הרכב אשר היה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") נפגע ממדרגה בצד הדרך, באזור שבו בוצעו עבודות תחזוקה או בנייה על ידי הנתבעת.

האם יש לחייב את הנתבעת בנזק אשר נגרם לרכב התובעת - זו השאלה שבמוקד פסק הדין.

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך 32,156 ₪ שעניינה נזק אשר נגרם לרכב מנועי כתוצאה ממפגע בדרך.

2. לטענת התובעת, רכב התובעת הוסע בכביש וכתוצאה משיבוש בכביש, נגרם לו נזק כמפורט בדו"ח השמאות אשר צורף לכתב התביעה. התובעת הוסיפה וטענה, כי הנתבעת היא הגורם הגורם המבצע עבודות בנייה ותחזוקה בדרך ואחראית לביטחון העוברים בה. הנתבעת התרשלה בכך שלא נקטה באמצעים הנדרשים למניעת נזק לרכבים העוברים בדרך.

התובעת תמכה טענותיה, בין היתר, בחוות דעת שמאית, בתמונות ובסרטון ממצלמת הדרך ברכב התובעת.

3. מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. התביעה הוגשה בגין תאונה מיום 1.12.2022, התובעת פיצתה את המבוטחת ביום 2.1.2023. בהמשך, המבוטחת תבעה בעצמה את הנתבעת בגין מלוא נזקיה והנתבעת התקשרה עמה בהסכם פשרה ושינתה את מצבה לרעה. הנתבעת סבורה כי התובעת היא חליפתה של המבוטחת ולכן מושתקת ומנועה מלתבוע את הנתבעת. עוד נטען, כי המבוטחת הציגה לנתבעת מצג לפיו התובעת ויתרה על זכות התביעה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התאונה אירעה באשמת הנהגת ברכב התובעת. עוד נטען, כי לא הוכח שהתרחשה תאונה, כי לנתבעת אין אחריות כלשהי לתאונה או לנזק שנגרם בעטיה, לנתבעת אין אחריות לכל מפגע, אלא אם גרמה לו או לא פעלה בסבירות למניעתו לאחר שנודע לה דבר קיומו. הנתבעת אינה יכולה לדעת בכל עת על כל מפגע בשטחה.

הנתבעת הפנתה בין היתר, להתכתבויות בין הצדדים, לכתבי טענות בהליך קודם שהתנהל בין המבוטחת לנתבעת ולדו"ח ביקורת מיום 16.11.2022.

4. במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, העידה הנהגת ברכב התובעת במועד התאונה ומנהל הפרויקט מטעם הנתבעת. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות שצורפו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי - באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה, תוך ייחוס רשלנות תורמת לתובעת בשיעור של 20 אחוזים.

בקליפת אגוז, במקרה הנדון, הנתבעת אחראית על תחזוקת הדרך וביטחון העוברים בה. הנתבעת ידעה או הייתה צריכה לדעת על המפגע בכביש, אך לא נקטה באמצעים הסבירים הנדרשים למניעת נזק שעלול להיגרם מהמפגע לרכבים הנוסעים בדרך. לצד האמור מצאתי כי יש לייחס לנהגת התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 20 אחוזים.

אפרט להלן את הנימוקים שביסוד מסקנותיי.

בהתאם לתקנה 82 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

המסגרת הדיונית

6. כידוע, על הגורם האמון על הטיפול ותחזוקת דרך, חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי ציבור המשתמשים בדרך, מכוחה הוא מחויב לדאוג בין היתר לתקינות הדרך, לטפל ולהסיר מפגעים המצויים בה. יחד עם זאת, חובה זו אין משמעה שכל מפגע או מכשול בדרך יוביל להשתת אחריות על הגורם המופקד על אותה דרך ואין לצפות ממנו לדעת ולמנוע כל מפגע, בכל זמן נתון. לצורך כך, יש להראות כי הגורם המופקד על הדרך חרג מרמת הזהירות הראויה, כגון אם ידע על המפגע ולא נקט באמצעים סבירים למניעתו או לסילוקו (ר' למשל: תא"מ 15657-11-09 מדינת ישראל נ' עיריית חולון (03.02.2011). תא"מ 3752-08-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נתיבי ישראל (9.8.2016); תא"מ 31612-04-16 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ ואח' (26.2.2017); תא"מ 38432-08-11 ביטוח ישיר בע"מ נ' מע"צ (13.08.14); תא (ת"א) 36466-12-14‏ ‏ קווים תחבורה ציבורית בע"מ נ' שלמה ברסי (1.8.17); תאד"מ 37053-08-21‏ ‏ ש. שלמה רכב בע"מ נ' מועצה מקומית פקיעין (18.12.23)).

7. במסגרת בחינת סבירות האמצעים הננקטים, על בית המשפט להתחשב ברמת הסיכון והערך החברתי של הפעילות בגינה נוצר הסיכון, למול עלות אמצעי הזהירות הנדרשים למניעת הסיכון (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 107 (1995)).

8. כמו כן, קיומו של מפגע או מכשול בדרך וכן חובת הזהירות המוטלת על הגורם המופקד על אותה דרך, אין פירושם הסרת החובה מהנוהג בדרך לנקוט בכללי הזהירות. נהיגה בדרכים כרוכה מטבעה בסיכונים שניסיון החיים מלמד כי יש לצפות את האפשרות הכללית להתרחשותם. על בית המשפט לבחון אפוא, האם הנהג הנפגע ממפגע או מכשול כאמור, נקט באמצעי הזהירות המתבקשים, בכללם נהיגה במהירות המתאימה, שמירת מרחק וכיוצ"ב (ר' ע"א 446/82 בלגשווילי נ' אחמד אלגבארין, פ"ד מב (2) 737 (1984); ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141 (1986)).

יישום והכרעה

9. אין עוררין על כך שהנתבעת ביצעה עבודות תחזוקה או בנייה בדרך שבה התרחש האירוע שבמוקד התביעה ומכאן אחריותה המושגית והקונקרטית כלפי העוברים בדרך (ר' ס' 9 לכתב ההגנה; עדות נציג הנתבעת - פרו' עמ' 4 שו' 28 - 31; עמ' 5 שו' 3 - 5 ו- 33 - 34) .

10. הנתבעת ידעה או הייתה צריכה לדעת על קיומו של המפגע בדמות המדרגה או השיפוע בדרך. זאת, הן מתוקף היותה אחראית לביצוע העבודות ולתחזוקת הדרך, הן לאור עדות נציג הנתבעת לפיה מתקיימים סיורים שוטפים לאורך המקטעים בהם מבוצעים עבודות (ר' עדות נציג הנתבעת - פרו' עמ' 5 שו' 10 - 13; עמ' 7 שו' 22 - 33) וכן לאור עדותו לפיה מדובר באזור שהיה אסור למעבר רכבים (פרו' עמ' 4 שו' 20).

11. הנתבעת לא נקטה באמצעים הסבירים הנדרשים למניעת נזק לעוברים בדרך ובכך התרשלה כלפי התובעת. מצפייה בסרטון שהוגש נחזה רכב התובעת בנסיעה בכביש ובו שני נתיבים באותו כיוון נסיעה. לאחר כברת דרך, הכביש מתרחב באופן שעלול להתפרש כשלושה נתיבים, ללא סימון השול הימני של הכביש. במקטע שבו מתרחב הכביש כאמור, רכב התובעת נצמד לצדו הימני של הכביש וממשיך בנסיעה. לאחר מרחק קצר מהמקום שבו התרחב הכביש וכאשר לא נחזה סימון של שול הדרך, רכב התובעת נפגע ממעין שיפוע או מדרגה בצד הימני של הדרך.

במקטע הכביש הסמוך למפגע, לא נחזה סימון של הנתיבים או כל סימון אחר שיש בו כדי להזהיר את הנוסעים בדרך מאפשרות קיומן של עבודות בצד הדרך שיש בהן כדי לשבש את הנהיגה (ר' עדות נציג הנתבעת, פרו' עמ' 8 שו' 1 - 6).

אין בידי לקבל את עמדת הנתבעת אשר לשילוט שהוצב בדרך. הטענה נתמכה אך במפות הצבה, מבלי שהוצג תיעוד ממשי אחר. יתר על כן, אף לגישת הנתבעת, השילוט הנטען ממוקם במרחק משמעותי ממקום האירוע באופן שלא די בו כדי להזהיר את עוברי הדרך מקיומו של המפגע (ר' עדות נציג הנתבעת, פרו' עמ' 8 שו' 20 - 21).

יש לייחס משקל מסוים לעמדת הנתבעת לפיה היה על התובעת להבחין כי היא מתרחקת מקו ההפרדה בין הנתיבים. יחד עם זאת, בסמוך למקטע הכביש שבו אירע האירוע מתרחשת התרחבות של הכביש וכאמור, לא נחזים סימני הפרדה על הכביש בין הנתיב הימני לשול.

12. מצאתי לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של עשרים אחוזים. מצפייה בסרטון נראה כי בסמוך לאירוע, המשיכה התובעת בנסיעתה בצמוד לימין הדרך ובמרחק מסוים היה ביכולתה להבחין בקטע הכביש המשובש שלצד הדרך. כמו כן, באותו שלב נחזה כי התובעת נסעה באופן צמוד לימין הדרך ולעפר שלצדה, יתר על המידה. בנסיבות האמורות, מצאתי לייחס לתובעת רשלנות תורמת כאמור.

13. לא מצאתי ממש בטענה למניעות או השתק. אין עוררין על כך שהתביעה הוגשה לאחר שהופעלה פוליסת הביטוח וזכות השיבוב עברה למבטח, שעה שבכתב התביעה אשר הוגש על ידי המבוטחת כנגד הנתבעת, צוין מפורשות כי המבוטחת הפעילה את פוליסת הביטוח שלה והנתבעת התייחסה לכך בכתב ההגנה מטעמה, בגדרי אותו הליך (ר' ס' 10 לכתב התביעה שצורף כנספח 5 לכתב ההגנה; ס' 5 לכתב ההגנה שצורף כנספח 6 לכתב ההגנה בהליך הנוכחי) (אשר להעברת זכות השיבוב, ראו למשל: רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, נז(3) 49 (2003); תא"מ 51496-11-15‏ ‏ כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קול (24.12.17); ת"א (21916/06 בנק הפועלים לישראל בע"מ נ' עילית ואריה כלל חב' לביטוח בע"מ (29.7.07) פס' 4.11; תאד"מ 48225-02-23 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' מדר (13.2.25); תא"מ 46689-07-16 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' אלעלי (24.4.19) פס' 23).

14. לא מצאתי ממש בטענה אשר למצג המבוטחת לפיו התובעת ויתרה על תביעתה ואינני סבור כי המבוטחת מוסמכת להציג מצגים מטעם התובעת, לא כל שכן מצגים המהווים ויתור על זכויות. ממילא, אין במצג נטען כאמור כדי לגרוע מזכויות התובעת.

15. אין בידי לקבל את טענת השיהוי. המסגרת הדיונית הנוגעת לסוגיית השיהוי נקבעה בע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית (2.7.03), שם נקבע כך:

"14. השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע... איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות.

לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן...טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם.".

תנאים אלו אינם מתקיימים במקרה הנדון. עסקינן בתאונה מיום 1.12.2022, התובעת פיצתה את המבוטחת ביום 2.1.2023 והתביעה הוגשה ביום 5.9.2024. עצם העיכוב בהגשת התביעה אינו מעיד על ויתור או מחילה של התובעת על זכות התביעה; הנתבעת לא הראתה כי במרוצת הזמן שינתה את מצבה לרעה - לא די בהקשר זה, בטענה כי התקשרה עם המבוטחת בהסכם פשרה שעה שבכתב הגנתה באותו הליך ציינה מפורשות כי אין בידי המבוטחת לתבוע את נזקי המבטחת. לא מדובר אפוא, בשינוי מצב לרעה ה- "אחוז ושלוב בדרישה כי ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע".

16. בכל הנוגע לשיעור הנזק הנטען, טענות התובעת נתמכו בחוות דעת שמאית ובאסמכתאות בדבר התשלומים שבוצעו בפועל. הנתבעת לא הפריכה נתונים אלו ולא הציג נתונים סותרים מטעמה. משלא נסתרו האסמכתאות אליהן הפנתה התובעת כאמור, מצאתי לייחס להן משקל ראייתי משמעותי. לצד זאת, לא מצאתי לקבל את רכיב ההצמדה והריבית, בהיעדר אסמכתה מתאימה.

סוף דבר

17. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי כדי לשנות ממסקנותיי ולאור המקובץ, התביעה מתקבלת בחלקה כאמור.

18. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת תשלם לתובעת, סך של 24,269 ₪ בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ובתוספת סכום האגרה כפי ששולם, שכר העדה כפי שנפסק ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,295 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים.

19. זכות ערעור - כדין.

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.