביקה, שותפו של הנתבע, התחייב כלפי התובעת 2 בעלפה לתשלום דמי התיווך אך הנתבע נמנע מלזמנו לעדות בבית המשפט (עמ' 20, שורות 10-15 ועמ' 24, שורות 6-8 לפרוטוקול). גם טענה זו אין בידי לקבל. הנטל להוכחת קיומו של הסכם תיווך העונה על דרישות החוק מונח על כתפי התובעות מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", וככל שסברו שיש בעדות זו כדי לתמוך בגירסתה היה עליה לזמנו ומחדל זה רובץ לפתחה.

כך גם לא מצאתי חיזוק בעדותו של מר סעדון אשר לא ידע לאשר אם נכח במעמד חתימת הנתבע על הסכם התיווך ביום 10.9.19. העד נשאל האם חזה בעיניו בחתימת ההסכם ולכך השיב בחיוב, אך בהמשך כשהופנה לכתב התביעה שם נטען כי הנתבע חתם לעיני התובעת 2 ובמענה לכך הבהיר "הייתי במשרד, אל תגיד לי משהו אחר" (סעיף 3 לתצהיר; שאלת בית המשפט בעמ' 26, שורות 27-29, עמ' 27, שורות 4-5, 11-16 לפרוטוקול).

אשר לטענת התובעות לפיה שירותי התיווך שניתנו לנתבע לא הוענקו "במתנה" והוא נהנה מפירותיהם ועליו לשאת בתשלום עבור השירות. לפי הנטען, גם אם היה מדובר בהקניית נכס שלא בתמורה כדרישת סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, הרי שהתנהלותו של הנתבע אשר פעל בחוסר תום לב ואף בזדון בהגישו תלונת-שווא במשטרה, מצדיקה את שלילת המתנה מכוח סעיף 5(ג) לחוק.

אין חולק על כך שהתובעת 2 הציגה את הנכס לשוכרים אשר הובאו דרכה ואלו הם שבסופו של דבר נקשרו בהסכם השכירות עם הנתבע.

"אך מה עניין שמיטה להר סיני?" הנתבע לא טען כי שירותי התיווך של התובעות הוענקו לו במתנה וממילא לא נטען לתחולתו של חוק המתנה, אשר על פי לשונו אינו חל על מתן שירותים (סעיף 1(ב)).

כך גם לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בתשלום דמי התיווך מכוח עילה שאינה בחוק המתווכים, בין אם מכוח חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והפרת תום הלב ובין אם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. טענות אשר הועלו ונטענו באופן כללי ללא כל פירוט או התייחסות קונקרטית.

כבר נפסק לא אחת כי לא ניתן לעקוף את הוראות חוק המתווכים לגבי דרישת ההסכם החתום באמצעות הוראות מהדין הכללי, שמא ירוקן החוק מכל תוכן, וכדבריו של כב' השופט צ' זילברטל בר"ע (מחוזי) 4244/02 יהודה כ"ץ נ' אלי כהן (ניתן ביום 21.10.02): "אכן, פתיחת הפתח לתביעת שכר ראוי על יסוד דיני עשיית עושר, כמוה כביטולה, הלכה למעשה, של הוראת סעיף 9 לחוק" (ראו גם: סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט הקובע כי הוראות החוק יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון).

משכך אפוא ולאור המסקנה אליה הגעתי, טענות התובעות בדבר הגשת תלונת-שווא והפגיעה בשמה הטוב של התובעת 2 נדחות. למותר לציין כי אין בסיכומי התובעות התייחסות מפורשת לרכיבים אלו של התביעה מלבד כשיקול לחומרה וכך גם לא הוגשה לעיוני התלונה עצמה ולא הובהר האם החקירה המשטרתית עודנה תלויה ועומדת.

התוצאה

אני מורה על דחיית התביעה.

לאחר שנתתי הדעת לכלל הנסיבות, סכום התביעה, משך ההליך והתנהלות התובעות בעניין אי-הגשת המוצגים, אני מחייב את התובעות בתשלום הוצאות המשפט של הנתבע לרבות חוות דעת מומחה ושכר עדותו ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים שאם לא כן יישא תוספת ריבית שקלית כחוק עד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ז שבט תשפ"ו, 04 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.