4. ביום 24.11.2014 חתמו התובעים ורמ"י על הסכם חכירה לתקופה של 98 שנים. לפי ההסכם, שטח המוחכר הוא כ- 580 מ"ר בחלקה. בתנאי החכירה אליהם מפנה ההסכם נקבע כי שטח וגבולות המוחכר אינם סופיים והם ניתנים לשינוי בעתיד (להלן - הסכם החכירה).

5. לימים בנו התובעים יחידת דיור נוספת בשטחם, לפי היתר בניה שניתן להם משכך, בשטח התובעים יש כיום שתי יחידות דיור; האחת, היחידה המקורית שהיתה במקרקעין והשנייה יחידה חדשה נוספת שבנו. לצד אלה, יש במקרקעין יחידה בנויה נוספת שהזכויות בה בידי גב' סחוט. חלק נוסף של החלקה (החלק המערבי) איננו מבונה, הוא בבעלות רמ"י ואיננו מוחכר.

6. יצוין כי לאורך השנים התגלעו מחלוקות וסכסוכים בין התובעים לבין מר פלץ/גב' סחוט, אשר הניבו שורה של הליכים משפטיים בין הצדדים הנ"ל, שאין צורך להאריך בהם לענייננו.

7. במהלך שנת 2018 פנו התובעים לרמ"י וביקשו לפצל את הסכם החכירה לשני חוזי חכירה נפרדים, כך שלכל אחד משני המבנים בשטחם יהיה חוזה חכירה בנפרד. כעולה מההליך כאן, ברקע הדברים קושי בו נתקלו התובעים, לפי טענתם, למכור את אחת היחידות שבנו, נוכח רתיעה של קונים פוטנציאליים מרכישת זכויות המעוגנות בהסכם חכירה משותף עם אחרים. זאת, לטענת התובעים, על-אף ניסיון לפתור את הקושי באמצעות הסכם שיתוף בינם לבין עצמם.

8. במסגרת התכתבות בין התובעים לרמ"י שקדמה להגשת התביעה, נדרשו התובעים להמציא מסמכים שונים. במכתב רמ"י מיום 11.4.2019 נדרשו הם בין היתר להגיש תשריט/מפת חלוקה של המקרקעין מאושרת על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה.

9. לטענת התובעים, הם ניסו לפעול בהתאם לדרישות רמ"י אולם פנייתם לוועדה לתו"ב נדחתה בשל הוראה בתכנית החלה על המקרקעין באשר לגודל מינימאלי של מגרש.

10. על רקע האמור (ולאחר שהגישו תחילה עתירה מנהלית בעניין, שנמחקה מחוסר סמכות עניינית), הגישו התובעים את התביעה שלפני, בה הם עותרים, כסעד עקרי, לחייב את רמ"י להתקשר עמם בשני חוזי חכירה נפרדים ביחס לשטח המוחזק על-ידם בפועל לפי חוזה החכירה הקיים. לחילופין מבוקש סעד שיורה לרמ"י לצרף להסכם החכירה תשריט מדויק של השטח המוחכר.

תמצית טענות הצדדים:

טענות תובעים:

11. לטענת התובעים, דרישת רמ"י להמצאת תשריט חלוקה מאושר על-ידי הוועדה לתו"ב כתנאי לפיצול חוזה החכירה הקיים, איננה כדין. לטענתם, רמ" לא הציגה כל נוהל המחייב את הדבר, והגרסה שהעלתה בהליך בעניין זה איננה אמינה. התובעים מציינים כי המסמך היחיד שהוצג בהקשר זה הוא הודעת דואר אלקטרוני בין גורמי המנהל, בה נרשם כי על מי שמבקש לפצל חוזה חכירה קיים, לצרף בין היתר תשריט חלוקה, מבלי שנדרש אישור של הוועדה לתו"ב. לטענתם, לשון ההוראה הנ"ל ברורה ועמדת רמ"י ביחס לבקשתם חורגת ממנה. עוד לטענתם, רמ"י לא הציגה כל מסמך הקובע כי הדרישה היא לתשריט מאושר על-ידי הועדה לתו"ב כפי פרשנותה הנטענת בהליך כאן.

12. התובעים טוענים בנוסף, כי אין כל הצדקה עניינית לדרישה האמורה, שכן אין ענייננו בחלוקה קניינית של המקרקעין, אלא בפיצול של חוזה חכירה קיים. מדובר בחלוקה פנימית מוסכמת בין החוכרים של מקרקעין שבתחום הסכם חכירה אחד ובתא תכנוני אחד. הפיצול לא נוגע לצד שלישי כלשהו והחלוקה גם לא אמורה להירשם בלשכת רישום המקרקעין ולכן אין כל היגיון בדרישה כי תשריט החלוקה יאושר על ידי הוועדה לתו"ב. עוד טענו, כי המקבילה הקרובה ביותר לפיצול המבוקש הינה רישום הסכם שיתוף בלשכת רישום המקרקעין, ובמקרה כזה מה שנדרש לפי נהלי רשם המקרקעין הינו רק תשריט חלוקה של מודד ואין כל סיבה שהדרישות אצל רמ"י יהיו שונות.

13. לטענת התובעים, כי דרישת רמ"י איננה ישימה במקרה דנן, שכן עמדת הוועדה לתו"ב היא שלא ניתן לאשר תשריט חלוקה במקרקעין בשל אי-עמידת הפיצול בתנאי הקבוע בתכנית החלה על המקרקעין בנוגע לגודל מגרש מינימאלי. כמו-כן, התכנית הקיימת מאפשרת בניית מספר יחידות דיור על המקרקעין כך שמבחינה תכנונית אין הכרח בחלוקה.

14. עוד טוענים התובעים, כי בענייננו ממילא קיימים הסכמי חכירה נפרדים ביחס למקרקעין, בין החלק המוחכר להם לזה המוחכר לגב' סחוט, וזאת מבלי שנדרש לצורך כך תשריט חלוקה מאושר תכנונית.

15. בנוסף טוענים התובעים, כי רמ"י מנועה מלהתנגד לבקשה שכן היא אחראית לכך שלא ניתן לרשום בית משותף בחלקה וזאת בשל העובדה שהשאירה את החלק המערבי בלתי בנוי. בנוסף, בהסכמתה לחתום על תכניות הבניה שהגישו התובעים יצרה רמ"י מצג שהיחידות שייבנו לא יהיו חריגות והיחס אליהן יהיה כאל כל יחידה אחרת הבנויה על המקרקעין. נטען כי רמ"י בהתנהגותה מפרה את חובה ההגינות המנהלית המוטלת עליה ואת חובה להעניק שירות לבעלי הזכויות במקרקעין תוך פגיעה בקניינם.

16. לחילופין טוענים התובעים כי יש לחייב את רמ"י לצרף תשריט מפורט להסכם החכירה, כאשר לטענתם אין קושי לעשות כן שכן גבולות תאי השטח המוחכרים וחלוקת הפנימית ידועים.

טענות הנתבעת:

17. לטענת רמ"י, דין התביעה להידחות משלא עלה בידי התובעים להצביע על כל מקור חוקי המחייב אותה לפצל את חוזה החכירה עליו חתמו, לשני הסכמים נפרדים.

18. בקשת התובעים לא סורבה קטגורית אלא נדרשו ביחס אליה תנאים שונים, לרבות הגשת תשריט מאושר ע"י הועדה לתו"ב. לטענת רמ"י, מדובר בדרישה סבירה ואין כל עילה להתערב בה. בניגוד לתמונה אותה מנסים לצייר התובעים, פיצול/הפרדת חוזה חכירה איננו פעולה טכנית גרידא. לא ניתן להפריד שטחים באופן אקראי שאינו מאושר על ידי גורם מוסמך. אין אפשרות לביצוע חלוקה היפותטית המנוגדת להוראות חוזה החכירה המחייב את הפיכת המוחכר ליחידת רישום נפרדת שתירשם בטאבו. העובדה שהחלוקה הראשונית לפני 50 שנה נעשתה באופן לא מדויק, איננה סיבה להנציח את המצב הזמני והמטרה הסופית היא רישום זכויות בלשכת רישום המקרקעין.

19. רמ"י מציינת כי הנחיית העבודה אשר התוותה את אופן ההפרדה/פיצול של חוזה חכירה קיים, אליה מתייחסים התובעים, הועברה למחוזות רמ"י בדוא"ל פנימי על ידי סגן ראש חטיבת השירות ברמ"י. לא נכתב בה מפורשות שנדרש אישור הוועדה לתו"ב אולם זו הפרשנות המיושמת בפועל מטעם רמ"י, כפי שהובהר בעדות המצהירה מטעמה.

20. עוד טוענת רמ"י כי התובעים לא צירפו לתביעה את כל הצדדים הרלוונטיים, ובכלל זה את בעלת הזכויות הנוספת במקרקעין ואת הוועדה לתו"ב. התובעים טוענים כי הם מחזיקים בפועל בשטח גדול מזה הרשום בהסכם החכירה ומבקשים לכך עיגון בהסכמי חכירה חדשים שיחתמו, דבר שברי כי עשוי להשפיע על בעלת הזכויות הנוספת.

21. לטענת רמ"י, בהתאם להסכם החכירה האחריות לפעול לרישום המוחכר במרשם המקרקעין ולבצע פרצלציה, מוטלת על החוכר ולא עליה. טענות התובעים לסירוב הוועדה המקומית לחתום על התשריט היות והוא בניגוד לתב"ע הקובעת שטח מינימאלי למגרש, נטענה בעלמא ללא צירוף אסמכתאות. התובעים אפילו לא ניסו להגיש בקשה לחריגה מהתב"ע.

דיון והכרעה

22. לאחר בחינת מכלול הראיות וטענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות.

23. כאמור לעיל, התובעים מבקשים כי ביהמ"ש יחייב את רמ"י, בניגוד לעמדתה, לפצל את המוחכר בהסכם החכירה שנחתם בין הצדדים, באופן שיחתמו שני הסכמי חכירה נפרדים ביחס לשני חלקים מהשטח המוחכר הכולל. על מנת שיינתן סעד כאמור, על התובעים לבסס ולהוכיח פגם של אי-חוקיות בעמדת רמ"י, שיש בו להצדיק מתן סעד של ציוויי עשה כאמור. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי עלה בידי התובעים לעשות כן.

24. בסיס היחסים החוזיים בין הצדדים מצוי בהסכם החכירה. הצדדים להסכם הם כלל התובעים יחדיו, מצד אחד, ורמ"י מצד שני. שטח המוחכר הוא אחד ואחיד. עיון בהוראות ההסכם איננו מצביע על חיוב כלשהו במישור ההסכמי לכך ששטח המוחכר יפוצל בשלב כלשהו, באופן שחלקים ממנו יוחכרו למי מהתובעים בנפרד מאחרים. לפי האמור בהסכם, שטח המוחכר הוא 580 מ"ר בערך. לפי תנאי החכירה (אליהם מפנה המבוא להסכם, והם צורפו כנספח 12ב' לראיות רמ"י), שטח המוחכר איננו סופי ויתכנו בו שינויים. עוד קובעים תנאי החכירה, כי רישום זכות החכירה על שם החוכר והפעולות הכרוכות בכך ייעשו על ידי החוכר ועל חשבונו, ובכלל זה פעולות לרישום המוחכר כבית משותף (סעיפים 10 ו- 11 שם). עולה מהאמור, שברמה ההסכמית לא נטלה על עצמה רמ"י אחריות לשינוי כלשהו של הזכויות כפי שהוגדרו ועוגנו בהסכם החכירה. העובדה כי ניתן היתר בניה לבניית שני מבנים בשטח התובעים, אין בה כדי להשליך לעניין זה או להצמיח הסתמכות לגיטימית כלשהי מצד התובעים לשינוי באופן הקצאת הזכויות.

25. עיקר טענות התובעים נגד עמדתה של רמ"י אינן מתייחסות למישור ההסכמי אלא למעמדה כרשות ציבורית. במילים אחרות, אף בהנחה שאין על רמ"י חיוב הסכמי לעשות כן, לטענת התובעים המקור לכך מצוי במישור הדין המנהלי. טענתם המרכזית בעניין זה היא כי בניגוד לטענת רמ"י בהתגוננותה מפני התביעה, הרי שבהתאם לנהליה הפנימיים ניתן גם ניתן לפצל חוזה חכירה קיים לחוזים נפרדים כאשר הבקשה מבוססת על תשריט מודד בלבד, ומבלי שנידרש תשריט חלוקה מאושר על-ידי הועדה לתו"ב. גם את הטענות במישור זה אינני רואה לקבל, כפי שיפורט להלן.

26. לפי עדותה של גב' סילביה הרוש, ראש תחום בכיר שירות במרחב שירות צפון של רמ"י, אשר נשמעה לפני, לבקשה לפיצול הסכם חכירה קיים יש לצרף תשריט חלוקה של המקרקעין מאושר ע"י הועדה לתו"ב. בתצהירה של העדה צוטט מתוך הנחיה פנימית מיום 15.1.2014, אשר נשלחה בהודעת דוא"ל ע"י סגן ראש חטיבת השירות ברמ"י, מר משה פופיק, בה נרשם בין היתר כי לבקשה לפיצול חוזה חכירה בבניה נמוכה יש לצרף "תשריט חלוקה" עם פירוט שטחים. הודעת הדוא"ל הנ"ל לא צורפה תחילה לתצהיר גב' הרוש, אולם היא צורפה בהמשך (לציין כי היא נמסרה לתובעים עוד קודם לכן במסגרת הליך לפי חוק חופש המידע).

27. כאמור לעיל, לטענת התובעים, משלא נרשם בהנחיה הנ"ל מיום 15.1.2014 כי יש הכרח בתשריט מאושר ע"י הועדה לתו"ב, הרי שדי בתשריט של מודד מוסמך, וכי רמ"י לא הציגה כל עיגון בכתב מהעת הרלוונטית לבקשה שהגישו, המפרש אחרת את האמור בה. בהקשר זה טוענים התובעים אף לסתירות בעדות העדה ולשינויי גרסה, בשלהן יש לדחותה.

28. אין בידי לקבל טענות אלה. המסמך הנזכר איננו בגדר הנחיה מפורטת שהוצאה בפורמט פורמאלי, אלא הנחית עבודה פנימית שנשלחה בדוא"ל ומנוסחת בכלליות. כאמור לעיל, נציגת רמ"י העידה בהקשר זה כי ביישומה בפועל, רמ"י דורשת צירוף של תשריט חלוקה המאושר על-ידי הועדה לתו"ב, וזאת כתנאי לפיצול הסכם חכירה. נוסח ההודעה שלעיל בדבר צירוף "תשריט חלוקה", איננו סותר מתוכו את העדות המדוברת והוא מתיישב באופן סביר עם פרשנות אפשרית שלה. אין בנוסח ההודעה הנ"ל בפני עצמו כדי ללמד פוזיטיבית על נוהל או הנחיה של רמ"י לפיה די בתשריט מודד. אינני מוצאת כל סתירה בין עדותה של גב' הרוש בעניין זה לבין התשובה שניתנה עוד בשנת 2019 לתובעים, בה צוינה דרישה זו. אף העמדה שצוינה על-ידי רמ"י בתשובה לעתירה שהגישו התובעים עובר לתביעה זו (ונמחקה), כי יש צורך בהפרדת השטחים לתאים תכנוניים נפרדים, אינה סותרת זאת, שכן התאמה תכנונית של החלוקה המבוקשת היא העומדת במוקד התנאי אף כיום.

29. בהתחשב במהות המסמך המדובר כאמור לעיל; בהינתן הצהרתה של רמ"י באשר לאופן בו היא פועלת בהקשר זה; ובהתחשב בחזקת התקינות המנהלית העומדת לה, אינני רואה כל בסיס לקבוע כי עמדת רמ"י בעניינם של התובעים סטתה מנהליה, ממדיניותה או מהפרקטיקה הנוהגת אצלה בכגון דא, באופן שיש בו לבסס עילה להורות לה לפעול באורח שונה מזה בו פעלה מול התובעים. עוד יודגש, כי התובעים לא הצביעו על מקרים אחרים בהם פעלה רמ"י באופן שונה, ולא הניחו בהקשר זה כל תשתית קונקרטית לאפליה ביחס לאחרים.

30. לא למותר להוסיף ולציין, כי ראוי היה שהמדיניות והדרישות בעניין זה יעוגנו בצורה ברורה יותר באמצעות נוהל סדור, מפורט ופומבי. רמ"י בסיכומיה מציינת כי כיום כך הדבר, תוך הפניה למס' הנוהל המעגן זאת. בעניין זה אין לקבוע ממצא, שכן לא ניתן לדבר ביטוי בראיות שהוגשו בהלך. אולם מכל מקום, יש להבחין בין פגם במישור המנהלי הכללי, לבין התוצאה הנגזרת ממנו במישור פרטני. בענייננו, אף בהנחה כי היה פגם במישור הביטוי הנוהלי הסדור הראוי, הסעד לו עותרים התובעים (חיוב רמ"י לפצל את הסכם החכירה), איננו נגזר מכך. זאת בפרט בהיעדר כל הסתמכות לגיטימית מצד התובעים בהקשר זה בעת הרלוונטית, כמפורט בהמשך.

31. לגופם של דברים, לא שוכנעתי כי עמדת רמ"י נגועה בחוסר סבירות קיצונית או בפגם אחר מתחום המשפט המנהלי, המצדיק להתערב בה לגופה. הדרישה לקיום זיקה בין המישור התכנוני למישור הקצאת זכויות במקרקעין, בפרט מקרקעי ציבור, באופן שיבטיח כי הקצאת זכויות תעשה תוך התחשבות בהיבטים הכוללים הנוגעים למקרקעין, הינה דרישה סבירה. ניתן להפנות בהקשר זה לסעיף 143 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, הקובע כי לא תירשם חלוקת קרקע בפנקס המקרקעין אלא על-פי תשריט חלוקה מאושר לפי החוק, ולסעיף 38(א) לחוק המקרקעין, הקובע כי פירוק השיתוף בעין בהסכם מצריך את אישור המפקח על רישום מקרקעין כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה. אכן, ענייננו כאן איננו בהליך פירוק שיתוף במקרקעין ולעת הזו אף לא ברישום קנייני במרשם, אלא במישור של הקצאת זכויות אובליגטוריות, אולם המשמעות של המהלך המבוקש ע"י התובעים איננה לחלוטין מנותקת מכך. נפנה בהקשר זה אף לתנאי החכירה הקובעים כי על החוכר לפעול לרישום החכירה במרשם המקרקעין, קרי - ההסכם צופה ומניח רישום עתידי של המוחכר במרשם כיחידת רישום נפרדת. מכל מקום, הרציונל לפיו אין זה רצוי ליצר הפרדה בין המישור התכנוני למישור הקצאת זכויות בקרקע, המגולם בין היתר בהוראות חוק אלה, יש בו להקרין בעקיפין אף על ענייננו, עת מדובר על חוזי חכירה ארוכי טווח מטעם המדינה. למצער, נוכח האמור, אין לראות בעמדת הרשות לפעול ברוח זו, משום חוסר סבירות קיצונית המקימה עילת התערבות.

32. אכן, במקרה דנן מדובר במקרקעין שקיימים בהם כבר כיום חוזי חכירה נפרדים (ביחס לתובעים ולגב' סחוט). משתמע כי כאשר הוקצו הזכויות במקור, לפני שנים רבות, לא הועלתה הדרישה המועלית כיום. אולם מכך בלבד לא מתחייבת מסקנה כי עמדת רמ"י כיום איננה כדין. משמתבקשת כעת פעולה אקטואלית לעיצוב מחודש של מערך החכירה, הרי שהיא נבחנת על יסוד עמדת רמ"י ומדיניותה הנוהגת ולא על יסוד התנהלות היסטורית בעבר, וזאת ככל שאין בכך כדי לפגוע בזכויות קיימות או בהסתמכות לגיטימית של הפרט. בענייננו, בעת שהתובעים רכשו את זכויותיהם במקרקעין ובעת שחתמו על הסכם החכירה עם רמ"י, הם היו מודעים היטב למצב הדברים הקיים ולמאפייני המערך ההסכמי בו הם מתקשרים. התובעים לא הצביעו על אינטרס הסמכות לגיטימי כלשהו שיכול היה להתגבש אצלם, לכך שבעתיד תשתנה מתכונת ההתקשרות בחוזה החכירה, באופן שיענה בצורה טובה יותר, לשיטתם, על האינטרסים שלהם.

33. אשר לטענת התובעים כי ברמה המעשית אין אפשרות לאשר תשריט חלוקה בוועדה לתו"ב, בשל הוראה בתכנית החלה על המקרקעין בדבר גודל מינימאלי של מגרש, הרי שאין בה לשנות את המסקנה. ראשית יצוין כי לא הוכח שהתובעים מיצו פעולות במישור זה לרבות ברמת התכנון. דומה כי במידה לא מבוטלת, הימנעות התובעים מלפעול במישור זה נוגעת לכך שהדבר יצריך מעורבות של בעלת הזכויות הנוספת - גב' סחוט/מר פלץ מטעמה, כאשר בין הצדדים הנ"ל התעוררו בעבר סכסוכים ונוהלו ביניהם מספר הליכים משפטיים. שנית, ומכל מקום, אין די בכך לבסס מסקנה כי עמדת רמ"י בהינתן הטעמים שלעיל, איננה כדין.

34. לכל אלה אוסיף, כי יש קושי בעובדה שהתובעים לא צירפו לתביעתם את גב' סחוט, בעלת הזכויות הנוספת בחלקה. זאת, על-אף שלטענתם, השטח שהם מחזיקים בו בפועל ולגביו הם עותרים כי ייכלל בהסכמי החכירה "המפוצלים", גדול מהשטח הקבוע בהסכם החכירה הקיים (654 מ"ר, במקום 580 מ"ר כמצוין בהסכם החכירה). בהינתן שגבולות המקרקעין לפי הסכמי החכירה אינם סופיים, סעד זה עלול לכאורה לגרור פגיעה בבעלת הזכויות הנוספת במקרקעין. טענת התובעים כי בינם לבין בעלת הזכויות הנוספת קיים מעשה בית דין לפיו החזקה בפועל היא המשקפת את זכויות הצדדים במקרקעין, איננה מאיינת במישור הדיוני את החובה לאפשר מעמד וזכות טיעון במסגרת ההליך כאן.

35. אינני רואה גם לקבל את טענות התובעים כי הנתבעת חייבת להיענות לבקשתם מכוח חובת ההגינות המוטלת עליה כרשות ציבורית או מכוח חובתה ואחריותה למתן שירותים לבעלי זכויות במקרקעי ישראל לצורך ניהול או מימוש זכויותיהם (סעיף 20א) לחוק רשות מקרקעי ישראל). הטענות הכוללניות בעניין זה אינן מניחות בסיס מספק להתערבות בעמדת רמ"י במקרה דנן. נזכיר כי עמדת רמ"י איננה שוללת קטגורית פיצול של הסכמי חכירה אלא מעמידה לכך תנאי לרבות תנאי של תשריט חלוקה מאושר, אשר כשלעצמו איננו בלתי סביר כי שפורט לעיל.

36. אשר לטענה למחדל של רמ"י בכך שלא ניתן לרשום בית משותף בחלקה; לטענת התובעים, העובדה כי רמ"י לא החכירה חלק מהחלקה (החלק המערבי) העומד עד היום ריק ללא בינוי, גרמה לכך שלא ניתן לרשום בית משותף בחלקה, דבר שהוא מחדל הרובץ לפתחה של רמ"י. מכאן, לטענתם, שרמ"י מנועה מלדחות את בקשתם לפצל את חוזה החכירה, בהיעדר חלופה של רישום בית משותף. גם טענה זו אינני רואה לקבל. הטענה כי מדובר במחדל לא בוססה. מדובר במקרקעין בבעלות רמ"י. עצם העובדה כי היא לא החכירה חלק מהם איננה מצביעה על מחדל או על הפרת חובה מול התובעים. התובעים מפנים בעניין זה להסכם חכירה עם חוכרת קודמת במקרקעין, בו צוין כי בכוונת רמ"י לרשום המבנה בחלקה בפנקס הבתים המשותפים. אולם אין מדובר בהסכם החכירה עם התובעים אלא עם אדם אחר. בהסכם החכירה שנחתם עם התובעים אין כל התחייבות או הצהרה בעניין זה. בתנאי החכירה אליהם מפנה ההסכם אף נקבע כאמור כי האחריות לרישום המוחכר, לרבות בפנקס הבתים המשותפים, היא על החוכר.

37. איני רואה להידרש לטענות התובעים בסיכומיהם ביחס לנוהל לשכת רישום המקרקעין ביחס לרישום הסכמי שיתוף, כמו-גם לנוהל נטען של רמ"י ( b35-14), משמדובר במסמכים שכלל לא צורפו כראיות וממילא לא ניתן להתבסס עליהם בסיכומים.

38. אשר לסעד הנוסף לו עותרים התובעים, צירוף תשריט להסכם החכירה הקיים; ראשית אציין כי לא ברור הקשר של הדבר לבסיס התביעה, שעניינה כאמור פיצול לשני הסכמי חכירה נפרדים, באופן שיאפשר לתובעים למכור ביתר קלות את יחידות הדיור שבנו או איזה מהן. לפני העולה מטענות התובעים עצמם, הלכה למעשה גבולות החזקה בתוך החלקה הקיימת ידועים וביחס לבעלת הזכויות הנוספת (גב' סחוט) הם טוענים למעשה בי"ד מחייב בין הצדדים הנ"ל. מכל מקום, משאין חולק כי להסכם החכירה הקיים של התובעים לא צורף מלכתחילה תשריט, ונוכח העובדה כי התובעים טוענים לשטח גדול מזה המצוין בהסכם החכירה, וכן בשים לב לכך שבעלת הזכויות הנוספת איננה צד להליך זה, אינני סבורה כי בוססה עילה למתן סעד מעין זה.

39. נוכח כל המקובץ, דין התביעה לסעד כספי בגין נזק לא ממוני או אחר שנטען כי נגרם לתובעים (וכשלעצמו לא הוכח), להידחות אף היא.

סיכומם של דברים:

40. על יסוד כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

41. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪.

המזכירות תמציא

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.