1. עניינה של התביעה שבפניי, העומדת על סך של 15,376 ₪, הוא בנזקי הרכוש שלפי הנטען נגרמו לתובע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 2.1.24. הנתבע 1 היה הבעלים הרשום (במועד התאונה) של המשאית שפגעה, לפי הנטען, ברכבו של התובע (להלן: "המשאית"). הנתבעת 2 היא חברת הביטוח שבה הייתה מבוטחת המשאית בביטוח צד ג' במועד התאונה. הנתבע 3 הוא מי שנהג במשאית במועד התאונה. עוד יצוין, כי ביום 27.2.25 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע 3. בהתאם לתקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

2. בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, לאחר שצפיתי בסרטון שהוגש על ידי התובע, המתעד את אופן התרחשות התאונה, מצאתי כי הפגיעה ברכב התובע על ידי המשאית התרחשה כאשר רכב התובע חנה ברחוב, ולאחר שהתובע פתח את הדלת האחורית השמאלית של הרכב לכיוון הכביש. באותו שלב, לאחר שדלת הרכב הייתה פתוחה למשך פרק זמן שעמד, כפי הנראה, על פחות מדקה, פגעה המשאית בדלת הפתוחה.

3. באשר לאחריות להתרחשות התאונה מצאתי כי הן התובע והן הנתבע 3, שנהג במשאית, נושאים באחריות לתאונה (ר' למשל, ת"ק ‏(תל - אביב) 37724-02-25 קליין נ' מושלי (30.7.25)). התובע נושא באחריות בשיעור של 60% להתרחשות התאונה, כיוון שפתח את הדלת לכיוון הכביש באופן היוצר סיכון תעבורתי לעוברי הדרך בכביש. זאת, בניגוד להוראת תקנה 80(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, הקובעת כי: "לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". הנתבע 3 מצדו נושא באחריות בשיעור של 40% להתרחשות התאונה, כיוון שלא שם לב לקיומה של דלת פתוחה במסלול נסיעתו, ובכך הפר את חובתו הכללית לנהוג במשאית בזהירות הנדרשת בהתאם לתנאי הדרך בהתאם לתקנה 21 לתקנות התעבורה.

4. בכל הנוגע לשיעור הנזק שנגרם לרכב התובע בעקבות התאונה, צירף התובע לכתב התביעה חוות דעת שמאי מטעמו שהעמידה את הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה על סך של 12,028 ₪. חוות דעת זו לא נסתרה על ידי הנתבעים, שאף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובע בהתאם לתקנה 81א(4) לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, איני מוצא בסיס להתערב בחוות דעת השמאי מטעם התובע לעניין שיעור הנזק. עוד יצוין בהקשר זה, כי לפי עדות התובע, שלא נסתרה, רכבו מושבת מזה שנתיים בעקבות התאונה והוא לא טרח לתקנו. אולם, כיוון שחוות דעת השמאי מטעם התובע הוכנה פחות מחודשיים לאחר התאונה, והיא משקפת את מצב הרכב באותו מועד, לא ראיתי לנכון להפחית מהפיצוי שלו זכאי התובע בגין טענה לאי הקטנת הנזק על ידו. למותר לציין בהקשר זה כי: "כלל הוא, כי במקום שבו בחר הניזוק שלא לתקן את רכבו, אין הדבר גורע מזכותו לפיצוי והוא זכאי להשתית את תביעתו על חוות-דעת שמאי" (ר' תא"מ (שלום - ראשל"צ) 35085-10-14 אל-סוסו נ' אשכנזי (10.10.15)).

5. גובה הפיצוי שלו זכאי התובע בעקבות התרחשות התאונה (40% משיעור הנזק לרכב ומשכר טרחת השמאי בסך 950 ש"ח) עומד, אפוא, על סך של 5,191 ₪.

6. השאלה שנותרה להכרעה היא האם יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 (או מי מהם) בתשלום הסכום האמור לתובע. מטבע הדברים הן הנתבע 1 והן הנתבעת 2 טוענים כי דין התביעה נגדם להידחות.

7. הנתבע 1 טוען כי הוא היה אמנם הבעלים הרשום של המשאית במועד התאונה, אך מוסיף כי הוא סוחר רכבים וכי המשאית נמכרה על ידו לנתבע 3, טרם התרחשות התאונה, בהתאם להסכם מכר מיום 24.12.23. בהקשר זה טוען הנתבע 1 כי הבעלות במשאית טרם נרשמה על שם הנתבע 3 במועד התאונה, כיוון שבמועד כריתת ההסכם המשאית הייתה תחת הסדר מימון לרכישת רכב שעדיין שלא כוסה. הנתבעת 2 טוענת כי לא היה כיסוי ביטוחי לנהיגת הנתבע 3 במשאית במקרה דנן, כיוון שהנתבע 3 (יליד 28.5.2001) היה בן פחות מ-24 שנים במועד התאונה, ואילו פוליסת הביטוח צד ג' של המשאית במועד התאונה החריגה במפורש מכיסוי נהגים שגילם הוא פחות מ-24 שנים.

8. התובע מצדו טוען כי יש לייחס לנתבע 1 אחריות שילוחית לנהיגת הנתבע 3 במשאית בהיותו של הנתבע 1 הבעלים של המשאית במועד התאונה. בהקשר זה מציין התובע, כי הנתבע 1 דיווח לנתבעת 2, לאחר התרחשות התאונה, כי הנתבע 3 הוא עובד שלו לשעבר. התובע מוסיף וטוען, כי הסכם המכר מיום 24.12.23 שהוצג על ידי הנתבע 1 הוא מסמך שהוכן רק לצורך ההליך המשפטי כדי לאפשר לנתבע 1 להתנתק מזיקתו למשאית.

9. עוד טוען התובע, כי יש להטיל את האחריות לפיצוי גם על הנתבעת 2 בהיותה מבטחת המשאית בביטוח צד ג' במועד התאונה. זאת, שכן במכתב הדחייה שנשלח לתובע על ידי הנתבעת 2 ביום 4.4.24 (ר' נספח 2 לכתב התביעה) לא הועלתה על ידי הנתבעת 2 טענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי של הנתבע 3 שנהג במשאית, אלא אך טענה בדבר העדר אחריות לעצם התרחשות התאונה. בהקשר זה טוען התובע כי הנתבעת 2 כחברת ביטוח אינה רשאית להיתלות בעילת דחייה שלא נטענה על ידה במכתב הדחייה שנשלח אליו.

10. בכל הנוגע לאחריות הנתבע 1 מצאתי כי אין בסיס לחיוב הנתבע 1 באחריות לתאונה. ראשית, עצם העובדה כי התובע היה הבעלים הרשום של המשאית במועד התאונה אינה מטילה עליו אחריות בנזיקין להתרחשות התאונה, כאשר אין מחלוקת כי לא הוא נהג במשאית במועד התאונה. שנית, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח אחריות שילוחית של הנתבע 1 לנהיגת הנתבע 3 במשאית במועד התאונה. לא הובאה כל ראייה לכך שהסכם המכר שהציג הנתבע 1 למכירת המשאית לנתבע 3 הוא פיקטיבי, או לכך שהנתבע 3 היה עובד או שלוח של הנתבע 1 במועד התרחשות התאונה. בהקשר זה יצוין, כי גם בטופס ההודעה אודות התאונה של הנתבע 1 לנתבעת 2, שעליו מבקש התובע להסתמך, מצוין כי הנתבע 3 היה עובד לשעבר של הנתבע 1, ומכך לא ניתן ללמוד כי הנתבע 3 היה עובד של הנתבע 1 במועד התאונה. זאת ועוד, נוכח העובדה שנטל השכנוע בהליך זה מוטל על התובע היה באפשרותו להזמין לעדות את הנתבע 3, על מנת שהלה יעיד על טיב יחסיו עם הנתבע 1 במועד התאונה, אולם התובע נמנע מלעשות כן. אף בכך יש כדי להביא לדחיית טענות התובע כלפי הנתבע 1.

11. אף בכל הנוגע לנתבעת 2 דין התביעה להידחות. אכן הפסיקה אימצה ככלל את הנחיית המפקח על הביטוח, לפיה חברת ביטוח אינה רשאית להעלות בשלב מאוחר נימוק לדחיית התביעה, שלא הועלה על ידה בהזדמנות הראשונה במכתב ההודעה מטעמה לתובע על דחיית תביעתו. יחד עם זאת, הכירה הפסיקה בחריגים לכלל זה, שבהם תוכל חברת הביטוח להעלות נימוקים שלא הועלו על ידה במכתב הדחייה. אחד מאותם חריגים חל כאשר שלילת האפשרות מחברת הביטוח להעלות טענה שלא הועלתה על ידה קודם לכן תביא להרחבה של הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים שמלכתחילה לא היו מבוטחים לפי חוזה הביטוח (ר' רע"א 4009/19 חתמי לוידס חברי סינדיקט מספר 1414 ASC נ' מודיעין אזרחי בלדרות מאובטחת בע"מ (12.11.19)‏‏, פסקה 4).

12. לפיכך, במקרה דנן אין מקום למנוע מהנתבעת 2 להעלות טענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי של הנתבע 3, אף שטענה זו לא נכללה במכתב הדחייה שלה לתובע, שכן אחרת יביא הדבר להרחבת הכיסוי הביטוחי של הנתבעת 2 גם על הסיכון לנהיגת הנתבע 3 - נהג מתחת לגיל 24 - במשאית, וזהו סיכון שלא היה מבוטח על ידה מלכתחילה.

13. אשר על כן, התביעה נדחית הן כלפי הנתבע 1 והן כלפי הנתבעת 2.

14. התובע יישא בשכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪ לטובת הנתבע 1.

15. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.