9. ביום 2.4.2024 נשמע הדיון הבא, הצדדים הציגו הסדר לפיו נאשמת 2 תימחק, נאשם 3 יודה ויורשע, והטיעונים לעונש יידחו. צוין כי העסק מחזיק בשלב זה באישור כיבוי אש ומשטרה. התיק נדחה לשמיעת הטיעונים לעונש ליום 15.7.2024.

10. בעקבות שינויי מותב בתיק, התיק הועבר למותב אחר, שלאחר מכן עבר לכהן בבית משפט אחר. כך התיק נדחה שוב, ונקבע לפניי לשמיעת הטיעונים לעונש ביום 25.12.2024.

11. בפתח הדיון שביום 25.12.2024 ביקש ב"כ הנאשמים לדחות את התיק דחייה נוספת בת 3 חודשים. לדבריו, "אחרי 3 חודשים תהיה החלטת וועדה ונסגור את הסיפור". ב"כ המאשימה טענה כי יש לסיים את התיק, אך הייתה נכונה להסכים למתן צו סגירה דחוי לעסק. ב"כ הנאשמים הודיע כי "צו דחוי זה חרב על הצוואר, אם צו דחוי יהיה לחצי שנה זה יהיה בסדר". הצדדים יצאו להפסקה, ולאחריה, הציגו הסדר ובו הסכמות עונשיות, וכן הסכמה לצו סגירה דחוי לתקופה ארוכה מזו שאליה התייחס הסניגור, בת 8 חודשים, וכן צוין כי ככל שתידרש לנאשמים תקופה נוספת, ניתן יהיה לשקול זאת בכפוף להתקדמות בסטטוס הרישוי.

12. בגזר הדין שניתן באולם באותו יום, אימצתי את הסכמות הצדדים לעונש וקבעתי כי הצו ייכנס לתוקפו ביום 6.9.2025.

13. ביום 6.10.2025, קרי: חודש לאחר כניסתו של צו הסגירה לתוקף, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע מועד כניסתו של הצו לסגירת העסק לתוקפו, לתקופה בת 3 חודשים.

14. הטעם המרכזי לבקשה הוא כי הרישיון הנכסף נמצא בהישג יד. נטען, כי ביום 15.9.2025, הצליחה המבקשת "לקבל את אישור כל התחנות הדרושות למתן ההיתר וכעת היא ממתינה אך ורק לקבלת שוברי התשלום". כן הוצג אישור משרד הבריאות אשר לשיטת המבקשת מלמד כי לאחר קבלת היתר השימוש החורג ניתן יהיה לקבל את הרישיון הנכסף. המשיבה התנגדה לבקשה, בהפנותה לכך שאין שינוי בסטטוס הרישוי.

15. בהחלטתי מיום 27.10.2025 ציינתי כי "באיזון, כאשר מחד מונח על הכף רישיון אשר נראה שהוא בהישג יד, ומאידך, התמשכות ההליכים מעוררת קושי של ממש, אני מוצאת לעכב ביצועו של הצו לתקופה חלקית מזו שהתבקשה בבקשה. אני סבורה, כי במכלול הנסיבות, ובהיקש מסעיף 254ט, לא ניתן להיעתר לבקשה לעכב את הצו כך שכניסתו לתוקף תעלה על תקופה של שנה ממועד הטלתו. בנסיבות שפירטתי, אני מורה על עיכוב ביצוע עד ליום 25.12.2025".

הבקשה והתגובה שלפניי

16. והנה, חלף עבר לו המועד האחרון לעיכוב הביצוע, וביום 2.1.2026 הוגשה הבקשה הנוכחית.

17. מהבקשה עולה כי ביום 16.12.2025 הונפקו השוברים לתשלום האגרה, והם שולמו ביום 17.12.2025. נטען כי הדבר סולל את הדרך לקבל הרישיון, וכי המבקשת מצויה כ"פסע" מקבלת הרישיון. הבקשה אינה שופכת אור מדוע הוגשה לאחר שהצו כבר נכנס לתוקף.

18. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה הוגשה לאחר שהצו נכנס לתוקף, ומטעם זה לבדו יש לדחות הבקשה על הסף. בנוסף נטען כי מבירור מול גופי המקצוע עד היום לא הוגשה תוכנית עסק מתוקנת שתואמת למציאות ושתואמת לבקשה להיתר הבנייה שהוגשה. נטען כי הסירובים נותרו בעינם והעסק איננו כפסע מקבלת רישיון. לכן התבקשתי לדחות הבקשה.

דיון והכרעה

19. גם התשתית הנורמטיבית נפרשה כבר בהחלטתי הקודמת בתיק, ואחזור עליה בתמצית.

20. סעיף 16 לחוק רישוי עסקים העניק לבית המשפט לעניינים מקומיים את הסמכות להורות על סגירתו של עסק הפועל ללא רישיון, וזאת לאחר שאדם הורשע בעבירה ביחס לעסק זה.

21. צו סגירה לפי סעיף 16 לחוק איננו עונש (הסעיף עצמו מתייחס להטלת הצו "בנוסף לכל עונש", במקרה הנוכחי העונשים היו קבועים בסעיף 14 לחוק); אלא שמדובר בצו שיפוטי שנועד להסיר את הפגיעה בציבור הנגרמת מעצם פעילותו של עסק ללא רישיון, מבלי שהוא עומד בדרישות הרישוי כפי שנקבעו בחקיקה. בד בבד, נקבע, כי גם אם לא מדובר בעונש, מדובר בצו שנושא אופי עונשי, בעל משמעות מרחיקת לכת כלפי היחיד המפעיל את העסק ותלוי בו לפרנסתו (ע"פ 2498/17 ישר קפה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.4.2017)).

22. הוראות סעיף 16 האמור מזכירות במידת מה את הוראות סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 המקנות לבית המשפט את הסמכות להורות בצו על הריסתה של בנייה שנעשתה ללא היתר. ואולם, ההסדרים הקיימים בחוק רישוי עסקים ובחוק התכנון והבנייה שונים במהותם: בחוק התכנון והבניה נקבעו הוראות מפורשות הנוגעות לסמכות לעכב ביצועו של הצו, ונקצבה סמכותו של בית המשפט לעיכוב ביצוע הצו עד לשנה מיום הטלתו (סעיף 254ט לחוק). לעומת זאת, בחוק רישוי עסקים אין הוראה דומה המאפשרת עיכוב ביצועו של צו, ובוודאי שאין הוראה הקוצבת את מועדי העיכוב, שממילא בית המשפט לא הוסמך בחקיקה אלא בהלכה הפסוקה לתתם.

23. ואכן, חרף היעדרה של הוראה מפורשת המסמיכה את בית המשפט לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו סגירה לפי חוק רישוי עסקים, הפסיקה מצאה כי לבית המשפט לעניינים מקומיים קיימת סמכות להורות על כך (בר"מ 6085/03 בביוב נ' וועדת הערר המחוזית (נבו, 24.9.2003)). שורשה של ההלכה בהקשר זה בע"פ 242/65 היועץ המשפטי לממשלה נגד חברת מלון "רות" בע"מ, פ"ד יט(3) 515 (17.11.1965). מקרה זה נדון בטרם חקיקת חוק רישוי עסקים, לפי פקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן). בפסק דין זה קבע כבוד השופט ברנזון, כי חרף העדרה של הוראה מפורשת המסמיכה את בית המשפט לעכב את ביצועו של צו הסגירה, מוסמך בית המשפט להורות על עיכוב ביצועו. יחד עם זאת הדגיש כי הדבר ייעשה רק במקרים מיוחדים, לתקופות קצרות וכדי למנוע נזקים לנאשם או לצד שלישי.

24. ואכן, הפרקטיקה האמורה השתרשה במרוצת השנים, גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק רישוי עסקים (ור' למשל עניין בביוב שהוזכר לעיל). מעיון בפסיקה עולה כלל ברור לפיו עסק ללא רישיון ייסגר, ובוודאי שלא יפעל לאורך זמן. כמו כן עולה מהפסיקה כי מקום שבו אין היתכנות של ממש להוצאת הרישיון, יש להורות על ביצוע הצו לאלתר (ר' למשל רע"פ 7912/08 חב' מינילנד בע"מ נ' מדינת ישראל - עיריית אילת (28.9.2008); רע"פ 133/13 עבדי נ' מדינת ישראל (9.1.2013); ע"פ (מחוזי, חיפה) 10131-02-09 מגרסות יופי נוף בע"מ ואח' נ' עיריית קריית אתא (פורסם בנבו, 23.2.2009)). התוצאה היא כי סמכות לעיכוב ביצוע אכן קיימת, אך היא מופעלת במשורה.

25. ומהתם להכא.

26. בבקשה האחרונה שהוגשה הייתי מוכנה להניח לטובת המבקשים כי קיימת היתכנות לקבל רישיון לעסק, והוא בהישג יד. אלא שעתה מתברר, כי למעשה כלל לא הוגשה תוכנית עסק מתוקנת התואמת את המציאות ואת היתר הבנייה. הדבר מעלה סימן שאלה משמעותי מאוד בהקשר זה.

27. לצד דברים אלו, הבקשה הנוכחית מעוררת קושי, וזאת בשל התמשכותו של ההליך שלפניי.

28. חזרתי בהרחבה על השתלשלות העניינים כדי להראות שסוגיית השימוש החורג הייתה על הפרק מלכתחילה, והמאשימה כמו גם בית המשפט גילו אורך רוח רב, וניתנו אורכות רבות מאוד, מעל ומעבר למקובל, כאשר פעם אחר פעם התבקשה תקופה של מספר חודשים וגם לאחר שניתנה לא היה שינוי בסטטוס הרישוי.

29. כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת, ואין לי אלא לחזור על כך עתה - בסופו של יום, בחלוף כל האורכות האלו, עדיין עסק של בית מלון בשטח של כ-490 מ"ר ממשיך לפעול ללא רישיון. דברים אלו מעוררים קושי רב, גם אם העסק אינו מחזיק עוד בסירוב כיבוי אש ובסירוב משטרה. למותר לציין, כי הסוגיות של השימוש החורג הן חלק מהרישיון שעסק מצווה להחזיק בו, ולא ניתן להקל בכך ראש, בוודאי שלא בחלוף כשלוש וחצי שנים מאז המועד שמנוי בכתב האישום.

30. לכך יש להוסיף שלפי הטיעון שהגישו המבקשים עצמם, ביום 15.9.2025, כל שהיה חסר להם היה הפקת שוברים ותשלומם. עתה עולה כי השוברים שולמו, אך הדברים עדיין לא נפתרו, וסטטוס הרישוי נותר כשהיה; כאשר לטענת המאשימה הקושי נעוץ בהיעדרן של תוכניות שהיה מקום להגישן לפני זמן רב.

31. במכלול הנסיבות, ובהיקש מסעיף 254ט אשר תוחם את משך ביצועם של צווים בתחום התכנון והבנייה לתקופה של שנה, אני מוצאת כי לא ניתן להיעתר לבקשה לעכב שוב את הצו, שכבר חלפה כבר תקופה של שנה ממועד הטלתו.

32. בנסיבות שפירטתי, הבקשה נדחית.

33. המזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ז טבת תשפ"ו, 06 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.