2. לא ראיתי צורך בסקירת טענות הצדדים, איש נגד רעהו במהלך הבוררות, וגם לא את הסיבות שהביאו לסכסוך ולהליכים המשפטיים. אציין רק בקצרה כי המבקשת מפעילה מלון בחיפה והיא השכירה למשיבה מתחם במלון למטרת הפעלת מסעדה/בית קפה. לימים, עלו יחסי הצדדים על שרטון והם פנו, כאמור, לבוררות, אשר הסתיימה בפסק בוררות בערעור ובהמשך באישור הפסק.

הבקשה

3. כעת, כאמור, מונחת בפני בקשה לביטול פסק הבוררות הראשון ולאור חלוף הזמן מאז מתן פסק הבורר, בצמוד לה הוגשה אף בקשה להארכת מועד.

4. לטענת המבקשת "רק במהלך הימים האחרונים" נודע לה כי בין הבורר לבין המשיבה, התנהלו "קשרים חבריים ועסקיים עובר לתחילתה של הבוררות". כן נטען כי הבורר ערך אירוע פרטי ביום 23.11.2018 במסגרתו הוא ובני משפחתו התקשרו עם המשיבה למתן שירותי קייטרינג וכי מידע מהותי זה הוסתר מפניה עת נתנה הסכמתה למינויו. המבקשת הדגישה כי לו הייתה מודעת לכך, לא הייתה נותנת הסכמתה למינוי הבורר שהוצע לטענתה על ידי המשיבה. המבקשת מפנה לסעיף 24(10) לחוק הבוררות וטוענת כי עילת הביטול היא אי גילוי המידע מכוח עקרון תום הלב, החל הן על הבורר והן על המשיבה, תוך שהדגישה שאינה טוענת להטעיה מכוונת של הבורר.

5. אדגיש כי קשה להבין מהבקשה אם המבקשת טוענת שגם המשיבה הפרה את חובת הגילוי בה הוא חבה. הבקשה מייחסת לבורר טענה מפורשת לפיה הוא "הפר את חובת הגילוי המלאה החלה עליו" (סעיף 15 לבקשה), אך ביחס למשיבה אין למצוא טענה קונקרטית כלשהי. אמנם נטען באופן כללי כי חובת הגילוי של מידע רלוונטי היא "הן של הבורר והן של המשיבה" (סעיף 12 לבקשה) והמבקשת אף הפנתה בהקשר זה לרע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ (1.12.2015) (להלן - עניין מוסקוביץ) העוסק בהפרת חובת הגילוי של צד להסכם בוררות, אך כאמור לא הפנתה טענה ברורה וקונקרטית בנושא כלפי המשיבה.

6. להשלמת התמונה אציין כי המבקשת טוענת עוד כי יש להורות על ביטול הסכם הבוררות מכוח סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן - חוק החוזים) וזאת בשל כך שלא הייתה מודעת לקשריו של הבורר עם המשיבה טרם שחתמה על הסכם הבוררות ולכן נקשרה בהסכם בשל טעות.

תגובת המשיבה

7. המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה הן מטעמים דיוניים והן לגופו של עניין. במסגרת הטעמים הדיוניים טענה כי המבקשת עותרת לביטול פסק הבוררות הראשון וכי אין בפיה כל טענה נגד פסק הבוררות בערעור. נטען כי לאור הוראת סעיף 21א(ב) לחוק הבוררות, משהוגש ערעור יש לקרוא את המונח "פסק בוררות" כפסק הבוררות בערעור, לגביו, כאמור, אין למבקשת כל טענה ומכאן ביקשה לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר הראשון.

8. עוד נטען כי אין ממש בטענה לפיה התגלו למבקשת עובדות חדשות לפני "ימים ספורים" שכן העובדות הנטענות בבקשה הובאו לידיעת הצדדים על ידי הבורר בעצמו בהחלטה מיום 14.7.2020, היינו חמש שנים לפני הגשת הבקשה. הודגש כי טענה זו אף נטענה בהודעת הערעור אך נזנחה על ידי המבקשת ונדחתה אפוא על ידי הבורר בערעור, שכלל לא התייחס אליה בפסיקתו. בנוסף נטען שבמסגרת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר שהגישה המבקשת ביום 29.5.2024 (במסגרת ת.א 41955-03-24) היא טענה לעובדות חדשות שהתגלו לה, אך בסופו של יום המועד לא הוארך; בקשה לביטול לא הוגשה; ופסקי הבוררות אושרו. נטען כי בנסיבות אלו לא ניתן להסתמך על אותן עובדות ואותה עילה לצורך הגשת בקשה חדשה.

9. ביחס לטענות לגופם של דברים נטען כי מדובר בבקשה חסרת יסוד המבוססת על טיעונים שקריים וכי יש לדחותה. צוין כי הבורר לא מונה על פי הצעת המשיבה, כטענת המבקשת, אלא על ידי יו"ר ועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין. ביחס לטענה לקשר חברי ו/או עסקי בינה לבין הבורר צוין כי אמו של הבורר אכן הזמינה אצלה שירותי הסעדה לאירוע משפחתי שהתקיים במלון המבקשת (לפני תחילת הבוררות) אולם ההתקשרות לא הייתה עם הבורר אלא עם אמו וגם מאז האירוע לא התקיים כל קשר נוסף, עסקי, חברי או אחר בינה לבין מי מבני משפחתו של הבורר. עוד נטען כי הבורר מסר בנושא גילוי נאות עוד ביום 14.7.2020 תוך שציין שלדעתו אין כל מניעה מצדו להמשיך ולדון בתיק וביקש את עמדת הצדדים. ב"כ המבקשת (דאז) הגיב ביום 21.7.2020 וציין כי "הנתבעת/התובעת שכנגד מודיעה בזאת כי היא סומכת ידה על כב' הבורר. לפיכך אין היא מתנגדת כי הוא ימשיך לדון בתיק". משכך, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה לגופה.

דיון והכרעה

10. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי דין הבקשה להידחות. כן, אציין כבר עתה כי לצורך הכרעה בבקשה ייקבעו על ידי מספר ממצאים עובדתיים ולכן אדגיש שלאור כך שמדובר בקביעה על פי מסמכים (ולא מטעמים של מהימנות), לא ראיתי צורך בקביעת דיון או בחקירת המצהירים, וזאת בהתאם לסמכותי כאמור בתקנה 50(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (וכידוע, בקשה לביטול פסק בורר מתנהלת על פי סדרי הדין של בקשה בכתב, כאמור בתקנה 9(א) לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968). אדגיש עוד שניתנה למבקשת זכות תשובה לתגובה אך היא לא ניצלה אותה.

11. כאמור, ענייננו בפסק בורר אשר אושר ביום 29.9.2024 (ת.א 41955-03-24) ובהתאם לסעיף 27(ג) לחוק הבוררות "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה אחרי שפסק הבוררות אושר". עם זאת, סעיף 27(ד) לחוק הבוררות מאפשר, גם לאחר אישור הפסק, להגיש בקשה לביטולו ואולם זאת אך ורק על פי העילה המנויה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, היינו "עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". יתרה מזו, הצדדים קבעו זכות ערעור על פסק הבורר ומכאן שממילא לא עומדת להם האפשרות להגיש בקשה לביטול הפסק אלא על פי העילות שבסעיפים 24(9)-(10) לחוק (ראו סעיף 21ג(א)(1) לחוק). ענייננו, אפוא, בעילה שעל פי סעיף 24(10) לחוק בלבד.

12. דומה שהצדדים אינם חלוקים על כך שטענה להפרת חובת הגילוי, או קיומה של מערכת נסיבות המקימה עילה לפסלות בורר (ודומה שכך יש להבין את האמור בסעיף 8 לבקשה) יכולה להיטען במסגרת סעיף 24(10) הנ"ל ועמדה זו נכונה עקרונית (ראו עניין מוסקוביץ). אציין עוד שכאשר נטען שהעובדות התגלו לאחר מתן פסק הבורר, אזי ככל שמדובר בטענות שהיו יכולות להקים עילה לפי סעיף 11(1) לחוק (היינו טענות של פסלות), ברי שאין טעם בשלב זה בהגשת בקשה לפי סעיף 11 הנ"ל ולכן הדרך הנכונה היא הגשת בקשה לביטול באחת מהעילות לפי סעיף 24 לחוק (ראו בנושא: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עיזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (5.12.2010), פסקה 142; רע"א 4273/19 מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נ' ברכת הארץ בע"מ ‏(‏4.8.2019‏)‏‏, פסקאות 18-19; להלן - עניין גלאט עוף). היות שבענייננו פסק הבורר כבר אושר, העילה היחידה הרלוונטית כאמור היא זו שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות (סעיף 27(ד) לחוק הבוררות).

13. לעניין המועד בו ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בורר שאושר, קובע סעיף 27(ב) לחוק הבוררות כי כאשר מדובר בבקשת ביטול המבוססת על סעיף 24(10), מניין 45 הימים (הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות) מתחיל מהיום שבו נתגלו "העובדות החדשות המשמשות יסוד לבקשה" (רע"א 177/16 שותא שללאשוילי נ' זבולון עדירן בע"מ ‏(‏נבו 19.1.2016‏)‏‏; ראו גם: אורי גורן, בוררות (2018), בעמ' 509; להלן - גורן, בוררות). בעניין זה אציין כי המבקשת כללה בבקשתה גם בקשה להארכת מועד ואולם ככל שאכן גילתה, כטענתה, את העובדות המקימות את עילת הביטול "רק במהלך הימים האחרונים" (סעיף 1 לבקשה) היא אינה זקוקה כלל להארכת מועד וזו נחוצה רק מקום בו העובדות התגלו יותר מ-45 ימים לפני הגשת הבקשה. לנושא זה אחזור בהמשך.

14. טרם שאדרש לטענות גופן ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, אציין כי טענת המבקשת לפיה הבורר מונה בהסכמת הצדדים ולאחר שהוצע ע"י המשיבה, אינה מדויקת ואף מטעה. מהמסמכים שהוצגו עולה שלאחר פרוץ הסכסוך הסכימו הצדדים כי הבורר שצוין בהסכם השכירות אינו יכול לשמש כבורר (בשל היותו עורך דינה של חברה שבבעלות מי מבעלי המניות של המבקשת) ולכן הצדדים פנו במשותף ליו"ר ועד מחוז חיפה בלשכת עורכי הדין (אותה עת, עו"ד תמי אולמן) על מנת שתבחר עבורם בורר (ראו נספחים ו, ט' לתגובת המשיבה וכן סעיף 1 לפסק הבורר). מדובר היה אפוא במינוי אשר למשיבה לא הייתה כל שליטה עליו.

15. עם זאת מובן כי טענת אי הגילוי רלוונטית גם בהינתן דרך זו של מינוי בורר שכן לאחר שהבורר נבחר על ידי יו"ר ועד המחוז נחתם הסכם בוררות הכולל בורר מסוים (עו"ד אמיר) כך שמידע בדבר קשריו של הבורר עם אחד הצדדים היה כמובן רלוונטי וחיוני לצורך קבלת החלטה מושכלת להתקשר בהסכם בוררות ספציפי זה. לכן, הגם שהמבקשת לא דייקה בעובדות בדבר האופן בו הוחלט על מינויו של הבורר המסוים, שאלת הגילוי רלוונטית וטעונה הכרעה.

16. נקודה נוספת הטעונה הבהרה היא שבבקשה נטען כי בין הבורר לבין המשיבה "התנהל קשר חברי ויתר על כן הבורר עו"ד עידו אמיר ומשפחתו אף התקשרו עסקית עם המשיבה למתן שירותי קייטרינג באירוע פרטי שערך הבורר בתאריך 23.11.2018" (סעיף 6 לבקשה). כלומר שהטענה היא גם לקיומו של קשר חברי וגם לקיומו של אירוע פרטי שאת שירותי ההסעדה בו סיפקה המשיבה. ואולם, לא הובאה בבקשה כל ראיה, ואף לא נטענה כל עובדה, שיש בה ללמד על קיומו של "קשר חברי" אלא זו התמקדה כל כולה בנושא נקודתי והוא ההתקשרות שבין הבורר ומשפחתו עם המשיבה לצורך קיום אותו אירוע פרטי (להלן - האירוע).

17. משכך, רק נושא "האירוע" הוא העומד לבחינה כעת ועיון במסמכים שצירפה המשיבה מלמד באופן ברור כי הדבר היה ידוע למבקשת לכל הפחות כבר ביום 14.7.2020 והיא אף נתנה הסכמתה להמשך הבוררות כשהיא מודעת, כאמור, לכל העובדות הרלוונטיות. כפי שציינה המשיבה, ביום 14.7.2020 ניתנה החלטה ע"י הבורר ובה ציין כך:

"למען הגילוי הנאות והשקיפות המחויבים בכגון דא, סבר הבורר כי עליו להודיע לצדדים כדלקמן:

1. בשנת 2018 השתתף הבורר באירוע משפחתי - יום הולדת 80 של אביו (XX) שנערך ב"וילה כרמל".

2. הח"מ לא היה מעורב בהתקשרות או בפרטיה.

3. לדעת הבורר אין באמור מלהוות מניעה מצידו להמשיך ולדון בתיק ו/או להעלות חשש למשוא פנים שלו.

4. יחד עם זאת הצדדים רשאים למסור עמדתם לאמור וזאת עד ליום 20.7.20"

(נספח יא' לתגובת המשיבה).

18. במענה לדברים אלו הגיב ביום 21.7.2020 ב"כ המבקשת (דאז) כך:

"במענה להחלטת כב' הבורר מיום 14.7.2020 ... הנתבעת/התובעת שכנגד מודיעה בזאת כי היא סומכת ידה על כב' הבורר. לפיכך אין היא מתנגדת כי הוא ימשיך לדון בתיק"

(נספח י"ב לתגובת המשיבה).

19. הנה כי כן, המבקשת ידעה על "האירוע" כבר במהלך ניהול הבוררות ועובדה זו חורצת את גורלה של הבקשה משני טעמים. הטעם הראשון הוא שטענת המבקשת לפיה גילתה את העובדות "בימים האחרונים" התבררה כבלתי נכונה, לשון המעטה. במצב דברים זה היה צורך לטעון ולהסביר מדוע השתהתה המבקשת חמש שנים בהגשת הבקשה, אך טיעון בנושא אינו קיים בבקשה ובתצהיר.

20. כפי שהסברתי לעיל, לרשותה של המבקשת עמדה תקופה בת 45 ימים מהיום בו גילתה את העובדות הרלוונטיות לבקשה, ואולם הבקשה הוגשה באיחור משמעותי של מספר שנים. המבקשת אכן הגישה בקשה להארכת מועד ואולם לפי טענתה בדבר מועד הגילוי לא היה כלל צורך בבקשה זו. עם זאת, לפי העובדות הנכונות, אותן לא חשפה בבקשה (היינו שהיא ידעה על "האירוע" כבר לפני חמש שנים) היה אכן צורך בבקשה להארכת מועד, אך זו הוגשה תוך טיעון חסר, מטעה ובלתי נכון. ממילא לא הוסבר מדוע המתינה המבקשת שנים ארוכות להגשת בקשה זו. יש לקבוע אפוא שהמבקשת הגישה הבקשה באיחור ניכר ואין הצדקה להאריך את המועד. די בכך על מנת להביא לדחיית הבקשה.

21. הטעם השני הוא שכאשר המבקשת ידעה את כל העובדות הרלוונטיות בעת ניהול הבוררות והסכימה להמשך ניהול ההליך על ידי הבורר, היא אינה יכולה להישמע כעת בטיעון שונה. כאמור, קבעתי לעיל שהעובדות העומדות בבסיס הבקשה הן אלו הקשורות להשתתפות הבורר באירוע בלבד, עובדות אותן ידעה המבקשת בעת ניהול הבוררות. לכן, הסכמתה להמשך ניהול ההליך על ידי הבורר, לאחר שזה מסר גילוי נאות, מונעת ממנה לטעון כיום טענה שונה בנושא, לאחר שפסק הדין שניתן אינו לרוחה. בעניין זה נקבע כי "...צדדים אשר הסכימו על זהותו של הבורר ביודעם על קשריו הקודמים עם אחד הצדדים, לא יוכלו להתנגד בדיעבד לקיום הבוררות לפני אותו הבורר" (רע"א 8164/18 אדלקום בע"מ נ' חברת שירותי תשתיות אילת אשקלון בע"מ (12.2.2019); וכן "כמובן שבמקום בו הצדדים הסכימו למינוי הבורר, תוך ידיעת מכלול הנסיבות, שוב לא יהיה ניתן להעלות אחר כך טענות כנגד המינוי" (רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (5.12.2010).

22. ודוק: אני מוכן להניח (ואין ראיות אחרות כך שזו המסקנה הנכונה) שהמבקשת גילתה על אודות "האירוע" (ובמיוחד על הקשר שלו לבורר) רק במהלך הבוררות ורק לאחר שהבורר מסר גילוי נאות, ואולם כאשר היא הסכימה להמשך הבוררות בפניו היא אינה יכולה להישמע כיום בטענה לפיה לו הייתה יודעת עובדות אלו קודם לכן לא הייתה מסכימה לבורר זה בעת חתימת הסכם הבוררות. ראו: "השתתפותו של בעל דין בהליכי בוררות, למרות ידיעתו שהבורר קשור בקשר כלשהו עם בעל הדין שכנגד, עלולה להשתיק אותו מלטעון טענה זאת אחרי מתן פסק הבוררות" (רע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה, פ"ד נ(1) 477, 483 (1996)). במילים אחרות, הידיעה, גם אם המאוחרת, מונעת מהמבקשת לטעון טענה זו כיום לאחר שהסכימה להמשך הבוררות בהיותה מודעת לכל העובדות.

23. כאן המקום להתייחס לכך שהבורר ציין במסגרת "הגילוי הנאות" כי האירוע התקיים "בוילה כרמל", היינו בבית המלון שמנהלת המבקשת ולא ציין כי ההתקשרות לשירותי ההסעדה הייתה עם המשיבה. במצב דברים זה ניתן להקשות ולטעון כי אין תֵמה שהמבקשת לא התנגדה להמשך ניהול הבוררות על ידי הבורר שהרי הוא מסר שנכח באירוע משפחתי אצלה במלון ולא הזכיר מעורבות של הצד היריב. ואולם, אין ממש בטענה זו. ראשית, המבקשת עצמה לא טענה שהגילוי ניתן בחסר או באופן מטעה (בכל מקרה לא בצורה ברורה וראו בהמשך). שנית, מערכת היחסים שהייתה בין הצדדים (שהיא לבו של הסכסוך) הייתה כזו שהמבקשת השכירה למשיבה את המסעדה במלון לצורך הפעלתו. לכן, כאשר האירוע היה במלון המבקשת ממילא שהוא היה באמצעות המשיבה ודבר זה היה כמובן ידוע למבקשת שכן רק המשיבה הפעילה אותה עת את המסעדה במלון (ובכל אופן לא נטען אחרת).

24. למען הסר ספק בנושא ידיעתה של המבקשת אציין שבערעור שהגישה על פסק הבורר טענה היא כי "החברה אשר ערכה את האירוע המשפחתי בו השתתף כב' הבורר הייתה המשיבה- חוות צנובר בע"מ". כן טענה שידעה זאת "לאחר הגשת ראיות הצדדים" (סעיף 36 להודעת הערעור, נספח יג' לתגובת המשיבה). הדבר מראה בבירור שהמבקשת הייתה מודעת לכך שהמשיבה היא שסיפקה את שירותי ההסעדה באירוע כבר במהלך ניהול הבוררות והיא המשיכה בהליך הבוררות ללא כל טענה. הנה כי כן, אף אם תאמר (וכאמור, המבקשת לא טענה כך, ולמצער שלא באופן ברור) שהגילוי שמסר הבורר היה חסר, אזי המבקשת מודה שכל העובדות היו בידיעתה עוד במהלך ניהול הבוררות ואף זמן רב לפני מתן פסק הדין. לכן, אף אם אניח לטובתה כי היא ידעה את מלוא העובדות הרלוונטיות רק "לאחר הגשת ראיות הצדדים", עדיין מדובר באיחור משמעותי של מספר שנים ללא כל הסבר המצדיק הארכת מועד.

25. ניתן היה לסיים כאן, אך לצורך שלמות התמונה ראיתי להתייחס גם למשמעות העובדה שהוגש ערעור על פסק הבורר. המבקשת לא צירפה את הודעת הערעור ועל קיומה למדתי מנספחי המשיבה אשר צירפה חלק ממנה העוסק בטענות נגד הבורר (נספח יג' לתגובת המשיבה). מעיון בחלק זה של הודעת הערעור עולה כי מדובר באותן טענות שהמבקשת טוענת כיום, היינו שהוסתר ממנה שהמשיבה היא שסיפקה את שירותי ההסעדה וכי לו ידעה זאת "עובר להליך הבוררות לא הייתה מסכימה למינוי המוצע".

26. אכן, במצב בו בעל דין מגלה רק לאחר מתן פסק הבורר כי הופרה חובת הגילוי (של הבורר או של צד או של שניהם) ומדובר בבוררות הכוללת זכות ערעור, הוא רשאי להעלות טענה זו במסגרת הערעור (ככל שמוגש), שהרי טענה לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות אינה ישימה בשלב זה (ראו עניין גלאט עוף, פסקה 18). ואולם, כפי שראינו לעיל, דבר לא מנע מהמבקשת להעלות טענה זו בפני הבורר הראשון במהלך הבוררות, כך שהבורר בערעור היה צריך לדחות טענה זו מטעמים של מניעות והשתק כפי שצוין לעיל (סעיפים 21,22).

27. מעיון בפסק הבורר בערעור עולה שהבורר בערעור לא התייחס לטענה זו וממילא שלא הכריע בה. הסיבה לכך אינה ברורה שכן הבורר בערעור לא הסביר את הדבר, אך עיון בפסק הבורר בערעור מעלה שהטענה אף לא נכללה בסקירת טענות הצדדים ואפשר שהדבר נבע מכך שהיא נזנחה בעת הדיון בקדם הערעור ובטיעונים על פה. כך או כך, אין הדבר משנה לענייננו, שכן בכל מקרה אין לאפשר לבעל דין לטעון במסגרת הערעור טענה כגון זו ולאחר שהטענה אינה מתקבלת, להגיש בקשה לבית המשפט בעילה לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות על בסיס אותו טיעון. מדובר בהתנהלות דיונית מחוסרת תום לב שאף גורמת לכפל הליכים ולחוסר יעילות דיונית, עובדה הסותרת את אחד מיתרונות הליך הבוררות (ראו לדוגמא: הפ"ב (מרכז) 63354-06-20 אקוושילד מדיקל בע"מ נ' טבע מדיקל בע"מ (1.9.2020), פסקה 55).

28. כאן המקום להתייחס לטענת המשיבה לפיה משניתן פסק בורר בערעור, אין ביכולתה של המבקשת לטעון כיום טענות נגד פסק הבורר הראשון. הטענה מבוססת על סעיף 21א(ב) לחוק הבוררות הקובע כי במקרה שניתן פסק בורר בערעור אזי "פסק הבוררות לעניין ההגדרה 'פסק בוררות' יהיה פסק הבוררות בערעור". בעניין זה נקבע כך:

"כאשר הצדדים מסכימים על בוררות דו-שלבית, הפעלת הביקורת השיפוטית העיקרית על פסק הבוררות, הנעשית באמצעות ביטולו, אישורו או תיקונו, 'נכנסת לפעולה' בשלב בו הליך הבוררות כולו הסתיים; קרי - מועדה בשלב בו ניתן פסק בוררות בערעור או בשלב בו בחרו הצדדים שלא למצות את זכות הערעור עליה הסכימו...פועל יוצא הוא, כי כל אותם סעיפים בחוק הבוררות המקנים לבית המשפט הסמכות לאשר 'פסק בוררות' (סעיף 23) או לחלופין לבטלו, לתקנו או להחזירו לבורר (סעיפים 26-24) חלים אך ורק על פסק הבוררות בערעור - או על פסק הבוררות הראשון שלא הוגש ערעור עליו. האמור מתיישב עם הגיונם של דברים, שכן העמדת פסק בוררות שערעור עליו תלוי ועומד או שלצדדים קיימת אפשרות לערער עליו לביקורת בית המשפט, יוצרת מסלול מקביל למסלול הביקורת שעליו הסכימו הצדדים ומרוקנת מתוכן הסכמה זו, בנוסף להעמסת-יתר על בית המשפט" (רע"א 7115/11 מנסוביץ נ' יערי (24.11.2011); להלן - עניין מנסוביץ).

29. יש אפוא ממש בטענת המשיבה לפיה טענות המבקשת אמורות להיות כלפי פסק הבורר בערעור בלבד וכזכור טענותיה מופנות דווקא כלפי פסק הבורר הראשון.

30. ודוק: חרף האופן בו מנוסח סעיף 21א(ב) לחוק הבוררות, לא מן הנמנע שיהיה מקרים שבהם יהיה נכון ומוצדק לאפשר טענה נגד פסק הבורר הראשון, כגון במקרה בו העובדות התגלו רק לאחר פסק הבורר שבערעור ואפנה בעניין זה לפרשת מנסוביץ עצמה שם ציין כב' השופט רובינשטיין כי "יתכן שלהוראות מסויימות בחוק הבוררות יינתן פירוש שיאפשר החלתן גם על פסק הבוררות של 'הערכאה הראשונה', אף אם ההתייחסות בסעיף החוק היא ל'פסק בוררות', וזאת נוכח תכליתן של הוראות אלה". עם זאת, הדיון בנושא אינו נדרש שכן בענייננו ברי שאין לאפשר את טיעונה של המבקשת מקום בו העובדות היו ידועות לה בעת הגשת הערעור ואף נטענו במסגרתו. לכן, טענת המשיבה נכונה וסעיף 21ב(א) לחוק חוסם את המבקשת מלהעלות כעת טענה זו (וראו נסיבותיו של הפ"ב (מרכז) 63354-06-20 אקוושילד מדיקל בע"מ נ' טבע מדיקל בע"מ (1.9.2020)).

31. ביחס לטענה לביטול הסכם הבוררות בשל טעות לפי חוק החוזים, אזי כפי שצוין לעיל, לאור כך שמדובר בבוררות דו שלבית הטיעון מוגבל לעילות לפי סעיפים 24(9)-(10) לחוק (סעיף 21א(ג)(1) לחוק) והיות שפסק הבורר כבר אושר רשימת העילות מצומצמת אף יותר וניתן להגיש הבקשה רק לפי סעיף 24(10) לחוק (סעיפים 27(ג)-(ד) לחוק). המבקשת לא פירטה את העילה הרלוונטית לטענה זו (וראו למשל עניין מוסקוביץ, פסקה 18 שם צוין שהטענה מתאימה גם לעילות שבסעיף 24(1)-(2) לחוק הבוררות). עם זאת, יש להניח שהכוונה הייתה לעילה לפי סעיף 24(10) אך כאמור דנתי בעילה זה והטענה (העובדתית) נדחתה בין היתר בשל כך שהמבקשת לא העלתה אותה לאחר שכל העובדות היו בפניה אלא רק לאחר שהפסידה בדינה. אין אפוא לאפשר טענה זו כעת ומקומה היה בערעור, כפי שאף נעשה. להשלמת התמונה אציין שככל שהמבקשת סברה שעומדת לה טענה מתחום דיני החוזים, ובעניין זה לטעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים, היה עליה להודיע מיד עם גילוי העובדות המשמשות לטענת הטעות על ביטול החוזה וככל שהמשיבה לא הייתה מסכימה לביטול, היה עליה להגיש תביעה לבית המשפט לסעד הצהרתי בנושא (רע"א 4146/23 פלסיו נכסים בע"מ נ' פדלון לבניין והשקעות (ר&ע) 1982 בע"מ (13.6.2024)). העובדה שהיא לא עשתה זאת אלא המשיכה בניהול הבוררות מונעת ממנה לטעון זאת כיום לאחר שפסק הדין אינו לרוחה (ראו גם הפ"ב (מחוזי מרכז) 43822-11-20 יגאל מסיקה נ' ראובן מסיקה (נבו 20.4.2021)).

32. המסקנה העולה מכלל הדברים שהובאו לעיל היא שדין הבקשה להידחות. נוכח התוצאה אין צורך לדון בשאלה אם הנסיבות שפורטו הן כאלו שהיו מצדיקות כלל את פסילתו של הבורר ככל שהייתה מוגשת בקשה כזו במועד. עם זאת אציין בקצרה ולו למען שלמות התמונה והסרת ספקות שמא בשל כשלים דיוניים מאושר פסק בורר שפעל בנסיבות המצדיקות את פסילתו, כי לדעתי מדובר בנסיבות הרחוקות מאוד מכאלו המצדיקות פסלות. כידוע, הכללים הנוהגים בבקשות לפסלות שופט חלים גם בעניין בקשה לפסילת בורר ו"חרף העובדה שכללי האתיקה לשופטים אינם חלים על בורר במלוא עוצמתם, כללי ההתנהגות וההתנהלות הדיונית החלים על בורר כאשר הוא ממלא את תפקידו המעין-שיפוטי, ובכלל זה הכללים העוסקים בפסלותו, זהים לכללים החלים על שופט" (רע"א 8164/18 אדלקום בע"מ נ' חברת שירותי תשתיות אילת אשקלון בע"מ (12.2.2019), פסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט מינץ).

33. כאמור, מדובר היה באירוע חד פעמי (יום הולדת 80 של אביו של הבורר) שהתקיים יותר משנה לפני תחילת הבוררות והבורר הבהיר (ולא נטען שהדבר אינו נכון) שלא נטל כל חלק בהתקשרות או בפרטיה. נכון עשה הבורר כאשר מסר לצדדים גילוי בדבר עובדות אלו, אך הן כשלעצמן, אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים ומשכך לו נדרשתי להכריע בבקשה לגופה, דינה היה דחייה.

34. התוצאה היא שאני מורה על דחיית הבקשה. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.9.2024 בת"א 41955-03-24 בעינה עומדת.

35. לצורך פסיקת הוצאות הבאתי בחשבון את מהות הנושא; העובדה שהבקשה לא דייקה בעובדות, לשון המעטה; ואת הצורך בתגובה. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה ובהוצאותיה בסך כולל של 7,500 ₪.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים ותסגור התיק.

ניתנה היום, י"ז שבט תשפ"ו, 04 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.